ביקור בתערוכה "צילו של קו" של האמנית אתי יעקבי אזכר לדידי שיטוט במרחבים בהם האמנית מתחקה אחר סימנים ועקבות בנוף אותם היא רושמת בעבודותיה.

מרחב ומקום בעבודותיה של יעקבי מצויים בין טבע לתרבות ובין טבע שתורבת. ייצוגי טבע בין אזכור למעשה ידי אדם, בתים, גשרים, מוטות מתכת, לבין נוף בו מודגשת פריחה, קמילה, ומחזור עונות השנה. אלה ואלה מופיעים בעבודות בציור בפחם ועפרון ולעתים ספיה וחומרים נוספים על נייר, ולצידם ציורים בצבעי שמן, ועבודות בפורמט קטן, בהן יש מן מהפיגורטיבי והמופשט למחצה.  

אתי יעקבי, ללא כותרת, 2020 קרדיט צילום: אבי אמסלם

"המרחב הוא ספק. אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף, הוא אף פעם לא שלי. הוא לא ניתן לי אף פעם. אני חייב לכבוש אותו".[1]

השהות בנוף, החקר וההתבוננות הם בלב ליבה של עבודותיה של יעקבי, נופים כמחוזות של זיכרון קולקטיבי, הנושאים עמם אזכורים הידועים ומוכרים לעתים למתי מספר, ליודעי ההיסטוריה המקומית והארץ ישראלית. הדיכוטומיה והפלגנות כמו באשר לקיבוץ הראל[2] והאדמות עליהן קם הקיבוץ. כל אלה נעלמים מעין המתבונן/ת התמימה, הרואה את העבודות באשר הן. עבודות המהלכות קסם בפשטות ובצניעות שבהן, ובנוכחות המרשימה שיש בעבודות בציור פחם ועפרון על נייר, וההרמוניה שחווה האמנית בעת השהייה והציור בחיק הטבע. התבוננות בעבודות על נייר, מורה על השליטה של האמנית ברישום בפחם ובעיפרון, וכפי שהיא מציינת בשיחה עמה: " עבודותיי הן על בסיס רישום, רישום שיש בו מן המדיטטיביות…" "רואים בהן את עקבות האדם וההתערבות שלו בנוף, אך לא את האדם עצמו".

אתי יעקבי, 2020, רישום קרדיט צילום: אבי אמסלם

ואכן נקודת המוצא בעבודות על נייר ובציורים היא כפי שמציינת סמדר שפי, אוצרת התערוכה "הנוכחות האנושית, גופים אדריכליים המתערבים בסדר העולם: גשר הרכבת לירושלים מעל מודיעין מבנים ריקים בקיבוץ הראל, גלגלי טפטפות מוטלים בשדות. ציורי הצמחים הם בעיקר של גפנים, גידול מתורבת".

אתי יעקבי, 20200, רישום קרדיט צילום: אבי אמסלם

אתי יעקבי, גדילנים מול גשר, 2021, שמן על בד קרדיט צילום: אבי אמסלם

גשר הרכבת לירושלים המתאפיין בנוכחות מונומנטלית, ובאזכור לגשרים מימי עברו ואף לנוכחות הצבאות הרומיים בארץ, מופיע בציוריה של יעקבי מספר פעמים, מאזכר את חלופיות הזמן ואף את האור והצבעוניות המשתנים מעונה לעונה.  ואילו בעבודות על נייר, מופיעים מבנים המפוזרים בשטח, בין היעדר לנוכח, עקבות לזמן שנתן בהם את חותמו. המבנים, לעתים ללא גג, או פתח נושאים עמם איכויות שיש בהן מן המסתורין והלא נודע. ואף מן ה"אלביתי" של פרויד.

אתי יעקבי, 2022, רישום, קרדיט צילום: אבי אמסלם

את התערוכה מלוות עבודות בפורמט קטן – ציורי נוף שהלכו עלי קסם.

בנדטו קרוצ'ה כותב "האמן יוצר דמות או מחזה דמיון, והאדם נהנה מיצירת האמנות ומפנה את עיניו אל הנקודה שהאמן הצביע עליה, מסתכל מבעד לצוהר שהאמן פתח למענו ושב ויוצר בתוכו אותה דמות",[3]

---

[1]  ז'ורז' פרק, חלל וכו', מבחר מרחבים, תרגום: דן דאור, אוולין עמר, הוצאת בבל, 1998, עמ' 12.

[2] הַרְאֵל הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי שהקימו יוצאי חטיבת הפלמ"ח הראל שנלחמה על פריצת הדרך לירושלים ולשיחרור פרוזדור ירושלים במלחמת העצמאות. הקיבוץ נוסד ב-27 באוקטובר 1948 על אדמות הכפר הערבי בית ג'יז, שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור. האדמות הוכרזו נכסי נפקדים ועליהן הוקם הקיבוץ. שטחו של הקיבוץ – כ-12,000 דונם. רוב המייסדים היו ישראלים, משוחררי פלמ"ח.

בראשית ימיו היה הקיבוץ שרוי בתהפוכות פוליטיות על רקע הקרע האידאולוגי בין תומכי האגף השמאלי במפ"ם בראשותו של משה סנה לבין שאר התנועה. בתחילת 1953  סולקו ממפ"ם ומהקיבוץ הארצי ראשי האגף השמאלי, גירוש שגרר בעקבותיו משבר בקיבוץ הארצי והוביל להרחקתם מהקיבוצים של כ-250 חברים שתמכו בעמדותיו של סנה, בהם מספר חברי הראל. המשבר הביא לבסוף להתפרקותו הזמנית של הקיבוץ ב-1955.  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%9C_(%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A5)

[3] בנדטו קרוצ'ה, מדריך לאסתטיקה, מתרגם: גאיו שילוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983