בית הגפן השוכן בשכונת ואדי ניסנאס, חיפה, הוא מרכז ערבי-יהודי לתרבות, חברה, נוער וספורט. בית הגפן, חיפה פתח חלל אמנות נוסף בתחילת דצמבר 2018. המרחב השלישי: חלל לאמנות וחינוך
בסיור טרום פתיחה אליו הוזמנתי בתחילת דצמבר 2018, שמענו על הפעילויות המתוכננות, האירועים ועל הדגש על שיח בין תרבויות ואמנות במרחב הציבורי.
בין העבודות – שטיח תבלינים – לורן מארשל, 'מדאפה' – חלל אירוח ובו פינות ישיבה בעיצובו של רמי טאריף, ציורי קיר ורצפה במרחב החיצוני – ברוקן פינגאז, צילום- אמירה קסאם זיאן, מיצב וידיאו של פאטמה שנאן, עבודות של אמי ספרד, שלומית אתגר, ענת רוזנסון בן חור, למיס שחות, ודיה הוג'יראת כעביה ועוד.
"גלריית האוסף" מציגה עבודות נבחרות של אמנים מובילים מתוך אוסף המוזיאון: סמי אבוטבול, איזידור אשהיים, אנטון בידרמן, גבי בן-זנו, אברהם גולדברג, מאיר גור-אריה, יהושע גרוסברד, אוזיאש הופשטטר, שמואל טפלר, אסי משולם, לאה ניקל, איתמר סיאני, אבל פן, אווה פרייברגר, מיכאל קארה, ארתור קולניק, משה קופפרמן, בן (בן ציון רבינוביץ'), חן שיש, שמואל שלזינגר.
העבודות המוצגות בופסט: איתמר סיאני, גבי בן זנו, אנטון בידרמן, אווה פרייברג, שמואל טפלר, לאה ניקל, חן שיש, יהושע גרוסברד, שמואל שלזינגר, מאיר גור-אריה, סמי אבוטבול, משה קופפרמן.
בתערוכת אוסף עולות שאלות מהותיות באשר לאוסף, מיהו אספן, מוזיאון כאספן, אספנות של פרט או של תאגיד ואף אוסף של אמנים.
המינוח "אוסף" Collection מורה על קיבוץ יחדיו של מספר מסוים של פריטים, ועדיין כמה פריטים נדרשים כדי להיות אוסף? התשובה לשאלה זו מורכבת, שכן מספר החפצים הנדרשים לעיצובו של אוסף תלוי בגורמים שונים: מיהו האספן, מהם הרצונות והתשוקות שלו, מהו המקום בו יוצג האוסף, מהות החברה ואופן ההתנהלות שלה. מכאן שאוסף הינו מיקרוקוסמוס או תקציר מהות האדם האוסף; החצנת "האני" של האספן הנגלית דרך הבחירה באובייקט כלשהו. ניתן למצוא באוספים עולם ומלואו; מחד, האספן/ית, ומאידך הכמיהה להגיע ולהשיג את מושא התשוקה. אוסף של אובייקטים שיוכלו להוות מכלול שלם, ואשר באמצעות הידע שיש לנו על העולם נוכל לקבל תמונה מלאה אודותיהם.
קריטריון משמעותי להגדרת אוסף הנו קריטריון האיכות; אמת מידה זו כוללת היבטים קונספטואליים ואסטרטגיים כאחד היוצרים את הקשר בין מרכיבי האוסף ומעניקים לו את האיכויות והייחודיות שלו.[1]
בשיחה שערכתי עם האוצרת סיגל קהת קרינסקי סופר לי על ברוך אורן המנהל הראשון של המקום אשר הקים את האוסף של המוזיאון, אוסף אקלקטי ומגוון ובהלימה לייעודו של המקום כ"יד לבנים".
הרציונל של תערוכה זו: התייחסות לכל מיני סוגים של אינטימיות. תיעוד אישי איך כל אמן/אמנית "מספר" את עצמו/ה; מבט אינטימי בצד מבט מחוצן יותר; אמנים שעלו מן המזרח בצד פליטי שואה; מופשט לירי וקונספטואלי; טבע דומם כ"ממנטו מורי" בצד טומאה/טהרה. כל אלה יוצרים אוסף יצירות המתכתבות זו עם זו בנימים דקים ומעודנים. באוסף עבודות המצויות בו מספר שנים רב בצד יצירות שנרכשו לאחרונה.
[1] מתוך חומרי מחקר שלי בנוגע לאוספים פרטיים, תאגידיים ואחרים.
ליאונרדו דה וינצ'י, הבשורה, 1472 בקירוב, באדיבות מוזיאוני האופיצי, פירנצה
ב-1911, ויצ'נצו פרוג'ה גנב את ה"מונה ליזה", בזמן של הסחת דעת ובתפר שבין סוף השבוע לתחילתו (זמן ציור משוער 1516-1503, וגם בנוגע לכך יש ויכוחים רבים). פרוג'ה רצה להחזיר אותה לאיטליה. מה שהוא שכח! וזו הערת שוליים שלי לכתוב בפוסט קצר זה הוא שליאונרדו דה וינצ'י כשנסע לעבוד בשירותו של פרנסוא ה-1, מלך צרפת, (בשנת 1516) לקח עמו את המונה ליזה ועוד מספר ציורים אותם אהב מכל. ועם מותו (1519), הם נשארו ברשותה של צרפת, תחילה באוספי מלכי צרפת, ועם הלאמת הלובר בזמן המהפכה הצרפתית, הפכו לחלק מאוסף מוזיאון זה.
למעלה ממאה שנה לאחר הגנבה המתוקשרת, אנו עומדים בשיאה של מחלוקת בין צרפת לבין איטליה, בשל רצון הלובר לערוך רטרוספקטיבה של יצירתו של ליאונרדו, לרגל 500 שנה למותו.
שרת התרבות Lucia Bergonzoni מבקשת לערוך דיון מחודש באשר לעסקה שנעשתה ע"י שר התרבות הקודם להשאיל את כל יצירותיו של ליאונרדו לצרפת, בהעירה: "ליאונרדו הינו איטלקי, הוא רק מת בצרפת".
ברגונזוני, הציעה שהעסקה אינה מאלו הרצויות במיוחד לאיטליה. "ליאונרדו היה איטלקי, ככלות הכל", מסרה לThe Telegraph. למה אין הם משאילים לנו את "המונה ליזה?"
צרפת מתכננת להשאיל יצירות אמנות לאיטליה בתמורה לאלו של ליאונרדו לרגל תערוכה של רפאל במוזיאון הקווירנלה ברומא בשנת 2020.
ליאונרדו דה וינצ'י, מונה ליזה, 1516-1503, לובר, פריז
מסופר שדִּיוֹגֶנֶס, הפילוסוף היווני (אסכולת הציניקנים) נהג לחפש את האמת ואת האדם האמתי באמצעות עששית. את דברי האורקל מדלפי שאמר לו "להשחית את ההון" פירש תרתי משמע ללכת לאתונה על מנת להשחית ולשבש את יחסי הכוחות הקיימים והידועים בחברה בת זמנו..
במוזיאון לאמנות חיפה נפתח אשכול תערוכות הנוגע בשאלות מהותיות בהיסטוריה של האנושות ולבטח! בימים אלה עת אנו עומדים ערב הבחירות: מהי אמת? מהי בדייה? מהו האופן שבו התקשורת והסוכנים הפוליטיים משתמשים במניפולציות מתוחכמות כדי לשלוט בדיון הציבורי? אמרנו בוטים? ובכלל תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה לענייננו) מנסה לבחון מהי אמת, האם יש אמת אחת, מי קובע מהי. אנו מרבים לשמוע על המינוח "פייק ניוז", (fake news) ועל "עובדות אלטרנטיביות""(alternative facts) . על טשטוש הגבולות בין בדיה לאמת; האמת כאפשרות אחת מני מספר נקודות מבט בעידן הנשלט ע"י התקשורת – אינטרנט וטלוויזיה; עידן שבו כל ההיררכיות המוכרות מאבדות את אחיזתן במציאות. ובאמנות כמו בחיים, האמנים משתמשים באסטרטגיות של כזב ובדיה – למשל, שימוש בזהות בדויה, התערבות במציאות באמצעות התחזות, משבר אמון ועוד.
אשכול התערוכות בחיפה עוסק בשלושה נושאים מרכזיים:
סווטלנה ריינגולד
התערוכות "מחווה לווידיאו Zero", "שיבוש מידע", ו-"Overload!" באוצרותה של רויטל סילברמן גרין עוקבות אחרי עיסוקם הביקורתי של האמנים, משנות השבעים ועד ימינו, באופנים שבהם המידע מועבר באמצעי ההפצה – מהדפוס המסורתי ושידורי הטלוויזיה ועד הרשתות החברתיות כיום. האמנים מצביעים על היחסיות של האמת המשודרת שמקורה בהטיות ובאינטרסים שונים, וכן בהעדפת הדימוי המפתה, הסיפור המושך והאסתטיקה הבידורית.
רויטל סילברמן גרין
האמנים המשתתפים: מת'יו דיי ג'קסון, קרל הנדל, צילה חסין וכרמל ברנע ברזנר ג'ונס, בלו־סימיון פיינרו, ויליאם אנסטסי, מיכאל דרוקס, ריצ'רד סרה, רונית ברנגה, כריסטינה דה מידל, אלון קדם
במסגרת התערוכות"כוח, אמת ופוסט-אמת" באוצרותה של לימור אלפרן זרד ו"דונלד טראמפ: נער הפוסטר", האמנים חוקרים את הקשר בין מערכי הכוח בחברה לבין סוגיות של אמת ושקר. רבים מהאמנים פועלים בדרך של התחפשות היתולית ומציגים באופן מוקצן את השקר של הגורמים בעלי הכוח, כדי לחשוף זאת באופן חריף ובולט. האמנים מבקשים לייצר מפלט מהדיכוי ולכונן עולם חלופי, כשהם עצמם וסביבתם הם המדיום לבריאה של העולם האמיתי.
התערוכה"האמן האמיתי", המתפרסת על פני קומה שלמה במוזיאון, כוללת אמנים רבים ופרויקטים של אמנים יחידים. העבודות קוראות תיגר על התפיסה של "האמן האותנטי", שיש לו קול אחד יציב, ברוח התפיסה הפוסט-מודרנית שעוסקת בריבוי זהויות, בדיון, זיוף ואחיזת עיניים. האמן החזותי לובש דמויות, בדומה לשחקן, ומציג קולות הטרוגניים שמדגישים את חשיבות הבדייה כנגד מיסוד הסמכות האמנותית וקיבוע הביוגרפיה של האמן.
האמנים המשתתפים: הנה אביתר, דב אור נר, בועז ארד, יעל ברתנא, גדעון גכטמן, יאיר גרבוז, ז'וזיאן ונונו, מיכאל חלאק, רונה יפמן, כרם נאטור, מיכל נאמן, אורי קצנשטיין, יגאל תומרקין
אמנים המציגים פרויקט יחיד: מירי נשרי, רועי רוזן, אייל וייזר ורמי מיימון, דמיאן הירסט.
דמיאן הירסט
תודה לאוצרות סווטלנה ריינגולד, רויטל גרין סילברמן ולימור אלפרן זרד על חומרי התערוכה, תודה לתלמה רוט, מחלקת שיווק וקשרי חוץ על הדימויים
ביקור בתערוכה ח'מסה,ח'מסה, ח'מסה: גלגולו של מוטיב באמנות ישראלית עכשווית, הפגיש אותי עם מוטיב מוכר מבית, מוטיב כף היד בת חמש האצבעות המונפת להסרת עין הרע וכאובייקט התלוי בבתים,או מופיע כעדי על שרשרת וכדומה; מוטיב שיש בו מן ההגנה והשמירה.
מרכז ופריפריה, מזרח ומערב, רציונליות מול אמונה הם עדיין נושא טעון; חמסה, המילה "חי" על שרשרת אף הן נושא טעון, אף שכמו במשחק מילים אפשר לשאול טעון למי.
בטקסט המוצג לרגל התערוכה נאמר "החמסה, אחד המוטיבים והחפצים הנפוצים ביותר בתרבות העממית,הפכה ברבות השנים מחפץ מסורתי בעל תפקיד מאגי הן בקרב התרבות המוסלמית והן בקרב זו היהודית לחפץ אייקוני המייצג תרבות ואמנות עממית. בשנים האחרונות עוברת החברההישראלית שינוי ביחס אל המאגיה, המתבטא בעליית תופעות של השתטחות על קברי צדיקים, עיסוק במאגיה ביתית, שימוש בקמעות, בכישוף וכדומה. אך לא מדובר בתופעות חדשות אלא להיפך; פרקטיקות אלה, שהיו כאן מאז ומעולם, נדחקו בשלב מסוים מהשיח ששלט בתקשורת הישראלית עד שנות התשעים, וכיום, בעידן הריטטינג שמעניק לצופה כוח והשפעה על התכנים הכתובים והמשודרים הן פרצו בעוצמה למרחב הציבורי ".
בתערוכה מוצגות 555 ח'מסות פרי יצירה של אמניות ואמנים במדיהשונות: ציור, פיסול, תקשורת חזותית, מדיה חדשה, עיצוב תעשייתי, עיצוב המוצר,צורפות ויודאיקה. המשתתפות ומשתתפים: בותינה אבו מילחם, חנאן אבו חוסיין, פואד אגבריה,דוב אברמסון ,זאב אנגלמאייר, אנדי ארונוביץ, אבי בירן, פיודור נתנאל בזובוב, ארזגביש, קן גולדמן, יריב גולדפרב , ענת גולן ,טל גור ,עמרי גורן, זינב גריביע, היליגרינפלד, חנן דה לנגה, ישראל דהן, רורי הופר, עודד הלחמי, עדן הרמן רוזנבלום, אריקוייס, סנדרה ולאברג, ראובן זהבי, עזרי טרזי, עמית טריינין, נועה טריפ, רמי טריף,אריאל לביאן, גרגורי לרין, איתי נוי, יפעת נעים, אורי סאמט, עדי סנד, שריסרולביץ', שלי סתת, אשרף פואחרי, איתמר פלוג'ה, חיים פרנס, זויה צ'רקסקי, יעקבקאופמן, שירלי רחל רוכמן, עמית שור, סמאח שחאדה, אבישג שטרנגולד, פטמה שנאן.
המטרופוליטן מכריז: תערוכת "Heavenly Bodies: Fashion and Catholic Imagination" הינה התערוכה שזכתה לקהל הרב ביותר בתולדות המוזיאון. בקהל ביקרו 1,659,647 אנשים.
פגי גוגנהיים, "ציור אחד ביום" פגי גוגנהיים (תמונה ) נולדה בניו-יורק, נכדה לשתי משפחות יהודיות עשירות שהיגרו מאירופה לאמריקה במאה ה-19, ומרוכלים חסרי פרוטה הפכו למיליונרים.
בבתי הקפה של פריז קשרה קשרים עם סופרים, אמנים ואנשי רוח, ובעת שהותה בפריז, בשנת 1937, פגשה את סמואל בקט שהיה זה שעמד על כך שעליה להתעניין באמנות בת הזמן. שם גם פגשה את מרסל דושאן, שלימד אותה להבחין בין אמנות מופשטת ואמנות סוראליסטית, הכיר לה את האמנים המובילים בפריס, תכנן עבורה תערוכות ויעץ לה בענייני אמנות.
את ציורו של פרננד לז'ה (Leger) "גברים בעיר" 1919 קנתה פגי ביום שבו היטלר פלש לנורבגיה. יצירות של פיקאסו, בראק, קנדינסקי, מונדריאן וברנקוזי נקנו באף הן אותה עת. (יצירה של ברנקוזי רכשה פגי לאחר עמידה על המקח, כשהגרמנים עמדו בשערי פריס).
פגי גוגנהיים הצליחה לעזוב את צרפת בזמן הכיבוש הגרמני עם ויזה לא בתוקף, יחד עם בעלה לשעבר, אשתו, ילדיהם ומקס ארנסט, הצייר הסוריאליסטי שהפך מאוחר יותר לבעלה (בתמורה לעזרתה, העניק לה מקס ארנסט 11 יצירות שלו מתקופות שונות). באביב 1941 הגיעו האוסף ובעליו בשלום לניו-יורק.
שני שלבים חשובים – הגלריה בניו-יורק 1942-1947 והעברת האוסף לפלצו רנייר דאי לאוני בוונציה. על כך בהזדמנות אחרת. חג שמח!
פגי גוגנהיים עונדת עגיל עגיל עם ציור מינאטורה עי איב טנגי, 1949, אוסף פרטי
