"איני ציירת נוף או דיוקנאות. אני מחפשת מצבים אנושיים, חוויה, רגש".

נפגשנו לשיחה האמנית לינדה אדמס ואנוכי, בתערוכת היחיד שלה "שלג ואש" שכשמה מורה על המעברים בין קטבים מנוגדים של ערכי היצירה השונים, כפי שמציין אוצר התערוכה רון ברטוש.

השיחה עם אדמס, ציירת ישראלית-קנדית היוצרת בירושלים, עיר מגוריה, קולחת, נעימה וישירה ונעה בין העבודות והתכנים Vice versa. לפני 15 שנה עלתה ארצה (בשנית) עם משפחתה והתחילה במסע שעניינו ציור. למדה בסטודיו של מרק ינאי, ואצל תמי בצלאלי, ומאוחר יותר אצל ישראל הרשברג ב-JSS- Jerusalem Studio School

דרך הירשברג והתלמידים שלמדו אתה אצלו נחשפה ולמדה מיומנויות הקשורות לשפת האמנות – קומפוזיציה, קו וצבע ורישום עליו היה דגש ניכר. עם סיום הלימודים החלה לעבוד בסטודיו, ואז הפנימה את העקרונות שלו.

אבן דרך נוספת היתה ההתוודעות ל"סטודיו משלה" ולמייסדת והמנהלת ציפי מזרחי לה היא רוחשת הערכה רבה. מפגש זה עזר לה הן ככלי לביטוי אמנותי והן בנראות שלה לקהל הרחב. אדמס מספרת "איש לא היה בסטודיו שלי קודם שהגעתי ל'סטודיו משלך'. פעלתי לבד עד לפני כשנה וחצי. אז, בזמן מגבלות הסגר, פתחתי את הסטודיו. פחדתי מאוד. איך חושפים אנשים לעולם האמנותי הפנימי שלי". וההתנסות היא מציינת היתה חשובה. אנשים  שונים נחשפו לעבודותיה והגיבו אליהן באופן שונה.

בתערוכה מוצגים ציורי נוף, דמויות המצויות בסיטואציות שונות, וביניהן גם  ציור דיוקן. "בתוכם", כפי שמציין רון ברטוש, "נאתר ציורי אש וציורי שלג, ציורי אור וחושך, ציורים ששפתם מחויבת למציאות ולמסורת הציור לצד ציורים אחרים שנשענים על דמיון או חיזיון ושפתם אוורירית".[1]

"יש המון אימפולסיביות בציורים שלי", מציינת אדמס. הנושאים חוזרים – דמויות, ציפורים, מרחב. בעבודות, יש את התנועה מתיאור דמויות וסיפוריות כלשהי המתרחשת לעתים במישורים שונים במרחב הציור אל סצנות נופים הרריים מושלגים.

קיר מינימליסטי צבוע בסגול ניבט לנכנסים לחלל התערוכה. קיר עם שלוש עבודות בממדים קטנים, מעין "מלכודת דבש", הצדה את עיני, מבקשת שנתקרב: ביניהן דיוקן האישה המרחף מנותק, והציפור. אלו מבקשים מאתנו הצופים להגיע עדיהן.

עיני, עין הצופה נעה בין עבודות אשר הלייט מוטיב בהן הוא העלילה. בחלק מהן, ניכרות התכתבויות והומאז'ים של האמנית לתולדות האמנות. ב"הדרדרות עירונית" מתרחשות מספר עלילות בה בעת. שלושת הדמויות המשחקות בשש בש, המעלות ברוחי את סצנות המשחקים באשר הן באמנות הנדרלנדית (מאה 17) או אצל פול סזאן, ארנסט לודוויג קירשנר ואחרים, ועבור אל העלמות המצוירות על גבול ההפשטה ונדמות כצלליות על הקיר או כגרפיטי כשלכך מתלווה הכיתוב ZOMBY. העין נעה מהן אל דמות הגבר הדורך על דמות אחרת, ודמות נוספת המאזכרת דמויות של פרנסיס בייקון, הומלסים ועוד. בעבודה זו מציינת אדמס השכבות הן ה-timeline שלה המייצג את "האני".

בציור אחר, "חורף עגום" ההתמקדות היא בשתי דמויות, ובעיקר בדמות הגבר המעלה בדעתי ציורי הורדה מן הצלב (ואולי זה הדימיון הפרוע שלי?). יש לציין שבציורים אלה כבשאר העבודות בתערוכה, כל עבודה שונה מרעותה; חלקן נוטות לפיגורציה ויש עבודות בהן הדמויות הן על גבול ההפשטה.

בציורי הנוף המושלגים (חלקם בממדים גדולים המאפשרים כדברי האמנית מרחב נשימה), הרציו הוא הצמצום. הדמויות נדמות לסימנים בנוף. "והחוק", היא מציינת, "שהשלג לא יהיה לבן והשמיים לא יהיו כחולים".

אדמס מציינת: נוף, מודל, מגיבה אליהם. החיפוש הוא אחר תוכן שמאחד אותה עם העולם, והסימביוזה שנוצרת בינה לבין הנוף הנכנס אליה והיא אליו.

אדמס מציירת בצבעי שמן, ברם בבואה ליצור דרגות שונות של בהיר/כהה נוקטת באימפרימטורה (Imprimatura)[2] לשם כך משתמשת בצבע אקריליק מדולל, אותו מגרדת וחושפת (נקטה בכך בציור הנוף).

אדמס מציינת שברצונה למצוא מהות במה שהיא עושה. מחפשת תכנים המאחדים אותה עם העולם ומהדהדים אליה, ומבקשת לגשר על הפער בין מה שהעין רואה לבין החוויה הפנימית שלה. אותה עין שהעלתה בזיכרוני שכתב מוריס מרלו-פונטי: "כדי לחלץ מן הראייה ומן הנראה את מה שהם דורשים מן המחשבה, מרלו-פונטי מעלה עולם ומלואו של נוף: נוף שכבר קלט את הרוח עם העין, שבו הקרוב מפעפע ברחוק, והרחוק מרטיט את הקרוב, שבו נוכחות הדברים ניתנת על רקע של היעדר, שבו מתחלפות ההוויה וההופעה".[3]

תודה על השיחה והחומרים

---

[1] רון ברטוש, לינדה אדמס: אש ושלג, זרם ומערבולת, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] אימפרימפטורה היא שכבת הצבע הראשונה על מצע הציור; שכבה שקופה הנוצרת בשל דילול הצבע בטרפנטין. האימפרמטורה מאפשרת לקבוע רמות של בהירות וכהות במהלך העבודה ומעניקה אחידות בטון ובצבע לציור.

[3] חגי כנען, מבוא, מוריס מרלו-פונטי: מה בין העין לרוח, מתוך מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 23.