התערוכה הגוף האינסופי מתבוננת על מהות הגוף בעולמות הווירטואליים, ועוקבת אחר מסעו והשתנותו של הגוף האנושי, על רקע טשטוש הגבולות בין העולם הווירטואלי ובין העולם הממשי. מה קורה במפגש בין הגוף האנושי לטכנולוגיה? כיצד יוגדר מחדש תפקידנו כבני אנוש? כיצד משתקפות השפעות הטכנולוגיה המואצת על המרקם החברתי ועל הקיום האנושי? שאלות אלו ואחרות עולות בתערוכה, המציגה מקבץ עבודות וידיאו ומדיה חדשה של אמניות ואמנים ישראלים ובינלאומיים.

העבודות בתערוכה מתייחסות למושג הגוף הווירטואלי בהיבטים פילוסופיים, מוסריים, פסיכולוגיים, תרבותיים וכלכליים. הן מבטאות יחס משתנה הנע בין התפעלות, סקרנות ואימה דיסטופית– מפני השלכות המציאות המשתנה: מביטויי הערצה כלפי דמות האווטרית היודעת-כל, ניסיונות להתקרב לעולמם של היצורים בעלי הבינה המלאכותית, ועד הטלת ספק בהתפתחות המואצת של החברה המרושתת בענן. בה בעת, הן נוגעות בשאלת הפוסט-הומניזם, מושג המערער על הגדרת ה"אנושי" ועל מרכזיותו בתפיסת העולם התרבותית. "לראשונה בהיסטוריה, האדם אינו מתבקש להגר ממקום למקום, מארץ לארץ, או מהמרחב הארצי אל המרחב הגלקטי, אלא להגר מהמהות העצמית המזוהה כאנושית, אל עבר קיום אחר, שקשה לעמוד על טיבו", אומרת אוצרת התערוכה עדייה פורת. תופעה זאת של הליכה מהאדם העכשווי אל עבר דמות-אדם עתידי, מובעת למשל דרך מושג האווטר (Avatar), דמות שהיא ייצוג סימבולי של אדם; הסייבורג (Syborg), הכלאה בין אדם ומכונה; כמו-גם דרך רעיון המֶטַאוֵרְס (Metaverse),יקום דיגיטלי, מרחב המגלם מערכת חוקים חריגה ושונה מזאת שמבטאים חוקי הטבע.

עבודותיו של האמן רונן שהרבני מעלות שאלות על גבולות התפיסה האנושית. שהרבני מציג ארבעה בלוקים(2022), מיצב הקרנה של ארבע צורות דמויות בלוקים כבדים המרחפים בחלל, ועליהם טקסטים נכתבים ונמחקים.

העבודה "מוליכה שולל" את הצופה ומתעתעת בו, ומעלה שאלות ספקניות בדבר טבע העולם והקיום ומגלה את הפוטנציאל המשחרר של המציאות הווירטואלית, מרחב שהוא קונספטואלי במהותו, חוקיו הדינמיים והמשתנים מאפשרים חופש ממגבלות הידוע והזדמנות לשינויים תפיסתיים. 

עבודות המהרהרות בהשפעתה של הטכנולוגיה על חווית הזמן, המרחב והגוף הן עבודותיהם של הצמד plan b: סופיה ניו ( (Sophia Newודניאל בלסקו רוג'רס (Daniel Belasco (Rogers (ברלין / לונדון) המשתפים פעולה במדיומים של פרפורמנס, מיצב וניו-מדיה מאז 2002.

בעקבות המעבר שלהם מלונדון לברלין בתחילת המילניום החלו האמנים לתעד את תנועותיהם בעיר מגוריהם על ידי טכנולוגיית ה-GPS, טכנולוגיית מעקב תנועה, פרויקט שממשיך להיווצר.

הרישום של חיינו בברלין 2007–2022 (2022) מציג את רישום העיר ברלין שנוצר על ידי תיעוד תנועותיהם היום-יומיות על ידי GPS . בעבודת הווידיאו קווים לדמותנו (2010) נראים האמנים מתבוננים בעקבות ה-GPS שלהם משנת 2007 כעבור שלוש שנים ומנסים להיזכר באירועים המיוצגים על ידי אנימציית הנתונים שנאספו.

בין העבודות המרכזיות בתערוכה: מסע הלילה,2007 – 2018 שיתוף פעולה בין אמן הווידיאו האמריקאי הנודע ביל ויולה ובין המעצבים ב- USC GAME INNOVATION LAB, בקליפורניה, בו הם משתמשים בטכנולוגית משחק מחשב בשילוב עם עבודת ווידאו, כדי לספר את הסיפור האוניברסלי של מסעו של אדם אל עבר הארה.

המשחק מתרחש בנוף מסתורי שעליו יורדת החשכה. נראה כי אין דרך אחת ללכת בה, אין מטרה אחת להשיג, ומהלכיו של השחקן בתוך המשחק ישקפו את עצמו ואת עולמו, יעצבו וישנו אותם וייתנו תחושה של מסע ארכיטיפי אל עבר הידיעה השלמה.

בסרטוןPasig River 2030 – 6 Plus  (2022) של האמן זיאנג וו (Ziyang Wu) המתרחש בפיליפינים של שנת 2030, עולים תהייה וחשש מפני התפתחות טכנולוגית מואצת. העבודה מציגה תסריט אפשרי על אודות החיים הדיגיטליים העתידיים של מדינות מתפתחות, דרך סיפורם הבדיוני של ספקית שירותי אינטרנט מקומית וחברת בלוקצ'יין. הנהר פסיג, נהר מרכזי בפיליפינים החוצה את הבירה מנילה, נקבע בשנת 2000 כ"מת אקולוגית" עקב זיהומים תעשייתיים. עם זאת, בעלילת הסרט, הנהר הוחזר לחיים, והוא מנוהל במשותף על ידי הממשל המקומי וחברת הבלוקצ'יין. הסרט מציף סוגיות בעייתיות של ניטור מקיף וקולוניזציה דיגיטלית, על רקע שיקומו של הנהר.

ג'ינג לין (Jing Lin) היא אמנית מולטימדיה החיה ועובדת בסין ובארצות הברית. עבודותיה משלבות בין הפילוסופיה המזרחית לתרבות המערבית וטכנולוגיה חדשה עם מדיה מסורתית.

בעבודה  (2016)Potatoes מוצגים פורטרטים אנונימיים כשם שפורטרט של האמנית עצמה, במצב מתמיד ונצחי של טעינה. סמל הטעינה המתעגל על הפנים החתומות מודיע על דימוי העולה ומתהווה, גורר עימו דריכות וציפייה. הפנים נותרות אנונימיות לנצח, משקפות ניכור, עיוורון וטשטוש זהות – סוגיות שהאמנית מבקשת להעלות, בהתייחסה לקיום האנושי במרחבי האינטרנט האינסופיים, לעומס הוויזואלי, ואף לחייה כמהגרת אסיאתית בניו-יורק.

האמנית לורן לי מק'רתי Lauren lee McCarthy)) הופכת לגרסה אנושית של "אמזון אלכסה", סייעת וירטואלית לבית החכם. העבודה LAUREN מתבוננת בסוגיית הבית החכם ושואלת על יחסי אנוש בעידן טכנולוגי, על המתחים שבין אינטימיות ופרטיות, בין נוחות ועצמאות, ועל תפקידן של העבודה האנושית והאנושיות בעתיד של אוטומציה.  בעבודה היא משוחחת עם דיירי בית מגורים, יועצת להם ומגלה מעורבות ושליטה בכל ההיבטים של תפעול ביתם וחייהם.

דורון גולן, מוותיקי אמני הניו-מדיה בארץ, מציג בתערוכה שלוש עבודות וידיאו בהן הוא יוצר מניפולציה של הדימוי, מפרק אותו ומרכיבו מחדש. גולן מערער על מושגי הגוף, המרחב והזמן ומייצר נרטיב אלטרנטיבי לעולם התפישתי הקיים.

חקירה עצמית דרך המדיום הטכנולוגי מתבטאת בעבודתה של האמנית לואיזה קלמנט ((Louisa Clement. העבודה שגיאת אנוש (2021) היא פורטרט עצמי של האמנית המיוצגת בעבודה על ידי האלטר אגו הטכנולוגי שלה שעוצב על פי המודל של ראשה. האלטר אגו דמוי הבובה הוא הרחבה של הווייתה, אך בו בזמן התגלמות המגבלה וחוסר האונים שלה. הראשים המתנגשים, המאבדים קשר אך ממשיכים לבקש אותו, נתקלים זה בזה ומתגלגלים, מעלים שאלות על גבולות האנושיות העכשווית.

שם העבודה אש הידיעה שורפת כל קארמה לאפר (2019) של האמנית אורסולה מאייר ((Ursula Mayer הוא ציטוט מתוך אחד מכתבי הקודש ההינדיים, הבהגווד גיטה (Bhagavad Gita)(המאה החמישית עד המאה השנייה לפני הספירה). מאייר שואלת את ההקשר המקורי של "אש ידיעת האמת" לתיאור האור הזוהר מתוך דמות האווטרית שהיא מכתירה בכתר "היודעת כול", האייקון העכשווי של הפוסט-הומני.

משמעות המילה "אווטר" בסנסקריט היא התגשמות האל על פני האדמה. האווטרית, המגולמת על ידי הדוגמנית הטרנסג'נדרית ולנטין דה-הינג (Valentijn de Hingh, ילידת הולנד, היא דמות שמימית מרחפת, גופה מורכב מחלקי פיקסלים המוחלקים לכדי תנועה זורמת ורגועה, ודמותה האלוהית מגיחה מתוך עולם תחתון דיגיטלי.

–  2014, Body Print מיצב אינטראקטיבי המשלב וידאו ארט, כוריאוגרפיה ותכנות של יואב כהן עם מאיה ברינר ורועי קרמר, מעלה שאלות לגבי עתיד הזיכרונות שלנו הצפים במרחב הדיגיטלי האינסופי. על קיר המוזיאון נרשמות, עולות, ונעלמות תנועות הצופים. הקיר מציע מפגשים אנונימיים בין רשמי הגוף הנצרבים בו, רושם ריקוד חד פעמי הנוצר לרגע בין דמויות שייתכן כי מעולם לא נפגשו. זיכרונות גופניים אלו הופכים באחת לחלק ממאגר עצום של זיכרונות, הצפים במרחבי האינסוף של הרשת ומעלים תהיות:  היכן הוא משכנם, מי יזכור אותם, ומה מהם ייוותר?

העבודה Untitled_HDR (2013) של האמנית קרן זלץ שייכת לסדרת עבודות המבוססות על חומרים של המאסטרים של הצילום מן המאה התשע עשרה. בעבודה זו השתמשה האמנית בצילומים של אדוארד מייברידג' שנחשב לאבי הקולנוע וחקר באמצעות הצילום את תנועת בעלי החיים ובני האדם. העבודה, מציגה חיבור בין מחקרים צילומיים מראשית ימי הצילום במאה ה-19עם טכנולוגיה עכשווית של המאה ה-21, ומעניקה משמעות חדשה להיסטורי ולארכיוני.