מוזיאון פתח תקווה לאמנות DEEP FEELING" רגשות ובינה מלאכותית" , אוצרת: נוהר בן אשר, עד דצמבר 2019

כולנו כבני אדם חווים קשת של רגשות, הנעות בין שמחה, הנאה, עצב, תסכול ועוד. אלה אף באים לידי ביטוי במחוות פנים וגוף, ולעתים אף משפיעים על התנהגותנו במצבים מסוימים. התערוכה  DEEP FEELING" רגשות ובינה מלאכותית" במוזיאון פתח תקוה לאמנות, מבקשת לעמוד על הקשר שבין רגשות אנושיים לבין אלה העוברים עיבוד באמצעות הטכנולוגיה. תערוכה שמאתגרת את המחשבה וגם הרגש ומעלה שאלות באשר לאמנות בעידן האינטליגנציה המלאכותית כיום.

אמנים משתתפים לפי סדר א"ב: איל גרוס וערן הדס, דור זליכה לוי, דניאל סמול, ליאור זלמנסון, ליאת סגל, מאיה מגנט, מירי סגל, ניבי אלרואי, פביו לטאנצי אנטינורי (איטליה), רוני קרפיול 

"בינה מלאכותית" היא ענף מתפתח במדעי המחשב, אשר מאופיין ביכולות שעד כה אפיינו את האנושות בלבד – כמו למידה מתפתחת ועצמאית. מראשית שנות ה-90 התפתחה הטכנולוגיה הדיגיטלית במהירות וגרמה לשינויים מרחיקי לכת בהיבטים הפוליטיים-חברתיים. שינויים אלו, כמו תפיסה ה-"אני" שעברה מהפיזי אל הווירטואלי ולרשתות החברתיות, או תפיסה שונה של ה"מרחב" דרך שימוש בטכנולוגיות עזר בנהיגה, עוררו את השיח על השפעת הדיגיטלי על האנושי.

האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה מבקשים לעמוד על ההיבטים הפילוסופיים והרעיוניים שביצירה עם הדיגיטלי. מקצתם שיתפו פעולה עם מתכנתים, אחרים התבססו בתחום מדעי המחשב והציגו בתערוכות רבות. תוך שימוש בטכנולוגיות שונות הם בוחנים את מקומו של הרגש, בזמנים בהם האינטליגנציה המלאכותית נדמית לעתים גדולה מהאדם.

היצירות עוסקות בשינויים החברתיים והרגשיים בהווה ובעתיד, ונוצרו במיוחד עבור התערוכה. בין הנושאים שעולים ביצירות: "בועות הסינון" המשמשות את ענקיות האינטרנט הגלובליות להתאמה של מידע סובייקטיבי עבור המשתמש, שהופך בעצמו לאלמנט סחיר (כמו בפיד הפייסבוק), אפליקציית תרגום קולי שבו-זמנית מטשטשת ויוצרת תרבות, יצירות הבוחנות נושאים כמו תעסוקה בעידן של בינה מלאכותית ועוד.

 העבודה Pseudotime, 2019 של ניבי אלרואי עוסקת במיון וקטלוג של יצירות אמנות על-ידי בינה מלאכותית, וברגשות הנלווים לתפיסת הזמן הלא-לינארית שביסוד השיטה. העבודה מתבססת על מנוע חיפש ניסיוני של גוגל, Google Experience  המקטלג יצירות אמנות מקדמת דנא ועד ימינו. בעבודה מופיעים רצפים של יצירות אמנות, שחוברו על-ידי קוד בינה מלאכותית ומוינו על פי רגשות, ובכך חותרת העבודה תחת תפיסת הממד הלינארי היסטורי של תולדות האמנות ומציגה מודל דיפוזי של זמן.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (36).jpg
צילם אלעד שריג

העבודה "מצלמת מציאות חלופית", 2019 של ערן הדס ואייל גרוס מהקולקטיב "מחניים 134" מבקשת להדגים איך הבינה המלאכותית חושבת, איך היא יכולה ללמוד עלינו דבר או שניים. הבינה מלאכותית "מצלמת" דימויים שהועלו לרשת, מתייגת אותם, ועל בסיס זה מייצרת עבורנו מציאות חלופית.

דור זליכה לוי בעבודה "לשונות", 2019, מציג מיצב קולי-חזותי, המבוסס כעל אפליקציות ניהול שיחה וטכנולוגיות המרה של טקסט לקול וקול לטקסט. זליכה יוצר כאן שתי דמויות – מאג'ד וכרמית שיש להן קולות גנריים מסונתזים. שתי הדמויות חוזרות על מילים בשפה העברית ובשפה הערבית במעין דיאלוג. בעבודה, 5 פרקים – איפה נפגשות השפות -היכרות, תפילה, גידופים, נוהל מעצר חשוד, ההמנון וכן שיר אהבה.

ליאור זלמנסון במיצב"פחדים מלאכותיים מלאכותיים", 2019, מתייחס לאתר אמזון Amazon Mechanical Turk בהודו, ולמבצעים עבורנו מטלות שונות. המיצב מתקשר עם האנשים הללו, בוחן את רגשות העובדים הנמצאים "מאחורי המכונה", מבקש מהם לדבר על העתיד התעסוקתי שלהם, עת הבינה המלאכותית תחליף אותם.

העבודה אינטראקטיבית וניתן למיין את הדפים לפחדים רציונליים, שונות, פחדים מוגזמים וכו'. הבינה המלאכותית לומדת אותנו, בני האדם, והשאלה עד כמה הבינה המלאכותית יכולה להרגיש אותנו, ועד כמה רחוק תוכל ללכת. זו טכנולוגיה גמישה ומתפתחת ואין עדיין תשובות.

פביו לטאנצי אנטינורי במיצב "אלים משועבדים זמנית", 2019, משלב מערכת בינה מלאכותית, חיישנים וטקסטים, ובוחן איך חברות גלובליות משתמשות בטכנולוגיה כדי להשפיע באופן רגשי. אנטינורי מעמיד בחלל שלושה פסלים אינטראקטיביים ומוניטור, המייצגים "בועות סינון", שהן ייצוג של גוגל, פייסבוק ואמזון שהאינטרסים הפוליטיים שלהם מתחרים על אופני הצגת המידע לגולשים. "בועות סינון" הינו מינוח שטבע אקטיביסט האינטרנט אלי פאריסר, לתיאור השימוש באלגוריתמים על-ידי מעצמות האינטרנט כדי לנחש את סוג המידע שהגולש מחפש. לדבריו, פרקטיקה זו מבודדת את הגולש במעין "בועה", שאינה חדירה למידע הנוגד את העדפותיו.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (11).jpg
צילם אלעד שריג

הפסלים דוממים בחלל ממש כמו בועות הסבון. רק כאשר הצופה מתקרב ונוגע בפסלים, הוא מתוודע ל"דיון" בין החברות שמסגיר את האינטרסים שלהן. הטכנולוגיה שמפעילה את העבודה מבוססת על חיישנים ותוכנת למידה עמוקה, המאפשרת דיון חי בין הפסלים. במוניטור מוצגים המזגים ה"רגשיים" של כל אחד מהם, המתייחדים על פי המודל הפסיכולוגי של "חמש התכונות הגדולות"[1] בהמשך בשל המוניטור הקטן עם הבועה, נגלה מי משלושת הגופים – גוגל פייסבוק ואמזון גבר על האחר ביצירת "בועת סינון" אידיאולוגית ורגשית סביב הגולשים.

מיה מגנט במיצג האינטראקטיבי AI Love U, 2019, עוסקת בקשרים בין מיצג, אינטימיות וטכנולוגיה באמצעות מיזמים חברתיים שהקימה. במיצג זה היא מגלמת נציגה של חברה פיקטיבית, שמוכרת למשתתפים תוכנת בינה מלאכותית (AI) ומספקת שירותי חברות אפלטונית ורומנטית. היא מאפשרת ללקוחות פוטנציאליים לעצב את הדמות המתוכנתת כראות עיניהם.

המשתתפים במופע מתבקשים לענות על שאלות ולבחור את תוכנת ה-AI שתתאים להם באופן מדויק. השאלות מעוררות דילמות מוסריות ורגשיות: האם נהיה מעוניינים בתכנה ידידותית או רומנטית? כזו שמסוגלת לריב ולהיפגע או כזו שלעולם לא תאמר "לא"?

ליאת סגל במיצב FOMO, 2019, מציגה חבורת רובוטים בצורת 'נחום תקום'. המיצב שואב השראה חקר הבינה המלאכותית ותחום המערכות המורכבות, ובוחן התנהגות קולקטיבית בעידן שבו אנו מתווכים בתקשורת שלנו באמצעות אמצעים דיגיטליים.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (19).jpg
צילם אלעד שריג

פומו – חרדת ההחמצה. חרדה זו גורמת לנו כל הזמן לקישוריות עם האחרת. המערכת הינה מורכבת, יש בעבודות משקולות, מנוע וחיישנים; החיישנים גורמים להם להפעיל אחד את השני ונוצר מערך שלם ומשתנה.

מירי סגל – המיצב After Life on Mars,2018-19, מורכב משני חלקים ובוחן רגשות בין עבר ועתיד; הקרנת וידאו קליפ על עשן, והקרנת אנימציה במציאות רבודה על מסך. חלקי העבודה מקשרים בין שני ערוצים של ההתפתחות הטכנולוגית במאה ה-20 ובמאה ה-21: חקר החלל, וחקר הבינה המלאכותית; בשניהם האדם ניצב מל היקום והידע כאינסופיים.

סגל שמה חפצים על כוכב הלכת מאדים, והאנשים שם יכולים לראותם מסתובבים. החפצים כמו נופלים מהשמיים  על חלל המוזיאון הממשי. מאגר חפצים נלקח ממאגר דיגיטלי באוניברסיטת פרינסטון. עשרות קטגוריות של חפצים, ובכל אחת מהן, מאות חפצים.

בחלק השני הקרנה של עשן צבעוני בהמלכה מושמע הווידאו קליפ "חיים על מאדים" Life on Mars (1972) של דויד בואי, והשאלה, האם יש חיים על מאדים? עליה לא ניתן להשיב.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (31).jpg
צילם אלעד שריג

בשתי העבודות הגוף נראה ולא נראה. מבחינתנו זו גם מחשבה שלא משנה עד כמה הטכנולוגיה מתקדמת והבינה המלאכותית לוקחת אותנו למאדים. עדיין לא התקדמנו למחוזות חלל שהאדם לא יוכל לכבוש בגופו הפיזי.

דניאל סמול , וידאו דיגטלי, 2017, מראיין דרך סקייפ בהקלדה, את ישות הבינה המלאכותית BINA4B, ישות וירטואלית המבוססת על קוד בינה מלאכותית ועל מאגר נרחב של זיכרונות, רעיונות ומאפיינים פסיכולוגיים של אישה אמריקאית בשם בינה אספן. Daniel R. Small, Animus Mneme (Interview with Bina48).jpg

בינה אספן ובן זוגה מרטין רותבלט הם מחסידי התנועה הטרנס הומניסטית (Terasem movement) בארצות הברית. הטרנס הומניסטים מאמינים שניתן לקחת רגשות ולהשתיל לאווטר, ושנוכל להתקיים לאחר כלות הגוף שלנו.

רוני קרפיול, מיצב War Assistant, 2019. קרפיול עוסקת בעבודת האנימציה הממוחשבת שלה בשאלות של מוסר ואתיקה בעידן  הבינה המלאכותית. המיצב שלה משלב סרט אנימציה שהוא סימולציה לקרב. ויש גם עפיפון ורחפן. הבינה המלאכותית כאן אומרת "אני עושה סימולציה לקרב עבורכם, תנו לי את השליטה ואני אלחם עבורכם"… מנסה לומר  "רחוק מהעין ומהלב", "לא צריך להתלכלך". "המלחמה הטהורה" – משג של הפילוסוף הצרפתי פול ויריליו.

רוני קרפיול, War Assistant, מיצב אנימציה בתלת מימד, 2019.png (1).jpg

 

 

[1] מוחצנות-מופנמות, נועם הליכות, מצפוניות, יציבות רגשית-נוירוטיות ופתיחות מחשבתית.

בועת ציור" – לכל המשפחה, אמנים משתתפים: עמוס אלנבוגן, ניר מולד, אוצרת: רעות פרסטר, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, עד 10.9.2019 "עולם בתוך עולם" – לכל המשפחה, פרויקט מיוחד בגלריית האוסף בשיתוף חברת אינטל. תכנון וביצוע: יקיר זהר, דימה קנבסקי. הפרויקט נעשה בשיתוף המייקרים של אינטל

בועת ציור" – לכל המשפחה, אמנים משתתפים: עמוס אלנבוגן, ניר מולד, אוצרת: רעות פרסטר, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, עד 10.9.2019

במוזיאון פתח תקוה לאמנות מוצג אשכול תערוכות חדשות העוסק בהקשרים בין האדם לבין הטכנולוגיה, ובעיקר על "בינה מלאכותית". 'וביניהן וביניהן', כמאמר השיר, שתי תערוכות שהעלו בי חיוך והשתאות. האחת, "בועת ציור" והשנייה "עולם בתוך עולם". שתיהן מופיעות כמיועדות לכל המשפחה!

התערוכה "בועת ציור" של הקריקטוריסטים ניר מולד ועמוס אלנבוגן[1] מציגה סדרת איורים הומוריסטיים, אשר חושפים וממחישים את מורכבות היחסים שלנו עם אמנות וטכנולוגיה; על השפעת הטכנולוגיה על האמנות בפרט ועל החיים כיום בכלל.

ובהחלט, הקריקטורות מצליחות להפתיע ב"טוויסט" ממזרי ומצחיק. הלכתי בתערוכה בהתאם לציר הסירקולציה הידוע או שאולי נפלה עיני על פתיחת תערוכת ציורי מערות פרה-היסטורית, המצחיקה והשנונה. ואז פגשתי "חברים וחברות" מיצירות Old Masters, ממוזיאונים ל"היסטוריה של הטבע" , וגם מרודן,  ממלניקוב, ומהאמנות המודרנית ברגעים גדולים מתולדות האמנות – בקריצה לאמנים סוריאליסטים ולתנועות חשובות במודרניזם (לא מספרת! תבואו לראות! וכמובן את "זה לא נבוט" או הצעת נישואים בין רובוטים. וכמו בפאזל השלמתי את תמונת המראה הכוללת. המבט, כאמור, מבט רווי הומור – גם עצמי – הן על פעילותו של מוזיאון לאמנות, והן על השפעת הטכנולוגיה על האמנות בפרט ועל החיים כיום בכלל ובעיקר אהבתי את החיבור על גבול "החריגה ל…" במשמר הלילה שלא עמד כלל על המשמר…בועות ציור, מוזיאון פתח תקוה לאמנות 2019 (4).jpg

רעות פרסטר , האוצרת, סיפרה בשיחה איתה, שביקשה שהעבודות תתייחסנה למקום, והן תגובה לקשר שבין אמנות לאיור וקריקטורות וגם לבינה מלאכותית.בועות ציור, מוזיאון פתח תקוה לאמנות 2019 (2).jpg

***

 "עולם בתוך עולם" – לכל המשפחה, פרויקט מיוחד בגלריית האוסף בשיתוף חברת אינטל. תכנון וביצוע: יקיר זהר, דימה קנבסקי. הפרויקט נעשה בשיתוף המייקרים של אינטל

בועות ציור, מוזיאון פתח תקוה לאמנות 2019 (5).jpgישעיהו שיינפלד (1909-1979) צייר ישראלי,[2] החל לצייר רק בגיל 62, והתמסר לסגנון האמנות הנאיבית. עולמו האמנותי מאוכלס בתים אווריריים, גבעות וחמורים, ספינות, עצים ופרחים, המצוירים בססגוניות, כאשר הצבעים השונים מתמזגים האחד בשני ויוצרים פסיפס שמקורו באבני החצץ הישראליות הפשוטות למרגלות מגדל צדק.

יצירותיו של שיינפלד מצויות באוסף המוזיאון, בפרויקט שנעשה בשיתוף פעולה עם חברת אינטל, נסרקו העבודות של שיינפלד והוטמעו בתוך מערכת של בינה מלאכותית. התוכנה סורקת אותנו הצופים ומפרקת את הדימוי עפ"י האופן שבו הנוירונים שלנו עובדים, ומציירת אותנו מחדש בסגנון יצירותיו של שיינפלד. מיצב מוצג אינטראקטיבי זה מוצג בגלריה שעצם מיקומה ומהותה מהווה תגובה לאוסף המוזיאון.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (37).jpg
צילום: אלעד שריג

תודה לרעות פרסטר ולאמנים על המפגש, תודה על החומרים

 

[1] עמוס אלנבוגן הוא קריקטוריסט, מאייר, עיתונאי ומנחה סדנאות הומור וחשיבה יצירתית. בוגר בצלאל, לימד איור ב"שנקר" ובמכללת ספיר, כתב טור שבועי ב"לאישה" (מילה של גבר), אייר כתבות ופרסם קריקטורות בעיתונים רבים, ביניהם ידיעות אחרונות, בלייזר, עיניים ועוד. מחבר ומאייר הספר "עשר סיבות לקנות את הספר הזה".

ניר מולד הוא תסריטאי, קריקטוריסט ובמאי אנימציה. פרסם קומיקס וקריקטורות בעיתונים רבים וכתב תסריטים לטלוויזיה ולאנימציה, הוציא לאור את ספר הקריקטורות "צלילי המוסאקה" והעלה את מופע הסטנדאפ "אנטיגיבור". כתב, הפיק וביים את סדרות האנימציה "גוגי ומגוגי", "רפפורט" ו"גויאבות בערפל".

[2] ישעיהו שיינפלד, נולד בקישינייב, מולדוביה, עלה בשנת 1928, התיישב בפתח תקוה ועבד במחצבה.

בינינו, תערוכה, אגף הנוער, מוזיאון ישראל, יוני 2018-אפריל 2019 אוצרת שיר מלר-ימגוצ'י

IMG_20181102_110458.jpg
נעה יקותיאלי
IMG_20181102_111558.jpg
אורית חופשי

"בינינו" מה זה באמת בינינו, האם אנו ממתיקים סוד, בינינו, מעיד על שייכות משפחתית, מגדרית, עדתית, לאומית? מה זה בינינו.

IMG_20181102_111630_HHT.jpg
נטליה זורבובה

IMG_20181102_110537.jpg

אז עלינו לירושלים, למוזיאון ישראל. מעניין בירושלים. קדושה מול חולין, רב-תרבותיות, משיחיות/אתאיזם. עולי רגל שפניהם מביעות התפעמות בצד הציניקנים והספקנים.

IMG_20181102_110611.jpg
רמי מימון
IMG_20181102_111303.jpg
מימין, אן בן-אור, משמאל, נטליה זורבובה

התערוכה "בינינו" מספקת רגעים מענגים ובהחלט לא ציניים באשר למילה בינינו. עשרות יצירות במדיה שונות מוצגות באולמות האגף לנוער, מעניינות, יפות, מאתגרות את העין. מהם המפגשים, מה אנו חווים בהם, מה אנו זוכרים לטוב, ומה לאו, מה נעדיף לשכוח מאותם מפגשים… בתערוכה מנעד מילים, משפטים ורגשות-  פנים אל פנים, מה אומרות פניך? יחד או לבד? לחלוק, לשחק, להקשיב, להתחבר, עד כמה אנחנו קרובים? מפגשי רחוב

IMG_20181102_111158_HHT.jpg

בעידן בו לעתים קרובות הקשר והתקשורת "בינינו" היא מאחורי המסך (מחשב, סמארטפון ועוד) הממסך, מה נשאר מהמפגש הבלתי אישי, מבט, קשר עין, לחיצת יד?

IMG_20181102_111325.jpg
נינו הרמן

"מפגשים רבים מתרחשים בינינו ובין מי שסביבנו יום-יום: לעתים הם מסקרנים, לעיתים מרגשים, ופעמים רבות הם חולפים במהירות ונשכחים. למה למעשה מתרחש בהם, ומהו הרושם שהם מטביעים בנו?

IMG_20181102_110734.jpg
יעל רובין

התערוכה בודקת את השתנות הקשרים החברתיים בימינו, ומצביעה על ערכו של המפגש הישיר פנים אל פנים."[1]

IMG_20181102_111417
מירב הימן
IMG_20181102_111335.jpg
אריק פיקרסגיל
IMG_20181102_111815.jpg
סמאח שחאדה

ובנימה אישית, במהלך שנותיי הרבות בתפקידי הקודם כמדריכה, מרצה בכירה, פרויקטורית ולעתים אוצרות במוזיאון תל אביב לאמנות תחת שרביטה  הנמרץ, רב החזון של יעל בורוביץ מנהלת מחלקת החינוך דאז ניהלנו מפגשים רבים ומרתקים עם נשות ואנשי אגף הנוער של מוזיאון ישראל. הזדמנות להיזכר.

[1] הציטוט  שלעיל מתוך קטלוג תערוכת "בינינו", אגף הנוער, מוזיאון ישראל.IMG_20181102_110715.jpg

ח'מסה, ח'מסה, ח'מסה: גלגולו של מוטיב באמנות ישראלית עכשווית, מוזיאון האיסלם, ירושלים אוצרים: ד"ר שירת מרים שמיר ועידו נוי 24.5.2018-24.11.2018

ביקור בתערוכה ח'מסה,ח'מסה, ח'מסה: גלגולו של מוטיב באמנות ישראלית עכשווית, הפגיש אותי עם מוטיב מוכר מבית, מוטיב כף היד בת חמש האצבעות המונפת להסרת עין הרע וכאובייקט התלוי בבתים,או מופיע כעדי על שרשרת וכדומה; מוטיב שיש בו מן ההגנה והשמירה.

 

מרכז ופריפריה, מזרח ומערב, רציונליות מול אמונה הם עדיין נושא טעון; חמסה, המילה "חי" על שרשרת אף הן נושא טעון, אף שכמו במשחק מילים אפשר לשאול טעון למי.

בטקסט המוצג לרגל התערוכה נאמר "החמסה, אחד המוטיבים והחפצים הנפוצים ביותר בתרבות העממית,הפכה ברבות השנים מחפץ מסורתי בעל תפקיד מאגי הן בקרב התרבות המוסלמית והן בקרב זו היהודית לחפץ אייקוני המייצג תרבות ואמנות עממית. בשנים האחרונות עוברת החברההישראלית שינוי ביחס אל המאגיה, המתבטא בעליית תופעות של השתטחות על קברי צדיקים, עיסוק במאגיה ביתית, שימוש בקמעות, בכישוף וכדומה. אך לא מדובר בתופעות חדשות אלא להיפך; פרקטיקות אלה, שהיו כאן מאז ומעולם, נדחקו בשלב מסוים מהשיח ששלט בתקשורת הישראלית עד שנות התשעים, וכיום, בעידן הריטטינג שמעניק לצופה כוח והשפעה על התכנים הכתובים והמשודרים הן פרצו בעוצמה למרחב הציבורי ".

בתערוכה מוצגות 555 ח'מסות פרי יצירה של אמניות ואמנים במדיהשונות: ציור, פיסול, תקשורת חזותית, מדיה חדשה, עיצוב תעשייתי, עיצוב המוצר,צורפות ויודאיקה. המשתתפות ומשתתפים: בותינה אבו מילחם, חנאן אבו חוסיין, פואד אגבריה,דוב אברמסון ,זאב אנגלמאייר, אנדי ארונוביץ, אבי בירן, פיודור נתנאל בזובוב, ארזגביש, קן גולדמן, יריב גולדפרב , ענת גולן ,טל גור ,עמרי גורן, זינב גריביע, היליגרינפלד, חנן דה לנגה, ישראל דהן, רורי הופר, עודד הלחמי, עדן הרמן רוזנבלום, אריקוייס, סנדרה ולאברג, ראובן זהבי, עזרי טרזי, עמית טריינין, נועה טריפ, רמי טריף,אריאל לביאן, גרגורי לרין, איתי נוי, יפעת נעים, אורי סאמט, עדי סנד, שריסרולביץ', שלי סתת, אשרף פואחרי, איתמר פלוג'ה, חיים פרנס, זויה צ'רקסקי, יעקבקאופמן,  שירלי רחל רוכמן, עמית שור, סמאח שחאדה, אבישג שטרנגולד, פטמה שנאן.

 

"RECASTING' פיסול יווני ורומי קדום בעידן הדיגיטלי, תערוכה חדשה

download.jpg

Left: Maggi Hambling, Aftermath (sleeper), 2014. Image courtesy of the artist. Right: REILLY, Michael Jackson, 2015. Image courtesy of the artist.

 

ז'אנרים אמנותיים מעטים אפופים במיתוס כמו זה של הפיסול היווני והרומי הקדום. פסלים עתיקים אלה, בשיש הלבן הבוהק שלהם המוצגים בתיבות תצוגה, נראים כדוברים שפה זרה בלתי אפשרית, מעולם כה רחוק וחסר מובן בהווה.

התפיסה הרווחת היא שהאמנות היוונית העתיקה, הינה אכן עתיקה. בחלקו זה בשל האופן שפסלים אלה מוצגים – כאובייקטים סטואיים במוזיאון, ולא כפיסות שהוחיו בשל קונטקסט רלוונטי. תערוכה חדשה במוזיאון לארכיאולוגיה קלסית בקיימברידג' בכותרת "RECASTING' משתמשת באוסף העצום של האוניברסיטה, מעל 600 יציקות גבס מהמאה ה-19 של פסלים קלאסיים על מנת לזעזע את התפיסה המקובלת. התערוכה מעמתת יצירה של שבעה אמנים עכשוויים עם הפסלים היווניים והרומיים, ומבקשת להציג את הצעד המכריע הראשון לשינוי אופן הראייה שלנו שאנו כה רגילים להשתמש בו בעת ביקור במוזיאון. "פסלים קלאסיים הינם מוכרים מאוד", אומר רוט אלן Ruth Allen חוקר שאצר את התערוכה יחד עם James Cahill. "כמעט ואינכם מביטים בהם ממש יותר – הם כה אייקוניים". למטרה זו, האמן יליד סקוטלנד, ריילי  Reillyיצר קולאז' המשלב את הצורות המושלמות של הפסלים הקלסיים עם סלבריטי בני הזמן כמו מייקל ג'קסון וריהאנה. הוא מכניס פנים מוכרות לאיקונוגרפיה עתיקה, "ומושך את הצופה להסתכל ביצירה העתיקה שמקושרת לאימז' חדש", מציין אלן.

הפסלים היוונים והרומיים העתיקים ששרדו עשויים על פי רוב באבן לבנה ושיש לבן, ונתפסים לעתים קרובות כסמלים של כוח זכרי לבן. (רבים אינם יודעים שיצירות אלה היו צבועות במקור בצבעים בוהקים). העבודה של ריילי גם מזכירה לנו, כפי שאלן מסביר, "שהעולמות היווני והרומי היו עולם רב תרבותי יותר מאשר אנו חושבים". חלק מהאלים שתרבויות עתיקות אלה עבדו הינם יבוא מהמזרח הקרוב, ולפיכך ראיה לרמה שבה יוון ורומא, שנראות כיום ע"י חלק מהאנשים כ"אידיאל מערבי", הושפעו באופן מעמיק ע"י תרבויות ים תיכוניות, מהמזרח התיכון ואפריקה.

בעוד שהאמנים העכשוויים עוזרים לנו לחשוב מחדש על העבר, העבר אף הוא מסייע לנו לחשוב על ההווה. "במובן הנרחב יותר, איך אנו מסתכלים על אמנות או אף מחליטים שמשהו הינו יצירת אמנות, קשור מאוד לקלאסי", אומר Cahill. התערוכה כוללת וידאו משל Rosie O'Grady, שם האמנית צילמה אוסף יציקות גבס קלסיות  כמו זה שבקיימברידג'. "בווידאו זה, המצלמה שלה עוברת על אוסף הפיסול הקלסי, מסתכלת בו מכל הזוויות באופן שמזכיר את הדרך שבה הסתכלו על פסלים קלסיים במשך מאות – באופן קפדני מאוד, זווית אחר זווית", מסביר Cahill. הוא מוסיף שלצד דרכים אחרות להתבונן באמנות, סגנון חקר זה, שהינו עדיין כזה שבו הסטודנטים לומדים להסתכל על פיסול עכשווי, "קודש בעתות קלסיות ונשאר רלוונטי כעת כשם שפעם".

וכשאנו מסתכלים, אנו מוצאים שהיוונים והרומיים הקדומים נאבקו לעתים קרובות בנושאים שחשובים לנו גם כיום. "אמנות יוונית ורומית הינה עדיין בעלת ערך לחשיבה אודות מגדר, סוגי גוף, סלבריטי", מסביר אלן, ומוסיף ש"הדרך שבה אנו חושבים על הגוף קשורה לקלסי".

האופן שבו אנו מסתכלים על עבודות אמנות עתיקה כאובייקטים ייחודיים, מנוגד לדרך שבה הן נעשו. בחלקם הגדול, פסלים עתיקים לא היו יצירה אחת ייחודית, שכן רבים מהאוריגינלים ביוון העתיקה ניצוקו בברונזה (מה שאפשר לפולשים להתיך אותם, ומסביר איך רק העתקי השיש שרדו עד לימינו). מה גם שפסלים אלה נוצרו על פי רוב כאובייקטים פולחניים – פונקציה שאינם משמרים יותר.

 

Kaplan, I.(2016, September 10). Re: How Ancient Greek and Roman Art Can Speak to a Digital Age. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-how-ancient-greek-and-roman-art-can-speak-to-a-digital-age