קבוצת SHEVA – איה סריג, דליה חי אקו, לילי פישר, ענת גרינברג, רוזה בן אריה       אוצרת- קרן ויסהוז, גלריה ביתא, יפו 155, ירושלים.

שעות פתיחה:  ב'-ד' 17.00-10.00   ה' 20.00-10.00   ו'  13.00-10.00  

למעלה ימין לשמאל, עבודות של אמניות קבוצת SHEVA רוזה בן אריה, לילי פישר, איה סריג, ענת גרינברג, דליה חי אקו, גלריה ביתא

בגלריה ביתא מוצגת התערוכה "גם למינוטאור היתה אמא" שֵׁם המקשר אותנו בו-זמנית לנושא האימהות, מהי אימהות ומה המשמעות של להיות אם. אילו תהליכים, פעולות, מחשבות, חרדות מערבת חוויה זו בציר הזמן. ובו בזמן הפן השני, מיתוסים וארכיטיפים, שהינם חלק מליבת העבודות שיצרו האמניות בתערוכה זו.

ראשית מספר מילים על קבוצת SHEVA. את הקבוצה הקימה האמנית ענת גרינברג בפברואר 2018 וחברו אליה שבע אמניות. כיום הקבוצה מונה חמש אמניות: איה סריג, דליה חי אקו, לילי פישר, ענת גרינברג, רוזה בן אריה המציגות יחדיו ובנפרד.

מבטים אל מרחבי התצוגה, קבוצת SHEVA "גם למינוטאור היתה אמא", גלריה ביתא

חברות הקבוצה נפגשות באופן קבוע לדיונים אמנותיים, שיתוף ופידבק על עבודת הסטודיו להבנת והעמקת תהליכי היצירה האישיים, הצגת העשייה האישית של כל אחת מחברות הקבוצה, והתרומה שלה לקבוצה. התוצאה -גופי עבודות שונים ומגוונים והצעות עשירות בתוכן, במדיומים ובנושאים, ועמדה אמנותית שיש בה מן היוזמה והאקטיביות.

חברות הקבוצה מראשיתה, "משירות" מבט אמיץ אל נושאים שונים – גִּילָנוּת (אייג'יזם), יחסי הורה/צאצא באשר לאמניות וקשרי הגומלין שלהן עם הוריהן, היותן בנות זוג, מעברים והגירה, קהילה, שייכות, זהות וזרות. בתערוכה זו מגיבה כל אחת מהאמניות להיותה אם: קשרי אם-צאצא/ית ולאמביוולנטיות הכרוכה באימהות.

האימהות נוכחת ברבדים שונים של חיינו כבני אנוש, הן בפן הפיזי – הדאגה לשלומו של הילוד והן בפן הרוחני – הגות, שירה, ספרות, אמנות, ספרי קודש ביהדות ובדתות אחרות. האם הגדולה – "חוה אם כל חי". החטא הקדום ותוצאותיו, הגירוש מגן העדן וחווית האימהות הכרוכה מני אז בקשיים ובסבל. ארבע אימהות: שרה, רבקה, רחל ולאה שסיפורי החיים שלהן כרוכים בכמיהה לפרי בטן ובהבטחת האל לכך, אך גם באימהות חלופית ותוצאותיה, כמו למשל סיפורן של שרה והגר. שרה הזוכה בפרי בטן בעקבות הבטחת האל לאברהם "וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיו" (בראשית, י"ז, ט"ז). ושרה הדואגת לעתיד בנה ובראותה את ישמעאל בן הגר אשר ילדה לאברהם מצחקק מפצירה באברהם: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (בראשית, כ"א, י'). נשים המייחלות לאימהות, אך לעתים אין בהן חמלה לילדי אימהות אחרות.

האימהות על פניה הרבים נוכחת בסיפורי המיתולוגיה במעצמות קדומות כאשור, בבל, כשם שבמיתוסים הנושקים ליוון ורומי ערש תרבות המערב, וייצוגי אימהות של מריה וישו העולל בסקרמנטים וביצירות אמנות בנצרות. עם זאת כאמור לעיל, האימהות על פניה השונים היא נושא רגיש ומורכב. בדומה לאל יאנוס ולדימוי הפנים המפוצל שלו במבט אל העבר ואל העתיד, לאימהות פנים שונות ומרובות: בצד האמא המכילה, המטיבה, האוהבת, ישנם פכים אפלים החותרים תחת תפיסה זו. אם כך מהי אימהות?

קבוצת SHEVA מישירה מבט לנושא רגיש זה, על-מנת לבחון איזו מן ׳אמא׳ מבקשים לעצב המיתוסים המוטמעים בנו.

בשיחה עמה סיפרה אוצרת התערוכה קרן ויסהוז על תהליך העבודה בן שני השלבים עם האמניות בקבוצת SHEVA. שלב ראשון – אוצרת-אמניות, עבודה משותפת. בחינה ופירוק מיתוסים וארכיטיפים שעניינם האם. בשלב השני – עבודה פרטנית – אוצרת-אמנית לנוכח בחירה אישית של כל אמנית ואמנית במיתוס/ארכיטיפ אליו היא חוברת באמצעות עבודותיה.

כל אחת מהאמניות החלה בתהליך אישי משלה, התמודדה בדרכה היא עם תפקידה כאם והורה, ומערכות היחסים עם הילדים. האחריות, הקושי, האשמה והמגננות הנלווים לכך, הסיפור האישי שכל אם ואם מספרת לעצמה. הפרספקטיבה שמציעים מיתוסים, היכולת להעלות מורכבות זו באמצעותם ולפרק את ההתניות החברתיות בנדון. איזו אימהות הונכחה לנו או אף הועברה אלינו "בירושה". מהי המשמעות של כך בתרבויות שונות: אמא, אמא חורגת, אמא מאמצת, אינסטינקט אימהי. לחילופין האימהות המשתקפת ממיתוסים אלה היא לעתים מורבידית ואפילה, ולא חומלת בהכרח. בד בבד, זו מראה דו כיוונית המלמדת אותנו על הארכיטיפ, משקפת אותנו וגם את ההורים שלנו, ומעלה שאלות על העברה והנחלה לצאצאינו. תהליך העבודה אפשר לכל אחת מהן להגיע למקום וליצירה המייחדים אותה.[1]

האמניות בחרו לעבד תפיסות אלו באמצעות מיתוסים מהמיתולוגיה היוונית והרומית. הזאבה הקפיטולינית המניקה את התאומים רֵמוּס ורוֹמוּלוּס, אינסטינקט אימהי קמאי הגובר על היותם תינוקות בני מין שונה.[2]

 דֵמֵטֵר  אלת היבולים והפירות, אשר בצערה על חטיפת בתה פרספונה אל השאול, מכה את הארץ בבצורת, ומנכיחה את המצוקות האישיות שלה בחרדות אימהיות המלוות אימהות באשר היא עד ימינו.[3]

"כל אחת מהאמניות פורמת קשר סבוך של רגשות והיסטוריה פרטית שבינן לילדיהן", מציינת ויסהוז "הן מביטות באומץ באימהות האישית מתוך נקודת המבט הארכיטיפית. נשענות על הסיפור המיתולוגי, המציע את המרחק הדרוש לטיפול בנושא כל כך סבוך. כל משיכה מוטעית היא טריגר המפעיל תגובת שרשרת המובילה גם לעבר, אל מערכת היחסים שלהן עם אמותיהן, ובנוסף מעוררת תהיות לגבי סוג ההורות שמורישות הן לילדיהן.  

הדיון המתפתח בשנים האחרונות סביב נושא האימהות מאפשר לחברות קבוצת SHEVA להרחיב ולהעמיק את המבט הכנה על הקרבות, הניצחונות והפשרות שהן מנהלות סביב מרכיב מהותי זה בזהותן כאימהות יוצרות. דרך בחינת מערכת היחסים הדינמית שלהן עם ילדיהן והתהליכים שהן עוברות עם השנים, מתאפשר להן לסדוק את הסטיגמות הרבות הסובבות את הנושא, להציג מורכבות וגוונים שונים של אימהות ולהעלות למודעות את הארכיטיפים והמיתוסים שפועלים ומפעילים אותנו".[4] 

איה סריג 

איה סריג, חותם, דפי ספרים, גזרות 'בורדה' מטופלים בשמנים, דבקים ופיגמנטים, נשמרו בקופסאות קרטון, ,2023 80×250×165 ס"מ, צלם – שי הלוי

איה סריג משתמשת בניירות הלקוחים מספרים, חוברות וגזרות בורדה בהן מופיעות הוראות לתפירה. במהלך העבודה על הדפים, טבלה אותם בתערובת עם פיגמנט בצבעי כחול, צהוב, ירוק. הליך העבודה על הדפים זהה, ציינה סריג בשיחה עמה, ומסמן עבורה חותם/חותמת. אותה קבוצת דפים הוכנסה בדרך כלל לאותה קופסה, אף שלעתים הוכנסו דפים בצבעים שונים. פעולת המיון באה לידי ביטוי בחומרי המיצב של סריג: סוגי נייר וחומרים שונים, טכניקות שונות, ולדידי קטלוג וארכוב החומרים במעין ארכיון משפחתי.[5] הקופסאות המוצגות נדבך על גבי נדבך נדמות למעין בלוקים של קיר, ארעי או שמא בתהליכי פירוק ובליה. הקיר רועד ומעלה חשש שמא הכל יתפזר, וכל הידע שנצבר יאבד.

איה סריג, חותם, דפי ספרים, גזרות 'בורדה' מטופלים בשמנים, דבקים ופיגמנטים, נשמרו בקופסאות קרטון, ,2023 80×250×165 ס"מ, צלם – שי הלוי

תחושת הבית המופיעה אצלה, אופן העברת הוראות הבורדה, העיסוק בספרים, בדפים ובנייר שהינו דף הוראות, קוד, צופן. משחק הגוונים מעניק תחושה של זמן ומאגר שנצבר, שכן הורות היא תהליך בהתהוות והשתנות.

על הפעלת התנועה והרטט המאפיינים עבודה זו אחראי בנה של סריג אשר יצר את המנגנון המאפשר תנועה.

ויסהוז מציינת: "איה נוגעת ביצירה זו במיתולוגיה המשפחתית העוברת מדור לדור, בעקרונות המפעילים ומנחים אותנו, שעברו אלינו בתורשה מהורינו וחבויים בתת מודע ההורי שממנו נגזרות "הוראות ההפעלה" שלנו. הקיר מציב בפני הצופה שאלה, למולו אנו מתבקשים לבחון את ההתניות והאמונות שלנו ללא אפשרות להתחמקות מהתמודדות עם הנושא. מול הקיר נחשפים הסיפורים שסיפרנו לעצמנו על הזהות שלנו בתוך המשפחה, איזה חלק מהסיפור הזה כתבנו בעצמנו, איזה חלק נכתב על ידי אחרים ואיזה חלק הוכתב לנו על ידי החברה".[6]  
  

ענת גרינברג

האימהות מוצאת ביטויה בציוריה של ענת גרינברג בשאילת מוטיב הכימרה לתיאור מערכת היחסים המורכבת והסימביוטית בינה לבין ילדיה, ובתהייה האם אנו רוצות שהילדים ידמו לנו? איפה "נגמר" ההורה ו"מתחיל" הילד? הילוד (ילד ולעתים ילדה), הופך לחלק מגופה של גרינברג ויוצר יצור הנדמה לכימרה (כימיירה/חימרה) – בעל שני ראשים וארבע זרועות.[7]

בשיחה עמה מציינת גרינברג "אני מנסה לשחרר”, ומעלה בכך סוגיה אמביוולנטית המוכרת לאימהות רבות – הפקעת הפרטיות והאוטונומיה של הגוף למען הצאצאים. התחושה שהאם והילוד הם גוף אחד; הילוד הנאחז באופן פיזי בגופה של האם וזוכה בכך לתחושת ביטחון וחמימות, אף שהמחיר לכך טשטוש גבולות ביניהם – הפקעת הבעלות על גופה, ולעתים דחיית מאוויים ורצונות שלה למען דור ההמשך. נראה כי גם לאחר התפתחות הנבדלות בין אם לילד ושובה של הבעלות על הגוף, עומד בינם "חבל טבור" סמוי הממאן להיקרע. מכאן, לא ניתן להתנתק מקשרי גומלין אלה. קשר סימביוטי זה מבקש בעלות מוחלטת ותובע את כל כולה, ולכך שאין ביכולתה לראות נכונה את הצאצא על מעלותיו ומגרעותיו. אפשר שלשם כך אנו נזקקים למבטו של האחר, אשר יאשרר את יכולתנו לחזור להיות סובייקט ולאו דווקא אובייקט כפי שעולה לעתים בתחושת הבעלות של הצאצא על אימו.[8]

ענת גרינברג," ללא כותרת", 2023, גרפיט ואקוורל על קנבס, 185×185ס"מ צלם- שי הלוי

בציוריה של גרינברג המוצגים בתערוכה עולים הקשרים מעין אלה. אמא מרכיבה ילד/ה על כתפיה וזה או זו כאילו מעוור את עיניה, במנוגד לאדיפוס אשר עקר את שתי עיניו לאחר שגילה שנשא לאישה את אימו. אצל כל הורה מציינת האמנית, הנקודה העיוורת היא הילד שלנו. יש לצאת היא מציינת מאזור הנוחות שלנו, מהמקום האישי אל הסיפור הארכיטיפי הגדול. ציור אחר עוסק באביה, האב שמחזיק ומוביל, והופעתם של "פולשים" בעבודה זו – מוטיב המזכיר גולגולת של ציפור במעין אזכור לתת מודע שלה המעלה פרשנות ביצירה זו.

ענת גרינברג, "ללא כותרת", 2019, גרפיט פחם ואקריליק על קנבס, 135×185ס"מ צלם- שי הלוי

לילי פישר 

דימוי הזאבה (לעתים הזאב) הנשנה בעבודותיה של לילי פישר מקבל ייצוג של אימהות בתערוכה זו. הזאבה המייללת בנושאה את ראשה מעלה מוקפת בגוריה הפרועים ברובם, כל אחד מהם נושא סממנים וחותם משל עצמו הבא לידי ביטוי באטריבוטים שבידיהם. הם מוצגים/נישאים על גלגלים של עגלות קניות, כשלכך נלוות משמעויות רבות: יכולות ניידות וזריזות מחד ותחושה של אי-יציבות מנגד. בטנם החלולה מאפשרת להם לשאת מטען בגופם. קרן ויסהוז מציינת: "מיתוסים רבים נקשרו בתכונות האימהיות של הזאבה וסוג ההורות הפראית והמסורה שהן מפגינות, מהזאבה הקפיטולינית שאימצה את רמוס ורומולוס ועד לזאבה שגידלה את מוגלי. אך היא גם אם חורגת העלולה להוות סכנה לגורים אסופים. ואולי זו הזאבה הפראית, החופשיה, עליה כתבו מורין מרדוק וקלריסה פינקולה אסטס בטקסט הפמיניסטי, 'רצות עם זאבים'. כתמי הצבע האדום כדם על שמלתה של האם מרמזים על הפוטנציאל לאלימות שעלולה להתפרץ בכל רגע על הסובבים אותה או על עצמה".[9]

נקבת האלפא ממליטה גורים וכל הלהקה מגדלת את הגורים שלה. צריך להקה שלמה כדי לגדל גורים. "הזאבה, מייצגת פראיות, סכנה וגם הצאצאים פראיים", מציינת ויסהוז בשיחה עמה. הזאבה כייצוג של האינסטינקט האימהי, כאימא לוחמת העשויה להיות מסוכנת גם לעצמה ולגוריה, אלמנט תוקפני הקיים אף הוא ביסוד האימהות בכללותו. באשר לעגלות השוק המשמשות כבסיס מובנה לזאבות, מציעה ויסהוז פרשנות נוספת, באנלוגיה לזאב עם הבטן הריקה שצריך למלא אותה.

לילי פישר מספרת בשיחה עמה על תהליך העבודה: לשלד משמשים עגלות שוק, חולצות שחורות משומשות של בני משפחתה וחומרי מיחזור למילוי גוף הזאבות העטופות ברצועות בד שחורות. ראשה של אלפא המלכה עשוי מעיסת נייר.

לילי פישר, אלפא המלכה ולהקת הזאבות, 2021-2023, אובייקטים מטופלים בטכניקה מעורבת וכסוי אפוקסי, פרטים צלם- שי הלוי

פישר מזדהה עם הזאבה. כל הזאבות היא מציינת הן "אלטר אגו" של עצמה – הבשלנית, חולת הניקיון, הלמדנית, לילי וספה, המלכה – כולן הן היא, וזו גם מחווה לאימא שלה. סיכות ביטחון הן הומאז' לאימה שהיתה תופרת.

בנוסף מציינת האמנית שהיא אוהבת שיש גבולות שהיא מחליטה לפרוץ. אוהבת את הגבולות של עצמה. זה גם קשור לאביה ולייצוג שלו בעבר בחלק מעבודותיה. זיהוי בין כלב הזאב שהאב הביא הביתה בתקופת המשטר הצבאי בארגנטינה, כלב שהיא למדה להתמודד אתו ולהתחבב עליו, וזיהוי בין כלב הזאב לאבא שלה. אבא ששומר, ובה בעת דומיננטי ושתלטן, איש קשה שהציב גבולות והאהבה שרחשה אליו.

לילי פישר, "חבקי אותי", 2023, רישום פיסולי בטכניקה מעורבת

בעבודה "חבקי אותי", הבסיס הוא מתלי בגדים ממתכת עטופים בסרטי הדבקה, ניירות אריזה ודבקים. עבודה זו נבדלת ומובחנת מעבודותיה של פישר בתערוכה. ניכר בה רישומו של הקו וייצוגו על הקיר במנוגד למקבץ הזאבה והגורים, עבודות המאופיינות במסיביות ובפיגורטיביות שהן נושאות עמן.

לילי פישר, "חבקי אותי", 2023, רישום פיסולי בטכניקה מעורבת צלם- שי הלוי

רוזה בן אריה ולילי פישר, וידאו, סיפור בשני קולות , 3 דקות, 2020, צילום קלאודיו שטיינברג

שיתוף הפעולה של השתיים בסרט 'סיפור בשני קולות', מחזיר אותנו למוטיב הזאב והייצוג שלו במעשיה על כיפה אדומה. הן מקריאות במקביל בעברית וספרדית את הסיפור המוכר כשהן לבושות כילדות במדי בית ספר, כפי שנהגו ללבוש בילדותן בארגנטינה ואורוגוואי.  סיפור מוכר זה שוכפל ותורגם לאינספור שפות, ומעיד על השפעתם של מיתוסים ואגדות עם והאופן שבו הם חוצים גבולות בין יבשות, תרבויות ושפות.

ברצוני לציין שאנו מוצאים לעתים קרובות מוטיבים אוניברסליים בסיפורי העם. הגיבורים הם אותם גיבורים, ובנוסף, ניתן למצוא מקורות יניקה והשפעות מתרבויות ודתות אחרות: פגניות, יהודיות, נוצריות ומוסלמיות המופיעות באגדות השונות.

הפסיכואנליטיקאי ברונו בטלהיים (1990-1903) טוען כי האגדה על "כיפה אדומה" בהקשר לאחים גרים, דנה במספר בעיות לפניהן ניצב הילד, כגון הקשרים האדיפאליים שבלא-מודע הילדי עשויים לחשוף אותו לפיתוי. בנוסף בטלהיים מזהה את בית ההורים ואת בית הסבתא כמייצגים שני קטבים ומצבים פסיכולוגיים שונים של מקום אחד, בית ההורים המגונן ובית הסבתא כמקום של חוסר אונים. הזאב, לדעתו מסמל גם את כל הנטיות החייתיות שבתוכנו.[10]

רוזה בן אריה

רוזה בן אריה, "ללא כותרת", 2023, טכניקה מעורבת, חוטים, ניילון, דבקים, פיגמנטים ומלח, 180X120X80

במיצב "ללא כותרת" של רוזה בן ארי מוצג צמח משתרג וצומח מתוך כלי מעבדה, מסמן לכאורה טבע שתורבת. הצמח המצוי בתפר שבין צמיחה לקמילה, שולח קנוקנות שעירות לכל עבר, משתלט על המרחב סביבו ומפיץ את פירותיו אל כלי מעבדה נוספים. היצירה שואבת השראה מעברה של בן אריה כמדענית מעבדה במכון וולקני העוסק בטיפוח זני צמחים חדשים ובהשבחתם. תחת ידיה חומרים סינתטיים בתצורה של טבע ממשי הופכים לייצוגים של טבע מלאכותי. הצמח הגיגנטי שולח שלוחות לכל עבר, כמחפש אחר דבר מה שאבד, בדומה לדמטר אלת האדמה והתבואה, המחפשת אחר בתה פרספונה, שנחטפה ע"י האדס אל השאול אל מתחת לאדמה. הצמח שרוזה יצרה, נראה כצמח שקמל, שכן בזעמה הרב דמטר מטילה שממה ובצורת על העולם, ושורשיו אפשר ומחפשים אחר דבר מה מתחת לאדמה.[11]

בשיחות שנערכו עמה בעבר, סיפרה האמנית על עברה כביולוגית, עיסוק המשיק להווה ולאופן ההסתכלות שלה על אובייקטים וחומרים. על תהליך העבודה שלה, שמערב ניסוי, תהייה, בדיקה של חומרים שונים בהם היא משתמשת: דבקים פלסטיים, דיו, ניירות ועוד. בעבודה הנוכחית השתמשה בחוטים, ניילון, פיגמנטים ומלח, וכן בכלי מעבדה מזכוכית אותם עטפה, אף שמהותם הפיזית נגלית לעתים לעין הצופה במבט מהצד.

רוזה בן אריה, "ללא כותרת", 2023, טכניקה מעורבת, חוטים, ניילון, דבקים, פיגמנטים ומלח, 180X120X80 העבודה פלוס פרט צלם – שי הלוי

האמנית מיוצגת בעבודה זו באקט של בריאה, וזאת כפי שמציינת קרן ויסהוז בשיחה עמה, במקביל לתפיסת האימהות כמייצגת בריאה. מנגד היא מאתגרת את תפיסת ההורות כטבעית ואינסטינקטיבית ומציגה אפשרות להורות שהיא תוצר תרבותי מהונדס. וכך, אף  שאימהות הינה אינסטינקט אימהי קמאי, יש בה משהו "מתוכנת", אפשר שזה בהשפעת המיתוסים והארכיטיפים המספרים לנו איך אימהות צריכה להיראות.

דליה חי אקו 

דליה חי אקו, "הארס משמש כסם מרפא", 2022-2023, זפת ואקריליק על בד, 400X210

דליה חי אקו עוסקת בעבודה במיתוס של דדאלוס ואיקרוס ובאמצעותו בוחנת יחסי הורה/ילד. האגדה על דדאלוס מסופרת הן ע"י אובידיוס והן ע"י אפולודורוס. דדאלוס, אמן מוכשר בנה לבקשת המלך מינוס מכרתים, לבירינת, בו הוחזק המינוטאור (בנה של פסיפאה אשת מינוס). לאחר סיום בניית הלבירינת כלא מינוס את איקרוס ואת דדאלוס בתוכו. דדאלוס הגה רעיון לבריחה מעלה. הוא ובנו איקרוס הכינו לעצמם כנפיים מנוצות ציפורים. טרם המראתם הזהיר דדאלוס את איקרוס פן יגביה עוף ויתקרב לשמש העשויה להמיס את השעווה שבכנפיו. איקרוס, נלהב מיכולת המעוף התרומם מעלה, חום השמש המיס את הדונג שעל כנפיו והוא נפל לים וטבע. ב"מטמורפוזות" של אובידיוס מסופר שהוא נפל על האדמה ונהרג.[12]

 חטא ההיבריס (חטא הגאווה) מוזכר לעתים קרובות באמצעות הסיפור על איקרוס. ברם חי אקו בוחרת לספר מחדש את סיפורו של איקרוס מזווית המבט של דדאלוס, האב. בכך היא מדגישה את רגשות האשם והאחריות והבעתה שנושא הורה במעשיו באשר לצאצא שלו.

קרן ויסהוז: לעבודה של דליה מתלווה נחש עקלתון המשתלשל אל רצפת הגלריה, ספק חבל טבור, ספק פאלוס רפוי. היא עקודה לגורלה האימהי כמלאך האמור לגונן על ילדיו אך למעשה היא נותרת חסרת אונים. האם הארצית אינה מלאכית ובוודאי שאינה אלה, אפילו אם החברה משדרת לנו ציפייה שתהיה כזו.[13]

דליה חי אקו, "עקודה", מקבץ בן 16 עבודות בגדלים שונים, 2023-2022, זפת ואקריליק על בד צלם- שי הלוי

דליה חי אקו, "כנפיים נמסות", 2022, זפת ואקריליק על בד, 100X100 צלם- שי הלוי

בסדרת העבודות הקטנות של חי אקו המוצגות בתערוכה, מוצגים נחשים וכנפיים נמסות. האמנית מציינת שאין בהן השלכה אישית. העבודות שלה עשויות בזפת עליה היא חורטת ואקריליק.

חי אקו מתעמתת עם דמותה של חווה אימנו המקבלת בהכנעה את עונשה, גופה כבול לתפקידה הביולוגי ללדת את דור ההמשך "בצער תלדי בנים". הנחש המשתלשל נדמה כעוקד אותה לתפקידה זה. הגוף מציינת ויסהוז, בשיחה עמה, נוכח מאוד בעבודה. והארס, אף הוא עשוי להביא מרפא.

לסיכום כל אחת מהאמניות הטמיעה מיתוסים וארכיטיפים אלה בדרכה היא, ומכיוון אחר ושונה, יחדיו מציינת ויסהוז הן מביאות קול שמפרק את תכנות האימהות גם ברמה האינטימית של כל אחת מהן אך גם באופן תרבותי אוניברסלי.

ואילו לדידי אפשר לראות את מעשה היצירה והפרשנות שלה למיתוסים וארכיטיפים בהם בחרו האמניות, כניסיון להתנשא אל על, להתעלות מעלה ולהגיע לאין סופי.

גלריה ביתא, מנהלת הגלריה" רונית בקר

קרן  ויסהוז מציינת באשר לבחירה להציג בגלריה ביתא:

"חשוב לנו כשדה לשמר מקומות שמשמרים אמנות ולא לוותר להם, וכעת מוצג גוף נשי. לא מעלימות עין. זה תהליך של Reclaiming. לא נוותר על חלל שמציג אמנות".

היה חשוב לקבוצה ולקרן להמשיך להציג אמנות וייצוגים של גוף נשי, לא לוותר ולהחזיר את האמנות והפיגורטיביות למרחב זה.

תודה!

---

[1] ריאיון עם קרן ויסהוז אוצרת התערוכה "גם למינוטאור היתה אמא", קבוצת SHEVA – איה סריג, דליה חי אקו, לילי פישר, ענת גרינברג, רוזה בן אריה.

[2] התאומים רֵמוּס ורוֹמוּלוּס, להם מיוחס ייסודה של רומי הקדומה, נולדו לכוהנת הווסטלית ריאה ולאל מארס. הם ננטשו על פני נהר הטיבר, והגיעו למרגלות גבעת הפלאטין, שם הניקה אותם זאבה. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%95%D7%A1_%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1

[3] דמטר ופרספונה – דמטר המעניקה את היבולים והפירות, ילדה לזאוס את פרספונה, אשר בעת קטיף פרחי בר נחטפה ע"י הדס אל השאול אל משכנו. דמטר, האם והאלה, נזעקה לעזרת בתה, ובצערה היכתה את הארץ בבצורת. הרמס שליח האלים יצא בשליחות זאוס לשאול להעלות את פרסונה ממעמקי האדמה. אך גרעין מתוק של רימון הוא שקבע את גורלה לרדת מדי סתיו אל השאול, ובאביב לעלות ולבלות בחברה אמה והאלים. דמטר נענתה להפצרת ריה אמו של זאוס לשוב ולהעניק ממתניה. דמטר נענתה לה והארץ הוריקה ולבלבה. ואת מתנת גידול התבואה. 

אהרן שבתאי, המיתולוגיה היוונית, מיתוסים: סידרה בעריכת דן דאור, ספרי תל אביב/מפה בע"מ, 2000, עמ' 22-20.

[4] קרן ויסהוז, ציטוט, טקסט התערוכה.

[5] ארכיון הנו אוסף תעודות, מסמכים ואֵפֵמֵרָה (Ephemera)[5] לסוגיהם שנאספו בידי פרט, מוסד, או כל ישות אחרת. מקור המושג או הניב התיאורי ארכיון archeion (arkheion) הנו ביוונית, שבה הייתה משמעותו ביתו של הארכון בו נשמרו מסמכים שנמצאו באחריותו.

[6] קרן ויסהוז, שם.

[7] לכימרה (כימיירה/חימרה), מפלצת נוראה שבה החזיק אויבו של יובטס מלך ליקיה, היה גוף תיש, שהצמיח מלפנים ראש של לביאה, בתווך ראש תיש יורק אש, ומאחור זנב נחש. ראו: אהרן שבתאי, שם, עמ' 64.

[8] המבט, לדידו של  ז'אן פול סארטר הוא נקודת מעבר בין הסובייקט לבין האובייקט. הסתכלות על אדם, חפץ וכדומה וראייתו כאובייקט, אף שכדי להנכיח את עמדת הסובייקט שלנו אין די בכך שכן אנו נזקקים לאישורו של סובייקט אחר. מכאן שעלינו למצוא את מבטו של האחר שיתבונן בנו בעודנו מתבוננים, אותו מבט מן החוץ שיאשרר את יכולתנו להביט באחרים.   ז׳אן־פול סארטר, המבט, תרגום: אבנר להב, תל אביב: רסלינג, 2007.

[9] קרן ויסהוז, שם.

[10] ברונו בטלהיים, קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד, מתרגמת: נורית שלייפמן, תל אביב, 1987, עמ' 147-134.

[11] הערה 3 לעיל. 

[12] עדית המילטון, מיתולוגיה, ישראל, מסדה, 1982, עמ' 107.

אובידיוס, מטמורפוזות, עורך כללי: ש.ה. ברגמן, תרגם מרומית והוסיף מבוא, הערות ומילון, שלמה דיקמן, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003, כרך I, ח', 195.

[13] קרן ויסהוז, שם.