Guillaume Houzé at the Lafayette Anticipations opening day. The foundation has a €21m five-year budget. Photograph: Julien Hekimian/Getty Images
פריז, עיר הבירה של הצרפת במאה ה-19 חווה את תחילתה של תרבות הצריכה ושל שלטי החוצות המסמלים את הפרסום המודרני, ועל כך כותב אמיל זולא בספרו "גן עדן לאישה" ("Au Bonheur des Dames"), עת בתי הכולבו הגדולים ממירים את החנויות המשפחתיות הקטנות.[1]
וכעת, Guillaume Houzé,, היורש של קבוצת בתי הכולבו גלרי לאפייט, חבר לקבוצה של ברנרד ארנו ופרסוא פינו, אנשי עסקים בעלי שאיפות אמנותיות בפתיחת Lafayette Anticipations, קרן אמנות בלב המארה.
לברנד ארנו, הצרפתי העשיר ביותר העומד בראש LVMH תאגיד צרפתי בינלאומי בתחום מוצרי מותרות אשר מטהו נמצא בפריז, יש את קרן לואי ויטון, בניין שתוכנן ע"י הארכיטקט פרנק גרי. המקביל אליו, פרנסוא פינו, הנמנה אף הוא בעשיריה הפותחת של עשירי צרפת, בונה חלל תצוגה לאוסף האמנות העכשווית הגדול שלו שיפתח בבירה הצרפתית בשנה הבאה.
בבניין התעשייתי לשעבר בן החמש הקומות, חלק ממה שהיה פעם בית ספר לבנות, הוקם מרכז תרבות מודרני ע"י הארכיטקט רם קולהאס ומשרד הארכיטקטורה שלו שבסיסו ברוטרדם.
המרכז כולל מגדל תצוגה בן 18 מטר עשוי מבטון, מתכת, זכוכית וקומות נעות, בעל אפשרויות ניעות ותפעול ייחודיות.
הבנייה היתה מורכבת ביותר בשל העובדה שהמבנה בצורת U המקורית, שנבנה ב-1891 כמחסן לבית הכלבו BHV department store שליד, נמצא באזור בו יש חוקי שימור נוקשים.
Houzé, נשיא הקרן וצאצא של מייסד גלרי לאפייט, בית הכלב היוקרתי בשדרות הוסמן, הודה שאכן יש בפריס מוסדות וקרנות רבים. מכל מקום הוא עמד על כך של- Lafayette Anticipations לה יש תקציב עבודה בן 21 מיליון יורו (19 מיליון ליש"ט) לחמש השנים הבאות, אינה עוד גלריה לאוסף המשפחה שלו של אמנות עכשווית, אלא חלל ייחודי לעידוד יצירת אמנות.
The Lafayette Anticipations gallery will give space to many lower-profile artists to create works. Photograph: Delfino Sisto Legnani/Marco Cappelletti
בקומת המסד, אמנים מוזמנים – לא בהכרח ידועים בעולם האמנות ולאו דווקא צרפתיים – יקבלו זמן, מרחב וכלים לעסוק באמנות בסביבת עבודה הייטקית. אוצרים שמקום מושבם בלונדון, ניו יורק והולנד יעודדו ויגלו כישרונות.
Lafayette Anticipations says it wants to bring about an ‘encounter of creativity and commerce’. Photograph: Delfino Sisto Legnani/Marco Cappelletti
"ב-2012 הקמנו את קרן גלרי לאפייט, והשאלה העיקרית שעלתה היתה איך נוכל למקסם את העזרה שלנו לאמנים", אמר Houzé. "הקמנו צוות חשיבה המורכב מאמנים, פילוסופים, מתכננים ואחרים וניהלנו סדרות של סדנאות על מנת להגדיר את היכולת של הקרן בת המאה ה-21 להביא עמה אמירה שונה".
"היתה הסכמה על תפיסת ה-`production'; הזמנו אמנים לסוג של תכנית מקדימה בנוגע ליצירה של משהו שונה, וכעת אנו בוחנים זאת באופן מעשי בבניין".
גלרי לאפייט נפתחה בשנת 1894 על ידי שני דודנים יהודים צרפתיים תיאופיל בדר ואלפונס קאהן כחנות סדקית קטנה בקרבת האופרה גרנייה, ותחנת הרכבת סנט לזר, ברחובות לה פאייט ושוסה ד'אנטין. בשנת 1896הם רכשו את המבנה שברחוב לאפייט 1, ובשנת 1903 את המבנים בשדרות הוסמן ובנוסף מבנה ברחוב שוסה-דאנטין.
באוקטובר 1912, נחנכה החנות בת חמש הקומות, אותה מסגרה כיפת זכוכית ממוסגרת במתכת ומעוטרת באלמנטים פרחוניים. גובהה של הכיפה 33 מטר. בחנות כמאה מחלקות בקירוב, כולל ספרייה ומספרה. החנות הפכה לחנות יוקרה משגשגת המושכת עד היום לקוחות רבים.
ביקור במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב במסגרת כנס למדע שהתקיים במקום עורר בי את אותה תחושת פליאה אודותיה אמר רנה דקרט שהיא "הראשונה מבין התשוקות, פליאה פתאומית של הנפש אודות אובייקטים שנראים נדירים ויוצאי דופן". מוזיאון זה העתיד להיות המרכז הלאומי לחקר, תיעוד ומדע בתחומי המגוון הביולוגי בישראל מאגד בתוכו כ-5.7 מיליון פריטים מאוספיה של אוניברסיטת תל אביב. האוספים מתעדים את עולם החי והצומח בישראל ובמזרח התיכון, כשם שאת ההתפתחות ההיסטורית והתרבותית של המין האנושי.
בכנס למדע – מרכז מורים ארצי למורי המדע והטכנולוגיה בבתי הספר היסודיים שהתקיים ביום שלישי 3.7.2018, הציג צוות אנשי המוזיאון את הפעילויות לעתיד לבוא במקום בהרצאות הפורשות את המגוון האפשרי לחקר ולימוד בנושאים אלו.
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט
איסוף עתיקות והתשוקה לאובייקטים מן הטבע הופיעו לראשונה באיטליה לפני כל מקום אחר באירופה המערבית. הומניסטים של הרנסנס האיטלקי החלו בפעילויות אלה בו בזמן באוניברסיטאות של פיזה, פדובה ובולוניה, כשם שבחצרות הנסיכים והאקדמיות באיטליה. נוסדו הגנים הבוטניים הראשונים, ומוזיאונים הפכו לחלק סדיר במערך ההוראה להבנת הטבע. הטבע הפך לנושא לחקר עמוק שכמותו לא היה מימיו של פליניוס והעבודה האנציקלופדית הגדולה של אלברטוס מגנוס. שתי הפעילויות – איסוף וחקר של הטבע מופיעות במחקרים של נטורליסטים כמו Ulisse Aldrovandi (1522-1605) ו-Athanasius Kircher (1602-1680), ותוצאותיהן, גישות חדשות כלפי הטבע כ"ישות" שניתנת לאיסוף וקביעת טכניקות חדשות לחקר שבבירור שינו את ההיסטוריה של הטבע.
בני הזמן היו מודעים לעליונותה של איטליה ברנסנס של ההיסטוריה של הטבע. "ולאלה שעוסקים בהיסטוריה של הטבע, ספרים שהוצאו לאור ע"י איטלקים והאוספים הנפלאים שנאספו בזמנים שונים, מורים כיצד הם הצליחו בכך לפני כל אומה אחרת", כתב העורך מן המאה ה-18 Michele Mercati ב-1717.
הכמיהה לטבע היתה חלק ממקסם נרחב יותר באיסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית. במהלך המאות ה-16 וה-17 הופיעו מוזיאונים ראשונים למדע, טכנולוגיה, מוזרויות אתנוגרפיות ופלאי הטבע. כמיהה זו הופיעה בזמן שבו כל אירופה נראתה כעוסקת באיסוף, מוזיאונים, ספריות, גנים מורכבים, גרוטות וגלריות אמנות. כה רבה היתה עבודת המזכיר ההומניסט אנטוני גיגנטי שהוא קונן על כך שאין לו זמן להנות מעשיית ספר שיהיה שווה דיו שיהיה מכובד למדפי מוזיאון היפוליטו אגוסטיני בסיינה. האציל הטוסקני ניקולו גדי שהיה נאמן על שניים מהדוכסים הגדולים וחבר של אלדרוונדי עמד על זה שהדברים שלו יוצגו לכל האצילים הפלורנטינים והזרים עפ"י בקשה", כה גבוה היה הערך שהוא יחס לכך. אספנות הפכה לפעילות של בחירה בקרב האליטה החברתית והמלומדת. היא מילאה את שעות הפנאי ונראתה כתופסת כל רגע בחייהם. דרך האיסוף של האובייקטים, ניתן היה לרכוש ידע אודותיהם ודרך הצגתם לרכוש כבוד ופרסום שכל המלומדים שאפו לו.
האוספים שהוצגו בחדרי פלאות/מוזרויות ובקבינטים של טבע היו על-פי רוב בבעלות פרטית ונגישות מוגבלת; היו בהם אובייקטים מעשה ידי אדם (artificialia) (ציורים, פסלים, ועוד, לצד אוצרות מן הטבע (naturalia). האוספים הוצגו על מדפים, במגרות או נתלו מהתקרה. בין הדימויים המוקדמים הידועים: תחריט בספר Dell Historia Naturale"" "על ההיסטוריה של הטבע", מאת Ferrante Imperato (1525-1615 בקירוב) פרנטה אימפרטו 1599, המציג את אוספי הטבע – יונקים מפוחלצים, אלמוגים, קונכיות, מינרלים ועוד, וזה שלOle Worms אולה וורמס (1588-1654), רופא ואנטיקוואר דני. להם קדמו כמובן הסטודיולו של פרנצ'סקו הראשון דאי מדיצ'י בפלצו וקיו, פירנצה, וסטודיולי (מהמילה סטודיו קטן בנסיכויות אורבינו, פררה ואחרות באיטליה).
אחת מהמטרות במרחבים אלה היתה "לייצר מודל פרטי של היקום" במעין מיקרוקוסמוס הנתון לשליטתם, בהקבלה לאל שבמרומים השולט על היקום, ובאמצעותו לארגן את היחסים בין הנראה לבין הלא נראה. מטרות נוספות: אתגר ועניין מחקרי; להעניק לבעלים הנאה צרופה; להדהים את הסובבים ולמשוך תשומת לב; יוקרה.
העניין בחדרי פלאות/מוזרויות ובקבינטים של הטבע פג בשלהי המאה ה-18 בשל שינויים פוליטיים, כלכליים ואחרים באירופה, ובשל הלאמת אוספים פרטיים ובהם גם חלק ניכר מהקבינטים וחדרי הפלאות והמוזרויות שמרכיביהם נטמעים במוזיאונים גדולים הנפתחים לציבור במאה ה-19. במקביל, מתגבשת תפיסה מוזיאלית הדוגלת בתצוגה כרונולוגית ותמטית, במנוגד לתצוגה המגובבת והאקראית הניכרת לעתים בתצוגות בחדרי פלאות/מוזרויות.
מיכה לוין כותב בספרו "יש לזכור שמוזיאונים הינם מוסד חדש יחסית. דעות על תפיסת המוזיאון – מה הוא צריך להכיל, את מי הוא צריך לשרת, וכיצד עליו לתפקד, משקפות שינויים בחברה ובתרבות. יותר מאשר בסוגים מיוחדים אחרים של ארכיטקטורה, מתפקידו של המוזיאון לבטא ערכים וטעמים חברתיים, וליצור הצהרה תרבותית ייחודית. המוזיאון הנו מייצג של הציוויליזציה".
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט
לסיכום, מהות מוזיאון מתמקדת באיסוף, שימור, חקר, פרשנות, תצוגה. ואני רוצה לשאול מה המילה knowing אומרת במוזיאון? מה נחשב כידע במוזיאון? מה מקובל ומה פחות? האם טעמים והעדפות משתנים במהלך הזמן? מהו תפקיד אנשי מחלקות החינוך במוזיאון? מהו תפקידם של אוצרי מוזיאון ביחס לתצוגות ולמבקרים? ובאשר לתפקידם של מוזיאונים של טבע עלינו לזכור שנטורליסטים אריסטוטליאנים עיצבו את המוזיאון כמקום לסינתזה ביקורתית! "וצו" זה אמור להיות זה שנישא וממשיך במסורת המוזיאלית.
ובאשר לכתוב לעיל: חומרי הפוסט נלקחו ממחקר שערכתי בין השנים 2002/3-2005 על חדרי מוזרויות/מופלאויות וקבינטים של טבע בין המאות 15-18 וההשתקפויות והביטוי שלהם באמנות מודרנית ועכשווית, במסגרת לימודי במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, אוניברסיטת תל אביב.
Michael.D. Levin, The Modern Museum: Temple or Showroom, Jerusalem, Tel Aviv c.1983
Lugli, Adalgisa, Naturalia et Mirabilia: Il Collezionismo enciclopedico nelle wunderkammern d`Europa (Milano, 1983)
וכמובן ספרים ומאמרים נוספים, אך על כך בהזדמנות אחרת.
Barnett Newman, Broken Obelisk, 1963-1967, dedicated to Martin Luther King, Jr., in front of the Rothko Chapel (1971). Photo by Hickey-Robertson. Courtesy of the Rothko Chapel Archives.
בבוקר ששי, 23 במאי, אנשי האבטחה בקפלת רותקו ביוסטון מצאו את מה שמנהל המכון הידוע בטקסס, שנוסד ע"י האספנים ג'ון ודומיניק דה מניל, כינה, "פשע שנאה". אנשי האבטחה מצאו צבע לבן קרוב לכניסה לקפלה, בצד עלונים פרסומיים בהם נאמר "It's okay to be white" מפוזרים מסביב לחלל האוקטגונלי, והפסל של ברנט ניומן מוצב בחזית של כך.
דויד לסלי, המנכ"ל, מסר ל"יוסטון כרוניקל" שבמקום להסתיר אקט זה של שנאה מפני המבקרים בזמן שהצבע הוסר, אנשי המקום החליטו לכבד את באי המוזיאון באופן שיכבד את מרטין לותר קינג, אשר לו ברנט ניומן הקדיש את פסלו :"האובליסק השבור" (1963-1969). "התגובה הראשונה שלנו היתה לפתוח את המקום בשנית מהר ככל האפשר ולא לאפשר למשהו כגון זה להחריש את המסר שלנו, להשתיק את הנגישות שלנו".
קפלת רותקו – שתוכננה ע"י מרק רותקו כמקום של שלום ואינטרוספקציה, ומכילה 14 עבודות שהוזמנו ע"י דה מניל שש שנים קודם מותו –סמוכה לאוסף מניל, המכון בו מצוי האוסף של הזוג מניל. דה מניל אספו בכסף שצברו מעסקי נפט יצירות אמנות חשובות באהבה גדולה. האוסף כולל כיום אלפי יצירות של אמנים ידועים, אוסף גדול של אמנות סוריאליסטית וכן יצירות מהעת העתיקה. הזוג אשר תמך ביוזמות הקשורות לזכויות אזרח ביוסטון, תמך בקרן עבור דר' קינג ב-1967, וכשעשור מאוחר יותר, גזען ריסס "White Power" וצלב קרס בבסיסו של האובליסק של ניומן, נערכו הפגנות למען השלום במקום, ודומיניק אמרה שוונדליזם זה צריך להישאר כ"תג של כבוד"!
ברנט ניומן (1905-1970), יהודי אמריקאי שאף ליצור אמנות מופשטת, ללא עיטור, וללא התחשבות באידיאל היופי המערבי המקובל. במאמר “הנשגב הוא עכשיו”, 1948, הכריז ניומן כי הנשגב תפס את מקומו של היפה ככוח מניע של המודרניזם, וביקש ליצור אמנות שתישא בחובה את רעיון הנשגב.
ביום שני 7 במאי, מכון לתלבושות במטרופוליטן חגג בגאלה שהפגינה את אהבת האופנה כשם שאת נוכחותה בתערוכה: "Heavenly Bodies: Fashion and the Catholic Imagination" על תערוכה זו כתבתי בעבר, עת עלתה לתצוגה במטרופוליטן – "כשאופנה, הכנסייה הקתולית ומוזיאון המטרופוליטן חוברים יחדיו…תערוכה במטרופוליטן 10.5.2018-8.10.2018"[1]
התערוכה עוסקת בקשר שבין אופנה לבין יצירות אמנות דתית באוספי המוזיאון, ומוצגת בשלושה מרחבים: the Anna Wintour Costume Center, הגלריות המדייוואליות של המט' בשדרה החמישית וכן הקלויסטרס, [2]. בלב התערוכה מלבושים אפיפיוריים בהשאלה מהסקריסטיה של הקפלה הסיסטינית, שמרביתם לא הוצגו מעולם מחוץ לוותיקן, ואף לא בתערוכת הבלוקבסטר של המטרופוליטן ב-1983, "The Vatican Collections: The Papacy and Art".
אופן ההצגה של יצירות כנסייתיות יוצאות דופן אלה מדגיש את ההשפעה המתמשכת של הדת ושל מלבושי כהונה על האופנה, ממעצבים כגון כריסטובל בלנסיאגה ועד לדונטלה ורסאצ'ה, שהינה הספונסרית, לצדם של Christine and Stephen A. Schwarzman של התערוכה. (Condé Nast מספק תמיכה נוספת). בתערוכה פריטים מידי קוקו שאנל וג'ון גליאנו, שב- Fall 2000 Couture collection לקריסטיאן דיור שפתח את התצוגה עם דמות מעין אפיפיור המטלטל קטורת ובעודו פוסע משמיע את הפסוק “Understand the concept of love”.
אנדרו בולטון, אוצר מכון הלבוש במטרופוליטן שעבד על התערוכה לצדם של קולגות מהמחלקה לאמנות מדייוואלית במט' והקלויסטרס, מעונין להראות איך "הדת הנוצרית החומרית" סייעה לעצב את אופן התיאור הקתולי." ההצטלבות של אמונה ואופנה, השמימי והארצי, לא היתה תמיד קלה – "והייתה מורכבת ואף טעונה לעתים", כך רואה בולטון את היחס בין שני תחומים אלה, והאופן שבו הם השרו השראה על חדשנות באופנה.
אוסף האמנות העצום והחשוב של דויד רוקפלר (מת במרץ 2017)[1] הוצא למכירה פומבית בכריסטיס בחודש זה, חודש מאי. מדובר באוסף של דויד ופגי רוקפלר המכיל מעל 2,000 אובייקטים, והוערך מעל 500 מיליון דולר, ומניב כעת מעבר לכך.[2]
כל ההכנסות ממכירת האוסף מיועדות לצדקה. דויד רוקפלר (הנכד האחרון שנותר למיליארדר ומייסד השושלת, ג'ון ד. רוקפלר), כיהן כיו"ר לאורך זמן של בנק צ'ייס מנהטן בנק והיה מקורב לנשיאים, ראשי ממשלה ומלוכה כאחד. הוא היה אספן נלהב ומומחה. הוא ואשתו המנוחה, פגי, נסעו בעולם החל מעשור 1940 בחיפוש אחר מיטב הציורים, הפסלים, כלי החרסינה ופריטי אספנות. הבתים והתכולה שלהם הועמדו אף הם למכירה. באוסף שהוצע למכירה, יצירות מפורסמות של פיקאסו, מונה ומטיס, וכן פסלי בודהא מאסיה, אמנות מאמריקה הלטינית, מסכות אפריקאיות, ריהוט אנגלי ותכשיטי יהלומים. האוסף העצום שלהם של חרסינה סינית, כולל סט לקינוחים שהשתייך לנפוליאון; הקיסר אהב מאוד סט זה ולקח אותו אתו עת יצא לגלות באלבה. "כוכבת המכירה" "נערה צעירה עם סל פרח" של פבלו פיקאסו, יצירה נדירה מהתקופה הוורודה של האמן. "שושני המים" של קלוד מונה, ציור שהיה תלוי בגרם המדרגות בהדסון פינס, ו"עירומה שרועה", הידועה בשם "אודליסק עם מגנוליות" מידי אנרי מאטיס.
היצירה של פיקסו נמכרה ב-115.1 מיליון דולר, והמכירה כולה הניבה 646.1 מיליון דולר
ארבעה בתים היו בבעלותו של דויד רוקפלר – במנהטן, במיין, בית חווה בצפון מדינת ניו יורק ואחוזה בווסטצ'סטר – נמכרו בנפרד, וההכנסות נתרמו אף הן לצדקה. דויד רוקפלר הבן, שרכש את החווה מעיזבונו של אביו, אמר שאף שהוא ובני משפחתו מאבדים את הנכסים ואת יצירות האמנות, הוא שמח שהם יימכרו למטרה חשובה. מעבר למכירה עצמה, אוסף רוקפלר פותח צוהר לחייהם של בני המשפחה שהינם בין העשירים ביותר באמריקה. לשושלת בת שבעת הדורות, יש מוניטין של עושר עצום, עידון, ופילנתרופיה. השם רוקפלר עשוי להוסיף כ-50% לשווי של יצירות אמנות ופריטי אספנות. ציור של רותקו שהיה שייך לדייוויד רוקפלר, ונודע כ"רוקפלר רותקו ", נמכר ב -2007 בכ-73 מיליון דולר – פרמיה של 80% על מחיר המכירה הצפוי של יותר מ -40 מיליון דולר.ביתו של דויד בווסטצ'סטר, הנקרא הדסון פינס, שהוערך ב -22 מיליון דולר, נמכר לאחר מקח וממכר נוקשה ב -33 מיליון דולר. ואכן, עבור "העשירים חדשים", בעלות על יצירה או פריט מאוסף רוקפלר נושאת סטטוס מיוחד. "לקונים יש תחושה שהם קונים סיפור ומקבלים בנוסף פריטים ערכיים ויפים עם "ארומה" ביתית", אמר דויד ג'וניור. דויד ג'וניור הוסיף שהוריו פעלו לפי כללים ספציפיים כשהיה מדובר באספנות. היתה להם שיטת וטו שלפיה הם קנו יצירה או אובייקט בתנאי ששניהם אהבו זאת. הם חיפשו עבודות באיכות הגבוהה ביותר, אף אם היו היקרות ביותר; והם זכו לגיוון רב, בחיפוש אחר יצירות ממגוון רחב של אמנים מתרבויות שונות. אבל הקריטריון העיקרי שלהם היה יופי. "יופי היה חשוב להם מאוד, "אמר דויד הבן. "עבודה מרתקת אך קשה, לא נרכשה לאוסף הביתי"."מכירה פומבית זו לא נועדה להכניס כספים לבני המשפחה, יש בה מן הרצון לעשות דברים חשובים מאוד – להשיג כספים נוספים למוסדות שהיו חשובים לאבא שלי" אמר דויד רוקפלר ג'וניור דויד האב למד על אמנות מאמו, אבי אולדריץ' רוקפלר, שסייעה להקים את המוזיאון לאמנות מודרנית והיה לה אוסף אמנות גדול מאסיה. הוא כיהן בחבר המנהלים של המומה, ובתפקידים שונים כיו"ר מאז 1948, מה שאפשר לו גישה למומחים ויצירות אמנות למכירה שאספנים רבים השתוקקו להן. מחיר יצירות האמנות שבאוסף שלהם נסק במהלך השנים, אף שדויד ופגי לא קנו בכוונת רווח. דויד האמין שבקניית יצירה מהאיכות הטובה ביותר, ערכה יעלה; וכפי שאמר דויד ג'וניור "הם רצו להיות מוקפים ביצירות טובות כל הזמן" ילדי משפחת רוקפלר המשיכו במורשת הנדבנות והנתינה למוסדות שונים. הנדיבות של המשפחה סייעה להקמת אוניברסיטת שיקגו, את ה-Colonial Williamsburg, אוניברסיטת רוקפלר, המוזיאון לאמנות מודרנית וקרן רוקפלר, וזאת בנוסף למוסדות ועמותות. דויד גדל עם המנטרה המשפחתי בנוגע לחשיבות הנתינה. הוא העניק יותר ממיליארד דולר לצדקה במהלך חייו. בחתימה על the Gates-Buffet "Giving Pledge" [3] דויד כתב "לאלה שזכו להנות מהטוב ביותר בשיטת הכלכלה של האומה שלנו יש אחריות מיוחדת להחזיר". כפי שנקבע בצוואה של דויד רוקפלר, ההכנסות ממכירה פומבית של כריסטי יועדו ל -12 מוסדות צדקה – כולל הרווארד, המוזיאון לאמנות מודרנית, המועצה ליחסי חוץ ואגודת החקלאות האמריקאית. בידי הרוקפלרים יש עדיין יש הון עצום, אך הם אינם חושפים פרטים בנדון. פורבס העריך שווי נטו של דייוויד רוקפלר, מעל 3 מיליארד דולר, אך זה כלל את ערך קרן הנאמנות שבה היה מוטב. קרן נאמנות זו שיש מעריכים שהיתה כמחצית משווי הנכסים, תועבר כעת לחמשת ילדיו ולעשרת נכדיו. השפעת המשפחה תהיה בעיקר באמצעות הפילנתרופיה שלה, הכוללת את קרן רוקפלר, את קרן משפחת רוקפלר, קרן האחים רוקפלר, קרן דויד רוקפלר. בהערכה, יש בכלל הקרנות מעל 5 מיליארד דולר. דויד ג'וניור הדגיש את חשיבות נקודת המבט הרחבה, את ההתחשבות בטבע ובכדור הארץ, את חשיבות היופי בעולם, את חשיבות הנדיבות! וכשנשאל איך הוא ירגיש בליל המכירה הפומבית, האם יתחרט על אובדן כל כך הרבה מהירושה המשפחתית, הוא השיב: "אתה לא יכול לקחת את זה אתך, בסופו של דבר, אין אלה הדברים שחשובים בחיים ". Frank, R.(2018, March 15). Re: The Sale of the century. A look inside the Rockefeller auction. Retrieved from https://www.cnbc.com/2018/03/15/the-sale-of-the-century-a-look-inside-the-rockefeller-auction.html
דיויד רוקפלר, פילנתרופ שהעניק יצירות חשובות למומה – המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ואשר שימש בשנותיו כיו"ר (מ-1948) ולאחר מכן כיו"ר כבוד של הדירקטוריון, והגדיל באופן ניכר ביותר את נכסי המוזיאון, מת בביתו בפוקנטינו הילס, ניו יורק, בן 101 שנה.
בהון שנצבר הן בשל ירושה והן בשל עבודה כבנקאי חשוב בצ'ייס מנהטן בנק, רוקפלר השתמש במעמדו בחברתי להבאת כסף מאספנים ומידוענים – אף שהוא עצמו גם כן, היה פעיל בהגדלת התרומות למוזיאון. ב-2005, הוא העניק 100 מיליון דולר – מענק היסטורי שאפשר סיוע לתוכניות החינוך של המוזיאון. הוא גם תרם 77 מיליון דולר לתוכנית החידוש של המומה.
רוקפלר היה בעל טעם באספנות ונודע כרוכש יצירות ממסטרים מודרניסטיים. באוסף שלו היו ציורים, רישומים והדפסים מידי פול סזאן, אנדרה דרן, וילם דה קונינג, פול גוגין, הנרי מאטיס, ג'ורג'יה אוקיף ופבלו פיקסו ואחרים.
חלק מהיצירות ניתנו למומה כ תרומה מצטברת לאורך זמן, מסיבות מיסוי. ב-1994, האוסף של רוקפלר ואשתו פגי, הוצג בתערוכה במומה.
התאגיד, בקניית אמנות והצגתה מבין את האפשרויות שבהשגת הכרה ציבורית ויוקרה. בנק צ'ייס מנהטן , ניו יורק, היה בין הראשונים לרכוש אמנות למשרדים בפרק אווניו 410. הצלחת המאמץ הראשוני, 1959, הובילה להצעה להציג יצירות אמנות במשרדים הראשיים והחדשים בוול סטריט. דויד רוקפלר היה זה שהרחיב את השימוש באמנות לכלל סביבות העבודה, תפיסה שדרשה מאות יצירות אמנות וצוות מיומן. מומחי אמנות מוכרים ביניהם אלפרד באר מהמומה וג'יימס ג'ונסון סוויני מהגוגנהיים, וראשי הנהלת הבנק , נרתמו להצלחת התוכנית החדשה. בעצתו של אלפרד באר, העוזרת שלו דורותי מילר הפכה ליועצת האמנות התאגידית הראשונה. וכך נולד האוסף התאגידי הראשון.
למעלה משלושים שנה אני עוסקת באוספים, אספנים ופטרוני אמנות. באוסף רוקפלר כאוסף, פרטי ותאגידי עסקתי ועודני עוסקת במהלך השנים בעבודתי כמרצה במוזיאון תל אביב לאמנות ובגופים נוספים, כחוקרת, כמרצה וכיועצת.
אנשי עיתונות הציפו את המוזיאון הלאומי של אירן לפני כחודש, עם הגעתן של 50 יצירות אמנות מהלובר – תערוכה חשובה ראשונה ע"י מוזיאון מערבי. התערוכה משקפת את השימוש הנחוש של צרפת בדיפלומטיה תרבותית עת היא מנסה לבנות מחדש קשרים מסורתיים עם אירן, אף שיש מחלוקת ומתח בנושאים הקשורים לפוליטיקה ובטחון.
דלתות המוזיאון הלאומי במרכז טהרן החוגג 80 שנה להיווסדו, נפתחו לפני העיתונאים ולאחר מכן לציבור. בין הפריטים שהובלו במטוס היו ספינקס מצרי בן 2,400 שנה, בסט של הקיסר הרומי מרקוס אורליוס ורישומים מידי רמברנדט ודלקרוא. Judith Henon, אחת ממומחיות/מומחי האמנות שנשלחו ע"י מוזיאון הלובר תיארה: "חלק מהפריטים אף היו קלים לשינוע מאשר אחרים. הפרטנרים האירנים שלנו אהבו מאוד את הספינקס, אך הוא שוקל המון והיה מורכב ביותר להציבו במקום שנועד לו".
התערוכה מסכמת שתי שנות עבודה מאז שחוזה החילופין התרבותי נחתם במהלך ביקורו של הנשיא חסן רוחאני בפריס בינואר 2016. "קשרים בין צרפת ואירן הינם עמוקים ורבי שנים שכן צרפת היתה החלוצה בחקר ארכיאולוגי כאן", אמר Jean-Luc Martinez, נשיא הלובר לסוכנות הידיעות הצרפתית (AFP).
"זו תערוכה לא צפויה לחלוטין… היא מאפשרת לנו ליצור קשר בין רגע רב הוד זה ולקשרים שמקורם אי-שם במאה ה-19".
קשרי תרבות
לצרפת יש קשרי תרבות עמוקים עם אירן קודם המהפכה, והמוזיאון הלאומי עצמו נבנה ע"י אדריכל צרפתי, אנדרי גודארד, ב-1938.
בעוד שבריטניה ורוסיה נאבקו להשגת השפעה פוליטית בפרס של המאה ה-19, היו אלה הצרפתים שהובילו ונתנו את הטון במסעות חקר ארכיאולוגיים. "לצרפת היתה הקדימות בנושאים תרבותיים בשלהי המאה ה-19 והיא היתה היחידה ש'חפרה' באירן", אמר ז'וליאן קוני, אחד מהאוצרים של הלובר בתערוכת טהרן, ומומחה בנוגע לאירן. והוסיף שעל מנת לא לאפשר שליטה בכל לבריטניה ורוסיה, השליטים הפרסיים אפשרו בעיקר לצרפת שליטה בנושאי תרבות. "כתוצאה, הצרפתים הם שהקימו את שירות העתיקות בפרס ב-1930", אמר קוני. הדבר הועיל לשימור כוחה של צרפת בקרב האירנים, "ובזמן שאחרים עסקו בחיפוש אחר נפט, אנו התרכזנו בדברים חיוביים", אמר דיפלומט צרפתי.
האירוניה היא שהתערוכה עצמה נפתחת בזמן של מתיחות דיפלומטית בין צרפת לבין אירן. שר החוץ הצרפתי Jean-Yves Le Drian הגיע לטהרן לחנוכת תערוכת הלובר, אך גם על-מנת לקיים שיחות בנושאים קשים הקשורים לטילים הבליסטיים ולהתערבויותיה של אירן באזור.
העיתונות השמרנית של אירן האשימה את לה דריאן בהעלבת העם האירני עם הביקורת שלו על תכנית הטילים וכינתה אותו "מעריץ מתרפס" של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ.
תחום התרבות מציע הזדמנות להתמקד בנושאים חיוביים יותר בין צרפת ואירן, דבר שניתן לראותו במספר קשרי מסחר והשקעה, ביניהם יצרניות המכונית פז'ו ורנו כשם שחברת הגז והנפט Total[1] מאז הסכם הגרעין 2015. בין שתי המדינות אף קשרי אוניברסיטה, שכן 1,700 אירנים לומדים בצרפת.
"תערוכה זו משקפת את האיפה שלנו לחזק את הקשרים שביננו. אנו רוצים לומר שאירן חוזרת לנורמליזציה בינלאומית", אמר דיפלומט המלווה את לה דריאן, שר החוץ הצרפתי.
Iranians visit an exhibition of 50 artworks from French museum the Louvre on March 5, 2018 at the National Museum in central Tehran, the first major show by a Western [2]museum in the n's history. (Photo/Agencies)
סטודיו האמן מהווה דיוקן אישי של האמן/ת. זהו מרחב אישי, בו שזורים יחדיו הפרטי בצד הציבורי, העבר, וההווה. בסטודיו ניתן להתחקות אחר תהליכי העבודה של האמן, מתודות, מדיה שונות – סקיצות, הדפס, ציור בצבעי שמן, צבעי מים וכדומה.
הסטודיו הוא מעין "ארכיאולוגיה של העבר" כדברי מישל פוקו, בו מצטברות שכבות על גבי שכבות – עבודות מימים עברו בצד הגיגים, פרויקטים שהותחלו ונזנחו בצד כאלה שקרמו עור וגידים, והתחקות אחר יצירת האמן לאורך זמן.
זו התחושה שחווים כשנכנסים לסטודיו של הצייר יוסל ברגנר ז"ל שבימים אלה מתקיימת בו התערוכה "אתמולי", תערוכה בת ארבעה ימים בסטודיו בו פעל עשורים רבים. יוסל אמר: "מה שיש לי בסטודיו, זה לא אוסף, אני אוהב דברים אלה, הרמוניקות, צעצועים, רישומים, ציורים, צילומים של חברים, קטעי עיתונות".
לפני כשנתיים ומקצת הוזמנתי ע"י חברתי, האוצרת אירית לוין להתלוות אליה בביקור בסטודיו של יוסל ברגנר. זו היתה חוויה משמעותית. איש מרשים, צלול, עם חוש הומור לעילא ולעילא. סבבתי בסטודיו, ולא שבעתי – מעין קופסת זמן של תרבות ארץ ישראלית ואירופאית בו בזמן.
יוסל שיתף במחשבותיו על קפקא ולא רק אודותיו! משתפת כאן מעט –
אבא (אביו של יוסל היה המשורר האידי מלך ראוויטש) היה המתרגם של קפקא 1924 ומאז אני "מקפקף"
איני אוהב את המילה "artist" – אני אוהב להיקרא צייר. I'm an Illustrator, painter
ובאשר לכלים הרווחים בחלק מיצירותיו סיפר – כלי שקיבל בנעוריו הפך למושא השראה, ובציוריו הכלים הפכו ל"אנושיים", ולזיכרונות.
