עבודותיה של האמנית אורנה בן-עמי בתערוכת היחיד "איזה אורקסטרה! אורנה בן-עמי מרתכת עבר להווה" נעות בין הציר האישי לבין הקולקטיבי, ובין ימים עברו לזמן הווה. שתי פרקטיקות מובחנות: מהאישי/פרטי אל הכללי. לשם כך היא שואלת דימויים ומרכיבים ממקורות התיעוד ההיסטורי, ובמקרה שלפנינו, צילומים מארכיון המוזיאון ההיסטורי של העיר ראשון לציון החוגגת 140 שנה להיווסדה.

"בתערוכה", מציינת אפי גן, "התיעוד ההיסטורי נשען על צילומים תקופתיים שנעשו בידי צלמים, מרביתם אנונימיים מראשית ההתיישבות הציונית בראשון לציון". לקראת התערוכה נעשה שיתוף פעולה בין בן-עמי לבין ארכיון המוזיאון ההיסטורי של העיר המכיל כ-30 אלף צילומים תקופתיים.[1]

אמנות, ארכיון וקשרי הגומלין ביניהם מעסיקים אמניות ואמנים בארץ כשלושה עשורים ואף יותר. באירופה, בריה"מ לשעבר וכיום רוסיה, אנגליה וארה"ב מתקיימים קשרים והקשרים מתחילת המאה העשרים. לשם כך ברצוני להתייחס בקצרה לסוגת הארכיון והמהות שלו – מה הוא מכיל, ומה תפקיד הצילומים בו (ארכיון צילומים הינו פרקטיקה "צעירה" יחסית לארכיון המסמכים ששנותיו אלפי שנים).

הארכיון –   ארכיון[2] הנו אוסף תעודות, מסמכים ואֵפֵמֵרָה (Ephemera)[3] לסוגיהם שנאספו בידי פרט, מוסד, או כל ישות אחרת.

סוגיית-הארכיון רבת פנים היא. הארכיון משמר זיכרון-אישי, מצד וזיכרון קולקטיבי, מצד. הוא מגוון בהרכבו ועשוי למשל, לנוע בתווך של בין היות אוסף מוסדר ותמטי ובין היות מצבור פריטים נעדרי סדר שיטתי, הקולט אליו בכל זמן פריטים חדשים ללא הבחנה. הארכיון מגלם בתוכו שאלות רבות הנוגעות לזיקה של בין מקור להעתק, ובין נוכחות להיעלמות. מטבע הדברים, סוגיית הארכיון העסיקה היסטוריונים וחוקרי תרבות, אמנים בצד פילוסופים, בעיקר מאז ראשית העת החדשה בתולדות המערב.

באולם הכניסה הצופה נחשף לשתי עבודות –"בכרם" ו"איזה אורקסטרה". בן-עמי בחרה שני תצלומים מארכיון ראשון לציון, שיש בהם מן ההדהוד לסיפורה ההיסטורי והייחודי של ראשון-לציון כמניחה של התשתית לתרבות וללאומיות הישראלית. בשתי העבודות פעלה בן-עמי על גבי הצילום ההיסטורי שנבחר מארכיון המוזיאון, הודפס והוגדל. על הצילום המודפס בחרה האמנית לפסל פרטים שונים מהצילום.

"בכרם", 2022. בצילום האידילי בו בחרה האמנית מוצגים אם ושני ילדיה על רקע יקב ראשון-לציון. האם, ברכה הירשפלד, שבניגוד למוסכמות התקופה, הצליחה לחדור את חומות המגדר הגברי. האם, ברכה הירשפלד היתה בעת הצילום (1924) אלמנה מבעלה, צבי הירשפלד שהלך לעולמו ממחלת הטיפוס בשנת 1917 והוא בן 35 בלבד.

הצילום נושא עמו מסר ציוני לצד מסר מגדרי. בשנת 1913 עת יצא צבי הירשפלד, להקים את אחוזת המטעים ברוחמה שבנגב. טרם נסיעתו הפקיד מכתב יוצא דופן אצל ועד המושבה וזו לשונו: "אתכבד בזה להודיע לכם כי אשתי מרת ברכה … היא היא הממלאה את מקומי כל זמן שהיא תחיה בלי שום מפריע, והרשות בידה לעשות עם הנחלה כחפצה וכרצונה ואין שום רשות למי שהוא … להתערב ולחוות דעה בלי הסכמתה".[4] ברכה הירשפלד זכתה למעמד עצמאי אל מול ועד המושבה, שכולו היה מורכב מגברים בתקופה שבה נשים לא זכו לבחור, להיבחר ולחוות דעתן מעל הבמה הציבורית. עם מותו של צבי הירשפלד (1917), ברכה, אלמנתו, ניהלה במקומו את חוות רוחמה וזאת בנוסף על הטיפול במשק המשפחתי בראשון לציון. כמו-כן היתה פעילה בענייני ציבור בראשל"צ, ומהווה סמל לאישה העברייה העצמאית ושוות זכויות.

"איזה אורקסטרה", 2022. בשנת 1895 יזמו אנשי המושבה יחד עם פקידות הברון רוטשילד את הקמת התזמורת של ראשון-לציון היא "האורקסטרה" הנודעת. צילום זה בו  בחרה בן-עמי מייצג את הפן התרבותי מוסיקלי שבתרומתה של ראשון-לציון לעיצוב התרבות והלאומיות הישראלית. התזמורת הורכבה מנגנים חובבים וערכה קונצרטים בבית העם של ראשון-לציון, במושבות העבריות, במקווה ישראל וביפו. הפעילות כללה ערבי שירה, נגינה וקריאה.[5] בצילום מוצגות דמויות שונות: נגנים, גברים, נשים, ילדים, ערבים ויהודים, שיח עולץ ומסעיר.

בשתי העבודות שלעיל בחרה בן-עמי בשתי פרקטיקות שונות: האחת, עיבוד פיסולי של פרטי לבוש, כלי נגינה, סלים, הנוצר מתוך ועל גבי צילומים היסטוריים שהוגדלו. וכך תרבוש, או כובעי קסקט בתלת-ממד, משולבים בצילום ומנהלים "שיח" מעניין עם הדו-ממד של הצילום. באחרת, היא בוחרת לפסל אובייקטים המוצגים בחלל התערוכה: "סל קש", 2010, מהעבודה "בכרם" ו"כובע שייטים", 2022, מהעבודה "איזה אורקסטרה". ברם כפי שמציינת אפי גן, אין הכוונה בכך לנאמנות מוחלטת למופיע בצילום. "אופן הטיפול הפיסולי מייחד את מבטו של הצופה, משהה אותו. בן-עמי יוצרת בתלת-ממד על גבי דו-ממד, מחייה באופן מקורי את העבר והופכת אותו למוחשי"… "היא לא מסתירה את מקור הצילום, לא מוחקת את העבר, אלא משאירה אותו ובונה מעליו 'קומה נוספת'. התוצאה משאירה את שני האמנים שמשתתפים בו: הצלם ואמנית הברזל – כנוכחים".[6]

בר-עמי עושה שימוש מעניין בברזל – כופפת אותו לצרכי היצירה – יש שהוא משולב כפי שאנו רואים לעיל, ויש שהוא מופיע כמסה כבדה, או כקו רשום במרחב, שלי לפחות מזכיר את פול קליי באמירתו "לקחת את הקו לטיול" וכך הברזל הינו כחומר ביד היוצר.

מכאן עובר הצופה אל חדרים פנימיים בגלריה שעניינם זיכרון אישי. בעבודות בחללים אלה נעה בן-עמי בין המסה הכבדה והחומרית של הברזל לבין הקו ורישומו במרחב. אחד החדרים מוקדש לאימה של אורנה שנהגה לתפור בבית. ובדומה לאימה אותה היא זוכרת תופרת, רוקמת, נלחמת בקשיי החיים ומרככת אותם. כך האמנית יוצקת רכות בברזל הקשה, ומנציחה את היצירתיות של האם בחומר. בחדר זה דימוי של תופרת הרוכנת על מכונת תפירה מתוצרת 'זינגר'. תך תפירה העשוי ברזל ו'נתפר על הקיר'. על הרצפה שמיכת ברזל ושמלת ילדות עשויה ברזל תלויה על קיר.

בחלל תצוגה אחר מוצג שולחן אוכל אשר מרכיביו נקטעים ומחייבים הישענות של חלקיו זה על גבי זה כדי ליצור יציבות, בדומה לבני משפחה העוזרים ונעזרים זה בזו. בדומה, כיסא הנדנדה אינו שלם, וגם הוא מצוי בתפר שבין מציאות לרישומה. הספרייה מעין סימולקרה של המציאות, אינה באמת יכולה להכיל את הספרים, מהווה מעין סימן בחלל.

ומכאן אל עבר וזיכרון אישי השזורים בהווה, והפעם ברישומי פחם על קנבס. רישום פחם של נכדתה של בן-עמי הרוקדת בקבוצה ומתעמלת, והקשר בינה לבין אבי האמנית- ספורטאי (שהיה אלוף פלשתין בריצה בשנות ה-30 של המאה ה-20).

וכך, זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי (הן של האמנית והן של המושבה ראשון לציון) חוברים יחדיו לזיכרונות שלנו הצופים, ולסיפור האתוס הציוני שהינו גם סיפור של רבים מאתנו.

תודה כתמיד על החומרים והשיח

---

[1] אפי גן, אורנה בן-עמי, מרתכת עבר להווה, איזה אורקסטרה, אורנה בן-עמי מרתכת עבר להווה, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] מקור המושג ארכיון archeion (arkheion) הנו ביוונית, שבה הייתה משמעותו ביתו של הארכון בו נשמרו מסמכים שנמצאו באחריותו.

[3] משמעות המילה "אפמרה" ביוונית היא "בשביל יום". אלה הם פרסומים אשר נועדו מעצם ​טיבם להתקיים זמן קצר. למשל: כרזות, עלוני פרסום והסברה, סטיקרים, כרטיסי כניסה לאירועים ולמופעים, כרטיסי נסיעה, אגרות ברכה לחגים או לשמחות משפחתיות. מסע בזמן: מיטב פריטי האפמרה הישראלית, הספרייה הלאומית https://web.nli.org.il/sites/nli/hebrew/digitallibrary/time_journey/pages/default.aspx

[4] יונה שפירא, בציר לצלילי האורקסטרה, על מנהיגות נשית ותרבות עברית, ציטוט מטקסט התערוכה. שפירא מציינת "עבודתה של אורנה בן-עמימוסיפה נדבך למגמת המוזאון המציג בעשור האחרון תערוכות המשלבות היסטוריה עם אמנות כאמצעי נוסףלהמחשת סיפורה של ראשון-לציון ולחשיפתו לקהלים חדשים.

[5] הצילום בו בחרה בן עמי מתעד את התזמורת של ראשון-לציון בחגיגות הפסח ברחובות  (1913), כשהיא צועדת בראש התהלוכה החגיגית ואחריה תלמידי הגימנסיה הרצליה מתל אביב, חברי המכבי שהגיעו מרחבי הארץ והעולם והקהל. יונה שפירא, שם.

[6] אפי גן, שם.