אשכול התערוכות החדש במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, עוסק במצבי ביניים בחוויה האנושית מהיבטים עכשוויים ועתידיים. האשכול כולל שלוש תערוכות קבוצתיות בהשתתפות אמניות ואמנים ישראלים ובינלאומיים. א-הא! אוצרת: רויטל סילברמן גרין; עַל שְֹפַת-הַסַּף המוזיאון כמרחב- מעבר, אוצרות: עדייה פורת, רויטל סילברמן גרין ו הגוף האינסופי, אוצרת: עדייה פורת.
היצירות מוצגות במגוון רחב של מדיה: ציור, רישום, צילום, וידיאו, מיצב, סאונד ומדיה חדשה: "מציאות מדומה" VR ומשחק מחשב.
עליתי לרגל למוזיאון רמת גן אותו הכרתי מימים עברו (1989, עת עבדתי בו זמן קצר) כמבנה תעשייתי אשר צורתו נבעה מתווי המגרש עליו נבנה – משולש חד-זווית.[1] ועבר שינוי ניכר ומרשים בשנים האחרונות. בעת הביקור נפגשתי עם שתי אוצרות התערוכות המוצגות – רויטל סילברמן גרין ועדיה פורת.
כיאה לציר הסירקולציה ביקרנו תחילה בקומת המסד בה מוצגת התערוכה א-הא! אוצרת: רויטל סילברמן גרין
אֵאוּרֵקָה "מצאתי" (ביוונית: (Εὕρηκα היא אמרתו המפורסמת של ארכימדס. הביטוי משמש בהשאלה לציון תגלית או תובנה חשובה ומפתיעה.[2] רעיון מפציע , מבליח-פתאום ללא הכנה, באקראי ובמפתיע.
חווית א-הא מספרת סילברמן גרין אוצרת התערוכה, היא התגובה הרגשית, המתרחשת ברגע של תובנה פתאומית. "אמנות היא פעילות מחוללת התגלות. המפגש בין האמן, יצירת האמנות, התערוכה, הצופה והמוזיאון – הוא שמאפשר את התרחשותהּ".
בתערוכה זו מוצגות עבודות מיצב, וידיאו, סאונד, פיסול, ציור ורישום של אמניות ואמנים ישראלים, שרובן נוצרו במיוחד לתערוכה. הן מבטאות רגעי-הפצעה שונים: בריאה מתוך פירוק, חצייה דרך פצע כתנאי להתחדשות, היעלמות והתכנסות המאפשרים היווצרות של החדש.
מבול עבודת הווידיאו של רויטל לסיק, 2020, מתארת רגע של צמיחה אחרי מבול; בריאה מתוך פירוק.מעגליות מחזורית של הצפה והפצעה. אי-סדר וסדר -מערכות שנלחמות ביניהן. דמות הטריקסטר, סוג של ג'וקר, נוכל ושנוי במחלוקת הנוכחת בסיפורי פולקלור ומיתוסים בתרבויות שונות, שבה ומופיעה גם לאחר המבול.
באדיבות האמנית
אור וצל בוקעים מאזורי-חורבן בעבודותיו של ירמי עדני. מבנים הרוסים ששיני הזמן נגסו בהם, אך הם עדיין עומדים על תִּלָּם. עדני – יוצר שוב ושוב חורבות. ההצעה היא באור המבליח מחלקן. שאריות של לוחות מודעות.
ממוארת, 2023, מיצב תלוי מקום של האמנית נחמה גולן, בנוי מטופוגרפיה שנוצרה באמצעות רדיד אלומיניום, וטיפוגרפיה המורכבת ממסרים של קודש וחול. רגעי ההפצעה נוצרים מתוך הניגודיות בין אור לחושך, מהאור הבוקע והמשתקף מהחומר עצמו. בחלק העליון של מסך האלומיניום, אפריז, כמעין אלמנט אדריכלי מופיע המשפט: "כי הנה החומר ביד היוצר ברצותו מרחיב וברצותו מקצר". תהליך הבריאה כפי שמתואר אצל גרשום שלום הוא תהליך של נשימה בין כוחות הצמצום שטבעם דין לבין כוחות ההתפשטות אשר טבעם החסד.[3] הדיוקן הכפול (צילום), מבטא תפילה הנאמרת בתחתונים ונמסרת בעליונים. המילה אלוהים מופיעה באותיות גזורות בלייזר בכתב עתיק, כתב מראה. ההפצעה היא רגע של איחוד בין ניגודים, בין שמיים וארץ.
האלמנטים במיצב מעבר, 2021- 2023,של ריקי פוך מייצגים טבע מת, חנוט. הם מבליחים מהבניין לרחוב–אל החוץ החי בשעות החשכה, וגם במהלך היום, כאשר האור הטבעי חודר פנימה, כך שנוצר דיאלוג מעניין בין פנים לחוץ.
מערה, 2019 עבודת הוידאו של חגית אונמני רובינשטיין, תיעוד מספר דקות מתוך מופע בו מוצגת האמנית יושבת לבושה שחורים ועיניה מכוסות. הידיים 'מדברות' את הדברים שעולים מהתודעה. האמנית מגֻלּמת במצב מדיטטיבי של התכנסות, המפנה מקום להפצעת הרעיון החדש בעודה יוצרת סימנים על ניירות מסוגים שונים. מערות וחדרים תת קרקעיים שימשו כמרחבי התגלות עבור חכמים, פילוסופים ושמאנים. אלו מרחבים היוצרים ומאפשרים את התנאים לכניסה למצבי תודעה משתנים בחיפוש אחר החוכמה האלוהית.
עבודותיו של יורם בלומנקרנץ צמחו מתוך סביבת ילדותו בדרום תל אביב, סביבה, שהיתה זרועה שברי זכוכית מסוכנים, מסמרים ופסולת. הפסלים הפצועים והחשופים מגלמים טרנספורמטיביוּת, כאשר החצייה דרך הפצע מהווה תנאי להתחדשות. במיצב אדוות עולה תחושת פליאה – נוסטלגיה של ילדות, עת כל שלולית וכל אדווה גילמו קסם, חוויית התגלות.
באדיבות האמן
התגלות ירחית, 2005, של אמון יריב, נסוגה כמו הלבנה שמתמעטת, מפנה מקום ומאפשרת התגלות, נעלמת, ומופיעה מחדש. בכל התגלות יש ראייה פתאומית ומוסט "המסך" מעל מה שהיה בבחינת סוד, אך התגלות זו הופכת אותו לסוד אף גדול יותר.
בתערוכה הקשרים ושיח המתקיימים בין העבודות השונות- כך המיצב של בלומנקרנץ יוצר לדידה של רויטל סילברמן-גרין דיאלוג עם העבודה של אמון יריב
אלומת האור על קיר המעבדה בציור עלות השחר, 2022, של שירלי סיגל, היא תוצר התנועה האלכימית הטרנספורמטיבית, המעבירה ומשנה חושך לאור. ציורה של סגל מבוסס על מפגשים שערכה במעבדה של פרופ' עידית שחר במכון ויצמן במטרה להנכיח את מעמדן של מדעניות. סגל מהדהדת סצנות בהן עבודת האלכימאי בחדרו מופרעת על ידי חדירתו הפלאית של האור. ויש והתגלות נולדת מתוך לימוד ממושך.
הסצנה בציור "עלות השחר" מתרחשת במעבדה. מחוות הידיים של המדעניות העוטות כפפות כחולות יוצרות קרבה וריחוק, חשיפה והסתרה.
סגל ציירה ציור קיר בנוסף לציור – עדית שחר מוצגת ברישום על ספל.
המיצב הבלחה, 2023, של איילה רום מבטא רגע מזוכך בו רעיון מתגבש ליצירה. הדמות בעבודה, חושפת את עצמה להתגלות המוקרנת ומופיעה בהבלחה של אור.
יש לזכור שאמנות היא פעילות אנושית המחוללת התגלות. המפגש בין האמן/ית, יצירת האמנות, התערוכה, הצופה והמוזיאון הוא שמאפשר את התרחשותה.
קרדיט צילום: רן ארדה
תודה על החומרים. פוסט נוסף על התערוכות הנוספות באשכול יעלה בהמשך! שבוע טוב
[1] המוזיאון נוסד בשנת 1987, בניהולו וחזונו של מאיר אהרונסון, המייסד והאוצר הראשון של המוזיאון
[2] אאורקה, האמרה מיוחסת לארכימדס לאחר גילוי חוק הציפה הקרוי על שמו. הסיפור מוזכר בספר "על אודות האדריכלות" של ויטרוביוס. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%A7%D7%94
[3] גרשום שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה. מוסד ביאליק, ירושלים 2003, עמ' 178.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 