"גלריית האוסף" מציגה עבודות נבחרות של אמנים מובילים מתוך אוסף המוזיאון: סמי אבוטבול, איזידור אשהיים, אנטון בידרמן, גבי בן-זנו, אברהם גולדברג, מאיר גור-אריה, יהושע גרוסברד, אוזיאש הופשטטר, שמואל טפלר, אסי משולם, לאה ניקל, איתמר סיאני, אבל פן, אווה פרייברגר, מיכאל קארה, ארתור קולניק, משה קופפרמן, בן (בן ציון רבינוביץ'), חן שיש, שמואל שלזינגר.

העבודות המוצגות בופסט:  איתמר סיאני, גבי בן זנו, אנטון בידרמן, אווה פרייברג, שמואל טפלר, לאה ניקל, חן שיש, יהושע גרוסברד, שמואל שלזינגר, מאיר גור-אריה, סמי אבוטבול, משה קופפרמן.

 

 

                               

 

 

                                   

בתערוכת אוסף עולות שאלות מהותיות באשר לאוסף, מיהו אספן, מוזיאון כאספן, אספנות של פרט או של תאגיד ואף אוסף של אמנים.

 

 

                                

המינוח "אוסף" Collection מורה על קיבוץ יחדיו של מספר מסוים של פריטים, ועדיין כמה פריטים נדרשים כדי להיות אוסף? התשובה לשאלה זו מורכבת, שכן מספר החפצים הנדרשים לעיצובו של אוסף תלוי בגורמים שונים: מיהו האספן, מהם הרצונות והתשוקות שלו, מהו המקום בו יוצג האוסף, מהות החברה ואופן ההתנהלות שלה. מכאן שאוסף הינו מיקרוקוסמוס או תקציר מהות האדם האוסף; החצנת "האני" של האספן הנגלית דרך הבחירה באובייקט כלשהו. ניתן למצוא באוספים עולם ומלואו; מחד, האספן/ית, ומאידך הכמיהה להגיע ולהשיג את מושא התשוקה. אוסף של אובייקטים שיוכלו להוות מכלול שלם, ואשר באמצעות הידע שיש לנו על העולם נוכל לקבל תמונה מלאה אודותיהם.

קריטריון משמעותי להגדרת אוסף הנו קריטריון האיכות; אמת מידה זו כוללת היבטים קונספטואליים ואסטרטגיים כאחד היוצרים את הקשר בין מרכיבי האוסף ומעניקים לו את האיכויות והייחודיות שלו.[1]

בשיחה שערכתי עם האוצרת סיגל קהת קרינסקי סופר לי על ברוך אורן המנהל הראשון של המקום אשר הקים את האוסף של המוזיאון, אוסף אקלקטי ומגוון ובהלימה לייעודו של המקום כ"יד לבנים".

 

 

                                                   

הרציונל של תערוכה זו: התייחסות לכל מיני סוגים של אינטימיות. תיעוד אישי איך כל אמן/אמנית "מספר" את עצמו/ה; מבט אינטימי בצד מבט מחוצן יותר; אמנים שעלו מן המזרח בצד פליטי שואה; מופשט לירי וקונספטואלי; טבע דומם כ"ממנטו מורי" בצד טומאה/טהרה. כל אלה יוצרים אוסף יצירות המתכתבות זו עם זו בנימים דקים ומעודנים.  באוסף עבודות המצויות בו מספר שנים רב בצד יצירות שנרכשו לאחרונה.

   

[1] מתוך חומרי מחקר שלי בנוגע לאוספים פרטיים, תאגידיים ואחרים.

תודה לסיגל קהת קרינסקי, אוצרת התערוכה

מסופר שדִּיוֹגֶנֶס, הפילוסוף היווני (אסכולת הציניקנים) נהג לחפש את האמת ואת האדם האמתי באמצעות עששית. את דברי האורקל מדלפי שאמר לו "להשחית את ההון" פירש תרתי משמע ללכת לאתונה על מנת להשחית ולשבש את יחסי הכוחות הקיימים והידועים בחברה בת זמנו..

במוזיאון לאמנות חיפה נפתח אשכול תערוכות הנוגע בשאלות מהותיות בהיסטוריה של האנושות ולבטח! בימים אלה עת אנו עומדים ערב הבחירות: מהי אמת? מהי בדייה? מהו האופן שבו התקשורת והסוכנים הפוליטיים משתמשים במניפולציות מתוחכמות כדי לשלוט בדיון הציבורי? אמרנו בוטים?  ובכלל תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה לענייננו) מנסה לבחון מהי אמת, האם יש אמת אחת, מי קובע מהי. אנו מרבים לשמוע על המינוח "פייק ניוז", (fake news) ועל "עובדות אלטרנטיביות""(alternative facts) . על טשטוש הגבולות בין בדיה לאמת; האמת כאפשרות אחת מני מספר נקודות מבט בעידן הנשלט ע"י התקשורת – אינטרנט וטלוויזיה; עידן שבו כל ההיררכיות המוכרות מאבדות את אחיזתן במציאות. ובאמנות כמו בחיים, האמנים משתמשים באסטרטגיות של כזב ובדיה – למשל, שימוש בזהות בדויה, התערבות במציאות באמצעות התחזות, משבר אמון ועוד.

אשכול התערוכות בחיפה עוסק בשלושה נושאים מרכזיים:

התערוכות "מחווה לווידיאו Zero", "שיבוש מידע", ו-"Overload!" באוצרותה של רויטל סילברמן גרין עוקבות אחרי עיסוקם הביקורתי של האמנים, משנות השבעים ועד ימינו, באופנים שבהם המידע מועבר באמצעי ההפצה – מהדפוס המסורתי ושידורי הטלוויזיה ועד הרשתות החברתיות כיום. האמנים מצביעים על היחסיות של האמת המשודרת שמקורה בהטיות ובאינטרסים שונים, וכן בהעדפת הדימוי המפתה, הסיפור המושך והאסתטיקה הבידורית.

האמנים המשתתפים: מת'יו דיי ג'קסון, קרל הנדל, צילה חסין וכרמל ברנע ברזנר ג'ונס, בלו־סימיון פיינרו, ויליאם אנסטסי, מיכאל דרוקס, ריצ'רד סרה, רונית ברנגה, כריסטינה דה מידל, אלון קדם

במסגרת התערוכות "כוח, אמת ופוסט-אמת" באוצרותה של לימור אלפרן זרד ו"דונלד טראמפ: נער הפוסטר", האמנים חוקרים את הקשר בין מערכי הכוח בחברה לבין סוגיות של אמת ושקר. רבים מהאמנים פועלים בדרך של התחפשות היתולית ומציגים באופן מוקצן את השקר של הגורמים בעלי הכוח, כדי לחשוף זאת באופן חריף ובולט. האמנים מבקשים לייצר מפלט מהדיכוי ולכונן עולם חלופי, כשהם עצמם וסביבתם הם המדיום לבריאה של העולם האמיתי.

האמנים המשתתפים: להב הלוי, מריסה מאסטרה, יוחאי מטוס וחיים ויטלי כהן, פרנסיסקו פז, בלו-סימיון פיינרו, פלסטיק ישו, אוברמורגן, כרמן דוברה־המטנר, ברברה ויסר, לוק טויימנס, ליז מג'יק לייזר, דמיאנטס נרקביציוס, סופרפלוקס, ד"ר פנקס שגריר איראן בירושלים, פאולו צ'יריו, איתמר רוז, יגאל שתיים, HeHe

 התערוכה "האמן האמיתי", המתפרסת על פני קומה שלמה במוזיאון, כוללת אמנים רבים ופרויקטים של אמנים יחידים. העבודות קוראות תיגר על התפיסה של "האמן האותנטי", שיש לו קול אחד יציב, ברוח התפיסה הפוסט-מודרנית שעוסקת בריבוי זהויות, בדיון, זיוף ואחיזת עיניים. האמן החזותי לובש דמויות, בדומה לשחקן, ומציג קולות הטרוגניים שמדגישים את חשיבות הבדייה כנגד מיסוד הסמכות האמנותית וקיבוע הביוגרפיה של האמן.

האמנים המשתתפים: הנה אביתר, דב אור נר, בועז ארד, יעל ברתנא, גדעון גכטמן, יאיר גרבוז, ז'וזיאן ונונו, מיכאל חלאק, רונה יפמן, כרם נאטור, מיכל נאמן, אורי קצנשטיין, יגאל תומרקין

אמנים המציגים פרויקט יחיד: מירי נשרי, רועי רוזן, אייל וייזר ורמי מיימון, דמיאן הירסט.

תודה לאוצרות סווטלנה ריינגולד, רויטל גרין סילברמן ולימור אלפרן זרד על חומרי התערוכה, תודה לתלמה רוט, מחלקת שיווק וקשרי חוץ על הדימויים

המטרופוליטן מכריז: תערוכת "Heavenly Bodies: Fashion and Catholic Imagination" הינה התערוכה שזכתה לקהל הרב ביותר בתולדות המוזיאון. בקהל ביקרו 1,659,647 אנשים.

Greenberger, A.(2018, October 11). Re: Met Says ‘Heavenly Bodies’: Fashion and Catholic Imagination" Is Most Visited Show in Museum’s History. Retrieved from http://www.artnews.com/2018/10/11/met-says-heavenly-bodies-visited-show-museums-history/?utm_source=ARTnews+Today&utm_campaign=4d7cb2a0ea-EMAIL_CAMPAIGN_2018_10_11_08_28&utm_medium=email&utm_term=0_1e263780b8-4d7cb2a0ea-292952125

על התערוכה כתבתי בעבר בפוסט

כשאופנה, הכנסייה הקתולית ומוזיאון המטרופוליטן חוברים יחדיו… תערוכה במטרופוליטן 10.5.2018-8.10.2018

https://zivakoort.com/2018/03/19/%D7%9B%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A7%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%98/

 

 

 

פגי גוגנהיים חגגה ב-26 באוגוסט 2018 – 120 שנה להולדתה, לרגל האירוע ראיון איתי בתכנית של גואל פינטו "גם כאן תרבות"

https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=47341 – החל מדקה 46.15

פגי גוגנהיים, "ציור אחד ביום" פגי גוגנהיים (תמונה ) נולדה בניו-יורק, נכדה לשתי משפחות יהודיות עשירות שהיגרו מאירופה לאמריקה במאה ה-19, ומרוכלים חסרי פרוטה הפכו למיליונרים.

בבתי הקפה של פריז קשרה קשרים עם סופרים, אמנים ואנשי רוח, ובעת שהותה בפריז, בשנת 1937, פגשה את סמואל בקט שהיה זה שעמד על כך שעליה להתעניין באמנות בת הזמן. שם גם פגשה את מרסל דושאן, שלימד אותה להבחין בין אמנות מופשטת ואמנות סוראליסטית, הכיר לה את האמנים המובילים בפריס, תכנן עבורה תערוכות ויעץ לה בענייני אמנות.
את ציורו של פרננד לז'ה (Leger) "גברים בעיר" 1919 קנתה פגי ביום שבו היטלר פלש לנורבגיה. יצירות של פיקאסו, בראק, קנדינסקי, מונדריאן וברנקוזי נקנו באף הן אותה עת. (יצירה של ברנקוזי רכשה פגי לאחר עמידה על המקח, כשהגרמנים עמדו בשערי פריס).
פגי גוגנהיים הצליחה לעזוב את צרפת בזמן הכיבוש הגרמני עם ויזה לא בתוקף, יחד עם בעלה לשעבר, אשתו, ילדיהם ומקס ארנסט, הצייר הסוריאליסטי שהפך מאוחר יותר לבעלה (בתמורה לעזרתה, העניק לה מקס ארנסט 11 יצירות שלו מתקופות שונות). באביב 1941 הגיעו האוסף ובעליו בשלום לניו-יורק.

שני שלבים חשובים – הגלריה בניו-יורק 1942-1947 והעברת האוסף לפלצו רנייר דאי לאוני בוונציה. על כך בהזדמנות אחרת. חג שמח!

 

 

פריז, עיר הבירה של הצרפת במאה ה-19 חווה את תחילתה של תרבות הצריכה ושל שלטי החוצות המסמלים את הפרסום המודרני, ועל כך כותב אמיל זולא בספרו "גן עדן לאישה" ("Au Bonheur des Dames"), עת בתי הכולבו הגדולים ממירים את החנויות המשפחתיות הקטנות.[1]

וכעת, Guillaume Houzé,, היורש של קבוצת בתי הכולבו גלרי לאפייט, חבר לקבוצה של ברנרד ארנו ופרסוא פינו, אנשי עסקים בעלי שאיפות אמנותיות בפתיחת Lafayette Anticipations, קרן אמנות בלב המארה.

לברנד ארנו, הצרפתי העשיר ביותר העומד בראש LVMH  תאגיד צרפתי בינלאומי בתחום מוצרי מותרות אשר מטהו נמצא בפריז, יש את קרן לואי ויטון, בניין שתוכנן ע"י הארכיטקט פרנק גרי. המקביל אליו, פרנסוא פינו, הנמנה אף הוא בעשיריה הפותחת של עשירי צרפת, בונה חלל תצוגה לאוסף האמנות העכשווית הגדול שלו שיפתח בבירה הצרפתית בשנה הבאה.

בבניין התעשייתי לשעבר בן החמש הקומות, חלק ממה שהיה פעם בית ספר לבנות, הוקם מרכז תרבות מודרני ע"י הארכיטקט רם קולהאס ומשרד הארכיטקטורה שלו שבסיסו ברוטרדם.

המרכז כולל מגדל תצוגה בן 18 מטר עשוי מבטון, מתכת, זכוכית וקומות נעות, בעל אפשרויות ניעות ותפעול ייחודיות.

הבנייה היתה מורכבת ביותר בשל העובדה שהמבנה בצורת U  המקורית, שנבנה ב-1891 כמחסן לבית הכלבו BHV department store שליד, נמצא באזור בו יש חוקי שימור נוקשים.

Houzé, נשיא הקרן וצאצא של מייסד גלרי לאפייט, בית הכלב היוקרתי בשדרות הוסמן, הודה שאכן יש בפריס מוסדות וקרנות רבים. מכל מקום הוא עמד על כך של- Lafayette Anticipations לה יש תקציב עבודה בן 21 מיליון יורו (19 מיליון ליש"ט) לחמש השנים הבאות, אינה עוד גלריה לאוסף המשפחה שלו של אמנות עכשווית, אלא חלל ייחודי לעידוד יצירת אמנות.

בקומת המסד, אמנים מוזמנים – לא בהכרח ידועים בעולם האמנות ולאו דווקא צרפתיים – יקבלו זמן, מרחב וכלים לעסוק באמנות בסביבת עבודה הייטקית. אוצרים שמקום מושבם בלונדון, ניו יורק והולנד יעודדו ויגלו כישרונות.

"ב-2012 הקמנו את קרן גלרי לאפייט, והשאלה העיקרית שעלתה היתה איך נוכל למקסם את העזרה שלנו לאמנים", אמר Houzé. "הקמנו צוות חשיבה המורכב מאמנים, פילוסופים, מתכננים ואחרים וניהלנו סדרות של סדנאות על מנת להגדיר את היכולת של הקרן בת המאה ה-21 להביא עמה אמירה שונה".

"היתה הסכמה על תפיסת ה-`production'; הזמנו אמנים לסוג של תכנית מקדימה בנוגע ליצירה של משהו שונה, וכעת אנו בוחנים זאת באופן מעשי בבניין".

 

Willsher, K. (2018, March 7). Re: Galeries Lafayette heir joins French tycoons in opening art foundation Guillaume Houze's  cultural centre will rival that of France's richest man, Bernard Arnault. Retrieved from https://www.theguardian.com/world/2018/mar/07/france-galeries-lafayette-heir-guillaume-houze-art-foundation

 

גלרי לאפייט נפתחה בשנת 1894 על ידי שני דודנים יהודים צרפתיים תיאופיל בדר ואלפונס קאהן כחנות סדקית קטנה בקרבת האופרה גרנייה, ותחנת הרכבת סנט לזר, ברחובות לה פאייט ושוסה ד'אנטין. בשנת 1896הם רכשו את המבנה שברחוב לאפייט 1, ובשנת 1903 את המבנים בשדרות הוסמן ובנוסף מבנה ברחוב שוסה-דאנטין.

באוקטובר 1912, נחנכה החנות בת חמש הקומות, אותה מסגרה כיפת זכוכית ממוסגרת במתכת ומעוטרת באלמנטים פרחוניים. גובהה של הכיפה 33 מטר. בחנות כמאה מחלקות בקירוב, כולל ספרייה ומספרה. החנות הפכה לחנות יוקרה משגשגת המושכת עד היום לקוחות רבים.

[1] אמיל זולא, גן עדן לאישה, הוצאת כרמל, 2006.