Barnett Newman, Broken Obelisk, 1963-1967, dedicated to Martin Luther King, Jr., in front of the Rothko Chapel (1971). Photo by Hickey-Robertson. Courtesy of the Rothko Chapel Archives.
בבוקר ששי, 23 במאי, אנשי האבטחה בקפלת רותקו ביוסטון מצאו את מה שמנהל המכון הידוע בטקסס, שנוסד ע"י האספנים ג'ון ודומיניק דה מניל, כינה, "פשע שנאה". אנשי האבטחה מצאו צבע לבן קרוב לכניסה לקפלה, בצד עלונים פרסומיים בהם נאמר "It's okay to be white" מפוזרים מסביב לחלל האוקטגונלי, והפסל של ברנט ניומן מוצב בחזית של כך.
דויד לסלי, המנכ"ל, מסר ל"יוסטון כרוניקל" שבמקום להסתיר אקט זה של שנאה מפני המבקרים בזמן שהצבע הוסר, אנשי המקום החליטו לכבד את באי המוזיאון באופן שיכבד את מרטין לותר קינג, אשר לו ברנט ניומן הקדיש את פסלו :"האובליסק השבור" (1963-1969). "התגובה הראשונה שלנו היתה לפתוח את המקום בשנית מהר ככל האפשר ולא לאפשר למשהו כגון זה להחריש את המסר שלנו, להשתיק את הנגישות שלנו".
קפלת רותקו – שתוכננה ע"י מרק רותקו כמקום של שלום ואינטרוספקציה, ומכילה 14 עבודות שהוזמנו ע"י דה מניל שש שנים קודם מותו –סמוכה לאוסף מניל, המכון בו מצוי האוסף של הזוג מניל. דה מניל אספו בכסף שצברו מעסקי נפט יצירות אמנות חשובות באהבה גדולה. האוסף כולל כיום אלפי יצירות של אמנים ידועים, אוסף גדול של אמנות סוריאליסטית וכן יצירות מהעת העתיקה. הזוג אשר תמך ביוזמות הקשורות לזכויות אזרח ביוסטון, תמך בקרן עבור דר' קינג ב-1967, וכשעשור מאוחר יותר, גזען ריסס "White Power" וצלב קרס בבסיסו של האובליסק של ניומן, נערכו הפגנות למען השלום במקום, ודומיניק אמרה שוונדליזם זה צריך להישאר כ"תג של כבוד"!
ברנט ניומן (1905-1970), יהודי אמריקאי שאף ליצור אמנות מופשטת, ללא עיטור, וללא התחשבות באידיאל היופי המערבי המקובל. במאמר “הנשגב הוא עכשיו”, 1948, הכריז ניומן כי הנשגב תפס את מקומו של היפה ככוח מניע של המודרניזם, וביקש ליצור אמנות שתישא בחובה את רעיון הנשגב.
ביום שני 7 במאי, מכון לתלבושות במטרופוליטן חגג בגאלה שהפגינה את אהבת האופנה כשם שאת נוכחותה בתערוכה: "Heavenly Bodies: Fashion and the Catholic Imagination" על תערוכה זו כתבתי בעבר, עת עלתה לתצוגה במטרופוליטן – "כשאופנה, הכנסייה הקתולית ומוזיאון המטרופוליטן חוברים יחדיו…תערוכה במטרופוליטן 10.5.2018-8.10.2018"[1]
התערוכה עוסקת בקשר שבין אופנה לבין יצירות אמנות דתית באוספי המוזיאון, ומוצגת בשלושה מרחבים: the Anna Wintour Costume Center, הגלריות המדייוואליות של המט' בשדרה החמישית וכן הקלויסטרס, [2]. בלב התערוכה מלבושים אפיפיוריים בהשאלה מהסקריסטיה של הקפלה הסיסטינית, שמרביתם לא הוצגו מעולם מחוץ לוותיקן, ואף לא בתערוכת הבלוקבסטר של המטרופוליטן ב-1983, "The Vatican Collections: The Papacy and Art".
אופן ההצגה של יצירות כנסייתיות יוצאות דופן אלה מדגיש את ההשפעה המתמשכת של הדת ושל מלבושי כהונה על האופנה, ממעצבים כגון כריסטובל בלנסיאגה ועד לדונטלה ורסאצ'ה, שהינה הספונסרית, לצדם של Christine and Stephen A. Schwarzman של התערוכה. (Condé Nast מספק תמיכה נוספת). בתערוכה פריטים מידי קוקו שאנל וג'ון גליאנו, שב- Fall 2000 Couture collection לקריסטיאן דיור שפתח את התצוגה עם דמות מעין אפיפיור המטלטל קטורת ובעודו פוסע משמיע את הפסוק “Understand the concept of love”.
אנדרו בולטון, אוצר מכון הלבוש במטרופוליטן שעבד על התערוכה לצדם של קולגות מהמחלקה לאמנות מדייוואלית במט' והקלויסטרס, מעונין להראות איך "הדת הנוצרית החומרית" סייעה לעצב את אופן התיאור הקתולי." ההצטלבות של אמונה ואופנה, השמימי והארצי, לא היתה תמיד קלה – "והייתה מורכבת ואף טעונה לעתים", כך רואה בולטון את היחס בין שני תחומים אלה, והאופן שבו הם השרו השראה על חדשנות באופנה.
אוסף האמנות העצום והחשוב של דויד רוקפלר (מת במרץ 2017)[1] הוצא למכירה פומבית בכריסטיס בחודש זה, חודש מאי. מדובר באוסף של דויד ופגי רוקפלר המכיל מעל 2,000 אובייקטים, והוערך מעל 500 מיליון דולר, ומניב כעת מעבר לכך.[2]
כל ההכנסות ממכירת האוסף מיועדות לצדקה. דויד רוקפלר (הנכד האחרון שנותר למיליארדר ומייסד השושלת, ג'ון ד. רוקפלר), כיהן כיו"ר לאורך זמן של בנק צ'ייס מנהטן בנק והיה מקורב לנשיאים, ראשי ממשלה ומלוכה כאחד. הוא היה אספן נלהב ומומחה. הוא ואשתו המנוחה, פגי, נסעו בעולם החל מעשור 1940 בחיפוש אחר מיטב הציורים, הפסלים, כלי החרסינה ופריטי אספנות. הבתים והתכולה שלהם הועמדו אף הם למכירה. באוסף שהוצע למכירה, יצירות מפורסמות של פיקאסו, מונה ומטיס, וכן פסלי בודהא מאסיה, אמנות מאמריקה הלטינית, מסכות אפריקאיות, ריהוט אנגלי ותכשיטי יהלומים. האוסף העצום שלהם של חרסינה סינית, כולל סט לקינוחים שהשתייך לנפוליאון; הקיסר אהב מאוד סט זה ולקח אותו אתו עת יצא לגלות באלבה. "כוכבת המכירה" "נערה צעירה עם סל פרח" של פבלו פיקאסו, יצירה נדירה מהתקופה הוורודה של האמן. "שושני המים" של קלוד מונה, ציור שהיה תלוי בגרם המדרגות בהדסון פינס, ו"עירומה שרועה", הידועה בשם "אודליסק עם מגנוליות" מידי אנרי מאטיס.
היצירה של פיקסו נמכרה ב-115.1 מיליון דולר, והמכירה כולה הניבה 646.1 מיליון דולר
ארבעה בתים היו בבעלותו של דויד רוקפלר – במנהטן, במיין, בית חווה בצפון מדינת ניו יורק ואחוזה בווסטצ'סטר – נמכרו בנפרד, וההכנסות נתרמו אף הן לצדקה. דויד רוקפלר הבן, שרכש את החווה מעיזבונו של אביו, אמר שאף שהוא ובני משפחתו מאבדים את הנכסים ואת יצירות האמנות, הוא שמח שהם יימכרו למטרה חשובה. מעבר למכירה עצמה, אוסף רוקפלר פותח צוהר לחייהם של בני המשפחה שהינם בין העשירים ביותר באמריקה. לשושלת בת שבעת הדורות, יש מוניטין של עושר עצום, עידון, ופילנתרופיה. השם רוקפלר עשוי להוסיף כ-50% לשווי של יצירות אמנות ופריטי אספנות. ציור של רותקו שהיה שייך לדייוויד רוקפלר, ונודע כ"רוקפלר רותקו ", נמכר ב -2007 בכ-73 מיליון דולר – פרמיה של 80% על מחיר המכירה הצפוי של יותר מ -40 מיליון דולר.ביתו של דויד בווסטצ'סטר, הנקרא הדסון פינס, שהוערך ב -22 מיליון דולר, נמכר לאחר מקח וממכר נוקשה ב -33 מיליון דולר. ואכן, עבור "העשירים חדשים", בעלות על יצירה או פריט מאוסף רוקפלר נושאת סטטוס מיוחד. "לקונים יש תחושה שהם קונים סיפור ומקבלים בנוסף פריטים ערכיים ויפים עם "ארומה" ביתית", אמר דויד ג'וניור. דויד ג'וניור הוסיף שהוריו פעלו לפי כללים ספציפיים כשהיה מדובר באספנות. היתה להם שיטת וטו שלפיה הם קנו יצירה או אובייקט בתנאי ששניהם אהבו זאת. הם חיפשו עבודות באיכות הגבוהה ביותר, אף אם היו היקרות ביותר; והם זכו לגיוון רב, בחיפוש אחר יצירות ממגוון רחב של אמנים מתרבויות שונות. אבל הקריטריון העיקרי שלהם היה יופי. "יופי היה חשוב להם מאוד, "אמר דויד הבן. "עבודה מרתקת אך קשה, לא נרכשה לאוסף הביתי"."מכירה פומבית זו לא נועדה להכניס כספים לבני המשפחה, יש בה מן הרצון לעשות דברים חשובים מאוד – להשיג כספים נוספים למוסדות שהיו חשובים לאבא שלי" אמר דויד רוקפלר ג'וניור דויד האב למד על אמנות מאמו, אבי אולדריץ' רוקפלר, שסייעה להקים את המוזיאון לאמנות מודרנית והיה לה אוסף אמנות גדול מאסיה. הוא כיהן בחבר המנהלים של המומה, ובתפקידים שונים כיו"ר מאז 1948, מה שאפשר לו גישה למומחים ויצירות אמנות למכירה שאספנים רבים השתוקקו להן. מחיר יצירות האמנות שבאוסף שלהם נסק במהלך השנים, אף שדויד ופגי לא קנו בכוונת רווח. דויד האמין שבקניית יצירה מהאיכות הטובה ביותר, ערכה יעלה; וכפי שאמר דויד ג'וניור "הם רצו להיות מוקפים ביצירות טובות כל הזמן" ילדי משפחת רוקפלר המשיכו במורשת הנדבנות והנתינה למוסדות שונים. הנדיבות של המשפחה סייעה להקמת אוניברסיטת שיקגו, את ה-Colonial Williamsburg, אוניברסיטת רוקפלר, המוזיאון לאמנות מודרנית וקרן רוקפלר, וזאת בנוסף למוסדות ועמותות. דויד גדל עם המנטרה המשפחתי בנוגע לחשיבות הנתינה. הוא העניק יותר ממיליארד דולר לצדקה במהלך חייו. בחתימה על the Gates-Buffet "Giving Pledge" [3] דויד כתב "לאלה שזכו להנות מהטוב ביותר בשיטת הכלכלה של האומה שלנו יש אחריות מיוחדת להחזיר". כפי שנקבע בצוואה של דויד רוקפלר, ההכנסות ממכירה פומבית של כריסטי יועדו ל -12 מוסדות צדקה – כולל הרווארד, המוזיאון לאמנות מודרנית, המועצה ליחסי חוץ ואגודת החקלאות האמריקאית. בידי הרוקפלרים יש עדיין יש הון עצום, אך הם אינם חושפים פרטים בנדון. פורבס העריך שווי נטו של דייוויד רוקפלר, מעל 3 מיליארד דולר, אך זה כלל את ערך קרן הנאמנות שבה היה מוטב. קרן נאמנות זו שיש מעריכים שהיתה כמחצית משווי הנכסים, תועבר כעת לחמשת ילדיו ולעשרת נכדיו. השפעת המשפחה תהיה בעיקר באמצעות הפילנתרופיה שלה, הכוללת את קרן רוקפלר, את קרן משפחת רוקפלר, קרן האחים רוקפלר, קרן דויד רוקפלר. בהערכה, יש בכלל הקרנות מעל 5 מיליארד דולר. דויד ג'וניור הדגיש את חשיבות נקודת המבט הרחבה, את ההתחשבות בטבע ובכדור הארץ, את חשיבות היופי בעולם, את חשיבות הנדיבות! וכשנשאל איך הוא ירגיש בליל המכירה הפומבית, האם יתחרט על אובדן כל כך הרבה מהירושה המשפחתית, הוא השיב: "אתה לא יכול לקחת את זה אתך, בסופו של דבר, אין אלה הדברים שחשובים בחיים ". Frank, R.(2018, March 15). Re: The Sale of the century. A look inside the Rockefeller auction. Retrieved from https://www.cnbc.com/2018/03/15/the-sale-of-the-century-a-look-inside-the-rockefeller-auction.html
דיויד רוקפלר, פילנתרופ שהעניק יצירות חשובות למומה – המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ואשר שימש בשנותיו כיו"ר (מ-1948) ולאחר מכן כיו"ר כבוד של הדירקטוריון, והגדיל באופן ניכר ביותר את נכסי המוזיאון, מת בביתו בפוקנטינו הילס, ניו יורק, בן 101 שנה.
בהון שנצבר הן בשל ירושה והן בשל עבודה כבנקאי חשוב בצ'ייס מנהטן בנק, רוקפלר השתמש במעמדו בחברתי להבאת כסף מאספנים ומידוענים – אף שהוא עצמו גם כן, היה פעיל בהגדלת התרומות למוזיאון. ב-2005, הוא העניק 100 מיליון דולר – מענק היסטורי שאפשר סיוע לתוכניות החינוך של המוזיאון. הוא גם תרם 77 מיליון דולר לתוכנית החידוש של המומה.
רוקפלר היה בעל טעם באספנות ונודע כרוכש יצירות ממסטרים מודרניסטיים. באוסף שלו היו ציורים, רישומים והדפסים מידי פול סזאן, אנדרה דרן, וילם דה קונינג, פול גוגין, הנרי מאטיס, ג'ורג'יה אוקיף ופבלו פיקסו ואחרים.
חלק מהיצירות ניתנו למומה כ תרומה מצטברת לאורך זמן, מסיבות מיסוי. ב-1994, האוסף של רוקפלר ואשתו פגי, הוצג בתערוכה במומה.
התאגיד, בקניית אמנות והצגתה מבין את האפשרויות שבהשגת הכרה ציבורית ויוקרה. בנק צ'ייס מנהטן , ניו יורק, היה בין הראשונים לרכוש אמנות למשרדים בפרק אווניו 410. הצלחת המאמץ הראשוני, 1959, הובילה להצעה להציג יצירות אמנות במשרדים הראשיים והחדשים בוול סטריט. דויד רוקפלר היה זה שהרחיב את השימוש באמנות לכלל סביבות העבודה, תפיסה שדרשה מאות יצירות אמנות וצוות מיומן. מומחי אמנות מוכרים ביניהם אלפרד באר מהמומה וג'יימס ג'ונסון סוויני מהגוגנהיים, וראשי הנהלת הבנק , נרתמו להצלחת התוכנית החדשה. בעצתו של אלפרד באר, העוזרת שלו דורותי מילר הפכה ליועצת האמנות התאגידית הראשונה. וכך נולד האוסף התאגידי הראשון.
למעלה משלושים שנה אני עוסקת באוספים, אספנים ופטרוני אמנות. באוסף רוקפלר כאוסף, פרטי ותאגידי עסקתי ועודני עוסקת במהלך השנים בעבודתי כמרצה במוזיאון תל אביב לאמנות ובגופים נוספים, כחוקרת, כמרצה וכיועצת.
אנשי עיתונות הציפו את המוזיאון הלאומי של אירן לפני כחודש, עם הגעתן של 50 יצירות אמנות מהלובר – תערוכה חשובה ראשונה ע"י מוזיאון מערבי. התערוכה משקפת את השימוש הנחוש של צרפת בדיפלומטיה תרבותית עת היא מנסה לבנות מחדש קשרים מסורתיים עם אירן, אף שיש מחלוקת ומתח בנושאים הקשורים לפוליטיקה ובטחון.
דלתות המוזיאון הלאומי במרכז טהרן החוגג 80 שנה להיווסדו, נפתחו לפני העיתונאים ולאחר מכן לציבור. בין הפריטים שהובלו במטוס היו ספינקס מצרי בן 2,400 שנה, בסט של הקיסר הרומי מרקוס אורליוס ורישומים מידי רמברנדט ודלקרוא. Judith Henon, אחת ממומחיות/מומחי האמנות שנשלחו ע"י מוזיאון הלובר תיארה: "חלק מהפריטים אף היו קלים לשינוע מאשר אחרים. הפרטנרים האירנים שלנו אהבו מאוד את הספינקס, אך הוא שוקל המון והיה מורכב ביותר להציבו במקום שנועד לו".
התערוכה מסכמת שתי שנות עבודה מאז שחוזה החילופין התרבותי נחתם במהלך ביקורו של הנשיא חסן רוחאני בפריס בינואר 2016. "קשרים בין צרפת ואירן הינם עמוקים ורבי שנים שכן צרפת היתה החלוצה בחקר ארכיאולוגי כאן", אמר Jean-Luc Martinez, נשיא הלובר לסוכנות הידיעות הצרפתית (AFP).
"זו תערוכה לא צפויה לחלוטין… היא מאפשרת לנו ליצור קשר בין רגע רב הוד זה ולקשרים שמקורם אי-שם במאה ה-19".
קשרי תרבות
לצרפת יש קשרי תרבות עמוקים עם אירן קודם המהפכה, והמוזיאון הלאומי עצמו נבנה ע"י אדריכל צרפתי, אנדרי גודארד, ב-1938.
בעוד שבריטניה ורוסיה נאבקו להשגת השפעה פוליטית בפרס של המאה ה-19, היו אלה הצרפתים שהובילו ונתנו את הטון במסעות חקר ארכיאולוגיים. "לצרפת היתה הקדימות בנושאים תרבותיים בשלהי המאה ה-19 והיא היתה היחידה ש'חפרה' באירן", אמר ז'וליאן קוני, אחד מהאוצרים של הלובר בתערוכת טהרן, ומומחה בנוגע לאירן. והוסיף שעל מנת לא לאפשר שליטה בכל לבריטניה ורוסיה, השליטים הפרסיים אפשרו בעיקר לצרפת שליטה בנושאי תרבות. "כתוצאה, הצרפתים הם שהקימו את שירות העתיקות בפרס ב-1930", אמר קוני. הדבר הועיל לשימור כוחה של צרפת בקרב האירנים, "ובזמן שאחרים עסקו בחיפוש אחר נפט, אנו התרכזנו בדברים חיוביים", אמר דיפלומט צרפתי.
האירוניה היא שהתערוכה עצמה נפתחת בזמן של מתיחות דיפלומטית בין צרפת לבין אירן. שר החוץ הצרפתי Jean-Yves Le Drian הגיע לטהרן לחנוכת תערוכת הלובר, אך גם על-מנת לקיים שיחות בנושאים קשים הקשורים לטילים הבליסטיים ולהתערבויותיה של אירן באזור.
העיתונות השמרנית של אירן האשימה את לה דריאן בהעלבת העם האירני עם הביקורת שלו על תכנית הטילים וכינתה אותו "מעריץ מתרפס" של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ.
תחום התרבות מציע הזדמנות להתמקד בנושאים חיוביים יותר בין צרפת ואירן, דבר שניתן לראותו במספר קשרי מסחר והשקעה, ביניהם יצרניות המכונית פז'ו ורנו כשם שחברת הגז והנפט Total[1] מאז הסכם הגרעין 2015. בין שתי המדינות אף קשרי אוניברסיטה, שכן 1,700 אירנים לומדים בצרפת.
"תערוכה זו משקפת את האיפה שלנו לחזק את הקשרים שביננו. אנו רוצים לומר שאירן חוזרת לנורמליזציה בינלאומית", אמר דיפלומט המלווה את לה דריאן, שר החוץ הצרפתי.
Iranians visit an exhibition of 50 artworks from French museum the Louvre on March 5, 2018 at the National Museum in central Tehran, the first major show by a Western [2]museum in the n's history. (Photo/Agencies)
סטודיו האמן מהווה דיוקן אישי של האמן/ת. זהו מרחב אישי, בו שזורים יחדיו הפרטי בצד הציבורי, העבר, וההווה. בסטודיו ניתן להתחקות אחר תהליכי העבודה של האמן, מתודות, מדיה שונות – סקיצות, הדפס, ציור בצבעי שמן, צבעי מים וכדומה.
הסטודיו הוא מעין "ארכיאולוגיה של העבר" כדברי מישל פוקו, בו מצטברות שכבות על גבי שכבות – עבודות מימים עברו בצד הגיגים, פרויקטים שהותחלו ונזנחו בצד כאלה שקרמו עור וגידים, והתחקות אחר יצירת האמן לאורך זמן.
זו התחושה שחווים כשנכנסים לסטודיו של הצייר יוסל ברגנר ז"ל שבימים אלה מתקיימת בו התערוכה "אתמולי", תערוכה בת ארבעה ימים בסטודיו בו פעל עשורים רבים. יוסל אמר: "מה שיש לי בסטודיו, זה לא אוסף, אני אוהב דברים אלה, הרמוניקות, צעצועים, רישומים, ציורים, צילומים של חברים, קטעי עיתונות".
לפני כשנתיים ומקצת הוזמנתי ע"י חברתי, האוצרת אירית לוין להתלוות אליה בביקור בסטודיו של יוסל ברגנר. זו היתה חוויה משמעותית. איש מרשים, צלול, עם חוש הומור לעילא ולעילא. סבבתי בסטודיו, ולא שבעתי – מעין קופסת זמן של תרבות ארץ ישראלית ואירופאית בו בזמן.
יוסל שיתף במחשבותיו על קפקא ולא רק אודותיו! משתפת כאן מעט –
אבא (אביו של יוסל היה המשורר האידי מלך ראוויטש) היה המתרגם של קפקא 1924 ומאז אני "מקפקף"
איני אוהב את המילה "artist" – אני אוהב להיקרא צייר. I'm an Illustrator, painter
ובאשר לכלים הרווחים בחלק מיצירותיו סיפר – כלי שקיבל בנעוריו הפך למושא השראה, ובציוריו הכלים הפכו ל"אנושיים", ולזיכרונות.
קרווג'יו, נער עם סל פירות 1593-1594, שמן על בד, גלריה בורגזה, רומא
גלריה בורגזה ברומא בה עסקתי בפוסטים האחרונים, השאילה שלושה ציורים מידי קרווג'יו למוזיאון גטי, לוס אנג'לס, אחד מהם "נער עם סל פירות" מ-1593-1594 בקירוב. ההשאלה עד 18.2.2018.
Davide Gasparotto, האוצר במוזיאון גטי, מדבר על "נער עם סל פירות", ומסביר למה ציורו של קרווג'יו שבר את כללי הציור של המאה ה-16. גספרוטו טוען שציור זה הינו בעל משמעות נוספת. הוא מוצא בו מקוריות וחדשנות!
הציור שצויר ב-1593-1594 בקירוב, נעשה במהלך התקופה המוקדמת, הבוהמית בחייו של קרווג'יו, אומר גספרוטו. הצייר עבר ממילנו לרומא, ועבד בסטודיו של הקוולייר ד'ארפינו. קרווג'יו נאלץ לצייר ציורים לשוק, לא בהזמנה, והציור הינו הוכחה מוקדמת ליכולות החתרניות שלו .
ראשית, אומר גספרוטו, יש לציין את הביצוע יוצא הדופן בסל והאופן שבו הטבע הדומם עשוי. ענבים אדומים, שחורים ולבנים, תפוחים, תאנים, רימונים, האגס עם הכתם הקטן, כולם מצוירים בדיוק הקרוב לצילום, והפרט הריאליסטי גם בא לידי ביטוי בצבעוניות הנוטה לחום של העלים שקמלו קמעה. נדמה כאילו קרווג'יו עצר את הנער בדרכו לחדר האוכל של הקלוויר עם סל הפירות.
המקור, אור יום טבעי הינו משותף לכל היצירות המוקדמות של קרווגיו, מגיע מחלון מאחורי הקלעים משמאל. הקרניים מאירות במלואן את צד פניו הימני של הנער, וגם שליש עליון מהרקע.
הסל נראה באופן יוצא דופן ממשי ורב חיות, "אך בו בזמן הציור הינו מאוד מלאכותי. זו סצנה מבוימת, אמר גספרוטו, בציינו שמבטו של הנער כלפי הצייר כשם שפיו. "הפה הפתוח מציע שהוא מדבר. גם זה היה חדש – ההצעה של תנועה קטנה". הנער המצויר הינו צייר חבר בשם מריו מיניטי שהיה בן 16 באותה תקופה. היצירה מתאפיינת במיניות המוחצנת של מיניטי, בכתפיו החשופות ותנוחת הצוואר האופיינית לציורי נשים באותה עת, ויש בה מן הקרבה לבקחוס ולנערי חשק נוספים המתוארים בציוריו חוצי גבולות מגדריים של קרווג'יו.
מה שמביא אותנו לדרך אחרת בה קרווג'יו מרד כנגד המסורת: "נער עם סל פירות" הינו ציור טבע דומם, ובו בזמן פורטרט. ההיררכיה של הז'אנרים היתה חשובה בזמנו. ציורי היסטוריה היו החשובים ביותר, דיוקנאות, נופים וטבע דומם תפסו דרגות נמוכות יותר בסולם הציור. טבע דומם נתפס כסוגה נחותה.
הצייר אתגר גבולות אלה בערבבו ציור פורטרט טבע דומם והיסטוריה (עם אזכורים למיתולוגיה בפירות). הוא נתן משקל שווה לסל ולנער, ציור זה, שהשתייך לאוסף של ג'וזפה צ'זרי, נרכש על ידי הקרדינל סקיפיונה בורגזה בשנת 1607.
"קרווג'יו נהג לומר שציור טבע שטבע דומם דורש מיומנות אמנותית גבוהה יותר מאשר ציור דמויות," אמר גספרוטו. "נער עם סל פירות" הוכיח שהוא צדק בכך שדחה את המסורת וקיבל את מקומו בתולדות האמנות.
The façade of the Galleria Borghese. Courtesy Image
מה קורה כשמותג אופנה ידוע מחליט להשקיע באמנויות?
פנדי (מותג בינלאומי בשליטתו של התאגיד (LVMH השקיעה לאחרונה במיזם מרשים לתמיכה באמנות בשותפות בת שלוש שנים עם המוזיאון גלריה בורגזה שמושבו ברומא.
כחלק מההסכם, שני הגופים עומדים להקים את מכון המחקר של הצייר קרווג'יו (מיכאלאנג'לו מריסי דה קרווג'יו 1571-1610), שיאצור סדרת תערוכות על הצייר האיטלקי המיועדות להצגה ברחבי העולם. התערוכה הראשונה מוצגת במוזיאון גטי בלוס אנג'לס החל מ-21 בנובמבר 2017 ועד 18 בפברואר 2018.[1] המוזיאון מארח לראשונה שלוש עבודות מקרווג'יו שהגיעו מגלריה בורגזה שמחזיקה בציורים הידועים ביותר של האמן: "דוד עם ראש גוליית", "הירונימוס הקדוש" ו"נער עם סל פירות". התערוכות מיועדות להיות מוצגות גם במוזיאונים במזרח הרחוק.
פנדי גם תתמוך בתערוכות שתתקיימנה בגלריה בורגזה במהלך שלושת השנים הבאות. ועל כך אמר Pietro Beccari יו"ר והמנכ"ל של החברה ל: WWD."זהו פרויקט מעניין ביותר לאיטליה ולעיר רומא ולפנדי להציג את יופייה של עיר הבירה האיטלקית ושל קרווג'יו הצייר ברחבי העולם", לבקרי יש באמתחתו תכניות ויוזמות לחזק את הקשר בין פנדי והעיר רומא, בה נמצאים המשרדים הראשיים של הקבוצה, החל מהשיקום של מזרקת טרווי ועד לתרומת יצירת אמנות של ג'יוזפה פנונה ((Giuseppe Penone המוצגת בחזית משרדיו הראשיים של המותג.
Anna Coliva, מנהלת גלריה בורגזה, הגתה את הקמת מכון המחקר של קרווג'יו, ובקרי מסר שהשותפות נובעת מההיכרות ארוכת הימים שלו עם קוליבה והעניין המשותף שלהם באמנויות.
מרכז קרווג'יו ללימודים, דיאגנוזות ומחקר אמנותי-היסטורי של קרווג'יו יוקם בגלריה בורגזה וכוונתו להפוך לנקודת התייחסות עיקרית לחקר אודות עולמו של האמן. לשם כך תוקם פלטפורמה דיגיטלית שתייצג את מכלול הדאטה בייס אודות האמן: מידע ביבליוגרפי, דוקומנטרי, ארכיבי, פילולוגי, היסטוריוגרפי, איקונוגרפי ועדכונים כשם שתיעוד דיאגנוסטי אשר יופיע בצורה דיגיטלית.
"קרווג'יו היה המודרני ביותר ומחדש", אמר בקרי. "אלה הם ערכים שפנדי מאמינה בהם".
בקרי סיפר שהוא ביקר לראשונה בווילה בורגזה כשהיה בן 15 כתלמיד בית ספר, והמקום הותיר בו חותם עמוק. כיום, "הגלריה במרחק קצר מביתי, ומשפחתי ואני אוהבים את המקום, היצירות שבו ואת הפארק שליד." בקרי ציין את איכות העבודות והמודרניות של וילה בורגזה, שהציגה למשל, את התצוגה הגדולה ביותר של האמן אלברטו ג'אקומטי ב-2014 או את the “Couture/Sculpture: Azzedine Alaïa in the History of Fashion” exhibition ב-2015.
כחלק מהשותפות החדשה, פנדי תמכה בתערוכה של אמן הבארוק הגדול ז'אן לורנצו ברניני. בתערוכה המוצגת מ-1 בנובמבר 2017 עד 4 בפברואר 2018 יצירות בהשאלה ממוזיאונים כולל הלובר, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, המטרופוליטן ו-LACMA בלוס אנג'לס.[2]
"יש לכך ערך מהותי, כשם שמוסרי, עבור פנדי לקדם, לתמוך ולייצא אמנות איטלקית ואת היופי בעולם, את המצוינות והייחודיות שלה ואת הכישרונות של אמניה." אמר בקרי.
"המכון לחקר קרווג'יו הינו פרויקט שאפתני שרוצה לקדם בתוך מוזיאונים את המחקר המתקדם ביותר ולעשותם תוצרים של תרבות ולא בלוקבסטר.
