התערוכה "הכול משתנה" של האמנית דבורה לובלסקי הינה מעין יומן חיים, מסע אוטוביוגרפי אל נופים, צלילים ומקצבים שמקורם במחוזות הילדות שלה באורוגוואי והייצוג שלהם בעבודות פיסול, ציור, קרמיקה וצלילי המוסיקה המקדמים את פני הבאים.

לאורוגוואי השוכנת בדרום-מזרח יבשת דרום אמריקה, הגיעו הספרדים במאה ה-18, ולאחר הקמת הבירה מונטווידאו ב-1764, הובאו לעיר עבדים ממזרח ומערב אפריקה, על מנת לשמש ככוח עבודה זול. התלאות והגעגועים שהיו מנת חלקם בחייהם החדשים, מצאו ביטוי בקנדומבה (Candombe) סגנון מוזיקלי המבוסס על מקצבים אפריקאים ותהלוכות קרנבל צבעוניות המלוות בלהקות של נגנים, מתופפים וריקודי נשים וגברים.

השפעתה של תרבות רחוב מקומית זו אליה נחשפה לובלסקי בנעוריה, ניכרת בעיקר בפסלים המוצגים בתערוכה, בייצוגי דמות האישה, הזוגות, המגינים ועוד, במעין הומאז' לתרבות זו שליוותה את ילדותה ונעוריה. וכפי שמציינת ד"ר נירה טסלר, אוצרת התערוכה, "השפעתה של תרבות זו ניכרת היטב ביצירתה גם היום".

בתערוכה פסלים ממספר סדרות: בפסלים מתוך הסדרה "ערכים", הדמויות עשויות מרצועות חומר, עץ ובחלקן ברזל. האמנית עיצבה את הדמויות במנעד מצבים – חשיבה, תהייה, דיבור וקשב, ובחלקן אף ניכרת חשיבה הומוריסטית. בעבודות אלו ואחרות המוצגות בתערוכה, ניכר המתח בין המסיביות של הגוף לבין הראש שתוכו חלול ומנהל דיאלוג עם החלל המקיף אותו.

מנגד, בפסלים מתוך הסדרה "קהילה אפרו-לטינית", ניכרים השוני בצד המכנה המשותף בין התרבות האפרו-לטינית וזו האפריקאית. ניתן למצוא זיקה לפיסול האפריקאי בפסלים שצבעם שחור, בצלליות המעודנות ונישאות אל-על, והדגש ניכר בחלקן על דמות האישה כמטפורה לכלי, מיכל, הנושא ומאפשר בתוכו צמיחה. ועם זאת אין זה פיסול אפריקאי או חפצי פולחן המייצגים תרבויות קמאיות.

 הדמויות מעוטרות בתכשיטי זהב ובהשראת מוטיבים אפרו-לטיניים, וכפי שסיפרה האמנית בשיחה עמה, צעירות שחורות לבושות בבגדיהן הטובים ועונדות צמידי זהב, יושבות על מדרכה ברחוב, ממתינות לנסיך שיבוא ויושיע אותן מחייהן הקשים ויסלול להן את הדרך לאושר ועושר. דיסוננס זה ניכר גם בסדרה "מגינים", פסלים העשויים בהשראה אפריקאית ויעודם הגנה, אך אינם עומדים במטלה זו.

בסדרה "כדים", שלושה מיכלי חומר מזוגג שעליהם כתבה האמנית את מילותיהן של שלושה שירים פופולריים של הזמרת מרסדס סוסה (Mercedes Sosa, 1935-2009). עבודות אלה יוצאות דופן בגוף עבודות הפיסול של לובלסקי, שכן בנוסף למלל המופיע על פני השטח של המיכלים, בוקעים מתוכם שירים ידועים של סוסה, שרגשו אותה עוד בנעוריה. סוסה, זמרת מחאה ארגנטינאית שהוגלתה מארצה, הינה סמל ל"קולה האחר של דרום אמריקה". בשיחה עמה מספרת האמנית על אהבתה למוסיקה ועל כך ששיריה של סוסה שמשו מקור השראה לבני הדור הצעיר, וביניהם היא עצמה ובני חוגה. שירי מחאה שעודדו חשיבה חופשית והתעוררות, ואפשר שהיוו זרז להחלטה שגמלה בליבה ובלב חבריה ב"שומר הצעיר" לעזוב הכול ולעלות ארצה.

שם התערוכה נלקח מתוך שירה המפורסם Todo cambia (הכול משתנה) שאת מילותיו חיבר המשורר הציליאני חוליו נומהאוזר  (Julio Numhauser) בשנת 1982. השיר מדבר על השתנות מתמדת של היום, האוויר והעולם; הנפש הקטנה השבירה משתנה ומתחסנת כשהיא מתכוונת למחר; האמת, התמימות והשתיקה; חופשיות המחשבה; השנים והפנים… משתנה כל העולם…".  צלילי שיריה של סוסה "הכול משתנה", "תודה לחיים" ו"שנים", בוקעים מתוך כדורי החומר ועוטפים את חלל הגלריה. את המיכלים המזוגגים מכנה האמנית "שירי- כד".[1]

לדברי לובלסקי, "התערוכה שלי היא אוסף יצירות שנוצרו בתקופות שונות בחיי, ולכן נבחר שירה של מרסדס סוסה, הכול משתנה, לשמש כשמה." התערוכה, על שלל מרכיביה, היא מסע אישי-נשי בזמן ובחומר, והתבוננות פנימית וחיצונית של האמנית בשינוי המתרחש כל העת בה, בעולמה ובטבע הדברים.[2]

הציורים בתערוכה בנוסף לפסלים מהווים רקע של צבעים וצלילים עבורה. בציורים מהדהדים המקצבים האפריקאים של ילדות האמנית ובהם גם משתקפים שברירי זיכרונות של הבית בו גדלה, סמטאות ונופי ילדותה.[3] באחד הציורים כמעין מגילה, מתוארים בני המחזור שלה, "גרעין השומר הצעיר" שעמו עלתה לארץ והוא לדידה המשפחה שלה, המלווה אותה בכל, בחיים ובאמנות. ציורים אחרים מתכתבים עם שפת האמנות המודרניסטית, קו, צבע, מחבר, קולאז' ועוד.

מכאן ששאלות של זיכרון זהות ו"האחר" עולות בתערוכה זו. ברצוני להתייחס להיסטוריון היהודי-צרפתי פייר נורה (Pierre Nora, b. 1917) ולמה שציין באשר לאתוס קולקטיבי, ולהשיק מכך לסוגיית הפרט: שירים, ספרים, סרטים… שמתאמצים לאצור חוויות סובייקטיביות וסוננו ונבחרו בקפידה כמשרתים שותפות תרבותית באשר לנרטיבים מאחדים. הם לא בוחנים את העבר כשלעצמו, אלא שולים מתוכו אירועים שישמשו לעיצוב ההווה והעתיד.[4] כך עולה גם מהאופן בו מגיבה לובלסקי לזיכרונות באשר הם.

שאלות באשר למהות החמקמקה של הזהות ומחווה לתרבות האפרו-לטינית אותה חוותה כילדה קטנה המתבוננת מהצד, אך לא ממש נמצאת שם. הזהות שלה כיהודייה, כנטע זר; ותחושת הזרות אשר אפפה אותה שם, נוכחת כל העת אצל לובלסקי אשר עלתה ארצה בגיל עשרים. "להיות מהגר, זה להיות ללא שורשים. אני לא יודעת מי אני, עם מי אני מזדהה. אני רוצה ולא רוצה להיות שם". היא תולה זאת במבטא שלה, בזיכרונות ובאהבה שלה לשתי התרבויות. "והתיקון, בא רק עם הילדים והנכדים שלי, והאמנות היא האמצעי לרפא את הפצע…".

תודה לאמנית דבורה לובלסקי על השיחה עמה

תודה לד"ר נירה טסלר אוצרת התערוכה, על החומרים ועל השיחה עמה.

---

[1] ד"ר נירה טסלר, דבורה לובלסקי/הכל משתנה, אוצרות וטקסט. ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] שם.

[3] ויויאן בירקנפלד, דבורה לובלסקי, "מבט אנושי", אוצרת התערוכה, בית האמנים ראשון לציון, דצמבר 2018.

[4] פייר נורה, "בין זיכרון להיסטוריה, מחוזות הזיכרון", מצרפתית: רבקה ספיבק, זמנים, 45 (1993)