ביקור בתערוכה ח'מסה,ח'מסה, ח'מסה: גלגולו של מוטיב באמנות ישראלית עכשווית, הפגיש אותי עם מוטיב מוכר מבית, מוטיב כף היד בת חמש האצבעות המונפת להסרת עין הרע וכאובייקט התלוי בבתים,או מופיע כעדי על שרשרת וכדומה; מוטיב שיש בו מן ההגנה והשמירה.
מרכז ופריפריה, מזרח ומערב, רציונליות מול אמונה הם עדיין נושא טעון; חמסה, המילה "חי" על שרשרת אף הן נושא טעון, אף שכמו במשחק מילים אפשר לשאול טעון למי.
בטקסט המוצג לרגל התערוכה נאמר "החמסה, אחד המוטיבים והחפצים הנפוצים ביותר בתרבות העממית,הפכה ברבות השנים מחפץ מסורתי בעל תפקיד מאגי הן בקרב התרבות המוסלמית והן בקרב זו היהודית לחפץ אייקוני המייצג תרבות ואמנות עממית. בשנים האחרונות עוברת החברההישראלית שינוי ביחס אל המאגיה, המתבטא בעליית תופעות של השתטחות על קברי צדיקים, עיסוק במאגיה ביתית, שימוש בקמעות, בכישוף וכדומה. אך לא מדובר בתופעות חדשות אלא להיפך; פרקטיקות אלה, שהיו כאן מאז ומעולם, נדחקו בשלב מסוים מהשיח ששלט בתקשורת הישראלית עד שנות התשעים, וכיום, בעידן הריטטינג שמעניק לצופה כוח והשפעה על התכנים הכתובים והמשודרים הן פרצו בעוצמה למרחב הציבורי ".
בתערוכה מוצגות 555 ח'מסות פרי יצירה של אמניות ואמנים במדיהשונות: ציור, פיסול, תקשורת חזותית, מדיה חדשה, עיצוב תעשייתי, עיצוב המוצר,צורפות ויודאיקה. המשתתפות ומשתתפים: בותינה אבו מילחם, חנאן אבו חוסיין, פואד אגבריה,דוב אברמסון ,זאב אנגלמאייר, אנדי ארונוביץ, אבי בירן, פיודור נתנאל בזובוב, ארזגביש, קן גולדמן, יריב גולדפרב , ענת גולן ,טל גור ,עמרי גורן, זינב גריביע, היליגרינפלד, חנן דה לנגה, ישראל דהן, רורי הופר, עודד הלחמי, עדן הרמן רוזנבלום, אריקוייס, סנדרה ולאברג, ראובן זהבי, עזרי טרזי, עמית טריינין, נועה טריפ, רמי טריף,אריאל לביאן, גרגורי לרין, איתי נוי, יפעת נעים, אורי סאמט, עדי סנד, שריסרולביץ', שלי סתת, אשרף פואחרי, איתמר פלוג'ה, חיים פרנס, זויה צ'רקסקי, יעקבקאופמן, שירלי רחל רוכמן, עמית שור, סמאח שחאדה, אבישג שטרנגולד, פטמה שנאן.
המטרופוליטן מכריז: תערוכת "Heavenly Bodies: Fashion and Catholic Imagination" הינה התערוכה שזכתה לקהל הרב ביותר בתולדות המוזיאון. בקהל ביקרו 1,659,647 אנשים.
פגי גוגנהיים, "ציור אחד ביום" פגי גוגנהיים (תמונה ) נולדה בניו-יורק, נכדה לשתי משפחות יהודיות עשירות שהיגרו מאירופה לאמריקה במאה ה-19, ומרוכלים חסרי פרוטה הפכו למיליונרים.
בבתי הקפה של פריז קשרה קשרים עם סופרים, אמנים ואנשי רוח, ובעת שהותה בפריז, בשנת 1937, פגשה את סמואל בקט שהיה זה שעמד על כך שעליה להתעניין באמנות בת הזמן. שם גם פגשה את מרסל דושאן, שלימד אותה להבחין בין אמנות מופשטת ואמנות סוראליסטית, הכיר לה את האמנים המובילים בפריס, תכנן עבורה תערוכות ויעץ לה בענייני אמנות.
את ציורו של פרננד לז'ה (Leger) "גברים בעיר" 1919 קנתה פגי ביום שבו היטלר פלש לנורבגיה. יצירות של פיקאסו, בראק, קנדינסקי, מונדריאן וברנקוזי נקנו באף הן אותה עת. (יצירה של ברנקוזי רכשה פגי לאחר עמידה על המקח, כשהגרמנים עמדו בשערי פריס).
פגי גוגנהיים הצליחה לעזוב את צרפת בזמן הכיבוש הגרמני עם ויזה לא בתוקף, יחד עם בעלה לשעבר, אשתו, ילדיהם ומקס ארנסט, הצייר הסוריאליסטי שהפך מאוחר יותר לבעלה (בתמורה לעזרתה, העניק לה מקס ארנסט 11 יצירות שלו מתקופות שונות). באביב 1941 הגיעו האוסף ובעליו בשלום לניו-יורק.
שני שלבים חשובים – הגלריה בניו-יורק 1942-1947 והעברת האוסף לפלצו רנייר דאי לאוני בוונציה. על כך בהזדמנות אחרת. חג שמח!
פגי גוגנהיים עונדת עגיל עגיל עם ציור מינאטורה עי איב טנגי, 1949, אוסף פרטי
Guillaume Houzé at the Lafayette Anticipations opening day. The foundation has a €21m five-year budget. Photograph: Julien Hekimian/Getty Images
פריז, עיר הבירה של הצרפת במאה ה-19 חווה את תחילתה של תרבות הצריכה ושל שלטי החוצות המסמלים את הפרסום המודרני, ועל כך כותב אמיל זולא בספרו "גן עדן לאישה" ("Au Bonheur des Dames"), עת בתי הכולבו הגדולים ממירים את החנויות המשפחתיות הקטנות.[1]
וכעת, Guillaume Houzé,, היורש של קבוצת בתי הכולבו גלרי לאפייט, חבר לקבוצה של ברנרד ארנו ופרסוא פינו, אנשי עסקים בעלי שאיפות אמנותיות בפתיחת Lafayette Anticipations, קרן אמנות בלב המארה.
לברנד ארנו, הצרפתי העשיר ביותר העומד בראש LVMH תאגיד צרפתי בינלאומי בתחום מוצרי מותרות אשר מטהו נמצא בפריז, יש את קרן לואי ויטון, בניין שתוכנן ע"י הארכיטקט פרנק גרי. המקביל אליו, פרנסוא פינו, הנמנה אף הוא בעשיריה הפותחת של עשירי צרפת, בונה חלל תצוגה לאוסף האמנות העכשווית הגדול שלו שיפתח בבירה הצרפתית בשנה הבאה.
בבניין התעשייתי לשעבר בן החמש הקומות, חלק ממה שהיה פעם בית ספר לבנות, הוקם מרכז תרבות מודרני ע"י הארכיטקט רם קולהאס ומשרד הארכיטקטורה שלו שבסיסו ברוטרדם.
המרכז כולל מגדל תצוגה בן 18 מטר עשוי מבטון, מתכת, זכוכית וקומות נעות, בעל אפשרויות ניעות ותפעול ייחודיות.
הבנייה היתה מורכבת ביותר בשל העובדה שהמבנה בצורת U המקורית, שנבנה ב-1891 כמחסן לבית הכלבו BHV department store שליד, נמצא באזור בו יש חוקי שימור נוקשים.
Houzé, נשיא הקרן וצאצא של מייסד גלרי לאפייט, בית הכלב היוקרתי בשדרות הוסמן, הודה שאכן יש בפריס מוסדות וקרנות רבים. מכל מקום הוא עמד על כך של- Lafayette Anticipations לה יש תקציב עבודה בן 21 מיליון יורו (19 מיליון ליש"ט) לחמש השנים הבאות, אינה עוד גלריה לאוסף המשפחה שלו של אמנות עכשווית, אלא חלל ייחודי לעידוד יצירת אמנות.
The Lafayette Anticipations gallery will give space to many lower-profile artists to create works. Photograph: Delfino Sisto Legnani/Marco Cappelletti
בקומת המסד, אמנים מוזמנים – לא בהכרח ידועים בעולם האמנות ולאו דווקא צרפתיים – יקבלו זמן, מרחב וכלים לעסוק באמנות בסביבת עבודה הייטקית. אוצרים שמקום מושבם בלונדון, ניו יורק והולנד יעודדו ויגלו כישרונות.
Lafayette Anticipations says it wants to bring about an ‘encounter of creativity and commerce’. Photograph: Delfino Sisto Legnani/Marco Cappelletti
"ב-2012 הקמנו את קרן גלרי לאפייט, והשאלה העיקרית שעלתה היתה איך נוכל למקסם את העזרה שלנו לאמנים", אמר Houzé. "הקמנו צוות חשיבה המורכב מאמנים, פילוסופים, מתכננים ואחרים וניהלנו סדרות של סדנאות על מנת להגדיר את היכולת של הקרן בת המאה ה-21 להביא עמה אמירה שונה".
"היתה הסכמה על תפיסת ה-`production'; הזמנו אמנים לסוג של תכנית מקדימה בנוגע ליצירה של משהו שונה, וכעת אנו בוחנים זאת באופן מעשי בבניין".
גלרי לאפייט נפתחה בשנת 1894 על ידי שני דודנים יהודים צרפתיים תיאופיל בדר ואלפונס קאהן כחנות סדקית קטנה בקרבת האופרה גרנייה, ותחנת הרכבת סנט לזר, ברחובות לה פאייט ושוסה ד'אנטין. בשנת 1896הם רכשו את המבנה שברחוב לאפייט 1, ובשנת 1903 את המבנים בשדרות הוסמן ובנוסף מבנה ברחוב שוסה-דאנטין.
באוקטובר 1912, נחנכה החנות בת חמש הקומות, אותה מסגרה כיפת זכוכית ממוסגרת במתכת ומעוטרת באלמנטים פרחוניים. גובהה של הכיפה 33 מטר. בחנות כמאה מחלקות בקירוב, כולל ספרייה ומספרה. החנות הפכה לחנות יוקרה משגשגת המושכת עד היום לקוחות רבים.
ביקור במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב במסגרת כנס למדע שהתקיים במקום עורר בי את אותה תחושת פליאה אודותיה אמר רנה דקרט שהיא "הראשונה מבין התשוקות, פליאה פתאומית של הנפש אודות אובייקטים שנראים נדירים ויוצאי דופן". מוזיאון זה העתיד להיות המרכז הלאומי לחקר, תיעוד ומדע בתחומי המגוון הביולוגי בישראל מאגד בתוכו כ-5.7 מיליון פריטים מאוספיה של אוניברסיטת תל אביב. האוספים מתעדים את עולם החי והצומח בישראל ובמזרח התיכון, כשם שאת ההתפתחות ההיסטורית והתרבותית של המין האנושי.
בכנס למדע – מרכז מורים ארצי למורי המדע והטכנולוגיה בבתי הספר היסודיים שהתקיים ביום שלישי 3.7.2018, הציג צוות אנשי המוזיאון את הפעילויות לעתיד לבוא במקום בהרצאות הפורשות את המגוון האפשרי לחקר ולימוד בנושאים אלו.
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט
איסוף עתיקות והתשוקה לאובייקטים מן הטבע הופיעו לראשונה באיטליה לפני כל מקום אחר באירופה המערבית. הומניסטים של הרנסנס האיטלקי החלו בפעילויות אלה בו בזמן באוניברסיטאות של פיזה, פדובה ובולוניה, כשם שבחצרות הנסיכים והאקדמיות באיטליה. נוסדו הגנים הבוטניים הראשונים, ומוזיאונים הפכו לחלק סדיר במערך ההוראה להבנת הטבע. הטבע הפך לנושא לחקר עמוק שכמותו לא היה מימיו של פליניוס והעבודה האנציקלופדית הגדולה של אלברטוס מגנוס. שתי הפעילויות – איסוף וחקר של הטבע מופיעות במחקרים של נטורליסטים כמו Ulisse Aldrovandi (1522-1605) ו-Athanasius Kircher (1602-1680), ותוצאותיהן, גישות חדשות כלפי הטבע כ"ישות" שניתנת לאיסוף וקביעת טכניקות חדשות לחקר שבבירור שינו את ההיסטוריה של הטבע.
בני הזמן היו מודעים לעליונותה של איטליה ברנסנס של ההיסטוריה של הטבע. "ולאלה שעוסקים בהיסטוריה של הטבע, ספרים שהוצאו לאור ע"י איטלקים והאוספים הנפלאים שנאספו בזמנים שונים, מורים כיצד הם הצליחו בכך לפני כל אומה אחרת", כתב העורך מן המאה ה-18 Michele Mercati ב-1717.
הכמיהה לטבע היתה חלק ממקסם נרחב יותר באיסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית. במהלך המאות ה-16 וה-17 הופיעו מוזיאונים ראשונים למדע, טכנולוגיה, מוזרויות אתנוגרפיות ופלאי הטבע. כמיהה זו הופיעה בזמן שבו כל אירופה נראתה כעוסקת באיסוף, מוזיאונים, ספריות, גנים מורכבים, גרוטות וגלריות אמנות. כה רבה היתה עבודת המזכיר ההומניסט אנטוני גיגנטי שהוא קונן על כך שאין לו זמן להנות מעשיית ספר שיהיה שווה דיו שיהיה מכובד למדפי מוזיאון היפוליטו אגוסטיני בסיינה. האציל הטוסקני ניקולו גדי שהיה נאמן על שניים מהדוכסים הגדולים וחבר של אלדרוונדי עמד על זה שהדברים שלו יוצגו לכל האצילים הפלורנטינים והזרים עפ"י בקשה", כה גבוה היה הערך שהוא יחס לכך. אספנות הפכה לפעילות של בחירה בקרב האליטה החברתית והמלומדת. היא מילאה את שעות הפנאי ונראתה כתופסת כל רגע בחייהם. דרך האיסוף של האובייקטים, ניתן היה לרכוש ידע אודותיהם ודרך הצגתם לרכוש כבוד ופרסום שכל המלומדים שאפו לו.
האוספים שהוצגו בחדרי פלאות/מוזרויות ובקבינטים של טבע היו על-פי רוב בבעלות פרטית ונגישות מוגבלת; היו בהם אובייקטים מעשה ידי אדם (artificialia) (ציורים, פסלים, ועוד, לצד אוצרות מן הטבע (naturalia). האוספים הוצגו על מדפים, במגרות או נתלו מהתקרה. בין הדימויים המוקדמים הידועים: תחריט בספר Dell Historia Naturale"" "על ההיסטוריה של הטבע", מאת Ferrante Imperato (1525-1615 בקירוב) פרנטה אימפרטו 1599, המציג את אוספי הטבע – יונקים מפוחלצים, אלמוגים, קונכיות, מינרלים ועוד, וזה שלOle Worms אולה וורמס (1588-1654), רופא ואנטיקוואר דני. להם קדמו כמובן הסטודיולו של פרנצ'סקו הראשון דאי מדיצ'י בפלצו וקיו, פירנצה, וסטודיולי (מהמילה סטודיו קטן בנסיכויות אורבינו, פררה ואחרות באיטליה).
אחת מהמטרות במרחבים אלה היתה "לייצר מודל פרטי של היקום" במעין מיקרוקוסמוס הנתון לשליטתם, בהקבלה לאל שבמרומים השולט על היקום, ובאמצעותו לארגן את היחסים בין הנראה לבין הלא נראה. מטרות נוספות: אתגר ועניין מחקרי; להעניק לבעלים הנאה צרופה; להדהים את הסובבים ולמשוך תשומת לב; יוקרה.
העניין בחדרי פלאות/מוזרויות ובקבינטים של הטבע פג בשלהי המאה ה-18 בשל שינויים פוליטיים, כלכליים ואחרים באירופה, ובשל הלאמת אוספים פרטיים ובהם גם חלק ניכר מהקבינטים וחדרי הפלאות והמוזרויות שמרכיביהם נטמעים במוזיאונים גדולים הנפתחים לציבור במאה ה-19. במקביל, מתגבשת תפיסה מוזיאלית הדוגלת בתצוגה כרונולוגית ותמטית, במנוגד לתצוגה המגובבת והאקראית הניכרת לעתים בתצוגות בחדרי פלאות/מוזרויות.
מיכה לוין כותב בספרו "יש לזכור שמוזיאונים הינם מוסד חדש יחסית. דעות על תפיסת המוזיאון – מה הוא צריך להכיל, את מי הוא צריך לשרת, וכיצד עליו לתפקד, משקפות שינויים בחברה ובתרבות. יותר מאשר בסוגים מיוחדים אחרים של ארכיטקטורה, מתפקידו של המוזיאון לבטא ערכים וטעמים חברתיים, וליצור הצהרה תרבותית ייחודית. המוזיאון הנו מייצג של הציוויליזציה".
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט
לסיכום, מהות מוזיאון מתמקדת באיסוף, שימור, חקר, פרשנות, תצוגה. ואני רוצה לשאול מה המילה knowing אומרת במוזיאון? מה נחשב כידע במוזיאון? מה מקובל ומה פחות? האם טעמים והעדפות משתנים במהלך הזמן? מהו תפקיד אנשי מחלקות החינוך במוזיאון? מהו תפקידם של אוצרי מוזיאון ביחס לתצוגות ולמבקרים? ובאשר לתפקידם של מוזיאונים של טבע עלינו לזכור שנטורליסטים אריסטוטליאנים עיצבו את המוזיאון כמקום לסינתזה ביקורתית! "וצו" זה אמור להיות זה שנישא וממשיך במסורת המוזיאלית.
ובאשר לכתוב לעיל: חומרי הפוסט נלקחו ממחקר שערכתי בין השנים 2002/3-2005 על חדרי מוזרויות/מופלאויות וקבינטים של טבע בין המאות 15-18 וההשתקפויות והביטוי שלהם באמנות מודרנית ועכשווית, במסגרת לימודי במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, אוניברסיטת תל אביב.
Michael.D. Levin, The Modern Museum: Temple or Showroom, Jerusalem, Tel Aviv c.1983
Lugli, Adalgisa, Naturalia et Mirabilia: Il Collezionismo enciclopedico nelle wunderkammern d`Europa (Milano, 1983)
וכמובן ספרים ומאמרים נוספים, אך על כך בהזדמנות אחרת.
Barnett Newman, Broken Obelisk, 1963-1967, dedicated to Martin Luther King, Jr., in front of the Rothko Chapel (1971). Photo by Hickey-Robertson. Courtesy of the Rothko Chapel Archives.
בבוקר ששי, 23 במאי, אנשי האבטחה בקפלת רותקו ביוסטון מצאו את מה שמנהל המכון הידוע בטקסס, שנוסד ע"י האספנים ג'ון ודומיניק דה מניל, כינה, "פשע שנאה". אנשי האבטחה מצאו צבע לבן קרוב לכניסה לקפלה, בצד עלונים פרסומיים בהם נאמר "It's okay to be white" מפוזרים מסביב לחלל האוקטגונלי, והפסל של ברנט ניומן מוצב בחזית של כך.
דויד לסלי, המנכ"ל, מסר ל"יוסטון כרוניקל" שבמקום להסתיר אקט זה של שנאה מפני המבקרים בזמן שהצבע הוסר, אנשי המקום החליטו לכבד את באי המוזיאון באופן שיכבד את מרטין לותר קינג, אשר לו ברנט ניומן הקדיש את פסלו :"האובליסק השבור" (1963-1969). "התגובה הראשונה שלנו היתה לפתוח את המקום בשנית מהר ככל האפשר ולא לאפשר למשהו כגון זה להחריש את המסר שלנו, להשתיק את הנגישות שלנו".
קפלת רותקו – שתוכננה ע"י מרק רותקו כמקום של שלום ואינטרוספקציה, ומכילה 14 עבודות שהוזמנו ע"י דה מניל שש שנים קודם מותו –סמוכה לאוסף מניל, המכון בו מצוי האוסף של הזוג מניל. דה מניל אספו בכסף שצברו מעסקי נפט יצירות אמנות חשובות באהבה גדולה. האוסף כולל כיום אלפי יצירות של אמנים ידועים, אוסף גדול של אמנות סוריאליסטית וכן יצירות מהעת העתיקה. הזוג אשר תמך ביוזמות הקשורות לזכויות אזרח ביוסטון, תמך בקרן עבור דר' קינג ב-1967, וכשעשור מאוחר יותר, גזען ריסס "White Power" וצלב קרס בבסיסו של האובליסק של ניומן, נערכו הפגנות למען השלום במקום, ודומיניק אמרה שוונדליזם זה צריך להישאר כ"תג של כבוד"!
ברנט ניומן (1905-1970), יהודי אמריקאי שאף ליצור אמנות מופשטת, ללא עיטור, וללא התחשבות באידיאל היופי המערבי המקובל. במאמר “הנשגב הוא עכשיו”, 1948, הכריז ניומן כי הנשגב תפס את מקומו של היפה ככוח מניע של המודרניזם, וביקש ליצור אמנות שתישא בחובה את רעיון הנשגב.
ביום שני 7 במאי, מכון לתלבושות במטרופוליטן חגג בגאלה שהפגינה את אהבת האופנה כשם שאת נוכחותה בתערוכה: "Heavenly Bodies: Fashion and the Catholic Imagination" על תערוכה זו כתבתי בעבר, עת עלתה לתצוגה במטרופוליטן – "כשאופנה, הכנסייה הקתולית ומוזיאון המטרופוליטן חוברים יחדיו…תערוכה במטרופוליטן 10.5.2018-8.10.2018"[1]
התערוכה עוסקת בקשר שבין אופנה לבין יצירות אמנות דתית באוספי המוזיאון, ומוצגת בשלושה מרחבים: the Anna Wintour Costume Center, הגלריות המדייוואליות של המט' בשדרה החמישית וכן הקלויסטרס, [2]. בלב התערוכה מלבושים אפיפיוריים בהשאלה מהסקריסטיה של הקפלה הסיסטינית, שמרביתם לא הוצגו מעולם מחוץ לוותיקן, ואף לא בתערוכת הבלוקבסטר של המטרופוליטן ב-1983, "The Vatican Collections: The Papacy and Art".
אופן ההצגה של יצירות כנסייתיות יוצאות דופן אלה מדגיש את ההשפעה המתמשכת של הדת ושל מלבושי כהונה על האופנה, ממעצבים כגון כריסטובל בלנסיאגה ועד לדונטלה ורסאצ'ה, שהינה הספונסרית, לצדם של Christine and Stephen A. Schwarzman של התערוכה. (Condé Nast מספק תמיכה נוספת). בתערוכה פריטים מידי קוקו שאנל וג'ון גליאנו, שב- Fall 2000 Couture collection לקריסטיאן דיור שפתח את התצוגה עם דמות מעין אפיפיור המטלטל קטורת ובעודו פוסע משמיע את הפסוק “Understand the concept of love”.
אנדרו בולטון, אוצר מכון הלבוש במטרופוליטן שעבד על התערוכה לצדם של קולגות מהמחלקה לאמנות מדייוואלית במט' והקלויסטרס, מעונין להראות איך "הדת הנוצרית החומרית" סייעה לעצב את אופן התיאור הקתולי." ההצטלבות של אמונה ואופנה, השמימי והארצי, לא היתה תמיד קלה – "והייתה מורכבת ואף טעונה לעתים", כך רואה בולטון את היחס בין שני תחומים אלה, והאופן שבו הם השרו השראה על חדשנות באופנה.
