ציור מאוסף המוזיאון, אוצרת: סיגל קהת קרינסקי מוזיאון פתח תקוה לאמנות תאריך נעילה: 29 במאי 2019

 

 

 

"גלריית האוסף" מציגה עבודות נבחרות של אמנים מובילים מתוך אוסף המוזיאון: סמי אבוטבול, איזידור אשהיים, אנטון בידרמן, גבי בן-זנו, אברהם גולדברג, מאיר גור-אריה, יהושע גרוסברד, אוזיאש הופשטטר, שמואל טפלר, אסי משולם, לאה ניקל, איתמר סיאני, אבל פן, אווה פרייברגר, מיכאל קארה, ארתור קולניק, משה קופפרמן, בן (בן ציון רבינוביץ'), חן שיש, שמואל שלזינגר.

העבודות המוצגות בופסט:  איתמר סיאני, גבי בן זנו, אנטון בידרמן, אווה פרייברג, שמואל טפלר, לאה ניקל, חן שיש, יהושע גרוסברד, שמואל שלזינגר, מאיר גור-אריה, סמי אבוטבול, משה קופפרמן.

אנטון בידרמן

 

 

                               

 

 

                                   

בתערוכת אוסף עולות שאלות מהותיות באשר לאוסף, מיהו אספן, מוזיאון כאספן, אספנות של פרט או של תאגיד ואף אוסף של אמנים.

 

 

                                

המינוח "אוסף" Collection מורה על קיבוץ יחדיו של מספר מסוים של פריטים, ועדיין כמה פריטים נדרשים כדי להיות אוסף? התשובה לשאלה זו מורכבת, שכן מספר החפצים הנדרשים לעיצובו של אוסף תלוי בגורמים שונים: מיהו האספן, מהם הרצונות והתשוקות שלו, מהו המקום בו יוצג האוסף, מהות החברה ואופן ההתנהלות שלה. מכאן שאוסף הינו מיקרוקוסמוס או תקציר מהות האדם האוסף; החצנת "האני" של האספן הנגלית דרך הבחירה באובייקט כלשהו. ניתן למצוא באוספים עולם ומלואו; מחד, האספן/ית, ומאידך הכמיהה להגיע ולהשיג את מושא התשוקה. אוסף של אובייקטים שיוכלו להוות מכלול שלם, ואשר באמצעות הידע שיש לנו על העולם נוכל לקבל תמונה מלאה אודותיהם.

קריטריון משמעותי להגדרת אוסף הנו קריטריון האיכות; אמת מידה זו כוללת היבטים קונספטואליים ואסטרטגיים כאחד היוצרים את הקשר בין מרכיבי האוסף ומעניקים לו את האיכויות והייחודיות שלו.[1]

בשיחה שערכתי עם האוצרת סיגל קהת קרינסקי סופר לי על ברוך אורן המנהל הראשון של המקום אשר הקים את האוסף של המוזיאון, אוסף אקלקטי ומגוון ובהלימה לייעודו של המקום כ"יד לבנים".

 

 

                                                   

הרציונל של תערוכה זו: התייחסות לכל מיני סוגים של אינטימיות. תיעוד אישי איך כל אמן/אמנית "מספר" את עצמו/ה; מבט אינטימי בצד מבט מחוצן יותר; אמנים שעלו מן המזרח בצד פליטי שואה; מופשט לירי וקונספטואלי; טבע דומם כ"ממנטו מורי" בצד טומאה/טהרה. כל אלה יוצרים אוסף יצירות המתכתבות זו עם זו בנימים דקים ומעודנים.  באוסף עבודות המצויות בו מספר שנים רב בצד יצירות שנרכשו לאחרונה.

משה קופפרמן

   

[1] מתוך חומרי מחקר שלי בנוגע לאוספים פרטיים, תאגידיים ואחרים.

תודה לסיגל קהת קרינסקי, אוצרת התערוכה

OVERLOAD מוזיאון חיפה לאמנות, מתוך אשכול התערוכות "פייק ניוז", אוצרת: רויטל סילברמן גרין

אלון קדם - יום אחד copy
אלון קדם, סחר חליפין, 2018

התערוכה עוסקת בתופעה רווחת בימינו, הסתמכות יתרה על המדיה החברתית כמקור למידע. אנו אפופים בעידן זה בעומס מידע, באין ספור גירויים המקשים על שיקול הדעת ועל היכולת לזקק מסרים/אמת/בדיה.

במיצב הפיסולי הקירות ידברו של רונית ברנגה מוצג ריכוז גדול וצפוף של פִּיוֹת בפינת החלל. הצגת הפיות על הקירות – הפה המדבר ומפיץ לעתים שלא במודע, מידע, לעתים סוד שרצוי שישמר בין הקירות, והקלות הבלתי נסבלת של "ערעור" הביטחון שאכן ישמר. המיצב מתייחס למאפיין תרבותי שאינו חומרי – מֶם אינטרנטי, שמשתכפל ומתפשט, לעיתים כמו וירוס. ככל שמתרחקים מהמקור של המסר הרווחים בין הפִּיוֹת הולכים וגדלים. המיצב מתפרס ומתפשט כמו הודעת ספאם, באופן המבטא חוסר שליטה.

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז9-רונת-ברנגה-1440x1080.jpg
רונית ברנגה, הקירות ידברו, מיצב

הסדרה "Poly Spam" של כריסטינה דה מידל נוצרה לאחר שנים שעבדה כצלמת עיתונות, ומתוך רצון לערער על קודים של אמת/ ביקורת האמת וערעור על כך. דה מידל בחרה הודעות ספאם מתוך הדואר שקיבלה והשתמשה בהן כבסיס ליצירת תצלומים מבוימים של השולחים. לצידו של כל תצלום (דימוי ויזואלי) מוצג המכתב ששימש השראה ליצירתו (הדימוי הוורבלי).

ציוריו של אלון קדם עוסקים במתח בין המציאותי לווירטואלי, בין בנייה לפירוק, בין התודעה לגוף. קדם בוחן, כהגדרתו, "כיצד בתוך מערכות ידע פתוחות נוצר קשר בינך לבין העולם, בינך לבין עצמך". ציוריו מדמים חוויית שיטוט בין אתרים באינטרנט. הוא מתאר מציאות בלתי מוחשית של הדימוי הדיגיטלי, בעודו בוחר בפעולת הציור שהיא חומרית, חושית וטקטילית. בציוריו חלקי הגוף, המסכים עם הפרצופים, הירחים והשמשות צפים ללא עוגן במרחב כאילו היו פסולת דיגיטלית.

סחר חליפין  2018.jpg
אלון קדם, יום אחד

וכך ה"ספאם" מתפשט כווירוס במיצב הפיסולי של ברנגה, משמש בסיס טקסטואלי לתצלומים של דה מידל ומוצג כפסולת דיגיטלית בציוריו של קדם. כל אלו משקפים את האופנים שבהם הוא הפך לגורם משמעותי מטריד, מאיים ומבזבז זמן ומשאבים! בתקופתנו.

תודה לרויטל סילברמן גרין

 

 

רות שלוס, "זווית ראייה אינטימית", אוצרת אירית לוין, בית האמנים, תל אביב, 30.3.2019-7.3.2019

התערוכה רות שלוס "זווית ראיה אינטימית" בבית האמנים כשמה כן היא. תערוכה בחלל קטן ואינטימי בו מוצגים דימויים שחלקם מוכרים ואחרים מוכרים פחות, בעבודות על נייר, בפורמט הנע בין קטן לבינוני.

את עיני צדה עבודה קטנה ובה דמות שגבה אלינו ופניה אל האופק, אשר השמלה אותה היא לובשת והגלימה המכסה את גופה יוצרים מעין משולש עליו מרצד האור, ויש בו מן השקיפות ובה בעת הצבע כמסה אטומה. ומנגד הדימוי הנפלא של אישה שעלומיה חלפו, בפעולת איפור. ובדומה, שאר העבודות: דימויים שלאחר מלחמה, בית אבות והווי הקיבוץ.

2
רות שלוס, "ללא כותרת", דיו וצבעי מים על נייר,32X38 ס"מ

כוחה של שלוס ביכולת ההתבוננות לצד מתן העדות וההכלה. ביד בוטחת רושמת ומציירת שלוס המוכרת כאמנית שכוחה באמירה חברתית ופוליטית כאחת – תמות העוסקות בנושאים אוניברסליים: אימהות, זיקנה, אנשים עמלים, דיוקנאות, נופים ועוד.

אירית לוין האוצרת כותבת: "יצירתה של רות שלוס נושאת אופי חברתי-פוליטי המתעד את הקורה סביבה. פעילותה האמנותית במהלך השנים היא תגובה ישירה למתרחש – לעוולות החברה, לחלשים ולנידחים בה – צו השעה באותה עת. עבודותיה המצוירות בקו רישומי ווירטואוזי מנקודת מבט אנושית, הן כעין סיסמוגרף של חברה, זמן ומקום".

רות שלוס- בית אבות.jpg
רות שלוס, "בית אבות", 1998, אקריליק על נייר צילום, 50X60 ס"מ

התערוכה מתמקדת במספר תמות: הווי הקיבוץ; מלחמה; זִקנה המאפיינים את יצירתה של שלוס במשך השנים.

הווי הקיבוץ – שלוס הייתה בין מקימי קיבוץ להבות הבשן והתגוררה בו בשנים 1944–1953 (למעט שנתיים בפריז). היא תיעדה את החיים בקיבוץ – הנוף האנושי, הסביבה והטבע הקרוב. בשנים אלו יצרה בעיקר ברישום, ושיקפה את ההוויה היומיומית במקום.

בתערוכה מוצגים סקיצות ורישומים של אנשי הקיבוץ בחדר האוכל ובאספות הקיבוץ, תיאורים המאופיינים ברישום עדין בעט הציפורן. הדמויות, הן אלו המוצגות כדיוקן קבוצתי בחדר אוכל והן אלו המוצגות בעת מלאכת הסריגה, נטולות סממנים אישיים.

"אני ציירתי ממה שהתרשמתי מהסביבה […] כשהייתי חברת קיבוץ ראיתי את הנוף שם והחיים שלנו […] תמיד רציתי לתאר את החיים, החברה והאדם".[1]

מלחמה – מראות ומוראות המלחמה מופיעים בעבודותיה של רות שלוס משנת 1948. בעבודות אלה שהושפעו מתצלומי אמנות ומדימויים בתקשורת מופיעה שלוס כמתעדת בעלת אמירה הומניסטית ואמיצה. נופים זרועי הרס, תוצאות המלחמה, פליטות, שבי, עוצר, כל אלה מופיעים ביצירתה בקול צלול ונחרץ וללא חת. כוחן של העבודות של שלוס הוא בתגובה המידית שלה והצגתן בסמוך לזמן בו אירעו האירועים; עדות מקומית, מוחה על השלכות המלחמה על שני הצדדים.

RS014.jpg
רות שלוס, "אינתיפאדה ראשונה", דיו וצבעי מים על נייר, 23X16 ס"מ

זִקנה – זקנה על השלכותיה השונות מופיעה בהרחבה ביצירתה של שלוס בין השנים 2009-1993. גם כאן בדומה לתמות אחרות בהן הרבתה לטפל, לעין המתבוננת שלה תפקיד חשוב. שלוס נהגה לבקר חברת משפחה בעת ששהתה בבית אבות. ביקור יומיומי שתוצאותיו ,תיעוד דיירי המקום, חייהם ומצוקות היומיום. אופן הצגת הדמויות הנו במנעד של רגשות: בדידות קיומית בצד עליבות, הגוף הדואב והכואב וחוסר האונים.

RS004
רות שלוס, "ללא כותרת", אקריליק על נייר,32X40 ס"מ
RS015.jpg
רות שלוס, "ללא כותרת", דיו מדולל ואקריליק על נייר, 33X22 ס"מ

המצע לעבודות המוצגות בתערוכה הוא נייר צילום, המשמר את אותות הזמן החולף, תהליך שתוצאותיו הנראות על פני הדף, מנהלות דיאלוג מעניין בעיקר עם העבודות העוסקות בזיקנה; במה שהזמן מעולל, אך גם ברצון הקיים בכל עת לשמר על תאוות החיים, רצון הניכר בעבודות המציגות נשים מתאפרות או מתבוננות במראה. נשיות בכל עת ובכל גיל!

רות שלוס- זקנה מתאפרת.jpg
       רות שלוס, "זקנה מתאפרת", 1998, אקריליק על נייר צילום, 50X47 ס"מ

[1] יובל בן שלוש, מתוך "ראיון עם האמנית רות שלוס", 2.3.95  – מצוטט בדף התערוכה.

 

בתיה רגב, "יד ועין", ארבעים שנות יצירה, תערוכה, גלריית המשכן בית מאירוב, חולון אוצרת זיוה קורט 6.4.2019-16.3.2019

20190316_103255.jpg

העין המתבוננת והחווה נוכחים בעבודותיה מרובות הפנים של בתיה רגב. בעבודות המתפרסות על פני מספר מדיה – רישום, ציור בשמן, פנדה, אקוורל,  קולאז', מנדלות[1] ותכשיטים, ניתן למצוא אלמנטים חוזרים, שמיים, נופים, עצים, אדמה, דמויות, סוסים; בכל אלה ניכרים האהבה והקשב לסובב אותה, לפרט כשם שלמכלול. המבט המהווה דפוס משמעותי ביצירותיה, מזכיר את שכתב מרלו-פונטי: "גוף אנושי בא לכלל קיום, כאשר בין הרואה לנראה, בין הנוגע לננגע, בין עין אחת לשנייה, בין יד ליד, מתרחשת מין הצטלבות מחודשת, כאשר ניצת הניצוץ של החש-מוחש, כאשר נדלקת אש זו שלא תחדל לבעור…"[2] העבודות הן על מצעים גדולי ממדים בצד פורמטים קטנים.

20190316_103638.jpg

ציורי הנוף של רגב כוללים בדומה ל-Flaneur, המשוטט הצרפתי של ולטר בנימין,[3] את עקבות הפוסעים בשבילים ובדרכים; פינות נסתרות, חילופי העונות ואת הזמן החולף. נוף אשר תורבת בידי אדם, בצד נוף בראשיתי. יצירי אנוש ומרחבי השדות, השכונות, והחצרות, רחובות וסמטאות צרים של ערים ברחבי הארץ ועצים, ביניהם עצי זית וברושים, אקליפטוסים ואחרים. נופים ימיים – מרחבי הים הפתוח, המפרצים והנמלים, אפיקי הנחלים והאגמים, סירות הדייגים והספינות תופסים אף הם מקום משמעותי ביצירותיה של רגב.[4]

IMG-20190311-WA0000

בעבודות הרישום שלה נגלית רגב כרשמת מעולה. בעבודות אלו בין אם מדובר בנוף, ובין אם בתיאור גוף אנוש, ניכר כתב היד האישי של רגב והשליטה בקו. תנועת היד המיומנת העוקבת אחר העין המתבוננת, החווה וקשובה לסובב אותה. ההשתהות בין היד לבין העין, אותו רגע בין לבין… היקום על הפרטים והמכלול שבו, המוכר והנסתר, הנצחי ובר החלוף. מראות נוף שונים, אשר עקבות הזמן ניכרים בהם; נופי קדומים ונופים ימיים בצד נופים אורבניים, מבט מעל בצד התבוננות פרטנית נקיקים ובערוצי נחלים. בתיאורי הנוף כשם שבדמויות ניכר האיזון בין המסה ל"אנטי מסה", הקו הנוכח, המדגיש את מהות העץ, הגוף, והמתח בין הקו שהינו המתאר לבין הריק/מלא שבתוכו שיש בו מן הממשות.

20190316_103652.jpg

הציורים בצבעי פנדה ושמן של רגב נעים בין ריאליה להפשטה. תנועות ומקצבים בהדהוד מוזיקלי בקו וצבע; צבע עז וחם ולעתים קר, כתמי צבע בצד קווי מתאר. הטבע מוצג בהם בהדרו, כאתר של פיוס. תפקיד ניכר בעבודות אלו למהות האור ולשיעור שקיבלו בתיה וחברותיה בקבוצה של הצייר אליהו גת, שיש לערבב את הצבעים  עם הלבן, היות והאור בוהק.[5]

תיאורי העץ הנוכחים בעבודותיה של רגב, וגם בהם ניתן לראות את מצעד הזמן, הצבעוניות המשתנה במעבר העונות באנלוגיה לעונות חיי האדם. מהות העץ כפרט, כגזע, כחלק ומהות העץ כמכלול.

IMG-20190311-WA0013

דורית קידר כותבת: העץ של בתיה רגב נתפס לאור סימבוליקה אישית ואינטימית משלה. רגב מתבוננת בכל סדק, בקע, חריץ או תעלה כאילו היו הם חלק מגופה. היא חשה צורך להוסיף קרעי נייר, לצבוע אותם בפיגמנטים מלאכותיים, מלאי חיות, משמשים כהד לשרף. ההדבקות אינן משתלטות, הן מונחות בסדר מסוים, מתוך יראת העץ.

ואולי הרצון העיקש לחדור לתוך לבו של עץ מסמל, בעקיפין, את הכמיהה לגעת באני היצירתי. רגב בוראת עצים כי באמצעותם היא מתחייה.[6]

רישומי וציורי סוסים נוכחים אף הם ביצירתה של רגב, סוסים במלוא אונם, בתנועה וסטטיים, בזוויות שונות, מתוארים לעתים בהקצרה, בהתבוננות ושליטה באנטומיה בדומה לשליטה ברישומי העץ. עבודות רישום אלו נוגעות בנימי הנפש, וניכרת בהן ההרמוניה בין הקו למצע הנייר אליהם מתווספות לעתים נגיעות הצבע.

[1] המילה מנדלה, מסנסקריט, פירושה "מעגל" או "מרכז". מסמלת את היקום ואת נפש האדם. המנדלות מצוירות בטושים וטוליפים והן בצבעוניות עזה, ובהן צורות גיאומטריות, חיות וציפורים.

[2] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 23-22

[3] ולטר בנימין, שובו של המשוטט, מבחר כתבים, כרך א: המשוטט, תל אביב הקיבוץ המאוחד, 1996  עמ' 104-100. על דמותו של המשוטט (ה-flaneur הצרפתי) מרבה ולטר בנימין מרבה לעסוק בכתביו ; במיוחד בפרק על המשוטט ב"מפעל הפסאז'ים.

[4] מרים אור, בתי רגב בחיפוש אחר המוחלט, ישראל, 2006, עמ' 15-5.

[5] אירית לוין, אליהו גת מחוות נופים, אוצרת אירית לוין, בית האמנים 28.9.2017-22.10.2017

[6] דורית קידר, בתיה רגב, אנטומיה של עץ, עבודות על נייר, 1990-1989.

יובל דניאלי, אנדרטה Monument אוצר: יוסי וסיד גלריה זוזו להנעה חברתית Zuzu Gallery נעילה: יום שבת 30.3.19

Yuval Danieli 01.jpg
יובל דניאלי, מלאכי שרת, אקריליק על בד, 1987, קרדיט צלם: תמי סואץ

בתערוכה "אנדרטה" של האמן יובל דניאלי בגלריה זוזו שבעמק חפר מוצג חתך עבודות המורכב מעבודתו הממושכת וארוכת השנים. לפועלו של דניאלי, שחי ופועל בקיבוץ המעפיל שבעמק חפר, התוודעתי בזמנו באמצעות התערוכה המקיפה "דרכי זיכרון" והקטלוג המרשים "רק אשר אבד לי – קנייני לעד" יובל דניאלי אמן וארכיונאי, המשכן לאמנות עין חרוד באוצרותו של יניב שפירא, 2009.

דניאלי כפי שכותב אוצר התערוכה יוסי וסיד, "בונה את פעולתו האמנותית דרך חקירה ואספנות סקרניים של מוטיבים מקומיים ואוניברסליים, סדורים במילון מושגים אישי ומוקפד המשמש כבסיס למתווים ולמחשבה. התערוכה מתמקדת בחמישה מהמושגים:  ניו יורק, א.ד. גורדון, בית עלמין, פרש, דרכים.

Yuval Danieli 05.jpg
יובל דניאלי, מחיר הניצחון, עץ, נחושת ובד, 1987
קרדיט צלם: תמי סואץ

בעבודותיו, פוסע דניאלי לאורך השנים בנתיב רב מהמורות, מרקמים וצבע, שמאפיין את תהליכי ההתהוות וההתפרקות של הרעיון הקיבוצי. פאתוס מהפכנות סוציאליסטי, חתירה להגשמת ערכים של שוויון ושיתוף, תקוות ההומניזם, שאיפות תנועתיות ואתגרים כלכליים וחברתיים של הקהילה, כל אלו משמשים השראה ורקע ליצירתו. דניאלי חוזר ומשתמש באלמנטים מתוך שפת דימויים שיצר, כמו שדרת הברושים, הפׇּרׇש והצבר, סמלים ארצישראליים הטעונים אצלו במשמעות וזיכרון אישי".

עבודה מרשימה, פסל שתכנן דניאלי עבור חלל הגלריה, ומסמל אנדרטה. הפסל, "זיכרון ברושים",  נע על רצף של מגוון תחושות שבין הטקסי לסמלי, וכדברי וסיד: "האנדרטה אינה נעה עם הזמן אלא מציינת אותו כתמרור, לטוב ולרע; מנציחה חלומות שהתגשמו והוחמצו לאורך מסלול חיינו המתקצרים."[1]

ולבסוף, ציטוט מדבריו של דניאלי בקטלוג התערוכה במשכן עין חרוד: "מאז שנות השבעים אני עוסק באספנות או ארכיונאות בהקשרים של עבודתי האמנותית. העבודה הזו כוללת אייקונים, סמלים וכתבי יד שאני רותם ליצירה שלי. מרגע שרתמתי אותם אני מטפל בהם בדרכים שונות. אינני נוטש אותם. מגדל המים יכול לעמוד על תלו, לרחף או להיות שכוב על הקרקע; דמותו של א"ד גורדון מופיעה כדמות פטריארכלית או כאב קדמון…; וכך גם הבית, הברוש או הפרש. גם אם חשבתי שאני עוזב דימוי זה או אחר, יש והוא חוזר, מגלה נוכחות, בשינוי צורה או משמעות". [2]

קיבוץ שוכב קיבוץ עומד.jpg
יובל דניאלי, קיבוץ שוכב קיבוץ עומד

גלריה זוזו, רחוב גשר העץ 46, פארק תעשיות עמק חפר

 

 

[1] תודה לתמי סואץ ולרותם על העברת חומרי התערוכה

[2] יניב שפירא, "רק אשר אבד לי – קנייני לעד" יובל דניאלי אמן וארכיונאי, קטלוג התערוכה "דרכי זיכרון", המשכן לאמנות עין חרוד 2009.

"טבע שתורבת" אורית חופשי ומחמוד קייס, נקודת מבט גלריה זימאק, ה' באייר 68 אוצר ירון הרמתי 28.3.2019-14.2.2019

Orit-Hofshi-Deliberation-2019-בהמתנה
אורית חופשי

אורית חופשי ומחמוד קייס מציגים יחדיו בחלל גלריה זימאק. חופשי מזוהה עם מדיום ההדפס הנוכח בעבודותיה, קייס מזוהה במוטיב הערבסקה בעבודות המיצב שלו.

בשני המקרים המדיום הוא עץ – עץ שתורבת. העץ, טבע כתרבות, הן באשר להדפס העץ והן בנוגע לקורות העץ אשר תורבתו אף הן.

IMG_20190218_181506 (1).jpg
מחמוד קייס

רון ברטוש כתב  "על ההבדל בין עץ tree לבין עץ wood האחד צומח גדל, ניכרת בו השתנות לפי העונות ומחזור החיים. השני, הוא חומר גלם שנוצר על ידי האדם למטרותיו".

אורית חופשי, אמנית בכירה הציגה ומציגה בתערוכות במוזיאונים בארץ ובעולם, ולאחרונה נקנתה אחת מהעבודות שלה ע"י מוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק. חופשי, מרבה להציג מראות נוף בעבודותיה, לעתים אפוקליפטיים, ועושה זאת בווירטואוזיות.

בשיחה עם אורית: "הדימוי על נייר בעבודותיי מודפס באופן ידני ולא במכבש.  את עבודותיי לא ניתן להדפיס במכבש משום שהלוחות מעץ האורן, אותם אני מייצרת באמצעות הדבקה בסטודיו, אינם מייצרים משטח ישר ואחיד. מכאן שבמכבש לא כל האינפורמציה תועבר מהלוח אל העץ. ובנוסף, מפאת גודלם של הלוחות שמידותיהם גדולות משטח ההדפסה של המכבשים, אני מדפיסה באמצעות כף עץ לאט לאט מספר שעות. חשוב לי גם לציין שהן בעבודות על נייר והן בפלטות העץ משולבים מדיה נוספות כמו רישום וראבינג[1], ולכן התוצאה היא שהעבודות הן יחידניות ולא ניתנות ברובן לשכפול, או יצירת עותקים.

Quest-2016-2.jpg
ארית חופשי

מחמוד קייס, אמן צעיר, הציג בתערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות. קייס מזוהה עם מיצבי הערבסקות[2] נטולי (לכאורה) הממד הדתי-אסלמי. בעבודותיו הערבסקה יוצרת מארג עדין ואוורירי; דפוס החוזר על עצמו. במיצבים שלו ניתן לעתים לטייל, ולהתחקות אחר האלמנטים המעודנים.

IMG_20190218_181538.jpg
מחמוד קייס

וכך בין קטבים – טכניקת ההדפס/מיצב; יחסי מערב/אסלם, העין נעה בין מארג הערבסקות האוורירי של קייס לבין כתב היד הייחודי של חופשי.

Upon-This-Bank-and-Shoal-of-Time-02_Orit-Hofshi.jpg
אורית חופשי

 

תודה לאורית חופשי

[1] ראבינג – שפשוף עיפרון שומני על נייר מעל משטח עץ חרוט (בצרפתית, פרוטאז', בעברית, מיחוי).

[2] ערבסקה – מוטיב דקורטיבי הרווח בעיטורים וארכיטקטורה אסלמית, מתאפיין במדגמים המאזכרים צמחיה בצד הפשטה, שזורים אלו באלו.

הרובאית ופושטת העורות, מגדל המים, השומר 7, גבעתיים 27.3.2019-1.3.2019

IMG_20190301_123255.jpg

IMG_20190301_123153

שתי אמניות נחמה גולן וריקי פוך נפגשות בתערוכה במגדל המים, בגבעתיים. השתיים, פוך, הרובאית, וגולן, "פושטת העורות", יצרו גוף עבודות שבו עירוב של טכניקות פיסוליות, ציוריות, מיצב, שני גופי יצירה שיש ביניהם דיאלוג במדיום הנייר בו השתמשו, ועם זאת שוני.

מראה ההצבה בחלל, מרהיב. עבודות המנהלות דיאלוג עם הקירות, הרצפה, קורות העץ שעל התקרה.

IMG_20190301_123353.jpg

IMG_20190301_131858.jpg

הנייר חומר גלם מקדמת דנא, חומר זמין, זול, קל למחזור, וקל לשימור בשל חוזקו  ובה בעת פגיע לנזקי אקלים ומזיקים למיניהם. האמביוולנטיות שבו – חלק, מחוספס, אטום אך גם ניתן לייצור כבעל שקיפות, פונקציונלי, זמין וזול. ומנגד, השימוש בנייר מנטרל את הממד הפונקציונלי, החומרי, הצורני, המיליטנטי, האלים ומעניק עדינות שברירית. הנייר, בשל תכנות אלו מהווה כלי ביטוי נרחב.

"פושטת העורות" , נחמה גולן,  כינסה ככתוב בטקסט "דבקים, לכות, צבע שמן, פחם, גירים גרוסים, המסיעים עצמם בתוך עיסה נוזלית ומתפשטים על פני הנייר כרצונם. מפליאים ביצירת צורות, כתמים, טקסטורות ללא גורם מכוון, כמעט. ההתבוננות במסע התקבלות החומר על פני הנייר, מעוררת מחשבות אסוציאטיביות המוליכות לנקיטת מעשה, גזירה המקבעת את רישום גבולות הגוף המדומיין". עשייה מעין זו מזכירה את טכניקת הסוריאליזם האוטומטי, הצורות העולות מהתת מודע ומוצאות את ביטוין  בחומר, ברצון הגשמי להוציא "ישן מפני חדש" להפיק יצירת אמנות בשאריות חומרים רגע לפני שיפוג תוקפם. צורות גוף אנוש (זכר, נקבה).

IMG_20190301_123141.jpg

"הרובאית", ריקי פוך, מציגה בעבודותיה כלי נשק, עיסוק הנמשך כדבריה לסירוגין, כחמש עשרה שנה. פוך המציגה בעבודותיה כלי נשק גשמיים העשויים מבד מפורר, אדמה בטון, עץ ועוד מתמקדת בעבודותיה בתערוכה זו בנייר כחומר בלעדי ליצירת כלי הנשק. וכאנטי תזה למהותם, הם עשויים כמעשה תחרה עדינה ושברירית, אף שיש כאלה שנראים כבעלי מהות אבנית, כבדה ומסיבית. "פעולת עשיית הנשק", כותבת פוך, "היא חבישה של הרובה, הרימון, חגורת הנפץ, הסכין. מעין רצון לריפוי הכאב והחרדה. במיצב זה, כלי הנשק ממוינים לפי סוג, גודל, צבע. הם מסודרים במשמעת צבאית. שורות, שורות בחלל, שבעברו שימש בית החרושת הראשון לייצור נשק. באותו חלל, אני "מייצרת" כלי נשק מנייר. פגיע, עדין, לא פונקציונלי, העתיד להתפורר".

IMG_20190301_123014.jpg

IMG_20190301_123245.jpg

וכך בעוד "הרובאית" ריקי פוך עוסקת בהסתרת והמרת תכונות הנשק, עוסקת "פושטת העורות" נחמה גולן בפעולות השטחה של דמות אדם וחיה מן הצורה התלת-ממדית לדו-ממד, החושפת את הגורל המשותף לאדם ולחיה. "… ומתר האדם מן הבהמה אין… קהלת ג', י"ט. שהרי אנו אוכלים, מפרישים ומתרבים ולבסוף מתים בדומה לחיה. ובאנלוגיה לכלי המשחית שמציגה פוך, רוחו ומחשבתו של האדם האמורה להבדילו מן החיה, מפתחת טכנולוגיות המביאות חורבן על העולם בו אנו חיים. דימוי ארסנל הנשק עשוי הנייר הוא החזון האוטופי על ימי התום בהם יגור זאב עם כבש ונשקים (שלא למטרות הרס) יעטרו קירות.

IMG_20190301_123224.jpg

תודה לאמניות על השיחה ועל הטקסט שהיה לעזר.