אחד האוספים המלבבים והאהובים עלי הנו אוסף פגי גוגנהיים המוצג במוזיאון/קרן שלה בוונציה. אוסף אמנות מודרנית כהלכתו אף שוונציה ברובה המכריע (כיום לא….) הינה רנסנסית במהותה, ואף ברוקית, ואף מעבר.
פגי גוגנהיים נולדה בניו-יורק, נכדה לשתי משפחות יהודיות עשירות שהיגרו מאירופה לאמריקה במאה ה-19, ומרוכלים חסרי פרוטה הפכו למיליונרים.
בבתי הקפה של פריס קשרה קשרים עם סופרים, אמנים ואנשי רוח, ובעת שהותה בפריס, בשנת 1937, פגשה את סמואל בקט שהיה זה שעמד על כך שעליה להתעניין באמנות בת הזמן. שם גם פגשה את מרסל דושאן, שלימד אותה להבחין בין אמנות מופשטת ואמנות סוראליסטית, הכיר לה את האמנים המובילים בפריס, תכנן עבורה תערוכות ויעץ לה בענייני אמנות.
את ציורו של פרננד לז'ה (Leger) "גברים בעיר" 1919 קנתה פגי ביום שבו היטלר פלש לנורבגיה. יצירות של פיקסו, בראק, קנדינסקי, מונדריאן וברנקוזי נקנו באף הן אותה עת. (יצירה של ברנקוזי רכשה פגי לאחר עמידה על המקח, כשהגרמנים עמדו בשערי פריס).
פרננד לז'ה, גברים בעיר, 1919קונסטנטין ברנקוזי, מאיסטרה, 1912
ג'ינו סווריני, ים=רקדנית, 1913-1914
פגי גוגנהיים הצליחה לעזוב את צרפת בזמן הכיבוש הגרמני עם ויזה לא בתוקף, יחד עם בעלה לשעבר, אשתו, ילדיהם ומקס ארנסט, הצייר הסוריאליסטי שהפך מאוחר יותר לבעלה (בתמורה לעזרתה, העניק לה מקס ארנסט 11 יצירות שלו מתקופות שונות). באביב 1941 הגיעו האוסף ובעליו בשלום לניו-יורק.
וסילי קנדינסקי, נוף עם כנסייה, 1913ג'ורג'יו דה קיריקו, המגדל הורוד, 1913
באוקטובר 1942 פתחה פגי את הגלריה "Art of this Century" ברחוב 57 במנהטן. על ערב הפתיחה היא כתבה: "ענדתי אחד מעגילי מעשה ידי איב טנגי והאחר מעשה ידי קאלדר, על מנת להראות את היחס השווה שלי לאמנות סוראליסטית ולאמנות מופשטת כאחד". "אמנות מאה זו" בעיצובו של פרדריק קיסלר (Kiesler), הפכה עד מהרה לגלריית האוונגרד המובילה בניו-יורק, ובמקום הוצג האוסף של פגי, שכלל יצירות אמנות קוביסטיות, אבסטרקטיות וסוריאליסטיות.
העגילים, מעשה ידי איב טנגי ואלכסנדר קאלדר
ג'קסון פולוק היה התגלית האמריקאית של פגי (אם נדייק לא בדיוק שלה אלא של יועציה). את ארבעת תערוכות היחיד הראשונות שלו ערך פולוק ב"אמנות של מאה זו". פולוק קיבל 150 דולר מדי חודש מידיה של פגי, וכסף זה היה מקור המחיה היחיד שלו ושל אשתו הציירת לי קרסנר. כל הציורים שצייר באותה תקופה מלבד אחד, הפכו לרכושה של פגי.
ג'קסון פולוק, אלכימיה, 1947
ב1947- פגי חליטה לחזור לאירופה, היכן שהאוסף שלה הוצג לראשונה בביאנלה של ונציה 1948. היא קנתה את פלאצו ונייר דאי לאוני בגרנד קנל בוןנציה ובאה לחיות שם, ובתחילת 1949 עם תערוכת פיסול בגן היא פתחה את האוסף שלה לציבור. פגי המשיכה לעתים לקנות יצירות אמנות עד מותה בדצמבר 1979.
ב1977- השתנתה הבעלות. הPeggy Guggenheim Foundation- פורק והפריטים שבו, בעיקר הפלאצו הוונציאני בגרנד קאנלה ואוסף האמנות ששוכן שם מ1949-, הוכנסו למשמורת קרן סולומון ר. גוגנהיים בניו-יורק שמאז הפעיל את המוזיאון במנהטן ואת האוסף בוונציה.
התערוכה "למראית עין "של האמנית לילך מדר מוצגת בגלריית הפינה, במוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקוה. מוזיאון זה הינו חלק מקומפלקס המוזיאונים של פתח תקוה, ומטבעו מציג את המורשת ההיסטורית והתרבותית של "אם המושבות", את הווי החיים של המייסדים והמתיישבים הראשונים.
מדר מלקטת את שעבר וחלף זמנו: חפצים שבורים, צעצועים פגומים, כתבי עת, בולי דואר ועוד ומהם יוצרת אסמבלז' פתייני שיש בו מן ההומאז' לאמנות הסוריאליסטית בכללותה וליצירות הדאדאיסטיות של מרסל דושאן ומאן ריי.. את העבודות מציגה האוצרת רעות פירסטר באזור תצוגת הקבע שבגלריה, לצידם של צעצועים ממפעל הצעצועים "מאייר", שפעל בפתח תקווה בשנות הששים של המאה העשרים.
התוצאה, שילובים שיש בהם מן האבסורד והגרוטסקיות, המעלים שאלות לגבי הפער הקיים בין עולמם של ילדים שגדלו בתקופת קום המדינה לבין אלו של ימינו.
הצגת הצעצועים מרחיבה ומעשירה את השיח על ילדות. עולות שאלות באשר לעולמם של ילדים, צעצועי ילדים, ילדות באשר היא, מקומו ותפקידו של המוזיאון ההיסטורי כיום, ומקומו של מוסד המוזיאון ככלל. והתוצאה קסם! עבודות שיש בהן מן העדינות ואזכור לשנדלייה ולקרוסלה, בצד שילובים היברידיים המעלים על הדעת כאמור את אמני הדאדא והסוריאליזם כאחד. או למשל ספר הנדמה לספר קסמים שמדפיו עולים ונגלים לעין הצופה בעלי חיים מוקטנים, מכוניות ועוד.
גלריית הפינה נפתחה בשנת 2018 ה בתוך מוזיאון ראשונים. מוצגות בה תערוכות מתחלפות המתייחסות למוצגי תערוכת הקבע. את התערוכות המתחלפות אוצרת כאמור האמנית רעות פרסטר. מיזם ייחודי זה בא להנגיש לקהל אמנות ישראלית עכשווית, המרחיבה את מנעד הפרשנות הניתנת לעבר. במוזיאון "הראשונים" מוצג אוסף פריטים אותנטיים לצד מערך תכניות חינוכיות הכולל סיורים, הדרכות, פעילויות, סרטים ותכניות בשיתוף פעולה עם שחקנים סביב כל תערוכה.
חיים סוטין, ילדה בכחול, 1938-39חיים סוטין, שביל ביער עם שני ילדים, עשור שלישי של המאה העשרים, בקירובחיים סוטין, אווז מרוט נוצות, 1933 בקירוב
מרכז התערוכה "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית" עומדת (ראו פוסט קודם) [1] יצירתו של חיים סוטין, מהאמנים החשובים והמשפיעים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20. סוטין פעל בפריז שבין שתי מלחמות עולם, אמדיאו מודיליאני היה לחברו הקרוב, ועם חוג ידידיו נמנו פבלו פיקאסו, מקס ז'אקוב, ז'אן קוקטו וחנה אורלוף.
בפוסט זה ברצוני להתייחס לחיים אתר, לתפקידו בהקמת המשכן, להשפעות שספג בפריס ולאמנים הישראלים שיצרו בזיקה לחיים סוטין ובהשראתו.
חיים אתר (אפתקר) דיוקנאות ילדות וילדים, שנות ה-40
מקוריותו של סוטין ושפת הציור הייחודית שגיבש עשוהו ל"צייר של ציירים", מקור השראה ומודל חיקוי לאמנים רבים אחריו, שתפסו את יצירתו כמופת של מחויבות אמנותית. שכן התערוכה מפנה זרקור אל השפעתו הנמשכת, שנטבעה בעבודות של שלושה דורות באמנות הישראלית – בדגש מיוחד על ציורו של חיים אתר, מייסד המשכן לאמנות. האמנים המשתתפים בה מייצגים מגוון של זרמי עומק בהשפעת יצירתו של סוטין. יש בהם שמצאו מקור השראה בנושאי הציור שלו – בדיוקן, בנוף, בטבע הדומם, בבעלי חיים מתים ושחוטים; אחרים נמשכו אל החומריות הציורית, אל הנחות הצבע העזות והמבע האקספרסיבי; ואצל אחדים היתה זו האנרגיה המתפרצת והציור המחוותי. ועדיין אפשר להכליל ולומר שברוב העבודות שנבחרו מהדהדת "איכות סוטינית", שעיקרה פגיעוּת, חרדה ו"נפש עירומה".[2]
ותחילה חיים אתר
חיים אתר (אפתקר) ביקר בפריז בשנים 1933 ו-1938-1937. לביקורים אלה נודעה השפעה מכרעת על גיבוש השפה האמנותית שלו. אתר נפגש במהלכם עם רבים מאמני אסכולת פריז היהודים ונחשף ממקור ראשון ליצירותיהם של אמני מופת, בהם רמברנדט, סזאן וּון-גוך. עם זאת, הציור הישיר, האינטואיטיבי והכֵּן של חיים סוטין הוא שהטביע בו חותם עמוק, והצגתם בסמיכות בתערוכה זו מאירה את עבודתו של אתר באור חדש.
אתר ראה בציור הדיוקן ביטוי אינטימי ללבטי היחיד והתמסר בעיקר לציור דיוקנאות, שבהם ביקש לשקף הן את נשמת האדם והן את סערת עולמו הפנימי. כמודלים שימשו אותו בעיקר חברי עין-חרוד וילדיה, אשתו ובניו, המתוארים כאילו נלקחו מזמן ומקום אחר וכמו מחזירים אותנו אל זלטופול, העיירה היהודית שבה נולד וגדל.
במחצית שנות ה-40 החל אתר לצייר גם טבע דומם של פרחים, ששימש לו שיקוף של נפש חסרת מנוח: "מתוך שחדרתי לגוניהם העסיסיים של הפרחים ולריחניות המיוחדת הנודפת מהם", אמר. ציורי בשר ועופות שחוטים, שגם אותם החל לצייר באותו פרק זמן בהשפעת העבודות המוּכּרות והמטלטלות של סוטין, היו לעבודותיו החידתיות והחשופות ביותר. התצוגה שלפנינו מאפשרת להתוודע למכלול ציורי זה כיחידה אורגנית אחת, השוזרת זיכרונות של עבר עם חזונות של עתיד. רצף המעיד על פתיחות אמנותית שגברה עם הזמן.[3]
חיים אתר, דיוקן עצמי, 1932
אמנות ארצישראלית וישראלית
אמנים בני דורות וזרמים שונים שאבו השראה מסוטין, על פי רוב בשלבי מעבר בהתפתחותם. חלק מהם ראו בו מורה דרך לחיים ומצאו עידוד בעזות המצח שלו. אסף רהט הטיב לבטא את המשיכה לסוטין: "כמעט תמיד, כשאני לא יודע מה לצייר ואיך לצייר, אני נזכר שציור עבורי הוא קודם כל זירה של מאבק […], בין יצר החיים ליצר המוות, בין בנייה להרס, בין דיוק לעיוות, בין מיניו לקמילה, בין חוץ לפנים. בכל המאבקים האלה, סוטין הוא עבורי מורה דרך.
גם משה מוקדי הזכיר עד כמה השפיעו עליו הקונפליקטים הבלתי מוכרעים אצל סוטין.
פרק זה של התערוכה מוקדש לאמנים ארצישראלים וישראלים שיצרו בזיקה לחיים סוטין ובהשראתו. כמה מאמני שנות ה-30 מצאו בסוטין מיזוג ייחודי בין אמנות יהודית ואוניברסלית – למשל סימה סלונים, יצחק פרנקל, משה קסטל ומשה מוקדי, שאפשר להם להשתחרר בהשראתו מהפוביזם הארצישראלי ולשכלל ביטוי אישי יותר. אביגדור סטמצקי, יחזקאל שטרייכמן ויוסף זריצקי, שייסדו לימים את "אופקים חדשים" וניסחו את ההפשטה הלירית, ציירו באותן שנים בנוסח פיגורטיבי קודר, בהשפעת הציור של אסכולת פריז.
האמנים המשתתפים בתערוכה: פנחס אברמוביץ', אברהם אופק, אביבה אורי, שי אזולאי, חיים אתר (אפתקר), יוסל ברגנר, ציבי גבע, תמה גורן, תמר גטר, מיכאל גרוס, ארם גרשוני, משה גרשוני, אליהו גת, יוסף-ז'וזף-יעקב דדון, יונתן הירשפלד, רותי הלביץ-כהן, ארדין הלטר, דוד הנדלר, יוסף זריצקי, רן טננבאום, הרן כסלו, עידית לבבי-גבאי, מרדכי לבנון, אורי ליפשיץ, מריק לכנר, משה מוקדי, מיכל נאמן, אמיר נווה, לאה ניקל, מיכאל סגן-כהן, אביגדור סטמצקי, סימה סלונים, יצחק פרנקל, פנחס צינוביץ', עמית קבסה, משה קסטל, יאן ראוכוורגר, אסף רהט, אורי ריזמן, יחזקאל שטרייכמן, מנחם שמי, מיכל שמיר, יגאל תומרקין.
פנחס אברמוביץ, זיכרון יעקב, שנות ה-30יחזקאל שטרייכמן היקב בזיכרון יעקב, 1947
בשנות ה-50 הושפעו מסוטין אמנים כמיכאל גרוס, לאה ניקל ואורי ריזמן, שבין השאר התנסו בציור של תרנגולת שחוטה. בשנות ה-60 נעזר מרדכי לבנון בנופי קאן-סור-מר של סוטין לניסוח סגנונו הבוגר, ובשנות ה-70 וה-80 שאבו ממנו יגאל תומרקין, אביבה אורי ומשה גרשוני, כאשר סטו מנוסחי האמנות המינימליסטית והמושגית ופנו אל מבעים גופניים ואקספרסיביים יותר.
מיכאל גרוס, אווז שחוט, 1959יגאל תומרקין, מחווה לסוטין, מסדרת הקצבים, 1968-69, שוחזר ב-1992אביבה אורי, ללא כותרת, 1983
ציבי גבע, ללא כותרת, 2015מיכל נאמן, Shma Israel, 2012-14
השפעתו של סוטין ניכרת גם ביצירה של דור אמנים צעיר יותר, בהם אמיר נווה, מריק לכנר, עמית קבסה ואחרים, המְאמצים מעבודתו דימויים וטכניקה ורואים בה דגם לביטוי ישיר של נימי נפש חשופים.[4]
אסף רהט, ללא כותרת, 2019ארם גרשוני, רגרסיה, 2016עמית קבסה, דיוקן עצמי עם נוף, 2011רותי הלביץ, ללא כותרת, 2008-12יוסף-ז'וזף-יעקב-דדון, שכנים, 2018
תודה שוב ליניב שפירא, מנהל ואוצר ראשי, משכן לאמנות עין חרוד. תודה על החומרים והמידע, ועל נדיבות הלב!
נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, תערוכה במשכן לאמנות עין חרוד, אוצרים: יניב שפירא, סוריה סדיקובה, ד"ר בת שבע גולדמן-אידה, 21.3.2020-9.11.2019
חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1916 בקירוב, ש/ב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנותחיים סוטין, דיוקן עצמי, 1918 בקירוב, ש/ב, מוזיאון לאמנות, אוניברסיטת פרינסטון, ניו-ג'רזי
חיים סוטין, צייר של ציירים
במשכן לאמנות, עין חרוד, מוצגת התערוכה "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית"; תערוכה (שלישית במספר) במלאת שמונים שנה להיווסדו. במרכז התערוכה המרגשת, ובה השאלות ממוזיאונים ואספנים בארץ ומחו"ל, הצייר חיים סוטין, (1943-1893/4) אשר היה יוצא-דופן בחיפושיו האמנותיים ויצירתו אינה ניתנת לשיוך לאף תנועה או קבוצה מאלה שפעלו בסביבתו.
חיים סוטין, נער בכחול, 1924 בקירוב, ש/ב, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים
יניב שפירא ואנדראה וויין, יו"ר חוג הידידים של המשכן נסעו למוסקבה בה הוצגה קודם לכן תערוכת סוטין, ופגשו את סוריה סודיקובה, אוצרת ראשית במוזיאון פושקין, מוסקבה. בפגישה עמה התוודעה סדיקובה לייחודיות של המשכן – מוזיאון בתוך קיבוץ, התלהבה והסכימה לשתף פעולה
התערוכה בעין-חרוד היא הראשונה בישראל מזה יותר מחמישים שנה, והיא מפנה זרקור אל השפעתו של סוטין על שלושה דורות באמנות הישראלית. ובדגש מיוחד על ציורו של חיים אתר, מייסד המשכן לאמנות. האמנים המשתתפים בה: פנחס אברמוביץ', אברהם אופק, אביבה אורי, שי אזולאי, חיים אתר (אפתקר), יוסל ברגנר, ציבי גבע, תמה גורן, תמר גטר, מיכאל גרוס, ארם גרשוני, משה גרשוני, אליהו גת, יוסף-ז'וזף-יעקב דדון, יונתן הירשפלד, רותי הלביץ-כהן, ארדין הלטר, דוד הנדלר, יוסף זריצקי, רן טננבאום, הרן כסלו, עידית לבבי-גבאי, מרדכי לבנון, אורי ליפשיץ, מריק לכנר, משה מוקדי, מיכל נאמן, אמיר נווה, לאה ניקל, מיכאל סגן-כהן, אביגדור סטמצקי, סימה סלונים, יצחק פרנקל, פנחס צינוביץ', עמית קבסה, משה קסטל, יאן ראוכוורגר, אסף רהט, אורי ריזמן, יחזקאל שטרייכמן, מנחם שמי, מיכל שמיר, יגאל תומרקין, מייצגים מגוון של הקשרים בין יצירתם לבין זו של סוטין. יש בהם שמצאו מקור השראה בנושאי הציור שלו – בדיוקן, בנוף, בטבע הדומם, בבעלי החיים השחוטים; אחרים נמשכו אל החומריות הציורית שלו, אל הנחות הצבע העזות והמבע האקספרסיבי; אצל אחדים היתה זו גם האנרגיה המתפרצת והציור המחוותי. ועדיין אפשר להכליל ולומר שברוב העבודות שנבחרו לתערוכה זו מהדהדת ה"איכות הסוטינית", שעיקרה פגיעוּת, נימי נפש חשופים וחרדה קיומית.[1]
חיים סוטין, כיכר הכפר בסרה, 1920 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים
ולמה סוטין? במפגש עמו יניב שפירא מספר שרבים שאלו אותו למה דווקא סוטין?
האוסף של המוזיאון – אוסף חשוב של אמני אסכולת פריז היהודית: פנחס קרמן, שמואל הירשנברג, אורי לסר ועוד חנה אורלוף, אימצה את סוטין כשהגיע לפריז חסר כל.
כל האמנים קשורים כאן לסוטין – אמנותית, תרבותית, חברתית.
ציוריו של סוטין על משטחי הצבע האנרגטיים שכמו יצאו ישר מהקרביים, ועוצמת הרגש שהם מקרינים, חיבבו אותו על אמנים רבים, שבמבט ראשון נראה כי אין ביניהם דבר מן המשותף. האיכויות שעושות את ציורו מטריד וקשה לסיווג, הן שתרמו להיותו אבן מושכת לאמנים אחרים. המקוריות של סוטין ושפת הציור האקספרסיבית והחופשית שלו עשוהו "צייר של ציירים", מורה דרך ומקור השראה לאמנים רבים אחריו.[2]
חיים סוטין, רחוב בקאן-סור-מר, 1924-1923, אוסף מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה
סוטין שאב השראה בעיקר מציוריהם של אמני המופת של העבר, וכל ציור שלו – ויהיה זה נוף, דיוקן או טבע דומם – נתפס בה-במידה כהרהור על החיים והמוות.
סוטין נותר דמות חידתית הן ב"אסכולת פריז" והן בתולדות האמנות ככלל. מונוגרפיות רבות הוקדשו לו, עשרות קטלוגים ראו אור לליווי תערוכותיו. שני כרכים של קטלוג רז'ונה ומחקרים אקדמיים ובנוסף, רומן שנכתב על חייו חסרי המנוח. הביוגרף הקפדן והדקדקן של סוטין, מישל לה-ברון פרנצרולי, אסף מזה שנים רבות, כל מסמך ותעודה על האמן, ועדיין יש פערים בסיפור חייו.
סוטין, בנם העשירי של בני הזוג זלמן סוטין, חיט עני ואשתו שרה, נולד בעיירה סמולביצ'י בשנת 1893 או 1894. בנערותו נשלח להתלמד אצל חייט, בעלה של אחותו הבכורה, ונהג לרשום "בגיר ובפחם, ולאחר מכן בעפרונות צבעוניים, את דיוקנאות מכריו. אביו זעם על כך, לא רק בשל האיסור ביהדות, על ציור דמות אדם, אלאל גם משום שמשפחתו קיוותה שיהיה לחייט.
בתום שהות קצרה בווילנה ולימודי אמנות בעיר זו, יצאו סוטין וחברו מישל קיקואין לפריז. על פי המונוגרפיה הראשונה על סוטין, שנכבה עוד בחייו על-ידי ולדמר ז'ורז', הגיע סוטין לפריז בשנת 1911.
סוטין הדלפון השתקע במושבת האמנים "הכוורת" La ruche. בין שכניו היו בן ארצו מארק שגאל, וכן חנה אורלוף וז'אק ליפשיץ. שני האחרונים ראו לעצמם חובה לסייע לו. הוא החל ללמוד בבוזאר, אך עזב תוך זמן קצר לטובת לימוד עצמאי מיצירות אמני מופת בלובר. את כל עתותיו הפנויות הקדיש סוטין לקריאה ומוזיקה. הוא היה חובב מושבע של באך.
ב-1915 הפגיש ליפשיץ בין סוטין לבין אמדיאו מודיליאני, והשניים נעשו חברים קרובים. מודליאני הכיר לסוטין את אמני הרנסנס האיטלקים, ומנגד את הציירים הצעירים פבלו פיקאסו ודייגו ריוורה, ואת המשוררים ז'אן קוקטו, גיום אפולינר ומקס ז'אקוב. אולם סוטין העדיף היכרות שקטה, בררנית, עם חברים שאפשר לנהל עמם שיחות פילוסופיות על מה שקרה או ראה.
מודיליאני הפגיש בין סוטין לבין סוחרי האמנות ז'ורז' שרון (Georges Chéron) וליאופולד זבורובסקי (Zborowski), ואף הצליח לשכנע את זבורובסקי בהכרח לקדם את סוטין. זה האחרון הפך לסוכן הרשמי של סוטין.
חיים סוטין, נוף במונמארטר, 1919 בקירוב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות
ב-1923 חלה תפנית בחייו של סוטין; האספן האמריקאי אלברט בארנס (Barnes) ראה לראשונה מספר ציורים שלו, התרשם במאוד מ"דיוקן אופה" והכריז: "את האמן הזה חיפשתי כל חיי!" בארנס קנה מזבורובסקי 52 ציורים של סוטין. הגלריסט פול גיום (Guillaume) , ארגן תערוכה של הציורים שרכש בארנס בפריז, ובה הוצגו בין השאר גם ציוריו של סוטין. לרגל התערוכה התפרסמה כתבה ראשונה על סוטין בכתב העת Arts a' Paris. עם חזרתו לארצות-הברית העלה בארנס תערוכה נוספת של רכישותיו באירופה, בה ניתן מרקום מרכזי לציוריו של סוטין. בן-לילה זכה סוטין בהכרה בינלאומית ובהצלחה חומרית. הוא גם הגשים את חלומו ויצא לראשונה לאמסטרדם, לבקר ברייקסמוזיאום ולהתוודע מקרוב לציוריו של רמברנדט.
בטבע דומם טיפל סוטין כבר ביצירתו המוקדמת, אך הוא היה בשיאו בכך בשנות ה-20, עת רכש ביטחון יצירתי וזכה בעצמאות כלכלית. ההכרה הכללית וההיחלצות מן העוני אפשרו לו ליצור כרצונו ולפתח את שפתו האישית. ציוריו המוקדמים של סוטין נוצרו בהשפעתו של פול סזאן לעומת זאת, בציורי טבע דומם שצייר אחרי 1925 ניכרים בשלות וביטחון ביכולותיו. סוטין נשאב אל מרקם הבשר וצבעיו, ובסטודיו שלו בפריז יצר את סדרת ציוריו הידועה ביותר- השור השחוט.
חיים סוטין, אווז מרוט נוצות, 1933 בקירוב, ש/ב, אוסף פרטי
סוטין, הטעין את סוגת הטבע הדומם במשמעויות חדשות. "את גושי הבשר שצייר כאחוז טירוף, היה תולה מתקרת הסטודיו וממתין שירקיבו, ורק אז היה ניגש לצייר אותם על הבד. הוא התעניין בגוונים המשתנים של הריקבון – ריקבון הבשר, ריקבון האדם, ריקבון העולם כולו. בתקופה זו צייר סוטין סדרה ידועה של ציורי טבע דומם, שבהם נראים פגרים של תרנגולות, ארנבות, ברווזים ופסיונים.
חיים סוטין, אשה נכנסת למים, 1931 בקירוב, שב, אוסף מרסלן ומדלן קסטן, פריזרמברנדט, אישה רוחצת, (הנדריקס סטופלס?), 1654, ש/ב, גלריה לאומית, לונדון
לאחר מותו של זבורובסקי, שפשט את הרגל וב-1932 לקחה על עצמה מדלן קסטן, אספנית את הטיפול בענייניו של סוטין. בני הזוג קסטן, היו לחברים ולפטרונים של אמנותו. בעונות הקיץ של השנים 1935-1930 נהג סוטין לשהות בביתם של בני הזוג באחוזת לב שליד שארטר, שם צייר את הדיוקן המפורסם מדלן בשמלה אדומה, שבו התמזגו כשוריו כקולוריסט וכצייר דיוקנאות.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ניטלה מסוטין "מדמואזל גארד" ועמה גם אורח החיים המסודר יחסית. הוא נאלץ לנדוד ולהסתתר, ומחלתו החמירה. בני הזוג קסטן הכירו בינו לבין מארי-ברת אורנש, גרושתו של מקס ארנסט, שנעשתה בת לווייתו, וניסתה לסייע לו. באוגוסט 1943 הוברח סוטין בחשאי לפריז כדי לעבור ניתוח אך נפטר שעות אחדות לאחר שנותח.
ב-1950 הציג המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק 75 מציוריו ברטרוספקטיבה שהיתה מכריעה להנצחת שמו.
תערוכה זו מפנה זרקור אל מושג ה"השפעה". מה פירוש הדבר, שאמן אחד "מושפע" מאחר?
מחד, סוטין המנהל דיאלוג בעבודותיו עם יצירות של פוסן, רמברנדט ושרדן. סוטין סידר וערך בסטודיו שלו פגר של שור, או דג וצייר ישירות ממנו. אין זה העתק ואף לא פרשנות. כשהוא מצייר שור בעקבות רמברנדט או דג תריסנית בעקבות שרדן, התוצאה היא תמיד סוטין. הוא לא מחקה ציור אלא מצייר דימוי, הנטען בדחיפות ובממשות נוכח הכישרון של רמברנדט או של שרדן לתרגמו למציאות חיה. אמנות העבר סייעה לסוטין לגלות את הדימויים הפנימיים שכמו ביקשו להיחלץ מקרבו. ומנגד, ישנו לנגד עינינו עומד תהליך שבו אמן אחד – סוטין – משמש מושא להתבוננות קפדנית ולהפנמה. . סוטין נתפס כ"אמן של אמנים". יש לו מעריצים בשדה האמנות המודרנית: ויליאם דה קונינג, מרק רותקו, פרנסיס בייקון, פרנק אוורבאך, לוסיאן פרויד ואחרים. וכמובן בשדה האמנות הישראלי, אך על כך בהמשך.
תודה ליניב שפירא, מנהל המשכן ואוצר ראשי, תודה לסוריה סדיקובה ולד"ר בת שבע אידה על המפגש המעניין והמרגש עמם, ועל חומרי התערוכה. תודה לאנשי המשכן ותודה לכל .
וישנו כמובן סיפור הבאת ציור הגלדיולות הלבנות, ארצה ע"י האספן שמואל שץ, אך על כך בפעם אחרת
חיים סוטין, גלדיולות, 1919 בקירוב, אוסף שמואל טץ, ניו יורקחיים סוטין, גלדיולות אדומות, 1919 בקירוב, אוסף פרטי, ירושלים
[1] יניב שפירא, פתח דבר, קטלוג התערוכה נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, בעריכת יניב שפירא, 2019, עמ' 9-8.
תערוכת "אריה ארוך צורת הדבר" 04 ינואר 2019 עד 31 ביולי 2019. אוצרים: יונה פישר ואמיתי מנדלסון, מוזיאון ישראל, ירושלים, מעצבת: רונה צ'רניקה חדר חגית והאולם לאמנות ישראלית
אריה ארוך, הנציב העליון, 1968
במוזיאון ישראל, ירושלים, מוצגת התערוכה "אריה ארוך צורת הדבר" תערוכה יפה ומרגשת, שיש בה מן ההומאז' לאמן שחשיבותו והשפעתו ניכרים בנוף האמנות המקומי. בתערוכה, עבודות מאוסף מוזיאון ישראל וכן עבודות מאוסף משפחת ארוך.[1] בנוסף, מוצגות יצירות של רפי לביא, אביבה אורי, ציבי גבע, עידו בר-אל ואחרים, בהן ניתן לראות את החותם שהשאיר ארוך על אמנים ישראלים שפעלו בשנות הששים והשבעים ואילך.
יונה פישר, האוצר חתן פרס ישראל אצר את התערוכה ביחד עם ד"ר אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל.
אריה ארוך, רחוב אגריפס, 1964
"עבור ארוך", כותב פישר בקטלוג התערוכה, "היה האינדיבידואליזם תפיסה המתגבשת לאטה והופכת עם הזמן להרגל ודרך עבודה, לשיטה, ולבסוף לאמונה, המוצהרת לא-אחת תוך שהיא נמנעת מלנסח את דברה, ולו ברמז, כאידאולוגיה. עמדה זו זיכתה את ארוך בהסתייגותם של חבריו ב"אופקים חדשים", ובראשם זריצקי (שארוך העריץ), על שום "הסטיות" וה"מוזרויות" שלו – הפניית העורף לאסכולת פריז ושלילת עקרון היסוד של ההפשטה הטוטלית: ומנגד, ההסתמכות המוחלטת על מאגר של דימויים שצירופם מרכיב "סיפור" (חפצים, שברי צורות, חומרים, וכמובן צבעים שנדרשים לו ומוליכים את מבטו). כל אלה היו בשביל ארוך "צרור עובדות" השולח אותו לאחור, אל ילדותו, לעיר הולדתו ולבית אביו, וקדימה אל ההווה". [2]
בגוף היצירה המגוון של ארוך מהדהדת רוח המופשט הלירי הצרפתי, השפעות של ז'אן דובופה ופול קלה בצד השפעות אמני הפופ האמריקאי אליהן נחשף בין השאר בעת שירותו כדיפלומט מטעם משרד החוץ. שפה ייחודית שהינה מיזוג של שפת הקומפוזיציה: קו, צבע וטכניקה יחד עם הקשרים אישיים ביוגרפיים, ספרותיים וכאלו שהנם בזיקה למסורת והתרבות היהודית, אך גם התרבות האוניברסלית בהשראת עבודות של מייסטרים מתקופת הרנסנס.
אריה ארוך, קשת על לבן, 1961
השפעות
לאריה ארוך נודעה השפעה רבה על דור האמנים הישראלים, מרביתם ילידי הארץ שהחלו כאמור לעיל לפעול בשנות הששים והשבעים. השרבוטים המעין ילדיים בצירוף קולאז'ים, ניכרים ביצירתו רבת השנים של רפי לביא. עידו בר-אל משתמש ב"רדי מייד" (חפצים מן-המוכן) עליהם הוא משרבט ורושם, וציבי גבע עשה הומאז' ל"אוטובוס בהרים" של אריה ארוך. הומאז' נוסף, עבודה שיצר המעצב קובי סיבוני לעבודתו של ארך "בחנותו של ראצ'יק". ואילו ביצירותיה של אביבה אורי מופיע הקו הילדי והספונטני והסוער אותו פיתחה קודם שפגשה את יצירתו של ארוך.
ב-1955 נערכה תערוכת יחיד בבית הנכות הלאומי, בצלאל, שם פגש יונה פישר לראשונה עבודות של ארוך. ב-1968, אצר פישר במוזיאון ישראל תערוכת יחיד בה הוצגו עבודות משנות השישים, ביניהן כמה מהעבודות האיקוניות. ב-1976, שנתיים לאחר מותו של ארוך, אצר פישר רטרוספקטיבה במוזיאון ישראל, "אריה ארוך: זמנים מקומות צורות", שעברה כעבור חודשיים למוזיאון תל אביב לאמנות. תערוכה זו היא נושא הספר החדש, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות בעריכת יונה פישר.
אריה ארוך, סירה, 1968
אריה ארוך, רוח אדומה ורוח כחולה, 1967
אריה ארוך, אורנמנט ופרופיל, 1968
בתערוכה במוזיאון ישראל, יצירות המהוות אבני דרך הן ביצירתו של ארוך כאמן פורץ דרך, והן במקומו בהיסטוריה של האמנות הישראלית. בצד העבודות האיקוניות דוגמת "רחוב אגריפס" ו"אוטובוס בהרים", מוצגות עבודות בממדים קטנים בהן ניכרת עוצמת הקו והיד הרושמת, כמו גם רבדים אישיים ותרבותיים. יצירות רבות המוצגות בתערוכה, קוסמות לי ועם זאת אוהבת במיוחד את דימוי ה"סירה", 1968, שצורתו כצורתה המהופכת של הספרה 8 , וגם את "תרגיל מס' 8", 1969, ספרה שיש בה מן הקדושה, והנה גם סימן סגור המסמל מחזוריות וזרימה ומייצג את האינסוף, "אורנמנט ופרופיל", 1968 ואת "רוח אדומה ורוח כחולה", 1967, על כך אמר אריה ארוך, "רציתי בפירוש להוכיח שכאשר הכחול והאדום נמצאים ביחד, הם הופכים ליסוד, ולא חשוב איך תצייר אותם" מתוך שיחה עם יונה פישר, 1974.
תודה ליונתן ארוך על הקטלוג ועל ההקדשה!
לכו לראות!!!
על הספר: הספר יונה פישר, אריה ארוך" זמנים, מקומות, צורות רואה אור כארבעים שנה לאחר התערוכה "אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, שאצר פישר במוזיאון ישראל באביב 1976. התערוכה לוותה בזמנו בקטלוג "צנום", נטול רשימה שיטתית של המוצגים וללא דימויים. הטקסט נדפס במכונת כתיבה חשמלית (ולא בסדר-צילום), לא רק בשל מגבלות תקציביות אלא גם בזיקה לפרקטיקה שרווה אז במוזיאונים בארה"ב, ועד מהרה גם בישראל. טקסט זה מתפרסם שוב, ככתבו וכלשונו, בספר הנוכחי.
בספר צילומים המדמים את הקטלוג דאז (קט. מס. 147) והוא מלווה בתצלומי חלל של התערוכה משנת 1976 בצד יצירותיו של האמן. על מנת להמחיש את עולמו המורכב של ארוך, התערוכה נערכה במתכונת של מדורים. יצירות מוגמרות, אך גם מתווים, רשימות, קטעי ראיונות וחומרים ששימשו לארוך השראה.[3]
אריה ארוך, הגדה של פסח, 1967
[1] אריה ארוך נולד בחרקוב, אוקראינה בשנת 1908. הגיע ארצה בשנת 1924. נפטר בירושלים בשנת 1974
[2] יונה פישר, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, מוזיאון ישראל, חורף 2019, עמ' 11-10.
[3] יונה פישר, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, מוזיאון ישראל, חורף 2019
בית הגפן השוכן בשכונת ואדי ניסנאס, חיפה, הוא מרכז ערבי-יהודי לתרבות, חברה, נוער וספורט. בית הגפן, חיפה פתח חלל אמנות נוסף בתחילת דצמבר 2018. המרחב השלישי: חלל לאמנות וחינוך
בסיור טרום פתיחה אליו הוזמנתי בתחילת דצמבר 2018, שמענו על הפעילויות המתוכננות, האירועים ועל הדגש על שיח בין תרבויות ואמנות במרחב הציבורי.
בין העבודות – שטיח תבלינים – לורן מארשל, 'מדאפה' – חלל אירוח ובו פינות ישיבה בעיצובו של רמי טאריף, ציורי קיר ורצפה במרחב החיצוני – ברוקן פינגאז, צילום- אמירה קסאם זיאן, מיצב וידיאו של פאטמה שנאן, עבודות של אמי ספרד, שלומית אתגר, ענת רוזנסון בן חור, למיס שחות, ודיה הוג'יראת כעביה ועוד.
"גלריית האוסף" מציגה עבודות נבחרות של אמנים מובילים מתוך אוסף המוזיאון: סמי אבוטבול, איזידור אשהיים, אנטון בידרמן, גבי בן-זנו, אברהם גולדברג, מאיר גור-אריה, יהושע גרוסברד, אוזיאש הופשטטר, שמואל טפלר, אסי משולם, לאה ניקל, איתמר סיאני, אבל פן, אווה פרייברגר, מיכאל קארה, ארתור קולניק, משה קופפרמן, בן (בן ציון רבינוביץ'), חן שיש, שמואל שלזינגר.
העבודות המוצגות בופסט: איתמר סיאני, גבי בן זנו, אנטון בידרמן, אווה פרייברג, שמואל טפלר, לאה ניקל, חן שיש, יהושע גרוסברד, שמואל שלזינגר, מאיר גור-אריה, סמי אבוטבול, משה קופפרמן.
בתערוכת אוסף עולות שאלות מהותיות באשר לאוסף, מיהו אספן, מוזיאון כאספן, אספנות של פרט או של תאגיד ואף אוסף של אמנים.
המינוח "אוסף" Collection מורה על קיבוץ יחדיו של מספר מסוים של פריטים, ועדיין כמה פריטים נדרשים כדי להיות אוסף? התשובה לשאלה זו מורכבת, שכן מספר החפצים הנדרשים לעיצובו של אוסף תלוי בגורמים שונים: מיהו האספן, מהם הרצונות והתשוקות שלו, מהו המקום בו יוצג האוסף, מהות החברה ואופן ההתנהלות שלה. מכאן שאוסף הינו מיקרוקוסמוס או תקציר מהות האדם האוסף; החצנת "האני" של האספן הנגלית דרך הבחירה באובייקט כלשהו. ניתן למצוא באוספים עולם ומלואו; מחד, האספן/ית, ומאידך הכמיהה להגיע ולהשיג את מושא התשוקה. אוסף של אובייקטים שיוכלו להוות מכלול שלם, ואשר באמצעות הידע שיש לנו על העולם נוכל לקבל תמונה מלאה אודותיהם.
קריטריון משמעותי להגדרת אוסף הנו קריטריון האיכות; אמת מידה זו כוללת היבטים קונספטואליים ואסטרטגיים כאחד היוצרים את הקשר בין מרכיבי האוסף ומעניקים לו את האיכויות והייחודיות שלו.[1]
בשיחה שערכתי עם האוצרת סיגל קהת קרינסקי סופר לי על ברוך אורן המנהל הראשון של המקום אשר הקים את האוסף של המוזיאון, אוסף אקלקטי ומגוון ובהלימה לייעודו של המקום כ"יד לבנים".
הרציונל של תערוכה זו: התייחסות לכל מיני סוגים של אינטימיות. תיעוד אישי איך כל אמן/אמנית "מספר" את עצמו/ה; מבט אינטימי בצד מבט מחוצן יותר; אמנים שעלו מן המזרח בצד פליטי שואה; מופשט לירי וקונספטואלי; טבע דומם כ"ממנטו מורי" בצד טומאה/טהרה. כל אלה יוצרים אוסף יצירות המתכתבות זו עם זו בנימים דקים ומעודנים. באוסף עבודות המצויות בו מספר שנים רב בצד יצירות שנרכשו לאחרונה.
[1] מתוך חומרי מחקר שלי בנוגע לאוספים פרטיים, תאגידיים ואחרים.
