התערוכה על שפת הסף מבקשת להציג את המוזיאון כמרחב ביניים פיזי ותודעתי כאחד. מרחב אליו מגיעים בין היתר, כדי להתבונן ולחוות, להתרגש, לשאול שאלות באשר לאמנות ומהו טיבה. חזיתות המוזיאונים הראשונים דימו פסדות של מקדשים יווניים, רומיים ואף מתקופת הרנסנס, הבארוק, ולעתים חזיתות של קתדרלות. במודרניזם הכללים השתנו כמובן, אך התובנות הן לרוב דומות; להתנתק מההווי היומיומי, ולאפשר לעצמך להתמסר לנעשה בחללה של תערוכה.
מנקודת מבט זו ניתן לדבר על החוויה המוזיאונית העכשווית כעל השתתפות בטקס מעבר, מושג אנתרופולוגי שטבעו החוקרים ארנולד ון גנפ וויקטור טרנר שעסקו בחקר הריטואלים החברתיים בחברות לא מתועשות ומצאו טקסיות חוזרת ונשנית בריטואלים שסימלו תחנות מעבר בחיים (למשל מעבר מילדוּת לבגרות) או במעבר מטריטוריה אחת לטריטוריה אחרת.[1]
העבודות בתערוכה, מבקשות לחשוף את האמנות ברגעיה הבלתי-ייצוגיים ולהתבונן במצבים של הכנה, ציפייה ושהייה. חלק מהן מאיר בפני הצופים אזורים שוליים, חללי מעבר ואלמנטים בחלל המוזיאון שבדרך כלל איננו שמים לב אליהם, בעוד שאחרות מזמנות את השתתפות הצופים והופכות את פעולותיהם בחלל למרכיב מרכזי ביצירה.
בתערוכה מוצגות עבודות מיצב, וידיאו, סאונד, צילום וציור, של אמניות ואמנים ישראלים ובינלאומיים, שחלקן נוצרו לתערוכה.
הבחירה להציג עבודות באזורים בהם אנו נוהגים לעבור ממקום למקום, אזורים שוליים, המצויים בין הסיפים, אינה ברורה מאליה. אנו הצופים נחשפים לבחירה אמיצה זו, בה מרחבים אלה הופכים למספרי הסיפורים של האמניות והאמנים המוצגים בהם.
עבודת הסאונד שדרות יום של חגית אונמני רובינשטיין וניר ג'ייקוב יונסי בחדר המדרגות משלבת הקלטות מבוססות תיעוד של הצועדים עם הקלטות מבוימות. הסאונד מתפקד כמספר סיפור שבו הזמן הופך לרוח רפאים.
כחלק מעבודת הסאונד חגית אונמני רובינשטיין מציגה את הסדרה עולם רך, ציורים על שמיכות עזובות שמצאה ברחוב ובמבנים נטושים. שמיכה היא אובייקט מעבר שנמצא באזור דמדומים בין העולם החיצוני לפנימי. ילדים קטנים נוהגים להתייחס לעתים לשמיכה כאל חפץ מעבר… לדידו של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, מרחב פוטנציאלי ימשיך להתקיים בנפשו של המבוגר סביב אובייקטים נושאי זיכרון ועדות, והוא המרחב שבו מתרחשים היצירה והמשחק.
עבודותיו של רן סלוין המצויות בתפר שבין מציאות לפנטסטי, אינן מאפשרות הגדרות מוחלטות.. בעבודה רוח רפאים נראית דמות הולוגרפית ומחויטת, דמותו של האמן, ניצבת בתוך מרחב לימבו שחור. ראשה הוא עשן מיתמר, תנועתה פתאומית, ובעיניה האדומות היא מישירה מבט אל הצופה. דמות זו בהוויתה חסרת הממשות החומרית, מבקשת להצביע על האמן כנושא תודעת ביניים, וכנושא תפקיד של מגשר אל עולמות אחרים.
איילה רום בעבודה וילון מציגה את הווילון בהקשרו לאסתטיקת החלל הלימינלי בקולנוע, כשמרכיב של מתח מופיע כשווילון נפתח לרוח או כשדלת סגורה למחצה.
בחלל מעבר אחר במוזיאון מוצבת העבודה טפיל של אביטל בר-שי. טפילות היא מערכת יחסי גומלין בין אורגניזם החי בתוך יצור אחר, המשמש כפונדקאי, או עליו. בר-שי מציעה עבודת פינה בחלל צדדי של המוזיאון המהווה מעין טפיל ארכיטקטוני השונה מהקיים, אך עם זאת הופך להיות חלק ממנו.
מעברים בין השלבים בהם הדמות האנושית קורמת עור וגידים, מופיעים במיצב Born to Love של האמנית ילידת באקו ZHUK. בעבודתה דמותו של העובר מופיעה בסביבה מימית כתחילת החיים על פני כדור הארץ. במיצב (שהוצג בביתן האזרבייג'ני בביאנלה בוונציה ב-2022), עולות שאלות באשר לטבעו של היקום, מקור התודעה וטבעם של חומר ואנרגיה.
מיה דונסקי, אמנית רב-תחומית, כוראוגרפית וציירת, שואבת את השראתה ממחול הבוטו האוונגרדי שעלה ביפן כמרי רוחני, דונסקי, מציגה וידאו מתוך עבודת המחול כשהחדר נהפך למים. בעבודה נראית דמות אישה בתנועה המבקשת ללכת אל מעבר לזיכרון ולהיוולד אל תוך הריק. ללכת אל עבר מרחב של היזכרות בטבע הראשוני. לתפיסתה הריקוד הוא תהליך תודעתי מתמשך הנוגע במקומות קיצוניים של דממה ותנועה וקורא לוויתור על ידיעה מוקדמת ולפירוק הזמן לפרקי רגעים מרווחים של תהייה, טעייה ושהייה.
קרן זלץ מציגה את עבודת הווידיאו Anywar שבה נראית דמות המנסה להתאזן על גבי סירה רעועה. הקטע ערוך מתוך סרטו הראשון באורך מלא של סטנלי קובריק מ-1953, סרט גנוז שהבמאי ביקש להשמיד. הסרט מדבר על ארבעה חיילים המנסים לחזור לארצם לאחר ששרדו ממלחמה כלשהי במקום לא ידוע.
אלירן ג'אן מפיח חיים בעבודות הקרמיקה שלו על ידי הקרנת דמותו במהלך תפילה והתבוננות פנימית. צורת הכד עוטפת כמעין קליפה את האור הנובט בתוכה, ומאפשרת כיסוי וגילוי. מחשבות נפוצות לכל עבר מתוך הראשים המחוררים בתערוכה, מפרות את ההרמטיות המבדלת בין פנים וחוץ. עבודתו של ג'אן מעלה הרהורים על המעברים שבין חומר ורוח, בין מלאות לריקות, על יכולת ריפוי עצמית ועל תיקון.
פסאדה, 2022, מיצב המראות של דורון פורמן, מתייחס למונח הסטה, המתאר פעולה של שינוי, מעבר והסטת התודעה מהמציאות הנוכחית למציאות הרצויה. המיצב, המורכב ממראות אנכיות המוצבות בהצבה אלכסונית וחזרתית הגורמת לחלל להתעצם אך גם להיקטע, יוצר מפגש בין הצופים והמרחב וחוויה שבה לצופה יש חלק פעיל המתאפשר על ידי תנועת הגוף, המפורקת למקצב מקוטע. המראות הנוטות משקפות ובה בעת מסתירות, את האובייקטים הממוקמים בחלל, יוצרות תחושת חוסר התמצאות ופותחות פתח למרחב הנע בין מציאויות שונות.
האמנית מראני שילשר היא אמנית מדיה חדשה. המיצב After Hours נוצר בימי מגפת הקורונה, כשהסגרים נעשו נוהל רגיל והייתה הפרדה ברורה בין המרחב הפרטי ובין המרחב הציבורי. הסולם, התלוי גבוה כך שבלתי אפשרי לטפס עליו, הוא מרחב שבו דברים מתמזגים ומפסיקים להיות מובחנים.
טבעת של ליאורה קנטרביץ, פסל מונומנטלי המוצב על הרצפה כשער שאפשר לעבור דרכו, מרחב לימינלי המגשר בין הפנים לחוץ ומאפשר את קיומו של הסף, בדומה לראייה הכפולה של האל הרומי יאנוס בעל שתי הפנים, האל של ההתחלות ותקופות המעבר, אל הדלתות, המפתנים, הגשרים והשערים.
Monument for nothingness 2015- 2023- מיצב הקיר המונומנטלי של בלו סמיון פיינרו, נבנה כאנדרטה, המעלה אסוציאציות של כוח, נוכחות ונצחיות, אלא שהקיר של האמן מבטא צמצום. הוא מלא חללים דמויי חורים קטנים ומאכלס עלי כותרת אורגניים. העבודה מאפשרת לצופים לקחת חלק ביצירה, להניח עלי כותרת ולהרהר כיצד ההוויה נוצרת מהאין.
המיצב מעלה תחושות המבוטאות בפואמה של פול צלאן Psalm:
No one moulds us again out of earth and clay,/ no one conjures our dust./ No one.// Praised be your name, no one./ For your sake/ we shall flower./ Towards/ You.// A nothing/ we were, are, shall/ remain, flowering:/ the nothing-, the/ no one's rose [2]
בתערוכה מוצג תצלום מסדרת עבודות שצולמו בעיר דיסלדורף, שם פעלה האמנית אניסה אשקר במהלך "שהות אמן" בת חודשיים. התוכנית "שהות אמן" (רזידנסי) יוצרת מרחב לימינלי למצבי למידה המאפשרים תהליכי טרנספורמציה. התצלום, שצולם במצלמת טלפון עוד בימיה הראשונים, הוא חלק מסדרת תצלומים שצולמו מדי יום ושהייתה בעלת מאפיינים של יומן אישי.
עולם היצירה של פנחס כהן גן, אמן מרכזי בסוגת האמנות המושגית, עוסק בסוגיות של שייכות, זרות, ניתוק וגבולות. בהדפסים שלו נראית יבשת אפריקה ממוקמת בפינת הדף, וכן דמות אדם הניצבת מהעבר השני של הגבול, בולטת בניגודיותה למרחב המצוי מהעבר השני. דמות האדם הסכמתית מייצגת בעבודותיו של כהן גן, את האדם הניצב בפני מבחנים וקונפליקטים עם חוקי הטבע והבריאה, ותחושת חוסר אונים העולה מכך.
בעבודותיו של פבל וולברג מיזוג של שכבות צילום: חלליו הריקים של מוזיאון רמת גן בימים של החלפת תערוכות, מתמזגים עם דימויים מן הסביבה העירונית הקרובה למוזיאון ברמת גן ובבני ברק שאסף האמן. במהלך המערבב בין פנים לחוץ, את הגבוה והנמוך, מוצגים צילומים ובהם השתקפויות המאיינות את פערי התרבות ואת הבדלי הזמן והחלל. באופן זה האמן מאחד, ולו לרגע אוטופי אחד, את המוזיאון עם חיי היום-יום של סביבתו הקרובה ומדגיש את היותו של מוזיאון רמת גן חלק מהרחוב ומשתלב בו.
סדרת האקדמיות של קארן קנור צולמה באקדמיות ובמוזיאונים ברחבי אירופה ומשקפת את הקשר במרחב ההסיפי שבין יצירת אמנות באקדמיה ובין הצגתה במוזיאון.
כותרת עבודתה של קנור עפרון הטבע מתכתבת עם שם סדרת האלבומים שהוציא הצלם האנגלי החלוץ ויליאם הנרי פוקס טלבוט – למעשה אישה, הבוטנאית אנה אטקינס שהפיקה לראשונה ספר המלווה בפוטוגרמות.
בגלריה המלכותית בשטוקהולם קנור מביימת את המיתוס של פליניוס הזקן (23–79 לספירה). סצנת רישום קו המתארת את צל אהובה של העלמה קורה, רגע לפני שיצא למרחקים, קשורה להולדת הציור. בתצלום קנור מתחקה על הצל של בתו של הקדר היווני בוטאדס. הפעם הסיפור כאן מתרחש לא בסיטואציה ביתית על קיר ליד הבית, אלא בהקשר אקדמי ומוזיאוני.[3]
התערוכה מתבוננת במצבי מעבר סיפּיים ברגעים לימינליים טרם התנועה אל מעבר למפתן השער – אל תווך החדש. העבודות מכוונות ליצירת משמעויות ומובנים חדשים של מצבי ביניים בחיים החיצוניים ובחיים הפנימיים. הן מבקשות לחשוף את האמנות ברגעיה הבלתי ייצוגיים ולהתבונן במצבים של הכנה, ציפייה ושהייה.
[1] הרחבה על לימינליות ופריצת גבולות ראו Agnes Horvath, Bjorn Thmassen and Haald Wydra (editors), Breaking Boundaries – Varieties of Liminality, Berghahn Books, New York, 2015.
[2] Paul Celan, "Psalm", in Paul Celan, Selected Poems, translation: Michael Hamburger and Christofer Middleton, Harmondsworh, Middlesex, Penguin, 1972, p.70.
[3] על המיתוס, ייצוגיו והיצירה של קארן קנור ראו Hagi Kenaan, Photography and Its Shadow, Stanford University Press, Stanford, California, 2020, pp.53-113 .
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 