הילכו יחדיו נוירו-אסתטיקה ואנשי מוזיאון?

download.jpg
Anila Quayyum Agha, All the Flowers Are for Me, 2017. Courtesy of Peabody Essex Museum

מאז שלהי המאה ה-16 ועד תחילת המאה ה-20, אופן תליית היצירות בסגנון סלוני היה נוהל תצוגה דומיננטי באירופה. אך תליית ציורים והצגתם בצפיפות, בחלל הגלריה איבדה מכוחה הן משום שזה מנע מהצופים להתרכז ביצירה אחת, אך בעיקר בשל עליית התפיסה המודרניסטית של הצגת היצירות במרחב מסוג אחר, ב"קובייה לבנה". הקובייה הלבנה" הוא כינוי למרחב התצוגה האופייני לאמנות המודרנית; מרחב תצוגה ניטרלי ו"נקי" עם כמה שפחות הפרעות:  קירות צבועים בלבן, רצפת עץ או בטון, תאורה ומיזוג הנחבאת בתקרה.

אך למה בדיוק? הסבר לכך הוא שלמרחב התצוגה ולאופן העמדת והצגת העבודות בו, יש השפעה ניכרת על יחסי מוצג-צופה. אופן השמת האובייקט, המיקום, שלו מכוון לכך שהצופה יוכל לפרש את הנושא ולהעניק לו משמעות.

 

800px-Giuseppe_Castiglione_-_View_of_the_Grand_Salon_Carré_in_the_Louvre_-_WGA4552
     Giuseppe Castilione, View of the Grand Salon Carré in the Louvre, 1861. Wikimedia  Commons

הסיבה יכולה להיות כנראה בנוגע לדרך שבה מוח האדם מתנהל – וזו הינה התשובה לכך שבאחד המוזיאונים הזמינו נוירולוגית לחבור לקבוצה שלהם: "ברמה ההתנהגותית, זה יכול להיות מסיח דעת ללכת בחדר ולהיות חשוף להמון דברים שיש להסתכל בהם", אומרת דר' טדי אשר, שחברה מוקדם בשנה זו ל-Peabody Essex Museum, in Salem Massachusetts למינוי בן שנה כנוירולוגית חוקרת.

דר' אשר הסבירה את טענתה באמצעות התיאוריה של sensory suppression שאומרת ש"מטר" של תמריץ תחישתי – כמו תלייה בסגנון סלון –  "מקהה" את הכלי האופטי – נוירולוגי של הצופה.

היא ממחישה את טענתה בהצביעה על הסלולרי החכם שלה ועל עט הפלסטי. "אם מוצגים לפניך אובייקטים רבים באותו מרחב, הרי שנוירונים מסוימים יגיבו לטלפון ואחרים יגיבו לעט", היא אמרה. "מה שהתברר הוא שנוירונים שהגיבו לאחד מנסים לדכא באופן אקטיבי את הנוירונים שהגיבו לאחר. הייצוג של האובייקטים במוח נראה כמוחלש ברגע שיש 'מתקפה' של אובייקטים רבים".

המינוי של שאשר הינו חלק מקמפיין נרחב יותר ע"י Dan Monroe,  רוז מארי מהמוזיאון וEijk van Otterloo Director and CEO, כדי לנצל את מדע המוח לשירות עיצוב תערוכות.

מוזיאון זה מצפון לבוסטון הידוע באוספיו הנרחבים באמנות אסיאתית וימית, כבר זכה להכרה לאומית בתערוכות מסוג אחר. בכניסה לתערוכה "אסיה באמסטרדם": תרבות הפאר בתור הזהב" Asia in Amsterdam: The Culture of Luxury in the Golden Age" המבקרים כובדו בתבלינים – מסמרי מאכל, קינמון , פלפל שחור ועוד שהבטיחו המשכיות של הזיכרון וזאת על-ידי פניה לחושים נוספים.  עבור התערוכה Rodin: Transforming Sculpture" קבוצת רקדנים יצרה בלבול באשר לציפיות מ"הקובייה הלבנה".

download (1).jpg
Bosoma Dance Company perform in "Rodin: Transforming Sculpture' at the Peabody Essex Museum. Photo by Swong95765, via Flickr

ב- Peabody Essex Museum עומדים ליישם את עקרונות הנוירו אסתטיקה – סינתזה של מדע הניאורולוגיה והאסתטיקה לשם הצבה מחדש של האוסף הקבוע של המוזיאון שיתרחש בחמש השנים הבאות. יישום של יוזמה זו הינו תודות למענק של 130,000 דולר מקרן באר מבוסטון, וכל זאת לאור  הגילוי שיש ירידה משמעותית בארה"ב בביקור במוזיאונים.

בהמשך מסופר על נושא הראיה ועל הקשר בין החושים והתפיסה – פרספציה. גומבריך בספרו אמנות ואשליה מספר לנו אגדה פיתגוריאנית באשר לענן שנדמה לקנטאור או לאנטילופה…). וישנו הספר של Eric Kandel נוירולוג זוכה פרס נובל באוניברסיטת קולומביה Reductionism in Art and Brain Science: Bridging the Two Cultures (2016). "מה הולך בדיוק בראשו של הצופה כשהוא מתבונן ביצירת אמנות? זה נושא למחקר. זה עדיין ברמות הראשונות של כך אך בעל פוטנציאל מעניין וחשוב למדי". בשנים האחרונות Kandel עלה כמקדם של השיח של חקר אינטרדיסציפלינרי, ועל הרצון לתקן את השבר בין אמנות ומדע של המוח" כפי שג'ונתן גילמור, פרופסור עוזר ב-CUNY Graduate Center and Baruch College  כתב ב-2006. "חלק מחוקרי תולדות האמנות נלהבים אודות נוירו אסתטיקה וחלק חושבים שזה מגוחך", אמר קנדל, שכן זה מבקש לכאורה לחשוב שיש לכך הסבר ביולוגי;  אך אין לדאוג נוירולוגיה אינה עומדת להחליף את הגישה של תולדות האמנות אלא להעשיר אותה.

דר' אשר מודעת לכך שהמינוי שלה הינו אירוע מכונן – אך היא גם נלהבת להפיץ בשורה זו.

לאחר הריאיון המראיין והנוירולוגית דר' אשר נכנסו לראות את המיצב של       Anila Quayyum Agha's, All the Flowers Are for Me, מיצב שבו הקובייה הלבנה הפכה למומרת לחדר אור עם דיגום עלווה המוקרן על הרצפה, הקירות והתקרה. דר' אשר מתייחסת גם לאופן שבו ההתנסות שלנו במיצב מאפשרת לנו לחוש כמלוטפים ע"י האור.

"ההתנסות שלך במיצב זה תלויה במה שזה מזכיר לך", היא אומרת. "כשאתה מעלה זיכרון, אזורי הקורטקס שלך שמעבדים חושים שונים הופכים לפעילים. כך שאם אתה מתבונן באימז' של מעיל פרווה, תוכל לחוש כאילו שאתה יכול לגעת בפרווה, וזה משום שחלק מהמוח שלך שיכול לעבד את ההתנסות המישושית הופך להיות מופעל ע"י הזיכרון".

אך כמובן, היא הוסיפה, "זה הכול במוח שלך"!

Snow Hopkins, C.(2017, June 27). Re: This Art Museum Hired a Neuroscientist to change the Way We Look at Art. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-art-museum-hired-neuroscientist-change-way-art

"אני עושה קסם, ואני רוצה שזה יהיה מדהים ומפתיע", דמיאן הירסט, וונציה, 2017

damien-hirst-mickey
Installation view of mickey, covered in colorful coral 
image © designboom

פרנסואה פינו אספן האמנות הצרפתי' והבעלים של גוצ'י, איב סן לורן ובית המכירות כריסטי חגג באפריל 2006 את בסיסו החדש בפלאצו גראסי' וונציה. בכך יסד את התאגיד  Palazzo Grassi SpA שהוא הבעלים ובעל המניות העיקרי שלו. התצוגה הפותחת נשאה את הכותרת "Where are we going?"  ונלקחה משם יצירה של דמיאן הירסט שהציג אף הוא בפלאצו גראסי, וניכס למטרותיו את השאלה שהוצגה לראשונה ע"י פול גוגן בשחר המודרניזם.

 

כעת מוצגת בוונציה תצוגה ענקית של דמיאן הירסט בשם Treasures from the Wreck of the Unbelievable בשני חללים בוונציה השייכים לפרנסואה פינו, פונטה דלה דוגנה ופלאצו גראסי. מתיו קולינס מ"לונדון איבנינג סטנדרט" קורא לכך "השיבה הטריומפלית". וכותב ש"יש בה סדרות גדולות של השתקפויות על זיוף, אמונה, אמת ואבסולוטיות".

בתצוגה, מספר רב של אובייקטים, רבים מהם בממדי ענק, המתארים יצורים מיתולוגיים, מפלצות, מלכות קדומה, בתולות לוחמות, כלבים בעלי שלושה ראשים ועוד. התוויות ליצירות המוצגות, מתייחסות לעבודות באופן המזכיר תוויות במקומות כמו המוזיאון הבריטי, ואובייקטים אחרים הינם "כמו" העתיקות שהנך מצפה למצוא שם.

העבודות נראות כעתיקות מאוד. אך בפירוט החומרים (בנוסף לשיש קררה וברונזה), כלולים חומרים מודרניים כאלומיניום, פוליאסטר, ופיברגלס – וחלק מהאובייקטים מתארים את מיקי מאוס. התצוגה הינה למעשה בדיה אודות ערך ומובן, ותפקיד האמנות כאמת. אנו אמורים להאמין  שיצירות עתיקות מונחות בתחתית האוקיאנוס לאחר שספינה נשאה אותם, והן שקעו לקרקעית ונאספו לאחר 2000 שנה בידי ארכיאולוגים אותם שכר הירסט, שכן זה מה שאנו רואים אובייקטים מכוסים לעתים קרובות בסרטנים קטנים ומלווים בצילומים של מבצע ההצלה. אך אין זה נכון כמובן, והאמת היא שהעבודות הושלכו לים ואזי נמשו והמבצע תועד בצילום.

damien-hirst-mickey-1.jpg
detail of mickey carried by diver underwater photography by christoph gerigk

האובייקטים אינם עתיקים; הם נעשו במהלך עשר השנים האחרונות ע"י אנשי סדנה וסטודיו ברחבי העולם, בפיקוחו של הירסט ועל בסיס הרעיונות שלו. הם שאבו את השראתם מהאמנות הקלסית אך התוצאה הסופית הינה עירוב מוזר של אביזרים שטותיים, ויצירות אמנות מושגיות שיש בהן מן הלעג. יש בהן מן האמירה אודות הציפיות של אנשים מאמנות – פנטזיות של רוחניות כשם שזעם על פומפוזיות ומלאכותיות.

 

בין האובייקטים המוצגים בפונטה דלה דוגנה, אנו פוגשים שלושה פסלי ענק, אחד מהם פורנו מגוחך, והאחר שנראה כמו סצנה בקומיקס. הפסלים נושאים דומות לפסלי גיבורים שנוצרו בעזרת מחשב ברקעה של פנטזיה קולנועית בסדרת טלוויזיה. הקטלוג והספרון המלווים את התערוכה מכילים אזכורים לשייקספיר ולסיימון שאמה, והתכנים שבהם נעים בין קיטש ומטופש לבין התחושה שיש כאן משהו יפה באופן סובייקטיבי; כשהסַאבּ-טֶקְסְט הינו מעין אמירה על עולם האמנות: אם מישהו חושב שזו "אמנות נפלאה" בעלת "יופי אל זמני" ו"טכניקה נפלאה", האם הוא פתי?

ובהקשר לכך מוצג צלום של תערוכה סוריאליסטית מעשור 1930 ככולל חלק מפסליו של הירסט בין עבודות של מקס ארנסט וסלבדור דאלי, ואנו נעים בין אמת לבדיה; אנו רואים  עכבר עם אוזני אדם מורכבות מאחור…"האספן עם חבר" הינו פסל בגודל מלא של הירסט מחזיק בידו של מיקי מאוס. האפשר שאספנים כאן מונעים ע"י אגו בשל רצונם לניעות חברתית? הירסט גדול בהרבה ממיקי אך הוא מתאר עצמו כלא פחות מטופש.

damien-hirst-exhibition-designboom-1
Remnants of Apollo image © designboom

תצוגה של רישומים בבניין השני, פלאצו גראסי, נדמית אף היא לתוצרים מזויפים. מפתה להאמין שאלו סקיצות ע"י אותם אמנים מימים עברו. באותו חדר יש מודל סירה: ניתן לראות את כל האובייקטים בתצוגה – 189 מהם – כמיניאטורות זעירות, עם מלחים מצריים קטנים רצים על הסיפון.  הבדיחה כאן גורמת לך לחשוב על משהו נוסף בבניין, שד בגובה 18 מ' המבוסס על רישום של וויליאם בלייק שנקרא The Ghost of a Flea.

 

Collings, M.(2017, April 7) Treasures from the Wreck of the Unbelievable, exhibition review: A triumphant return from Damien Hirst. [web log message] retrieved from http://www.standard.co.uk/goingout/arts/treasures-from-the-wreck-of-the-unbelievable-exhibition-review-a-triumphant-return-from-damien-hirst-

צילומי העבודות מ-

http://www.designboom.com/art/damien-hirst-venice-underwater-fantasy-exhibition-treasures-from-the-wreck-of-the-unbelievable-05-23-2017/

ברכה גיא, תערוכת יחיד "אבל היופי", אוצרת אורנה פיכמן גלריה בית יד לבנים, רעננה

╫פ╫ס╫£-╫פ╫ש╫ץ╫ñ╫ש-╫ק╫ע╫ש╫¬-78-copy.jpg

הוד וכליה, יופי ואימה וכאב חוברים יחדיו בתערוכת היחיד של ברכה גיא בגלריה בית יד לבנים, רעננה. התערוכה המתפרסת במספר חללים במקום מציגה תמונת עולם צבעוני, מורבידי ופתייני בו מתקיימים יחדיו זמן עבר והווה. התמות המוצגות ביצירות מגוונות: ציורי טבע דומם, דיוקנאות עצמיים, בובות חרסינה עדינות שנפגמו במהלך היציקה ומשמשות כעת בתפקיד חדש, מלאכים/מלאכיות "מטופלים" עטורי זרים מוזהבים, כלואים בכלובים, חפצים רקומים.

זיכרון פרטי בצד זיכרון קולקטיבי מלווים את השיטוט בתערוכה: שמלת טבילה לבנה ועליה רקומה דמותה של האמנית, ספל בו רקומה בובה בחוט וחרוזים שחורים – באזכור ובמחווה לעבודת הרקמה של אם האמנית ז"ל. ציורים השאולים מזיכרון זרי הפרחים בבית הוריה; ייצוג של דיוקן האמנית כנוכח נעדר – בין אם בדמותה גלוחת השיער ובין אם בתיאור השמלה הלבנה המתפוגגת אל הרקע הכהה בציור.

ומנגד, זיכרון קולקטיבי: פרוטומות באזכור לפרוטומות קלאסיות, בובות החרסינה העדינות המעלות בזיכרון את פסלי השעווה של מדרדו רוסו[1], הזרים המצופים זהב – כמעין זרי ניצחון המעטרים את ראשי הגיבורים ברומי עתיקה, או לחילופין, זרי חתונה, יום הולדת. unnamed (6)

הדימויים רבי הפנים והמשמעויות מצויים בכל רובד ורובד בתערוכה. החלל התחתון מאזכר מעין חדר פלאות – הבובות הכלואות בכלובים, והציפורים מעל, פנים וחוץ במעין דיאלוג עם יצירות סוריאליסטיות; בועת זכוכית בה כלואות בובות כאילו עמד הזמן מלכת, במעין "עולם מהופך" Upside Down World המופיע לעתים בציוריו של הירונימוס בוש וכן בציור ההולנדי בן המאה ה-17. קופסת עץ הנראית מרחוק כאיקונה ימי בניימית. פנינים המסמלות עושר אך גם את מעלת הטוהר והנשיות, ומופיעים בתיאורי הבתולה מריה ובנה.[2]

ובדומה, בחלל העליון  מוצגים בעיקר ציורי פרחים ודיוקנאות עצמיים באנלוגיה למהות החיים ושבריריותם. טבע דומם כאלגוריה למעגל החיים –ממשיות בצד הרס וארעיות וחלופיות החיים. אל כל אלה נוסף ביתר שאת דימוי הואניטס המופיע בציורי הפרחים המצויים בפריחה ובקמילה –  נצחיות האמונה הדתית במנוגד לארעיות חיי האדם, והבלותם.  אמנות "הבועטת חזק בבטן" והרהור פילוסופי על מהות החיים.

unnamed (2)

מתוך שיחה עם האמנית ברכה גיא בתערוכה

קטלוג התערוכה

╫פ╫ס╫£-╫פ╫ש╫ץ╫ñ╫ש-╫ק╫ע╫ש╫¬-61-copy

[1] https://en.wikipedia.org/wiki/Medardo_Rosso

[2] Carlo Crivelli, The Virgin and Child, 1480, Tempera and gold on wood, The Metropolitan, New York

http://www.metmuseum.org/art/collection/search/436052

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ואן ברוגן, "ליפסטיק", 1974, אוניברסיטת ייל  

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%941lipstick

http://oldenburgvanbruggen.com/largescaleprojects/lipstick.htm

"ליפסטיק" מתעצב בתודעה שלנו כמיצב בעל קונוטציות פאליות. השילוב בין שפתון אדום ורדרד שיש בו מן הפתיינות לבין הטנק המשמש כמעמד, מאזכר משמעויות של גבריות  ומלחמה, המצויים בעבודה זו.

הרעיון המקורי להזמנת קלאס אולדנבורג ליצור מונומנט ספציפי עבור אוניברסיטת ייל היה פרי רוחו של Stuart Wrede ב-1968, אז סטודנט בוגר במחלקה לארכיטקטורה בייל. ההשראה להצעה זו היתה הצהרה של הרברט מרקוזה, המנטור הפילוסופי של "השמאל החדש". בראיון ביוני 1968 בקמברידג' מרקוזה ציין ש"אם המונומנטים הנראים בלתי ניתנים לביצוע של אולדנבורג היו קורמים עור וגידים, אזי יש כאן מהפכה. אם יהיה מצב שבו בקצה פרק אווניו יהיה בר גלידה עצום עם המון הומור ובאמצע הטיימס סקוור תהיה בננה עצומה, אוכל לומר – ואני חושב שבביטחון גמור – שחברה זו תגיע לקיצה. שכן אזי האנשים לא יוכלו לקחת דברים ברצינות: לא את הנשיא שלהם, לא את הקבינט, ולא את הרשויות המבצעות. ישנו אופן שבו סוג כזה של סטירה, של הומור אכן יכול להרוג. אני חושב שזה יהיה אחד מהאמצעים נטולי האלימות להשגת שינוי קיצוני…"

Wrede מונע ע"י הערה נבואית זו, הציג רעיון זה לשאר חבריו הסטודנטים בביה"ס לארכיטקטורה. עוד קודם לכן, מבקריו של אולדנבורג הדגישו את האופי המהפכני ליטראלי של ליפסטיק כסמל מלחמתי של רגשות מחאה כנגד המלחמה אך בהקשר לאחד התומכים הראשונים בפרויקט, "ליפסטיק בבירור לא היה הזמנה פוליטית; לכוונות שלנו לא היה כמעט דבר ישירות למלחמה או לסימבוליזם צבאי, אף שנושא המלחמה היה במחשבתו של כל אחד בזמן זה. רוח העבודה, התוצאות שלה, נוצרו ע"י מלחמת וייטנאם; אך העובדות שהביאו להתחלת העבודה לא היו כאלה. זו היתה מעל הכול מתנה ישירה נטולת כל פרודיה או הדגשים פוליטיים, הזדמנות נפלאה עבור ייל לקבל עבודה יוצאת דופן זו".

"הליפסטיק" אם כך, כוון לאתגר את ייל ואת הפוליטיקות שלה בנושאים ספציפיים. השם הרשמי של הColossal Keepsake Corporation הוענק ע"י אולדנבורג עצמו בקבוצה, ששילמה לאמן עבור החומרים שלו, על זמן העבודה לא ניתן תשלום.

"ב-15 במאי 1969 יום שלישי, בצהרי היום, הפסל הוכן להצבה בכיכר ביינק. התלהבות וההתרגשות פשטה באוניברסיטה, וההנהלה החלה להיות לחוצה. זו היתה ככלות הכול השנה המהפכנית של 1969, והיו אלה הסטודנטים לארכיטקטורה שההנהלה חששה ביותר מהם בזמן זה. ביום האירוע הגיע ואלפי האנשים שקיווינו שיגיעו אכן מלאו את כיכר ביינק לקראת הצהריים. המשטרה נערכה בחזית וודברידג' הול,  ואז הגיעה משאית גדולה עמוסה בסטודנטים לארכיטקטורה, וחלקים לא מחוברים של "שפתון". הסטודנטים קפצו מטה והחלו להוביל את שפתון בהדרכתו של אולדנבורג. הקהל הריע. המעשה הושלם, אך הויניל לא הצליח לעמוד. לא היתה משאבה; זה שקע. הקהל אהב זאת במיוחד".  (וינסטנט שולי, 1989)

הוויניל המשיך לקרוס. לבסוף באביב 1970 אולדנבורג לקח את הפסל ואחסן אותו בבית חרושת ליפינקורט. ב-1972, התמנה מנהל חדש לגלריה שביקש לשקם את הפסל בחומרים עמידים. המיצב החדש הוצב בסתיו 1974. החומר: פלדת קורטן, אלומיניום, יציקת שרף, פולוריתן ואמייל.

קלאס אולדנבורג על היצירה: השימוש הראשון שלי בשפתון כנושא, והפעם הראשונה שזה הוצע כמונומנט ענק היתה בלונדון ב-1966, כשהצעתי זאת כתחליף למזרקת ארוס בכיכר פיקדילי. עם הזמן נראה טבעי להציע אלטרנטיבה מעין זו, שכן מגזינים של אופנה היו מלאים בפרסומות לשפתונים, המדגישות את טבעם הפאלי. להצעה זו, שפתונים בגדלים שונים, חתוכים ממגזינים הושמו כקולאז'ים על גלויות של המקום. ורסיה אחת מציגה קב' של ליפסטיקים שנראו כקליעי רובים,  עם אזכור לקישור הפוטנציאלי בין אמנות ואהבה שהופכת למלחמה – רעיון שחזר שלוש שנים ב"שפתון" עומד על טנק".

 

Casteras, Susan. P, The Lipstick: A Colossal Keepsake Product, 1974

 

 

 

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ואן ברוחן: הגשר שמעולם לא היה…

 

ב-1996, גשר ארסמוס [1]ברוטרדם נחנך באופן רשמי בטכס בנוכחותה של המלכה ביאטריקס מהולנד. מדובר בעיצוב יפהפה, מודרני ומלוטש המעוגן בכבלים מצדו האחד, ועמוד פלדה המעגן את הגשר מצדו השני, ומקשר בין שני חלקי העיר רוטרדם.

ועדיין, ישנה יצירת אמנות נוספת שיכלה לעמוד במרחב זה, כזו שיכלה לגרום הנאה להולכי רגל ונוסעים בחוש ההומור הביזרי שבכך

ב-1977, האמן קלאס אולדנבורג ואשתו ושותפתו קוז'ה ואן ברוגן הגישו הצעה לגשר שכוון להימתח באותו נהר הניווה מאס ברוטרדם. מלכתחילה, ההצעה היתה תיאורטית אך הזוג יצר רישומים, תכניות ואף מודל בתקווה לשכנעה את הממשלה לבצע זאת בפועל.

הפרויקט נקרא the "Screwarch Bridge" והוא היה בדיוק כך – עיצוב של שני ברגים מסיביים, אחד בכל חוף בצורת קשת כך שהחודים הצרים יכלו להיפגש בנקודת העוגן במרכזו של הגשר.

אולדנבורג שהינו כעת בן 87 שנה נחשב אחד מאמני הפופ הגדולים, אך הקריירה האמנותית שלו החלה כילד המוקסם מרישום, ומשתמש בדמיונו וכישוריו לברוא את המרחב שלו עצמו. אולדנבורג נולד בשבדיה, אך גדל בשיקגו והפך לאזרח אמריקאי ב-1953.  לאחר שלמד ספרות בייל, חזר לאהבתו המוקדמת ונרשם למכון לאמנות של שיקגו. כשהחל להצליח כאמן, חבר לעולם הצומח של אמנות המיצג וההפנינג ששלטו ברמה בשלהי עשור 1950 ותחילת עשור 1960.

לאורך הקריירה הארוכה שלו, אולדנבורג התנסה בצורות אמנות שונות, שהתמזגו לעתים קרובות זו בזו.

בתחילת עשור 1960, החל יוצר את "הפסלים הרכים" שלו, אובייקטים גדולים עשויים מחומרים גמישים כמו וויניל ואריג דמוי עור שהיו בממדים דומים לפסלים המסורתיים, אך היו נתונים לשינוי מתמיד. הוא השתמש בטכניקות חדשניות אלה ליצירת יצירות כמו "Floor Hamburger" וחתיכת "Floor Cake", "Three-Way Plug" ועוד כולם היו חפצים רגילים, אך קיבלו ממדים עצומים וצבעוניות רבת חיות. אולדנבורג תכנן את יצירות האמנות, בעוד שאשתו הראשונה, Patty Mucha, עזרה לתפור את האובייקטים ולהפכם לממשיים.

מכאן אולדנבורג החל לגלות עניין ביצירות אמנות ציבוריות ובפסלים בסקלה גדולה. הראשונה ביצירות אלה היתה "Lipstick (Ascending) on Caterpillar Tracks",[2] מונומנט שהוצב בייל ונתפס ע"י הסטודנטים כחלק מהמחאה שלהם כנגד מלחמת וייטנאם. ביצירה זו שנוצרה ב-1969, מיכל מסיבי דמוי ליפסטיק ורוד/אדום מוצב על מתקן מעין טנק שחור.

בשלהי עשור 1960, אולדנבורג גם החל לעסוק בקשרי הגומלין שבין אמנות וארכיטקטורה. בסדרת עבודות להן קרא the "proposed Colossal Monument", הוא יצר רישומים של מונומנטים נפלאים שהיו קשורים למיקומים ספציפיים. מאוורר ענק ב-Staten Island בדומה לפסל החירות; תחנת רכבת בפירנצה הותוותה בצורה של שעון יד; וטדי בר עצום הוצב באמצע הסנטרל פרק.

פרויקטים אלה לא יצאו אל הפועל, אך הם הובילו לסדרות של פסלי אמנות במרחבים ציבוריים שאולדנבורג ממשיך בהם עד ימינו, והם משמרים בחובם חוש הומור הקיים במכלול יצירתו, ומגיבים לסביבה, ובו בזמן מנהלים דיאלוג עם  עבודות הרדי מייד של מרסל דושאן.

הראשון בפסלים אלה היה "אטב כביסה" בן 45 רגל שנוצר ב-1976 והוצב בין שני בניינים בכיכר בפילדלפיה.

באותה שנה,  אולדנבורג מספר שהוא החל להבחין – הוא ואשתו שניה ושותפתו לעשייה, ואן ברוחן, בנוסעם ברחבי הולנד – שהקשתות של הגשר הינן תמונת מראה של בורג. הם יצרו תכניות לגשר בניסיון לממש זאת בפועל, ולאחר שלמדו שרוטרדם מתכננת לבנות גשר חדש, הם בחרו את מרכז העיר כמיקום לכך. "כמובן הבנו עד כמה לא מתקבל על הדעת שגשר גדול פרי התכנון שלנו יבחר עבור העיר, אך המשכנו בכך כאילו זה יכול לקרות", כתב אולדנבורג בהצהרה על הפרויקט.

בנוסף להמשך עבודה על סדרת עבודות אמנות ממשיות ותיאורטיות בסקלה גדולה הקשורות לסביבות שלהן, פרויקט ה-Screwarch Bridge" הנו גם בעל משמעות אישית לזוג.

אולדנבורג סיפר ש"Van Bruggen"  פירושו "of bridges" בהולנדית, ושבני הזוג גם הבחינו שהאות "B" כשהיא מונחת על בסיסה נדמית לגשר.

הרישומים והתכניות לגשר זה הובילו לתחריטים בשחור ולבן והן בצבע. אך התרומה הגדולה ביותר לפרויקט לא ממומש זה היתה ב-1978 כשאולדנבורג וואן ברוחן נבחרו להשתתף בתערוכה במוזיאון Boymans van Beuningen ברוטרדם.

לתערוכה שלהם הם אספו את כל החומרים שהם הכינו ל-"Screwarch Bridge", ויצרו מודל שולחן חדש ופסל אלומיניום גדול של "Screwarch" בגובה 3.86 מטר, או מודל שיכול לשמש לגשר.COURTESY OF TATE MUSEUM

הפרויקט כוון להיות רעיון פנטסטי – כזה שהינו מלא בתקווה, אך לא מומש. יש גשרים יוצאי בעולם, ויש כמובן את גשר דה וינצ'י בנורבגיה[3], גשר המבוסס על תכנון של ליאונרדו מ-1502 עבור "קרן הזהב" באיסטנבול, שרשויות נורבגיה אמצו לעצמם.

אפשר "Screwarch Bridge" ייהנה מגורל דומה מתי שהוא?

49441015-cached
Courtesy of Tate Museum

Mcnearney, A. (2017, January 1). Re: Claes Oldenburg and Coosije van Bruggen's 'Screwarch': The Pop Art Bridge That Never Was. Retrieved from http://www.thedailybeast.com/articles/2017/01/01/claes-oldenburg-and-coosje-van-bruggen-s-screwarch-the-pop-art-bridge-that-never-was.html

[1] דסידריוס ארסמוס מרוטרדם תיאולוג והומניסט ידוע https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%A1_%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%A8%D7%93%D7%9D

[2] על כך בפוסטים הבאים

[3] http://news.walla.co.il/item/135622

The Keepers, New Museum, New York

download

Ydessa Hendeles, Partners (The Teddy Bear Project), 2002. Image courtesy of the New Museum.

download (3)

Installation view of “The Keeper,” 2016. Photo by Maris Hutchinson / EPW Studio. Photo courtesy of the New Museum.

התערוכה The Keepers ב-New Museum, ניו יורק, מוקדשת לפעולת שימור אובייקטים, יצירות אמנות ואימז'ים, ולתשוקות שמהוות השראה לפעולה זו; ויש בה מן ההרהור וההשתאות באשר לדחף זה לשמר הן את החפצים יקרי הערך והן את אלה שהינם חסרי ערך בבירור. התערוכה המתפרסת על פני שלוש קומות, מקבצת יחדיו מגוון של מוזיאונים דמיוניים, אוספים פרטיים, ואסמבלאז'ים לא רגילים, המגלים את המסירות שעמה אמנים, אספנים, מומחים ואגרנים יצרו "מקדשי מעט" לאימז'ים וחפצים שהינם בסכנת הכחדה. בסקירת מגוון טכניקות של תצוגה, יש גם שיקוף של הפונקציה והאחריות של המוזיאונים בתוך הכלכלות המרובות של תשוקה.

נקודת המרכז של תערוכה זו Partners (The Teddy Bear Project), 2012, תצוגה עצומה שנהגתה ע"י אידסה הנדלס Ydessa Hendeles. מורכבת מעל 3,000 צילומי אלבומי משפחה של אנשים המוצגים יחד עם דובוני צעצוע, וויטרינות בהן מוצגים דובוני צעצוע ישנים. הפרויקט של הנדלס מכונן את הדובונים כמטפורה לכוח המנחם שיש ביצירות אמנות ובאימז'ים, ומדגיש את הקשר הסימביוטי שמחבר וקושר אנשים לאובייקטים של חיבה שיש להם.

באמצעות סדרות של רישומים ופורטרטים שנעשו במהלך המאה העשרים, The Keeper"" בוחר לספר את סיפורם של אינדיבידואלים רבים דרך האובייקטים שהם בחרו לשמור, ולהציג מניעים שונים שהשרו עליהם השראה לאסוף ולתרום דברים גדולים ובנליים כאחד. תגובה לאבדן, כרוניקות של התנסות, מסעות אישיים, וארכיבים למען העתיד, והן את הטווח הניכר של מתודות אספנות ואת האסטרטגיות המעורבות בכך.

אחדים, כמו האוסף של Roger Caillois ובו אבנים נדירות או דמויות השרוך של הארי סמית שואפים לסינטקס (תחביר) אוניברסלי . אחרים, כמו אלה של Hilma af Klint – פמליה של ציורים מופשטים מ-1907, שהיא שמרה חבויים לעשורים לאחר מותה, מורים שהיא יכולה להיות מוערכת במאוד מעבר לזמנה היא. אלבומי ההדבקות עם החומרים המצויים כשם שאזכורים חופשיים של אימז'ים ואפמרה יומיומיים של Shinro Ohtake. Ye Jinglu עשה מדי שנה (במהלך עשורים) בנוהג טקסי אישי פורטרט סטודיו. צילומים אלה, שנשמרו ע"י Tong Bingxue, מציגים אספנות כאופן של אתנוגרפיה אישית שבהיסח הדעת גם מתחקים אחר שינויים חברתיים ופוליטיים בזמן.

אנתולוגיה ויזואלית של אימז'ים חתוכים ומודבקים של Henrik Olesen – Some Gay-Lesbian Artists and/or Relevant to Homo-Social Culture, 2007 יוצרת נרטיב פרובוקטיבי מנוגד לקאנון ההיסטורי של האמנות בכך שמדגישה ביוגרפיות של אמנים שצונזרו כשם שתיאורים הומואירוטיים המתוארכים מהמאה ה-14 ועד למאה ה-19. בניסיון דומה לשמר סיפורים שאחרת ימחקו, הווידיאו של סוזאן הילר The Last Silent Movie, 2007 עוסק בסאונד, איסוף קולות של דוברים של 25 שפות מתות או אבודות על מנת להציע חשיבה על התנאים שהובילו להכחדתן. בעוד שבחירה של חפצים עתיקים מעשה ידי אדם מהמוזיאון הלאומי של ביירות, אשר הותכו במהלך שריפה שאירעה בעת מלחמת האזרחים בלבנון, דנה בשימור של אובייקטים שהשינויים המהותיים בהם הופכים אותם אף יותר לייצוגים רבי כוח של העבר.

באמצעות אוסף זה ואחרים, התערוכה גם תדגיש אימז'ים ואובייקטים שמעידים על אירועים היסטוריים טראומטיים או דרמטיים, ומציגה את אקט השימוש כרזולוציה לשאת עדות ולזכור. מאמצים לשמר או להגן, שלעתים נעשו תוך סיכון גדול, מטעימים איזו אמונה בלתי נלאית יש לכוח של אימז'ים לרפא ולנחם, והתשוקה לכבד מה ששרד על אף אלימות או מצוקות הזמן.

לאור אספקטים של איקונוקלזם הממשיכים להתרחש באירועים העכשוויים, בתערוכה "The Keeper" מוצג מגוון מורכב של אימז'ים ואובייקטים ש"נמלטו" מגורל טרגי בצד הרפתקאות קיומיות של פרטיים שהונעו ע"י אקטים לא הגיוניים של אהבת הדימוי.

 

Kaplan, I.(2016, July 23). Re: A New Exhibition Shows How What We Keep Becomes Who We Are [Web Log Message]. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-a-new-exhibition-shows-how-what-we-keep-becomes-who-we-are

תערוכה במטרופוליטן, ניו יורק Court and Cosmos The Great Age of the Seljuqs

IA-Inv_1105_1
Astrolabe, 496 A.D Iran

50010, 1952.51.9

"Sultan Barkiyaruq b. Malik Shah Enthroned", from a Majma al-tavarikh (Assembly of Histories) of Hafiz-i Abru, Illustrated manuscript, folio, c.1425

במטרופוליטן, ניו-יורק מוצגת התערוכה  Court and Cosmos: The Great Age of the Seljuqs  מלווה ביצירות אמנות שנוצרו בין המאות ה-11-13 מטורקמניסטן ועד למזרח התיכון.

אחת מהתקופות הפרודוקטיביות ביותר בהיסטוריה של האזור מאירן לאנטוליה (בטורקיה המודרנית) מקבילה לתפקידם של הסלג'וקים וממשיכיהם בין השנים 1038-1307. הסלג'וקים אשר היו שושלת טורקית ממרכז אסיה, השתלטו על חלק ניכר מהעולם האסלאמי. בתחילת המאה ה-11 הצליחו הסלג'וקים להכניע ממלכות אסלאמיות אזוריות במרכז אסיה, ולבסוף אף הצליחו להשתלט על חלקים ניכרים של החליפות העבאסית, וצברו עוצמה עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. תחת השלטון הסלג'וקי, נוצרו חילופין וסינתזה של מסורות ותרבויות שונות – כולל טורקמן, ביזנטיון, ארמניה, אירן ותרבויות נוצריות – אשר לוו בשפע כלכלי, קדמה במדע וטכנולוגיה, ופריחת התרבות.

270 פריטים בקירוב, כולל חפצים מקרמיקה, זכוכית, סטוקו, עבודות על נייר, חיתוכי עץ, טקסטיל ועבודות מתכת מאוספים ציבוריים ופרטיים מארה"ב, אירופה והמזרח התיכון מוצגים בתערוכה. רבים מהחפצים המוצגים לא הושאלו עד כה לתערוכה כלשהי. בין החפצים הייחודיים, השאלות מטורקמניסטן, כשלכך מתלווה משמעות פוליטית שכן התערוכה מציינת לראשונה את טורקמניסטן כמדינה עצמאית שאפשרה השאלה של אובייקטים היסטוריים למוזיאון בארה"ב.

תחת שלטונם של הסלג'וקים של אירן, מעמד הביניים שגשג, התפתח שוק לחפצי מותרות, הישגים טכנולוגיים ועידוד פטרונות של האמנויות, ואיקונוגרפיה מוסלמית חלחלה לעולם הנוצרי.

התערוכה מסודרת באופן תמטי ונפתחת בתצוגה של חפצים המונים את שמות הסולטנים הסלג'וקים וחברי האליטה השלטת.

בסקציה נוספת, מוצגת הסביבה החצרונית והפעילויות הקשורות לסולטנים ולאנשי החצר שלהם, בתבליטים בסטוקו, חפצי קרמיקה, עבודת מתכת ועוד.

שלושת המאות תחת שלטון הסלג'וקים היוו תקופה של המצאות והתפתחויות במדע, רפואה וטכנולגיה אשר השתקפו בכתבי יד ובמכשירים מדעיים ורפואיים של התקופה. דפים מכתב יד מאויר The Book of Knowledge of Ingenious Mechanical Devices מציגים מעט מההמצאות והחידושים הנפלאים של הגאון היצירתי  Ibn al-Razzaz al-Jazariשההמצאות שלו נעו משעונים וגלגלי מים לאוטומטה (רובוטים). ראוי לציון הינו מכשיר ניווט מוסלמי מוקדם (astrolabe).

האמנות הסלג'וקית מלאה בתיאורים של חיות ממשיות, מיתולוגיות והיברידיות המוצגים על אובייקטים גדולים וקטנים כאחד. תמה מועדפת היתה – קרב חיות. הסלג'וקים עודדו את האסלאם הסוני בטריטוריה שלהם, בנו מדרסים ומסגדים, ונתנו חסות ליצירת ספרי קוראן וטקסטים דתיים אחרים. בתערוכה מוצגים מספר ספרי אמנות נדירים המעוטרים באופן יפהפה. בסוריה, ואנטוליה שבה מרבית האוכלוסייה המקומית, כולל חלק מהאליטה השלטת היתה נוצרית – החפצים נושאים איקונוגרפיה נוצרית שבעשייתה המשיכו. כמו כן מוצג כלי פולחן מגיאורגיה עם כתובת בעברית, מה שמטעים את נוכחותן של אוכלוסיות יהודיות גם כן. אותם אמנים  שירתו לעתים קרובות קהילות מדתות שונות. לפיכך, הסגנונות והמסורות האמנותיות של קבוצה אחת התמזגו עם אלה של האחרות.

לאחרונה המט' הניו יורקי פתח את שעריו בפני סמנתה פאואר שליחת אובמה, נשיא ארה"ב באו"ם. השגרירה הזמינה דיפלומטים מ-15 מדינות לסיור בתערוכה זו.  בין הדיפלומטים היו נציגים מאפגניסטן, אלג'יריה, מצרים, עירק סנגל ועוד.

The exhibition is made possible by the NoRuz at The Met Fund and the Iranian-American Community.

אוחזר מתוך http://www.metmuseum.org/press/exhibitions/2016/court-and-cosmos