אוצרת: דרורית גור אריה
אוצרת משנה: מיכל שביט
גלריה אחד העם 9 הפקולטה לאמנויות – מכללת סמינר הקיבוצים, 27.4.2020-14.3.2023 שעות פתיחה: ב'-ה' 17:00-11:00
שיח גלריה עם האמניות טלי נבון, מורן שוב רובשוב והאוצרת דרורית גור אריה ביום שבת, 25.3.2023, בשעה 12:00
בראשית היתה המילה (השפה) ואזי הטקסט, הדף, הספר, הארכיבים והספריות.
בפתחה של המסה של "ההופעה וההתגלות" מופיע המשפט – המעבר מן האין אל היש הוא השפה. השפה מתעדת מעבר. (פרופ' חביבה פדיה)
גם שפה לתיאור מעשה היצירה. שהרי כל יצירה, כמו כל התגלות, כוללת בתוכה את רגע המעבר מן הלא-יש אל היש. מבחינה זאת כל דבר אינו קיים לפני שהוא נוצר וגם אם ראינו אותו רגע לפני כן; אם לא "נוצר" בתודעתנו הוא לא היה הוא.[1]
העבודות המוצגות בתערוכה הקבוצתית "אתמול נפלה לי הלשון ונשברה", עוסקות בקשרי גומלין בין טקסט, מילה, ולמקורות השמורים ומונגשים על-פי רוב! בארכיבים ובספריות. בתערוכה עולות סוגיות שעניינן שבר תרבותי או קרע אישי, זיכרון פרטי/אישי לצד זיכרון חברתי ושכחה.
אוצרת התערוכה, דרורית גור אריה מספרת בשיחה עמה: אפשר לראות בתערוכה ובמתחולל בה עדות לשבר תרבותי ומשפחתי, והבנייתו מחדש. הטקסט, הרִיק וההיעלמות נוכחים בעבודת אוצרות בבחירה להציג את שמות האמניות והאמנים על הרצפה, ובהיעדר טקסטים אוצרותיים מהקירות. וכפי שמציינת בטקסט האוצרותי: "אפשר לראות בתערוכה ובמתחולל בה פעולה של דקונסטרוקציה, שבה כל אחד מהאמנים מפרק את 'הטקסט' שלו ומבנה אותו מחדש כדימוי, כאובייקט או כמבע משובר".[2]
העבודות במדיה שונות: ציור, טקסט, רישום ואריגה, עבודת וידיאו ועבודת קול ארוגות במעין "מעשה מרכבה" בחלל התערוכה. הזיקות ההיסטוריות שהן נושאות עמן והקשריהן לכתבים וטקסטים אפופי קדושה ולספר שעניינו פליטות והגירה, לרשומות[3] ולאנציקלופדיה הנושאת עמה מטעני עבר. בכל אלה ניכרת השיבה לארכיבים ולספריות. באמצעות הזכרונות ודימויי העבר הם מציפים מחדש נוכחות יצירתית חדשה.
טלי נבון חוקרת את ארכיון הספרייה HANDELINGENKAMER – הספרייה-"חדר המילים" בבית הנבחרים בהאג, הולנד המכיל אלפי פרוטוקולים המתעדים את דיוני הפרלמנט ההולנדי בין השנים 1847 ועד סוף שנות השבעים של המאה העשרים. במיצב הציור המציג מדפים עמוסי ספרים נראים גם מדפים ריקים וללא תיעוד המסמלים את שנות הכיבוש 1940–1945 (אפשר ובתקופה זו הפרלמנט לא התכנס ולא נערכו דיונים). נבון מציירת את מבנה הארכיון העשיר ביופיו, בעיטוריו ובגוני ארגמן עזים. הצופה מתוודע ומתקרב אל הדימוי מנקודות מבט ופרספקטיבות שונות, "להיכנס אל תוככי הספרייה" אך גם לחוות את היותה מפורקת וחסרה.
בשיחה עמה מציינת נבון: הספריה בהאג משמשת כארכיון קיים. בחדר שמידותיו 13.5 × 6 × 9 מטר, שמורים כ-30,000 ספרים. מדרגות מוליכות את המבקר אל ארבעת הקומות. כיום מנגישה הספרייה למבקרים בה את האפשרות לעיין בספרים. נגישות זו מאפשרת לתוכנם של הספרים "להתקיים". "יש פער בין השלד העשיר של הארכיון לעומת הספרים שהם מעין "נשל" שלהם; שהרי ספר מקבל ממשות כשפותחים ומעלעלים בו. ללא קוראים, הספר אינו קיים, והממשות שלו היא כחפץ בלבד".
לצד מדפי הספרים המצוירים, בולטים "חורים שחורים" המסמלים את היעדר החומר, הרִיק והעדות לקרע האנושי והתרבותי.
עבודה זו ממשיכה סדרת תערוכות של טלי נבון העוסקות במושג הארכיון על מופעיו השונים.[4]
מורן שוב רובשוב הקליטה ברקע ספרייתה של טלי נבון ובהתייחס אליה, חלקים מתוך ספרה "משירי פהמי נורין", המכיל קטעי פרוזה ושירה. הספר מגולל חוויית פליטוּת באשר היא, ומעלה שברי זיכרונות של ילדה-פליטה ששמה פהמי נורין במרחב ובזמן לא ברורים. מתוך הקריאה עולות חוויות של טראומה ואובדן שעדיין חיים בתוכה וכן פרידות וילדוּת שנגזלה. אל מול החסך והכאב שהלב מבקש להשכיח, עולה האִוּוּי הפרטי של הילדה להתעורר ולספר על אודות דפי הזמן המחוקים.
מורן שוב מספרת בשיחה עמה: הטקס נכתב ללא קשר לעבודה של נבון, אך במהלך מעשה האוצרות פנו אליה דרורית גור אריה וטלי נבון, ועלו ההקשרים בין הבחירה של טלי לתעד מדף שאין בו חומרים, לבין פהמי נורין, הילדה-פליטה, החלום שהיא מנסה לתעד והמילים שהיא ממלמלת בקול בעת שהותה במחסה.
חיים מאור מציף את הזיכרון משפחתי כדור שני לניצולי שואה. ביצירה שלו, "המִספר של אבא", הוא חוזר אל השבר המשפחתי ואל זיכרון ימי האימה. הוא מחורר את המספר שהיה מקועקע על זרועו של אביו בין דפי כרך של אנציקלופדיה נאצית הכתובה בפונט גותי.. באופן סימבולי בוחר מאור בכרך שמופיע בו הערך "יהודי" ("יודה") ובפעולת החירור לאורך שני דפים שובר את הסטיגמה היהודית שהטמיעו הנאצים. החירור מייצר שכבה נוספת על הטקסט, מפורר ומטשטש אותו, וכמו מתנגד למילים הכתובות.
אחד המוטיבים החוזרים שוב ושוב בעבודותיו של מאור העוסקות בזיכרון השואה היה המספר 78446 – אות הקלון שהוטבע על זרועו של אביו דוד מושקוביץ ז"ל, בהגיעו לאושוויץ בירקנאו בשנת 1942 בטרנספורט יהודֵי העיר פלונסק.סך החורים שחורר וסידורם, יוצרים את המספר שקועקע על עורו של אביו באושוויץ; מוטיב החוזר ונשנה בתערוכה "הספרייה האסורה (המספר של אבא)" אשר הוצגה בתפן ב2011. בשיחה עמו מזכיר מאור את העבודה בתפן המורכבת משלוש אנציקלופדיות שבכל אחת מהן חמישה כרכים צמודים זה ליד זה על מדף עם תאורה צבעונית. בכל כרך בהם, מנוקב מספר אחד מתוך חמשת המספרים שמרכיבים את הקעקוע 78446. במיצב עם שלושת תיבות האור בצבעי אדום, כחול, צהוב, הוצגו כרך מתוך האנציקלופדיה העברית, אנציקלופדיה בריטניקה ואנציקלופדיה גרמנית. [5] את כרך האנציקלופדיה הנאצית מספר מאור השיג עבורו חבר באחד משווקי הפשפשים בגרמניה.
רעיה ברוקנטל מביטה אל העבר דרך החומש "צְאֶנָה וּרְאֶינָה" (טייטש-חומש) שהודפס בשנת 1903 בלובלין, פולין. החומש נכתב ביידיש על-מנת להנגיש את המורשת היהודית הכתובה לנשים יהודיות ברחבי אירופה שלא דיברו את שפת הקודש, עברית. ברוקנטל בחרה בעמוד אחד, ולצדו טקסט המתאר את בריאת העולם בו מוצגים אדם וחוה. היא הגדילה את הדף, ופירקה אותו לגורמים. מתוך הפיקסלים שנותרו כסימנים מתים יצרה עבודת וידיאו המקימה את הדף לתחייה בדמותן של אותיות מעופפות, אך סופו מפולת, שבר והרס המסמלים את סופה של שפת היידיש ותרבותה.
במהלך העבודה מספרת ברוקנטל עלה בה הרצון להמיר את האיור מדו-ממד לתלת-ממד. בתהליך שהיה בו מן הניסוי והתהייה, עלתה התובנה שיש להפוך את הדף לווידאו כדי שגן העדן המופיע באיור יקבל ממשות כמקום. היא העבירה את הצורות שנוצרו במהלך ההדפסה בתלת ממד לתוכנת אנימציה, ואת הווידיאו הקודר בשל אותיות הבלט הכהות המירה בגן עדן עם מטילי זהב, שקיעות והשתקפויות, אותיות מתפצלות, מתפרקות, מרחפות בים/בריכה.[6]
קרדיט אנימציה – שחר דיויס.
עומרי דנינו יוצא אף הוא מתוך השפה והתרבות ודרכן חוקר את הקשרים הסבוכים במשפחתו. בעבודות של רישום על אריגה ידנית הוא בוחן את המתח בין טקסט עברי יומיומי לבין טקסט המתפקד כדימוי פלסטי. באמצעות האותיות העבריות המהדהדות למיסטיקה היהודית וקטעים של רִיק, מציג דנינו מערכות יחסים לאחר קריסה. בני המשפחה מיוצגים על-ידי אותיות, ויחסיהם נמתחים בקווי רישום בעיפרון ובחיתוך עדין שכמו מרוקן את החיבור ביניהם. בציור אומר עומרי דנינו, הגריד סגור, רפטטיבי, אנליטי ומנוסח ביחס לפעולה מופשטת שמתקיימת על האריגה. כתוצאה נוצר מתח פנימי ואלמנטים שמערערים על הניסוח המובהק.
עבודה נוספת היא רישום על קיר של השיר "אתמול נפלה לי הלשון ונשברה", שממנו שאולה כותרת התערוכה. הטקסט נראה כשפת ג’יבריש סודית, שפה משובשת, שבורה ולא נהירה. גם כאן הטקסט הופך לדימוי חזותי. העבודה היא גירסה ויזואלית לשירו של דנינו "קדיש יתום שפה".[7]
בשירת הקדיש חדש שכתב מספר דנינו ששמר על מספר האותיות ועל הניקוד של "קדיש יתום" המקורי. בעת העבודה עקר אותיות קיימות ושתל אותיות חדשות. מהלך זה יוצר מתח בעין הצופה, המתבונן ומזהה את הטקסט העברי אך לא מצליח לקרוא אותו ברצף. הטקסט העברי כמרחב המוסיף מידע, הופך ללא קריא, לדימוי פלסטי בלבד. הטקסט המפורק חוזר איפוא אל הקשר שפה-לשון-קיום.
תודת הלב לדרורית ולאמניות והאמנים שחלקו עמי הבטים ותובנות באשר לעבודות המוצגות.
בשעה טובה לאוצרת המשנה: מיכל שביט. Buenos Caminos
גלריה אחד העם 9
רחוב אחד העם 9, תל אביב, הכניסה מרחוב השחר 5
[1] חביבה פדיה, ההופעה וההתגלות, ראה אור בקובץ קולה של המלה בעריכת מרית בן ישראל, 2003
[2] דרורית גור אריה, אתמול נפלה לי הלשון ונשברה, גלריה אחד העם 9, ציטוט מטקסט התערוכה.
[3] רשומה – מסמך, קלטת וידיאו, שרטוט, אימייל שנשלח, סרט. מפות, תצלומים, הקלטות, תעודת זהות.
[4] ארכיון של הרגע: טלי נבון בעקבות רישומים של זאב תשבי, אוצרת: אירנה גורדון, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, 2018; אנתולוגיה – עונג שבת/ טלי נבון, אוצרת: סמדר שפי, בית ביאליק, 2020; בתערוכה זו נוצר שוב ארכיון חדש ,שהושתת על חומרים מארכיון בית ביאליק; "ארכיב של זמאן-הזה שהולך", ליוו אוצרותי: יניב לכמן, גלריה אלמסן, 2022, בו עסקה באתר ארכאולוגי כארכיון של זמן.
[5] בתיה ברוטין, חיים מאור: 78446 – המספר של אבי, בספר התערוכה חיים מאור "הם אני" שאצרה רותי אופק, המוזיאון הפתוח, תפן יולי-דצמבר 2011, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה עומר, ינואר-יולי 2012, עמ 56.
[6] דימוי זה העלה בזיכרוני את דימוי הבריכה המוזכרת בתחילת ספר הבהיר, מראשית ספרות הקבלהכמצוין בספרו של יהודה ליבס, בריכה ומלא בספר הבהיר, עיון מחודש, chrome-extension://efaidnbmnnnibpcajpcglclefindmkaj/https://liebes.huji.ac.il/files/breikha.pdf
[7] מתוך ספרו של עומרי דנינו, כל היקר שומט, עורכת: ענת זכריה, הוצאת הבה לאור, 2022.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 