לדויד מזמור/דוד עדיקא, אוצרת: כרמית גלילי, מגזין III יפו, עולי ציון, 34, 14.4.2023-27.10.2022

"לדוד מזמור"/דוד עדיקא, התערוכה המוצגת בחלל המרווח של מגזין III ביפו, מזמנת לבאים בשעריה חוויה כולית, פתיינית, שכן צילומי הדיוקן והטבע הדומם בגודל ניכר המוצגים על קירות התערוכה מזמנים את העוברים ושבים להיכנס בשעריה. 

"לדוד מזמור/דוד עדיקא, מבטים אל חלל התערוכה

בתערוכה מוצגות 21 עבודות: שנים עשר דיוקנאות של יוצרים ויוצרות בצילום: ביניהם חברים וחברות, קולגות ותלמידים/תלמידות לשעבר, ועוד תשעה צילומי טבע דומם. למבט, לעין האמן המתבוננת ולעינה של הדמות המצולמת המשיבה אף היא מבט, תפקיד חשוב בתערוכה. עולות כאן שאלות מיהו האובייקט ומיהו הסובייקט. מי המתבונן ומיהו הנצפה, ואל שיח מבטים זה נכנס מבט שלישי והוא מבטו של הצופה. המצולמים/מצולמות, חלקם בלבוש מלא, ויש בעירום חלקי  מוצגים במרחב הביתי, חלקם נינוחים ולמרביתם מצוותים דימויי טבע דומם השזורים ביניהם ומעלים שאלות על הנראה והלא נראה בחלק מהדיוקנאות, מה מופיע בטבע הדומם המצולם, ומה נמצא מבעד לדיוקן. ובדומה, צילומי הטבע הדומם מאפשרים בחינה של סוגות ייצוג וטעם, וכפי שמציינת כרמית גלילית אוצרת התערוכה "נותנת ביטוי למחשבות על צילום, על גוף ועל פוליטיקה, חברה וקהילה, תוך שהיא מאתגרת את האופן שבו אנחנו רואים צילום ותופסים אותו".[1]

דוד עדיקא, עלמה שניאור

את עבודותיו של עדיקא מכירה מזה מספר שנים. העיסוק רב השנים שלו בשיח הזהותני – זהות מקומית, עדתית, לאומית, תרבותית. בתערוכה הקבוצתית "שפת אם" אותה אצרה ד"ר טל בן צבי במשכן לאמנות עין חרוד, ובמרכזה עמדה הזהות המזרחית, הציג עדיקא דיוקנאות מצולמים של משתתפות ומשתתפי התערוכה. אחד מהמשפטים שכתב יגאל נזרי בספרו "חזות מזרחית" רלוונטי גם בתערוכה זו בה מוצג מקבץ יוצרים ויוצרות " כיצד איפוא משתייך אדם לקבוצה, לקטגוריה חברתית או תרבותית? מהי השתייכות? כיצד הופכים הפנים למעין תיבת תהודה לחיכוכים שבין דפוסי ייצוג, מערכות ידע ופרקטיקת הצילום עצמה?"[2]

דוד עדיקא, שלומי אלקבץ

דוד עדיקא, יעל ברתנא

"לדוד מזמור", מבטים אל חלל התערוכה

ברם, הדיוקנאות הצילומיים המוצגים במגזין III שונים במשהו מאלו המוכרים לי. ורד מימון במאמרה "פרצוף הוא פוליטיקה"[3] עסקה בתצלומי הפורטרט של עדיקא כמשתייכים ומובחנים מראש כייצוגים של אמנים מזרחיים. בתערוכה שלפנינו, הזהות "המזרחית" פינתה מקומה לדיוקנאות של קולגות – והפעם צלמות וצלמים במנעד גלאים רחב בניסיון לגשר בין מזרח לבין מערב. דיוקנאות אותם הוא "מתווה ומצייר" ביד אמן. כתבתי מצייר אף שכמובן שמדובר בצילום, שכן התחושה הראשונה שעלתה בי למראה העבודות היתה של ציור. ומנגד, כפי שציינה נילי גורן במפגש עמה לרגל תערוכה קבוצתית בה השתתף דוד עדיקא "מה שמיוצג ומה שלא מיוצג. עדיקא מצלם את האובייקט ברגע הכי פחות פונקציונאלי שלו, בדיה ומציאות.[4]

דוד עדיקא, שתי קונכיות

במפגש עמו סיפר עדיקא על הרצון שלו לדבר על צילום גם כאדם שעוסק בחינוך בנדון. מפגש בו הוא מבקש לבחון מהו צילום, מקום, זמן, חלל. הבחירה לצלם את המצולמים בבתים שלהם ולבחון את המקורות האסתטיים בהם הם נמצאים, וכן מה קורה בין המרחב הביתי ואיך הצגה ופריסה מייצגת מרחב חדש.

הדגש בצילום הוא על מבטים שנוצרים, מי שולט במבטים, המצלם או המצולם/ת והרצון לייצר כוריאוגרפיה חדשה של מבטים בין דיוקנאות, בינם לבין עצמם לבין ההתייחסות לצילומי טבע דומם בבתיהם

מהו יופי? בצילומיו של עדיקא, דימויי טבע דומם שזורים בין הדמויות המצולמות; ויש צילומים שעניינם טבע דומם. ייצוגים מעין אלה אינם חדשים בגוף העבודות של עדיקא והופיעו בתערוכות עבר שלו. בתערוכה הנוכחית מוצג דימוי מכמיר לב – קטלוג התערוכה – "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד", של יוסי ברגר ז"ל, תערוכה שהוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות. הכוס והעלה שבה – "חי" וקמל כאחד, מאזכרים את חלופיות החיים באשר הם.

דוד עדיקא, עלה על קטלוג התערוכה של יוסי ברגר

הצילומים צולמו באור יום, במצלמה אנלוגית, צילום שהינו ממושך ומוגבל במספר הפריימים אשר מתאפשר בפורמט זה. המשחק עם התאורה מעורר השתאות ומציג מקצועיות גבוהה מחד ומרגש מאידך. (ואולי אני משוחדת? שכן אצלנו בבית מצלמים מזה שנים במצלמה אנלוגית…בפורמט רגיל ובפורמט בינוני). יש לציין, פילם מחייב עבודה שיש בה מן האיטיות וההשתהות ותהליך הפיתוח וההגשה לצופה ארוך ודורש דקדקנות וידע רב.

"לדוד מזמור", מבט אל חלל התערוכה

באשר לשם התערוכה, ציינה כרמית גלילי "כבר בשמה הלירי של התערוכה, לדוד מזמור, חושף דוד עדיקא את המפתח אל לבה. השם שנגזר מספר תהילים, אוצר בתוכו שאלה שהעסיקה פרשנים בדבר היחסים בין השראה ויצירה – מה קדם למה, האם שרתה על דוד המלך שכינה לפני שאמר שירה, או שמא קודם באה היצירה ורק לאחריה שרתה השכינה. את מערכת היחסים הזו, המורכבת וההדדית מבקש עדיקא להציג".[5]

יש לציין שאין זו הפעם הראשונה שעדיקא פונה אל ספר הספרים. איתן בוגנים ציין בריאיון עם האמן "מספר משלי שאב דוד עדיקא השראה לתערוכתו 'כמים הפנים לפנים', שהוצגה בגלריה ברוורמן בעבר. גוף עבודות שהורכב מצילומי טבע דומם של כלי נחושת".[6]

ב"מחשבות על צילום" כתבה סוזאן סונטאז על הצלם המתבונן בחיי אנשים אחרים בסקרנות, מתוך ריחוק נפשי, במקצוענות – הצלם המצוי בכל נוהג כאילו פעילות זו מתעלה מעל לאינטרסים מעמדיים, כאילו נקודת הראות שלה היא אוניברסלית. אפשר והייתי מורידה את צמד המילים "ריחוק נפשי", שכן אינו רלוונטי באשר לקשר האינטימי הנוצר במבט בין המתבונן שהינו עדיקא לבין האובייקט המצולם. באשר לשאר הכל אפשרי… והן בשל החלל המרשים שהחזון והשפה האסתטית שלו עוצבו עם המעצב והאדריכל אורי כהן, ומאפשר התבוננות והתמסרות לכל צילום וצילום בנפרד.

תודה על האירוח, השיח, תודה לדוד עדיקא על המפגש, למר דיויד ניומן, יושב ראש מגזין III מוזיאון לאמנות עכשווית, לכרמית גלילי, אוצרת התערוכה ולליאן וולף. תודה לעינת כהן על ההזמנה והחומרים

אודות מגזין ווו יפו

מגזין III יפו הוא חלל לתצוגת אמנות, שלוחת קבע של מגזין III מוזיאון לאמנות עכשווית משטוקהולם, שוודיה. התוכנית המגוונת של מגזין III יפו כוללת אמנים עכשוויים מקומיים ובינלאומיים כאחד. מאז שנפתח בשנת 2018 הוצגו בחלל תערוכות יחיד של חיים סטיינבך, שילה היקס, קוסימה פון בונין, טל ר. ומאיה אטון. החלל ממוקם ברחוב עולי ציון 34, בשכונת מגורים עשירה בהיסטוריה וגיוון תרבותי הגובלת בשוק הפשפשים המפורסם של יפו. הארכיטקטורה הייחודית של המקום מאפשרת לעוברים ושבים לצפות בתערוכות מבחוץ, ביום ובלילה.

אודות מגזין ווו מוזיאון לאמנות עכשווית

המוזיאון, שנחשב לאחד המוסדות המובילים באירופה לאמנות עכשווית, פועל מאז 1987 מתוך האמונה ביכולתה של אמנות לחולל שינוי ולעורר השראה בקרב אנשים ובחברה בכללה. התערוכות שהוצגו במגזין III מאז היווסדו זכו לתהודה בשדה האמנות הבינלאומי, והמוזיאון מעשיר בהתמדה את אוסף הקבע שלו, הכולל עבודות מאת אמנים עכשוויים מובילים. בין התערוכות הבולטות שהוצגו בו לאחרונה: טום פרידמן (Friedman), קתרינה גרוסה (Grosse), טוני אורסלר (Oursler), מיקה רוטנברג (Rottenberg), איי וייוויי (Ai Weiwei), אנדריאה זיטל (Zittel) וגונל ואלשטרנד (Wåhlstrand).


[1] כרמית גלילי, לדוד מזמור/ דוד עדיקא, טקסט התערוכה.

[2] יגאל נזרי, פתח דבר, משם עצם לפתח עצמנו, מתוך חזות מזרחית שפת אם/הווה הנע בסבך עברו הערבי, הוצאת בבל 2004. נזרי מתייחס למאמרה של ורד מימון, פרצוף הוא פוליטיקה: על תצלומי הפורטרטים של דוד עדיקא, המופיע בספרו.

[3] ורד מימון, פרצוף הוא פוליטיקה: על תצלומי הפורטרטים של דוד עדיקא, בתוך: חזות מזרחית… לעיל.

[4] נילי גורן, עושים מקום: צילום ישראלי עכשווי", מוזיאון תל אביב לאמנות, 2012-2011.

[5] ציטוט מטקסט התערוכה.

[6] איתן בוגנים, איתן בוגנים, דוד עדיקא: חפצו של החפץ, הארץ, דצמבר 2013.

3 מחשבות על “לדויד מזמור/דוד עדיקא, אוצרת: כרמית גלילי, מגזין III יפו, עולי ציון, 34, 14.4.2023-27.10.2022

  1. טלי

    גב. ד"ר ורד מימון עוסקת בעיקר בתיאוריות ,לא מוכחות , ולא באומנות ממש. הקיפוח המזרחי בציור כמעט ולא קיים כיום בסצנת האומנות הישראלית. עדיקא אמן נחמד ולא מעבר לכך.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s