"אימא היתה תופרת. היא עבדה בבית. אני הייתי מציירת שמלות מופרזות בהשראת ספרי אגדות, ואמא השתדלה כמיטב יכולתה לתפור לי את החלומות".
"חתום: גוף" המיצב של טובה לוטן בגלריה זוזו, מעלה שאלות מהותיות – חלל תערוכה, הגוף וקשרי הגומלין בינו לבין הבגד, מרחב הבית, ובנוסף, גישות וזרמים באמנות המודרנית כגון פורמליזם, מינימליזם והניסיון לאתגר ולבחון מחדש באמצעות העבודות המוצגות.[1] אך יותר מכל! התערוכה קשורה לזיכרונות והקשרים ביוגרפיים של לוטן.
"המכנה המשותף של כל התערוכה", מספרת לוטן, "הוא פעולת הפירוק, אני לוקחת בגדים ופורמת אותם בזהירות. מפרקת אותם לחלקים הראשוניים. שרוול, צווארון, דש מעיל, פריסת חצאית. ואחר כך מרכיבה מהם צורות חדשות. אני עובדת איתם בכל מיני כיוונים ופועלת בכל הממדים האפשריים: אורך, גובה, צבע, חומר, זווית ראייה, ואפילו ממד הזמן!"
הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר (Martin Heidegger, 1889-1976) טבע את המושג "להיות שם"Dasein בגרמנית, להיות בתוך העולם ("in der Welt sein") כדי להצביע על ההוויה הבסיסית של האדם בתוך הישות (בתוך היש של העולם): על היות האדם תמיד מעורב מלכתחילה באופן סובייקטיבי בתוך העולם.[2]
דומה שדרכה של לוטן כפי שעולה משיחות עמה מצויה בתודעה זו: המיצב תוכנן, נעשה והוצב בהתאמה למרחב התצוגה (site specific). שלבי העבודה: "לקחה מידות לחדר בדומה ללקיחת מידות לבגד", חֵקֶר וצילום של החלל ועבודה על הנתונים שהצטברו מול המחשב בסטודיו (חיבור חלקי עבודות שסרקה). את העבודות הקרינה על נייר, ואת מגזרות הנייר הציבה על הקיר על-מנת לראות איך זה מתקבל.
תפיסת האובייקט כמצוי בתווך בין המצב השטוח לתלת-ממדי והמעבר ביניהם מעניינת אותה, וכך גם באשר למעבר בין קנה מידה גופני לאדריכלי.
מחשיבה להצגה בחלל התערוכה
העבודות המוצגות בחלל גדולות בממדיהן. חלקן פרושות על הרצפה וחלקן תלויות על הקיר וגולשות אל הרצפה. החומריות – ברזנט, לבד רך, מתכתבת לכאורה עם פורמליזם, אך שונה במהותה החומרית והתמטית מתפיסה זו שרווחה באמנות המודרנית של שנות ה-60 וה-70. צבעי האדום, כסף ושחור, אחריהם ניתן להתחקות במישרין או בעקיפין בעבודות נעשו במכוון כהערה ביקורתית על המינימליזם שהיה אף הוא חלק מהמודרניזם.
העבודות:
"מבנה", ברזנט וצבע, 2023
"פריסה", ברזנט וצבע, 2022
"עד שיתקררו המים", לבד ועץ, 2023
מחווה ל"מקור העולם", פירוק של צווארון מעיל, 2022
בעבודה "מבנה", 2023, הלחם של שתי פריסות ברזנט על הקיר והרצפה; בשתיהן נעשה היתוך חדש של שני חלקי שמלה וחצאית. עדות למקור העבודה ניתן למצוא בשרידי הביגוד לשעבר. לאלה נוסף מבנה שלישי, של חוטים וסלילי חוטים הרשום ישירות על הקיר בפחם. בעבודה זו ניכרת תנופת היד של האמנית בעת שהתוותה את הרישום. בעבודה זו יש עיסוק בסוגי חומריות וצבעוניות של השחור.
"פריסה", 2022,קולאז' עשוי ברזנט מרחף קלות על הרצפה.
הצורות האורכיות בעבודה "עד שיתקררו המים", 2023, מאזכרות בין היתר שני כלי שייט בגודל ממשי (קיאקים, גונדולות?) – אלה בעצם דשי מעיל שהוגדלו לממדים עצומים. החלק האדום בעבודה מציינת לוטן, הזכיר לה שני שומרי סף במלבושיהם המהודרים. החלק השני שגם הוא דש מעיל, עשוי עץ שחור. שני האלמנטים שטוחים מלמעלה והממימד הנפחי מסתתר מאחור בדומה לקער של כלי שיט השקוע במים.
כותרת עבודה זו "עד שיתקררו המים" עוסקת בממד הזמן. יש בה התייחסות לזמן לימינלי. יש תנועה וציפה לעבר ובזמן שָאוּל: עד ש…. המים צריכים להתקרר.
עבודת המחווה ל"מקור העולם" של קורבה המוצגת בנקודת היציאה מ או הכניסה למרחב התצוגה, היא למעשה צווארון פרום של מעיל אחד מתוך אוסף הצווארונים אשר לוטן פרמה. היא מציינת שחשוב להבחין בין התרה לבין חיתוך: התרה משָמֶרֶת את הצורה, את המבנה, וכן את שרידי החוטים. היא גם אזכור מהותי לנקודת המבט אחרי היות הבגד ולא לפני תפירתו.
אוצרת התערוכה רותם ריטוב מציינת: "לוטן 'מלבישה' את החלל ומתאימה את העבודות למידותיו. המיצב חתום: גוף הוא תווך בין בגד לבית, תווך בין צורניות שטוחה-פרוסה לבין מפוסלת ותלת מימדית. כל זאת בזמן שהגוף נוכח-נעדר במבני הנוף הגדולים שמאכלסים את המרחב. חתום: גוף הוא מקום לשהות בו, חוויה אמנותית מרחבית המבקשת מהצופה כמו להתעטף בצורותיה ולהפוך להיות חלק מהחללים הריקים המחברים בין חלקיה: להיות חלק מהמטען החומרי, הרגשי, ההיסטורי והפילוסופי אותו המיצב מכיל".[3]
וכך, הצבת העבודות בחלל נתון מעלה שאלות על מהות עבודה, הזיכרון שהיא אוצרת בתוכה. השינויים שעוברים עת האמנית משנה את מידותיהן ואת הרכבן של העבודות ועם זאת את העקבות שמותיר הזמן החולף הניכר בתכים, ובחלקי בגדים שפורקו, הנושאים עמם אזכור לזמן בו שימשו כמלבושים והגוף אשר נעטף בהם. "האלמנטים במיצב מקיימים את שלוטן מכנה 'עיקרון העיטוף', המקבל את ביטוייו השונים בגוף הנעטף, המתעטף והעוטף – מעשה שיסודו בוויתור ופנייה למרחב מדומיין, מצב ביניים מושהה בין המתנה למעבר". בדומה למבט על מבנה אדריכלי והניסיון לפרק אותו למרכיביו. מרחב תערוכה הוא לא רק מה שאנו רואים, אלא סך של כל מה שהוא נושא עמו לאורכו של הזמן, "הזיכרונות" שהוא מכיל ואוצר בתוכו, בהתאם לתפיסתו של הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון (Henri Bergson, 1859-1941) הכורך בכתביו את הממד הרביעי "הזמן" עם שלושת הממדים האחרים.[4]
שעות פעילות
שלישי 10:00-16:00
שישי 10:00-14:00
שבת 10:00-14:00
[1] בּוֹ-זְמַנִּיּוּת אינסופית, מקבץ של ארבע תערוכות יחיד בגלריה זוזו גלריה להנעה תרבותית: דרור ב-עמי, נעה גינזבורג, טובה לוטן ורויטל לסיק. הצופה מוזמן להאט, להתבונן ולשים לב לנוכחותם הבו-זמנית של האלמנטים הגדולים הגלויים, כמו גם לפרטים הנסתרים/נחבאים, המרכיבים יחדיו את החוויה השלמה בכל אחת מארבעת התערוכות המוצגות.
[2] Heidegger, M. [1927] 1980: Being and Time, trans. J. Macquarrie and E. R. Robinson, Oxford, Basil: Blackwell.מתוך אנציקלופדיה של הרעיונות, היות שם (בפילוסופיה) Dasein, https://haraayonot.com/idea/dasein/
[3] Suzanne Guerlac, Thinking in time: an introduction to Heri Bergson, Cornell University Press, 2006, p.6.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 