עמי שנער, My Tel Aviv תל אביב שלי, אוצרים: ארמנו טדסקי וורה פלפול, Circolo del Design Gallery, טורינו, איטליה, 15.12.2022-15.11.2022  

"תל אביב שלי", תערוכת היחיד של האדריכל והאמן עמי שנער המוצגת בטורינו, איטליה, מתמקדת בעיר תל אביב, העיר העברית הראשונה, בנוף האורבני והאנושי המורכב והמרובד שלה ובתהליכי השינוי המהירים הניכרים בה.

עמי שנער, רחוב אחד העם, אקריליק על בד, 2022

עמי שנער, כפר שלם, אקריליק על בד, 2021

"שנער מביט בעין סלחנית אך מפוכחת בבנייניה של תל אביב; הוא מתאר מִתווה אורבני מורכב ורבגוני המשלב ישן וחדש. 'יש שיאמרו אלה סתם רחובות, כיכרות וכמה שְדרות, אך אלו המקומות שבהם חשים את הדופק העירוני', הוא אומר".[1] כותבת ורה פלפול בטקסט התערוכה "בית משותף", שהוצגה בבית האמנים בתל אביב ב-2020. עם זאת אין הוא מתעד את ייצוגיה הממתגים אותה כ"עיר ללא הפסקה", אלא שם "זרקור" על ההיכרות האינטימית והחווייתית שלו עם העיר, המאפשרת לו חקר והתבוננות פנימית המהולים במבט ביקורתי על המציאות האורבנית בפרט, החששות מההשתנות המהירה של העיר, והתמורות האדריכליות והחברתיות החלות בה.

עמי שנער, שדרות רוטשילד, אקריליק על בד, 2020

שנער מצייר בסטודיו שלו הניבט למרכזה של "העיר הלבנה" בתל אביב. העיר הלבנה[2] הוא כינוי רווח לכמה מאזוריה הישנים של תל אביב המאופיינים ע"י "הסגנון הבינלאומי" שמקורו באדריכלות המודרניסטית של המחצית הראשונה של המאה ה-20 ולאחריה, ומוכר גם כסגנון הבאוהאוס. עיקרו, אידיאל אדריכלי המבוסס על פונקציונליות ועל מינימליזם, על הפשטה ועל גיאומטריה, אשר ביקש לשלב בין הרוח הטכנולוגית של העידן לבין אוטופיות חברתיות שהארכיטקט מחויב להן. הריכוז הגדול בעולם של מבנים מסוג זה – ובולט בהם גם תכנונה של העיר כעיר גנים שלה שדרות ורחובות ירוקים. רוב מבני הסגנון הבינלאומי הוקמו משנות ה-30 של המאה ה-20 ועד הקמת המדינה על- ידי אדריכלים יהודים שמוצא רובם מגרמניה.[3]      

אפשר שסגנון זה נתפס ע"י בוני העיר דאז כמקבילה לעיר החדשה, האוטופית והאינסופית אשר הפנימו את השפה הארכיטקטונית של הבאוהאוס, עם הקווים הפשוטים והאלגנטיים היוצרים משחק של אור וצל על הפסדות הלבנות כיאה לעיר המודרניסטית הצעירה והמתגבשת.

ומקום למחשבה באשר להמולת העיר והמודרנית! בתחילת המאה  העשרים (1914-1909) קמה התנועה הפוטוריסטית באיטליה אשר בראשה עמד המשורר תומסו מרינטי. אנשיה אשר באו מתחומי דעת שונים – ספרות, ציור, פיסול, צילום, ארכיטקטורה ומוסיקה, שרו שיר הלל לעולם הטכנולוגי, המכני, המודרני ולקצב החיים המהיר של העיר, מתוך רצון לדחות את העבר המיושן והמסורתי. 

על התערוכה

בתערוכה ששמה הלירי באיטלקית "UNA STORIA D'AMORE PER TEL AVIV" ניכרת ההתפעמות של שנער מהעיר תל אביב, נופיה האורבניים ואנשיה.

עמי שנער, "תל אביב שלי", טורינו, מבט אל חלל התערוכה

עמי שנער, "תל אביב שלי", טורינו, מראה הצבה

עמי שנער, "תל אביב שלי", טורינו, מראה הצבה

העבודות בצבעי מים והרישומים בתערוכה מתבססים על הזיכרון הצילומי של שנער המשוטט ברחובות העיר כ- Flâneurהמיתי. המשוטט הנע בין אזורים עירוניים העולים במאה ה-19, לבין השיטוט באזור הספר. שורשיו המודרניים במאה ה-19, בכתיבתו של שארל בודלר איש מאה זו, אך גם בכתיבתו של ולטר בנימין בן המאה העשרים אשר בכתביו השוטטות היא בגדר אמנות, וכמובן בכתיבתו של ז'ורז' פרק ואחרים.[4]

עמי שנער, תל אביב עם שני מגדלים, אקריליק על בד, 2020

עמי שנער, רחוב קרליבך, אקריליק על בד, 2020

העבודות מעניקות מבט הנע בין ציור "מהודק" יותר בין אלו שנוטות מעט לכתמיות. עבודות שניכר שנעשו ביד בוטחת, חלקן במשיחות מכחול עזות, וחלקן באקוורל שיש בו מן העידון. עיננו המתבוננת נעה בעקבותיו בין הדימויים, לעתים עץ שעלוותו מקבלת מקום משמעותי ((Hashach St.)  ויש שהעין נבטת אל המגדלים רבי הקומות המתווים את קו האופק העכשווי של תל אביב. ("שד' רוטשילד"). המגדלים בולטים במיוחד בסדרת ציורים צרי מידה שגובהם כשני מטרים, בהם מיתמרים מגדלים המאזכרים בצורתם אובליסק מונוליטי כשלרגליהם בתי הבאוהאוס "פעורי החלונות". יש שהמבט נמשך אל המולת העיר ולשאונה כפי שניתן לראות בעבודות המתייחסות לרחוב לילנבלום ולרחוב פרנקל. בחלק מהעבודות המבט נישא אל גגות הבתים, אל דודי השמש שאותות הזמן ניכרים בהם ואל האנטנות, ואל והמגדלים השתולים כנטע זר בין הבתים הנמוכים ("תל אביב עם מגדלים"), ואף אל ממגדלים המתמזגים זה בזה והופכים לישות מופשטת קמעה בינות העצים המזכירים לנו שאמנם נופיה של תל אביב עירוניים, אך גם לטבע מקום ניכר בה. ("שד' רוטשילד). ויש שהעין נמשכת אל הרחוב מטה, אל המדרכות, עמודי החשמל והעצים.

עמי שנער, דמות, תחנה מרכזית תל אביב, אקוורל

עמי שנער, אישה בנווה שאנן, ברקע, מבנה באוהאוס, אקריליק על בד, 2022

מבטו של שנער מופנה גם אל העיר האחרת, אל חלקיה הדרומיים והמזרחיים של העיר תל אביב (שכונת התקווה, תל כביר, שכונת שפירא, אזור התחנה המרכזית), אל הבתים הרעועים והמטים ליפול ואל הדמויות הצבעוניות – המקומיים, עולים חדשים, מהגרי עבודה, פליטים, חסרי בית. שנער מאיר באור חומל בעבודותיו חלק מדמויות אלו , "השקופות" לעתים קרובות לעין המתבונן: איש עם תוכי, דר הרחוב הנרדם על ספסל, ועוד.

עמי שנער, רחוב הרב בכרך, אקוורל

עמי שנער, איש בשכונת שפירא, אקוורל

העיר האחרת היא "העיר השחורה" כפי שכתב שרון רוטברד. דרום תל אביב שאף היא הכילה מבנים בסגנון הבאוהאוס, אך הם נגרעו מהתודעה והזיכרון הציבורי. עיר שבשונה מהצפון "הלבן" מסמלת את המטרדים העירוניים – מזבלות, שנאי מתח גבוה, תחנות אוטובוס מרכזיות, בתי קזינו ועוד.[5]

עמי שנער, קרית שלום איש עם תוכי, אקריליק על בד, 2021

שנער נוגע גם בסוגיות של קיטוב חברתי (אף שבדרכו הוא באופן מתון). אחד מציורים אלה – "הפגנות בכיכר רבין במהלך הקורונה" (2021) מציג מאות גברים ונשים מצטופפים במרחב אורבני רחב, בעודם חווים "ריחוק חברתי", ועדיין כל אחד וכולם יחדיו משקפים את הרוח האזרחית הדמוקרטית והחופשית האופיינית לתל אביב.

עמי שנער, כיכר רבין, הפגנה, אקריליק על בד, 2021

בתערוכה בטורינו מוצגות 27 עבודות בצבעי אקריליק על בד וכ-50 אקוורלים ורישומים.

אמנות וארכיטקטורה

לאמנות וארכיטקטורה הקשרים ניכרים. על הדעת עולים שמות של מגה ארכיטקטים-אמנים מהרנסנס האיטלקי כגון ליאון בטיסטה אלברטי שאף כתב ספרים "על הציור" "על הפיסול" ו"על הארכיטקטורה" ואף הסביר איך הוא ניגש לתאר את המציאות העומדת לנוכח עיניו, ומיכלאנג'לו בואונרוטי איש הרנסנס בשיאו; ובעת המודרנית, אנטוניו גאודי, ולה קורבוזייה. בספרו "אמנות, אדריכלות: סיבכת קשרים, תסבוכת, תסביך", מתייחס האל פוסטר להקשרים בין אדריכלות לבין אמנות בתרבות העכשווית בעשורים האחרונים, ודן בין השאר באדריכלים כזאהה חדיד, דילר סקופידו+רנפרו או הרצוג ופייר דה מרון השואבים השראה מן האמנות בעיצוביהם האדריכליים. פרקטיקה הממזגת בין זרמים ואסכולות באמנות במחצית הראשונה של המאה העשרים – סופרמטיזם, קונסטרוקטיביזם, אמנות מושגית אמנות המיצג ועוד ולקשרים ביניהם. בה בעת לאדריכלות תפקיד כמחוללת שינוי בציור, פיסול וקולנוע.[6]  עמי שנער, ארכיטקט ואמן אשר נולד בתל אביב בה הוא חי ועובד, משלב בפעילותו את שתי הדיסציפלינות: פרויקטים ארכיטקטוניים מהותיים לצד הפעילות שלו כאמן בעבודות ציור ורישום שעניינן בתערוכה הנוכחית העיר תל אביב.[7]

השנה (2022) יצא לאור ספרם של עמי שנער והסופר אברהם בלבן "סקיצות תל אביביות"[8] שהתבסס על תערוכה בשם זה בשנת 2021 (אצרו ורה פלפול ודנה גורדון). בספר מתחקים השניים אחר בכתיבה, בציור וברישום אחר העיר על פניה הרבות. חלק מאלה מוצגים בתערוכה.[9]

בטורינו, עיר המצטיינת ביצירה ובעיצוב, יש עניין רב בתל אביב על כל היבטי החיים התוססים בה. התערוכה, באצירתם של האוצר האיטלקי ארמנו טדסקי עם ורה פלפול מציגה גם עבודות חדשות של שנער ובצידה התקיים ערב דיון על העיר והיצירה בה.[10] 

ורה פלפול, אוצרת עצמאית, יועצת ומלווה אמניות ואמנים בשלבי קריירה שונים

בשיחה עמה סיפרה ורה פלפול על פרויקטים משותפים לה ולארמנו טדסקי שהוצגו במהלך השנים האחרונות.

לארמנו טדסקי היו מספר גלריות באיטליה ואחת ישראל. בשנים האחרונות הוא פועל באופן עצמאי ומתמקד בתערוכות נושא, תערוכות יחיד וקבוצתיות באירופה ובעיקר באיטליה ובישראל. טדסקי ופלפול משתפים פעולה ביניהם מזה כחמש שנים והם רואים חשיבות רבה בעבודה עם אמנים/אמניות ישראלים באיטליה ולא רק בה.

חשיבה זו באה לידי ביטוי בין היתר בתערוכה הקבוצתית של אמנות ישראלית ISRAEL LANDSCAPE  שהוצגה ברומא בשיתוף השגרירות הישראלית (לפני כשנה). בתערוכה בה השתתפו אמניות ואמניים מוכרים וגם כאלה שפחות, הוצגו סצנות אורבניות, דמויות המאפיינות את הישראליות המגוונת ונופי טבע, והיא כללה עבודות במדיה שונות: ציור, פיסול, צילום, וידיאו ארט. מרומא התערוכה עברה לגנואה וכעת מוצגת גם היא בטורינו.

עמי שנער השתתף במספר תערוכות קבוצתיות באיטליה ביוזמתם של פלפול וטדסקיווכך נבט הרעיון בהצגת תערוכת היחיד שלו בטורינו, ובהוולהביא את תל אביב לטורינו. חלק מהעבודות המוצגות בתערוכת היחיד שלו בטורינו, נעשו במיוחד לתערוכה, ומתארות בצבעוניות עזה ובקווי מתאר חזקים את שאון העיר התל אביבי.

פלפול וטדסקי אצרו תערוכה קבוצתית של יצירות אמנים מאיטליה וישראל בביאנלה של ירושלים (2021) בגלריה דואק במשכנות שאננים, ובנוסף, עמלים בימים אלה על מספר תערוכות יחיד. השניים מפתחים רעיונות ופרויקטים לתערוכות קבוצתיות נוספות בארץ ובאיטליה. חלקן מציגות אמנים מאיטליה ומישראל – תמהיל שחשוב לשניהם, שכן רואים באמנות כמחברת בין אנשים ותרבויות שונות.

תודה על השיח ועל חומרי התערוכה Grazie Mille


[1] "עמי שנער, בית משותף", אוצרות וטקסט: ורה פלפול, בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב, 9.7.2020- 1.8.2020

[2] עיקר מבני העיר הלבנה שוכנים בלב תל אביב, בין הרחובות אבן גבירול ודרך בגין במזרח, רחובות אלנבי והרכבת בדרום (לאורך שדרות רוטשילד), נחל הירקון בצפון והים במערב. בשנת 2003  קבע אונסק"ו כי אזורי העיר הלבנה בתל אביב הם אתר מורשת עולמית. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8_%D7%94%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%94

[3] הבאוהאוס – בית ספר גבוה לאמנות ולעיצוב שפעל בגרמניה בשנות העשרים של המאה ה-20. אסכולה אמנותית שצמחה בבית ספר זה ודגלה ברעיונות מודרניסטיים כגון פונקציונליזם, שימוש בצורות גיאומטריות טהורות, עיצוב תעשייתי, דלות החומר ועוד. הוא הוקם על־ידי ולטר גרופיוס ב־ 1919 וצמח מתוך מיזוג של בית הספר הדוכסי הגבוה לאמנויות יפות ובית הספר הדוכסי הגבוה לאמנויות ואומנויות בוויימאר, גרמניה מיסודו של הנרי ון־דה־ולדה. משכנו האחרון היה בעיר דסאו בגרמניה עד לסגירתו  ע"י הנאצים (1933) מתוך: "באוהאוס, הכל עיצוב", מוזיאון ויטרה לעיצוב, תערוכה, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוקטובר 2016-ינואר 2017 אוצרת התערוכה: יולנטה קוגלר, מוזיאון ויטרה לעיצוב, אוצרת משנה: מאיה ויניצקי.

הסגנון הבינלאומי -הסגנון המרכזי באדריכלות המודרנית במחצית הראשונה של המאה ה20. הסגנון הבינלאומי משרטט אידאל אדריכלי המבוסס על פונקציונליות ועל מינימליזם, על הפשטה ועל גיאומטריה. הצורה הטהורה – המקבילה האדריכלית של הצורה הטהורה באמנות המופשטת – אמורה למשול בדמיונם של בני האדם ולהעניק להם סינתזה של הבהירות הפולחנית היוונית יחד עם טכנולוגיה מתקדמת (ברזל, בטון, זכוכית) של הזמן החדש. האדריכלים הנרי ראסל היצ'קוק ופיליפ ג'ונסון הם שטבעו את המונח "סגנון בינלאומי" בקטלוג לתערוכה שאצרו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.  האנציקלופדיה של הרעיונות  https://haraayonot.com/idea/international-style/  

[4] ולטר בנימין, מבחר כתבים כרך א': המשוטט. עורכים: יורגן ניראד, נסים קלדרון, רנה קלינוב, תירגם מגרמנית: דוד זינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד (1992) 2013, עמ' 19-18, 25-24.

[5] שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, תל אביב: בבל, 2005, עמ' 121.

[6] האל פוסטר, "אמנות, אדריכלות: סיבכת קשרים, תסבוכת, תסביך", ערכה, תרגמה והוסיפה אחרית דבר, אסתר דותן, ספרי פיתום, 2013, עמ' 8.

[7] עמי שנער יחד עם שותפו אמיר מן, עומדים בראש משרד האדריכלים ומתכנני ערים מן-שנער שאחראים על פרויקטים ציבוריים גדולים.

[8] אברהם בלבן ועמי שנער, "סקיצות תל אביביות", עם עובד, 2022.

[9] הספר "סקיצות תל אביביות" מתבסס אל תערוכה בשם זה אותה אצרו ורה פלפול ודנה גורדון בגלריה בבית האדריכל, תל אביב, 2021.

[10] בטורינו נמצאת Facoltà di Architettura del Politecnico אחת האוניברסיטאות החשובות באיטליה לארכיטקטורה. בפתיחה התערוכה נישאו דברים בין השאר גם על ידי פרופ' Cristiano Picco מאוניברסיטה זו בהקשרים של החיבור בין אמנות לאדריכלות, והחשיבות של שימור אופיין של ערים במקביל להתפתחות הבלתי נמנעת בשל גידול האוכלוסייה.

מלי לסקר, "אקפראסיס", אוצרת: חניתה אליצור, בית האמנים גבעתי 17, ראשל"צ עד 28.11.2020

הכניסה לחלל התערוכה "אקפראסיס"[1] של האמנית מלי לסקר בבית האמנים ראשל"צ נושאת עמה אזכור לכניסה למעין משכן באופן ההצבה של שני המעמדים מימין ומשמאל הנושקים למעמד האמצעי. בעבודות  בציור ופיסול המוצגות בתערוכה יש מן "ההתכתבות", ההומאז' (מחווה), ציטוט או "אקפראסיס" כדברי חניתה אליצור האוצרת:  אקפראסיס הוא כלי לתיאור יצירת אמנות – ציור, פסול וכדומה, ולהעשרתה באמצעות כלי אמנותי אחר, שירה, פרוזה, יצירה קולנועית או מוזיקלית. ציור עשוי לתאר פסל, שיר יכול לתאר תמונה וכדומה.

קיר ימין   – שדרת ציורים המגיבים ליצירות פיסול.

IMG_20201123_124637

קיר שמאל – מאוורר יותר. עבודות חדשות של האמנית שנעשו כמעט כולן בזמן קורונה, ובהן כתב היד חופשי וחומרי יותר.

שכבות הזמן (1)

בין לבין שזורות עבודות הפיסול של לסקר.

DSCN9420

 

תקשורת

ממד הזמן נוכח בעבודות – עבר והווה, קלאסיקה ועכשוויות, זמן ומקום – ניעות בין תקופות ומקומות שונים, ואזכורים לסיפורי המיתולוגיה היוונית והרומית המקבלים משמעות חדשה. נוכחות הזמן מקבלת משנה תוקף בשעון שזכה "טיפול" בידי האמנית, והוא החותם את התערוכה בקיר שמאל. אזכור לזמן מופיע גם בחלק מכותרות העבודות.דיוקן

לסקר מציירת ומפסלת. כ-40 שנה היא מתייחסת ליצירות פיסוליות בציוריה וחוזרת לכך שוב ושוב, אף שעוסקת גם בתימות אחרות. בשיחה עמה היא מציינת את אהבתה לפיסול, באפשרות "ההעתקה של האנושי אל הפיסול". בעבודות אלו היא מבקשת להציג יחסי גומלין בין הפסל לבין המציאות הנוכחית.חרוט_1

התייחסות לכך באה לידי ביטוי גם בעבודות כגון זו שבה מופיע גלגול הנייר המקבל טוויסט עכשווי. בכל עבודה היא משתדלת לתת "קריצה" עכשווית.

DSCN9412

לאהבה זו יש תימוכין אוטוביוגרפיים. בגיל 12 נסעה האמנית עם הוריה לביקור ברומא. את עתיקותיה של רומא, עיר הנצח הנושאת עמה מטעני עבר וזמן הווה, את גדולתה של האימפריה הרומית, ואת הרנסנס והבארוק ומאות מאוחרות יותר היא מציינת כחוויה מכוננת שהותירה בה את חותמה.

IMG_20201123_124624

בחלק מהציורים מופיעים חיבורים פנימיים – שלושת הגרציות החוזרות ומופיעות ב"להטוטן" בקיר האמצעי. פסל "ונוס ממילו" החוזר שוב ושוב. פרשנויות שונות, זמנים שונים, ונקיטת עמדה אישית בשילוב עם תכנים חדשים בסגנון שיש בו מכתב היד הריאליסטי בשילוב השראה מהעת הקלאסית, ולעתים אף התייחסויות סוריאליסטיות.

וונוס_2

תודה לאמנית מלי לסקר ואוצרת התערוכה חניתה אליצור על המפגש עמן

[1] תיאור רטורי של יצירת אמנות, תיאור בכלי ספרותי או פרשנות מילולית של יצירת אמנות חזותית. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A7%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%A1%D7%99%D7%A1

"לוחם לא מנוצח, נסיך ישר, חכם וליברלי…" פדריגו דה מונטפלטרו

פיירו דלה פרנצ'סקה, דיפטיך אורבינו, הארמון הדוכסי אורבינו. כיום באופיצ'י, פירנצה 

פיירו דלה פרנצ'סקה, דיפטיך אורבינו, 1465, אופיצי

פיירו דלה פרנצ'סקה, דיפטיך אורבינו, מימין, פדריגו דה מונטפלטרו, משמאל, בטיסטה ספורצה, 1465- מקום תצוגה אפשרי "אולם הכס", הארמון הדוכסי אורבינו. כיום באופיצ'י, פירנצה  https://www.uffizi.it/en/artworks/the-duke-and-duchess-of-urbino-federico-da-montefeltro-and-battista-sforza

פיירו דלה פרנצ'סקה צייר דיוקן כפול של פדריגו דה מונטפלטרו, שליט אורבינו, ושל אשתו בטיסטה ספורצה. אופן ההצגה בפרופיל הושפע מדיוקנאות מוטבעים על מטבעות ברומי הקדומה, אך גם בשל אילוץ, שכן פדריגו נפגע באחד מקרבות האבירים שבהם השתתף, והחרב שפגעה בצד הימני של פניו, עקרה את עינו, ושברה את אפו. הדמויות מוצגות על רקע הנוף המרשים של נסיכות אורבינו בה שלט הדוכס.
מצדו השני של הדיוקן הכפול תוארו ה"טריונפי" –מסע ניצחון. בטיסטה יושבת במרכבה הנישאת ע"י צמד חדי-קרן (המסמלים את הצניעות). את המרכבה מנהיג קופידון. שתיים מהמעלות התיאולוגיות – "חסד" לפניה ו"אמונה" לצדה. מאחוריה שתי דמויות נשיות – האחת צעירה האחרת זקנה. הכתובת מהללת את בטיסטה בשל מעשיה הנאותים, ומתייחסת לחלופיות חייה.
פדריגו מוכתר ע"י "תהילה" העומדת לפניו. הוא נושא את מטה הפיקוד שלו מעבר לראשיהן של ארבע המעלות הקרדינליות: "צדק", "מתינות", "חוכמה" ו"גבורה". קופידון, נוהג בצמד סוסים לבנים. הכתובת מהללת את פדריגו המצביא המהולל בדומה למצביאי העבר.

פיירו דלה פרנצ'סקה, דיפטיך אורבינו, 1465, הטריונפי

פיירו דלה פרנצ'סקה, דיפטיך אורבינו, 1465, הטריונפי

פדריגו נחשב לפוליטיקאי וקונדוטיירה (מצביא שכיר) מפורסם בתקופתו באיטליה. במהלך מלחמותיו עמד בראש צבאותיו של פיוס ה-2. בתמורה לכך קיבל תואר של דוכס אורבינו מידי סיקסטוס ה-4 בשנת 1474. תחת שלטונו של פדריגו הגיעה אורבינו לשיא גדולתה והדרה, וחצרו נודעה בכל איטליה. פדריגו היה שליט מטיב ואהוב על בני עמו. הוא השקיע את ההכנסות שקיבל כקונדוטיירה, והעביר כספים רבים לקופת המדינה. הוא נהג לשוטט בקרב נתיניו ללא מלווים וללא נשק, ואת ארוחותיו הפשטות נהג לסעוד באולם פתוח לקהל, כשקריין מקריא לו מתוך ספרי ליויוס. הוא נהג להאזין להרצאות גדולי ההומניסטים, וכך הוא אף מתואר באחד הדיוקנאות שלו שצויר ע"י יוסטוס מגנט (Joos van Wassenhove- Justus van Gent), או ע"י פדרו ברוגווט (Pedro Berruguete) בו הוא מוצג בשריון כפטרון נאור וכשליט מלומד. הספרייה שלו באורבינו נחשבה לטובה ביותר בזמנו.

Piero_della_Francesca_044
פיירו דלה פרנצ'סקה, דיפטיך אורבינו, מימין פדריגו (פדריקו) דה מונטפלטרו, משמאל, בטיסטה ספורצה, 1465 בקירוב, אופיצ'י, פירנצה

פדרו ברוגוואט או יוסטוס מגנט, פדריגו דה מונטפלטרו ובנו גווידובלדו, 1474 בקירוב

 פדרו ברוגוואט או יוסטוס מגנט, פדריגו דה מונטפלטרו ובנו גווידובלדו, 1474 בקירוב

שילם יותר מכל פטרון אחר באיטליה עבור הבניינים שהקים ועיטר
פדריגו דה מונטפלטרו בנה ארמונות ומבנים שנועדו להקנות לו פרסום ותהילה, ולגרום נחת לנתיניו. הוא בנה את Castel Durante, Gubbio, Cagli ו-Fossombrone; כמו כן בנה את כנסיית סנטה קיארה (Santa Chiara) ושיפץ את סן דונטו (San Donato). הוא הכיר בכך שבאמצעות המבנים שבנה, הציב לעצמו ולבני משפחתו מצבת זיכרון. מאחר והתמצא באדריכלות, דאג שהארמון באורבינו, יבנה באופן נאות ובפרופורציות נכונות התואמות את תפיסת המבנה האידיאלי של הרנסנס. בניית הארמון הותחלה ע"י לוציאנו לאורנה (Luciano Laurana) שהיה מהנדס העיר מ-1468. לאחר מותו, המשיך אותו פרנצ'סקו די ג'ורג'יו מרטיני. ((Francesco di Giorgio Martini. אחד האגפים בארמון תוכנן ע"י ברמנטה (Bramante). פנים הארמון קושט ע"י מיטב אמני הרנסנס: ברמנטה, פדרו ברוגווט (Pedro Berroguet), פרנצ'סקו די ג'ורג'יו מרטיני, יוסטוס מגנט (Justus of Gent) ואחרים. עיטורי הפנים שבארמון נקשרו לעולם ההומניסטי. היו בו ציורים מהמיתולוגיה (סיפורי הרקלס ודיוניסוס) וסיפורים מההיסטוריה העתיקה.

הקורטילה ד'הונורה, פלצו דוקלה
קורטילה ד'הונורה, פלצו דוקלה, אורבינו

הטקסט לקוח מעבודת המסטר שלי – פטרונות האמנויות באיטליה במאה ה-15 בארבע נסיכויות – אורבינו, פררה, מנטובה ורימיני, בהדרכתו של פרופ' אברהם רונן, החוג לתולדות האמנות, אוניברסיטת תל אביב.

רפאל, 500 שנה למותו, תערוכה בסקודריה דל קווירינלה, רומא

baldassare-scaled-e1583752090630
Raffaello
Portrait of Baldassarre Castiglione 1513
oil on canvas
Parigi, Musée du Louvre,
département des Peintures
© Musée du Louvre, Dist. RMN –
Grand Palais / Angèle Dequier

התערוכה "רפאל, במלאת חמש מאות שנה למותו" נפתחה מחדש ב-2 ביוני. במרץ שנה זו, רגע לפני סגירה, נפתחה תערוכה מקיפה ומאתגרת זו שהוקדשה לרפאל, נער הפלא של הרנסנס בשיאו. רפאל הלך לעולמו ברומא ב-1520, עלם צעיר בן 37, והתערוכה “Raffaello, 1520 – 1483” חוגגת את "הגאוניות" שלו במלאת 500 שנה למותו. (על מותו דיווח בן האצולה מארק אנטוניו מיקיל ששהה ברומא בלילה שבין ה-6 ל-7,  1520, בו מת רפאל. כ-120 מעבודותיו מוצגות ב- Le Scuderie del Quirinale (האורוות של הקווירינלה), בשיתוף פעולה עם האופיצ'י, פירנצה, גלריה בורגזה ומוזיאוני הוותיקן ברומא, ומוזיאונים נוספים ברחבי העולם.

מרבית ימיו הבוגרים  של רפאל עברו עליו ברומא, כך שיאה העובדה שהתערוכה הגדולה ביותר של עבודותיו מוצגת בעיר זו. "Raffaello" מציגה איך העיר רומא השפיעה על רפאל, ואיך הוא עצמו עזר לשנות את רומא.

מספר מילים אישיות! רפאל היה יליד אורבינו, נסיכות רנסנסית חשובה וקטנה במאות 16-15 בה שלט פדריגו דה מונטפלטרו. נסיכות זו היתה חלק מעבודת המחקר שלי, "פטרוני אמנות בארבע נסיכויות באיטליה במאה 15, אורבינו, מנטובה, פררה ורימיני"  ואילו בלדסרה דה קסטיליונה הידוע בעבודתו "החצרן", מעין מורה נבוכים להתנהגות נאותה ואצילית, המופיע אף הוא בתערוכה, היה אף הוא חלק מעבודה מקיפה ועמלנית זו שלי תחת הדרכתו הקפדנית של פרופ' אברהם רונן ז"ל.

לזמן בתערוכת "רפאל" תפקיד חשוב ומעניין. הצופים נעים במסלול המתחיל במותו של רפאל ומתקדמים אחורה בזמן, עד לתחילת הקריירה האמנותית שלו. התערוכה נפתחת בבניה מחדש של קיברו של רפאל וה- Altar of Our Lady of the Rockמהפנתאון. הרקונסטרוקציה הינה כה מרשימה שהצופה מאמין שמדובר בדבר האמתי! התערוכה מציגה את ההערצה העצומה שחש רפאל לפנים של הפנתאון, כפי שמראים כתביו, המצוטטים על הקירות. בבירור, רפאל נשאר במקום המנוחה האידאלי עבורו.

בחדרים 4-2 נבחן הקשר של רפאל עם רומי הקדומה, קשר העוזר להבנת האמן אשר בני זמנו האמינו שירש את הגאוניות של גדולי אמני העת העתיקה. הסקיצות שרשם של  העתיקות הרומיות, מוצגות בצד אובייקטים שהתווה, והינן בין המוצגים המקסימים ביותר בחלק זה. מכל מקום המקסם הגדול הוא מהציורים בצבעי שמן "פורטרט בלדסרה קסטיליונה" (1515-1514) ו"פורטרט האפיפיור ליאו ה-10" (1519-1518). מבקרים בסקודריה דל קווירנלה הינם ברי מזל לצפות בפורטרט זה, שכן הוועדה המדעית של האופיצ'י הביעה מחאה לאור ההשאלה.

בחדר 5 המבקרים מתוודעים לחמישה ציורים בצבעי שמן. אלו ההזמנות הגדולות שקיבל רפאל מליאו ה-10, בין השנים 1521-1513, כשזכה לפרסום באיטליה, וברחבי אירופה. "הקדוש יוחנן הבפטיסט" (המטביל) (1518), שהיווה בבירור השראה ל"יוחנן הבפטיסט" של קרווג'יו, או "צעיר עם ראם" (1602) אף הוא של קרווג'יו. "הביקור" (1517) המתאר את ביקורה של הבתולה מריה אצל אליזבט הקדושה, ויש בה מן ה- sprezzatura[1]  שהינה שליטה נונשלנטית בחן. עבודה נוספת "האקסטזה של סנטה ססיליה" (1518) מוצגת לצד ראש של איזיס מהמאה השנייה, ושתי נשים אלו – הקדושה המייצגת את המוזיקה ואלת הקסם והמג'יקה, חובשות את אותו מעטה ראש. חדר 5 משמש משכן לסקיצות הכנה, כמו אלה עבור "המדונה של הורד" (1520-1518) ו"המדונה של האהבה השמימית" (1516).

raphael-exhibition-in-rome2-e1583751144566
Raffaello
Madonna of the Rose 1518-1520
oil on panel transferred to canvas
Madrid, Museo Nacional del Prado
©2020. Copyright immagine Museo
Nacional del Prado

בחדר 6 מוצגים שני שטיחי קיר שליאו ה-10 הזמין עבור הקפלה הסיסטינית, אשר התבססו על רישומים משל רפאל. זו הזדמנות נדירה לראות יצירות מופת אלה מחוץ למוזיאונים של הוותיקן, שם הן נצפות בין יצירות אמנות נוספות. הציור המיניאטורי של רפאל "חזון יחזקאל" (1518) מוצג לצדו של אותו שטיח קיר (1520), כך שניתן להשוות ביניהם. טווח הצבעים המוצג על כנפי המלאכים והחיות בשטיח הקיר הינו עילאי.

מבקרים רבים יראו לבטח בחדר 7 את גולת הכותרת. כאן מוצג רפאל הרומנטיקן, עם הפורטרטים של La Velata (1512 – 1513)  "האישה עטוית הצעיף" ו-La Fornarina (1519 – (1520)  "בתו של האופה" המוצגים בחזית ובמרכז. האגדה מספרת ששני הפורטרטים הינם של מרגריטה לוטי, פילגשו של רפאל, הידועה כ"בתו של האופה". אהבתו הנלהבת של רפאל לפילגשו מרגריטה היתה ידועה היטב כך שוזארי, שכתב את "חיי האמנים" Vitae, הציע שרפאל מת בשל "מעשי אהבים מרובים יתר על המידה…"

raphael-exhibition-in-rome--scaled-e1583751433860
Raffaello
Portrait of a woman in the role of Venus
(Fornarina) 1519-1520 circa oil on wood panel
Roma, Gallerie Nazionali di Arte Antica –
Palazzo Barberini
Gallerie Nazionali di Arte Antica, Roma
(MIBACT) – Biblioteca Hertziana, Istituto Max
Planck per la storia dell’arte/Enrico Fontolan

אוהבי ארכיטקטורה ייהנו בחדר 8, בו מוצגות התכניות של רפאל לבזיליקה סנט פטרוס לצידם של רישומים שביצע של מבנים קלסיים ופרטי הפסדות שלהם. כן מוצגות סקיצות של קפלה קיגי Chigi Chapel ווילה פרנסינה ברומא, בחדר מס' 9 לצד יציקות ברונזה מרשימות של צ'זרה רוזטי (Cesare Rossetti) : "סט. תומס הפקפקן" (1511-1510) ו"ההורדה של ישו אל הקבר"  (1511-1510), המבוססות על הסקיצות של רפאל.

חדרים 11-10 מוקדשים להזמנות שרפאל  קיבלת מהאפיפיור יוליוס ה-2, מ-1508 – כשעבר מפירנצה לרומא – עד 1513. העבודות הגדולות ביותר שרפאל יצר במהלך תקופה זו אינן מוצגות, שכן הן נמצאות ב"חדרים של רפאל" על קירות המוזיאונים של הוותיקן. מכל מקום סקיצות הכנה ליצירות כמו "אסכולת אתונה" (15011-1509) מוצגות לצדם של הצילומים של התוצר המוגמר. הפורטרט של האפיפיור יוליוס ה-2 (1512-1511) מוצג כאן, בהדרת הכבוד והרצינות שבו.

raphael-exhibition-rome-2020-e1583751688177
 Raffaello
Portrait of Giulio II
ante marzo 1512
oil on wood panel
Londra, The National Gallery. Bought, 1824
© The National Gallery, London

ציורים משנותיו המוקדמות של רפאל בפירנצה, מ-1504 ועד 1508, מוצגים בחדר האחרון. התערוכה מדהימה את הצופה בכך שהיא מסתיימת בנעוריו של האמן. מכל מקום ניתן למצוא שתיים מהעבודות הידועות ביותר של רפאל כאן, כך שהפינלה הגדול, הינו מקסם מריר-מתוק. ולסיום פוגשים את "הפורטרט העצמי" הידוע של רפאל (1506), ונראה כאילו האמן הצעיר והנאה מסתכל אחורה מעבר לכתפו, צופה את הגעת הצופים. "אישה צעירה עם חד קרן" (1506-1505), "קורצת" ל"מונה ליזה" (1503) של ליאונרדו דה וינצ'י (1503-1516?) , מוצגת כאן מורה לנו שבגיל 22 בלבד, רפאל כבר היה אחד מגדולי המסטרים של הרנסנס.

Re-opening: from 2 June till 30 August

Scuderie del Quirinale

Via XXIV Maggio, 16 (Monti)

Opening hours: Mon-Thu, 8am-11pm; weekends 8am-1am

Entry fee: €13 – 15

scuderiequirinale.it

go on a virtual tour of the exhibition:

scuderiequirinale.it/media/una-passeggiata-in-mostra

Beverley, A. (2020, March).  Re: On the 500th anniversary of his death, Scuderie del Quirinale pays tribute to Raffaello. Retrieved  from https://www.romeing.it/raphael-exhibition-rome/

 

[1] Sprezzatura ([sprettsaˈtuːra]) is an Italian word that first appears in Baldassare Castiglione's 1528 The Book of the Courtier, where it is defined by the author as "a certain nonchalance, so as to conceal all art and make whatever one does or says appear to be without effort and almost without any thought about it".[1] It is the ability of the courtier to display "an easy facility in accomplishing difficult actions which hides the conscious effort that went into them".[2] Sprezzatura has also been described "as a form of defensive irony: the ability to disguise what one really desires, feels, thinks, and means or intends behind a mask of apparent reticence and nonchalance".[3  The word has entered the English language; the Oxford English Dictionary defines it as "studied carelessness",[4] especially as a characteristic quality or style of art or literature. https://en.wikipedia.org/wiki/Sprezzatura]

"לשלוח את יצירות האמנות הדתיות במוזיאונים בחזרה לכנסיות", אומר איקה שמידט, מנהל האופיצ'י

דוצ'יו,מדונה מוכתרת,מדונה רוצ'לאי,1285בקירוב,טמפרה.ךפנל,450X290,אופיצי
דוצ'יו, "מדונה מוכתרת,  ידועה בשמה מדונה רוצ'לאי" ,1285 בקירוב, טמפרה. על פנל, אופיצ'י 450X290 ס"מ Google Arts & Culture

הצעתו של איקה שמידט מנהל גלריה אופיצ'י בפירנצה, להעביר את יצירות האמנות שנעשו למטרות פולחן מהמוזיאונים אל הכנסיות אליהן השתייכו, מעניינת ומעוררת פולמוס. ראשית נשאל מהי יצירת אמנות דתית? האם נעשתה כיצירת אמנות גרידא או כעבודה שמטרתה פולחן להמוני העם הפוקדים את הכנסיות? במקרה שלפנינו "מדונה רוצ'לאי" מידי דוצ'ו, מדובר בעבודה שהוזמנה על ידי אחת האחוות (fraternity) בפירנצה לשם הצגתה לקהל המאמינים בכנסיית סנטה מריה נובלה..

להזכירכם ולטר בנימין בו אנו מרבים לעסוק בעשורים האחרונים ציין ב"אמנות בעידן השעתוק הטכני" את היעלמות ההילה שאפפה אובייקט פולחני, ציור דתי באשר הוא שנעשה בימים עברו לשם פולחן.[1] העברתן של עבודות מעין אלו מהחללים המקודשים שאליהם השתייכו, הן על קירות הכנסיות או כתמונות מזבח שלפניהן נושא איש הכמורה את הדרשה שלו לקהל המאמינים, יש בו מן המעבר מ"קדושה לחולין", שכן הצגתן במוזיאונים, אותם "מקדשים חילוניים מודרניים", חשופות לעין המתבונן לעתים מאמין, לעתים לאו או אף אתאיסט, מנתק אותן מהקונטקסט הראשוני שלהן, והופך אותן למושא הערצה מסוג אחר לחלוטין.

קצרה היריעה מלדון במהות המוזיאונים, ההיסטוריה שלהם ותפקידם כמוסדות תרבות חיוניים, ובמהות אוספי אמנות, פטרוני אמנות ואספנים (באלה ועל אלה כתבתי ועסקתי באין ספור קורסים והרצאות).

שאלות אתיות נוספות עולות כאן – מדינות רבות בעולמנו הקטן מחזיקות ביצירות אמנות, באובייקטים, במונומנטים שהועברו כמו שהם – בין אם מדובר ביצירות אמנות, כאלה שהוחרמו ונוכסו על ידי אימפריות עבר כבריטניה, גרמניה ואחרות באקטים קולוניאליסטים מיוון, עיראק, מצרים, יבשות אפריקה ואסיה ובין אם יצירות שהוחרמו על ידי הנאצים. מה באשר לכך? ולפני שתשאלו, אזי יש מדינות שהתבקשו, ומחזירות כמו במקרה של נשיא צרפת שהחתחייב להחזיר חפצי פולחן למדינות באפריקה, או השבת יצירות מוחרמות מיהודים ע"י הנאצים, ע"י גופים פרטיים, ממשלתיים ואחרים…אף שזה נושא נרחב הדורש דיון בנפרד.

אז לפני שנעבור לאיקה שמידט – שאלה מהותית – מה מקומם של מוזיאונים כיום, לאחר משבר הקורוניה, האם בעקבות הצעתו, ישתנה דבר מה במבנה של המוזיאונים, באוספים שלהם, בהיותם היכלות חילוניים מקודשים? ובכלל… תהיות…

"מדונה רוצ'לאי" צוירה ע"י הצייר דוצ'ו די בואונינסניה (Duccio di Buoninsegna), יליד סיינה, איטליה, הנושא ביצירתו השפעות של הסגנון הגותי ומסורת ארוכת יומין של ציורי מזבחות (altarpiece) וציורי קיר, בצד הקשרים לאמנות הביזנטית.

היצירה מכונה "מדונה רוצ'לאי", שכן הוצגה מאות בשנים בקפלה שהוקצתה למשפחת רוצ'לאי בסנטה מריה נובלה בפירנצה (הועברה לקפלה ב-1591 בקירוב). היא מזוהה כנראה, כותב חוקר אמנות הרנסנס פרידריך הארת[2] עם המדונה שהוזמנה על ידי(Compagnia dei Laudesi, Laudesi confraternity) של פירנצה ב-1285 בקירוב, ויוחסה בעבר בשוגג על ידי ההיסטוריון ג'ורג'יו וזארי לצ'ימבואה. הדגש הוא על מריה כ"מלכת השמיים", יושבת על כס מחזיקה בידיה את העולל ישו. היא לבושה בשניים מהצבעים המאפיינים אותה – כחול (שהשתנה והשחיר) בגלימה, מייצג את היותה מלכת השמיים, ואדום – הצבע המייצג את החומריות והארציות, והיותה מלכת האדמה. הכס נתמך/נישא ע"י מלאכים – שלושה מכל צד. ישו כמודע לתפקידו בעתיד, מוצג כמברך.

כנסיית סנטה מריה נובלה בה היתה העבודה של דוצ'ו במקור, והמנזר הצמוד לה, נוסדו על ידי האחים הדומיניקנים. החזית שלה הושלמה על ידי האדריכל ליאון בטיסטה אלברטי בין השנים 1470-1455 בהזמנתו של ג'יובני די פאולו רוצ'לאי. (יש לזכור שבעיר פירנצה נותני הטון היו בני משפחות בנקאים וסוחרים שעם השנים עלו למעמד אצולה: רוצ'לאי היו ביניהם כשם שהמדיצ'י, פצ'י, סטרוצ'י ואחרים)

ליאון בטיסטה אלברטי, הפסדה של סנטה מריה נובלה, 1458-70, הוזמנה עי ג'יובני די פאולו רוצ'לאי
כנסיית סנטה מריה נובלה, פירנצה. הפסדה (חזית) הכנסייה מעשה ידיו של האדריכל הרנסנסי ליאון בטיסטה אלברטי, 1470-1455 בקירוב. הזמנת הפסדה, ג'יובני די פאולו רוצ'לאי https://www.smn.it/en/artworks/the-facade/

ובאשר להודעה: איקה שמידט, מנהל גלריית אופיצ'י בפירנצה, מסר בהודעה לעיתונות ב-2 במאי שלדעתו יש להחזיר יצירות אמנות דתיות הנמצאות במוזיאונים לכנסיות מהן הן נלקחו. הוא הציע שאחת מהעבודות הידועות ביותר בגלריה, מדונה רוצ'לאי  (Madonna Rucellai)  מידי דוצ'ו שצוירה ב-1275 בקירוב (יש אומרים 1285-86) צריכה לחזור אל ביתה המקורי, הכנסייה סנטה מריה נובלה בפירנצה, ממנה היא הועברה ב-1948. (ברצוני לציין שלאחר מלחמת העולם השנייה, הועברו יצירות רבות למוזיאונים, מתוך  רצון לשמור עליהן).

רעיון זה הינו חלק מהתגובה של האופיצ'י למשבר הקורונה, ולחשיבה אודות הגיוון והחלוקה של יצירות האמנות שבו על מנת ליצור מוזיאון [diffuso] "רחב" יותר מעבר לתפיסות וגבולות המיידים של הגלריה.

שמידט הודה שיש תועלות בהצגת אמנות במוזיאון. למשל, כעת, מדונה רוצ'לאי תלויה לצדן של תמונות מזבח אחרות מידי שני "סופר סטארים" של הציור המדייוואלי האיטלקי המוקדם, צ'ימבואה וג'יוטו, כך שניתן להשוות אותן אחת לשנייה, אך הוא אמר, היעדרה של "מדונה רוצ'לאי" מכנסיית סנטה מריה נובלה גורע חלק משמעותי מההיסטוריה שלה וממובנה.

"אמנות של אמונה ודבקות לא נולדה כיצירת אמנות אלא לשם מטרה דתית, על פי רוב במערך דתי", הוא אמר ל-Art Newspaper. הוא הוסיף שהחזרתה למבנה שלמענו היא נוצרה, יאפשר להציג אותה בחלל היסטורי ואמנותי נכון והצופה יוכל להכיל ולהבין את המקורות הרוחניים שלה. "הקונטקסט היה חשוב", הוא אמר, למדינה האיטלקית לא היתה תפיסה אודות מארג האמנות והארכיטקטורה (vincolo pertinenziale), או פרקטיקה אודות ארכיאולוגיה קונטקסטואלית במקום ה'שבץ נא' מעין אינדיאנה ג'ונס ליצירות אמנות בלבד".

שמידט הינו הנשיא של ה-(Fondo edifice di culto -FEC), קרן מבני הדת. זהו ענף של מיניסטריון הפנים אליו משתייכים כתשע מאות כנסיות קתוליות ומבני דת. הוא גילה שיש קרוב לאלף יצירות אמנות דתיות במחסנים של ה- Soprintendenze (the state bodies with responsibility for art, architecture and archaeology) של איטליה, שהובאו למוזיאונים לשם שמירתם בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה. אין קטלוג מדויק והם לא נגישים בקלות, אף לחוקרים, כך שהמצב העכשווי אינו רצוי כלל.

מאחר ומרבית הכנסיות משתייכות ל-FEC, האופן המשפטי והתחיקתי של החזרת יצירות אמנות עשוי להיות פשוט, שכן הן תעבורנה מגוף מדינה אחד לאחר. נושאים שעניינם שימור וביטחון יש לשקול בקפידה ולעבוד עליהם, אך הטכנולוגיה המודרנית מקלה מאוד מאשר בעבר; כפי ששמידט ציין, תמונת המזבח Castelfranco של ג'ורג'יונה, אחת היצירות החשובות ביותר של הרנסנס האיטלקי, תלויה מוגנת במיוחד בכנסיה אליה היא משתייכת.

התגובות להצעתו של איקה שמידט הינן מעורבות. אם נעזוב עלבונות מצדם של חלק, ראש הבישופים הפיורנטיני, Monsignor Timothy Verdon, אמר לסוכנות החדשות Ansa שהוא חושב "שזו פרובוקציה חיובית ביותר", אך לא ריאליסטית "מסיבות שכל אחד יבין", בעוד שהארכיבישוף של פירנצה, Cardinal Giuseppe Betori אמר, "יש לשקול את ההצעה ולהעיר עליה" אך "יש לשקול כל מקרה לגופו".

Mark Jones, לשעבר מנהל מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, בשיחה עם עיתונאי Art Newspaper, הסכים שיש לשקול על בסיס של כל דבר לגופו, אך חושב שההצעה הינה בכיוון הנכון. "כל אחד המתעניין באמנות יודע שנכון יותר שהיא נמצאת בקונטקסט שלה".

Somers Cocks, Anna. (2020, June 3). Re: Send the religious art in museums back to the churches, says the director of the Uffizi gallery. Retrieved from https://www.theartnewspaper.com/news/send-the-religious-art-in-museums-back-to-the-churches-says-the-director-of-the-uffizi-gallery

[1] ולטר בנימין, אמנות בעידן השעתוק הטכני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983.

[2] Friedrich Hartt, History of Italian Renaissance Art, second edition, (New York: Harry N. Abrams, Inc., Publishers, 1979), pp. 95-95.

קרן פגי גוגנהיים, פלצו ונייר דאי ליאוני, ונציה

IMG_20190901_135253

אחד האוספים המלבבים והאהובים עלי הנו אוסף פגי גוגנהיים המוצג במוזיאון/קרן שלה בוונציה.  אוסף אמנות מודרנית כהלכתו אף שוונציה ברובה המכריע (כיום לא….) הינה רנסנסית במהותה, ואף ברוקית, ואף מעבר.

פגי גוגנהיים  נולדה בניו-יורק, נכדה לשתי משפחות יהודיות עשירות שהיגרו מאירופה לאמריקה במאה ה-19, ומרוכלים חסרי פרוטה הפכו למיליונרים.

בבתי הקפה של פריס קשרה קשרים עם סופרים, אמנים ואנשי רוח, ובעת שהותה בפריס, בשנת 1937, פגשה את סמואל בקט שהיה זה שעמד על כך שעליה להתעניין באמנות בת הזמן. שם גם פגשה את מרסל דושאן, שלימד אותה להבחין בין אמנות מופשטת ואמנות סוראליסטית, הכיר לה את האמנים המובילים בפריס, תכנן עבורה תערוכות ויעץ לה בענייני אמנות.IMG_20190901_135419

את ציורו של פרננד לז'ה (Leger) "גברים בעיר" 1919 קנתה פגי ביום שבו היטלר פלש לנורבגיה. יצירות של פיקסו, בראק, קנדינסקי, מונדריאן וברנקוזי נקנו באף הן אותה עת. (יצירה של ברנקוזי רכשה פגי לאחר עמידה על המקח, כשהגרמנים עמדו בשערי פריס).

IMG_20190901_134918
פרננד לז'ה, גברים בעיר, 1919

IMG_20190901_135105_BURST1
קונסטנטין ברנקוזי, מאיסטרה, 1912

IMG_20190901_134334

IMG_20190901_135159
ג'ינו סווריני, ים=רקדנית, 1913-1914

פגי גוגנהיים הצליחה לעזוב את צרפת בזמן הכיבוש הגרמני עם ויזה לא בתוקף, יחד עם בעלה לשעבר, אשתו, ילדיהם ומקס ארנסט, הצייר הסוריאליסטי שהפך מאוחר יותר לבעלה (בתמורה לעזרתה, העניק לה מקס ארנסט  11 יצירות שלו מתקופות שונות). באביב 1941 הגיעו האוסף ובעליו בשלום לניו-יורק.

IMG_20190901_135005
וסילי קנדינסקי, נוף עם כנסייה, 1913

IMG_20190901_134414
ג'ורג'יו דה קיריקו, המגדל הורוד, 1913

באוקטובר 1942 פתחה פגי את הגלריה "Art of this Century" ברחוב 57 במנהטן. על ערב הפתיחה היא כתבה: "ענדתי אחד מעגילי מעשה ידי איב טנגי והאחר מעשה ידי קאלדר, על מנת להראות את היחס השווה שלי לאמנות סוראליסטית ולאמנות מופשטת כאחד". "אמנות מאה זו" בעיצובו של פרדריק קיסלר (Kiesler), הפכה עד מהרה לגלריית האוונגרד המובילה בניו-יורק, ובמקום הוצג האוסף של פגי, שכלל יצירות אמנות קוביסטיות, אבסטרקטיות וסוריאליסטיות.

IMG_20190901_134213
העגילים, מעשה ידי איב טנגי ואלכסנדר קאלדר

 

ג'קסון פולוק היה התגלית האמריקאית של פגי (אם נדייק לא בדיוק שלה אלא של יועציה). את ארבעת תערוכות היחיד הראשונות שלו ערך פולוק ב"אמנות של מאה זו". פולוק קיבל 150 דולר מדי חודש מידיה של פגי, וכסף זה היה מקור המחיה היחיד שלו ושל אשתו הציירת לי קרסנר. כל הציורים שצייר באותה תקופה מלבד אחד, הפכו לרכושה של פגי.

ג'קסון פולוק, אלכימיה, 1947, מיקס מדיה על בד, 114.6X221.3, פגי גוגנהיים, ונציה
ג'קסון פולוק, אלכימיה, 1947

ב1947- פגי חליטה לחזור לאירופה, היכן שהאוסף שלה הוצג לראשונה בביאנלה של ונציה 1948. היא קנתה את פלאצו ונייר דאי לאוני בגרנד קנל בוןנציה ובאה לחיות שם, ובתחילת 1949 עם תערוכת פיסול בגן היא פתחה את האוסף שלה לציבור. פגי המשיכה לעתים לקנות יצירות אמנות עד מותה בדצמבר 1979.IMG_20190901_141630

ב1977- השתנתה הבעלות. הPeggy Guggenheim Foundation- פורק והפריטים שבו, בעיקר הפלאצו הוונציאני בגרנד קאנלה ואוסף האמנות ששוכן שם מ1949-, הוכנסו למשמורת קרן סולומון ר. גוגנהיים בניו-יורק שמאז הפעיל את המוזיאון במנהטן ואת האוסף בוונציה.IMG_20190901_140135

 

 

 

 

פרסקו "לדה והברבור" שהתגלה לאחרונה, עומד להיות מוצג לציבור בפומפיי

leda.jpg
CESARE ABBATE/EPA-EFE/SHUTTERSTOCK

יצירה חשובה שהתגלתה בעת חפירות בפומפי בשנה האחרונה עומדת להיות מוצגת לציבור לראשונה בעיר העתיקה. הגארדיאן מדווח שהפרסקו "שהשתמר היטב" מתאר את המיתוס היווני אודות לדה והברבור והתגלה במהלך חפירות באזור הפארק הארכיאולוגי ששמוRegio V. הדומוס שבו הפרסקו נמצא וה-Via del Vesuvio, נפתחו מחדש.

הסיפור על לדה והברבור נפוץ בפומפיי ובהרקולנום, ששתיהן כוסו בלבה בעת התפרצות הווזוביוס בשנת 79 לספירה. במיתולוגיה, האל היווני זאוס נטל לעצמו צורת ברבור ופיתה את לדה, הנסיכה בת התמותה. נאמר שלדה הנה האם של חלק מילדיו של זאוס, כשם שאלה של מלך ספרטה.  יש גם שכתבו שהינה אמה של הלנה מטרויה, וכן של התאומים קסטור ופולוקס.

הפרסקו מתאר את דמותה של לדה העירומה כמעט לחלוטין עם הברבור. ארכיאולוגים מאמינים שהבעלים של הדומוס שבו שוכן הפרסקו היה סוחר עשיר נלהב להביע את יוקרתו למבקרים.

לא נקבע עדיין מתי סקטור Regio V יהיה פתוח לחלוטין לציבור.

Selvin, C. (2019, November 26). Re: Recently Discovered Fresco Goes on View to the Public in Pompeii. Retrieved from https://www.artnews.com/art-news/news/pompeii-leda-and-the-swan-1202669382/

יאניס קונליס, ג'רמנו צ'לאנט, קרן פרדה, ונציה, ביאנלה ונציה

IMG_20190901_102308

טוב אני יודעת שוונציה שוקעת, והביאנלה הסתיימה, ובכל זאת את הפוסט כתבתי לאחר שחזרנו מוונציה המהבילה בתחילת ספטמבר ואת התערוכה של יאניס קונליס ממש אהבתי אז מעלה וסליחה על האיחור! IMG_20190901_103629.jpg

התערוכה יאניס קונליס באוצרותו של ג'רמנו צ'לנט חוקרת את ההיסטוריה האמנותית של האמן יליד יוון (פיראוס 1936 – רומא 2017), ומכוננת דיאלוג בין עבודותיו והחללים מהמאה ה-18 של Ca' Corner della Regina. בתערוכה מוצגות כשבעים עבודות מ-1959 עד 2015. בקומת המסד מוצגים שני מיצבים cite-specific, ובקומות הפיאנו נובילה Piano Nobile[1]  הראשונה והשנייה של הפלאצו מוצג רצף היסטורי מהתערוכה הראשונה שלו ברומא ועד לעבודות מורכבות יותר ולמיצבים בשנים האחרונות. העבודות המוקדמות של האמן, הוצגו במקור בין 1960 ל-1966, ועסקו בשפה אורבנית. הציורים יצרו קריאה אקטואלית או סימנים מהרחובות, ובפזה מאוחרת יותר אותיות שחורות, חיצים ומספרים על קנווסים לבנים, נייר או מצעים אחרים.IMG_20190901_103515.jpg

קונליס בחר לכנות את העבודות שלו ציור. "אני צייר כי ציור הוא מבנה של דימויים, לוגיקה ולא טכניקה. קונליס ראה תמיד באמנות שלו  את הממד האנושי ובה בעת את האדם האוניברסלי.IMG_20190901_102445

ג'רמנו צ'לאנט אוצר התערוכה כותב: "האנרגיה המתפרצת אשר נבעה מיצירתו של יאניס קונליס אינה ניתנת לתמצות בתערוכה יחידה או פרסום אינדיבידואלי. קונליס שהחל ב-1958 עסק במגוון דימויים, והצליח לבטא דרך ייחודית, אלטרנטיבית ורדיקלית, ונתן ליצירה ממד אורגני וקונקרטי.IMG_20190901_103311.jpg

הנרטיב של התערוכה מייצג התערבויות בגודל ניכר בחדרים הראשיים של שתי הקומות הראשיות של Ca' Corner. יש בהם מדפים או מבנים ממתכת המכילים אובייקטים ממקורות שונים: פחם, שרידי אנייה, מעילים, כיסאות, הילוכים מכניים, ומיצב עשוי מפיסות ריהוט, שהוצג לראשונה בפלרמו ב-1993. בעוד שבקומת המסד שתי עבודות עוסקות בקשר לחללים הפנימיים וההיסטוריים: דלת חסומה באבנים מ-1972 ובחצר, מיצב מונומנטלי מ-1992 שבמקור נהגה לפסדה החיצונית של בניין בברצלונה ועשוי משבעה לוחות מתכת הנושאים שקים המלאים בפולי קפה.IMG_20190901_102945.jpg

המיצבים בשפה הייחודית לקונליס מוצגים בחלקי הארמון השונים ומנהלים שיח עם העיטורים המקוריים של הפלאצו. ציורי קיר מהמאה ה-18 ומולם בגדי גברים בשחור וכחול, נעליים וכובעי לבד.IMG_20190901_103111.jpg

הרטרוספקטיבה מסתיימת, בקומת המסד, באמצעות הפוקוס על הפרויקטים של התאטרון של קונליס ומבחר של מסמכים – סרטים, קטלוגים של תערוכה, הזמנות, פוסטרים וצילומים ארכיביים – שמתחקים אחר הקריירה רבת הפנים שלו, ואחר השפה הייחודית והאישית שלו, השברירי והאנושי בצד הפואטי והאוניברסלי.

מעט על עבודותיו של קונליס:

מ-1964 ואילך, קונליס פנה לנושאים שנלקחו מהטבע, מזריחות ועד לוורדים. ב-1967 החקר שלו וחבק אלמנטים רבים בטבע: ציפורים, סוסים, אדמה, קקטוסים, צמר, פחם ואש. האמן עבר משפה כתובה וציורית לזו הפיזית והעוסקת בסביבה; דרך השימוש בישויות אורגניות ולא אורגניות החל בפרקטיקה שיש בה מן ההתנסות הגשמית. מאוחר יותר חקר את ממד הסאונד שדרכו ציור מתורגם לדף מוזיקה  הוא גם חקר את חוש הריח כשהשתמש בחומרים כמו קפה או גראפה.IMG_20190901_103338

במיצבים שהגה בעשור 1960, עסק קונליס בדיאלקטיקה שבין הטבע הקליל, הלא יציב והזמני הקשור עם השבירות של האלמנט האורגני – כמו למשל תוכי חי – והנוכחות הכבדה, המלאכותית והנוקשה של המבנים התעשייתיים, המיוצגים על ידי פני שטח מודולריים במתכת הצבועה באפור. באותה תקופה קונליס השתתף בתערוכות שסללו את הדרך לארטה פוברה, שתורגמה לצורה אותנטית של הביטוי המטריאליסטי.

משנת 1967, החלו להופיע אש ופיח ביצירת של קונליס, בדגש על  הפוטנציאל הטרנספורמטיבי המחדש של הלהבות. שבשיאו בהקשר למסורת האלכימית, אנו מוצאים זהב, מתכת בה השתמש האמן בדרכים שונות. במיצב Untitled (Civil Tragedy) (1975), הניגוד בין עלי הזהב שמכסים את הקיר החשוף לבין הבגד השחור התלוי על מתלה מעיל מדגיש את האופי הדרמטי של הסצנה. העשן, הקשור באפן טבעי לאש, פועל כשייר של תהליך ציורי וכהוכחה לחלוף הזמן. עקבות הפיח על האבנים, הקנווסים, פרגמנטים של פסל קלסי וקירות שמאפיינים משהו מהעבודה שלו מ-1979 ו-1980 מציינים מפנה אישי ב"חזרה לציור". IMG_20190901_103359

באמצעות ודרך המחקר האמנותי שלו, קונליס פיתח קשר טרגי ודרמטי עם תרבות והיסטוריה; המורשת הגרקו-רומנית נחקרת דרך פרגמנטים של יציקות גבס או מסכות, כמו במיצב מ-1973 שנעשה ממסגרת עץ שעליה יציקות גבס של פנים הוצבו. החקר אחר אנרגיה לא ידועה הושג ע"י מעטה עם אבן, עופרת או פעמונים, החלל הריק; הדלת החסומה הפכה לסמל אחר של הסובלנות של האמן לגבי הדינמיות של ההווה שלו.  [2]

השפעותיו של קונליס ניכרות בשדה האמנות בישראל של שנות ה-70 וגם כיום ניתן למצוא הדים לכך. IMG_20190901_102529.jpg בנוסף יש להזכיר שתערוכה נפלאה של האמן הוצגה לפני כשנתיים במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע.

[1] פיאנו נובילה היא הקומה הראשית בארמון רנסנסי על פי רוב. בקומה זו נמצאים חדרי השינה וחדרים אישים. הפיאנו נובילה היא בדרך כלל הקומה הראשונה או השנייה מעל קומת המסד.

[2] ג'רמנו צ'לאנט, טקסט התערוכה.

מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב

IMG-20180703-WA0046.jpeg
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט

ביקור במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב במסגרת כנס למדע שהתקיים במקום עורר בי את אותה תחושת פליאה אודותיה אמר רנה דקרט שהיא "הראשונה מבין התשוקות, פליאה פתאומית של הנפש אודות אובייקטים שנראים נדירים ויוצאי דופן". מוזיאון זה העתיד להיות המרכז הלאומי לחקר, תיעוד ומדע בתחומי המגוון הביולוגי בישראל מאגד בתוכו כ-5.7 מיליון פריטים מאוספיה של אוניברסיטת תל אביב. האוספים מתעדים את עולם החי והצומח בישראל ובמזרח התיכון, כשם שאת ההתפתחות ההיסטורית והתרבותית של המין האנושי.

בכנס למדע – מרכז מורים ארצי למורי המדע והטכנולוגיה בבתי הספר היסודיים שהתקיים ביום שלישי 3.7.2018, הציג צוות אנשי המוזיאון את הפעילויות לעתיד לבוא במקום בהרצאות הפורשות את המגוון האפשרי לחקר ולימוד בנושאים אלו.

IMG-20180703-WA0016.jpeg
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט

איסוף עתיקות והתשוקה לאובייקטים מן הטבע הופיעו לראשונה באיטליה לפני כל מקום אחר באירופה המערבית. הומניסטים של הרנסנס האיטלקי החלו בפעילויות אלה בו בזמן באוניברסיטאות של פיזה, פדובה ובולוניה, כשם שבחצרות הנסיכים והאקדמיות באיטליה. נוסדו הגנים הבוטניים הראשונים, ומוזיאונים הפכו לחלק סדיר במערך ההוראה להבנת הטבע. הטבע הפך לנושא לחקר עמוק שכמותו לא היה מימיו של פליניוס והעבודה האנציקלופדית הגדולה של אלברטוס מגנוס. שתי הפעילויות – איסוף וחקר של הטבע מופיעות במחקרים של נטורליסטים כמו Ulisse Aldrovandi (1522-1605) ו-Athanasius Kircher (1602-1680), ותוצאותיהן, גישות חדשות כלפי הטבע כ"ישות" שניתנת לאיסוף וקביעת טכניקות חדשות לחקר שבבירור שינו את ההיסטוריה של הטבע.

בני הזמן היו מודעים לעליונותה של איטליה ברנסנס של ההיסטוריה של הטבע. "ולאלה שעוסקים בהיסטוריה של הטבע, ספרים שהוצאו לאור ע"י איטלקים והאוספים הנפלאים שנאספו בזמנים שונים, מורים כיצד הם הצליחו בכך לפני כל אומה אחרת", כתב העורך מן המאה ה-18 Michele Mercati ב-1717.

הכמיהה לטבע היתה חלק ממקסם נרחב יותר באיסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית. במהלך המאות ה-16 וה-17 הופיעו מוזיאונים ראשונים למדע, טכנולוגיה, מוזרויות אתנוגרפיות ופלאי הטבע. כמיהה זו הופיעה בזמן שבו כל אירופה נראתה כעוסקת באיסוף, מוזיאונים, ספריות, גנים מורכבים, גרוטות וגלריות אמנות. כה רבה היתה עבודת המזכיר ההומניסט אנטוני גיגנטי שהוא קונן על כך שאין לו זמן להנות מעשיית ספר שיהיה שווה דיו שיהיה מכובד למדפי מוזיאון היפוליטו אגוסטיני בסיינה. האציל הטוסקני ניקולו גדי שהיה נאמן על שניים מהדוכסים הגדולים וחבר של אלדרוונדי עמד על זה שהדברים שלו יוצגו לכל האצילים הפלורנטינים והזרים עפ"י בקשה", כה גבוה היה הערך שהוא יחס לכך. אספנות הפכה לפעילות של בחירה בקרב האליטה החברתית והמלומדת. היא מילאה את שעות הפנאי ונראתה כתופסת כל רגע בחייהם. דרך האיסוף של האובייקטים, ניתן היה לרכוש ידע אודותיהם ודרך הצגתם לרכוש כבוד ופרסום שכל המלומדים שאפו לו.

האוספים שהוצגו בחדרי פלאות/מוזרויות ובקבינטים של טבע היו על-פי רוב בבעלות פרטית ונגישות מוגבלת; היו בהם אובייקטים מעשה ידי אדם (artificialia) (ציורים, פסלים, ועוד, לצד אוצרות מן הטבע (naturalia). האוספים הוצגו על מדפים, במגרות או נתלו מהתקרה. בין הדימויים המוקדמים הידועים: תחריט בספר Dell Historia Naturale"" "על ההיסטוריה של הטבע", מאת Ferrante Imperato (1525-1615 בקירוב) פרנטה אימפרטו 1599, המציג את אוספי הטבע – יונקים מפוחלצים, אלמוגים, קונכיות, מינרלים ועוד, וזה שלOle Worms אולה וורמס (1588-1654), רופא ואנטיקוואר דני. להם קדמו כמובן הסטודיולו של פרנצ'סקו הראשון דאי מדיצ'י בפלצו וקיו, פירנצה, וסטודיולי (מהמילה סטודיו קטן בנסיכויות אורבינו, פררה ואחרות באיטליה).

800px-RitrattoMuseoFerranteImperato.jpg
Fold-out engraving from Ferrante Imperato's Dell'Historia Naturale (Naples 1599), the earliest illustration of a natural history cabinet https://en.wikipedia.org/wiki/Cabinet_of_curiosities

אחת מהמטרות במרחבים אלה היתה "לייצר מודל פרטי של היקום" במעין מיקרוקוסמוס הנתון לשליטתם, בהקבלה לאל שבמרומים השולט על היקום, ובאמצעותו לארגן את היחסים בין הנראה לבין הלא נראה. מטרות נוספות: אתגר ועניין מחקרי; להעניק לבעלים הנאה צרופה; להדהים את הסובבים ולמשוך תשומת לב; יוקרה.

800px-Musei_Wormiani_Historia.jpg
"Musei Wormiani Historia", the frontispiece from the Museum Wormianum depicting Ole Worm's cabinet of curiosities. https://en.wikipedia.org/wiki/Cabinet_of_curiosities

 

העניין בחדרי פלאות/מוזרויות ובקבינטים של הטבע פג בשלהי המאה ה-18 בשל שינויים פוליטיים, כלכליים ואחרים באירופה, ובשל הלאמת אוספים פרטיים ובהם גם חלק ניכר מהקבינטים וחדרי הפלאות והמוזרויות שמרכיביהם נטמעים במוזיאונים גדולים הנפתחים לציבור במאה ה-19. במקביל, מתגבשת תפיסה מוזיאלית הדוגלת בתצוגה כרונולוגית ותמטית, במנוגד לתצוגה המגובבת והאקראית הניכרת לעתים בתצוגות בחדרי פלאות/מוזרויות.

מיכה לוין כותב בספרו "יש לזכור שמוזיאונים הינם מוסד חדש יחסית. דעות על תפיסת המוזיאון – מה הוא צריך להכיל, את מי הוא צריך לשרת, וכיצד עליו לתפקד, משקפות שינויים בחברה ובתרבות. יותר מאשר בסוגים מיוחדים אחרים של ארכיטקטורה, מתפקידו של המוזיאון לבטא ערכים וטעמים חברתיים, וליצור הצהרה תרבותית ייחודית. המוזיאון הנו מייצג של הציוויליזציה".

IMG-20180703-WA0010.jpeg
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט

לסיכום, מהות מוזיאון מתמקדת באיסוף, שימור, חקר, פרשנות, תצוגה. ואני רוצה לשאול מה המילה knowing אומרת במוזיאון? מה נחשב כידע במוזיאון? מה מקובל ומה פחות? האם טעמים והעדפות משתנים במהלך הזמן? מהו תפקיד אנשי מחלקות החינוך במוזיאון? מהו תפקידם של אוצרי מוזיאון ביחס לתצוגות ולמבקרים? ובאשר לתפקידם של מוזיאונים של טבע עלינו לזכור שנטורליסטים אריסטוטליאנים עיצבו את המוזיאון כמקום לסינתזה ביקורתית! "וצו" זה אמור להיות זה שנישא וממשיך במסורת המוזיאלית.

ובאשר לכתוב לעיל: חומרי הפוסט  נלקחו ממחקר שערכתי בין השנים 2002/3-2005 על חדרי מוזרויות/מופלאויות וקבינטים של טבע בין המאות 15-18 וההשתקפויות והביטוי שלהם באמנות מודרנית ועכשווית, במסגרת לימודי במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, אוניברסיטת תל אביב.

Michael.D. Levin, The Modern Museum: Temple or Showroom, Jerusalem, Tel Aviv c.1983
Lugli, Adalgisa, Naturalia et Mirabilia: Il Collezionismo enciclopedico nelle wunderkammern d`Europa (Milano, 1983)

וכמובן ספרים ומאמרים נוספים, אך על כך בהזדמנות אחרת.

זיוה קורט

 

למה נער עם סל פירות הינו הרבה יותר מאשר נער עם טנא פירות

giovane-con-canestro-di-frutta-caravaggio-copyright-ministero-dei-beni-e-delle-attivitacc80-culturali-e-del-turismo-galleria-borghese
קרווג'יו, נער עם סל פירות 1593-1594, שמן על בד, גלריה בורגזה, רומא

גלריה בורגזה ברומא בה עסקתי בפוסטים האחרונים, השאילה שלושה ציורים מידי קרווג'יו למוזיאון גטי, לוס אנג'לס, אחד מהם "נער עם סל פירות" מ-1593-1594 בקירוב. ההשאלה עד 18.2.2018.

Davide Gasparotto, האוצר במוזיאון גטי, מדבר על "נער עם סל פירות", ומסביר למה ציורו של קרווג'יו שבר את כללי הציור של המאה ה-16. גספרוטו טוען שציור זה  הינו בעל משמעות נוספת. הוא מוצא בו מקוריות וחדשנות!

הציור שצויר ב-1593-1594 בקירוב, נעשה במהלך התקופה המוקדמת, הבוהמית בחייו של קרווג'יו, אומר גספרוטו. הצייר עבר ממילנו לרומא, ועבד בסטודיו של הקוולייר ד'ארפינו. קרווג'יו נאלץ לצייר ציורים לשוק, לא בהזמנה, והציור הינו הוכחה מוקדמת ליכולות החתרניות שלו .

ראשית, אומר גספרוטו, יש לציין את הביצוע יוצא הדופן בסל והאופן שבו הטבע הדומם עשוי. ענבים אדומים, שחורים ולבנים, תפוחים, תאנים, רימונים, האגס עם הכתם הקטן, כולם מצוירים בדיוק הקרוב לצילום, והפרט הריאליסטי גם בא לידי ביטוי בצבעוניות הנוטה לחום של העלים שקמלו קמעה. נדמה כאילו קרווג'יו עצר את הנער בדרכו לחדר האוכל של הקלוויר עם סל הפירות.

המקור, אור יום טבעי הינו משותף לכל היצירות המוקדמות של קרווגיו, מגיע מחלון מאחורי הקלעים משמאל. הקרניים מאירות במלואן את צד פניו הימני של הנער, וגם שליש עליון מהרקע.

הסל נראה באופן יוצא דופן ממשי ורב חיות, "אך בו בזמן הציור הינו מאוד מלאכותי.  זו סצנה מבוימת, אמר גספרוטו, בציינו שמבטו של הנער כלפי הצייר כשם שפיו. "הפה הפתוח מציע שהוא מדבר. גם זה היה חדש – ההצעה של תנועה קטנה". הנער המצויר הינו צייר חבר בשם מריו מיניטי שהיה בן 16 באותה תקופה. היצירה מתאפיינת במיניות המוחצנת של מיניטי, בכתפיו החשופות ותנוחת הצוואר האופיינית לציורי נשים באותה עת, ויש בה מן הקרבה לבקחוס ולנערי חשק נוספים המתוארים בציוריו חוצי גבולות מגדריים של קרווג'יו.

מה שמביא אותנו לדרך אחרת בה קרווג'יו מרד כנגד המסורת: "נער עם סל פירות" הינו ציור טבע דומם, ובו בזמן פורטרט. ההיררכיה של הז'אנרים היתה חשובה בזמנו. ציורי היסטוריה היו החשובים ביותר, דיוקנאות, נופים וטבע דומם תפסו דרגות נמוכות יותר בסולם הציור. טבע דומם נתפס כסוגה נחותה.

הצייר אתגר גבולות אלה בערבבו ציור פורטרט טבע דומם והיסטוריה (עם אזכורים למיתולוגיה בפירות). הוא נתן משקל שווה לסל ולנער, ציור זה, שהשתייך לאוסף של ג'וזפה צ'זרי, נרכש על ידי הקרדינל סקיפיונה בורגזה בשנת 1607.

"קרווג'יו נהג לומר שציור טבע שטבע דומם דורש מיומנות אמנותית גבוהה יותר מאשר ציור דמויות," אמר גספרוטו. "נער עם סל פירות" הוכיח שהוא צדק בכך שדחה את המסורת וקיבל את מקומו בתולדות האמנות.

 

Nakano, C (2017, December 20). Re: Why 'Boy With a Basket of Fruit' if much more than a boy with a basket of fruit. Retrieved from http://www.latimes.com/entertainment/arts/la-ca-cm-caravaggio-getty-20171220-htmlstory.html