אריאן ליטמן אמנית רב-תחומית מגיבה ובוחנת בעבודותיה מספר תמות ה'נושקות' לאישי וללאומי כאחד. אימהות, המפה והטריטוריה, נוף הנושא עמו עדות, זיכרון וטראומה על ריבוי המשמעויות שהם מכילים וטומנים בחובם.
אימהות – דימוי האם הוא בין הדימויים השכיחים ביותר באמנות הוויזואלית. האם כסמל – מאם האדמה, (אמא אדמה), אם כל חי (אלילת הפריון והחיים), דרך זו המיוצגת כאימהות סטטית של קרבן, טוהר ובתולין (המדונה), וממנה אל המלכה – האם היולדת את יורש העצר למלוכה בחסד האל, ועד לזו המוצגת כמקור של אושר כשלעצמו, או האם המחנכת, נוכחת באופנים שונים באמנות, ספרות, שירה ועוד.[1] ליטמן הציגה בתערוכה זו את העבודה "מיכל הזנה".[2]
בעבודת הוידאו "המוזה" קושרת ליטמן בין אימהות פרטית לבין אימהות לאומית. היא בוחרת לצרף את בתה, שנכוותה באופן קשה בשנת 2009 בעת פעילות צופים בעין גדי. 12 שנה לאחר המקרה, עולות האם ובתה אל מצוקי דרגות, קרוב לעין גדי, ויוצרות יחד נקודות מפגש בין הנוף הפצוע של הצוק לבין הזיכרון הטראומטי של הפציעה. בסרט מתועדת בין היתר, פעולת הסרת התחבושות בווידאו ובעבודות צילום.
בעבודת הצילום "האמנית והמוזה שלה", האם-האמנית אוחזת בחבישות של בתה הישובה לידה, תחבושות המשולות לשלייה, ומרמזות על הקשר הביולוגי ועל קשר של אם לבתה הפצועה.
הצילום פותח בשיטת קולודיון ,שיטה ששימשה צלמים במאה ה-19 לצלם מחוץ לסטודיו, גם בשדה הקרב. הקולדיון הוא חומר כימי ש"פוצע" את הצילום, הוא שימש את הרפואה כחומר שנועד לסגור פצעים פתוחים בשדה קרב, והוא מרכיב שנמצא בפצצות ובקבוקי תבערה.[3]
יש לציין שבקולודיון יש מן האמביוולנטיות: מרפא אך עשוי להרוג (כמרכיב בפצצות…), כשם שיש בו מן האפשרות "לפצוע" את פני הצילום. החומר מסמן את כל מטען היצירה של ליטמן: את הפצע, את הריפוי, ואת הצילום.
ליטמן משיקה בעבודותיה למרחבים הפוליטיים של מדינת ישראל. את חייה בישראל התחילה כשעלתה לבדה משוויץ ב-1981 והתחילה ללמוד באוניברסיטה העברית יחסים בינלאומיים ומזרח התיכון. ב-1991 סיימה את לימודיה בבצלאל והתחילה את המסע שלה כאמנית ביקורתית, ויצרה עבודות הקשורות לדיסוננס בין המציאות לבין ״ארץ הקודש״. בתקופת האינתיפאדה השנייה החליטה ליטמן להגיב למציאות הקשה ולצאת לצלם את הקונפליקט כצלמת עיתונות עצמאית בין השנים 2008-2002.
המפה מבנה ומאפשרת לנו וידע אודות העולם; מיפוי מקום קונקרטי ומעבר לכך. מיפוי ושליטה פיזיים כשם וירטואליים המאפשרים הנכחה וגילוי אך גם הסתרה (תלוי מי הממפה…)
מזה עשור שהאמנית אריאן ליטמן מטפלת בנופים פצועים באמצעות מפות קרטוגרפיות שהיא מכסה בתחבושות לבנות וסטריליות. בשנים האחרונות התייחסה אל הטריטוריה של יהודה ושומרון/הגדה שהיא מכנה ״העובר״, מנתקת אותו ממפת-האם ומחברת אותו באופנים שונים. בתערוכתה החדשה מוצג המיצב "בתולת ישראל": מפה שחבישתה לא הושלמה והיא כפצע מדמם המצוי בתהליך קרישה. המפה היא מעין גוף חי שחלקו הפצוע נפרד מארץ האם, וליטמן, שמנסה להציל ולאחות, מדמה השתלת עור בגופו ותופרת את קצותיו אל המפה באמצעות חוט ירוק. היא מתייחסת לשטחים כאל עובר, עובר שרוצים בו, דורשים אותו, אך כבר 70 שנה הוא נותר יתום.
המפות שהיא יוצרת הן עדויות אילמות, כאובות אך יפות, לדיאלוג של אישה עם האדמה שעל פניה היא צועדת. היא יוצרת אותן באמצעות חבישות סטריליות, גבס תעשייתי, שכבה אחר שכבה, ותופרת אותן. המפה העצומה כבדה מאוד מעניקה תחושה של קרקע או של גוף חי שחלקו פצוע ומדמם.[4]
עיסוק במפה הופיע כאמור בתערוכות קודמות של ליטמן. אציין שתיים מהן: התערוכה הקבוצתית "המפה – לקרוא בין הקווים" בה השתתפה אריאן ליטמן,[5]ומאמרה של גליה בר-אור לקטלוג התערוכה "ארץ פצועה".[6]
הכתוב לעיל מעלה על דעתי את שציין פרופ' יובל פורטוגלי. המפה, מעבירה לנו ידע באופן חווייתי באמצעות חוש הראייה. המפה "משדרת" מידע במישרין אל מערכת החושים שלנו, ושכשאנו מסתכלים בה אנו חשים כאילו אנו מתבוננים בעולם עצמו. כך באשר לצורות הגרפיות שיוצרות את המפה, כך באשר לקווי-הגובה ולגבולות הערים, כך באשר לכל הסימנים המציינים יערות, מטעים או שטחי ביצות. במפה מופיע כל המידע הזה בצורת נקודות, קווים ושטחים צבעוניים, ואנו מתרגמים את הסימנים כדי לחוות את התחושה שאצלנו על הנייר נמצא העולם עצמו. [7]
פעולת החבישה מופיעה גם בעבודות מיצג בטבע המתייחסות לפצע לאומי, אקולוגי או היסטורי כמו למשל "בעקבות השומר", מיצג שבו חבש בחור בשם רם אטקין מצליח את הפסל של אלכסנדר זייד ממקימי ארגוני השומרים היהודים.[8]
מבחינתה של ליטמן גם אם אין בכוח האמנות לרפא, אלא היא המרחב שבו ניתן להדהד את הטראומה ולהציע דרכים להכיר בכאב ואף להתגבר עליו מבלי להכחיש את הצלקת.
התערוכה "ארץ-אם" מהווה מעין מעבדה רוחשת המצויה בתנועה ובפעולה עבור הפצעים המדממים שמותירה טראומה, ובתהליך השיקום והריפוי שלה. היא גם מזהירה מהכחשה, הדחקה והסוואה, ומזמנת מבט להמשכיות ולהכלה, ועל אפשרות של תנועת ריפוי וצמיחה, גם מתוך חיכוך מתמשך בנוף עכור הנחווה לעיתים כקטסטרופה.
בנוסף, מוצגים המיצבים ״נוף באדום״ ו"חסם" המציגים אובייקטים רפואיים, כמו אנקולי קצבים ודיו, לצד ייצוגים מטפוריים של נוף.
ולסיום, שמות העבודות מציעים אף הם פרשנויות שונות – המוזה, האם והמוזה – שעסקן באמנית ובבתה. המוזה כאן בעבודותיה, כארצית, בת משפחה ולא שמימית. גם השם "בתולת ישראל" רב המשמעות, נלקח מהפסוק נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ.[9] ובנוסף, עולות בדעתי פעולות טקסיות/פולחניות אותן היא מקיימת בעבודות המוזכרות לעיל, הן בהסרת התחבושות מעל גופה של בתה והן בפעולת החבישה והתפירה של המפה.
—
ליטמן ילידת שוויץ, יוצרת בירושלים מזה 30 שנה, ומרצה כבר 25 שנה בחוג ע"ש דן לעיצוב יצירתי למין האנושי המכללה האקדמית הדסה ירושלים. בוגרת האוניברסיטה העברית ובצלאל, תואר ראשון ושני, הציגה תערוכות יחיד בישראל וברחבי אירופה, זוכת פרס קרן תרבות אמריקה-ישראל בסיום לימודיה.
ב-1967 תרמה משפחת ליטמן כספים לקק"ל כדי לנטוע חלקת יער לזכרו של יוסף אהרון ליטמן. לאחר 20 שנה, ביקשה ליטמן לאתר את חלקת היער שעל שם סבה. התברר לה שהשטח נסגר על ידי הצבא בניגוד לכוונת התורמים, שביקשו ליצור שטח של שלווה ופנאי, המקום נוצל למטרות צבאיות. ליטמן יצרה עבודות רבות סביב היער האסור כולל עבודה קרטוגרפית חשובה ״ארץ לבנה״ ב-2001 שהוצגה בבית האמנים בירושלים, במשכן בעין חרוד ובפילדלפיה ויצרה עניין רב בעולם האמנות ולא רק. בעקבות העבודה פנו אליה מקק״ל כדי ליצור מקום פנאי למשפחות ביער בריטניה.
אירועים אלה התוו את מהלך העבודות שלה; שטחי מריבה וקונפליקט, אליהם מתייחסת באקט חבישה בתחבושות סטריליות ובאמצעות מפות קרטוגרפיות וסמלים לאומיים.
תודה לאריאן ליטמן על השיחה עמה, על ההארות וההערות, והחומרים
גלריה אגריפס 12
ימים שני עד חמישי: 16:30 – 19:30 בימים שישי, ושבת : 11:00 – 14:00
[1] הו-מאמא ייצוג האם באמנות ישראלית עכשווית, אוצרות התערוכה: יהודית מצקל, הדרה שפלן-קצב, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, 13.3.1997, פתח דבר: הדרה שפלן-קצב, יהודית מצקל.
[2] העבודה, "מיכל הזנה", 1996 עסקה ביחסים המורכבים בין האם המניקה לבין תחליף חלב, במקרה שלפנינו "מטרנה" אותו פזרה בארגז, בניסיון לערער על הדעה המקובלת כי הנקה חשובה לקשר בין אם לתינוקה. הו מאמא, שם, עמ' 93-92, 102-103.
[3] ד"ר נאוה ט' ברזני, ציטוט מטקסט התערוכה
[4] נאוה ט' ברזני, שם.
[5] "המפות אומרות לנו איפה נמצא משהו ואיך אפשר להגיע אליו. על חשיבות המפה, ועל הדרך שבה היא טוענת לקיומם של דברים, מתווה את הזיקות וההקשרים המרחביים ביניהם, אך מפות – כמו מיתוסים – חדלות להיות רלוונטיות והופכות להיות פריטי עבר היסטוריים, כשהנרטיב שלהן אינו משרת עוד את החברה שעל פי צפניה הן שורטטו". המפה-לקרוא בין הקווים, אוצרת בתיה דונר, מוז"א, 2018 https://www.eretzmuseum.org.il/685/ . עם זאת יש לציין שהמפה על מנעד ההדהודים והמופעים שלה משמשת את ליטמן בעבודותיה, ואינה חדלה מלהיות רלבנטית לדידה.
[6] גליה בר-אור, אמנות המפה: צלקות, מחיקה, תפירה וחבישה ערב רב 17.7.2021 https://www.erev-rav.com/archives/53045
[7]יובל פורטוגלי, המפות הסמויות מן העין, משקפיים, 27 (אוקטובר), 1996, עמ' 45-4
[8] אריאן ליטמן, "בעקבות השומר", אנדרטת אלכסנדר זייד, מיצג בשייח אבריק, עמק יזרעאל, 2018.
[9] עמוס פרק ה' https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%22%D7%92_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1_%D7%94_%D7%91
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 
נראה יפה מאוד ומרגש. במיוחד בזמנים כאלה…תודה
אהבתיאהבתי