שעות פתיחה: שלישי, רביעי, חמישי, ששי, שבת: 14.00-10.30. בשבת ב-12.00 שיח גלריה

בתערוכה המשותפת "צירופי מקרים" מוצגות עבודותיהן של האמניות ענת מיכאליס לוי ודורית טייכמן אשר לכל אחת מהן אמירה וכתב יד המגדיר אותה במרחב האמנות.

חגי ארגוב אוצר התערוכה מציין: "בגלריה סלון לאמנות הן מבקשות להיות לעצמו אך לא לבד אלא ביחד. שם התערוכה צירופי מקרים משקף את דרכן בזמן ובאור החודר והחומק לסירוגין בעבודתן".

במפגש עמן ספרו האמניות על העבודה המשותפת, השיח והסינרגיה שנוצרה. האחת בחנה בחרה עבודות והגיבה לעבודותיה של האמנית השנייה, ובחירת העבודות שנעשתה ע"י האוצר.

עבודותיה של דורית טייכמן המוצגות בתערוכה כוללות ציורים גדולי ממדים על בד ועבודות קטנות על נייר, ומעלות על הדעת עבודות קליגרפיה יפנית. בשיחה עמה ציינה שזו תוצאה של שימת הלב לתחושות ולתודעה הפנימית המתפתחת בתוכה. לדידה זו שפה ומהות. "אני חווה משהו בתוכי. כל דבר שאני חווה אותו יש לו לגיטימיות לעלות על מצע הבד או הנייר. 'היפה והעכור שניהם יופיעו'. אקט הציור, אינו עובר דרך מחשבה, תכנון, או הרצון לייפות. כל מנעד הרגשות יופיע בציור". יתכן ציור שיש בו שכבות רבות, אך אם תבקש לחזור לציור זה מאוחר יותר, אזי תיווסף שכבה נוספת בהקשרה לרגע זה, העכשווי, חוויה של כאן ועכשיו. העכשווי שכולל את שהיה קודם, אבל כעת הוא מדויק. יש ומכניסה שכבות של ג'סו לתוך שכבות הציור, והכנסתו מאפשרת לה להוסיף שכבה נוספת שלא "מתחשבת" במה שהיה קודם.

העבודות על נייר מינימליסטיות במהותן ונעשו במהירות. מחווה של המכחול, מברשת מהירה וללא מחשבה יתירה. מעבר דרך מחוות היד אל המצע.

טייכמן: "מחוברת למדיטטיביות – החוויה עוברת דרך הגוף אל המצע, והעבודה נעשית על הרצפה. בעבודות על מצע הבד אני מציירת בצבעי אקריליק מדוללים במיוחד, עד כי נדמים לציור באקוורל".

בשיחה עמה ציינתי שעבודותיה מזכירות קליגרפיה יפנית או קליגרפיית זן, והיא הוסיפה ש"בודהיזם 'הכי נגע בה'. הכל משתנה כל הזמן. האמת היחידה היא השינוי. זה קליגרפי גם בגלל המהירות, וגם בגלל שאין מחשבה, הכל בא וחולף".

בעבודותיה משיכות המכחול לעתים רחבות ולעתים מאופיינות בקו דק ובתנופת היד הבוטחת, בתנועה אל על. הצבע אף הוא מאופיין בצמצום ומתורגם לתחושות פנימיות. עבודות שיש בהן מן השיח בין התת מודע לבין מחוות היד ותוצאותיה המקבלת ממשות על הבד. הדימוי הנוצר מאזכר ציור הנע בין הפשטה לבין אזכור לפיגורציה…

 ענת מיכאליס לוי מציגה בתערוכה סדרות ובהן דימויים שעניינם דמויות, פרפרים, נופים, במדיה שונות: ציור, רישום, צילום. בשיחה עמה מציינת: "כל העבודות שלי מקוטלגות לפי שנים כך שדמות שהיתה בשנה מסוימת לא תוצג שוב. הדימויים שלי שאולים מעיתוני אופנה, דמויות שמכירה, ספרים על אמנות סינית ותולדותיה של סין. חלק מהדימויים אני מצלמת ומגדילה".

עבודות הרישום בטוש על נייר שקוף (מצע מקובל כיום ברישום), מהירות, עשויות כבהרף עין, מאופיינות בקו עז כנגד רקע בצבע תעשייתי אפור חוסם ואוטם את הרישומים, שחלקם עולה לעין הצופה. צבע זה היא מציינת חריף ורעיל ומתייבש מהר מאוד, כך שתהליך העבודה אף הוא מהיר ביותר.

באשר לתהליך העבודה: אני עובדת בשכבות (בדומה לשכבות גיאולוגיות, אף שאינן ליניאריות). לבסוף זה נראה כשכבה אחת.

בחלק מהעבודות אני מדביקה מסקינג טייפ 'חלבי' על הנייר שבאמצעותו אני אוטמת את הנייר או הדמויות, כך שנוצר מצב שאינו מאפשר נגיעה. השקיפות היא בשל 'החלביות' אך הכיסוי השקוף גורם לדמויות להתרחק, ולמתבונן להתקרב ולנסות לגלות. מבטן של הדמויות אינו ממוקד; פעמים רבות הן מרוטשות או מחוקות; בשל כך העבודות קטנות בממדיהן".

יש לציין ששבריריות הדמויות העולה מדימוייה של האמנית מאתגרת את הנייר השקוף ואת עקבות המפגש שלו עם הטוש או הצבע. ציוריה לעומת זאת הם בצבעי שמן על בד, מדיום הדורש מהעוסקים בו סבלנות והמתנה בין שכבה אחת למשניה.

כל העבודות שלה מקוטלגות לפי שנים כך שדמות שהיתה בשנה מסוימת לא תחזור. הסדרות אליהן מתייחסת: קירות בטון, מחברות הבריחה ואפילו אחת מהטירה. כל פעם מוציאה סדרה שיש בה מאות עבודות.

מתודה נוספת הקשורה לעבודותיה – אותיות ומילים היוצרות הקשרים בין שפה לדימוי המופיעות תדיר בעבודותיה, ואף הן כמבקשות ומפצירות בצופה לנסות לקרוא, להבין ולפענח.

עבודותיה של מיכאליס לוי מאתגרות את העין, הן נושאות עמן תנודות של הנפש, מחשבות, מילים ההופכות אף הן לדימויים, ואפשר זיכרונות כמבקשות מהצופה לפענח את הסוד הצפון בהן.