"אמנות כדרך חיים"

רעיה בר-אדון אמנית רב תחומית מציגה בתערוכה "שיח אינטימי בשחור ולבן", הדפסי לינולאום בשחור-לבן,[1] הטכניקה העיקרית שבה היא יוצרת בשש השנים האחרונות. על בחירה זו כותבת בר-אדון: "יש בהדפס הרבה מקום לאקראי, ומשחק ותנועה בין דו-ממד לתלת-ממד, בדומה לפיסול. אני אוהבת את המינימליזם של החומר ומחפשת חופש בטכניקה שאינה חופשית. בעבודותיי השחור כבד יותר והלבן קליל".[2]

הבחירה להצטמצם בשנים האחרונות להדפסי לינולאום בשחור-לבן, מעניינת לאור המנעד הרחב בו יצרה בר-אדון בשנותיה כאמנית – עבודות בחיתוכי עץ ובהדפסי לינוליאום, לצד יצירה ענפה בפיסול ובציור. משנות ה-70 ועד מחצית שנות ה-80 יצרה תבליטי קיר ועבודות ציבוריות מונומנטליות.[3] היא איירה ספרים, ואף עסקה שנים רבות בתרפיה באמצעות אמנות ודרמה. וכפי שמספרת בשיחה עמה: "מרגע שעמדתי על דעתי, גמלה בלבי ההחלטה לעסוק באמנות כדרך חיים".

על עבודות הלינולאום של האמנית כתב בעבר מבקר האמנות עוזי צור: "חיתוכי הלינול של רעיה בר-אדון נושאים את מחאת הקול הנשי של שנות ה-60 וה-70, נדמים למחוות אתנולוגיות לאמנות ילידית […] יש לבחון את עושר המרקמים שהיא מפיקה ממשטח הלינול, את אופן זרימתם ואת האופן שבו הם מצטופפים ומתרווחים כפרודות ושריטות של אור".[4]

העשייה של בר-אדון רבת רבדים, ולצדה ניתן לראות את התשוקה לאספנות הנבטת מכל פינה בבית המשפחה. בחללי הבית ובסטודיו של האמנית נמצאים אוספים רבים ומרהיבים, מרביתם פריטים קטנים, עבודות שבטיות ואתניות: מסכות, פסלונים, עבודות טקסטיל, תמונות ואובייקטים, בעיקר של חיות. "אני נמשכת מאוד לתרבויות עתיקות ואתניות. בקיבוץ הייתה פשטות, לא הייתה התייחסות לאסתטיקה של חפצים; הכמיהה שלי לחפצים נובעת מהרִיק שהיה והצורך באינטימיות, שקיבלו מענה על ידי איסוף דברים קטנים".[5]

במחוזות היצירה כותבת אירית לוין האוצרת, "דרות דמויות אדם, חיה, ועוף הלכודות במעין מבוכים פנימיים, לצד כדים, שטיחים ומוטיבים אורנמנטליים וצמחיים משתרגים. הקשר העמוק לטבע ניכר ביצירות: הד לילדותה בקיבוץ הדתי בקבוצת יבנה; אביה היה הביולוג הראשון במקום, עסק בהוראה ובנה את אוספי הטבע של הקיבוץ, והיא התלוותה אליו רבות; הד גם לסביבת מגוריה זה שישה עשורים ביישוב חופית, הסמוך לשמורת טבע.

בר-אדון הייתה בידידות קרובה ובקשרים קולגיאליים עם האמנים רודי להמן ואברהם אופק, שני אמנים שספגו השראה מסביבתם הקרובה. היא הושפעה מתפיסתו של רודי להמן  שרצתה למצות את המהות ואת הבסיס הצורני, בעיקר של בעלי החיים, והושפעה גם מאברהם אופק, מתפיסתו הארכיטיפית והאלגורית של תכנים אוניברסליים. לכן ניתן לראות אצל האמנית בעת ובעונה אחת תמציתיות, סימבוליקה והשפעה של סביבת המחיה. לאחר מותו של רודי להמן הדפיסה רעיה בר-אדון את עבודות חיתוכי העץ שלו, לבקשת הדוויג גרוסמן, בת זוגו.[6]

בין המורים שלה מספרת בר-אדון היו שלמה ויתקין ויעקב פינס. את שניהם העריכה מאוד, ואצל פינס למדה ליצור חיתוכי עץ, טכניקה שאהבה מלכתחילה ועסקה בה בהזדמנויות שונות עד כיום.

השפעות של אומנויות שבטיות ומסורתיות ניכרות בעבודותיה של בר-אדון, בעיקר אלו מן השנים האחרונות. ניתן לייחס זאת הן להשפעות של אמנות ההדפס משלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ביצירות אמנים כאדוארד מונק, ואמני האקספרסיוניזם הגרמני, אך גם מאמני ה-Art Brut המאוחרים יותר. ובו בזמן מאומנויות עממיות הבאות לידי ביטוי ביצירות פולחן והווי אבוריגי'יניות ואפריקניות, מצריות קדמוניות, ואף דימויים המתכתבים עם יצירות של קית הרינג. וכפי שלוין מציינת: בעבודותיה סמליות המורכבת מתכנים אישיים ותכנים אוניברסליים על פי רוח הדברים של יונג".

בספרו 100 שנות אמנות הדפס בישראל מציין גדעון עפרת את עבודותיה של בר-אדון בחיתוכי עץ ולינול, "שמשולבים בהם פרימיטיביזם 'גוגני' ודקורטיביות, והם בוראים עולם ספק-גרוטסקי, ספק-פולחני: דמויותיה עצומות הראש נראות לא אחת כאלילות או כנוטלות חלק בפולחן אקזוטי".[7]

דמות האישה זוכה לייצוג ניכר בעבודות המוצגות בתערוכה. ולצידה יצורים מעולמות הפאונה והפלורה: בעלי כנף, קיפודים, לטאות, כלבים, צמחיה ועוד. הדימויים המוצגים שטוחים, ונטולי נפח, וללא אשליה של עומק. לוין מציינת: "האישה של בר-אדון מופיעה במגוון מצבים, בהם "המדונה של החתולים השחורים", "מאכילה ציפורים", ב"הריון", שוכבת על אדמה בקועה ויבשה, בחולי ובחלום. פעמים רבות הדימויים המופיעים בעבודה מצוירים ממבט-על המשטיח את הדמויות. החיות שמופיעות בתוך גוף האישה ומחוצה לו מייצגות תשוקות, חלומות, חרדות, ויוצרות מתח דינמי בין הפנים והחוץ.

ציפורים הן מוטיב חוזר ביצירותיה. הן מלוות את האמנית ועדות להלכי הרוח ולמיחושי הגוף שלה. הן מופיעות בדמות עורבים גדולי ממדים ומשרי אימה, משובצות בשטיח כאורנמנט, ונגלות בחללים קטנים וסגורים או מחוץ להם. הציפור, מציינת בר-אדון "מסמלת בנוסף את היכולת לעוף ולהיות בכל מקום. בשל כך גם מופיע מבט העל".

נופי נפש של פנים וחוץ ופרטי אוספים אתניים נרקחים יחדיו ביצירה, פותחים צוהר להתבוננות אל עולם פנימי עשיר בשחור ולבן.

נוסף על הדפסי הלינולאום, בתערוכה מוצגים גם ספרי סקיצות, מחברות קולאז'ים, פריטים מאוספים וסרט קצר על סביבת האמנית ויצירתה".[8]

–

בר-אדון למדה אמנות ועיצוב בבית הספר לאמנות "בצלאל" בירושלים, ועסקה במגוון רחב של טכניקות אמנותיות: ציור, פיסול קרמי, חיתוכי עץ ולינוליאום, קולאז', איור ספרים ועטיפות וכן עיצוב קירות פסיפס משברי קרמיקה צבעונית ומאריחים שציירה במו ידיה. לאחר שהות קצרה בכפר האמנים, עין הוד, עברה עם משפחתה לחיפה ומשם חופית, שבה היא מתגוררת ויוצרת זה למעלה מששה עשורים.

היא השתתפה בתערוכות שונות, בין היתר במוזיאון Grand Palais בפריז. בסדנת ההדפס בירושלים, במוזיאון ישראל בירושלים ועוד. זכתה בפרס קרן שרת וכן בציון לשבח במסגרת פרס מוזיאון ישראל לאיור ספרי ילדים ע"ש בן-יצחק על איוריה לספר מי שנשאר עם עצמו – הוא כבר לא לבד מאת מירה מינצר יערי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1978). עבודותיה מצויות באוספים פרטיים רבים בארץ ובעולם.[9]

תודה לאירית לוין על הטקסט והחומרים ולרעיה בר-אדון על השיחה עמה.

[1] הדפס – טכניקה להכנת מספר העתקים של יצירת אמנות מגלופה. קיימות שלוש קבוצות עיקריות של הדפס: הדפס בלט (עץ, לינוליאום, קולגרף), שקע (תחריט, תצריב, אקווטינטה) ושטח (ליתוגרפיה, רשת, מונוטייפ).

בהדפס הבלט, עובדים באמצעות הוצאת החלקים ה"נגטיביים" מהמתווה, והשארת החלקים הבולטים, אותם יצבעו בצבע. החלקים הבולטים הם שישאירו את חותמם על הנייר בעת השיעתוק.

 חיתוכי לינולאום – טכניקה מקבילה לחיתוך העץ, שבה המצע הוא שכבת לינוליאום דקה.

[2] אירית לוין, רעיה בר אדון, "שיח אינטימי בשחור ולבן", ציטוט מטקסט התערוכה.

[3] רעיה בר-אדון יצרה בסיוע בן זוגה, האמן דורון בר-אדון, עשרות יצירות על קירות ציבוריים של בתי כנסת, חדר אוכל בקיבוץ, אולם ספורט ועוד. עבודה זו נחשבה "גברית" ובר-אדון הייתה בין היחידות שעסקו בה, לצד אמניות כמו ציונה שמשי וגדולה עוגן.

[4] עוזי צור, "לשחרר רוחות שבעץ", הארץ, 23.6.2017 – ביקורת על התערוכה "פרספקטיבה של מחאה" בסדנת ההדפס בירושלים.

[5] אירית לוין, שם, ציטוט מטקסט התערוכה.

[6] אירית לוין, ציטוט מטקסט התערוכה.

[7] גדעון עפרת, 100 שנות אמנות הדפס בישראל (סדנת ההדפס ירושלים, 2015), עמ' 71, מצוטט ב-רעיה בר-אדון, "חשיפה", אוצרת חנה קופלר, ספטמבר 2016, בית המידות רח' לילינבלום, תל אביב עמ' 9-6

[8] ציטוט מטקסט התערוכה.

[9] רעיה בר-אדון, חשיפה, אוצרת חנה קופלר, שם.

בהזמנה לתערוכה מציינת האמנית דליה זרחיה "אני מזמינה אותך בשמחה גדולה לתערוכה  'ריבת שושנים', בה אני רוקחת בעמלנות רבה את עבודותיי החדשות. "רוקחת" משתלב נכונה עם שם התערוכה "ריבת שושנים".

בשיחה עם האמנית דליה זרחיה ועם האוצרת דניאל צדקה כהן, מציינת זרחיה שהשם "ריבת שושנים" בא למקד את שימת הלב בעבודה הסיזיפית שלה, בדומה להכנת ריבת שושנים.[1]

זרחיה מספרת שברצונה לשמר עבודות נכחדות; מצע העבודות שלה, שולחנות קטנים, חלקי ריהוט, מעניין יותר לדידה מנייר ובד. ובשל כך כל נושא עבודת היד הסיזיפית מטרתו להביא לחלל התערוכה דברים שברצונה לשמר.

השולחנות שבחרה כאובייקט והן כמצע לרישום הינם בממדים קטנים, כפי שהיו בימים עברו. ציפוי הפורמייקה הקשור אף הוא לתקופה מוקדמות יותר.

האוצרת דניאל צדקה כהן אומרת שמעבר לשימור מסורות ישנה כאן עמדה ביקורתית של זרחיה כאמנית. היא לא מכניסה או מציגה את עצמה בדמות האישה העמלנית ויושבת הבית".

"עבדתי על זה כל כך הרבה זמן וזה לא טעים. כמו ריבת שושנים" אומרת זרחיה, וצדקה כהן מוסיפה: "משמרת תרבות אך באה מתוך המקום החדש שלה כאישה וכאמנית. אין כאן קנבס או ציור כפי שזרחיה ציינה. זרחיה, אמנית, יוצרת ואספנית – אספה את הפריטים והם מוצגים בתערוכה בדומה להצגת ציור. משהו שחוזר על עצמו באופן ההעמדה, הכיסא כמשענת, האמנות כמשענת לאמנית".

ומהי פורמייקה? מעין שיעתוק של "האחר" אותו דבר שרכש/ה מי שידו לא היתה משגת לרכוש ריהוט מעץ. מעין "תמונת מראה" לתרבות שהיתה אצלנו בארץ בזמן עבר. הרישום המוצג על האובייקטים, שולחנות מוקטנים, לוחות הנדמים כמעין לוחות ציור לילדי גן וכיתות בי"ס מוקדמות, אינו רישום מדוקדק או אקדמי. מנגד, את הכתוב על מצע הפורמייקה, ניתן למחוק, בלא שיישאר זכר למה שנרשם תחילה. האמנית מציינת ש"לצייר על הפורמייקה זה מאבק, הניסיון לשמר את הרישום, שעשוי להימחק".

השולחנות המוקטנים – שהיוו כאמור מעין אזכור לתקופה אחרת של צניעות או הצטנעות בלית ברירה, מסמלים את מרכז הבית. יש בהם מן הסמליות התרבותית. בשולחן טמונות משמעויות רבות: משמש לאירוח, לדיון, לשיח, ונושא עמו מטענים מורכבים – אהבות, שנאות, קנאות…

צדקה כהן מציינת "התערוכה נושאת עמה מרכיב פואטי לכל הג'אנק הזה שזרחיה מוצאת ברחוב". וזרחיה מוסיפה "התערוכה יוצאת מתוך כמיהה לעבר, לתרבות החומרית שלנו".

ומהו חפץ? מהו הוא מסמל עבורנו? – מקור של רגש, של כמיהה לביתיות, להתכנסות, למשפחתיות אך יכול לסמל גם פולמוס. חפץ הינו אזכור לתקופה, לזיכרון. כל זה מרתק מאוד את האמנית.

הרקמה המופיעה על חלק מהאובייקטים אינה רקמה שיש בה מן הקפידה וההוד, הקשרים (punto) המופיעים ברקמה, אינם תקניים, אך גם במעשה זה מבקשת האמנית לציין את רצונה לשמר מלאכות נכחדות. מאידך יש בהן "דוגמאות לרקמה" הלקוחות מתוך אוסף ארכיון האם, ובכך יש בהן מן השימור של זיכרון אישי.

בספרו "חפצים, עיצוב תעשייתי" מציין יונתן ונטורה "ברוב החברות בימינו, מוצרי הצריכה ה"סתמיים", היומיומיים, מסמלים את תרבותנו על כל רבדיה. הם המבט במראה. נוסיף את דבריו של מיטשל, אשר מציין את התהליך המואץ של העת האחרונה, שבו חפצים הופכים מ'אובייקטים סתמיים המלווים את חיי היומיום' למוצרים סובייקטיביים, בעלי ביוגרפיה וקשרים פסאודו-חברתיים, ונקבל תיאור מורכב של העולם החומרי שסביבנו".[2]

תודה לדליה זרחיה ולאוצרת דניאל צדקה כהן על השיחה עימן

[1] ריבת שושנים, מעדן שהכנתו כרוכה בעבודה עמלנית המתחילה באיסוף עלי כותרת של שושנים והפיכתם במעין מעשה קסם לריבה מדהימה, נושא עמו גם את הגעגועים שלי לריבה זו מעשה ידי סבתי שרינה.

[2] יונתן ונטורה, חפצים: עיצוב תעשייתי בישראל, תל אביב, רסלינג, 2014, עמ' 27.

התערוכה "רפאל, במלאת חמש מאות שנה למותו" נפתחה מחדש ב-2 ביוני. במרץ שנה זו, רגע לפני סגירה, נפתחה תערוכה מקיפה ומאתגרת זו שהוקדשה לרפאל, נער הפלא של הרנסנס בשיאו. רפאל הלך לעולמו ברומא ב-1520, עלם צעיר בן 37, והתערוכה “Raffaello, 1520 – 1483” חוגגת את "הגאוניות" שלו במלאת 500 שנה למותו. (על מותו דיווח בן האצולה מארק אנטוניו מיקיל ששהה ברומא בלילה שבין ה-6 ל-7,  1520, בו מת רפאל. כ-120 מעבודותיו מוצגות ב- Le Scuderie del Quirinale (האורוות של הקווירינלה), בשיתוף פעולה עם האופיצ'י, פירנצה, גלריה בורגזה ומוזיאוני הוותיקן ברומא, ומוזיאונים נוספים ברחבי העולם.

מרבית ימיו הבוגרים  של רפאל עברו עליו ברומא, כך שיאה העובדה שהתערוכה הגדולה ביותר של עבודותיו מוצגת בעיר זו. "Raffaello" מציגה איך העיר רומא השפיעה על רפאל, ואיך הוא עצמו עזר לשנות את רומא.

מספר מילים אישיות! רפאל היה יליד אורבינו, נסיכות רנסנסית חשובה וקטנה במאות 16-15 בה שלט פדריגו דה מונטפלטרו. נסיכות זו היתה חלק מעבודת המחקר שלי, "פטרוני אמנות בארבע נסיכויות באיטליה במאה 15, אורבינו, מנטובה, פררה ורימיני"  ואילו בלדסרה דה קסטיליונה הידוע בעבודתו "החצרן", מעין מורה נבוכים להתנהגות נאותה ואצילית, המופיע אף הוא בתערוכה, היה אף הוא חלק מעבודה מקיפה ועמלנית זו שלי תחת הדרכתו הקפדנית של פרופ' אברהם רונן ז"ל.

לזמן בתערוכת "רפאל" תפקיד חשוב ומעניין. הצופים נעים במסלול המתחיל במותו של רפאל ומתקדמים אחורה בזמן, עד לתחילת הקריירה האמנותית שלו. התערוכה נפתחת בבניה מחדש של קיברו של רפאל וה- Altar of Our Lady of the Rockמהפנתאון. הרקונסטרוקציה הינה כה מרשימה שהצופה מאמין שמדובר בדבר האמתי! התערוכה מציגה את ההערצה העצומה שחש רפאל לפנים של הפנתאון, כפי שמראים כתביו, המצוטטים על הקירות. בבירור, רפאל נשאר במקום המנוחה האידאלי עבורו.

בחדרים 4-2 נבחן הקשר של רפאל עם רומי הקדומה, קשר העוזר להבנת האמן אשר בני זמנו האמינו שירש את הגאוניות של גדולי אמני העת העתיקה. הסקיצות שרשם של  העתיקות הרומיות, מוצגות בצד אובייקטים שהתווה, והינן בין המוצגים המקסימים ביותר בחלק זה. מכל מקום המקסם הגדול הוא מהציורים בצבעי שמן "פורטרט בלדסרה קסטיליונה" (1515-1514) ו"פורטרט האפיפיור ליאו ה-10" (1519-1518). מבקרים בסקודריה דל קווירנלה הינם ברי מזל לצפות בפורטרט זה, שכן הוועדה המדעית של האופיצ'י הביעה מחאה לאור ההשאלה.

בחדר 5 המבקרים מתוודעים לחמישה ציורים בצבעי שמן. אלו ההזמנות הגדולות שקיבל רפאל מליאו ה-10, בין השנים 1521-1513, כשזכה לפרסום באיטליה, וברחבי אירופה. "הקדוש יוחנן הבפטיסט" (המטביל) (1518), שהיווה בבירור השראה ל"יוחנן הבפטיסט" של קרווג'יו, או "צעיר עם ראם" (1602) אף הוא של קרווג'יו. "הביקור" (1517) המתאר את ביקורה של הבתולה מריה אצל אליזבט הקדושה, ויש בה מן ה- sprezzatura[1]  שהינה שליטה נונשלנטית בחן. עבודה נוספת "האקסטזה של סנטה ססיליה" (1518) מוצגת לצד ראש של איזיס מהמאה השנייה, ושתי נשים אלו – הקדושה המייצגת את המוזיקה ואלת הקסם והמג'יקה, חובשות את אותו מעטה ראש. חדר 5 משמש משכן לסקיצות הכנה, כמו אלה עבור "המדונה של הורד" (1520-1518) ו"המדונה של האהבה השמימית" (1516).

בחדר 6 מוצגים שני שטיחי קיר שליאו ה-10 הזמין עבור הקפלה הסיסטינית, אשר התבססו על רישומים משל רפאל. זו הזדמנות נדירה לראות יצירות מופת אלה מחוץ למוזיאונים של הוותיקן, שם הן נצפות בין יצירות אמנות נוספות. הציור המיניאטורי של רפאל "חזון יחזקאל" (1518) מוצג לצדו של אותו שטיח קיר (1520), כך שניתן להשוות ביניהם. טווח הצבעים המוצג על כנפי המלאכים והחיות בשטיח הקיר הינו עילאי.

מבקרים רבים יראו לבטח בחדר 7 את גולת הכותרת. כאן מוצג רפאל הרומנטיקן, עם הפורטרטים של La Velata (1512 – 1513)  "האישה עטוית הצעיף" ו-La Fornarina (1519 – (1520)  "בתו של האופה" המוצגים בחזית ובמרכז. האגדה מספרת ששני הפורטרטים הינם של מרגריטה לוטי, פילגשו של רפאל, הידועה כ"בתו של האופה". אהבתו הנלהבת של רפאל לפילגשו מרגריטה היתה ידועה היטב כך שוזארי, שכתב את "חיי האמנים" Vitae, הציע שרפאל מת בשל "מעשי אהבים מרובים יתר על המידה…"

אוהבי ארכיטקטורה ייהנו בחדר 8, בו מוצגות התכניות של רפאל לבזיליקה סנט פטרוס לצידם של רישומים שביצע של מבנים קלסיים ופרטי הפסדות שלהם. כן מוצגות סקיצות של קפלה קיגי Chigi Chapel ווילה פרנסינה ברומא, בחדר מס' 9 לצד יציקות ברונזה מרשימות של צ'זרה רוזטי (Cesare Rossetti) : "סט. תומס הפקפקן" (1511-1510) ו"ההורדה של ישו אל הקבר"  (1511-1510), המבוססות על הסקיצות של רפאל.

חדרים 11-10 מוקדשים להזמנות שרפאל  קיבלת מהאפיפיור יוליוס ה-2, מ-1508 – כשעבר מפירנצה לרומא – עד 1513. העבודות הגדולות ביותר שרפאל יצר במהלך תקופה זו אינן מוצגות, שכן הן נמצאות ב"חדרים של רפאל" על קירות המוזיאונים של הוותיקן. מכל מקום סקיצות הכנה ליצירות כמו "אסכולת אתונה" (15011-1509) מוצגות לצדם של הצילומים של התוצר המוגמר. הפורטרט של האפיפיור יוליוס ה-2 (1512-1511) מוצג כאן, בהדרת הכבוד והרצינות שבו.

ציורים משנותיו המוקדמות של רפאל בפירנצה, מ-1504 ועד 1508, מוצגים בחדר האחרון. התערוכה מדהימה את הצופה בכך שהיא מסתיימת בנעוריו של האמן. מכל מקום ניתן למצוא שתיים מהעבודות הידועות ביותר של רפאל כאן, כך שהפינלה הגדול, הינו מקסם מריר-מתוק. ולסיום פוגשים את "הפורטרט העצמי" הידוע של רפאל (1506), ונראה כאילו האמן הצעיר והנאה מסתכל אחורה מעבר לכתפו, צופה את הגעת הצופים. "אישה צעירה עם חד קרן" (1506-1505), "קורצת" ל"מונה ליזה" (1503) של ליאונרדו דה וינצ'י (1503-1516?) , מוצגת כאן מורה לנו שבגיל 22 בלבד, רפאל כבר היה אחד מגדולי המסטרים של הרנסנס.

Re-opening: from 2 June till 30 August

Scuderie del Quirinale

Via XXIV Maggio, 16 (Monti)

Opening hours: Mon-Thu, 8am-11pm; weekends 8am-1am

Entry fee: €13 – 15

scuderiequirinale.it

go on a virtual tour of the exhibition:

scuderiequirinale.it/media/una-passeggiata-in-mostra

Beverley, A. (2020, March).  Re: On the 500th anniversary of his death, Scuderie del Quirinale pays tribute to Raffaello. Retrieved  from https://www.romeing.it/raphael-exhibition-rome/

[1] Sprezzatura ([sprettsaˈtuːra]) is an Italian word that first appears in Baldassare Castiglione's 1528 The Book of the Courtier, where it is defined by the author as "a certain nonchalance, so as to conceal all art and make whatever one does or says appear to be without effort and almost without any thought about it".^[1] It is the ability of the courtier to display "an easy facility in accomplishing difficult actions which hides the conscious effort that went into them".^[2] Sprezzatura has also been described "as a form of defensive irony: the ability to disguise what one really desires, feels, thinks, and means or intends behind a mask of apparent reticence and nonchalance".^[3  The word has entered the English language; the Oxford English Dictionary defines it as "studied carelessness",^[4] especially as a characteristic quality or style of art or literature. https://en.wikipedia.org/wiki/Sprezzatura^]

אחד האוספים המלבבים והאהובים עלי הנו אוסף פגי גוגנהיים המוצג במוזיאון/קרן שלה בוונציה.  אוסף אמנות מודרנית כהלכתו אף שוונציה ברובה המכריע (כיום לא….) הינה רנסנסית במהותה, ואף ברוקית, ואף מעבר.

פגי גוגנהיים  נולדה בניו-יורק, נכדה לשתי משפחות יהודיות עשירות שהיגרו מאירופה לאמריקה במאה ה-19, ומרוכלים חסרי פרוטה הפכו למיליונרים.

בבתי הקפה של פריס קשרה קשרים עם סופרים, אמנים ואנשי רוח, ובעת שהותה בפריס, בשנת 1937, פגשה את סמואל בקט שהיה זה שעמד על כך שעליה להתעניין באמנות בת הזמן. שם גם פגשה את מרסל דושאן, שלימד אותה להבחין בין אמנות מופשטת ואמנות סוראליסטית, הכיר לה את האמנים המובילים בפריס, תכנן עבורה תערוכות ויעץ לה בענייני אמנות.

את ציורו של פרננד לז'ה (Leger) "גברים בעיר" 1919 קנתה פגי ביום שבו היטלר פלש לנורבגיה. יצירות של פיקסו, בראק, קנדינסקי, מונדריאן וברנקוזי נקנו באף הן אותה עת. (יצירה של ברנקוזי רכשה פגי לאחר עמידה על המקח, כשהגרמנים עמדו בשערי פריס).

פגי גוגנהיים הצליחה לעזוב את צרפת בזמן הכיבוש הגרמני עם ויזה לא בתוקף, יחד עם בעלה לשעבר, אשתו, ילדיהם ומקס ארנסט, הצייר הסוריאליסטי שהפך מאוחר יותר לבעלה (בתמורה לעזרתה, העניק לה מקס ארנסט  11 יצירות שלו מתקופות שונות). באביב 1941 הגיעו האוסף ובעליו בשלום לניו-יורק.

באוקטובר 1942 פתחה פגי את הגלריה "Art of this Century" ברחוב 57 במנהטן. על ערב הפתיחה היא כתבה: "ענדתי אחד מעגילי מעשה ידי איב טנגי והאחר מעשה ידי קאלדר, על מנת להראות את היחס השווה שלי לאמנות סוראליסטית ולאמנות מופשטת כאחד". "אמנות מאה זו" בעיצובו של פרדריק קיסלר (Kiesler), הפכה עד מהרה לגלריית האוונגרד המובילה בניו-יורק, ובמקום הוצג האוסף של פגי, שכלל יצירות אמנות קוביסטיות, אבסטרקטיות וסוריאליסטיות.

ג'קסון פולוק היה התגלית האמריקאית של פגי (אם נדייק לא בדיוק שלה אלא של יועציה). את ארבעת תערוכות היחיד הראשונות שלו ערך פולוק ב"אמנות של מאה זו". פולוק קיבל 150 דולר מדי חודש מידיה של פגי, וכסף זה היה מקור המחיה היחיד שלו ושל אשתו הציירת לי קרסנר. כל הציורים שצייר באותה תקופה מלבד אחד, הפכו לרכושה של פגי.

ב1947- פגי חליטה לחזור לאירופה, היכן שהאוסף שלה הוצג לראשונה בביאנלה של ונציה 1948. היא קנתה את פלאצו ונייר דאי לאוני בגרנד קנל בוןנציה ובאה לחיות שם, ובתחילת 1949 עם תערוכת פיסול בגן היא פתחה את האוסף שלה לציבור. פגי המשיכה לעתים לקנות יצירות אמנות עד מותה בדצמבר 1979.

ב1977- השתנתה הבעלות. הPeggy Guggenheim Foundation- פורק והפריטים שבו, בעיקר הפלאצו הוונציאני בגרנד קאנלה ואוסף האמנות ששוכן שם מ1949-, הוכנסו למשמורת קרן סולומון ר. גוגנהיים בניו-יורק שמאז הפעיל את המוזיאון במנהטן ואת האוסף בוונציה.

התערוכה "למראית עין "של האמנית לילך מדר מוצגת בגלריית הפינה, במוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקוה. מוזיאון זה הינו חלק מקומפלקס המוזיאונים של פתח תקוה, ומטבעו מציג את המורשת ההיסטורית והתרבותית של "אם המושבות", את הווי החיים של המייסדים והמתיישבים הראשונים.

מדר מלקטת את שעבר וחלף זמנו: חפצים שבורים, צעצועים פגומים, כתבי עת, בולי דואר ועוד ומהם יוצרת אסמבלז' פתייני שיש בו מן ההומאז' לאמנות הסוריאליסטית בכללותה וליצירות הדאדאיסטיות של מרסל דושאן ומאן ריי.. את העבודות מציגה האוצרת רעות פירסטר באזור תצוגת הקבע שבגלריה, לצידם של צעצועים ממפעל הצעצועים "מאייר", שפעל בפתח תקווה בשנות הששים של המאה העשרים.

התוצאה, שילובים שיש בהם מן האבסורד והגרוטסקיות, המעלים שאלות לגבי הפער הקיים בין עולמם של ילדים שגדלו בתקופת קום המדינה לבין אלו של ימינו.

הצגת הצעצועים מרחיבה ומעשירה את השיח על ילדות. עולות שאלות באשר לעולמם של ילדים, צעצועי ילדים, ילדות באשר היא, מקומו ותפקידו של המוזיאון ההיסטורי כיום, ומקומו של מוסד המוזיאון ככלל. והתוצאה קסם! עבודות שיש בהן מן העדינות ואזכור לשנדלייה ולקרוסלה, בצד שילובים היברידיים המעלים על הדעת כאמור את אמני הדאדא והסוריאליזם כאחד. או למשל ספר הנדמה לספר קסמים שמדפיו עולים ונגלים לעין הצופה בעלי חיים מוקטנים, מכוניות ועוד.

גלריית הפינה נפתחה בשנת 2018 ה בתוך מוזיאון ראשונים. מוצגות בה תערוכות מתחלפות המתייחסות למוצגי תערוכת הקבע. את התערוכות המתחלפות אוצרת כאמור האמנית רעות פרסטר. מיזם ייחודי זה בא להנגיש לקהל אמנות ישראלית עכשווית, המרחיבה את מנעד הפרשנות הניתנת לעבר. במוזיאון "הראשונים" מוצג אוסף פריטים אותנטיים לצד מערך תכניות חינוכיות הכולל סיורים, הדרכות, פעילויות, סרטים ותכניות בשיתוף פעולה עם שחקנים סביב כל תערוכה.

תודה לרעות פרסטר

מרכז התערוכה "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית" עומדת (ראו פוסט קודם) [1] יצירתו של חיים סוטין, מהאמנים החשובים והמשפיעים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20. סוטין פעל בפריז שבין שתי מלחמות עולם, אמדיאו מודיליאני היה לחברו הקרוב, ועם חוג ידידיו נמנו פבלו פיקאסו, מקס ז'אקוב, ז'אן קוקטו וחנה אורלוף.

בפוסט זה ברצוני להתייחס לחיים אתר, לתפקידו בהקמת המשכן, להשפעות שספג בפריס ולאמנים הישראלים שיצרו בזיקה לחיים סוטין ובהשראתו.

מקוריותו של סוטין ושפת הציור הייחודית שגיבש עשוהו ל"צייר של ציירים", מקור השראה ומודל חיקוי לאמנים רבים אחריו, שתפסו את יצירתו כמופת של מחויבות אמנותית. שכן התערוכה מפנה זרקור אל השפעתו הנמשכת, שנטבעה בעבודות של שלושה דורות באמנות הישראלית – בדגש מיוחד על ציורו של חיים אתר, מייסד המשכן לאמנות. האמנים המשתתפים בה מייצגים מגוון של זרמי עומק בהשפעת יצירתו של סוטין. יש בהם שמצאו מקור השראה בנושאי הציור שלו – בדיוקן, בנוף, בטבע הדומם, בבעלי חיים מתים ושחוטים; אחרים נמשכו אל החומריות הציורית, אל הנחות הצבע העזות והמבע האקספרסיבי; ואצל אחדים היתה זו האנרגיה המתפרצת והציור המחוותי. ועדיין אפשר להכליל ולומר שברוב העבודות שנבחרו מהדהדת "איכות סוטינית", שעיקרה פגיעוּת, חרדה ו"נפש עירומה".[2]

ותחילה חיים אתר

חיים אתר (אפתקר) ביקר בפריז בשנים 1933 ו-1938-1937. לביקורים אלה נודעה השפעה מכרעת על גיבוש השפה האמנותית שלו. אתר נפגש במהלכם עם רבים מאמני אסכולת פריז היהודים ונחשף ממקור ראשון ליצירותיהם של אמני מופת, בהם רמברנדט, סזאן וּון-גוך. עם זאת, הציור הישיר, האינטואיטיבי והכֵּן של חיים סוטין הוא שהטביע בו חותם עמוק, והצגתם בסמיכות בתערוכה זו מאירה את עבודתו של אתר באור חדש.

אתר ראה בציור הדיוקן ביטוי אינטימי ללבטי היחיד והתמסר בעיקר לציור דיוקנאות, שבהם ביקש לשקף הן את נשמת האדם והן את סערת עולמו הפנימי. כמודלים שימשו אותו בעיקר חברי עין-חרוד וילדיה, אשתו ובניו, המתוארים כאילו נלקחו מזמן ומקום אחר וכמו מחזירים אותנו אל זלטופול, העיירה היהודית שבה נולד וגדל.

במחצית שנות ה-40 החל אתר לצייר גם טבע דומם של פרחים, ששימש לו שיקוף של נפש חסרת מנוח: "מתוך שחדרתי לגוניהם העסיסיים של הפרחים ולריחניות המיוחדת הנודפת מהם", אמר. ציורי בשר ועופות שחוטים, שגם אותם החל לצייר באותו פרק זמן בהשפעת העבודות המוּכּרות והמטלטלות של סוטין, היו לעבודותיו החידתיות והחשופות ביותר. התצוגה שלפנינו מאפשרת להתוודע למכלול ציורי זה כיחידה אורגנית אחת, השוזרת זיכרונות של עבר עם חזונות של עתיד. רצף המעיד על פתיחות אמנותית שגברה עם הזמן.[3]

חיים אתר, דיוקן עצמי, 1932

אמנות ארצישראלית וישראלית

אמנים בני דורות וזרמים שונים שאבו השראה מסוטין, על פי רוב בשלבי מעבר בהתפתחותם. חלק מהם ראו בו מורה דרך לחיים ומצאו עידוד בעזות המצח שלו. אסף רהט הטיב לבטא את המשיכה לסוטין: "כמעט תמיד, כשאני לא יודע מה לצייר ואיך לצייר, אני נזכר שציור עבורי הוא קודם כל זירה של מאבק […], בין יצר החיים ליצר המוות, בין בנייה להרס, בין דיוק לעיוות, בין מיניו לקמילה, בין חוץ לפנים. בכל המאבקים האלה, סוטין הוא עבורי מורה דרך.

גם משה מוקדי הזכיר עד כמה השפיעו עליו הקונפליקטים הבלתי מוכרעים אצל סוטין.

פרק זה של התערוכה מוקדש לאמנים ארצישראלים וישראלים שיצרו בזיקה לחיים סוטין ובהשראתו. כמה מאמני שנות ה-30 מצאו בסוטין מיזוג ייחודי בין אמנות יהודית ואוניברסלית – למשל סימה סלונים, יצחק פרנקל, משה קסטל ומשה מוקדי, שאפשר להם להשתחרר בהשראתו מהפוביזם הארצישראלי ולשכלל ביטוי אישי יותר. אביגדור סטמצקי, יחזקאל שטרייכמן ויוסף זריצקי, שייסדו לימים את "אופקים חדשים" וניסחו את ההפשטה הלירית, ציירו באותן שנים בנוסח פיגורטיבי קודר, בהשפעת הציור של אסכולת פריז.

האמנים המשתתפים בתערוכה: פנחס אברמוביץ', אברהם אופק, אביבה אורי, שי אזולאי, חיים אתר (אפתקר), יוסל ברגנר, ציבי גבע, תמה גורן, תמר גטר, מיכאל גרוס, ארם גרשוני, משה גרשוני, אליהו גת, יוסף-ז'וזף-יעקב דדון, יונתן הירשפלד, רותי הלביץ-כהן, ארדין הלטר, דוד הנדלר, יוסף זריצקי, רן טננבאום, הרן כסלו, עידית לבבי-גבאי, מרדכי לבנון, אורי ליפשיץ, מריק לכנר, משה מוקדי, מיכל נאמן, אמיר נווה, לאה ניקל, מיכאל סגן-כהן, אביגדור סטמצקי, סימה סלונים, יצחק פרנקל, פנחס צינוביץ', עמית קבסה, משה קסטל, יאן ראוכוורגר, אסף רהט, אורי ריזמן, יחזקאל שטרייכמן, מנחם שמי, מיכל שמיר, יגאל תומרקין.

בשנות ה-50 הושפעו מסוטין אמנים כמיכאל גרוס, לאה ניקל ואורי ריזמן, שבין השאר התנסו בציור של תרנגולת שחוטה. בשנות ה-60 נעזר מרדכי לבנון בנופי קאן-סור-מר של סוטין לניסוח סגנונו הבוגר, ובשנות ה-70 וה-80 שאבו ממנו יגאל תומרקין, אביבה אורי ומשה גרשוני, כאשר סטו מנוסחי האמנות המינימליסטית והמושגית ופנו אל מבעים גופניים ואקספרסיביים יותר.

השפעתו של סוטין ניכרת גם ביצירה של דור אמנים צעיר יותר, בהם אמיר נווה, מריק לכנר, עמית קבסה ואחרים, המְאמצים מעבודתו דימויים וטכניקה ורואים בה דגם לביטוי ישיר של נימי נפש חשופים.[4]

תודה שוב ליניב שפירא, מנהל ואוצר ראשי, משכן לאמנות עין חרוד. תודה על החומרים והמידע, ועל נדיבות הלב!

 נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, תערוכה במשכן לאמנות עין חרוד, אוצרים: יניב שפירא, סוריה סדיקובה, ד"ר בת שבע גולדמן-אידה, 21.3.2020-9.11.2019

https://zivakoort.com/2019/11/12/%d7%a0%d7%a4%d7%a9-%d7%a2%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a1%d7%95%d7%98%d7%99%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99/[1]

[2] יניב שפירא, נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, פתח דבר, קטלוג התערוכה, המשכן לאמנות, עין חרוד, עמ' 8.

[3] יניב שפירא, חיים אתר: נאמנות כפולה, שם, עמ' 63-56.

[4] בת-שבע גולדמן-אידה, "אור מבפנים", שם, עמ' 85-72.

תערוכת "אריה ארוך צורת הדבר" 04 ינואר 2019 עד 31 ביולי 2019. אוצרים: יונה פישר ואמיתי מנדלסון, מוזיאון ישראל, ירושלים, מעצבת: רונה צ'רניקה חדר חגית והאולם לאמנות ישראלית

במוזיאון ישראל, ירושלים, מוצגת התערוכה "אריה ארוך צורת הדבר" תערוכה יפה ומרגשת, שיש בה מן ההומאז' לאמן שחשיבותו והשפעתו ניכרים בנוף האמנות המקומי. בתערוכה, עבודות מאוסף מוזיאון ישראל וכן עבודות מאוסף משפחת ארוך.[1] בנוסף, מוצגות יצירות של רפי לביא, אביבה אורי, ציבי גבע, עידו בר-אל ואחרים, בהן ניתן לראות את החותם שהשאיר ארוך על אמנים ישראלים שפעלו בשנות הששים והשבעים ואילך.

יונה פישר, האוצר חתן פרס ישראל אצר את התערוכה ביחד עם ד"ר אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל.

"עבור ארוך", כותב פישר בקטלוג התערוכה, "היה האינדיבידואליזם תפיסה המתגבשת לאטה והופכת עם הזמן להרגל ודרך עבודה, לשיטה, ולבסוף לאמונה, המוצהרת לא-אחת תוך שהיא נמנעת מלנסח את דברה, ולו ברמז, כאידאולוגיה. עמדה זו זיכתה את ארוך בהסתייגותם של חבריו ב"אופקים חדשים", ובראשם זריצקי (שארוך העריץ), על שום "הסטיות" וה"מוזרויות" שלו – הפניית העורף לאסכולת פריז ושלילת עקרון היסוד של ההפשטה הטוטלית: ומנגד, ההסתמכות המוחלטת על מאגר של דימויים שצירופם מרכיב  "סיפור" (חפצים, שברי צורות, חומרים, וכמובן צבעים שנדרשים לו ומוליכים את מבטו). כל אלה היו בשביל ארוך "צרור עובדות" השולח אותו לאחור, אל ילדותו, לעיר הולדתו ולבית אביו, וקדימה אל ההווה". [2]

בגוף היצירה המגוון של ארוך מהדהדת רוח המופשט הלירי הצרפתי, השפעות של ז'אן דובופה ופול קלה בצד השפעות אמני הפופ האמריקאי אליהן נחשף בין השאר בעת שירותו כדיפלומט מטעם משרד החוץ. שפה ייחודית שהינה מיזוג של שפת הקומפוזיציה: קו, צבע וטכניקה יחד עם הקשרים אישיים ביוגרפיים, ספרותיים וכאלו שהנם בזיקה למסורת והתרבות היהודית, אך גם התרבות האוניברסלית בהשראת עבודות של מייסטרים מתקופת הרנסנס.

השפעות

לאריה ארוך נודעה השפעה רבה על דור האמנים הישראלים, מרביתם ילידי הארץ שהחלו כאמור לעיל לפעול בשנות הששים והשבעים. השרבוטים המעין ילדיים בצירוף קולאז'ים, ניכרים ביצירתו רבת השנים של רפי לביא. עידו בר-אל משתמש ב"רדי מייד" (חפצים מן-המוכן) עליהם הוא משרבט ורושם, וציבי גבע עשה הומאז' ל"אוטובוס בהרים" של אריה ארוך. הומאז' נוסף, עבודה שיצר המעצב קובי סיבוני לעבודתו של ארך "בחנותו של ראצ'יק". ואילו ביצירותיה של אביבה אורי מופיע הקו הילדי והספונטני והסוער אותו פיתחה קודם שפגשה את יצירתו של ארוך.

ב-1955 נערכה תערוכת יחיד בבית הנכות הלאומי, בצלאל, שם פגש יונה פישר לראשונה עבודות של ארוך. ב-1968, אצר פישר במוזיאון ישראל תערוכת יחיד בה הוצגו עבודות משנות השישים, ביניהן כמה מהעבודות האיקוניות. ב-1976, שנתיים לאחר מותו של ארוך, אצר פישר רטרוספקטיבה במוזיאון ישראל, "אריה ארוך: זמנים מקומות צורות", שעברה כעבור חודשיים למוזיאון תל אביב לאמנות. תערוכה זו היא נושא הספר החדש, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות בעריכת יונה פישר.

                                       אריה ארוך, רוח אדומה ורוח כחולה, 1967                                                                             

בתערוכה במוזיאון ישראל, יצירות המהוות אבני דרך הן ביצירתו של ארוך כאמן פורץ דרך, והן במקומו בהיסטוריה של האמנות הישראלית. בצד העבודות האיקוניות דוגמת "רחוב אגריפס" ו"אוטובוס בהרים", מוצגות עבודות בממדים קטנים בהן ניכרת עוצמת הקו והיד הרושמת, כמו גם רבדים אישיים ותרבותיים. יצירות רבות המוצגות בתערוכה, קוסמות לי ועם זאת אוהבת במיוחד את דימוי ה"סירה", 1968, שצורתו כצורתה המהופכת של הספרה 8 , וגם את "תרגיל מס' 8", 1969, ספרה שיש בה מן הקדושה, והנה גם סימן סגור המסמל מחזוריות וזרימה ומייצג את האינסוף, "אורנמנט ופרופיל", 1968 ואת "רוח אדומה ורוח כחולה", 1967, על כך אמר אריה ארוך, "רציתי בפירוש להוכיח שכאשר הכחול והאדום נמצאים ביחד, הם הופכים ליסוד, ולא חשוב איך תצייר אותם" מתוך שיחה עם יונה פישר, 1974.

תודה ליונתן ארוך על הקטלוג ועל ההקדשה!

לכו לראות!!!

על הספר: הספר  יונה פישר, אריה ארוך" זמנים, מקומות, צורות רואה אור כארבעים שנה לאחר התערוכה "אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, שאצר פישר במוזיאון ישראל באביב 1976. התערוכה לוותה בזמנו בקטלוג "צנום", נטול רשימה שיטתית של המוצגים וללא דימויים. הטקסט נדפס במכונת כתיבה חשמלית (ולא בסדר-צילום), לא רק בשל מגבלות תקציביות אלא גם בזיקה לפרקטיקה שרווה אז במוזיאונים בארה"ב, ועד מהרה גם בישראל. טקסט זה מתפרסם שוב, ככתבו וכלשונו, בספר הנוכחי.

בספר צילומים המדמים את הקטלוג דאז (קט. מס. 147) והוא מלווה בתצלומי חלל של התערוכה משנת 1976 בצד יצירותיו של האמן. על מנת להמחיש את עולמו המורכב של ארוך, התערוכה נערכה במתכונת של מדורים. יצירות מוגמרות, אך גם מתווים, רשימות, קטעי ראיונות וחומרים ששימשו לארוך השראה.[3]

[1] אריה ארוך נולד בחרקוב, אוקראינה בשנת 1908. הגיע ארצה בשנת 1924. נפטר בירושלים בשנת 1974

[2] יונה פישר, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, מוזיאון ישראל, חורף 2019, עמ' 11-10.

[3] יונה פישר, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, מוזיאון ישראל, חורף 2019

בית הגפן השוכן בשכונת ואדי ניסנאס, חיפה, הוא מרכז ערבי-יהודי לתרבות, חברה, נוער וספורט. בית הגפן, חיפה פתח חלל אמנות  נוסף בתחילת דצמבר 2018. המרחב השלישי: חלל לאמנות וחינוך

בסיור טרום פתיחה אליו הוזמנתי בתחילת דצמבר 2018, שמענו על הפעילויות המתוכננות, האירועים ועל הדגש על שיח בין תרבויות ואמנות במרחב הציבורי.

בין העבודות – שטיח תבלינים – לורן מארשל, 'מדאפה' – חלל אירוח ובו פינות ישיבה בעיצובו של רמי טאריף, ציורי קיר ורצפה במרחב החיצוני – ברוקן פינגאז, צילום- אמירה קסאם זיאן, מיצב וידיאו של פאטמה שנאן, עבודות של אמי ספרד, שלומית אתגר, ענת רוזנסון בן חור, למיס שחות, ודיה הוג'יראת כעביה ועוד.

אמנים: איה אורבך, ברוקן פינגאז, לוראן מארשל, רמי טריף, אמי ספרד פאטמה שנאן, הדיל אבו- ג'והר, אשרף פואח'רי, אמירה זיאן, אלעד לרום, שוקה גלוטמן, אניסה אשקר ובני וודו.