"אפריקה, ביירות, עזה ופואטיקה", תערוכת היחיד של דרור בן עמי מזמנת לצופה מספר מבטים ונקודות התייחסות: ארבעה גופי עבודות: קיר; מגיפה; אפריקה; ענן. ארבע עבודות – ארבע סדרות מתקופות שונות בשלוש השנים האחרונות. בכולן, חומריות הפחם, מצע הנייר והדימוי חוברים לכדי מארג שלם. תערוכה זו הינה חלק ממקבץ בן ארבע תערוכות.[1]

העבודה ה"צדה" את עין הצופה היא הטריפטיך בעל הממדים הגדולים בכותרת "מגיפה" 2019.

בשיחה עמו מספר בן עמי: עבודה זו היא האחרונה מבין 14 עבודות שתחילתן במבצע "צוק איתן, והֶמְשֵׁכן במבצעים הצבאיים בעזה בתגובה למבצע זה. המניע, צילומי פיצוצים ממבצע "צוק איתן", אירוע חזק ומטלטל, שראה במדיה. העבודה על סדרה זו ארכה כשנה ומחצה. העבודה "מגיפה" המוצגת בתערוכה היא האחרונה בסדרה זו. אין היא תיעוד מדויק המתחקה אחר מקום או אירוע ספציפי, אלא מבט על ההתרשמות של האנשים בתקופת הפנדמיה, תחושת חוסר האונים לנוכח "משהו" שעצום מאיתנו. העבודה עליה התרחשה במהלך ארבעת החודשים הראשונים של מגפת הקורונה. המעבר ממלחמות ישראל לקטסטרופה אוניברסלית. מלחמה, אומר בן עמי, היא מעשה ידי אדם; הקורונה היתה אירוע כלל עולמי, שממדיו אפוקליפטים; קטנות האדם, לנוכח המתרחש. מחוויות מקומיות ומצערות הנקשרות למלחמות, מעבר לחוויה קוסמית ופואטית. וכאן מדגיש- החוויה העולה בעת עבודת הרישום, וההתייחסות לנייר ולשבריריות שלו כמטפורה למצב קיומי.

האור הבוקע מהעבודה מצוי אף הוא בין זמנים: יש בו מן הארציות, ויש והוא מפציע כאור מטפיזי מבעד לעמודי העשן הכהים וגדולי ממדים הנדמים כמרקדים. יש לציין שגודלו המונומנטלי של הטריפטיך מזמן לצופה חווית התבוננות טוטאלית בעבודה כמכלול והן בפרטים שבה. המקרו- ההתרחשות הגדולה, ומנגד, המיקרו- אינטנסיביות המבט בדימויים המוצגים. וכפי שכותבת רותם ריטוב, אוצרת התערוכה: "על אף גודלן העוצמתי של העבודות, ישנה הזמנה להתבוננות אינטימית וקרובה על הפרטים, ההתרחשויות הפנימיות והטקסטורות. (המיקרו) הפרט (והמקרו) המכלול בונים אחד את השני. הם שווי ערך בחשיבות".[2]

 הבחירה לעבוד בגוונים מונוכרומטיים שבין שחור לבן, היא בחירה אמיצה, בהעברת הניואנסים המצויים במנעד העדין המצוי ביניהם. הדיסוננס בין מצע הנייר הפשוט שיש בו מן הארעיות והחולף שכן נקרע בפעולת החריצה שמפעיל עליו האמן, לעומת כובדם של כתמי הפחם המושמים עליו בשכבות כמבקשים לשאול האם יעמוד מצע הנייר במשימה.

בן עמי עובד בפעולה המשלבת גריעה והוספה – הוא חורץ בנייר באמצעות חרט, ואזי מכסה את החריצים שנוצרו בשכבות פחם רבות. מוסיף וגורע, תהליך שיש בו לדידי כצופה מחוויית הגילוי וגם החוויה המאוד חושנית המבקשת לגעת, לבדוק…

בשיחה קודמת עמו לרגל התערוכה שלו בגלריה אשכילה[3], ביפו, סיפר בן עמי על ההחלטה המושכלת שלו (לפני כעשרים שנה) לעבוד על מצע נייר "דל" כדבריו; מצע לבן בחזית, בעוד שמאחור זהו נייר אריזה חום. הסקלה של הלבנים מתעתעת שכן אינו משתמש בצבע לבן, האור הלבן הוא למעשה צבעו של הנייר. באשר לשחור, משתמש בצבע פחם, אותו מורח ביד בתהליך עבודה גופני – פיזי וסיזיפי כאחד.

לאופן הטיפול בנייר, קורא בן עמי "ארכיאולוגיה": במהלך העבודה הוא משפשף את מצע הנייר הלבן בנייר זכוכית, מגרד, חורט באמצעות הנעצים המשמשים לתלייה, וחושף את  הצבעוניות הזהובה-חומה של נייר האריזה האחורי ההופך לחלק ממארג העבודה. הנייר "משחרר" כדבריו, לא איכפת לו אם נקרע, עושה פץ' (טלאי), וממשיך…

"קיר" פיצוץ בנמל ביירות, לבנון, שאירע לאחר תקופה ממושכת בה עבד על ציורים המציגים פיצוצים. ומה שנשאר קיר הבטון. מבין ההריסות התמר עמוד עשן ענק ובינו מבנה בטון ששרד כנושא עדות למה שהיה קודם לכן. ענן עשן המתפוגג ומנגד הבטון המסיבי, העומד על כנו. מראה זה הותיר את חותמו על בן עמי שהתחיל בסדרה של קיר זה ה"קורץ" לקירות הפרדה באשר הם – ברלין, סין ואצלנו. מבנים שהופכים עם הזמן ל"ממותות" חסרות אונים ומתפוררות. דבר שלכאורה יכול להישאר לנצח, אף שזו אשליה.

עבודה זו מנהלת דיאלוג עם תקרת הבטון שבגלריה והחריצים שבה. יש מקומות קשים יותר ויש רכים יותר, ניתן לחדור בעדה ולעתים לא.

החלטה אוצרותית – הוחלט להציב את העבודה במקביל לרצפה ובהתייחסות לחלל עצמו, וכן לפרוש אותה על שני קירות. כך כל העבודות הופכות למיצב ומתכתבות זו עם זו.

הסדרה האפריקאית (אפריקה) נוצרה במהלך השנתיים האחרונות. שלא כעבודות שלעיל – "מגיפה" ו"קיר",  טיבה אמורפי. יש בה כל העת מן החיבור והפירוק בצורה ובחומר וחלקיה (הפרטים) הם היוצרים את המכלול. בנוסף מתקיים בה מעין שילוב בין סמליות אתנוגרפית לבין ציטוטים מתולדות האמנות המערבית; והטיפול המהוקצע בצד החופשי, הסימטרי והגיאומטרי. בכך היא מוסיפה נדבך נוסף להיקסמות מהשבר ומההרס, שכן נוצרה בשל המיחזור והחידלון של קודמותיה.

דרור בן עמי, הסדרה האפריקאית, 2023-2021, פרטים

בעבודת הרצפה "ענן", 2022, ניכרת שבירת הריבוע והממד הגיאומטרי, בשונה מרעותיה המוצגות על הקירות והרצפה. בהשמה שלה על הרצפה יש מן הפיזיות החושנית, וזאת במנוגד להצגת הענן, גרם שמימי המייצג רוחניות. יש לציין שעבודה זאת מנהלת "שיח" עם עבודת הקיר של טובה לוטן המוצגת בחלל הסמוך.

"הדרמה בציורים" מציינת ריטוב, "מייצגת את התהייה הפילוסופית שמעסיקה את האדם משחר האנושות: היקסמות ממופעים אסתטיים ואף נשגבים המתקיימים דווקא באסונות, משברים והרס. דיכוטומיה זו מתחילה כבר בשלב ההשראה של בן עמי והיא מתבטאת בעבודותיו ברמות החומריות, הצורניות, הרעיוניות והסיפוריות. הוא מחפש אחר הפואטי והאסתטי שבתוך הדרמה והוא מונע מדימויים ויזואליים שמעוררים אצלו תחושה של חוויה חזקה. התהליכים של בן עמי ארוכים ולוקח זמן עד שדימוי מחלחל ויוצא החוצה כעבודת אמנות[4]."

יש בעבודותיו של בן עמי מן ה-Grandeur הברוקי, שכן בן עמי התחנך באקדמיה המלכותית לאמנות באמסטרדם (Rijks Academie Amsterdam)  ובלימודי התואר השני בברטון-הול (אוניברסיטת לידס הבריטית).

מהי, אם כן, תעודתו של הצייר לפי מוריס מרלו-פונטי? – "הוא נותן קיום נראה למה שראיית החולין סבורה שהוא בלתי נראה. […] הרוח יוצאת דרך העיניים כדי לטייל בדברים".[5]     

שעות פעילות

שלישי 10:00-16:00
שישי 10:00-14:00
שבת 10:00-14:00

---

[1] בּוֹ-זְמַנִּיּוּת אינסופית, מקבץ של ארבע תערוכות יחיד בגלריה זוזו גלריה להנעה תרבותית: דרור ב-עמי, נעה גינזבורג, טובה לוטן ורויטל לסיק. הצופה מוזמן להאט, להתבונן ולשים לב לנוכחותם הבו-זמנית של האלמנטים הגדולים הגלויים, כמו גם לפרטים הנסתרים/נחבאים, המרכיבים יחדיו את החוויה השלמה בכל אחת מארבעת התערוכות המוצגות.

[2] רותם ריטוב, אפריקה, ביירות, עזה ופואטיקה/דרור בן עמי, ציטוט מטקסט התערוכה.

[3] דרור בן עמי, עלמיא, גלריה אשכילה, שמעון בן שטח 2, יפו, אוצרת: דפנה שפירא חסון,   19.8.2022-14.7.2022

[4] ציטוט מטקסט התערוכה, שם.

5] מוריס מרלו-פונטי, "העין והרוח", תרגום: עירן דורפמן, רסלינג, תל אביב, 2004, עמ' 41.