יהודית אולמן שמחת חיים, אוצר אריה ברקוביץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 9.7.2022-16.6.2022

מילדות לבגרות, והטבע כמקור להנאה ולשמחת חיים, עומדים בלב התערוכה "שמחת החיים" של האמנית יהודית אולמן. סדרת עבודות חדשה זו מהווה המשך לתערוכה בשם "החיים מנצחים", שעלתה במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן בשנת 2015.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה
יהודית אולמן, פרט צילום רן ארדה

אולמן ציירה בעקבות עבודה זו את Alice Where to בהשראת אליסה השואלת את החתול שחייך כשראה אותה:

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"

" הדבר תלוי מאד במקום שאליו את רוצה להגיע", ענה החתול.

 "לא איכפת לי כל-כך לאן – "אמרה עליסה.

 "אם כך, אין הבדל באיזו דרך תלכי", ענה החתול.

 "כל עוד אגיע לאן-שהוא", הוסיפה עליסה לצורך הסבר.

 "הו, אין ספק שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תלכי די זמן".[1]

 שאלת השאלות אומרת אולמן, היא לאן מכוון את מאמציך? זו שאלת כיוון בחיים.

העבודות המוצגות בתערוכה ניכרות בצבעוניות שלהן הבאה לידי ביטוי במשיחות מכחול חופשיות, בקו הנוכח אף הוא, ובניעות מפיגורציה לעברה של הפשטה. בחלקן משלבת אולמן מגזרות של דמות ילדה או דמות בוגרת יותר המובחנת מהרקע בו היא משתלבת בצבע הלבן המאפיין אותה כאזכור לתום ילדות, ולעתים אף ברדי מייד של חצאית בד.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה

"לפעמים אני בורחת לחצר ילדותי רואה עצמי כילדה שהייתי ולאן צמחתי. אני יוצרת עבודות שעוסקות בעולם הפנימי כמנוף לדרך חיים משמעותית". (ציטוט מטקסט התערוכה).

דמות הילדה הקטנה, ומנגד זו הבוגרת יותר מהדהדת לתמה של "שלושת גילאי האדם" (ולעתים ארבעה), נושא אהוב על אמני הרנסנס כטיציאן והבארוק, אך גם על אמנים משלהי המאה העשרים כפול גוגין וגוסטב קלימנט – ינקות, עלומים, לעתים גיל הביניים וזקנה.

שם תערוכתה של אולמן "שמחת חיים" מעלה על הדעת את ציורו הידוע של הנרי מאטיס "שמחת החיים", 1906 (אוסף ברנס, מריון פנסילבניה)[2], אך עבודותיה של אולמן מעלות לפחות בזיכרוני איזכורים ארקדיים/פסטורליים; נוף אידילי שיש בו מן האיזון וההרמוניה, גן עדן שיש בו שמחת חיים, עצים ופרפרים מעופפים, פיות (הפיות – רקדניות ורקדנים שנעשו עפ"י חיילות וחיילים שהיו באים להתאמן באולם תרבות בקרבת ביתה בתל אביב. ההשראה לכך אופרה "טנהאוזר" של ריכרד וגנר שראתה בווינה, והתפאורה המרשימה), תום וקרבה אל הטבע.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה
יהודית אולמן, פרט, צילום רן ארדה

מאיר אהרונסון כתב: ”יהודית אולמן עוסקת בציור באופן המזכיר חיטוט בארכיון פרטי. במסעה אל הזיכרונות נוברת אולמן בעבר על מנת לחפש את אותם הדברים שהזמן מנסה, ולעתים מצליח להשכיח – את המקומות שבהם החיים נראו מבטיחים, את המקומות שבהם הצבע היה בהיר, ואת המקומות שבהם היה נדמה שהעתיד נושא בחובו את ההווה".[3]

יהודית אולמן, צילום רן ארדה

סוגת הזיכרון מעסיקה כותבים רבים. מהו זיכרון, כיצד ניתן לאחוז בזיכרון המתעמעם בחלוף הזמן, את רגעי הקסם והאחרים המסייעים ולו במעט להבניית העצמי. או שמא זו אידיאליזציה באשר למה אנו מבקשים לזכור ומה להדחיק מתוך חוויות העבר הרחוק והקרוב יותר. "האני המספר/מצייר" שולה אירועים המשמשים לעיצוב ההווה ונוכח בציורים המעלים נקודות זמן אופטימיות מופזות באור.

ולטר בנימין כתב: "תמונתו האמיתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב…"[4]   כדברי האמנית הציור ככלי להתמודדות, להציף דברים מבפנים, מהו הערך שהיא מביאה לצופים. עולם אופטימי וטוב יותר.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה

[1] לואיס קרול, אליס בארץ הפלאות, מאויר על-ידי ג'ון טניאל ומתורגם מאנגלית על-ידי אוריאל אופק, הוצאת מחברות לספרות, 1989, עמ' 63.

[2] בציורו של מאטיס מופיעות דמויות רוקדות, שתופענה לאחר מכן בציור שלו "הריקוד".

[3] מאיר אהרונסון, פורטרט של זמן, חורף 2014 מתוך יהודית אולמן ציורים, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, פתיחה 2015.

[4] ולטר בנימין, על מושג ההיסטוריה, בתוך מבחר כתבים, כרך ב': הרהורים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, עמ' 311.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s