טטיאנה טיז'ננקו,  "מקבילים –  צבעי המים וחפצים", אוצרת: ד"ר דורית קדר, מכון המים, הגלריה העירונית ע"ש יוסף ויסמן, רחוב השומר 7, גבעתיים, 5.8.2022-14.7.2022

"מקבילים – צבעי מים וחפצים", תערוכה המוצגת ב"מכון המים – הגלריה העירונית" משלבת בין עולמות; חפצים ססגוניים המוצגים על גבי מתקן העץ במרכז, ומנגד ציורים בצבעי מים המוצגים על קירות הגלריה.

טטיאנה טיז'ננקו, קרדיט צילום: ד"ר דורית קדר
טטיאנה טיז'ננקו, מבצר עתיק, 2020

שִׁפעת החפצים (רדי מייד מטופל) מממקדת את עין הצופה, מפתה להתקרב, לגעת, לבדוק. צנצנות זכוכית, קופסאות פלסטיק צבועות ומעוטרות באבנים צבעוניות, עוגות ועדיים, חרוזים, פרחי בד, נייר עטיפה וסרטים, מדבקות בצבעי אדום שני, כחול עמוק, אך גם גוונים של צהוב, ורוד ותכלת ואחרים בעבודה שיש בה מן העמלנות. "כל פריט, קופסה וצנצנת, הם גיבורים דינמיים במסע השתנות, מוצבים על פי מקריות מתוכננת – לברוא פסק זמן חזותי, לשחרר דחפים בסיסיים, ליהנות מפרצי יצירה בלתי נדלית ולחבור לרוח המצאה משובב". (ד"ר דורית קדר, ציטוט מטקסט התערוכה).

טטיאנה טיז'ננקו, קרדיט צילום: ד"ר דורית קדר
טטיאנה טיז'ננקו, גשר צ'רנישוב, 2021
טטיאנה טיז'ננקו, קיץ בפבלובסק, 2021

על הקירות מוצגות עבודות הציור שממדיהן צנועים, מתכנסות אל עצמן. האמנית, טטיאנה טיז'ננקו, גדלה בעיר סנט פטרסבורג, רוסיה, אשר נופיה שימשו לה כמקור השראה. העיר השוכנת על שפת הים הבלטי, בשפך נהר הנייבה, משופעת בין השאר בגשרים; אלה מוצאים את מקומם בחלק מהעבודות. ויש ציורים שהמבט בהם מרוחק, ערטילאי, אל נוף שאינו מוגדר, ערפילים תולים בשמיים, ובאופק, מבצר עתיק, מנזר, בעבודת מכחול על גבול ההפשטה.

טטיאנה טיז'ננקו, מנזר, 2021

בציורים ניכרת היד המיומנת של האמנית אשר חולקת את זמנה בין רוסיה לישראל. בעלת תואר שני בתולדות האמנות, ועבדה בעבר במוזיאון ההיסטורי של לנינגרד ובמוזיאון המחקרי של האקדמיה ע"ש א.י. רפין.

בתוך תוכו הוורד הוא צמח בר – רוזה בן אריה  אוצרת: קרן ויסהוז, בית האמנים, רח' גלד 4, כפר סבא   11.12.2021-19.11.2021

הבית כמושג, כישות פיזית ונפשית כאחד, מופיע בתערוכתה הנוכחית של רוזה בן אריה ועמו המטענים האישיים שהיא נושאת עמה כמהגרת.

רוזה בן אריה, דבק פלסטי, מלח, פיגמנטים וצבעי אקריליק, צילום אבי אמסלם
רוזה בן אריה

מתח זה בין המולדת החדשה (ישראל) לבין המולדת הישנה (אורוגואי) חי ופועם ביצירותיה המנהלות שיח עם בית ילדותה, המשפחה והחברים שנותרו מאחור. הבית המיתי, מושא געגועים מחד וההגירה ממולדת האם מאידך, נוכחים בתערוכה הנוכחית ובתערוכותיה בעבר, בה בעת כייצוג של עבודות שיחדיו מהוות את הסך הכולל, והן של זיכרון אישי שעל פניו המרובים הינו דבר מתעתע.

רוזה בן אריה

האוצרת קרן ויסהוז מציינת בטקסט התערוכה: " יצירתה של רוזה בן אריה צומחת מתוך המתח שבין הבית למחוזות הפרא. בית הוא מושג מורכב, אך עבור מהגרים לארץ חדשה הוא מושג טעון במיוחד.  הגעגועים לבית עבור רוזה, הם פצע שלא מפסיק להכאיב גם בחלוף 30 שנה מאז עלתה ארצה. בית הוא לא רק המשפחה והחברים שנותרו מאחור, אלא גם "בית" בתרבות ובשפה בהם גדלת ואליהם חשים שייכות. תרבות מחזיקה בתוכה מערך שלם של קודים התנהגותיים אותם לומדים בתהליך של חניכה וחיברות בכדי להיחשב ״בן תרבות״. (ציטוט מטקסט התערוכה)

רוזה בן אריה

בעבודות בתערוכה, חלקן מארג עדין ושברירי "לוכדת בן ארי געגועים ומאוויי נפש". נימים דקיקים שזורים בעבודות בהן נוכח "הגוף" – בכלי, החפץ, ובדומה, בעבודות התלויות המאזכרות "קורי עכביש" אותם טוותה האמנית ביד בוטחת ובהן משתבר האור. בבית האמור לייצג יציבות פיזית, הכיסאות, השולחן ולעתים פריטים נוספים, מקבלים תחושת ארעיות, תלויים להם מהתקרה כמעין "נשל", שטוחים ודו-ממדיים בנוכחות שלהם.

רוזה בן אריה, נייר, תמצית תה, גרפיט, דבק וסודה לשתייה, צילום אבי אמסלם
רוזה בן אריה

המיצב הגדול, הצבעוני והפתייני כמעין ציפור אש מוצג בחלל נפרד בתערוכה, כמעין "מלכודת דבש" לצופה הנכנס/ת.

רוזה בן אריה

בשיחות עמה סיפרה האמנית על עברה כביולוגית, עיסוק המשיק להווה ולאופן ההסתכלות שלה באובייקטים ובחומרים. על תהליך העבודה שלה, שמערב ניסוי, תהייה, בדיקה – שימוש בדבק, אליו נוספים מלח ופיגמנטים לעתים חול וסודה לשתייה, ואף צבעי מאכל. כל  אלה יוצרים מארג דקיק באמצעותו היא מצפה ומעתיקה את הכלים. התוצאה, מרקמים בעלי יופי מעודן ושברירי. כל אלה זוכים לייצוג שיש בו מן האווריריות ומתן מקום לכל פרט ופרט בתערוכה.

רוזה בן אריה

המאה העשרים והנוכחית בעיקר פתחו פתח לשימוש בחומרים יוצאי דופן. לג'וטו מיוחס השימוש המחודש בפרספקטיבה. המאה שלנו והקודמת מאופיינות בשבירת מוסכמות באשר למדיה השונות בהן נוקטות ונוקטים אמניות ואמנים. וכאן ברצוני להתייחס ולו לרגע למושג הלקוח מהמקרא "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם" (במדבר י"ח, י"ט).  המלח, היה בימים עברו מצרך נדיר וחיילים שימשו ככוח המוביל עתודות אלה ממקום למקום. המלח, מוזכר בתנ"ך כמתאר את הברית החזקה של האל עם הכוהנים ועם בית דוד. כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה', נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה', לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ". במדברי"חי"ט[1]

תודה לרוזה בן אריה על הטקסט והדימויים.


[1] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%97

תמר לדרברג, "יורשי המנוח", אוצר: יאיר ברק, מקום לאמנות, שביל המרץ 6, קריית המלאכה 3.7.2021-10.6.2021

את הבאים לחלל הגלריה "מקום לאמנות" אופף קול שירה המתגלה כעבודה הקשורה לתערוכה. בהמשך, בתערוכה מוצגים: אובייקט גדול המציג את סימן מזל מאזניים, מכשירי שמיעה התלויים במעין שיווי משקל, מדרסים, עבודת אנימציה שרטוטי מכשירים הנדסיים ועבודה נוספת אנגימטית קמעה. העבודות במגוון מדיה עוסקות בזיכרון אישי, ובמרכזן ההעדר של שתי דמויות – בן זוגה של תמר ואביה. השניים הלכו לעולמם בטווח זמן קצר, והנוכחות שלהם מוטמעת בתערוכה באמצעות חפצים הקשורים אליהם ישירות ובעקיפין.

סמל מזל מאזניים – "ליברה"

ראשית בנוגע לשם התערוכה "יורשי המנוח" – זמן קצר לאחר אובדן האב ובן הזוג החלו לקבל תמר וילדיה מכתבים הממוענים ל"יורשי המנוח", מושג חדש וזר שהיווה נדבך ראשון בחשיבה על התערוכה.

לכאורה, מה הקשר בין מדרסים, עבודת אנימציה, אובייקט גדול, מכשירי שמיעה וקול שירה המציף את החלל? מדרסי הנעליים, המוצגים כמחכים לבעליהם, הם של האיש של תמר. בהמשך אליהם מוצג אובייקט בגודל ניכר שצורתו שאולה מסימן מזל מאזניים, וכפי שציינה תמר בשיחה עמה מעולם לא התעניינה באסטרולוגיה, אך כאן הדימוי המטופל הוא "מחווה" לבעלה, שמזלו הוא מזל מאזניים ועיסוקו כרואה חשבון עירב הכנת מאזנים. מכשירי השמיעה התלויים למעלה כמחכים לבעליהם, השתייכו לאביה של תמר, ולאוזניים ולתקינותן יש קשר חשוב לשיווי משקל, לאיזון.

ובאשר לעבודה האניגמטית קמעה – הקשרה אביה של תמר שעסק בהנדסת קרקע. עבודה עם אבנים המורכבת משלושה ארגזים מפלסטיק שצבעו ירוק שנועדו לאחסון דגימות קרקע. את הארגזים מפלסטיק כיסתה תמר בפיגמנט קטיפה שחורה  ועליהן מונחות הדגימות המוצגות על הקיר. אלו דגימות שמוציאים על מנת ללמוד על סוג הקרקע ולתכנן את הפרויקט מבחינה הנדסית, בכל הנוגע ליסודות ועוד. לשם כך נעשות עבודות תת קרקעיות, כך שההקשר הקונקרטי לאב ולעיסוקו וגם לעיסוק באדמה כדבר שיש בו מן היציבות אך אפשר שגם יציבות זו תתערער מודגש בעבודה שלי נראתה כדגימות ארכיאולוגיות מעבר רחוק…

מנגד בציר אופקי המקביל לאובייקט המתייחס למזל מאזניים מוצגת עבודת אנימציה. את האנימציה יצרה תמר מתוך דימוי שמצאה בגוגל שהקשרו מפת הכוכבים של מזל מאזניים ויש בו מן הדמיון לבית. תמר לקחה את דימוי הבית והכוכבים – אדמה ושמיים, ויצרה אנימציה מהקווים היוצרים את הבית המתפרקים ומתחברים מחדש בצד הכוכבים. עבודת הסאונד היא של האחיינית של תמר.

חותם הגוף של האב והבעל מוטמע בחלק מהדימויים, המדרסים, מכשירי השמיעה. במקביל עיסוקם של האב בהנסת קרקע ושרטוטי המכשירים ההנדסיים שלו, בצד הדהוד לעיסוקו של בן הזוג, ברשימת שערי המניות המושמעת בחלל התערוכה יוצרים רובד נוסף של זיכרון בתערוכה שגם בו יש מן הנוכח וההעדר כאחד. אלה האחרונים שיש בהם מן השימושיות – הקשרים פיננסיים ופונקציונליים, הופכים לדימויים.

משמאל מופיע שיר מרגש אותו כתבה בתה של תמר "והגדת לבתך ביום ההוא".

"ועדיין" כפי שמציין האוצר יאיר ברק, "יורשי המנוח' איננה תערוכת הנצחה. היא איננה בשום אופן מונומנט. לכל היותר – היא אנטי מונומנט. מהלך שיש בו הומור ופיוס, הרהור מתוזמר היטב אודות מה שנותר. זוהי, אם תרצו – פואטיקה של בירוקרטיה.

לדרברג מנכסת את תחומי הדעת של אביה ובעלה, ההנדסה והכספים, והופכת אותם לשלה. היא מקצה את האובייקטים מן השדה המקצועי אליו הם שייכים ורותמת אותם למכלול הפעולות האמנותיות שבתערוכה. לאחר מותם – היא גואלת אותם ממעמדם הפרופסיונאלי ומקנה להם את המעמד הטרנסצנדנטאלי שאמנות יודעת להעניק". (ציטוט מטקסט התערוכה)

לכו לראות! מרגש! ועבודת אוצרות מצוינת

תהודות, אוצרת: אינה ארואטי, מכון המים, הגלריה העירונית גבעתיים ע"ש יוסף ויסמן, השומר 7, 18.6.2021-21.5.2021

מבט אל העבודות
מבט נוסף

בחלל הגלריה העירונית של גבעתיים (מכון המים ההיסטורי) מוצגת תערוכה המגיבה לזמן ולמקום, עבודות שנעשו בעת קורונה ומגיבות ברובן לכך. העבודות עשויות בחומר (חימר), לעתים צבוע, לעתים מגלה את קרביו, עבודות המשלבות חומר וקנבס. בכולן נחשפים יופיים של המרקמים והצורות, והן מהדהדות לפחות לדידי לעבודות המאזכרות אמפורות וכלים מיוון הקדומה, לעבודות שיש בהן "טון" ברוקי, חושפות דימויים בצבע ובקו ובעיקר מתכתבות עם החלל בתצוגה בשני צירים אלכסוניים המאפשרים מבט מלא לבאים בואכה לגלריה ולהעמדה נוספת, אינטימית יותר בחלק מן החלל.  כל אלה כותבת האוצרת אינה ארואטי "משמשים כמטפורות לנושא – 'תהודות".

זהבה אדלסבורג
מאירה אונא

אמנות מתכתבת עם החיים! סוגה זו העסיקה רבים במאה העשרים ואף קודם לכן. האם אמנות צריכה להיות אמנות המגיבה לזמן, למתרחש, או שמא אמנות לשם אמנות ללא הקשרים חברתיים/פוליטיים ואחרים.

אסתי ברק

"האם האמנים בתערוכה" שואלת ארואטי, "נתנו ביטוי למתחים, למגבלות סגר קיצוניים ואמצעי בידוד מצרי צעדים, המנוגדים ליצר החופש?, עת היציבות הרגשית נתפסה בסימן שאלה, בעידן סוער בעל השפעות הרסניות ואחוזי התמותה במגפה, שנשמעו אימתניים ובלתי נקלטים בכל חוגי החברה".

שמאי גירש

משיחה והתכתבות עם חלק מהמציגות/ים העבודות אכן מגיבות לתהפוכות הזמן ולתעתועיו, זמן קורונה!

"כחומר ביד היוצר" כך נאמר בכתובים… בתערוכה אינטרפרטציות שונות ומגוונות, אובייקטים המאזכרים כאמור כאלה מעיתות קדומות,

נצה בר

בצד כל אלה עולים מושגים חוזרים ונשנים: שיוו משקל, שבריריות הכלי והקיום כאחד, טקסטורות שונות, מסה ואנטי מסה – שכן בחלק מהעבודות ישנה התכתבות עם החלל הפנימי הפתוח לעין הצופה, קריצה אוריינטליסטית בדימויים המאזכרים מצדם האחד בית (מזרחי), ומצדם האחר קופסא הפוערת את פיה… דחיסת החומר, מרקמים, וכן חוזרת קו מול כתם הצבע. חלקן פורצות אל החלל ומתכתבות עמו, וחלקן צופנות "סוד" ואינן מגלות את קרביהן.

אבנר זינגר

וכאמור מרבית העבודות שונות זו מזו וחלקן מתכתבות זו עם רעותה, בצורה או בתימה

וכעת למספר התייחסויות שעלו בנוגע לתערוכה (לפי סדר האב).

 זהבה אדלסבורג – העבודה מורכבת מחלקי עבודות ישנות שלי שפרקתי וכן מתוספות חדשות, כך שהיא נושאת מטען מהעבר, אך מגלמת משהו חדש. אך היא ניתנת לפרושים רבים. יש בה כאוס המזמין קריאה אישית של המתבונן. אחת התוספות החדשות בעבודה היא קנבס מצויר, בעקבות התמקדותי ברישומים על קנבס בתקופת הקורונה. תוספת זו מזכירה מפרש ומזמינה התייחסות אל העבודה כולה כאל סירה בתנועה. בכל אופן, העבודה ספק מתפרקת, ספק מתגבשת תוך כדי תנועה.

זהבה אדלסבורג, צלם אבי אמסלם

הצמיחה בעקבות הרס, בעקבות איום נפשי ופיזי, נעשתה מוחשית מאד בתקופה האחרונה ומבחינתי, העבודה מתייחסת אליה.

אדלסבורג מציינת שחלק מהדימויים נעשו בהשראת רישומי חלקי גוף של ליאונרדו דה וינצי, מתודה החוזרת בעבודותיה המוכרות לי מתערוכות קודמות ומבקורי סטודיו – ציטוט, ניכוס יצירות או פרטיהן מהרנסנס בעיקר אך גם מתקופות אחרות.

ענת בר אל – המיכל הזה נוצר בתקופת הקורונה. מיכל שהחל במחשבה על קן בתקופה זו עסקתי בבנייה במשולשים  בניסיון לשמור על שיווי משקל.

ענת בר אל

יונת חמיידס – אובייקטים המגובבים זה על זה, בהתכנסות פנימה והתגוננות. בערימה הנוטה על צידה בחוסר יציבות.

האובייקטים הם קעריות הגשה שנעשו ממסכות פנים חד פעמיות, רמז לפעילות חברתית של אכילה משותפת, אחת מיני רבות שנלקחה מאתנו במגיפה. הקעריות עברו מספר שריפות בתהליך מכוון שהביא לשבריריות, בלאי והיסדקות. ללא כל יומרה לפונקציונליות כלשהי.

יונת חמיידס

ריקי פוך –  הרעיון המקורי היה ליצור  ערמת מסכות. מעין אתר ארכיאולוגי, שעוד שנים יספר את מה שארע לאנושות בתקופת מגפת הקורונה. עקב אילוצים שונים, נטשתי את הרעיון המקורי. ניסיתי ליצור מהמסכות העשויות חימר, מבנה שברירי, התלוי על בלימה. ערימה המאיימת להתמוטט. בכך לתאר את שבריריות הקיום שהוחרפה בתקופת הקורונה.

ריקי פוך

אתל פיסרף – מחסה  "refuge"- העבודה מתייחסת למצב קיומי בו היציבות מתערערת; מבנים חברתיים, כלכליים, מחשבתיים וכדומה, נמצאים בתהליך של התפרקות וקריסה. תחושת איום שמבקשת הגנה, ובו זמנית מתקיים עולם התום שמתאפיין בגישה אופטימיות לחיים שבהם הכל אפשרי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA אתל פיסרף

חדוה ורוני ראובן – דמויות עשויות קרמיקה, ארכיטיפיות, ראשוניות במתווה מעגלי, פולחני, הליכה במעגל סגור ללא מוצא או תקווה, בתחושת אובדן.

חדוה ורוני ראובן

צבען כצבע האדמה, וסימנים פרימיטיביסטיים חרוטים עליהן, דימויים מנוכרים לסביבתם בדומה לציורי הקיר במערות הקדומות.

בהקרנה של סרטון הווידאו, צילומי מערה מהבהבים ומהדהדים, אזכורים של רחם, מקום ההתכנסות המשתקפים על קיר מבעד לדמויות. ניצוצות של חיים ואזכורים עכשוויים להנאות הקטנות, לתקווה חדשה.

רויטל ארבל
חנה מילר

ולסיום מספר מילים –  מסכה/מסכות מוזכרות בטקסטים של חלק מהאמניות – המסכה שליוותה אותנו בזמן קורונה, אך גם מסכה שיש בה מן הגילוי והכסוי כאחד – באופן פיזי ומטפורי,. עבודות שיש בהן מן הפריצה אל החלל שמנהלת העבודה עם – זהבה אדלסבורג, אסתר ברק, ריקי פוך; וגם "בחינה" של מהות שיווי המשקל ואיתגורו – ריקי פוך, אסתר ברק (המסה/הגוש בצד האנטי מסה).  עבודות הנדמות כמנהלות שיח עם המילה הכתובה, אך במבט מקרוב – פשרה אינו מתגלה לפנינו הצופים, ויש בהן גם מן תעתוע העין, בד/ אבן? (רויטל ארבל). עבודות בהן בין היתר הדימוי הוא הדמות האנושית – (אבנר זינגר, אך גם ההתכתבות עם כדים יווניים, ופוזיטיב/נגטיב באופן הצגת הדמויות) או הדמות שיש בה מן האנושיות והחייתיות כאחד בצד קריצה גרוטסקית, וקריסה (חנה מילר), והדמויות הארכאיות של חדוה ורוני ראובן, המלוות גם בווידאו שדלק בפתיחה… והעניק מושג על הרעיון עליו כתבו השניים. ועבודה בה הדימוי האנושי מופיע בדמותו של העובר או שמא עולל שזה עתה נולד מכונס בעצמו (מאירה אונא). או עבודה הנדמית כאלה קדמונית במבט ראשוני עשויה מגוש מסיבי (איריס קדישמן). ויש עבודות בהן הצורה דמוית המיכל המעוגל חוברת לאלמנטים דקיקים המגיחים מהגוש … (מיכל אלון) והעבודה של נצה בר המתנשאת אל על מאתגרת תפיסות של שיווי משקל, במעמד הזהוב  הנושא אותה.. העבודה של ענת בר אל הנדמית כעבודה שניתן לפרקה לצורות הנדסיות ושיאה בפתח הפוער פיו מעלה…והעבודה של שמאי גירש המאזכרת לפחות מרחוק ארון מקודש, ועליו מוטבעים דימויים שבמבט מקרוב מאזכרים צורות היברידיות… וראשו עיגול זהוב המתנשא אל על.

מיכל אלון
איריס קדישמן

תודה! תודה לאינה, תודה לאמניות והאמנים על החומרים!

גילי אבישר, "משחקי אצבעות" אוצרות: דרורית גור אריה וטל שוורץ, עוזר לאוצרות: עידו כהן, סמינר הקיבוצים, גלריה "אחד העם 9", תל אביב, עד ה-29.5.2021

… לקפל ולפרוש ולכרוך… זהו מרחב להתכרבל וללפות, לעטוף ולחשוף; מרחב של מפגש…[1]

המיצב "משחקי אצבעות" של האמן גילי אבישר, מעמיד את האמן כ"אלכימאי" הבורא בחומרי הטקסטיל עולם ומלואו. לעיני הצופה הנכנס לתערוכה מתגלה מיצב צבעוני ופתייני המפעיל את חוש הראיה וחוש המישוש לגעת, לבדוק, להפוך….

המיצב שהוא סה"כ של חלקיו שואב את השראתו מתרבות התיאטרון הנודד ובדומה, מתאפיין בארעיות, זמניות ושינוי. כמו בתיאטרון נודד, מגולמת בו האפשרות של התקפלות מהירה לתוך מזוודה וגלגולה במסע אל התחנה הבאה.

תיאטראות נודדים, להקות של שחקנים, זמרים, ליצנים ועוד רווחו באירופה בימי הביניים אך גם במאות מאוחרות יותר, ואופיינו בנוודות ובתנועה ממקום למקום, הן כאפשרות למחייה בזמנים של אי-ודאות, אך גם כחלק מן המתודה להנחיל באמצעות משחק את רזי הדת הנוצרית, הקדושים ועלילותיהם בקרב ההמון.

בדומה, התערוכה של אבישר מתאפיינת ביחסים משתנים ובלתי פורמליים בין חלל התצוגה המוארך, העבודות המוצגות לבין הבמה בסופה של הגלריה, מעין אלטר מקודש שעדיו מגיעים הצופים ההופכים אף הם למעין שחקנים במרחב התצוגה.  

הסיפור שמספר לנו אבישר באמצעות העבודות המוצגות בתערוכה, מאזכר אף הוא את התיאטרון הנודד, בו חלק מהדמויות אופיינו ביכולת לספר סיפור באמצעות משחק, שירה, ליצנות ועוד. וכך המיצב נמצא במרחב לימינלי שיש בו מן הארעיות והמשחק, בתפר שבין הנשי לזכרי, בין השלם למרכיביו, בין הנגלה לנסתר,  בין הצופה לבין העבודה, בין החומר הרך למרכיבים נוקשים יותר. המיצב שובר דיכטומיות והיררכיות בין התחומים; כחלק מהארעיות, כל פרט יכול לשנות את צורתו, להיפרם ולהיתפר מחדש, ועושה "הזרה" לחלק מהמרכיבים, הטקסטיל כעור, כגוף שני, גוף נשי? זהות מינית נזילה, בין האני לאחר.

ההיסטוריון יוהאן הויזינגה  (Johan Huizinga, 1872-1945), ביקש להראות כי הן בהיבטיה האמפיריים והן בהיבטיה הסימבוליים, התרבות אינה אפשרית ללא משחק. ההתבוננות שלו מראה לו קודם כל, כי המשחק הוא פעילות חופשית שאין בה כל כפיה. בדומה, הצופה המכניס את הגוף שלו לתוך עבודה במיצב "משחקי אצבעות", הופך לחלק מקברט זה.

בטקסט הנלווה מצוין: " כמו העבודה גם תהליך היצירה הוא חסר מנוח – האמן תופר ותופר בפעולה רפטטיבית קדחתנית מלאת חומר. הוא יוצר מתוך ערבוביה, מתוך השעטנז הקיומי, בחיבורים אקלקטיים ואינטואיטיביים.

בעבודה מתקיים משחק אצבעות כפול – אלו של האמן המסובבות את החומר, מבצעות את המחווה הגופנית, ואלו הנוצרות בעבודה – אלפי אלפי אצבעות מחוררות המתרקמות לאובייקטים, שהם ביטוי לממד פיזי ואורגני. חלק מהאובייקטים הללו ניתנים ללבישה, כמו מבקשים להכיל בתוכם עוד, להרחיב את העור ולטשטש את הגבולות בין הצופה לעבודה".[2]

מקור המילה "טקסטיל" בשורש ההודי-אירופי "tek" שפירושו לעשות וליצור. מכאן התגלגל ליוונית וממנה ללטינית. "טקסטיל" משמעותה ארוג, וממנה נגזרה גם המילה "טקסט" על שום כתב היד הצפוף, המזכיר במראהו את עבודת האריגה.[3]  ברצוני לציין שפרקטיקת הפירוק והארגון מחדש של אבישר מזכירה לי את הפילוסוף ז'אק דרידה  (Jacque Derida, 1930-2004) אשר לקח את המקור של המילה "טקסט" כמארג, כמשחק מובנה שניתן לפתוח אותו ולהפיץ אותו לכל עבר: ודימה את תהליך הכתיבה ליריעה שהמארג שלה מוסווה וחוזר וצומח ונערם לאורך השנים, ואת הקריאה המחודשת של הטקסט – לקריעת קרע במארג המאפשרת להוסיף לו חוט, דהיינו להמשיך לכתוב אותו.[4]

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מצוי בשטיחי הקיר משלהי המאה ה-14 ואילך, בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית. תנועת "אמנויות ואומנויות" Arts and Crafts מיסודו של ויליאם מוריס וההגות של ג'ון רסקין באנגליה, במאה ה-19, ביקשה להחיות את מלאכות היד המסורתיות ואת האמנויות השימושיות כדרך לביסוסה של חברה טובה יותר. במאה ה-20 בתנועות הבאוהאוס והדה סטיל, באמנות הפופ  וכמובן עם עליית התנועה הפמיניסטית עת אמניות "העתיקו" את הטקסטיל והנגזרות שלו מהמרחב שאופיין כביתי ונשי, אל המרחב המוזיאלי, ואל זיהויו עם אמנות גבוהה.

וכמו בשיר של נעמי שמר, בסופה של ההצגה, כלומר עם רדת התערוכה, העבודה תיעלם, תקופל, תשנה את צורתה, ולכשתוצג בשנית, תהיה עבודה אחרת ושונה.

תודה לדרורית גור אריה על השיחה עמה.


[1] Gilles Deleuze, " The Fold: Leibnitz and the Baroque, (1988), translated by Tom Conley. Athlone Press, London, 1993, chapter 9, "The New harmony", p. 137.   דלז מכנה את לייבניץ " (1714-1646), הפילוסוף והמתמטיקאי הגדול הראשון של הקיפול, העיקולים והמשטחים הפיתוליים" והפילוסוף הדגול של הבארוק. מתוך מאמרה של פנינה ברנט, "קפלים, פיסות, משטחים: לקראת פואטיקה של בד",  כתב העת של המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר – גיליון מס' 1 סתיו 2009, עמ' 12.

[2] מצוטט מטקסט התערוכה.

[3] ורד לב כנען, האריג של פילומלה: ע טקסטואליות נשית בעת העתיקה, מותר 6, 1998, עמ' 100-95 , מצוטט בטקסט של אירנה גורדון, כחוט השני: הטקסטיל כחומר והתרחשות, קטלוג  התערוכה ארוגים בתודעה טקסטיל עכשווי בישראל, מוזיאון ארץ-ישראל, 2014, עמ' 17.

[4] ז'אק דרידה, בית המרקחת של אפלטון, תרגום: משה רון, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002,, שם, עמ' 18.

לוסי אלקויטי, "מאחורי הזמן", אוצרת טלי כהן גרבוז, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 13.3.2021-18.2.2021

טבע/תרבות, דימויים הנדמים לטבע ולאלמנטים הבאים מן הים, מדיה שונות, ואף מעט מתעתוע העין בחלק מן האובייקטים, כל אלו חוברים בתערוכה "מאחורי הזמן" של לוסי אלקויטי בבית האמנים.

התערוכה מינימליסטית ונקייה מאוד,  ויש בה מן התמצות המאפשר התבוננות והרהור…

961A0426_1

אוצרת התערוכה טלי כהן גרבוז כתבה על העבודה של לוסי אלקויטי, ובעיקר זו הנוכחית: "לכתוב על העבודה של לוסי אלקויטי זה קצת כמו לנסות לאסוף טיפות כספית ממד חום ישן שנשבר. משהו חמקמק מאוד מתרחש בין תערוכה אחת לשנייה, וקשה להניח עליו את האצבע".[1]

ואולי אין צורך. שכן כפי שאמר מבקר בתערוכה לפני מספר ימים בעת שביקרתי במקום: "אני לא תמיד מבין כשאני נכנס לתערוכה אבל אני מרגיש (ושם ידיים על החזה) ומתרגש, ובשבילי זה הכל. והוסיף, שזאת החוויה שהייתה לו בתערוכה של לוסי".

961A0423_3best

ואכן, אלקויטי היא אמנית המפתיעה, בכל פעם מחדש, במנעד הרחב של מדיות וטכניקות שונות בהן היא עושה שימוש.

בתערוכה עבודות הנושאות עמן "הדהוד" לעבודות אחרות (המריונטות למשל) של אלקוויטי; שקים שקופים למחצה ובתוכם גזרי עבודות קודמות תלויים להם מהתקרה, חושפים את קרביהם, מכילים לא מכילים…. מה שמעניין הוא שהן מאפשרות קריאה מרובדת; עבודות אלה מתכתבות עם עבודת הרישום שאף היא מאזכרת תלייה אף שבה  העשייה. אחרת. בקיצור מגוון מדיה, להטוט ביניהן. השלמה במעין תמונת מראה מהופכת.

961A0469_1

פרט (detail) מהחומרים המצויים בשקים,  מנהל דיאלוג עם עבודות דדאיסטיות, בגזירי העיתון המודבקים…נותן לנו מבט על השכבתיות המצויה בחומרים הגרוסים, חתוכים בתוך השקים. ובחלקן יש יש בהן מן ההיברידיות. כלומר נושאות עמן אזכור למספר דברים – מעין קריצה סוריאליסטית; שק, שק זרעים, שיליה? דמות או שמא צומח? הכל כמובן בדמיונו של המתבונן. העבודות מצדן אינן מתמסרות באופן מידי לעין הצופה ודורשות פעולה נוספת של התבוננות, לתהות ולהבין, מה אנו רואים.

IMG_2867

וישנה העבודה שעל רצפת הגלריה, אובייקט/פסל רך/ יצור ימי? מדוזה? המשתרע לו על רצפת הגלריה, איבריו פרושים.  ובדומה העבודות התלויות על הקיר מנהלות דיאלוג עם עבודה זו.

לוסי אלקויטי- טכניקה מעורבת-צילום סיגל קולטון

961A0464_1

ושתי העבודות הגדולות בפחם על נייר. האחת מנהלת אף היא דיאלוג (לפחות לדידי) הנדמה לעץ שיש בו מן הגופניות האנושית הצד את עין הנכנס לתערוכה כמעין "מלכודת דבש",[2] והאחר רישום של תרמיל זרעים.  

tam

לוסי אלקויטי- פחם על נייר-צילום סיגל קולטון

"רישום הגדול של תרמיל הזרעים שעל הקיר. מין דבר שהוא ראשית החיים, שמקיים תנועה על גבי הנייר. אבל הוא סטאטי מספיק כדי שלא נהיה בטוחים האם התנועה היא תנועת הטבע קדימה, אל ההיפתחות והנביטה, או שזה נעצר כאן.

לוסי אלקויטי נעה בקלילות בין חומרים וטכניקות שונות. אבל לא נטעה לחשוב שהחומר האקראי הוא זה שמושך אותה לעשות בו מעשה. הדבר שהיא מפעילה על הנייר, על חומרים שנמצאו, נוצר, אני חושדת, מתוך זיכרון רחוק ועמוק וממחוזות אחרים".[3]

צילמה: סיגל קולטון


[1] טלי כהן גרבוז, ציטוט מטקסט התערוכה

[2] יערה בן-דוד מצטטת במאמרה "חי לחוף הים התיכון, אך יושב לו לחוף הנהר" אחד משיריו של איתמר יעוז-קסט, שיר פגישה ראשונה: "כִּבְתַצְלוּם מַעֲשֶׂה מוֹנְטַז': / מַחְצִיתוֹ אִשָּׁה וּמַחְצִיתוֹ שֹׁרֶשׁ עֵץ", מדור תרבות וספרות, הארץ, 5.3.2021

[3] שם.

קוראת לאלה, אוצרות: קורל דביר ומיכל סבר, מוזיאון בית העיר, ביאליק 27, תל אביב, פתיחה מחודשת יוני-נובמבר 2020

IMG_20200617_130208
מבט אל עבודתה של מרים כבסה

בשנת 1929 יצאה לאור המסה "חדר משלך" של וירג'יניה וולף. בתערוכה "קוראת לאלה", תערוכה שהינה כהגדרת האוצרות על טהרת היצירה הנשית וכתב העת החדש 'קמה', מוצג חדר משלהן לכעשרים וחמש אמניות!

בסיור בתערוכה לפני כשבועיים נפגשנו עם אוצרות התערוכה קורל דביר ומיכל סבר, האוצרת הראשית ומנהלת מתחם ביאליק איילת ביתן שלונסקי ואמניות מציגותהסיור במקום התקיים לרגל התערוכה "קוראת לאלה" והשקת כתב-העת "קמה".

ברציו לתערוכה נכתב: התערוכה מהדהדת ומשלימה את חווית הגיליון הראשון והחגיגי: ״מי היא אלה״, דרך עבודות המפרשות וממחישות את הרעיונות העולים בו. בימת התערוכה מאפשרת להציג עבודות פלסטיות וטקסטואליות לצד מדיומים שלא נכנסים בין הדפים כמו: וידאו, פרפורמנס, מחול, מוזיקה ומיצב, אשר יחד מעצימים זה את זה, ואת חווית התערוכה כולה.

האמניות המשתתפות בתערוכה:
חנאן אבו-חוסיין, מיה אגם, מיכל בראור, דניאל ברקת, מיכל גרינפלד, מאי ג׳רפי, כרמי דרור, שגית זלוף-נמיר, מרים כבסה, רותם לבל, רוני לנדה, מירה מיילור, בתיה מלכא, רונית פורת, מיה פרי, מורן קליגר, ליאורה קפלן, תמר קרוון, ליטל רובינשטיין, נעמה רוט, ניל וקארין רומנו, ישראלה שאער-מעודד, רני ששון, Anna Lann x PentHouss.

בין האמניות המוצגות, חלקן הציגו בחללים מוזיאליים כמו מוזיאון תל אביב ומוז"א, מוזיאון הרצליה ומוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, בית גורדון לונדון, בראשון לציון ועוד. אנו מוצאים אמניות המציגות זו הפעם הראשונה במרחב ממוסד. חלקן מזוהות עם כתב יד אישי. לחלקן התוודעתי לראשונה.

המפגש היה עם מספר אמניות המציגות בתערוכה: תמר קרוון המציגה שני צילומים: "תום, חדר משלי", בו מוצגת תום בהדהוד, הומאז' לתמה של "שלושת הגרציות" הרנסנסית שמקורה בהעתק של פסל רומי קדום מהמאה השנייה לספירה? בצילום השני, "קיאן, חדר משלי", קיאן מברכת את דמותה היושבת על הכיסא. "חדר משלי" מהדהד כמובן ל"חדר משלך" המסה האייקונית של וירג'יניה וולף המוזכרת לעיל ולזכותה של כל אישה למרחב משלה.

קיאן-מתוך-״חדר-משלי-״-2019.-תמר-קרוון
תמר קרוון

מפגש נוסף היה עם מרים כבסה, הזכורה לטובה מתערוכתה במוזיאון תל אביב. את עבודתה "גחלים לוחשות", עתירת הממדים והקסם, והעשויה אבקת זהב. אבקת הזהב זכורה מציורי איקונות מימי הביניים ומהרנסנס המוקדם בעיקר והינה בעל קונוטציות למלכות שמיים ולעושר ארצי כאחד. את העבודה ניתן לראות מהקומה התחתונה אך גם בקומה בה היא מוצגת, פתיינית כמעין "מלכודת דבש".

IMG_20200617_124640
מרים כבסה מסבירה על עבודתה

מפגש נוסף היה עם מיה אגם, עבודתה "המקימה לתחייה" את "לוסי" מקבלת את פני הצופים בכניסה. "לוסי",מוצגת באנלוגיה למשכן מקודש, מספר מדרגות מובילות אל דמותה המשוחזרת של לוסי. "לוסי", הוא הכינוי שניתן בשנת 1974 לשלד מאובן של הומינין, שנמצא באתר ארכאולוגי באתיופיה. דונלד ג'והנסון, הפלאו-אנתרופולוג שמצא את השלד, וחקר אותו עם אנשי צוות נוספים, שמע בזמן הגילוי את השיר ""לוסי ברקיע היהלומים" של הביטלס, ומכאן השם. במשך יותר משלושה עשורים נחשבו לוסי ובני מינה לאבות הקדומים של מין האדם, מהקדומים ביותר שהלכו הליכה זקופה. אולם מחקר חדש, שנערך באוניברסיטת תל אביב, מערער על הנחה זו.[1]

IMG_20200617_124945
מאיה אגם

אגם מציגה מיצב וידאו לדמותה העתידנית של "לוסי", הכולל בנוסף כמאחה וחמישים פאות שיער המעטרות את גופה, ומשני צדיה אובייקטים שונים – פמוטים, צנצנות זכוכית המעוטרות בשיער מלאכותי.

אגם סיפרה על עיסוקה בנשיות, שיער ודימויי גוף. בחירתה "לוסי", אישה "קופה" קדומה, מציגה מודל שונה ממודל היופי המקובל בימינו אנו. לדידה של אגם, לוסי מעשה ידיה היא ניסיון לשחרר נשים ממישטור הגוף ודיכויו, המוצג באמצעי המדיה השונים, המדבר על גוף חלק, ללא שיער, רזון, פנים משורטטות, ללא פגם, ומאבקן האינסופי של נשים להגיע אל אידיאל היופי המיוחל… בהמשך, מוצגים דימויים נוספים של לוסי

מתייחסת כאן לאמניות נוספות:

רותם לבל, צלמת אופנה מציגה דימוי דוגמנית שהועברה בתהליך עיבוד דיגיטלי מבת אנוש לאלה המאזכרת את פסלים קדמוניים מיוון ורומי הקדומות. בדימוי המוצג לפנינו ראש מדוזה, אותה ישות מפלצתית מהמיתולוגיה היוונית והרומית, אשר הקפיאה במבטה את כל המתבונן בה.

מדוזה-רותם-לבל--628x1024
רותם לבל

רונית פורת, מציגה מספר עבודות קולאז' מתערוכות שהוצגו בחללים שונים, וביניהם מוזיאון הרצליה ומוזיאון תל אביב לאמנות. פורת עוסקת ביצירותיה בנסתר ובנגלה, באמת ובבדיה. בקולאז'ים שהיא יוצרת, ישנה שאילה ממקורות שונים ומתקופות שונות כגון רפובליקת וימאר, ביניהם חומרים ארכיוניים, בכפל מבטים – אישה-גבר, צלם-מודל ועוד.

עותק של רונית פורת , ללא כותרת, 2019
רונית פורת

רני ששון, עוסקת בעבודותיה בנושאים הקשורים למעגל החיים: נשיות, חיים ומוות. עבודותיה מתייחסות לכאב, פגיעות ולקריסת הגוף. ומאופיינות בקונסטרוקציות תלויות המאזכרות לעתים קליפה חלולה , ולעתים איברי גוף פנימיים, ומרחפות בחלל.

IMG_20200617_130505
רני ששון

רוני לנדה מיצב טבע דומם, הנע בין טבע לתרבות, בין חיים לבין מוות, ומקומו של הזמן במעגל החיים, במעין "ממנטו מורי".

העבודות המעוררות איזכור לבשר "חי" ולגופניות, פתייניות ומרתיעות כאחד. שפע ועושר בצד אנלוגיה לקמילה ולארעיות.

עותק של roni landa-3
רוני לנדה

IMG_20200617_133051
מבט אל עבודותיה של רוני לנדה

שגית זלוף נמיר מציגה עבודת וידאו בשיתוף בתה. עבודה עבורה בחרה את השם "אישה יושבת" על מנעד הקונוטציות העולות מכותרת זו הרווחת ביצירות אמנות איקוניות. זלוף נמיר מאתגרת את הצופה במבטה הישיר למצלמה, הננעץ בו כשואל, לעתים נוקטת פעולת השהייה, בתה הקטנה בחיקה מנסה לחמוק מאחיזתה, ומתייחסת לדיאלוג מרובה התפקידים – אימהות, אמנית, לעתים דיסוננס ולעתים השלמה.

שגית-זלוף-נמיר-מתוך-״אישה-יושבת-״-3
שגית זלוף נמיר

IMG_20200617_130438
כרמי דרור

 

לכו לראות!!!

 

[1] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%99

איריס ובן קדישמן, "בסמיכות", אוצרת: אינה ארואטי, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב 4.7.2020-4.6.220

IMG_20200613_131038

בתערוכה "בסמיכות" חולקים איריס ובן קדישמן חלל משותף: עבודות קדרות מעשה ידיה של איריס, ועבודות על נייר של בן. רעיון ותוכן חוברים יחדיו בדיאלוג שנוצר בין עבודות הקדרות של איריס, המרקמים, הצבעוניות לבין הצורות והצבעוניות בעבודות על נייר של בן, אלה ואלה משתלבים בחלל התערוכה ויוצרים אחדות, יישות אחת.

בני זוג המשתפים פעולה מצויים באמנות הפלסטית כשם בספרות, שירה, קולנוע ועוד. בין המוכרים סוניה ורובר דלוניי, מקס ארנסט וליאונורה קרינגטון ג'ספר ג'ונס ורוברט ראושנברג ואחרים, ובארצנו, רודי להמן והדוויג גרוסמן ועוד.

אינה ארואטי אוצרת התערוכה כותבת על עבודותיה של אריס קדישמן: הסדרה מיישמת דינמיות ערכית ומסתורית. […]  נדמה, שאצבעותיה של האמנית מרחפות בתנועה המעוררת חיות במשטחיהם. יצירות הקדרות של איריס מעידות על משיכתה למיחברי חומרים, בהמחשה ניסיונית ובספונטניות אתגרית".

ואילו על בן כותבת ארואטי: "בן כאילו מתמזג וממשיך עם הזרימה ומקיים דיאלוג וריחוף עם היווצרות היצירה. היא כביכול מופשטת אך מעוררת את הקשר הננעל לתוך הדימויים הבונים את זהות יצירתו העכשווית". IMG_20200613_131113

בתערוכה עולה לדידי אפקט של הטעיית העין – הניגודיות בין כובדם המתבקש של הכלים כנגד הנייר הדק והקליל, מתגמדת לנוכח הניירות הצבועים בצבעים כהים היוצרים תחושה של כובד וגופניות כאחד; הצורות המתפתלות המאזכרות צורות אורגניות בצד גופניות (וכאמור, קלילות הנייר שהופך ל"כבד" בשל הצבעוניות הכהה והפטרנים על גבי העבודות של איריס). IMG_20200613_131047

מישל פוקו כתב: "אנחנו בעידן של הבו-זמניות, של הזה לצד זה, של הקרוב והרחוק, של הזה עם זה… העולם נחווה… כרשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה".[1]

עבודות הקרמיקה של איריס קדישמן המוצבות בחלל יוצרות סינרגיה עם העבודות על נייר של בן קדישמן, מאפשרות מבט למרכז ולסובב כאחד. IMG_20200613_131052

תודה על הטקסט

 

[1] מישל פוקו, "על מרחבים אחרים", הטרוטופיה, תרגום מצרפתית: אריאלה אזולאי, תל אביב: רסלינג, 2003, עמ' 7.

יאניס קונליס, ג'רמנו צ'לאנט, קרן פרדה, ונציה, ביאנלה ונציה

IMG_20190901_102308

טוב אני יודעת שוונציה שוקעת, והביאנלה הסתיימה, ובכל זאת את הפוסט כתבתי לאחר שחזרנו מוונציה המהבילה בתחילת ספטמבר ואת התערוכה של יאניס קונליס ממש אהבתי אז מעלה וסליחה על האיחור! IMG_20190901_103629.jpg

התערוכה יאניס קונליס באוצרותו של ג'רמנו צ'לנט חוקרת את ההיסטוריה האמנותית של האמן יליד יוון (פיראוס 1936 – רומא 2017), ומכוננת דיאלוג בין עבודותיו והחללים מהמאה ה-18 של Ca' Corner della Regina. בתערוכה מוצגות כשבעים עבודות מ-1959 עד 2015. בקומת המסד מוצגים שני מיצבים cite-specific, ובקומות הפיאנו נובילה Piano Nobile[1]  הראשונה והשנייה של הפלאצו מוצג רצף היסטורי מהתערוכה הראשונה שלו ברומא ועד לעבודות מורכבות יותר ולמיצבים בשנים האחרונות. העבודות המוקדמות של האמן, הוצגו במקור בין 1960 ל-1966, ועסקו בשפה אורבנית. הציורים יצרו קריאה אקטואלית או סימנים מהרחובות, ובפזה מאוחרת יותר אותיות שחורות, חיצים ומספרים על קנווסים לבנים, נייר או מצעים אחרים.IMG_20190901_103515.jpg

קונליס בחר לכנות את העבודות שלו ציור. "אני צייר כי ציור הוא מבנה של דימויים, לוגיקה ולא טכניקה. קונליס ראה תמיד באמנות שלו  את הממד האנושי ובה בעת את האדם האוניברסלי.IMG_20190901_102445

ג'רמנו צ'לאנט אוצר התערוכה כותב: "האנרגיה המתפרצת אשר נבעה מיצירתו של יאניס קונליס אינה ניתנת לתמצות בתערוכה יחידה או פרסום אינדיבידואלי. קונליס שהחל ב-1958 עסק במגוון דימויים, והצליח לבטא דרך ייחודית, אלטרנטיבית ורדיקלית, ונתן ליצירה ממד אורגני וקונקרטי.IMG_20190901_103311.jpg

הנרטיב של התערוכה מייצג התערבויות בגודל ניכר בחדרים הראשיים של שתי הקומות הראשיות של Ca' Corner. יש בהם מדפים או מבנים ממתכת המכילים אובייקטים ממקורות שונים: פחם, שרידי אנייה, מעילים, כיסאות, הילוכים מכניים, ומיצב עשוי מפיסות ריהוט, שהוצג לראשונה בפלרמו ב-1993. בעוד שבקומת המסד שתי עבודות עוסקות בקשר לחללים הפנימיים וההיסטוריים: דלת חסומה באבנים מ-1972 ובחצר, מיצב מונומנטלי מ-1992 שבמקור נהגה לפסדה החיצונית של בניין בברצלונה ועשוי משבעה לוחות מתכת הנושאים שקים המלאים בפולי קפה.IMG_20190901_102945.jpg

המיצבים בשפה הייחודית לקונליס מוצגים בחלקי הארמון השונים ומנהלים שיח עם העיטורים המקוריים של הפלאצו. ציורי קיר מהמאה ה-18 ומולם בגדי גברים בשחור וכחול, נעליים וכובעי לבד.IMG_20190901_103111.jpg

הרטרוספקטיבה מסתיימת, בקומת המסד, באמצעות הפוקוס על הפרויקטים של התאטרון של קונליס ומבחר של מסמכים – סרטים, קטלוגים של תערוכה, הזמנות, פוסטרים וצילומים ארכיביים – שמתחקים אחר הקריירה רבת הפנים שלו, ואחר השפה הייחודית והאישית שלו, השברירי והאנושי בצד הפואטי והאוניברסלי.

מעט על עבודותיו של קונליס:

מ-1964 ואילך, קונליס פנה לנושאים שנלקחו מהטבע, מזריחות ועד לוורדים. ב-1967 החקר שלו וחבק אלמנטים רבים בטבע: ציפורים, סוסים, אדמה, קקטוסים, צמר, פחם ואש. האמן עבר משפה כתובה וציורית לזו הפיזית והעוסקת בסביבה; דרך השימוש בישויות אורגניות ולא אורגניות החל בפרקטיקה שיש בה מן ההתנסות הגשמית. מאוחר יותר חקר את ממד הסאונד שדרכו ציור מתורגם לדף מוזיקה  הוא גם חקר את חוש הריח כשהשתמש בחומרים כמו קפה או גראפה.IMG_20190901_103338

במיצבים שהגה בעשור 1960, עסק קונליס בדיאלקטיקה שבין הטבע הקליל, הלא יציב והזמני הקשור עם השבירות של האלמנט האורגני – כמו למשל תוכי חי – והנוכחות הכבדה, המלאכותית והנוקשה של המבנים התעשייתיים, המיוצגים על ידי פני שטח מודולריים במתכת הצבועה באפור. באותה תקופה קונליס השתתף בתערוכות שסללו את הדרך לארטה פוברה, שתורגמה לצורה אותנטית של הביטוי המטריאליסטי.

משנת 1967, החלו להופיע אש ופיח ביצירת של קונליס, בדגש על  הפוטנציאל הטרנספורמטיבי המחדש של הלהבות. שבשיאו בהקשר למסורת האלכימית, אנו מוצאים זהב, מתכת בה השתמש האמן בדרכים שונות. במיצב Untitled (Civil Tragedy) (1975), הניגוד בין עלי הזהב שמכסים את הקיר החשוף לבין הבגד השחור התלוי על מתלה מעיל מדגיש את האופי הדרמטי של הסצנה. העשן, הקשור באפן טבעי לאש, פועל כשייר של תהליך ציורי וכהוכחה לחלוף הזמן. עקבות הפיח על האבנים, הקנווסים, פרגמנטים של פסל קלסי וקירות שמאפיינים משהו מהעבודה שלו מ-1979 ו-1980 מציינים מפנה אישי ב"חזרה לציור". IMG_20190901_103359

באמצעות ודרך המחקר האמנותי שלו, קונליס פיתח קשר טרגי ודרמטי עם תרבות והיסטוריה; המורשת הגרקו-רומנית נחקרת דרך פרגמנטים של יציקות גבס או מסכות, כמו במיצב מ-1973 שנעשה ממסגרת עץ שעליה יציקות גבס של פנים הוצבו. החקר אחר אנרגיה לא ידועה הושג ע"י מעטה עם אבן, עופרת או פעמונים, החלל הריק; הדלת החסומה הפכה לסמל אחר של הסובלנות של האמן לגבי הדינמיות של ההווה שלו.  [2]

השפעותיו של קונליס ניכרות בשדה האמנות בישראל של שנות ה-70 וגם כיום ניתן למצוא הדים לכך. IMG_20190901_102529.jpg בנוסף יש להזכיר שתערוכה נפלאה של האמן הוצגה לפני כשנתיים במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע.

[1] פיאנו נובילה היא הקומה הראשית בארמון רנסנסי על פי רוב. בקומה זו נמצאים חדרי השינה וחדרים אישים. הפיאנו נובילה היא בדרך כלל הקומה הראשונה או השנייה מעל קומת המסד.

[2] ג'רמנו צ'לאנט, טקסט התערוכה.

נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, תערוכה במשכן לאמנות עין חרוד, אוצרים: יניב שפירא, סוריה סדיקובה, ד"ר בת שבע גולדמן-אידה, 21.3.2020-9.11.2019חיים

75242162_2841655989192426_6869817009043931136_o
חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1916 בקירוב, ש/ב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות

חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1918 בקירוב
חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1918 בקירוב, ש/ב, מוזיאון לאמנות, אוניברסיטת פרינסטון, ניו-ג'רזי

חיים סוטין, צייר של ציירים

במשכן לאמנות, עין חרוד, מוצגת התערוכה "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית"; תערוכה  (שלישית במספר) במלאת שמונים שנה להיווסדו. במרכז התערוכה המרגשת, ובה השאלות ממוזיאונים ואספנים בארץ ומחו"ל, הצייר חיים סוטין, (1943-1893/4) אשר היה יוצא-דופן בחיפושיו האמנותיים ויצירתו אינה ניתנת לשיוך לאף תנועה או קבוצה מאלה שפעלו בסביבתו.

 

חיים סוטין, נער בכחול, 1924 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים.jpg
חיים סוטין, נער בכחול, 1924 בקירוב, ש/ב, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

יניב שפירא ואנדראה וויין, יו"ר חוג הידידים של המשכן נסעו למוסקבה בה הוצגה קודם לכן תערוכת סוטין, ופגשו את סוריה סודיקובה, אוצרת ראשית במוזיאון פושקין, מוסקבה. בפגישה עמה התוודעה סדיקובה לייחודיות של המשכן – מוזיאון בתוך קיבוץ, התלהבה והסכימה לשתף פעולה

התערוכה בעין-חרוד היא הראשונה בישראל מזה יותר מחמישים שנה, והיא מפנה זרקור אל השפעתו של סוטין על שלושה דורות באמנות הישראלית. ובדגש מיוחד על ציורו של חיים אתר, מייסד המשכן לאמנות. האמנים המשתתפים בה: פנחס אברמוביץ', אברהם אופק, אביבה אורי, שי אזולאי, חיים אתר (אפתקר), יוסל ברגנר, ציבי גבע, תמה גורן, תמר גטר, מיכאל גרוס, ארם גרשוני, משה גרשוני, אליהו גת, יוסף-ז'וזף-יעקב דדון, יונתן הירשפלד, רותי הלביץ-כהן, ארדין הלטר, דוד הנדלר, יוסף זריצקי, רן טננבאום, הרן כסלו, עידית לבבי-גבאי, מרדכי לבנון, אורי ליפשיץ, מריק לכנר, משה מוקדי, מיכל נאמן, אמיר נווה, לאה ניקל, מיכאל סגן-כהן, אביגדור סטמצקי, סימה סלונים, יצחק פרנקל, פנחס צינוביץ', עמית קבסה, משה קסטל, יאן ראוכוורגר, אסף רהט, אורי ריזמן, יחזקאל שטרייכמן, מנחם שמי, מיכל שמיר, יגאל תומרקין, מייצגים מגוון של הקשרים בין יצירתם לבין זו של סוטין. יש בהם שמצאו מקור השראה בנושאי הציור שלו – בדיוקן, בנוף, בטבע הדומם, בבעלי החיים השחוטים; אחרים נמשכו אל החומריות הציורית שלו, אל הנחות הצבע העזות והמבע האקספרסיבי; אצל אחדים היתה זו גם האנרגיה המתפרצת והציור המחוותי. ועדיין אפשר להכליל ולומר שברוב העבודות שנבחרו לתערוכה זו מהדהדת ה"איכות הסוטינית", שעיקרה פגיעוּת, נימי נפש חשופים וחרדה קיומית.[1]

 

חיים סוטין, כיכר הכפר בסרה, 1920 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים.jpg
חיים סוטין, כיכר הכפר בסרה, 1920 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים

ולמה סוטין? במפגש עמו יניב שפירא מספר שרבים שאלו אותו למה דווקא סוטין?

  1. האוסף של המוזיאון – אוסף חשוב של אמני אסכולת פריז היהודית: פנחס קרמן, שמואל הירשנברג, אורי לסר ועוד חנה אורלוף, אימצה את סוטין כשהגיע לפריז חסר כל.
  2. כל האמנים קשורים כאן לסוטין – אמנותית, תרבותית, חברתית.

ציוריו של סוטין על משטחי הצבע האנרגטיים שכמו יצאו ישר מהקרביים, ועוצמת הרגש שהם מקרינים, חיבבו אותו על אמנים רבים, שבמבט ראשון נראה כי אין ביניהם דבר מן המשותף. האיכויות שעושות את ציורו מטריד וקשה לסיווג, הן שתרמו להיותו אבן מושכת לאמנים אחרים. המקוריות של סוטין ושפת הציור האקספרסיבית והחופשית שלו עשוהו "צייר של ציירים", מורה דרך ומקור השראה לאמנים רבים אחריו.[2]

חיים סוטין, רחוב בקאן-סור-מר, 1924-1923, אוסף מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה.jpg
חיים סוטין, רחוב בקאן-סור-מר, 1924-1923, אוסף מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה

סוטין שאב השראה בעיקר מציוריהם של אמני המופת של העבר, וכל ציור שלו – ויהיה זה נוף, דיוקן או טבע דומם – נתפס בה-במידה כהרהור על החיים והמוות.

סוטין נותר דמות חידתית הן ב"אסכולת פריז" והן בתולדות האמנות ככלל. מונוגרפיות רבות הוקדשו לו, עשרות קטלוגים ראו אור לליווי תערוכותיו. שני כרכים של קטלוג רז'ונה ומחקרים אקדמיים ובנוסף, רומן שנכתב על חייו חסרי המנוח. הביוגרף הקפדן והדקדקן של סוטין, מישל לה-ברון פרנצרולי, אסף מזה שנים רבות, כל מסמך ותעודה על האמן, ועדיין יש פערים בסיפור חייו.

סוטין, בנם העשירי של בני הזוג זלמן סוטין, חיט עני ואשתו שרה, נולד בעיירה סמולביצ'י בשנת 1893 או 1894. בנערותו נשלח להתלמד אצל חייט, בעלה של אחותו הבכורה, ונהג לרשום "בגיר ובפחם, ולאחר מכן בעפרונות צבעוניים, את דיוקנאות מכריו. אביו זעם על כך, לא רק בשל האיסור ביהדות, על ציור דמות אדם, אלאל גם משום שמשפחתו קיוותה שיהיה לחייט.

בתום שהות קצרה בווילנה ולימודי אמנות בעיר זו, יצאו סוטין וחברו מישל קיקואין לפריז. על פי המונוגרפיה הראשונה על סוטין, שנכבה עוד בחייו על-ידי ולדמר ז'ורז', הגיע סוטין לפריז בשנת 1911.

סוטין הדלפון השתקע במושבת האמנים "הכוורת" La ruche. בין שכניו היו בן ארצו מארק שגאל, וכן חנה אורלוף וז'אק ליפשיץ. שני האחרונים ראו לעצמם חובה לסייע לו. הוא החל ללמוד בבוזאר, אך עזב תוך זמן קצר לטובת לימוד עצמאי מיצירות אמני מופת בלובר. את כל עתותיו הפנויות הקדיש סוטין לקריאה ומוזיקה. הוא היה חובב מושבע של באך.

ב-1915 הפגיש ליפשיץ בין סוטין לבין אמדיאו מודיליאני, והשניים נעשו חברים קרובים. מודליאני הכיר לסוטין את אמני הרנסנס האיטלקים, ומנגד את הציירים הצעירים פבלו פיקאסו ודייגו ריוורה, ואת המשוררים ז'אן קוקטו, גיום אפולינר ומקס ז'אקוב. אולם סוטין העדיף היכרות שקטה, בררנית, עם חברים שאפשר לנהל עמם שיחות פילוסופיות על מה שקרה או ראה.

מודיליאני הפגיש בין סוטין לבין סוחרי האמנות ז'ורז' שרון (Georges Chéron) וליאופולד זבורובסקי (Zborowski), ואף הצליח לשכנע את זבורובסקי בהכרח לקדם את סוטין. זה האחרון הפך לסוכן הרשמי של סוטין.

חיים סוטין, נוף במונמארטר, 1919 בקירוב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות.jpg
חיים סוטין, נוף במונמארטר, 1919 בקירוב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות

ב-1923 חלה תפנית בחייו של סוטין; האספן האמריקאי אלברט בארנס (Barnes) ראה  לראשונה מספר ציורים שלו, התרשם במאוד מ"דיוקן אופה" והכריז: "את האמן הזה חיפשתי כל חיי!" בארנס קנה מזבורובסקי 52 ציורים של סוטין. הגלריסט פול גיום (Guillaume) , ארגן תערוכה של הציורים שרכש בארנס בפריז, ובה הוצגו בין השאר גם ציוריו של סוטין. לרגל התערוכה התפרסמה כתבה ראשונה על סוטין בכתב העת Arts a' Paris. עם חזרתו לארצות-הברית העלה בארנס תערוכה נוספת של רכישותיו באירופה, בה ניתן מרקום מרכזי לציוריו של סוטין. בן-לילה זכה סוטין בהכרה בינלאומית ובהצלחה חומרית. הוא גם הגשים את חלומו ויצא לראשונה לאמסטרדם, לבקר ברייקסמוזיאום ולהתוודע מקרוב לציוריו של רמברנדט.

בטבע דומם טיפל סוטין כבר ביצירתו המוקדמת, אך הוא היה בשיאו בכך בשנות ה-20, עת רכש ביטחון יצירתי וזכה בעצמאות כלכלית. ההכרה הכללית וההיחלצות מן העוני אפשרו לו ליצור כרצונו ולפתח את שפתו האישית. ציוריו המוקדמים של סוטין נוצרו בהשפעתו של פול סזאן  לעומת זאת, בציורי טבע דומם שצייר אחרי 1925 ניכרים בשלות וביטחון ביכולותיו. סוטין נשאב אל מרקם הבשר וצבעיו, ובסטודיו שלו בפריז יצר את סדרת ציוריו הידועה ביותר- השור השחוט.

סוטין-אווז-מרוט-נוצות-1933-בקירוב-אוסף-פרטי-
חיים סוטין, אווז מרוט נוצות, 1933 בקירוב, ש/ב, אוסף פרטי

סוטין, הטעין את סוגת הטבע הדומם במשמעויות חדשות. "את גושי הבשר שצייר כאחוז טירוף, היה תולה מתקרת הסטודיו וממתין שירקיבו, ורק אז היה ניגש לצייר אותם על הבד. הוא התעניין בגוונים המשתנים של הריקבון – ריקבון הבשר, ריקבון האדם, ריקבון העולם כולו. בתקופה זו צייר סוטין סדרה ידועה של ציורי טבע דומם, שבהם נראים פגרים של תרנגולות, ארנבות, ברווזים ופסיונים.

חיים סוטין, אשה נכנסת למים, 1931 בקירוב, שב, אוסף מרסלן ומדלן קסטן, פריז
חיים סוטין, אשה נכנסת למים, 1931 בקירוב, שב, אוסף מרסלן ומדלן קסטן, פריז

רמברנדט, אישה רוחצת - הנדריקס סטופלס, 1654, גלריה לאומית, שב, לונדון.jpg
רמברנדט, אישה רוחצת,  (הנדריקס סטופלס?), 1654, ש/ב, גלריה לאומית, לונדון

לאחר מותו של זבורובסקי, שפשט את הרגל וב-1932 לקחה על עצמה מדלן קסטן, אספנית את הטיפול בענייניו של סוטין. בני הזוג קסטן, היו לחברים ולפטרונים של אמנותו. בעונות הקיץ של השנים 1935-1930 נהג סוטין לשהות בביתם של בני הזוג באחוזת לב שליד שארטר, שם צייר את הדיוקן המפורסם מדלן בשמלה אדומה, שבו התמזגו כשוריו כקולוריסט וכצייר דיוקנאות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ניטלה מסוטין "מדמואזל גארד"  ועמה גם אורח החיים המסודר יחסית. הוא נאלץ לנדוד ולהסתתר, ומחלתו החמירה. בני הזוג קסטן הכירו בינו לבין מארי-ברת אורנש, גרושתו של מקס ארנסט, שנעשתה בת לווייתו, וניסתה לסייע לו. באוגוסט 1943 הוברח סוטין בחשאי לפריז כדי לעבור ניתוח אך נפטר שעות אחדות לאחר שנותח.

ב-1950 הציג המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק 75 מציוריו ברטרוספקטיבה שהיתה מכריעה להנצחת שמו.

תערוכה זו מפנה זרקור אל מושג ה"השפעה". מה פירוש הדבר, שאמן אחד "מושפע" מאחר?

מחד, סוטין המנהל דיאלוג בעבודותיו עם יצירות של פוסן, רמברנדט ושרדן. סוטין סידר וערך בסטודיו שלו פגר של שור, או דג וצייר ישירות ממנו. אין זה העתק ואף לא פרשנות. כשהוא מצייר שור בעקבות רמברנדט או דג תריסנית בעקבות שרדן, התוצאה היא תמיד סוטין. הוא לא מחקה ציור אלא מצייר דימוי, הנטען בדחיפות ובממשות נוכח הכישרון של רמברנדט או של שרדן לתרגמו למציאות חיה. אמנות העבר סייעה לסוטין לגלות את הדימויים הפנימיים שכמו ביקשו להיחלץ מקרבו. ומנגד, ישנו לנגד עינינו עומד תהליך שבו אמן אחד – סוטין – משמש מושא להתבוננות קפדנית ולהפנמה. . סוטין נתפס כ"אמן של אמנים". יש לו מעריצים בשדה האמנות המודרנית:  ויליאם דה קונינג, מרק רותקו, פרנסיס בייקון, פרנק אוורבאך, לוסיאן פרויד ואחרים.  וכמובן בשדה האמנות הישראלי, אך על כך בהמשך.

 

תודה ליניב שפירא, מנהל המשכן ואוצר ראשי, תודה לסוריה סדיקובה ולד"ר בת שבע אידה על המפגש המעניין והמרגש עמם, ועל חומרי התערוכה. תודה לאנשי המשכן ותודה לכל .

וישנו כמובן סיפור הבאת ציור הגלדיולות הלבנות, ארצה ע"י האספן שמואל שץ, אך על כך בפעם אחרת

חיים סוטין, סייפנים, 1919 בקירוב, אוסף שמואל טץ, ניו יורק
חיים סוטין, גלדיולות, 1919 בקירוב, אוסף שמואל טץ, ניו יורק

חיים סוטין, גלדיולות אדומות, 1919 בקירוב, אוסף פרטי, ירושלים
חיים סוטין, גלדיולות אדומות, 1919 בקירוב, אוסף פרטי, ירושלים

 

 

[1] יניב שפירא, פתח דבר, קטלוג התערוכה נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, בעריכת יניב שפירא, 2019, עמ' 9-8.

[2] אסתי דונאו, צייר של ציירים, שם,  עמ' 16.