בתערוכה "בחרתי במופשט", תערוכה קטנה בממדיה אך מפעימה בעבודות המוצגות בה, ניתן ייצוג לעשורים שונים ביצירתו של האמן נסים זלאיט; עבודה אחת מכל עשור. מלינה גברעם אוצרת התערוכה סיפרה במפגש עמה ועם עירית דלל זלאיט בתו של האמן שבשל מגבלות החלל בבית האמנים, התבקשה בחירה מעין זו.

הבחירה בכותרת "בחרתי במופשט" כשמה של התערוכה, מנהירה את בחירתו של זלאיט לצייר ציור שיש בו מן ההפשטה.

זלאיט היה פעיל במחתרת הציונית בבגדד, עיראק, בין השנים 1950-1945. בשל פעילות זו נשפט שלא בפניו ונדון לגזר דין מוות בתלייה. עלה בידו להימלט ולהגיע ארצה עם העלייה הגדולה מעיראק בשנת 1951, בהיותו בן 28, אמן מוכשר ומגובש במסורת הציור הריאליסטי – פיגורטיבי.

המפגש עם הארץ החדשה, חברה חדשה ושפת אמנות שונה, היה למכונן בחייו המקצועיים של זלאיט, אמן שהתמחה בציור לאורם של אמני מופת מן העבר, וביניהם פרנק האלס ההולנדי בן המאה ה-17. בארץ נחשף זלאיט לרוח אחרת, שיש בה מן העיסוק במופשט ששלט באותה עת ביד רמה בישראל ובמחוזות אחרים דוגמת ארה"ב ואירופה. היה בכך שינוי תודעתי באשר לייעודו כאמן ויוצר ברוח מגמות המודרניזם וערכי האמנות של המאה העשרים שהנכיח המערב.

זלאיט למד במכון אבני בין השנים 1961-1958. מוריו באותן שנים היו אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן, שניים מהאמנים המייסדים של קבוצת "אופקים חדשים" והמזוהים עמה. הקבוצה שפעלה בין השנים 1963-1948 גיבשה סגנון ציור ופיסול לירי שיש בו מן ההפשטה. העדפה של האמנות הבינלאומית על זו המקומית, ושאיפה להגיע ל"אמנות מופשטת טהורה".

מנעד העבודות המוצגות בתערוכה נע מפיגורטיבי לסמי פיגורטיבי ומופשט: דיוקנאות, ציורי נוף בצד ציורים על גבול ההפשטה בהם ניתן להתחקות אחר סממנים קונקרטיים ואזכורים לטבע. חלקן מתאפיינות בצבעוניות אקספרסיבית ועזת מבע ויש והטיפול בכך מרוכך קמעה. בנוסף, ניכרים קשרי גומלין בין קו לצבע, מרקמים, משיחות מכחול שטוחות בצד חומריות, שקיפות בצד משטח מעובה בו ניכרת השמת הצבע במרית.

בתערוכה מוצגות עבודות מוקדמות – רישום קלאסי וציור דיוקן  של עזרא דלל, חברו של זלאיט במחתרת בבגדד. דיוקן זה ברוח אמני הבארוק, על משחקי האור והצל שבו, צויר בכארבעים דקות בבית הכנסת בו התכנסו היהודים בטרם העלאתם על מטוס לישראל.  

את עין העולה במדרגות "צדה" עבודה גדולה בממדיה "סברס" (1987) שיש בה מן המחווה ליצירותיו של מרדכי ארדון (1992-1896) שהתאפיינו בדרך כלל בסגנון ציור מופשט המכיל סממנים סמליים וקבליסטים, ואזכורים ליהדות, לעיירה היהודית, לשואה ובצבעוניות ייחודית. עבודה זו של זלאיט מנהלת שיח בשפת הצבע והצורות שבה עם עבודותיו של ארדון, בצד היותה מקומית וארץ ישראלית בתיאור פרי "הסברס" שצמח בשולי הדרך בארצנו, והפך למטבע לשון באשר לילידי הארץ. מחווה מעין זו לארדון בצד מחוות אחרות ביצירותיו לאמני "אופקים חדשים" מצביעה על הייחודיות של האמן, והמודעות והפתיחות שלו למתרחש בסצנת האמנות הישראלית דאז.

אחת העבודות המרגשות בתערוכה, "זיכרון מהפרהוד", (אפשר שמשנות ה-90), התגלתה לא מכבר בסטודיו של זלאיט, בעת ארגון וסידור העבודות הרבות. ה"פרהוד" היה אירוע טראומתי, פוגרום שהתרחש בבגדד, כשערבים ערכו פרעות באוכלוסייה היהודית בחג השבועות ו' תש"א, יוני 1941.

בציור נראית דמות אישה כלואה בתוך תא אבנים, כשהיא אחוזת אימה. נראה שהאמן ניסה להנציח אירוע קשה ומצער זה, אך לא הצליח לסיים את העבודה.

"העלייה ארצה הייתה פרידה מכל אשר ידע והכיר בעולם האתמול. הוא ניתק מרשתות הביטחון של החברה המסורתית שבה נולד וגדל, ועבר למצב של יחיד השרוי בלב חברה זרה, החברה הישראלית שהייתה עסוקה בבניית זהותה וקיומה כישות הבוראת את עצמה.

המפגש עם הארץ החדשה ועם האמנות הרוחשת בה היה לאירוע המכונן בחייו. הוא עמד אז על סף מטמורפוזה…"[1]

בשנות הששים, כותבת ד"ר יהודית שפלן" זלאיט זכה להצלחה גדולה כצייר. חדור התלהבות ואנרגיה, הציג תערוכות יחיד גדולות והשתתף בתערוכות קבוצתיות. מבקרי האמנות הגיעו לתערוכותיו ודיווחו עליהן בעיתונות. עיון בביקורות שנכתבו אודותיו מצביע על כך שראו בו הבטחה גדולה כאמן. בכתבה ב"ידיעות אחרונות" נכתב בדברי הסיכום: 'הוא מן הציירים העולים והעתידים לתפוס מקום חשוב באמנות הציור שלנו".[2]

ב-14 בדצמבר 1982, כתב המבקר ואוצר האמנות יונה פישר על תערוכתו של זלאיט בבית האמנים: "…הפתרונות שהוא מציב להלכי רוח, שהם מופשטים מעיקרם, הינם מקובלים כיום בעולם כולו. זלאיט קרוב בתפיסתו לציור האל-צורני המטשטש את ערכי הצורה כדי למזגם במשטח צבעוני המורכב ביסודו מגוניות של צבע שליט אחד יחיד…"[3]

בעוד כשנה (2023) ימלאו לנסים זלאיט מאה שנה, מתוכן עסק למעלה מתשעים שנה באמנות, בדגש על ציור,  ובעיקר, ציור מופשט.

תודה למלינה גברעם ולעירית דלל זלאיט.

---

[1] ד"ר יהודית שפלן, נסים זלאיט מרוח לחומר, אמנים אוצרות והוצאה לאור, 2013, עמ' 7.

[2] שם, עמ' 18.

[3] שם.