מבנים של ידע ותרבות – מוזיאונים, ספריות, מערכות עיתונים, שהתרוקנו מתכנם ונשארו עומדים על תילם כעדות אילמת הינם הליבה של "שאר רוח", תערוכת התצלומים של ריבי אופנהיים-ברגר המוצגת בגלריה אשכילה. לצידם תצלומי ספרים – נוכחים/נעדרים.
ספריות, ארכיונים ומוזיאונים קיימים מקדמת דנא. קיומם הרוחני מתקיים כפועל יוצא מההקשרים שבין כוח וידע לבין היסטוריה וזיכרון, מקום וזהות. ברגר-אופנהיים, תרה במצלמתה אחר העדויות הפיזיות למבנים אלה בארץ ובחו"ל ואחר הנוכחות הפיזית שלהם בערים או בשוליהן, כמבקשת לפענח מבנים אשר חלקם נושאים עדיין עדות להוד וההדר שאפפו אותם.
בדומה ל"משוטט" בן המאה ה-19 בכתביהם של שארל בודלר, ולטר בנימין ואחרים,[1] היא עדה לתהליכים אורבניים המערבים שינוי, שכחה והתרוקנות של מה שהיה. מבנים שעל אף הבליה שעברו יש בהם מן הקסם, ועם זאת מבטה אינו מנוכר ויש בו מן האמפתיה למבנים אלה.
דפנה שפירא-חסון אוצרת התערוכה מציינת: בשיטוטיה בארץ ובעולם מתחקה ריבי אופנהיים-ברגר אחר "הנכחדים" – אותם מבני תרבות שהתרוקנו מתוכֶן, ארכיוני ידע שננטשו, עדיין במלוא הדרם, אולם ללא הפונקציה שלשמה הוקמו. המבנים הללו הם למעשה מופע עכשווי של דימוי החורבה הרומנטי, שכן גם אם חיצוניותם נשמרה, תוכנם משול לעיי חורבות".[2]
צילום בניין הספרייה הלאומית בקמפוס האוניברסיטה העברית, בגבעת רם, ירושלים, נוכח/מתפוגג משמש כמעין "מלכודת דבש" בקומת המסד של הגלריה. "הספרייה הלאומית המתחדשת של ישראל נוסדה על פי חוק במטרה "לאסוף, לשמר, לטפח ולהנחיל את אוצרות הידע, המורשת והתרבות בכלל, בדגש על ארץ ישראל, מדינת ישראל והעם היהודי במיוחד. הספרייה היא המוסד העיקרי של זיכרון לאומי – לא רק של ישראל, אלא גם של העם היהודי, אשר נפוץ ברחבי תבל ואשר הזיכרון ההיסטורי שלו הוא בין העתיקים ביותר בתרבות האנושית".[3]
ברם אלה ימיה האחרונים של הספרייה בקמפוס האוניברסיטה העברית. הספרייה על מכמניה עומדת לעבור למבנה חדש בירושלים. המבנה הנוכחי המהדהד לאדריכלות המודרניסטית שאפיינה מבנים רבים בישראל (עד לשנות ה-70 בקירוב של המאה ה-20), עומד להתרוקן ממהותו הרוחנית בשל כך.
בניין מוזיאון הגוגנהיים (במשכנו לשעבר בסוהו, ניו-יורק) מופיע בשני צילומים המורים על המעבר בין הקונקרטי אל המופשט. האזור אותו אופנהיים-ברגר מצלמת הוא חלק מההיסטוריה של עולם האמנות – סטודיו של אמנים, גלריות, מוזיאונים – הכל רחש חיים .."איך תופסים את הרִיק (Void) בבניינים אלה"? שואלת האמנית המתעכבת מול בניין מוזיאון הגוגנהיים-לשעבר המשמש כיום בית לחנות הדגל של "פראדה", ויש בו מן העדות ל"תרבות הצריכה" המחוללת שינויים, ולמעבר לצריכת אופנה וטובין חומריים אצל חלק מהחיים ומהמבקרים בעיר ניו-יורק ובערים אחרות.
בניין ה"פארווערטס" היפהפה ששימש כמשכן לעיתון היידיש שנוסד ב-1897 בעיר ניו-יורק, משמש אף הוא כהשראה לצילום בתערוכה. עיתון זה מכר בשיאו אלפי עותקים מדי יום ומסמן את "המהפך" שחל; דוברי האידיש שהיוו חלק ניכר מאנשי ההגירה היהודית לעיר ניו יורק בפרט ולארה"ב ככלל, הלכו והתמעטו. המבנה נמכר ושינה את ייעודו לבניין דירות יוקרתי.
"The Village Voice" – השבועון וילג' ווייס (הפרדיגמה של עיתון העיר), נוסד בניו-יורק במחצית שנות ה-50 ע"י הסופר נורמן מיילר. העיתון שימש כמצע לביקורת תרבות עצמאית, וכלל כתבות תחקיר על אירועי אמנות ותרבות, ואף זכה בשלושה פרסי פוליצר. ב-2017 הופסקה הופעת השבועון בדפוס. השבועון המשיך בפעילותו במהדורת אינטרנט עד לשנת 2018.[4]
מבטים נוספים מפנה אופנהיים-ברגר אל מבנים שתוכנם מצוי בסכנה כ"מוזיאון הטבע" בירושלים, או בניין "שאולה וקובי אלכסנדר" בקמפוס של מוז"א (מוזיאון ארץ ישראל).
את המבנים היא מצלמת לעת ערב, כשהלילה יורד וקווי המתאר שלהם מתמוססים. האור שמפיצים פנסי הרחוב יוצר דימויים על גבול ההפשטה. "את הטכניקה מכנה אופנהיים-ברגר "אקשן פוטוגרפי", כשהיא נעה עם המצלמה ומנסה ללכוד את 'רוח הרפאים' של המבנה. הצבעוניות הצהובה השוטפת את המבנים מהדהדת את אורן של הגחליליות – הדימוי הידוע שבחר הקולנוען פאולו פאזוליני לרוח האנושית, המנצנצת גם בתקופות חשוכות".[5]
באופן דומה, בניעות שבין ריאליה למופשט למחצה, מצלמת אופנהיים-ברגר את קבצי הספרים בספריה האישית שלה, בחנות הספרים השכונתית, ספרים בגלריה לאמנות שנסגרה ואף ספרית ספרים שהינה למעשה "סימולקרה" של ספרים המצולמים על טפטים המודבקים על קירות כמבקשים להעביר תחושת יוקרה. בצילומים אלה הנוטים למופשט בחלקם, תוכנם "מתאדה" בדומה למהות צילומי הבניינים שלעיל.
לספר כמהות שתי פנים: פן אחד, הרעיוני המכיל שפה ותרבות. הפן השני, החומרי, הפיזי, הכריכה, האותיות היוצרות מילים, הדפים החדשים או המהוהים הנושאים עמם את מטען הזמן.
ריבי אופנהיים-ברגר, ספרים, 2015
הספריות, בהן נשמרים ספרים וטקסטים, משמשות כמבנים של כוח, זהות וזיכרון קולקטיבי עוד מימים עברו ("ספריית אלכסנדריה" במצרים הקדומה, לדוגמה. ונזכור את שעוללו הנאצים בשנת 1933, עת שרפו אלפי ספרים, על מנת "להשכיח ולהכחיד" את רוחו של העם היהודי).
עולה שאלה מה יעלה בגורלו של הספר המודפס האם ימשיך להתקיים גם במהותו החומרית או יהפוך לקובץ וירטואלי, חסר ממשות פיזית? שאלה זו עולה בהלימה עם שם התערוכה "שאר רוח".
תודה לריבי אופנהיים-ברגר ולדפנה שפירא-חסון
שעות פתיחה:
שלישי-שישי 12:00-16:00
ובנוסף ברביעי ובחמישי 20:00-22:00
שמעון בן שטח 2 יפו (מול קולנוע נגה, חניה במתחם התחנה)
[1] שארל בודלר, ולטר בנימין ואחרים מתחקים בכתביהם אחר המטמורפוזה שעברו ערים כפאריס, ברלין ואחרות באמצע המאה ה-19 ובמאה ה-20.
ולטר בנימין, מבחר כתבים כרך א' המשוטט עורכים: יורגן ניראד, נסים קלדרון, רנה קלינוב, תירגם מגרמנית: דוד זינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד (1992) 2013.
[2] ציטוט מטקסט התערוכה. כתבו: דפנה שפירא-חסון וריבי אופנהיים-ברגר
[3]הספרייה הלאומית של ישראל נוסדה בשנת 1892, כמרכז עולמי לשימור אוצרות הרוח של העם היהודי; בשנת 1925 נוספו לה גם תפקידי ספרייה אוניברסיטאית. לאור המלצותיה של ועדה בינלאומית מייעצת שהוגשו בשנת 1998 ומסקנותיה של ועדת זמיר לשינוי מעמדה של הספרייה הלאומית שהוגשו בשנת 2004, חוקקה כנסת ישראל את חוק הספרייה הלאומית בשנת 2007, המעניק לספרייה הלאומית מעמד עצמאי על פי חוק החל מה-1 לינואר 2011, וכן אחריות לתעד את היצירה התרבותית במדינת ישראל. מצוטט מדף הספרייה –
מתוך "חוק הספרייה הלאומית התשס"ח-2007" תקנון חברת הספרייה הלאומית בע"מ (חל"צ): https://www.nli.org.il/he/at-your-service/who-we-are/library-renewal
[4] וילג' ווייס, ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%92'_%D7%95%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A1
[5] ציטוט מטקסט התערוכה, שם.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 