התערוכה "הזדמנות שנייה" של האמנית הרב-תחומית שולי בורנשטיין-וולף במרכז לחינוך סביבתי, חירייה, מעלה סוגות שונות שעניינן זיכרון אישי, משפחתי ומה בינו לבין זיכרון הקולקטיבי, מהו בית, ומהו אוסף והפעולות הנלוות לכך, תרבות הצריכה בעידן השפע, והמודעות הפוליטית והחברתית למיחזור הניכרת בעיקר בשני העשורים האחרונים.
כולנו אוספים. אוספים זיכרונות, חפצים, יצירות אמנות, ממיינים, משמרים, משליכים. יש העושים זאת על מנת לשמר רצף חיים, מורשת, ממניעים של יוקרה וערך כספי/כלכלי (יצירות אמנות, מכוניות יוקרה ועוד), ויש העושים זאת בשל התשוקה לאיסוף, מחזור והמרה של כך לעשייה אמנותית. לדידי, שולי בורנשטיין-וולף עונה לקטגוריה זו.
מבנה המרכז לחינוך סביבתי, חירייה
מבנה המרכז לחינוך סביבתי מרשים, והעשייה בו מבורכת; ילדי גן מקשיבים ברוגע ובנועם להדרכה מפי אחת המדריכות, וקבוצות נוספות, כל אלה מוסיפים נופך חינוכי, חווייתי ומוזיאלי כאחד.
בתערוכה שלושה חלקים:
בקומת המסד נגלים לעיננו השנדליר של שולי בורנשטיין וולף, ועבודותיו של גיל יפמן המשתלשלות מן התקרה.
בקומה העליונה, צילומים המאפשרים מבט זום אין אל עבודת המיצב של בורנשטיין-וולף בקומת הכניסה.
חלקה השלישי של התערוכה הינו מיצב דמוי קונטיינר המוצג בקומת המסד.
עבודותיה של בורנשטיין-וולף נעות בין רבדים שונים וטעונות במשמעות ופרשנות של המוצגים. על ההקשרים ועל פעולת האיסוף, המיחזור ויצירת אמנות ממה שאחרים משליכים, ועל המודעות החברתית באשר לכך, סיפרה במהלך הסיור עמה.
עדי יקותיאלי אוצר התערוכה כותב: "שולי בורנשטיין וולף היא אמנית זה מעל שלושים שנה, מאז החליטה שאת אומנותה תיצור בעיקר ממה שאחרים זורקים. היא אוספת בעקביות לביתה ולסטודיו שלה את שניראה לאנשים מיותר ויוצרת אמנות במגוון אינסופי של טכניקות. ליצור סדרות רבות שכל מהותן הוא ׳שימוש חוזר׳ זוהי הצהרה שאינה לצורך אופנתי רגעי אלא תפיסת עולם מוסדרת שאינה מתחסדת. היא מונעת מתוך גישה אידיאולוגית מסורה שיוצרת תהליך יצירה ייחודי בcapacity שלו. מכיוון שהפעולה היא יומיומית ויעדי האיסוף הם רבים, ביניהם ספסלי הרחוב העמוסים כל טוב, היא מבקשת מבתי-מלאכה, שווקים ואנשים פרטיים להעביר לה חומרים מסוימים שוב ושוב.
בורנשטיין אינה אוגרת את אינסוף החפצים והחומרים שנזרקו אלא אוספת אותם ובאדיקות מסדרת, מנקה וממיינת עד שלבסוף ממצב גולמי של הררי חומר-גלם הופכת אותם ל-artifacts. לקראת ההכנות לתערוכה זו מילאה את ביתה שלה לא רק במקומות בהם מקובל להציג אמנות (קירות ומדפים) כי אם בכל מקום, בכל כמות, בכל חדר ובכל פינה בבית ובסטודיו.ְ
הפעולה הזו אפשרה לפונקציונלית הרגילה של בית להתקיים במקביל ל׳מאבק׳ מול השתלטות האמנות הזו – המורכבת מחומרים של שימוש חוזר, אלו היומיומיים ביותר. בבית של שולי הגבולות והאיזונים נפרצו וחווית ההתבוננות באמנות חזקה ומשמעותית כשביקור בתערוכה בחירייה, במקום האותנטי ביותר, מזמן חוויה עם ערך מוסף אחר".[1]
תחילה עלינו לגלריה העליונה בה מוצגים צילומים של בית האמנית (צילומים של הצלם אבי אמסלם ושל בורנשטיין-וולף). הצופה העומד/ת נכחם נחשף לתיעוד בית עמוס לעייפה בחומרי עבודה המונחים בכל מקום ופינה, ולטשטוש הגבולות והזליגה בין חייה המקצועיים של האמנית לבין חייה האישיים.
עבודותיה של בורנשטיין-וולף מורות על הקשרים שונים לחברה בה אנו חיים ויש בהן מן האמביוולנטיות; הושפעה ממשרביות[2] וממחיצות באשר הן – חיץ שיש בו מן הרבדים הסימבולי, הרגשי והפיזי כאחד.
בין העבודות המופיעות בצילומים, כלים צבעוניים המסמלים לדידה "אנשים קטנים" המשליכים וזורקים הכל בלא לחשוב על העולם סביבנו. עבודות אחרות הן תוצר השימוש בחומרים מן המוכן (Readymade) המקבלים ממשות מחודשת בעבודותיה; ובדומה ציורים אותם ציירה בעבר, אותם היא ממחזרת ומשלבת בעבודות חדשות.
סדרת הקְשָׁרִים – עבודות שנעשו מסינרי פלסטיק ממוחזרים של מספרה. הקשר – האמביוולנטיות של מה זה קשר – חונק אך גם מקשר…
"הדוקים" מוצגים כמעין הילה זהובה השולחת קרניים לכל עבר. עבודה זו מתעתעת בעין הצופה שכן הדוקים (משחק ילדים, בו הם העשויים על-פי רוב מעץ או מפלסטיק), נעשו מנייר מגולגל שנלקח מז'ורנל Vogue. בורנשטיין-וולף גלגלה את הדפים לצורה המאזכרת דוקים אף שאינם דוקרים, וביניהם טמנה את "הסודות שלה", מילים משמעותיות וסמליות עבורה.
בכל אלה מציינת האמנית, היא שוקדת על הגימור ועל האסתטיקה של כל עבודה.
חלקה השני של התערוכה, ה"שנדליר", נברשת ענק לבנה אשר נתלתה כאמור בתקרת המרכז לחינוך סביבתי. את הנברשת יצרה האמנית מכלי אוכל שבורים וקריסטלים מזויפים.
ל'שנדליר", הקשרים של זיכרון אישי וקולקטיבי כאחד. מחד, להיסטוריה האישית של בורנשטיין-וולף, שכן השנדליר שהיה תלוי בחדר האוכל, בבית בו גדלה בברזיל, מסמל ילדות שלווה, ובה בעת מעמד חברתי. מאידך, הקשריו ל׳ליל הבדולח׳ Kristallnacht (ליל פוגרום ביהודים 10-9 בנובמבר 1938) עליו נהגה אמה לספר לה בצעירותה, אירוע המסמל את החורבן העתיד להתחולל על העם היהודי במהלך מלחמת העולם השנייה.
האישי/פרטי ולצידם הקולקטיבי/ההיסטורי מקבלים הקשרים אחרים ונוספים. הנברשת עצומת הממדים התלויה במרחב המרכז לחינוך סביבתי באתר חירייה מסמנת את החרדה לעולם בו אנו חיים, לתרבות הצריכה ולבזבוז משאבי הטבע.
חלקה השלישי של התערוכה הינו המיצב דמוי המכולה, מעין "קונטיינר" בממדים של 6X4. האובייקטים להם נחשפנו בצילומים בקומה העליונה מקבלים ממשות במיצב זה, בו ניתן לגעת ולראות את הנעשה בו מכל עבריו.
מיצב זה, שהינו סך כל חלקיו, נושא עמו מטעני זיכרון ו"רוחות עבר", וחותר תחת המשמעות של מבנה/בית באשר הוא. החרירים והחללים הנפערים בקירותיו, מאפשרים הצצה מזוויות שונות. חלק מהקירות עשוי מקרשים אותם היא מוצאת בנגריות ונותנת לאנשי המקצוע לחתוך קמעה, ובחלקם שזורים אובייקטים שונים.
מאות אובייקטים דחוסים בחלל המיצב. על רצפת החדר ערמה האמנית פסלים, אובייקטים וציורים אותם יצרה בשנים האחרונות. בקבוקי בושם בגדלים שונים, תבניות נרות השבת שדלקו, תליון "העין הכחולה" המסמלת הגנה מ"עין הרע". צעצועי ילדים, וביניהם "פינוקיו", "משרביות" מגלילי נייר טואלט. צורות עשויות מפרספקס, ובין השאר מושב שירותים של ילד. הוויטרז'ים, שהכותרת שלהם מטעה ,שכן עשויים מציורים ממוחזרים של האמנית, בעיקר ציורי פרחים – אותם גזרה "ללא רחם" ושיבצה לכדי מארג חדש המתאפיין במרקם רך. שלט "גן עדן זה כאן", ספרי אמנות ועוד.
העקבות שהותירו בעלי החפצים שהושלכו, מי היו אותם אנשים, אלו מחשבות שעולות בראשי… החפצים עברו תחת ידי האמנית תהליך של המרה לאובייקטים. האם זהו בית? הקירות שאינם קירות – המרווחים והחללים, ואנו הצופים המשתלבים במיצב כצופים ומציצנים, ובנוסף מפעילים את חוש המישוש.
לבית כמושג, משמעות מרכזית ומורכבת בשיחה הפוליטי, החברתי והתרבותי. הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר (Martin Heidegger, 1889-1976),הרצה וכתב על הזהות המתקיימת בין ההוויה האישית לבין המגורים.[3]
היידגר טבע את המונח "להיות שם""Dasein" – בגרמנית, להיות בתוך העולםעל מנת להצביעעל הווייתו של האדם בתוך הישות (בתוך 'היש' של העולם): האדם תמיד מעורב מלכתחילה באופן סובייקטיבי בתוך העולם. צורת קיום זו עומדת כנגד צורות הקיום של דברים או של מכשירים. ה-Dasein מגדיר את האדם באופן לא אינסטרומנטלי; האדם איננו אובייקט של הדברים אלא סובייקט שלהם, בזכות קיומו בתוך העולם.[4]
הבית כמטפורה, כ"ישות" הנושאת עמה את רוחות העבר, את הזיכרונות האישיים והקולקטיביים כאחד, על הפריטים שבו מהווה "כר" להשראה ולעשייה של שולי בורנשטיין-וולף. בין קירותיו צפונים סודות, ביוגרפיה אישית הנושקת לזיכרון הלאומי הכואב – ליל הבדולח והשואה. הבית בברזיל. מורשת האם, העלייה ארצה והרחוב המהווה מקור לעשייה בפריטים שהושלכו כלאחר יד, וזכו לחיים מחודשים בידיה של האמנית.
ביו קצר – האמנית שולי בורנשטיין-וולף ילידת סאן פאולו, ברזיל, מספרת בשיחה עמה שנחשפה לאהבת אמנות דרך אמה שבאמצעותה התוודעה לאמני הרנסנס ולאמנים מאוחרים יותר כקלוד מונה, קמי פיסארו, פבלו פיקסו ורבים אחרים. עלייה ארצה בגיל צעיר, ונישואים. עשייה מוקדמת- לימודים בסמינר הקיבוצים, לימודי עיצוב ושהות ממושכת בקנדה, ועל ההחלטה לבחור באמנות כדרך חיים בשלב מאוחר יותר בגיל שלושים פלוס.
ולסיום, נימה אישית, הרבה מים זרמו באזור מאז ביקורי האחרון בו, וכמובן מאז התערוכה "חירייה במוזיאון", ביתן הלנה רובינשטיין, והתערוכה השנייה – "חירייה במוזיאון 2" והביקור במקום שערכנו במקום, עת עבדתי במחלקת החינוך של מוזיאון תל אביב לאמנות.
מידע קצר על התערוכות בנדון אשר הוצגו במוזיאון תל אביב
חירייה במוזיאון. בשנת 1999 הוצגה בביתן הלנה רובינשטיין התערוכה "חירייה במוזיאון". תערוכה זו עסקה באתר ספציפי הנטוע במרכזה של ישראל – בנקודת המפגש של הראשיים בכבישי המדינה. במקום הראשון בארץ שעליו נופל מבטם של המגיעים אליה בדרך האוויר. בלב-לבו של החשוב במחוזות הארץ צמח לו לאיטו החור-השחור האקולוגי של המדינה – הר של זוהמה ורקב בגובה ממוצע של 85 מטרים, שסביבו נחלים קטנים ההולכים ונעכרים מזיהום.
בתערוכה הוצגו אמנים ואמניות ממקומות שונים בעולם ובארץ והעלו רעיונות באשר להר והסובב אותו. המטרה כפי שציין ד"ר מרטין וייל בזמנו היתה שאיפה להעלות את המודעות בקרב הציבור ואנשי ממשל באשר לנזקים הנלווים לפסולת מצטברת: הסכנה בשיעבודן של עתודות הקרקע והטבע יקרות המציאות של לישראל לפסולת, זיהום אוויר, היעלמות החופים ודיונות החול, הכחדת זני חיים ועוד, ולחשיבות שבכך לשינוי ולאיכות חיים. וייל אשר עמד בראש "קרן ברכה", היה בין המובילים להפיכתו של הר פסולת זה לפארק מטרופוליני.[5]
"חירייה במוזיאון 2". בתערוכה זו הוצגו ההצעות שהגשו לתחרות הבינלאומית לשיקומו של הר האשפה בחירייה, וההפיכה וההסבה של כך לפארק. בתערוכה הוצגו כל ההצעות שהוגשו לתחרות התכנון, ובראשן התוכנית של אדריכל הנוף פיטר לאץ מגרמניה, שזכתה במקום הראשון להובלת השיקום.[6]
תודה לשולי בורנשטיין-וולף על הסיור והשיח עמה
תודה לוורה פלפול על חומרי התערוכה
[1] עדי יקותיאלי, שולי בורנשטיין-וולף, "הזדמנות שנייה", אוצר: עדי יקותיאלי, המרכז לחינוך סביבתי, חירייה, ציטוט מטקסט התערוכה.
[2] משְרַביה , אלמנט אדריכלי האופייני לאדריכלות האסלאמית, עשויה בד"כ מעץ, אלומיניום ולעתים מבטון, ומשמשת כשבכה בפתחי מבנים, קירות ואף חלונות. תפקידה כחוצצת בין פנים לחוץ
[3] Martin Heidegger, “Building Dwelling Thinking”, in: Basic Writings: From Being and time (1927) to The task of thinking (1964), New York : Harper & Row, 323-339,
[4] Martin Heidegger, [1927] 1980: Being and Time, trans. J. Macquarrie and E. R. Robinson, Oxford, Basil: Blackwell. מתוך אנציקלופדיה של הרעיונות, היות שם (בפילוסופיה) Dasein, https://haraayonot.com/idea/dasein/
[5] מרטין וייל, חירייה כסמל, מתוך קטלוג התערוכה חירייה במוזיאון הצעות אמנים ואדריכלים לשיקום האתר מוזיאון תל אביב לאמנות, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, נובמבר 1999-פברואר 2000, אוצר ד"ר מרטין וייל, אוצרת משנה: עידית עמיחי, אוצרת אחראית" אירית הדר
[6] חירייה במוזיאון 2 התקיימה בתאריכים 25.6.2005-17.3.2005, בגלריה אסיא במוזיאון תל אביב לאמנות.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 