מרכז התערוכה "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית" עומדת (ראו פוסט קודם) [1] יצירתו של חיים סוטין, מהאמנים החשובים והמשפיעים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20. סוטין פעל בפריז שבין שתי מלחמות עולם, אמדיאו מודיליאני היה לחברו הקרוב, ועם חוג ידידיו נמנו פבלו פיקאסו, מקס ז'אקוב, ז'אן קוקטו וחנה אורלוף.

בפוסט זה ברצוני להתייחס לחיים אתר, לתפקידו בהקמת המשכן, להשפעות שספג בפריס ולאמנים הישראלים שיצרו בזיקה לחיים סוטין ובהשראתו.

 

 

מקוריותו של סוטין ושפת הציור הייחודית שגיבש עשוהו ל"צייר של ציירים", מקור השראה ומודל חיקוי לאמנים רבים אחריו, שתפסו את יצירתו כמופת של מחויבות אמנותית. שכן התערוכה מפנה זרקור אל השפעתו הנמשכת, שנטבעה בעבודות של שלושה דורות באמנות הישראלית – בדגש מיוחד על ציורו של חיים אתר, מייסד המשכן לאמנות. האמנים המשתתפים בה מייצגים מגוון של זרמי עומק בהשפעת יצירתו של סוטין. יש בהם שמצאו מקור השראה בנושאי הציור שלו – בדיוקן, בנוף, בטבע הדומם, בבעלי חיים מתים ושחוטים; אחרים נמשכו אל החומריות הציורית, אל הנחות הצבע העזות והמבע האקספרסיבי; ואצל אחדים היתה זו האנרגיה המתפרצת והציור המחוותי. ועדיין אפשר להכליל ולומר שברוב העבודות שנבחרו מהדהדת "איכות סוטינית", שעיקרה פגיעוּת, חרדה ו"נפש עירומה".[2]

ותחילה חיים אתר

חיים אתר (אפתקר) ביקר בפריז בשנים 1933 ו-1938-1937. לביקורים אלה נודעה השפעה מכרעת על גיבוש השפה האמנותית שלו. אתר נפגש במהלכם עם רבים מאמני אסכולת פריז היהודים ונחשף ממקור ראשון ליצירותיהם של אמני מופת, בהם רמברנדט, סזאן וּון-גוך. עם זאת, הציור הישיר, האינטואיטיבי והכֵּן של חיים סוטין הוא שהטביע בו חותם עמוק, והצגתם בסמיכות בתערוכה זו מאירה את עבודתו של אתר באור חדש.

אתר ראה בציור הדיוקן ביטוי אינטימי ללבטי היחיד והתמסר בעיקר לציור דיוקנאות, שבהם ביקש לשקף הן את נשמת האדם והן את סערת עולמו הפנימי. כמודלים שימשו אותו בעיקר חברי עין-חרוד וילדיה, אשתו ובניו, המתוארים כאילו נלקחו מזמן ומקום אחר וכמו מחזירים אותנו אל זלטופול, העיירה היהודית שבה נולד וגדל.

במחצית שנות ה-40 החל אתר לצייר גם טבע דומם של פרחים, ששימש לו שיקוף של נפש חסרת מנוח: "מתוך שחדרתי לגוניהם העסיסיים של הפרחים ולריחניות המיוחדת הנודפת מהם", אמר. ציורי בשר ועופות שחוטים, שגם אותם החל לצייר באותו פרק זמן בהשפעת העבודות המוּכּרות והמטלטלות של סוטין, היו לעבודותיו החידתיות והחשופות ביותר. התצוגה שלפנינו מאפשרת להתוודע למכלול ציורי זה כיחידה אורגנית אחת, השוזרת זיכרונות של עבר עם חזונות של עתיד. רצף המעיד על פתיחות אמנותית שגברה עם הזמן.[3]

חיים אתר, דיוקן עצמי, 1932

אמנות ארצישראלית וישראלית

אמנים בני דורות וזרמים שונים שאבו השראה מסוטין, על פי רוב בשלבי מעבר בהתפתחותם. חלק מהם ראו בו מורה דרך לחיים ומצאו עידוד בעזות המצח שלו. אסף רהט הטיב לבטא את המשיכה לסוטין: "כמעט תמיד, כשאני לא יודע מה לצייר ואיך לצייר, אני נזכר שציור עבורי הוא קודם כל זירה של מאבק […], בין יצר החיים ליצר המוות, בין בנייה להרס, בין דיוק לעיוות, בין מיניו לקמילה, בין חוץ לפנים. בכל המאבקים האלה, סוטין הוא עבורי מורה דרך.

גם משה מוקדי הזכיר עד כמה השפיעו עליו הקונפליקטים הבלתי מוכרעים אצל סוטין.

פרק זה של התערוכה מוקדש לאמנים ארצישראלים וישראלים שיצרו בזיקה לחיים סוטין ובהשראתו. כמה מאמני שנות ה-30 מצאו בסוטין מיזוג ייחודי בין אמנות יהודית ואוניברסלית – למשל סימה סלונים, יצחק פרנקל, משה קסטל ומשה מוקדי, שאפשר להם להשתחרר בהשראתו מהפוביזם הארצישראלי ולשכלל ביטוי אישי יותר. אביגדור סטמצקי, יחזקאל שטרייכמן ויוסף זריצקי, שייסדו לימים את "אופקים חדשים" וניסחו את ההפשטה הלירית, ציירו באותן שנים בנוסח פיגורטיבי קודר, בהשפעת הציור של אסכולת פריז.

האמנים המשתתפים בתערוכה: פנחס אברמוביץ', אברהם אופק, אביבה אורי, שי אזולאי, חיים אתר (אפתקר), יוסל ברגנר, ציבי גבע, תמה גורן, תמר גטר, מיכאל גרוס, ארם גרשוני, משה גרשוני, אליהו גת, יוסף-ז'וזף-יעקב דדון, יונתן הירשפלד, רותי הלביץ-כהן, ארדין הלטר, דוד הנדלר, יוסף זריצקי, רן טננבאום, הרן כסלו, עידית לבבי-גבאי, מרדכי לבנון, אורי ליפשיץ, מריק לכנר, משה מוקדי, מיכל נאמן, אמיר נווה, לאה ניקל, מיכאל סגן-כהן, אביגדור סטמצקי, סימה סלונים, יצחק פרנקל, פנחס צינוביץ', עמית קבסה, משה קסטל, יאן ראוכוורגר, אסף רהט, אורי ריזמן, יחזקאל שטרייכמן, מנחם שמי, מיכל שמיר, יגאל תומרקין.

בשנות ה-50 הושפעו מסוטין אמנים כמיכאל גרוס, לאה ניקל ואורי ריזמן, שבין השאר התנסו בציור של תרנגולת שחוטה. בשנות ה-60 נעזר מרדכי לבנון בנופי קאן-סור-מר של סוטין לניסוח סגנונו הבוגר, ובשנות ה-70 וה-80 שאבו ממנו יגאל תומרקין, אביבה אורי ומשה גרשוני, כאשר סטו מנוסחי האמנות המינימליסטית והמושגית ופנו אל מבעים גופניים ואקספרסיביים יותר.

 

השפעתו של סוטין ניכרת גם ביצירה של דור אמנים צעיר יותר, בהם אמיר נווה, מריק לכנר, עמית קבסה ואחרים, המְאמצים מעבודתו דימויים וטכניקה ורואים בה דגם לביטוי ישיר של נימי נפש חשופים.[4]

תודה שוב ליניב שפירא, מנהל ואוצר ראשי, משכן לאמנות עין חרוד. תודה על החומרים והמידע, ועל נדיבות הלב!

 נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, תערוכה במשכן לאמנות עין חרוד, אוצרים: יניב שפירא, סוריה סדיקובה, ד"ר בת שבע גולדמן-אידה, 21.3.2020-9.11.2019

https://zivakoort.com/2019/11/12/%d7%a0%d7%a4%d7%a9-%d7%a2%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a1%d7%95%d7%98%d7%99%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99/[1]

[2] יניב שפירא, נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, פתח דבר, קטלוג התערוכה, המשכן לאמנות, עין חרוד, עמ' 8.

[3] יניב שפירא, חיים אתר: נאמנות כפולה, שם, עמ' 63-56.

[4] בת-שבע גולדמן-אידה, "אור מבפנים", שם, עמ' 85-72.

תערוכת "אריה ארוך צורת הדבר" 04 ינואר 2019 עד 31 ביולי 2019. אוצרים: יונה פישר ואמיתי מנדלסון, מוזיאון ישראל, ירושלים, מעצבת: רונה צ'רניקה חדר חגית והאולם לאמנות ישראלית

במוזיאון ישראל, ירושלים, מוצגת התערוכה "אריה ארוך צורת הדבר" תערוכה יפה ומרגשת, שיש בה מן ההומאז' לאמן שחשיבותו והשפעתו ניכרים בנוף האמנות המקומי. בתערוכה, עבודות מאוסף מוזיאון ישראל וכן עבודות מאוסף משפחת ארוך.[1] בנוסף, מוצגות יצירות של רפי לביא, אביבה אורי, ציבי גבע, עידו בר-אל ואחרים, בהן ניתן לראות את החותם שהשאיר ארוך על אמנים ישראלים שפעלו בשנות הששים והשבעים ואילך.

יונה פישר, האוצר חתן פרס ישראל אצר את התערוכה ביחד עם ד"ר אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל.

"עבור ארוך", כותב פישר בקטלוג התערוכה, "היה האינדיבידואליזם תפיסה המתגבשת לאטה והופכת עם הזמן להרגל ודרך עבודה, לשיטה, ולבסוף לאמונה, המוצהרת לא-אחת תוך שהיא נמנעת מלנסח את דברה, ולו ברמז, כאידאולוגיה. עמדה זו זיכתה את ארוך בהסתייגותם של חבריו ב"אופקים חדשים", ובראשם זריצקי (שארוך העריץ), על שום "הסטיות" וה"מוזרויות" שלו – הפניית העורף לאסכולת פריז ושלילת עקרון היסוד של ההפשטה הטוטלית: ומנגד, ההסתמכות המוחלטת על מאגר של דימויים שצירופם מרכיב  "סיפור" (חפצים, שברי צורות, חומרים, וכמובן צבעים שנדרשים לו ומוליכים את מבטו). כל אלה היו בשביל ארוך "צרור עובדות" השולח אותו לאחור, אל ילדותו, לעיר הולדתו ולבית אביו, וקדימה אל ההווה". [2]

בגוף היצירה המגוון של ארוך מהדהדת רוח המופשט הלירי הצרפתי, השפעות של ז'אן דובופה ופול קלה בצד השפעות אמני הפופ האמריקאי אליהן נחשף בין השאר בעת שירותו כדיפלומט מטעם משרד החוץ. שפה ייחודית שהינה מיזוג של שפת הקומפוזיציה: קו, צבע וטכניקה יחד עם הקשרים אישיים ביוגרפיים, ספרותיים וכאלו שהנם בזיקה למסורת והתרבות היהודית, אך גם התרבות האוניברסלית בהשראת עבודות של מייסטרים מתקופת הרנסנס.

השפעות

לאריה ארוך נודעה השפעה רבה על דור האמנים הישראלים, מרביתם ילידי הארץ שהחלו כאמור לעיל לפעול בשנות הששים והשבעים. השרבוטים המעין ילדיים בצירוף קולאז'ים, ניכרים ביצירתו רבת השנים של רפי לביא. עידו בר-אל משתמש ב"רדי מייד" (חפצים מן-המוכן) עליהם הוא משרבט ורושם, וציבי גבע עשה הומאז' ל"אוטובוס בהרים" של אריה ארוך. הומאז' נוסף, עבודה שיצר המעצב קובי סיבוני לעבודתו של ארך "בחנותו של ראצ'יק". ואילו ביצירותיה של אביבה אורי מופיע הקו הילדי והספונטני והסוער אותו פיתחה קודם שפגשה את יצירתו של ארוך.

ב-1955 נערכה תערוכת יחיד בבית הנכות הלאומי, בצלאל, שם פגש יונה פישר לראשונה עבודות של ארוך. ב-1968, אצר פישר במוזיאון ישראל תערוכת יחיד בה הוצגו עבודות משנות השישים, ביניהן כמה מהעבודות האיקוניות. ב-1976, שנתיים לאחר מותו של ארוך, אצר פישר רטרוספקטיבה במוזיאון ישראל, "אריה ארוך: זמנים מקומות צורות", שעברה כעבור חודשיים למוזיאון תל אביב לאמנות. תערוכה זו היא נושא הספר החדש, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות בעריכת יונה פישר.

                                       אריה ארוך, רוח אדומה ורוח כחולה, 1967                                                                             

בתערוכה במוזיאון ישראל, יצירות המהוות אבני דרך הן ביצירתו של ארוך כאמן פורץ דרך, והן במקומו בהיסטוריה של האמנות הישראלית. בצד העבודות האיקוניות דוגמת "רחוב אגריפס" ו"אוטובוס בהרים", מוצגות עבודות בממדים קטנים בהן ניכרת עוצמת הקו והיד הרושמת, כמו גם רבדים אישיים ותרבותיים. יצירות רבות המוצגות בתערוכה, קוסמות לי ועם זאת אוהבת במיוחד את דימוי ה"סירה", 1968, שצורתו כצורתה המהופכת של הספרה 8 , וגם את "תרגיל מס' 8", 1969, ספרה שיש בה מן הקדושה, והנה גם סימן סגור המסמל מחזוריות וזרימה ומייצג את האינסוף, "אורנמנט ופרופיל", 1968 ואת "רוח אדומה ורוח כחולה", 1967, על כך אמר אריה ארוך, "רציתי בפירוש להוכיח שכאשר הכחול והאדום נמצאים ביחד, הם הופכים ליסוד, ולא חשוב איך תצייר אותם" מתוך שיחה עם יונה פישר, 1974.

תודה ליונתן ארוך על הקטלוג ועל ההקדשה!

לכו לראות!!!

על הספר: הספר  יונה פישר, אריה ארוך" זמנים, מקומות, צורות רואה אור כארבעים שנה לאחר התערוכה "אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, שאצר פישר במוזיאון ישראל באביב 1976. התערוכה לוותה בזמנו בקטלוג "צנום", נטול רשימה שיטתית של המוצגים וללא דימויים. הטקסט נדפס במכונת כתיבה חשמלית (ולא בסדר-צילום), לא רק בשל מגבלות תקציביות אלא גם בזיקה לפרקטיקה שרווה אז במוזיאונים בארה"ב, ועד מהרה גם בישראל. טקסט זה מתפרסם שוב, ככתבו וכלשונו, בספר הנוכחי.

בספר צילומים המדמים את הקטלוג דאז (קט. מס. 147) והוא מלווה בתצלומי חלל של התערוכה משנת 1976 בצד יצירותיו של האמן. על מנת להמחיש את עולמו המורכב של ארוך, התערוכה נערכה במתכונת של מדורים. יצירות מוגמרות, אך גם מתווים, רשימות, קטעי ראיונות וחומרים ששימשו לארוך השראה.[3]

 

[1] אריה ארוך נולד בחרקוב, אוקראינה בשנת 1908. הגיע ארצה בשנת 1924. נפטר בירושלים בשנת 1974

[2] יונה פישר, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, מוזיאון ישראל, חורף 2019, עמ' 11-10.

[3] יונה פישר, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, מוזיאון ישראל, חורף 2019

בית הגפן השוכן בשכונת ואדי ניסנאס, חיפה, הוא מרכז ערבי-יהודי לתרבות, חברה, נוער וספורט. בית הגפן, חיפה פתח חלל אמנות  נוסף בתחילת דצמבר 2018. המרחב השלישי: חלל לאמנות וחינוך

בסיור טרום פתיחה אליו הוזמנתי בתחילת דצמבר 2018, שמענו על הפעילויות המתוכננות, האירועים ועל הדגש על שיח בין תרבויות ואמנות במרחב הציבורי.

בין העבודות – שטיח תבלינים – לורן מארשל, 'מדאפה' – חלל אירוח ובו פינות ישיבה בעיצובו של רמי טאריף, ציורי קיר ורצפה במרחב החיצוני – ברוקן פינגאז, צילום- אמירה קסאם זיאן, מיצב וידיאו של פאטמה שנאן, עבודות של אמי ספרד, שלומית אתגר, ענת רוזנסון בן חור, למיס שחות, ודיה הוג'יראת כעביה ועוד.

אמנים: איה אורבך, ברוקן פינגאז, לוראן מארשל, רמי טריף, אמי ספרד פאטמה שנאן, הדיל אבו- ג'והר, אשרף פואח'רי, אמירה זיאן, אלעד לרום, שוקה גלוטמן, אניסה אשקר ובני וודו.

 

 

 

 

"גלריית האוסף" מציגה עבודות נבחרות של אמנים מובילים מתוך אוסף המוזיאון: סמי אבוטבול, איזידור אשהיים, אנטון בידרמן, גבי בן-זנו, אברהם גולדברג, מאיר גור-אריה, יהושע גרוסברד, אוזיאש הופשטטר, שמואל טפלר, אסי משולם, לאה ניקל, איתמר סיאני, אבל פן, אווה פרייברגר, מיכאל קארה, ארתור קולניק, משה קופפרמן, בן (בן ציון רבינוביץ'), חן שיש, שמואל שלזינגר.

העבודות המוצגות בופסט:  איתמר סיאני, גבי בן זנו, אנטון בידרמן, אווה פרייברג, שמואל טפלר, לאה ניקל, חן שיש, יהושע גרוסברד, שמואל שלזינגר, מאיר גור-אריה, סמי אבוטבול, משה קופפרמן.

 

 

                               

 

                                   

בתערוכת אוסף עולות שאלות מהותיות באשר לאוסף, מיהו אספן, מוזיאון כאספן, אספנות של פרט או של תאגיד ואף אוסף של אמנים.

 

 

 

                                

המינוח "אוסף" Collection מורה על קיבוץ יחדיו של מספר מסוים של פריטים, ועדיין כמה פריטים נדרשים כדי להיות אוסף? התשובה לשאלה זו מורכבת, שכן מספר החפצים הנדרשים לעיצובו של אוסף תלוי בגורמים שונים: מיהו האספן, מהם הרצונות והתשוקות שלו, מהו המקום בו יוצג האוסף, מהות החברה ואופן ההתנהלות שלה. מכאן שאוסף הינו מיקרוקוסמוס או תקציר מהות האדם האוסף; החצנת "האני" של האספן הנגלית דרך הבחירה באובייקט כלשהו. ניתן למצוא באוספים עולם ומלואו; מחד, האספן/ית, ומאידך הכמיהה להגיע ולהשיג את מושא התשוקה. אוסף של אובייקטים שיוכלו להוות מכלול שלם, ואשר באמצעות הידע שיש לנו על העולם נוכל לקבל תמונה מלאה אודותיהם.

קריטריון משמעותי להגדרת אוסף הנו קריטריון האיכות; אמת מידה זו כוללת היבטים קונספטואליים ואסטרטגיים כאחד היוצרים את הקשר בין מרכיבי האוסף ומעניקים לו את האיכויות והייחודיות שלו.[1]

בשיחה שערכתי עם האוצרת סיגל קהת קרינסקי סופר לי על ברוך אורן המנהל הראשון של המקום אשר הקים את האוסף של המוזיאון, אוסף אקלקטי ומגוון ובהלימה לייעודו של המקום כ"יד לבנים".

 

                                                  

הרציונל של תערוכה זו: התייחסות לכל מיני סוגים של אינטימיות. תיעוד אישי איך כל אמן/אמנית "מספר" את עצמו/ה; מבט אינטימי בצד מבט מחוצן יותר; אמנים שעלו מן המזרח בצד פליטי שואה; מופשט לירי וקונספטואלי; טבע דומם כ"ממנטו מורי" בצד טומאה/טהרה. כל אלה יוצרים אוסף יצירות המתכתבות זו עם זו בנימים דקים ומעודנים.  באוסף עבודות המצויות בו מספר שנים רב בצד יצירות שנרכשו לאחרונה.

   

[1] מתוך חומרי מחקר שלי בנוגע לאוספים פרטיים, תאגידיים ואחרים.

תודה לסיגל קהת קרינסקי, אוצרת התערוכה

מסופר שדִּיוֹגֶנֶס, הפילוסוף היווני (אסכולת הציניקנים) נהג לחפש את האמת ואת האדם האמתי באמצעות עששית. את דברי האורקל מדלפי שאמר לו "להשחית את ההון" פירש תרתי משמע ללכת לאתונה על מנת להשחית ולשבש את יחסי הכוחות הקיימים והידועים בחברה בת זמנו..

במוזיאון לאמנות חיפה נפתח אשכול תערוכות הנוגע בשאלות מהותיות בהיסטוריה של האנושות ולבטח! בימים אלה עת אנו עומדים ערב הבחירות: מהי אמת? מהי בדייה? מהו האופן שבו התקשורת והסוכנים הפוליטיים משתמשים במניפולציות מתוחכמות כדי לשלוט בדיון הציבורי? אמרנו בוטים?  ובכלל תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה לענייננו) מנסה לבחון מהי אמת, האם יש אמת אחת, מי קובע מהי. אנו מרבים לשמוע על המינוח "פייק ניוז", (fake news) ועל "עובדות אלטרנטיביות""(alternative facts) . על טשטוש הגבולות בין בדיה לאמת; האמת כאפשרות אחת מני מספר נקודות מבט בעידן הנשלט ע"י התקשורת – אינטרנט וטלוויזיה; עידן שבו כל ההיררכיות המוכרות מאבדות את אחיזתן במציאות. ובאמנות כמו בחיים, האמנים משתמשים באסטרטגיות של כזב ובדיה – למשל, שימוש בזהות בדויה, התערבות במציאות באמצעות התחזות, משבר אמון ועוד.

אשכול התערוכות בחיפה עוסק בשלושה נושאים מרכזיים:

התערוכות "מחווה לווידיאו Zero", "שיבוש מידע", ו-"Overload!" באוצרותה של רויטל סילברמן גרין עוקבות אחרי עיסוקם הביקורתי של האמנים, משנות השבעים ועד ימינו, באופנים שבהם המידע מועבר באמצעי ההפצה – מהדפוס המסורתי ושידורי הטלוויזיה ועד הרשתות החברתיות כיום. האמנים מצביעים על היחסיות של האמת המשודרת שמקורה בהטיות ובאינטרסים שונים, וכן בהעדפת הדימוי המפתה, הסיפור המושך והאסתטיקה הבידורית.

האמנים המשתתפים: מת'יו דיי ג'קסון, קרל הנדל, צילה חסין וכרמל ברנע ברזנר ג'ונס, בלו־סימיון פיינרו, ויליאם אנסטסי, מיכאל דרוקס, ריצ'רד סרה, רונית ברנגה, כריסטינה דה מידל, אלון קדם

במסגרת התערוכות "כוח, אמת ופוסט-אמת" באוצרותה של לימור אלפרן זרד ו"דונלד טראמפ: נער הפוסטר", האמנים חוקרים את הקשר בין מערכי הכוח בחברה לבין סוגיות של אמת ושקר. רבים מהאמנים פועלים בדרך של התחפשות היתולית ומציגים באופן מוקצן את השקר של הגורמים בעלי הכוח, כדי לחשוף זאת באופן חריף ובולט. האמנים מבקשים לייצר מפלט מהדיכוי ולכונן עולם חלופי, כשהם עצמם וסביבתם הם המדיום לבריאה של העולם האמיתי.

האמנים המשתתפים: להב הלוי, מריסה מאסטרה, יוחאי מטוס וחיים ויטלי כהן, פרנסיסקו פז, בלו-סימיון פיינרו, פלסטיק ישו, אוברמורגן, כרמן דוברה־המטנר, ברברה ויסר, לוק טויימנס, ליז מג'יק לייזר, דמיאנטס נרקביציוס, סופרפלוקס, ד"ר פנקס שגריר איראן בירושלים, פאולו צ'יריו, איתמר רוז, יגאל שתיים, HeHe

 התערוכה "האמן האמיתי", המתפרסת על פני קומה שלמה במוזיאון, כוללת אמנים רבים ופרויקטים של אמנים יחידים. העבודות קוראות תיגר על התפיסה של "האמן האותנטי", שיש לו קול אחד יציב, ברוח התפיסה הפוסט-מודרנית שעוסקת בריבוי זהויות, בדיון, זיוף ואחיזת עיניים. האמן החזותי לובש דמויות, בדומה לשחקן, ומציג קולות הטרוגניים שמדגישים את חשיבות הבדייה כנגד מיסוד הסמכות האמנותית וקיבוע הביוגרפיה של האמן.

האמנים המשתתפים: הנה אביתר, דב אור נר, בועז ארד, יעל ברתנא, גדעון גכטמן, יאיר גרבוז, ז'וזיאן ונונו, מיכאל חלאק, רונה יפמן, כרם נאטור, מיכל נאמן, אורי קצנשטיין, יגאל תומרקין

אמנים המציגים פרויקט יחיד: מירי נשרי, רועי רוזן, אייל וייזר ורמי מיימון, דמיאן הירסט.

תודה לאוצרות סווטלנה ריינגולד, רויטל גרין סילברמן ולימור אלפרן זרד על חומרי התערוכה, תודה לתלמה רוט, מחלקת שיווק וקשרי חוץ על הדימויים