"זרעי קיץ…" חדוה ורוני ראובן, ניקוי ארובות, חוה זילבשטיין, מיטל פולצ'ק, גלריה טובה אוסמן, בן יהודה 100, עד 3 בנובמבר 2021

חדוה ורוני ראובן, "זרעי קיץ…."

בגלריה טובן אוסמן מוצגות שלוש תערוכות" "זרעי קיץ…", מיצב משותף של זוג האמנים חדוה ורוני ראובן;  "ניקוי ארובות", כותרת משותפת לתערוכות של חוה זילברשטיין ושל מיטל פולצ'ק. שלוש תערוכות כל אחת מעניינת בתחומה, יוצרות הקשרים ביניהן סגנוניים ולעתים תמטיים ביניהן.

המיצב המשותף "זרעי קיץ…" של חדוה ורוני ראובן עוסק במרחב הקיומי ובהשלכות זיהום האוויר ותופעות אקלימיות בכללותן והשפעתן על שרידות יצורים בעולמנו.

שיתופי פעולה משפחתיים, ובמיצב שלפנינו שיתוף פעולה זוגיים מצויים בתולדות האמנות מקדמת דנא. במיצב שלפנינו ניתן לראות את כתב היד האופייני לכל אחד מבני הזוג:

חדוה יוצרת מרבד ובו גבעולים עשויים מחומר "עמודי העלי", בעוד ש הניצנים המבקיעים לזמן קצר קודם פריחתם עשויים מקרעי נייר צבעוניים, מנצנצים באנלוגיה לנורות צבעוניות זעירות המתעתעות בעין הצופה.

רוני בורא בציור עולם בזעיר אנפין, המשיק לעולמן של הדבורים, המרחב הקיומי שלהן וההשלכות של זיהום כדור הארץ על תופעותיו השונות – זיהום אוויר ואקלים והשפעתן על אפשרות המחייה שלהן בעולמנו.

יחדיו יוצרים השניים[1] מיצב קסום שלעת לילה מואר באור נגוהות המופז מהעבודה עצמה ומתאורת המקום. אור שיש בו מן המטפיזי הלוכד את עין הצופה.

דבורים מגלמות לגבינו בני האנוש את הקשר ביננו לבין נפלאות הטבע והיקום בכללותו.  מעבר לתוצר הסופי, הדבש, הן דואגות להאבקת צמחים ובכך תורמות לאיזון אקולוגי. אבל כמובן לא רצוי להיעקץ על ידי דבורה… בכך הן מגלמות מושא שיש בו מן האמביוולנטיות – משיכה ומעט מאי-הנחת בו בזמן.

"צמצום שטחי המחייה של הדבורים בימינו", מצוטט בטקסט התערוכה, "יגרום לעולם בו ההפריה תהיה בזיכרון וריחות של אפר ואבק באפינו". "עולם בו זרעי קיץ נישאים ברוח, מעירים זיכרונות…" ( קטע משירו של מאיר אריאל ).

ובהקשר זה, יש לציין שסוגה זו העולה בהקשר לדבורים, ואפשרות ההישרדות שלהן בתנאים הקשים בהם מתנהל היקום שלנו, מוצגת במאמרים שונים בעיתונות ובאקדמיה, ובהם מודגשת חשיבות הדבורים לקיומה של הפלנטה שלנו ולשרידותנו עלי אדמה.

"ניקוי ארובות", חוה זילבשטיין, מיטל פולצ'ק

בחלל הגלריה מוצגות עבודות תחריט של חוה זילבשטיין ועבודות הציור של מיטל פולצ'ק ויוצרות יחדיו סינרגיה. "ניקוי ארובות" הוא ביטוי אותו טבעה אנה או שהיתה מטופלת של הרופא והפסיכולוג יוזף ברויר ושל זיגמונד פרויד, שבמהלך הטיפול עברה תהליך רגשי משחרר של היזכרות ופורקן שהביאו בסופו של דבר לשחרור מסימפטומים נפשיים שונים.[2] שתי האמניות, זילבשרטיין ופולצ'ק הכירו ברשת החברתית, התיידדו, וחברו לשתף פעולה בתערוכה זו, ומגיבות בעבודותיהן באופן הדדי אף שהמדיה שונות. "ניקוי ארובות" בהתייחס לניקוי ושחרור של הנפש משותף לשתי האמניות, ולקתרזיס שיש ביצירתן.

למעלה, מיטל פולצ'ק, למטה, חוה זילברשטיין

עבודותיה של חוה זילברשטיין מנהלות שיח בין אלמנטים שעניינם שפת הקומפוזיציה – קו, כתם וצורה. בין צורות חופשיות לבין צורות מוחלטות, ובין השחור ללבן.

טכניקת התחריט היא מציינת, מאפשרת לי ליצור מרקם שכבתי מסקרן, חריטה ומחיקתה החלקית ושוב חריטה על מקום המחיקה, יוצרים שכבות ועומק בתמונה".

חוה זילברשטיין

וכך מה שעולה על גבי המצע, הוא מעין שכבות גיאולוגיות והמתח בין הרצון ליצור דימוי שיש בו מן המידות הנכונות… ומצד שני הפירוק של הדימוי, ההרס והבנייה מחדש.

בעבודותיה מופיעים אלמנטים פיגורטיביים, דמויות, מעופפים ועוד בצד אלמנטים מופשטים, קווים הנישאים אל על בתנופה עזה, כתמי צבע ועוד. חלק מהדמויות המופיעות בעבודות כלואות לעתים במארג הקווי, ללא יכולת להשתחרר, או שמא הן בדרך? כמו סיפורה של אנה או?

חוה זילברשטיין

עבודותיה של מיטל פולצ'ק נעות בתפר שבין מופשט למופשט למחצה. יש בהן משיכות מכחול חופשיות בצד מאורגנות, מבע של היד באזכור לaction painting של אמני האקספרסיוניזם המופשט בניו יורק (בשלהי שנות הארבעים ושנות החמישים של המאה הקודמת), ואלמנטים של תפירה, בחוט ומחט שיש ומאזכרת טלאי או טלית ולעתים חוטים פרומים, שיש בהם מן הלא מוגמר כפי שניתן לראות בחוט הפרום, המשתלשל באחת העבודות כלפי מטה.

מיטל פולצ'ק

לחוט על צורותיו השונות תפקיד אוטוביוגרפי בעבודתה שכן הוא מאזכר מחד את ילדותה ואת עבודתה של אמה. ומאידך, הוא מהדהד גם למציאות כאובה בבגרותה בצורת שורות חוטים תפורים, שניתן למשש ולחוש את המרקם שלהם. בו בזמן, מהדימוי שיש בו מן הנוסטלגיה ניכר המעבר לדימוי שיש בו מן המאוים והדוקר.

ציורי נוף, תמה נוספת בעבודותיה של פולצ'ק. בסדרה זו מוצגים מרחבים אינסופיים של כחול ולבן ולהם נוסף השחור. בעבודות אלו מופיעים רמזים מזעריים של צורות אורבניות, בני אנוש, ספינה נטושה. בחלק מן העבודות מופיעה צורה של נקודות, ריבועים, עיגולים, סולמות ועוד. וזאת בצד משיכות מכחול המטות את עין הצופה לכיוונים שונים ויוצרות מערבולת של צורות וצבע העשויה להעיד על סערת הנפש, וזאת בצד תחושת הליריות העלה בהתבוננות בחלק מהעבודות.

הן זילברשטיין והן פולצ'ק משתמשות בצבע השחור אף שבאופן שונה. בעבודות התחריט של זילברשטיין, השחור נוכח בדימוי, הדמות, בעלי החיים, הקווים… פולצ'ק מציינת "אני תמיד מתחילה עם אקריליק שחור, מורחת שכבות של צבע, מוחקת, מסירה, מדביקה, נותנת  ליד להשתחרר ורק אז עוצרת כדי לנסות להבין לאיזה כיוון אני מוליכה את הציור, או לאן הוא מוליך אותי".  ובדומה למתודת העבודה של זילברשטיין, יצירת מרקם שיש בו מן החריטה והמחיקה החלקית, קריעה, פירוק וחוזר חלילה, וכך אצל השתיים, לפעולה הפיזית, למחוות היד, להשמת הצבע, לחריטה, למחיקה יש מן המשותף גם כן.

ולסיום, שלושת התערוכות מנהלות שיח ביניהן. שיח המשתמע בתערוכות בחלל התערוכה באשר לשם "ניקוי ארובות" ולדיאלוג הנוצר בין זילברשטיין ופולצ'ק. בה בעת נוצר שיח עם מיצב החלון של חדוה ורוני ראובן, שכן החרדה באשר לעולמנו, מקומן של הדבורים, והאיום על קיומן וקיומה של הפלנטה בה אנו חיים מהדהד ויוצר מעין "שילוש" (לא מקודש!).


[1]  חדוה מטפלת רגשית באמנות ורוני המשמש כמנהל הסדנה לאמנות ביבנה ואוצר הגלריה מציגים יחדיו ולחוד בפיסול קרמי ובציור.

בתקופה זו מציגה חדוה בתערוכה "אין גבול" בגלריה העירונית בראשל"צ ורוני בתערוכה חוצת גבולות בינלאומית בגלריה 13 ברומניה.

בימים הקרובים תיפתח ברוסה שבבולגריה הביאנלה הבינלאומית לאמנות המיניאטורה בהשתתפותם.

[2]   אנה או (Anna O, 27.2.1859-28.5.1936)‏  הוא הכינוי שהוענק על ידי הרופא והפסיכולוג יוזף ברוייר למטופלת ברטה פפנהיים, שהוזכרה בספר אותו כתב בשיתוף עם זיגמונד פרויד, "מחקרים בנושא היסטריה", לצד מספר מקרים נוספים. שיטת הטיפול החדשנית בה השתמש ברוייר, שכונתה על ידי ברטה "טיפול בדיבור", הניחה את היסוד לשיטת הפסיכואנליזה. תיאור המקרה הפך לאחד הידועים בענף הפסיכולוגיה. ברטה פפנהיים זכתה לפרסום גם בזכות פעילותה הסוציאלית החלוצית והענפה. ויקיפדיה, אנה או https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%95

האב, הבת ורוח הקודש, אוצר: ד״ר חוסני אלח׳טיב שחאדה, גלריה אחד העם 9, הכניסה מהשחר 5, סמינר הקיבוצים, תל אביב, 23.10.2021-9.9.2021

מבט אל חלל התערוכה

בתערוכה הקבוצתית "האב, הבת ורוח הקודש" בגלריה אחד העם 9 מוצגות עבודות של שש אמניות פלסטינאיות- מנאר זועבי, מנאל מחאמיד, אניסה אשקר, נסרין אבו בכר, פטאמה אבו רומי, נרדין סרוג׳י. שש אמניות באנלוגיה לששת ימי הבריאה.

שם התערוכה מאזכר את ההתייחסות המוכרת בנצרות ל"בן, האב ורוח הקודש", אף שכאן בהיפוך מגדרי. כל אחת מהאמניות מתייחסת בעבודותיה לקשר הייחודי לה עם דמות האב, ולהבניה החברתית, המגדרית, והרגשית ואפשר אף הפוליטית, אף שלא בהכרח בהקשר ביולוגי. דמות האב כמודל לחיקוי, ליחסים מורכבים ופתיחת צוהר אל החברה הערבית המוגדרת כבעלת אורינטציה גברית-שובניסטית, מורכבות היחסים במשפחות הערביות בהן דמות האב דומיננטית לרוב, ועשויה להיות חיובית וחומלת אך גם כוחנית.

האמניות מבקשות לבחון את מערכת היחסים הדומיננטית עם דמות האב בחברה פטריארכלית, בה השליטה ניתנת לגבר כבעל תפקיד מוביל במשפחה ובחברה בכללותה. ומנגד מבקשות להאיר את האישה בפן היצירתי שלה בהקשר של האמנות הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל. ובנוסף את העולם בזעיר אנפין שהן בונות באמצעות היצירה. אוצר התערוכה: ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה כותב "התערוכה כוללת מספר מצומצם יחסית של עבודות אשר נבחרו לייצג אמניות שעברו כברת דרך בחייהן, בין אם בדרכן היצירתית או האישית. כל אחת משש האמניות פותחת בפנינו צוהר המאפשר לנו כצופים הסתכלות מזווית ראייה ייחודית על מורכבות ההקשרים השונים שבהם התערוכה מנסה לגעת".

"הבחירה בקבוצה המורכבת משש אמניות פלסטיניות הפועלות כיום בתוך המרחב הישראלי יכולה אולי לפרק את הדימוי הסטריאוטיפי לגבי הדומיננטיות הגברית, אך מציגה גם דימוי אחר, זה השונה לחלוטין ממה שעולה מדי יום ביומו באמצעי התקשורת. אין כאן דיבור על חוסר השלמות הנשית, על חולשות, כניעות או ציות של נשים כפי שהיה בעבר. במקום זאת, נמצא בתערוכה זו קבוצה של אמניות הממלאות תפקיד מרכזי בהוויה האמנותית, החברתית ואף הפוליטית".[1]

דרורית גור אריה, אוצרת ראשית ומנהלת הגלריה מתייחסת בפתח דבר: התערוכה "האב, הבת ורוח הקודש" מהדהדת נושאים טעונים של מרחב ומקום. […]

"חוק האב משויך לתיאוריה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן.הוא נוגע למערכת הסימנים התרבותית של הכתב, הייצוג, החוקים, הממסד וכל הנורמות והציוויים שמוטמעים בסובייקט הבוגר. "שפת האב" היא השפה של החוץ, שפת החוק והריבון בעוד מרחבה של "שפת האם" נותר אתר ההתרחשות של המרחב הפנימי של הבית וסביבתו. הממד הנשי שייך למערך הסימבולי לבדו, בעוד יחסי האב והבן בתרבויות השונות נוגעים במרחבם של הדת והסדר החברתי".[2]

תערוכה זו חותמת את סדרת התערוכות השנתית בגלריה "אחד העם 9" שעסקו ב"שפה" על פניה ורבדיה השונים.

מנאר זועבי – (״חֻמַא״) קדחת

במיצגיה של האמנית מנאר זועבי, בולט השימוש בגוף הנשי בהיבט הפמיניסטי, אף שאינו מוגדר כך על ידה. נוכחותה הפיסית בחלל שבו היא מציגה אף היא בעלת משמעות, במיוחד כשהיא מגייסת לצדה דמויות נוספות, כמו בעל, רקדניות או כוראוגראפית מקצועית כשותפים בתהליך העשייה האמנותית. ביצירותיה של  זועבי מצויים לרוב שלושה מוטיבים בסיסיים: החומר, המרחב והארעיות שמהם היא מצליחה ליצור לכידות בקונטקסט הרחב היכול להימתח בין האיןסופי, המיסטי והקיומי, ובהקשר לתרבות הערבית.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא 1.jpg
מנאר זועבי, "חמא" (קדחת), עבודת וידיאו, 2014

עבודתה בתערוכה זו כוללת וידיאוארט, שני ציורים על נייר, וטקסט שנוסח במקור בערבית כחלק מביטוי אישי של האמנית לגבי עבודה זו. הווידיאו מוקרן בשלושה פרקים על מסכים שונים הפועלים בעת ובעונה אחת, כשבכל מסך מוקרן חלק נפרד מהעבודה המסונכרן עם קודמו.

מנאר זועבי, "חמא" (קדחת), עבודת וידיאו, 2014

ההתחלה כוללת ישיבה של האמנית ליד מיטת חולה (שאיננו יודעים את זהותו המגדרית), כשכל גופו רועד במיטה כתוצאה מקדחת שאין לה מענה או ריפוי. במשך דקות ספורות אנו צופים בחלק הראשון, כשדממה שוררת בו, אך תנועות של סבל ועוותים משתלטים על הגוף החולה השוכב במיטה ומכוסה כולו בלבן. לצדו, האמנית יושבת זקופה ללא הגה על כיסא כשגבה לצופים, אף היא בלבן. נוכחותה זו ליד מיטת החולה המיוסר היא תמצית האקט שהיא מבקשת למלא כאן. ניתן לנחש שמדובר במשחקי תפקידים, שבו האישה משקיפה על סבלם של האחרים ואין בידיה מזור, אך דמותו של החולה יכולה להיות בבואה של הנפש המיוסרת של האמנית עצמה.

מנאל מחמיד – סיפור הצבי הפלסטיני

ההשראה לעבודת וידיאו זו נבעה משלט תלת-לשוני שהתנוסס בגן החיות של חיפה, בעת שביקרה בו עם ילדיה. השלט כלל את שמו המדעי של הצבי ששמו המדעי הוא "Palestine mountain gazelle"  או ״Palestinian gazelle״, שבעברית הפך ל״צבי ישראלי״ או ״צבי ארץישראלי". בהתבוננות בצבאים שהתרוצצו בשטח סגור היא הבחינה שאחדים מהם היו קטועי רגל קדמית.

מנאל מחאמיד, אבק עדין (הצבי הפלסטיני), עבודת וידיאו, 2017

לאחר בירור הבינה שקטיעת הרגל נועדה למנוע את התפשטותה של מחלה גנטית. מחמיד שבה לבקר את הצבאים מספר פעמים, עד שנודע לה שהצבאים קטועי הרגל הועברו לאחד מגני החיות בגדה המערבית, באחריות הרשות הפלסטינית.      

מנאל מחאמיד, אבק עדין (הצבי הפלסטיני), עבודת וידיאו, 2017

באמצעות עבודת וידיאוארט זו מבקשת מחאמיד לשתף את הצופים בחוויה שעברה עם ילדיה בגן החיות, ולנסות לשחזר חזרה אל המורשת הפראית של טבע הארץ וזהותה. חזרה זו אל הטבע עשויה להיות ניסיון להבהיר לעצמה את זהותה האישית בתוך ההקשר הרחב שלה, הקשור בהכרח גם למושג למהות האב, שכאן דמותו נקשרת למושג השליטה, ההגמוניה והכוח, אשר מיוצג על ידי שליטתה של מדינת ישראל במשאבי הטבע.

נסרין אבו באכר – אבי עובד בבניין

יצירות האמנות של נסרין אבו בכר נעות בין הציר האוטוביוגרפי לבין הפוליטי, ולעיתים הגבול בין שני הצירים מטשטש. היא גדלה באופן שבו הגדרת הזהות שלה מתנדנדת בין זו הפלסטינית לישראלית, וכך היא כותבת: "לעתים קרובות אני מתמודדת עם לחצים חברתיים ופוליטיים כדי לגלם זהות מסוימת, להיות חלק מקבוצה מסוימת ואף להיות שותפה לדעות מסוימות. בעבודתי כאמנית אני שואפת לטשטש את הגדרות אלה, שבעיני הן פשוטות ושטחיות. ביצירות שלי, אני משתמשת בציורים, במצבים ובחפצים מן המוכן (רדימייד) לא רק כאמצעי לביטוי עצמי, אלא גם כדי לדבר על נושאים סוציופוליטיים רחבים יותר ולפזר הטיות הקיימות בתוך החברה שלי". רוב העבודות שלה, היא אומרת מפרשות, בצורה כזו או אחרת, את המציאות שבה  גדלה, כבת למשפחה ממעמד הפועלים. חלק גדול מהעבודות המוצגות בתערוכה זו נוצרו בהשראת הוריה: אביה פועל בניין, שעובד בשיפוץ מבנים וחידושם והאם שלה עובדת בתפירה, סריגה ורקמה.

נסרין אבו בכר, תחת חסות האב והאם, 2019, יציקת בטון, בד סרוג במסרגה וחומרים שונים

אבו באכר מציינת שהחלה להיות יצור כלאיים, הנע בין השפעות מזרחיות ומערביות, וניסיון להתמודד עם שתיהן דרך העיסוק באמנות ויצירה. "סגנון עבודתי הינו אקספרסיבי ונושא בתוכו קונוטציות, סימנים והשפעות של מוטיבים מזרחיים". האמנית אוהבת להשתמש בחומרים מגוונים הכוללים עץ, טקסטיל, בטון, אספלט ומתכת, בנוסף לחפצים שונים שהיא מוצאת במחסן של אביה. בנוסף, היא נוטה להשתמש בתבניות ובצורות קישוטים מן המוכן, וזאת על מנת לשבור, ואף להרוס, את צורתן המושלמת. באמצעות השימוש בחומרים אליה, עבודותיה נעות בין נאיביות לאגרסיביות, הרמוניה וחוסר הרמוניה, בין טוהר וטומאה, ובין יופי למפלצתיות.

נסרין אבו בכר, משפחה, 2020, זפת, בטון, וחוטים סרוגים על לוח עץ

אניסה אשקר – נפש סוררת

אניסה אשקר מעניקה בעבודותיה מקום משמעותי למשפחה. באמצעותן היא אף מתייחסת למורכבות מערכות היחסים בין בני ובנות משפחתה המבורכת בילדים (11 אחים ואחיות) לבין ההורים.

אניסה אשקר, שמים וארץ (ארץ), 2016, אקריליק, שמן וריסוס על נייר כותנה

מערכות אלה אינן פשוטות, מציינת אשקר, במיוחד כשמדובר על אב שהוא מפרנס יחיד הדואג לספק את כל צרכיהם. בעבודות המיצג שהעלתה בשנים האחרונות היא הרבתה להצביע על טיבם של יחסים אלה מזוויות ומנקודות ראות שונות, בפן האישי ובאנלוגיה של  יחסים אלה לדידה, כבבואה למכלול הקשרים הקיימים בתוך החברה הערבית שאליה היא משתייכת. מכאן, הרבדים המשפחתיים האישיים שלה מהווים מעין שיקוף להקשרים חברתיים רחבים של החברה הערבית, בנוסף לאלה הפוליטיים.

אניסה אשקר, שמים וארץ (שמים), 2016, אקריליק, שמן וריסוס על נייר

אשקר מספרת על הדמיון בינה לבין אביה. דמיון זה מתבטא,  דבריה, קודם כל באישיותו, בנוסף לתכונות כמו שקדנות, רצינות, חוש הסדר והארגון, הקפדה על כללי העבודה ועוד. תכונה נוספת שאשקר מציינת היא השתיקות שלו והבלגתו בפני סערות ומשברים. בעבודות המוצגות בתערוכה נמצאים שני רבדים המעגנים שני היבטים מרכזיים באישיותו של אביה. הרוחניות מצד אחד, שכן מדובר באיש בעל תפיסות רוחניות, עם נטייה לעולם המיסטי, ומצד שני תפיסה פרקטיתהישרדותית המעוגנת בתפיסת עולם ארצית-שכלתנית. בצמד העבודות שבתערוכה אשקר נוגעת בשני האספקטים הללו על ידי בניית קיר מיצב הכולל מספר אלמנטים בציור ובחומרים נוספים. צבעי הארגמן מסמנים רוחניות ומיסטיות, ובאמצעותם היא יוצרת צמד עבודות המשלימות זו את זו, בשילוב כתיבה תמה של קליגרפיה ערבית. לשם כך היא בוחרת בכתב עדין המשתלב עם צבעי הארגמן של אותן יצירות. זהו צמד ציורים המבטאים תכונות רוחניות באמצעות השימוש במילה ״נפש״ (روح) בראשון, ואילו בציור השני מופיע המשכו של משפט המתאר את אותה הנפש ״שאיננה ניתנת לאילוף״ (لا تروّّض) . המילים מופיעות בתוך מעגל אליפטי קמעא, המסמל אף הוא מוטיב רוחני המבוסס על תפיסת עולם מיסטית (צופית) הרואה ביקום מעגל המכיל את הנשמות הטהורות שחגות מסביב, ושכל רצונן לחזור ולהתחבר לאלוהי. צורה זו גם מבטאת אלמנט קבוע בציוריה של אשקר, שכן דומה היא לצורת העין שהיא מרבה לצייר בהדגישה את החיבור הישיר המתבטא במבט העין ולהרגל הכתיבה מסביב לעין בכל יום.

אניסה אשקר, נפש סוררת I, 2020 צבעי זכוכית, כתב אמנותי וריסוטס על נייר כותנה

בשתי העבודות הנוספות בחרה אשקר לפנות להיבט הנוסף באישיותו של אביה, הפרקטי, אל צמד המילים ״שמים וארץ״, כביטוי לפרקטיקה הקיומית שלו ואזכור למעשה הבריאה. בכך היא מתכתבת עם מעשה הבריאה האלוהי שנמשך בשישה ימים. מלבד צבעי הארגמן, היא עושה שימוש מסיבי בשכבות של צבעי אקריליק על נייר, כך שכל מילה המופיעה על כל אחת מצמד העבודות מקבלת נפח תלת ממדי המציין את העולמות המקיפים או המכילים את מזגו של אביה.

פאטמה אבו רומי – אני ואבי

למעלה מעשור, מנהלת פאטמה אבו רומי דיאלוג אמנותי מיוחד עם אביה, שאת תוצאותיו היא מבטאת באמצעות ציוריה הריאליסטיים בעלי הצבעוניות העזה ומשחקי האור והצל. הבחירה לצייר את אישיותו של האב באופן זה, מצביעה גם על חולשותיו ושבריריותו של הגבר, ובכך היא מעצימה יותר את אנושיותו, ואת קשרי הקרבה וההערצה של האמנית לאביה.

פאטמה אבו רומי, ונוס 3, 2017, צבעי שמן על בד

בציור הראשון, ניכרים הפרטים המדויקים, קפלי הבגדים המכסים את גופו של האב השוכב במיטה, גופו הדק והחלש. מוטיבים צמחיים ודמויות של מלאכים מוצגים בין השמיכות והכריות משחקי האור והצל (הקיארו סקורו), במיוחד אלה שעל הקיר הלבן והחשוף, המכיל השתקפויות של צללי אלמנטים ואיברים שונים של גוף האב. גוונים אלה שרויים בהרמוניה מלאה עם אותם קמטים של העור המופיעים בכפות הרגליים. בשכבות הגלימה הלבנה המכסה את הגוף, בנוסף להשתקפויות הצבעים הכהים בגווני האדום עמוק והחום על גבי כיסוי המיטה או השמיכה.

פאטמה אבו רומי, ונוס 1, 2017, צבעי שמן על בד

בציור השני, האב יושב מולנו, באותה גלימה לבנה. הקמטים משקפים את טביעת הזמן על גופו הכחוש. שהוא מביט עלינו, כאילו שהוא, במידה מסוימת, מתריס על המבטים המופנים אליו.

נרדין סרוג'י – Titled

תחת הכותרת Titled, 2021 מציגה אמנית המיצב נרדין סרוג׳י עבודה שנעשתה במיוחד לתערוכה זו וכוללת שלושה אלמנטים בסיסיים: גומחה הבנויה מעץ וצבועה בלבן, עבודת וידיאו המוקרנת בתוכה ודימוי של האמנית בחיתוך לייזר. גומחה מעלה אזכור דתי לאפסיס של כנסייה, או מִחְרָא בּ במסגד. התחושה מתעצמת בשל הוספת אלמנט כמעט דוממדי, של דמות שקופה (דמות האמנית), עומדת בתנוחת עמידה אתלטית עם ידיים פרושות לצדדים, באזכור להיותה שחיינית תחרותית בעברה, זיכרון של נערה מתבגרת בעלת אמביציות לנצח בתחרויות ולעמוד בגאווה, בהציגה גוף אתלטי המלא באנרגיות חיוביות. לצידה של ילדהנערה זו ניצב תמיד אביה אשר עודד אותה להיות ראשונה, ולא לוותר על חלומותיה. בחלוף השנים נפלה ההחלטה לזנוח את הספורט התחרותי ולפנות לאמנות, והתערוכה העלתה בראשה את הרעיון לשוב לאותם רגעים מכוננים בחייה שאליהם היא מתגעגעת. כך נולדו שיחזור של זיכרון רחוק ועבודת מיצב הכוללת גם אלמנט של ״רדי-מייד״ מאותה תקופהמשקפי השחייה שנותרו בחזקתה, אך ללא שימוש וחסרי מעש. סרוג׳י עדיין אוהבת לשחות ומחוברת לענפי ספורט שונים, אך אין הדבר דומה לחוויה של שחיית הפרפר התחרותית.

נסרין סרוג'י

מחד, עבודה זו מבטאת את הכישורים והכוח הגלומים בגוף הנשי, שאותם היא ירשה מן האב. בכך, העבודה מראה את היחס המנוגד לאותה תפיסה המצטיירת בעדשה האוריינטליסטית המקובלת על החברה הערבית שממנה ובתוכה צמחה האמנית. למעשה, מדובר על תיאור שובר סטריאוטיפים שהפוך מזה המתייחס אל כל הנשים הפלסטיניות, והערביות בכלל, כאל קורבנות של מערכת פטריארכלית שמרנית. מאידך, יצירה זו גם מפנה שאלה הן לעצמה והן לחברה בה היא חיה, ודרכה אף מטילה ספק בקיום שלה כמערכת עצמאית, ולכך שהוענק לה הכוח, אך הוא נכרך בציפיות ממנה מגיל צעיר. [3]

נסרין סרוג'י

התערוכה נערכה בשיתוף היחידה למעורבות חברתית בפקולטה לאמנויות – סמינר הקיבוצים והגלריה לאמנות אום אל פחם.

תודה לדרורית גור אריה על הטקסט והדימויים


[1]  ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה, "האב, הבת ורוח הקודש", קטלוג התערוכה, סמינר הקיבוצים, עמ' 42-39.

  דרורית גור אריה, פתח דבר, שם, עמ' 19-18.[2]

[3]  ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה,, שם, עמ' 54-42.

בברלי ג'יין סטוארט, מסע במרחב הזמן לרומניה,  Romanian Heritage – A Journey in Time,  Beverley Jane Stewart    אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ   Curators: Vera Pilpoul, Arie Berkowitz   בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 23.10.2021-30.9.2020

מסע בזמן

בברלי ג'ין סטוארט נוסעת במרחבי הזמן. המרחב אותו היא בודקת בתערוכתה בבית האמנים הוא המרחב של רומניה, מדינה שבעבר חלק ממנה השתייך לקיסרות האוסטרו הונגרית, ידעה פלישות וכובשים (האימפריה העות'מנית, גרמניה הנאצית, השלטון הסובייטי, וכיום עומדת כישות עצמאית.

במהלכו של מסע זה, היא מבקרת ומתעדת ערים ועיירות במרחבי רומניה, מסע לאורך זמן בו היא מבקשת לחבר בין עדויות לקהילות יהודיות בה, אירועי עבר, בתי מדרש, גורלם של יהודי רומניה במאות קודמות ואת שאירע לקהילה זו בעת שהנאצים וקבוצות אנטישמיות עשו שמות ביהודי המקום. במהלך חקר זה היא מעלה הקשרים בין אירועים היסטוריים מקומיים, חילוניים ודתיים כאחד, בין היסטוריה יהודית לבין זו הנוצרית ומעלה אזכורים להיסטוריה משפחתית-יידית בצד התייחסות להווה.

אבל תחילה מספר מילים על יהדות רומניה.

תחילה מוזכרת העיר בוקרשט (הוקמה במאה ה-14) בה מופיעים אזכורים לקיומה של קהילה יהודית החל מהמאה ה-16. היחסים בין המקומיים לבין הקהילה היהודית ידעו עליות ומורדות והושפעו מנסיבות פוליטיות ומדינות (עלילות דם, פרעות, הרס בתי כנסת ועוד ולצדם מלחמה באנטישמיות), ועם זאת פריחה, השתלבות, התפתחותה של קהילה תוססת שנהנתה מהצלחה חומרית יחסית. עיתונות יהודית בשפות – רומנית, יידיש, עברית, לדינו, ומאבקים לאמנציפציה. הקהילה היהודית ברומניה מנתה בעיקר יהודים דוברי לאדינו, שמוצאם ממגורשי ספרד, והגיעו לבוקרשט דרך האימפריה העותומנית ויהודים יוצאי פולין, שנהגו להתפלל בנוסח אשכנז. שיא פריחתה של הקהילה בתקופה שבין שתי מלחות עולם. לאחר שואת יהודי רומניה והמשטר הקומוניסטי, מרבית היהודים עלו ארצה.[1]

בתערוכה נפרשים לעין הצופה, עבודות ציור בצד רישומים, חריטה על מצעי עץ ופרספקס ותבליטים. האזכור הראשון שעלה במוחי היה סצנות ממנוסקריפטים, כתבי יד מאוירים – יהודים, נוצרים, מוסלמים ועוד מימי הביניים ועתות אחרות; הדף המלא הנושא עמו לעתים את תחושת "אימת הריק"  "horror vacui", ולעתים ללא פרספקטיבה, מעלה ומטה, שמיים ואדמה משמשים בהם יחדיו. נופים שיש בהם מן ההתייחסות למקומות אחרים, שונים ואפשר מרוחקים, ישן מול חדש כפי שניתן לראות באלמנטים ארכיטקטוניים המופיעים בעבודות, מבנים הנושאים עמם הוד קדומים בצד מגדלים מהמודרנה, סצנות פנים מבתי כנסת, נופים עירוניים בצד נופים כפריים והרריים. נופים אלה שנדמה כאילו שהזמן עמד בהם מלכת, נושאים את חותמה של האמנית שביקרה, חקרה ותעדה אותם במהלך שלוש שנים.

בטקסט התערוכה מצוין: "אפשר לראות בעבודותיה אינטרפרטציה מקורית לקשר שלה עם שורשיה ממזרח אירופה ולדיאלוג המתמיד שהיא מנהלת עימם. בתי כנסת, חלקם פעילים וחלקם נטושים, מאכלסים לא מעט מן העבודות כסמן תרבותי, קהילתי ואמוני, ונמצאים במרכז הסביבה העירונית המתוארת".[2]

האמנית בברלי ג'ין סטוארט המתגוררת בלונדון, מגדירה עצמה יהודייה מאמינה. בית הכנסת המקומי בו היא מתפללת, וביקור בבתי כנסת אחרים, ההתרשמות שלה מהארכיטקטורה של בתי הכנסת בלונדון, באנגליה ובאירופה, כל אלה ניכרים בציורים אותם היא מציירת. אולמות תפילה, מבט מ"עזרת הנשים", חקר הקהילה היהודית בהקשרים היסטוריים-חברתיים, תהליכים עיור והתערות שחוו ועברו קהילות יהודיות באירופה במאות עברו, ובמהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה.  

בד בבד בתערוכה זו המוצגת בבית האמנים בתל אביב, העבודות עוסקות בחיי הקהילות היהודיות ברומניה ותרומתם לחיי הכלכלה והתרבות בה מהמאה ה-18 ועד ימינו. "אני מנסה להרכיב מרקם ציורי של החיים היהודיים שנשמעים ממנו צלילים של חיי עבר בהקשר מודרני", כותבת האמנית.

בטקסט התערוכה מצוין: "העבודה על גבי המצע יוצרת מעין נרטיב היסטורי על-זמני, קולאז'יסטי, הנשזר בתוך העולם הציורי הלא-לינארי שהיא יוצרת. היא מחברת תצלומים משפחתיים – אחד מהם תצלום מ-1880 של חתונתם של הוריהם של סבא וסבתא שלה ברומניה – להיסטוריה של יהודי רומניה שתרמו לפריחה הכלכלית במדינה עוד במאות הקודמות. תצלום החתונה נשזר בעבודת קולאז' ציורית, שהיא העבודה האישית ביותר בתערוכה".

ולסיום ברצוני לציין, העבודות מעלות על הדעת מהו זיכרון – זיכרון אישי בצד זיכרון קולקטיבי, ומה הזמן מעולל באשר לזיכרונות באשר הם. זיכרונות הדוהים לאורך זמן, התייחסות לבני משפחה שחיי בעיר אלבה יוליה והתרומה שלהם למרקם החיים. תיאור סיגט, עיירה הררית פסטורלית בה היה בימים עברו שטעטל חסידי פעיל, ואחד מתושביה היה הסופר אלי וייזל, והמקום ממנו נאספו היהודים והועברו למחנות ההשמדה. מחוז בוטושאני ממנו הגיעו סבא רבא של האמנית, שעיסוקו כנגר מקרין על הגילוף בעץ, אותה מסורת מקומית שהשפיעה על סטוארט המשתמשת בחלק מעבודותיה במצע עץ, עליו היא חורטת בעט חשמלית את דימוייה.

וכך זמן עבר והווה, יהדות ונצרות, נופים עירוניים וכפריים משמשים להם בכפיפה בדימויים העולים בתערוכה, ומעלים געגועים לזמנים אחרים.

תודה לורה פלפול על הטקסט


ויקיפדיה, יהדות רומניה   [1]

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94

טקסט התערוכה, תודה לורה פלפול.  [2]

גילה שנל, "צריבת הזמן", אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב,  23.10.2021-30.9.2021

גילה שנל, "צריבת הזמן", אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב,  23.10.2021-30.9.2021

"האלכימיה של הזמן"

ממד הזמן, את שהזמן מעולל, בליה אך גם התערבות ומעורבות בן אנוש בחומר והשינויים שחלים בו, כל אלה משמשים יחדיו בעבודותיה של גילה שנל בתערוכתה בבית האמנים.

בתולדות האמנות מצוי דימוי של אל הזמן, אותו אל מכונף, בא בימים המשנה את משבש, משנה, יוצר מטמורפוזה

כשם שהגוף זוכר, בעודו מאחסן ומאפסן בתאיו זיכרונות, ורגשות, כך עבודותיה של גילה שנל עוברות מסלולים הטומנים בחובם זיכרונות, שינויים, מאוויים, ועוד. פיסות של זמן שקובצו, קטעי חיים שאורגנו והוצבו בסדר.

לשם כך מספרת האמנית, יש לשוטט, לחפש, לאו דווקא את הדברים המושלמים אלא את אותן סביבות שעברו תהליכי בליה והזנחה, ולאסוף דימויים הקשורים לכך. העברה של אלמנטים פיזיים, עקבות של החולף, שמטעימים שחיים היו קיימים, שמעשים נעשו. עיבוד וחשיפה של שכבות נסתרות ומודחקות.

וכך, המרחב בו בוחרת שנל, גיבורי העבודות שלה הם הזמן החולף והחומרים אותם היא מנכסת לעבודתה באמצעות טכניקות של צילום ושל עיבוד מצעי מתכת בחומצה (אבץ, ברזל ואלומיניום). כל אלה משנים את מהותו הראשונית של החומר ויוצרים "צריבה של זמן" שהיא למעשה צריבת ידיה של האמנית בבחירת החומרים המשנים את מהותם.

"בעיקר אני בוחנת טקסטורות… אני מבודדת אותן מהקשרן ומשנה את גודלן באופן שמעניק להן משמעויות חדשות. הטקסטורות הן מופשטות, כך שהן מצליחות לעורר מגוון של רגשות ומשמעויות".[1]

אוצרת התערוכה אירית לוין מציינת בטקסט התערוכה שעיסוקה של האמנית במתכות, בחומצה ובהדפס ניכר כבר בגוף יצירתה המוקדם. בשנת 2009, ניכרה תאוצה בכך שכן "אז החלה שנל לעבוד באינטנסיביות על פלטות מתכת בעזרת חומצה בסדנה במושב אביחיל, בחצר ביתה של האמנית דורית מגל. מקום זה שבו היא יוצרת, מהווה מעין כמוסה בחלל ובזמן, מעבדה להתנסויות וללמידת החומרים".

שנל: "המתכת כחומר קשיח וקר נחשפת תחת ידיי לקורוזיה באמצעות חומצות החורצות שקעים ובליטות בטקסטורות מורכבות. שינוי הגוון של המתכת והעובי המבוקר מאפשרים תחושות חדשות ומגוונות".[2]

תהליך העבודה ספונטני והבעתי ונעשה במחוות יד מעגלית ובתנופה של הקו. החזרתיות מעלה על הדעת תהליכים טקסיים ואפשר פולחניים. במהלכם מכסה שנל את הפלטה שבחרה באספלט, ואזי משתמשת בטכניקות של ציור, רישום וחריטה; כיסוי, יבוש, הכנסת המתכת לחומצה, שטיפה במים, טבילה בחומצה, שטיפה במים וחוזר חלילה. פעולות אלה שהינן חוזרות ונשנות כל העת יוצרות אפקט של מקריות שמאפיין תהליכים המאזכרים את אמני תנועת הדאדא, למשל את ז'אן (הנס) ארפ, בעבודת הקולאז' שלו "סידור בהתאם לחוקי המקריות", 1917-1916, עקבות אינדקסליים שתומכים, מאשרים, ומעידים על העבר בעודם מגיחים אל ההווה, שכן הפעולות החוזרות ונשנות יוצרות במתכת תחושת עומק שתוצאותיה שונות ממצע למצע.

הפלטה המעובדת הופכת לעבודת האמנות עצמה או משמשת מצע שעליו מודפס תצלום שצילמה. לתצלומים אופי נוגה וחרישי, והם יוצרים עם מצע המתכת דיאלוג המעצים את תחושת ההתכנסות. באמצעות מרקמי צבע עשירים נוצרים מפגשים בין הנגלה לנסתר.[3]

האמנית מזמינה את הצופים לגעת במצע, לחוש את הטקסטורות המשתנות ויוצרות מארג יפהפה.

תודה לאירית לוין על הטקסט והארת העין.

תודה לאנה ברשטנסקי


[1] אירית לוין, גילה שנל, "צריבת הזמן" טקסט התערוכה.

[2] שם.

[3] שם.

פוליפוניה ב–12 קולות, אוצרת דליה דנון. הגלריה החדשה-סדנאות האמנים, אצטדיון טדי, שער 22, ירושלים. מנהלת ואוצרת ראשית: תמר גיספאן-גרינברג. זמני פתיחה: יום א', ב', ד', ו' שעות 10 עד 14 יום ג' ויום ה' 15 עד 19. עד 12.10.2021

האמניות המשתתפות, אתי אברג'ל, דגנית ברסט, דבורה מורג, טליה טוקטלי, טסי כהן פפר, יהודית לוין, מאיה כהן לוי, מרים גמבורד, נעה בן־נון מלמד, נעמי בריקמן, פנינה רייכמן, פסי גירש

בחללה המוגבה של הגלריה החדשה-סדנאות האמנים, חלל המאפשר מרווח נשימה לעבודות המוצגות, מוצגת התערוכה "פוליפוניה ב-12 קולות", שכשמה כן היא מגוון קולות וסגנונות, ומתן חשיבות שווה וללא מדרג לכל. תערוכה המציגה מנעד יצירות במדיה שונות, מרשימות ומפעימות ביכולות הרישום, הציור, הצילום, הפיסול והמיצב, בתמות מגוונות שהקשרן אמנות מושגית, ציור המתכתב עם מופשט, סמנטיקה וניקוד, ארכיון, יצר ורוח, "דבר לילדים!" ועוד כהנה וכהנה (מתאפקת לא לגלוש להרגלי לנתח עבודות…)

מבט מהמפלס העליון
מבט מהמפלס העליון

הייחוד בתערוכה זו, הצגה של עבודות של שתי עשרה נשים אמניות העוסקות ביצירה ובהוראה כאחד. אמניות המצויות בעשור השישי או השביעי לחייהן, וממשיכות למלא תפקיד משמעותי בשדה אמנות המקומי.

מרבית האמניות המציגות החלו לפעול בשלהי שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים. עבודותיהן הוצגו בתערוכות במוזיאונים בארץ וזכו לייצוג בגלריות מובילות, ואף זכו בפרסים.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210808_114749.jpg
מבט מהמפלס העליון

חלק מהאמניות המוצגות אני מכירה מעבודתי במוזיאון תל אביב לאמנות, ופעילותן כמורות/אמניות בסדנאות האמנים במרכז על שם מאירהוף, מוזיאון תל אביב. חלק מכירה והכרתי מתערוכות יחיד שהיו להן אצלנו במוזיאון ובגלריות שונות, ומעבודותיהן שהוצגו בתערוכות קבוצתיות או מצויות באוסף מוזיאון תל אביב לאמנות.

דליה דנון אוצרת התערוכה, מציינת: "העובדה שרוב האמניות המשתתפות בתערוכה הן בנות אותו הדור, למדו באותם בתי ספר לאמנות והחלו להציג באותן שנים בקירוב, מאפשרת התבוננות בצדדים הדומים ביניהן. אף שאין בהכרח מגמה משותפת בעבודותיהן, המעשה האוצרותי מנכיח את סבך הקשרים בין האמניות ומשקף אגב כך את עולם האמנות בארץ ואת הקטליזטורים המניעים והמפעילים אותו, וכן את הקשר לתנועות האמנות והמגמות השונות המאפיינות את שדה האמנות המקומי מאז החלו לפעול בו ועד היום. כאוצרת, מובן שאני מבטאת בתהליך האוצרותי גם את תפיסתי האישית דרך היצירות של האמניות המשתתפות בתערוכה".

העבודות המוצגות במגוון מדיה וטכניקות מצויות בתפר שבין הקשרי זיכרון אישי וקולקטיבי לבין תפיסת עולם פורמליסטית. דנון העבירה מספר שאלות לכל אחת מהאמניות ומעניין להתחקות אחר התשובות שהשיבו. שכן כל אחת מהן מציגה מבט אישי, תפיסת עולם והגדרה אישית, על היצירה בצד ההוראה והשיח הבין-דורי עם התלמידים, בצד האפשרות להפריה הדדית.

דנון מציינת ששנות השמונים בהן רוב האמניות המציגות בתערוכה החלו את דרכן הן תחילתן של מגמות חדשות. "בעולם האמנות, תרומתו הסגולית של דור זה באה לידי ביטוי במפנה שחל באוצרוּת – בשילוב אוצר־יוצר ובמעבר לגלריות בניהול עצמי; בהיבט המדיומלי – עם החזרה לציור, זניחת הפיסול המונומנטלי והאנדרטאי והתקבלות מדיום הצילום; ובתחום התמטי־סגנוני – פיגורציה, אקספרסיביות, בוטות, אירוניה, שינוי במעמד האובייקט האמנותי, עיסוק בביוגרפיות אישיות, אסתטיזציה של הפוליטי ותחילת העיסוק בפוליטיקה של הזהויות".[1]

התנועה הפמיניסטית עולה בתרועה רמה בשנות ה-70 בארה"ב ובאירופה. אולם לא ניתן למצוא לכך ביטוי בשדה האמנות הישראלי דאז.[2] השינוי אירע בשנות האלפיים. יש לציין שלמרבית האמניות המשתתפות בתערוכה מכנה המשותף: פמיניזם אינו נעדר ממהותן, אך לדבריהן אין הוא מגדיר את היצירה האמנותית שלהן, גם כשניתן למצוא נושאים נשיים בעבודותיהן.

בד בבד ניתן למצוא את הקשר הרצוף והמטפח אותו מנהלות האמניות עם הדור הצעיר של האמנים. על מקומה המרכזי של ההוראה בחייהן וביצירתן של המשתתפות אפשר להתרשם מהטקסטים המלווים את העבודות. בטקסטים הנלווים לכל אחת מהאמניות הן מציינות שהן מכוונות לכוחות היצירה ולא להבחנה מגדרית. עצם הנתינה באקט ההוראה, ההנאה והאהבה שבכך, ותחושת הסיפוק מדור של תלמידים/ות הזוכים להכרה בשדה האמנות.

אתי אברג'ל: "אין בעבודתי קול נשי מובחן… עם זאת, קיום היצירה שלי הוא בעיניי מאבק פמיניסטי לחלוטין…" ההוראה מציינת אברג'יל היתה עבורה גשר בין פנים לחוץ ובנתה עבורה את יכולת התקשורת שלה עם העולם".

אתי אברג'ל ינקות, מיצב תלוי חלל, מדיה מעורבת – תיקי מהגרים, עפרון, יציקות גבס, 2021

דגנית ברסט: "אני מגדירה את עצמי פמיניסטית כאדם, אבל איני מזהה נראות נשית בעבודות שלי. אין לי אג'נדה כזו". "היה לי חשוב לפרנס באופן קבוע ורציתי גם להתפתח באקדמיה, אבל סירבתי להתקדם כמורה כי אהבתי את העבודה שבה עסקתי"

דגנית ברסט בלדת הברבור הצלוי מתוך "כרמינה בוראנה", עפרון על נייר 2016, תרגום מנחם חפץ
דגנית ברסט, מתוך דיפטיך עצוב, חלק א'

דבורה מורג: "המקום שבו גדלתי, המקום שבו נטועים השורשים שלי, מגדיר את האופן שבו אמני אומדת את העולם ומשפיע מאוד על נקודת המבט שלי. "אני מתבוננת על העולם מתוך הבית, הציורים, הפסלים והמצבים נולדים מתוך המרחב הביתי, מסמנים אות מחדש ובכל פעם נותנים לו פנים אחרות".

דבורה מורג, הצבה בחלל, 2020 צילום מקסים דינשטיין

טליה טוקטלי: בנתי שהיותי אמנית מבוגרת מעניק לי מנדט לחבור לאמניות שכבר אינן בוסר, כדי ללוות אותן בשלבים הקשים כל כך שבהם נדרשת התנהלות בו זמנית בטריטוריות שונות: משפחה, עבודה ביצירה או עבודה לשם פרנסה בצד היצירה".

טליה טוקטלי, כ-ו-נ-נ-י-ת on-call, מראה הצבה בחלל
טליה טוקטלי, פרט

טסי כהן פפר: "לימדתי מעל ארבעים וחמש שנה ברחבי הארץ: בשדרות בחינוך המיוחד ובמכללת ספיר, בשער הנגב ושנים רבות במוזיאון תל אביב. לימדתי מבוגרים וילדים. כשאני פוגשת תלמידים שזוכרים את השיעורים לטובה, שיש לי מקום בליבם, שמעידים שלמדו ממני מהי מהות האמנות, זוהי עבורי המחמאה הגדולה. כהן פפר מציינת שרק בעקבות שהות בסיטה, הפסיקה לתפוס את עצמה כאם ועקרת בית, והתחילה לראות את עצמה כמי שחיה ונושמת אמנות.

טסי כהן פפר, ללא כותרת, מראה הצבה, בדים שונים, סרטי קטיפה ובד, שערות מלאכותיות, מידות משתנות, 2020

יהודית לוין: מציינת "כמי שלמדה את שפת האמנות ויכולה לעוף אתה, הרגשתי שאני יכולה להעביר ככה הלאה. לא השתעממתי לרגע בהוראה… חלק מהקסם היה לגלות שוב ושוב כמה שאין לזה סוף…"

יהודית לוין, חוף עזה, אקריליק על בד, 2012

מאיה כהן לוי:  באשר לשאלה אם היא רואה עצמה יוצרת פמיניסטית: "אני חשה אי-נחת מכל הגדרה שהיא. איני אוהבת להגדיר בשום צורה". ולגבי היותה אמנית-מורה: "אני מרגישה ייעוד ואהבה גדולה בהוראת אמנות".

מאיה כהן לוי, מתוך הסדרה נדודי לילה, 2016, תצלום מקולף

מרים גמבורד: "שנים רבות לימדתי את הדברים שאני יודעת ואוהבת". "לימדתי רישום ופיסול כמקצוע, כתפיסת העולם, כמשמעת פנימית, כעולם ומלואו, וכאידאולוגיה ושרשרת תרבותית ארוכת טווח".

מרים גמבורד, Humo Vulgaris, רישום, 2018
מרים גמבורד, פרט

נעה בן-נון מלמד: "עשרות שנות הוראה בתקופה שחלו בה שינויים עצומים בשדה הצילום, זימנו לי ללא ספק אתגר תמידי ללמוד וללמד, ואף ללמוד מתלמידיי, ובכך תרמו תרומה שאין לי דרך להעריך את ממדיה גם לעיצוב דמותי כאדם וכיוצרת".

נעה בן-נון מלמד ים-יבשה, תצלום מעובד הדפסה בהזרקת דיו פיגמנטי על נייר אורז, 2020 מקסים דינשטיין צילום

נעמי בריקמן: "החדירה לתהומות הנפש נראית לי מהותית יותר מאשר השימוש באמנות ככלי במאבק…" "אני מלמדת למעלה מארבעים שנה. ההוראה חשובה בעיניי לאין ערוך… הידע, הניסיון, המיומנויות, התובנות וההנאה הנלווים לתהליך העבודה הם מרכיבים שלא הייתי רוצה לשמור לעצמי בלבד".

נעמי בריקמן חללים ריקים, הצבה בחלל, 2020 מקסים דינשטיין צילום

פנינה רייכמן: "מפעם לפעם אני פוגשת בתלמידים שלי לשעבר שאומרים לי שאישיותם האמנותית התעצבה בשיעורם שלי. אחד מהם ציין כשנפגשנו שלימדתי אותו להבין כיצד האמנות היא חלק מחיינו, משפיעה עלינו, ושחשוב לדעת לקחת את הידע התיאורטי הזה ולקשור אותו וליישם אותו בעבודת האמנות, בפרקטיקה הפרטית".

פנינה רייכמן, Robert Rauschenberg R.R.A.P, אקריליק ופיגמנט על בד 2018

פסי גירש: "הוראה קשורה בעיני לאינטואיציה ולגישה פסיכולוגיסטית למצוקות. היא דרושת אנרגיה רבה. אני מסבירה לתלמידים לעבוד בצורה פשוטה, להיות נאמנים לעצמם ולא לפחד מנפילה. כמורה מרגש אותי מאוד לקרב את האדם לעצמו, להעניק לו כלים לביטוי עצמי".

פסי גירש, צילום, מראה בחלל

דנון מציינת נקודה משמעותית: "למרות התקרה שנופצה בשדה היצירה, אין עדיין באקדמיה אמנית מורה מתווה דרך במעמדו של רפי לביא למשל, הגם שהיו עד כה מורות חשובות ומשפיעות לא פחות ממנו.

קציעה עלון מציינת בטקסט הנלווה לתערוכה את עולם האמנות הישראלי המתנהל לפי קודם פטריארכלים, מיזוגנים ושל גילנות. שדה אכזרי במיוחד שרק החזקה שורדת בו  "לטענתי, יכולת השרידה של האמניות הללו טמונה באימוץ עז של אפיון מגדרי – האימהוּת. אין מדובר בהכרח באימהות בפועל, אלא בהפיכתה של האימהות כמודוס של איכות לציר ועוגן בנחשולי החיים; אפיסטמולוגיה ולאו דווקא אונטולוגיה".

"הדבקות הנחושה בייעוד, כלומר ביצירת אמנות לאורך זמן, בתנאים הקשים ובחוסר הנראות וההכרה האופייניים לשדה זה, מעמידה שקילות סימבולית ל"עבודת האימהוּת" הבלתי נגמרת והלא־מתוגמלת. בשתי פוזיציות אלו טמון ממד לא מבוטל של אלטרואיזם והקרבה עצמית".[3]

אין ספק מציינת דנון כי מקומן של המורות/המרצות נעדר מהשיח המקומי. לנוכח היחס הבעייתי שעדיין קיים בארץ כלפי אמנות נשים, נוסדה העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. מטרתה לעודד את המחקר על נשים אמניות בישראל ולחזק את הדיסציפלינה של המגדר באמנות. התערוכה מציינת דנון, היא חלק ממפעל זה.

ולסיום ברצוני לציין שרות מרקוס יזמה מחקר בו השתתפו גרסיאלה טרכטנברג, רונה סלע, עדינה מאיר-מריל ויעל גילעת. תוצאות המחקר התפרסמו ב-2008 בספר שערכה מרקוס: "נשים יוצרות בישראל, 1970-1920". [4] ובשנת 2000, נוסדה תנועת אחותי למען נשים בישראל על ידי פעילות פמיניסטיות מזרחיות אשר הציבו להן למטרה להעלות על סדר היום הציבורי נושאים של צדק כלכלי וחברתי מתוך תפישה פמיניסטית הקושרת נושאים של לאומיות, אתניות ופמיניזם.[5] ברם לב ליבה של תערוכה מצוינת זו עוסק באמניות העוסקות בהוראה.

ואולי ניתן להסביר את התהייה/אמירה באשר למורה גורו בסדר גודל של רפי לביא באמירתה של אתי אברג'יל: "כשאני מלמדת, אני מקפידה לשמור על המרחב של התלמיד, לתת לו לבחור את דרגת ההתקשרות בינינו. איני אוהבת מורים שהם גורו או מאסטרו, כאלה שההערצה סביבם אינה מאפשרת למידה וחקירה אמיתית".

תודה לדליה דנון על הסיור עמה ועל חומרי הקטלוג. תודה לתמר גיספאן-גרינברג


[1] יעל גילעת, דור שנות ה־80 באמנות בישראל. כתב עת אורנים 2, 2009, עמ' 62–67.

[2] דנון מצטטת במאמרה את גלעד מלצר: "בהכללה גסה אפשר לומר כי התנועה הפמיניסטית, על כל משבריה, פסחה על ישראל בכל הנוגע לשדה האמנות. האמניות היו מודעות לכל מה שקרה בעולם אבל צפו מן הצד ולא לקחו חלק. רק בסוף שנות התשעים חל שינוי". גלעד מלצר, הקדמה – פמיניזם ואמנות ישראלית. מדרשה 10, 2007, עמ' 13

[3] ד"ר קציעה עלון, על האימהוּת כמודוס אפיסטמי ממוגדר בשדה האמנות הישראלי, "פוליפוניה ב־12 קולות", אוצרת: דליה דנון, סדנאות האמנים, ירושלים יוני–אוגוסט 2021.

[4] רות מרקוס (עורכת), בהשתתפות: רות מרקוס, גרסיאלה טרכטברג, רונה סלע, עדנה מאיר-מריל, יעל גילעת, "נשים יוצרות בישראל, 1970–1920", תל-אביב: סדרת מגדרים, הקיבוץ-המאוחד, 2008, עמ' 11. רות מרקוס 8.8.2015, ערב רב  https://www.erev-rav.com/archives/38543  בספר דנות החוקרות ב-21 צלמות, 28 אדריכליות, 86 ציירות ופסלות, ועוד כ-35 ציירות/פסלות המוזכרות בהערות שוליים שכן על כמה מהן לא נמצאו עדיין  פרטים מספקים. החיפוש שנעשה במאגרי מידע: ארכיונים, תיקי אמן בארכיון בית-ציפר ובמוזיאונים השונים, ביקורות בעיתונות ובכתבי-עת כגון "גזית", ובסיוע קולגות, ביניהן פרופ' גילה בלס ודליה דנון, הראה שאמניות רבות שהיו ידועות ומוכרות בזמנן, השתתפו בתערוכות חשובות, ונכתבו עליהן ביקורות חיוביות, נעלמו במהלך השנים ולא נכנסו לספרי ההיסטוריה.

[5] סילביה פוגל-ביזאוי, "דמוקרטיה ופמיניזם: ישראל כמשל", דמוקרטיה ופמיניזם – מגדר, אזרחות וזכויות אדם, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2011 עמ' 157. בתנועת "אחותי" עסקתי בשער הראשון "הארכיון בעת המודרנית" של עבודת הדוקטור

חנאן אבו חוסיין Memory in the flesh/ ذاكرة الجسد זיכרון הגוף; בל שפיר הגוף המופיע – The Body is Present, אוצרת: ויויאן בירקנפלד, בית האמנים ראשון לציון, גבעתי 17, מרץ-17 באפריל 2021

התערוכות "זיכרון הגוף" של חנאן אבו חוסיין, ו"הגוף המופיע" של בל שפיר המוצגות בבית האמנים, ראשון לציון מפעימות, כל אחת בפני עצמה ובהלימה מושלמת זו עם זו. הגוף, במישרין ובעקיפין מופיע בהן ועמו סוגיות של זהות וזיכרון.

חנאן אבו חוסיין Memory in the flesh/ ذاكرة الجسد זיכרון הגוף;

סיפור אישי, מבט נשי וייחודי מהווים חלק משמעותי מהשיח אותו מעלה בעבודותיה חנאן אבו חוסיין, ילידת אום אל-פחם. העבודות האמיצות של אבו חוסין עוסקות בגוף הנשי, הגוף המיוסר, המדוכא. עבודותיה לאורך זמן עוסקות במצבה של האישה הערבייה ובמעמדה במארג המשפחה המסורתית/פטריארכלית, בדיכוי במרחב הביתי שאמור להיות זה שמעניק ביטחון, בהשתקה והסתרה.

ויויאן בירקנפלד האוצרת: "כמו זבובים לאור אנו נמשכים לעבודותיה המרהיבות של חנאן אבו חוסיין אך האור הזה מסתבר כקטלן חשמלי, ברגע שהתקרבנו די אנו מקבלים מכת חשמל שמכווצת את הבטן".

המיצבים המוצגים בחלל התערוכה, מנהלים "שיח" זה עם זה, מפתים אותנו להתקרב ולחוות מקרוב, אזי נגלה לנו השבר והדיסוננס אותם מעלה אבו חוסין בלא לחוס על הצופה.

מפל של סיכות ביטחון, אותן סיכות המחברות בין יחידה ליחידה, יוצרות מארג המשתרע מהקיר אל הרצפה. המילה סיכת ביטחון מסמנת אמביוולנטיות – מחד, מאפשרת סגירה, חיבור בין מרכיב אחד למשנהו או כמו בעבודה שלפנינו, מאות סיכות החוברות אחת למשניה ויוצרות מעין "וילון" כשם שאנלוגיה לגוף אנוש. ומאידך, סיכה בהיותה פתוחה עשויה לדקור ולפצוע.

שני מיצבים נוספים עוסקים בגוף הנשי, הגוף המאוים, פירוק והרכבה, בובות/תינוקות ההופכות לבובות מאיימות, מסורסות. מיצב נוסף – המורכב מצורות מעוגלות, משתבללות, צורות המחברות בין מרכיב אחד למשנהו באמצעות סיכות ביטחון, מתגלה במבט מקרוב כעשוי מגרבי ניילון, פריט חיוני במלתחה הנשית אך גם נושא עמו אזכורים פתייניים ולחילופין גם מאיימים של חנק ואימה.

"העבודה עוסקת בגוף הנשי, גוף בית, גוף שטיח, אישה שטיח. המיצב, אשר נוצר במיוחד לחלל בית אמני ראשון לציון, עוסק בקונפליקט שהאישה חווה בגלל היותה אישה. היא זו שדורכים עליה. מודעת לאלימות ולדיכוי שהיא חווה דווקא בתוך הבית, המקום שאמור וצריך להגן עליה" אומרת אבו חוסיין.

"האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי. יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומן הצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות. העבודות שאני מציגה עוסקות במעמד האישה. באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה". (מטקסט התערוכה)

בל שפיר הגוף המופיע – The Body is Present 

הגוף על מופעיו השונים מופיע באמנויות הפלסטיות, בשירה, ספרות, פילוסופיה ועוד מקדמת דנא ועד היום. הגוף השלם, המושלם, הגוף על חלקיו השונים והגוף המיוסר על המשמעויות השונות שהוא טומן בחובו.

דימוי הגוף העכשווי מאכלס מאפיינים חדשים של סביבה שבה זמן ומרחב חוברים יחדיו. סביבה שבה תפיסת הגוף העצמי שלנו משתנה. בל שפיר עוסקת בשנים האחרונות בפרפורמנס (עבודות מיצג) בהן הגבולות בין הגוף למרחב הסובב אותו חופפים ומטשטשים. כך קורה בעבודת הווידיאו המוקרנת על רצפת חלל הגלריה, כמעין בור אליו אנו נשאבים ואל העבודה המוקרנת על דלת הכניסה של המעלית, מעלית המשמשת לעליה וירידה ל/ומחלל הגלריה; עבודה שיש בה מן הנוכח וההיעדר עת דלתות המעלית נפתחות ונסגרות.

 עבודה התלויה על הקיר, מארג של לולאות סרוגות בקרושה מאזכרת עבודות קודמות של שפיר. יש בהן מן האמביוולנטיות שבגוף ההיברידי – השואל השראה מצורות ביומורפיות, כמעין קורי עכביש הנוצרים ונפרמים במציאות ובתודעה.

זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי חוברים ביצירתה של שפיר לאורך השנים, ובדומה, בעבודת הנייר על הקיר המציגה נקודת מבט של האמנית כיום כאדם בוגר לעברה של הילדה הקטנה שהיתה, ואל חוות הסוסים של משפחתה. "מאין באנו? מה אנחנו? לאן אנו הולכים" נאמר ביצירתו הקנונית של פול גוגן אך לא רק. בעבודה זו שעניינה השילוב בין צילום (כמשמר עקבות הזמן, ומכאן הזיכרון) לבין הנייר שעשוי להיות "פגיע" לזמן החולף, תם ונשלם המעגל.

דליה חי אקו, התיירחות, אוצר: אורי דרומר, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 10.4.2021-18.3.2021

מֶמוּאָר ייחודי שיש בו מן הדימוי והטקסט, בתערוכה "התיירחות" של דליה חי אקו.

365 ימות השנה בהקבלה לכ-365 עבודות בפורמט קטן אותן יצרה חי אקו מדי יום ביומו במהלכה של שנה שלמה – 30.11.2020-1.12.2019.

"יומן החיים שלי"  – מחויבות לדבר, עמלנות וטכסיות, הם חלק מתהליך עבודה זה כפי שסיפרה חי אקו במפגש עמה. בעבודות יש מן הטכסיות והסיזיפיות, הדבקת נייר על פורמט העץ ואזי רישום או ציור. העבודות הניתנות לקריאה כמכלול, וגם כעומדות בפני עצמן, מוצבות על הקיר וביניהן מופיעים חללים לבנים (ריקים) המורים על הימים בהם לא ציירה.

התמות, מזמנות אותנו אל נבכי הנפש של האמנית; תחילתן בדיוקן העצמי שלה, והמשכן בייצוגם של סמלים וזיכרונו ת ברצף שבין האופטימי למורבידי.

unnamed (1)

שם התערוכה "התיירחות" מאזכר את מחזוריות הירח, שכן בכל רגע נתון צדו האחד של הירח, זה שאור השמש מגיעה עדיו, מואר, והאחר חשוך.

בתערוכה, לצד העבודות מוצגים שולחן וספר.

 השולחן עגול ומתקפל מעלה בזיכרון את השולחנות שרווחו בבתים בארץ לפני מספר עשורים. האמנית חילצה אותו ממצבור גרוטאות, צבעה את פניו בשחור ולבן וסימנה עליו סימנים. על אחת הפינות מוצג כתר צבעוני. בשולחן יש מן האזכור לשם התערוכה "התיירחות", במחזוריות המאזכרת את הצד המואר והאפל של הירח, ואנלוגיה לאפל בתצורה של העיגול השחור המופיע על רצפת הגלריה.

162345603_1173915109732702_3926126168492042336_n

בספר – טקסטים שנכתבו על ידי חי אקו לאורכה של השנה ובהקבלה לעבודות המוצגות על הקיר. את הטקסטים מקיף מארג של קווים ונקודות; בספר זה בו כתבה מדי יום, והקווים נמחקים אט אט ונשארות רק הנקודות המחברות.

מכאן שחזרתיות ומחזוריות מאפיינת את העבודות המוצגות בתערוכה – המעגליות בעבודות הקיר המסמלת את ימות השנה; פניו האפלים והמוארים של הירח כפי שהם מגולמים בשולחן, והקווים הנעלמים, מחזוריות שאנו מוצאים בירח עצמו.

הירח מופיע בסיפורים ובאגדות שונים במגוון רב של תרבויות. ביהדות משמעות ניכרת לירח. הספירה של ימי החודש של הלוח העברי נעשית על פי מחזוריות הירח. ובירח או Luna בלטינית אך גם בספרדית נקשרים מיתוסים ואיסורים. שירים כמו "Guarda la Luna" באיטלקית ("הסתכלי על הירח"), הכלבים המייללים אל מול הירח, "חולה ירח"  ועוד.

אוצר התערוכה אורי דרומר: " ההתיירחות תהא אם כך עצם הפעולה המחזורית הירחית המשפיעה על הקיום בעולם (גאות ושפל). במיתולוגיה ובמסורות עתיקות הירח נקשר לחלום, פנטזיה, הטעיה, היסטריה, פחד, סמי הזיה, אבל גם עם הירידה ל'עולמות התחתונים', מסע אל הלא מודע, מפגש עם הפחדים העמוקים, האפלה. בתרבות העכשווית מוכר, בין היתר, הדימוי של אנשי הזאב המייללים לעבר הירח, סיפורי רפאים ואימה, הזיות מיניות, שיגעוניות וכן חולים מוכי ירח.." (מטקסט התערוכה)

גדעון עפרת[1] כותב במסה שלו על הירח:

שורה מכובדת של אמנים ישראליים בחרו במפורש בירח – מלא או חרמשי – כדימוי משמעותי, וכפי שנראה להלן, לא היה זה רק גרם שמימי, כי אם גוף מטפורי – ירח מאגי, מיסטי, מיתי. כי, אם מופע השמש באמנות הישראלית הוא מופע פיזי, הרי שמופע הירח הוא מופע מטאפיזי.[2] 

 מוכר לנו היטב הארכיטיפ היונגיאני של הירח – Mysterium Lunae – סמל הנשיות (הירח נכח ככתר על ראש האלה הבבלית, אישתר; במצרים זוהתה איזיס עם הירח), סמל ארציות, מיזוג האדמה והנחש, אימה (הצד האפל של הירח), ועוד.[3] 

 ומנגד, הירח בבחינת זה ששואל את אורו מהשמש, משמע – משני, נחות, מלאכותי, כוזב, חלש… זיהויו עם תת-ההכרה (להבדיל מזיהוי השמש עם ההכרה[4]); ועוד ועוד. ביהדות מוכר לנו הירח כסמל להתחדשות, להתמלאות ופחיתה, סמל ללידה מחדש ("מולד הלבנה"). שהלא, טקס קידוש הלבנה מכונן על תקוות ההתחדשות: "וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ. עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמותָהּ. וּלְפָאֵר לְיוצְרָם עַל שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ ' מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים."


[1] גדעון עפרת, "יא ירח, מה עשית, המחסן של עפרת, ארכיון טקסטים,  3 באוגוסט, 2018, https://gideonofrat.wordpress.com/2018/08/03/%D7%99%D7%94-%D7%99%D7%A8%D7%97-%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%AA/

נירה טסלר – זיכרונות בשתי שכבות // Two levels of Memories, סלון לאמנות, שביל המרץ 5 קומה ראשונה 13.3.2021-19.2.2021

"תערוכת היחיד שלי, 'זיכרונות בשתי שכבות", כותבת נירה טסלר, "עוסקת בשתי תקופות בחיי: האחת לפני שלושים שנה, והאחרת בעת הזו ממש. התוצאה הסופית היא שתי שכבות של זיכרונות בררניים, כאשר הראשונה 'לימודית' וחקרנית באופייה, והאחרת אישית וכמוסה”.    

יד ביד, 1991-2021, אקריליק על בד, 100X90 סמ

זיכרונות נבחרים, אקריליק על בד

לזיכרון יש מהות ארכיונית – זיכרונות, רגעים ממשיים ואחרים, שמחות ומכאובים, מצטברים שכבה על גבי שכבה, והזמן ותעלוליו מעלה לעתים כאלה שנטמעו ועלו מן השכחה כהבזקים המופיעים ונעלמים… "תמונת עולם!”

בתערוכה עבודות במדיה שונות: אקרליק, דיו וקולאז' על בד ועל עץ, מרביתן שנעשו בשני שלבים: בשלב הראשון בחרה טסלר עבודות גדולות וממוסגרות אותן הציגה בשנת 1991 כפרויקט גמר וכתערוכת יחיד, בהנחיית האמן רפי לביא ז"ל, עם סיום ארבע שנות לימוד במדרשה לאמנות. מרבית הציורים עוסקים ביצירות מופת, ברעיונות מופשטים ובדימויים משמעותיים מתולדות האמנות, שנחרטו בזיכרונה כסטודנטית במדרשה.

השלב השני נעשה בעיקרו בתקופת זו של מגיפת הקורונה, שהציפה את האמנית בזיכרונות מתקופה מוקדמת מאוד בילדותי במושב ביצרון, כאשר בארץ השתוללה מגפת הפוליו שפגעה בה עצמה קלות, הפכה לנכה את אחיה – בטרם מלאו לו שנה, ומוטטה נפשית את אמה – אז בת 24. באותה תקופה נכפה עליה ועל בני משפחתה סגר מהודק למשך שלושה חודשים.

יש כאן זיכרון אישי/משפחתי המצטלב בטראומה קולקטיבית – הפוליו שהיכה בעוללים הרכים בשנים המוקדמות לקום המדינה.

פורים במושב, 1991-2021, אקריליק על בד, 85X100 סמ

פורים במושב, 2021-1991, אקריליק על בד

את זיכרונות הילדות ה'שקופים' שעלו בעת הזו הוסיפה על ציוריה המוקדמים, מבלי לכסותם בשכבת צבע חדשה. התוצאה, שתי שכבות של זיכרונות: המוקדמת עוסקת בשפת האמנות, והחדשה, אותה הוסיפה והתאימה מעליה, עוסקת בדימויים שמקורם בזיכרונות בררניים מתקופת ילדות ונעוריה, בטרם היותה אם וקודם לבחירתה לפנות ללימודי אמנות.   

הפנדמיה פערה פצעים בקרב רבים. ההסתגרות שלא מרצון, בשל הכורח, השינוי הקיצוני באורחות החיים, הרגלי הצריכה והמפגשים עם חברים, כל אלה חוללו שבר באורח החיים. באורח דומה, מספרת טסלר שהמגפה פתחה בה פצעים ישנים, ובמהלך הסגר השני מצאה את עצמה מחטטת באלבומי צילומים משפחתיים ושולפת צילומים בהם השתקפו דמויותיהם של הוריה- צעירים, יפים ומאושרים. בחדוות הגילוי המחודש היא הסרה מעל קירות ביתה שביפו ציור אחרי ציור מתקופת לימודיה במדרשה, וללא היסוס או סנטימנטים, העלתה עליהם דימויים מאותם צילומים ששלפה מאלבום התמונות, בהם היא מופיעה כתינוקת מחובקת בידי הוריה; או כזה בו אחיה והיא מופיעים מחופשים בחגיגות פורים במושב. בכמה עבודות היא תיארה את אביה כ"דוקטור דוליטל" הספרותי – תואר שליווה אותו גם במהלך עשרות שנות עבודתו בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב.    

2זיכרונות נבחרים, דיפטיך, 100X60, אקריליק על בד

זיכרונות נבחרים, דיפטיך, אקריליק על בד

ג'ון ברגר כותב על "התצלום שהיה לדרך העיקרית וה"טבעית" ביותר להתייחס למראית של דברים. התצלום שתפס את מקום העולם עצמו כעדות ישירה."[1]

ואני שואלת: אם כן מהו צילום שהיה לציור, שעבר שינוי אם לא התערבות האמנית ב"זמן", בעודה מפרקת את העבר ואת ההווה, משנה ומוסיפה שכבות זיכרון חדשות?

וישנן העבודות האחרונות בסדרת "הזיכרונות השקופים" עליהן מספרת טסלר שהן עוסקות ברצון כן ועמוק שלי לערוך עם אמה 'היכרות מחודשת', רטרוספקטיבית, מהשנים שקדמו לטראומה ששינתה את חייה לבלי הכר, ולרדת לעומק ופשר סבלה ואולי אף תיקון? לשם כך היא בחרה בצילום של אמה כרווקה צעירה ומאושרת ובצילום שלה עצמה (של האמנית) שנעשה כשבוע לפני שילדתי את בנה בכורי. "בהעמדת דמותה מול דמותי, כדיפטיך, קיוויתי לכונן ערוץ תקשורת אלטרנטיבי בין שתי נשים צעירות. ערוץ שמתבסס על תיאוריות פרוידיאניות שעוסקות ברחם הנשי, באימהות, ב'ביתי' וב'אלביתי'". לצורך כך בחרה טסלר לצטט מדבריה של ברכה ל. אטינגר: "המייתרים המטריקסיאליים של עבודת האמנות הם שמעידים על ההתענגות ועל הטראומה של אחר מסוים בחיק איזו אימהות. אַפקט 'הביתי' נטול-המרכז מטפס לו בחשאי מעברי ומאחורי החוויה האסתטית של הזרות המאיימת של אפקט 'האלביתי'; מנחם בעודו מייסר, קורע בעודו תופר ומאחה את פצעי המקום הנוודי, פוער בו מקצב של מרווח נשימה לאותה הגלוּת שנפרשת בהשהיה כמו אותו מרווח המתערבל בים, בין גל שכבר התפוגג ובין הגל הבא שעומד להיוולד.[2]

20201229_102042

טסלר סוגרת מעגל אישי כבת וכאם, מקצועי כאמנית וכמרצה וכבעלת הסלון שהפך בשל צוק העתים ל"סלון משותף לאמנות" בו עומדת תערוכתה זו.


[1] ג'ון ברגר, מעבר למצלמה יורה: על הסיכום לתצלום הקשרי (לסוזאן זונטאג) 1978, על ההתבוננות, פיתום הוצאה לאור, 2012, עמ' 54.

[2] ברכה ל. אטינגר, "ריתוק הקסם (פאסינום) והשהיית ההיקסמות (פאסיננס)", הפרוטוקולים של היחידה להיסטוריה ותיאוריה, גיליון 1,  אקדמיה לאמנות בצלאל, ירושלים, נובמבר

לוסי אלקויטי, "מאחורי הזמן", אוצרת טלי כהן גרבוז, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 13.3.2021-18.2.2021

טבע/תרבות, דימויים הנדמים לטבע ולאלמנטים הבאים מן הים, מדיה שונות, ואף מעט מתעתוע העין בחלק מן האובייקטים, כל אלו חוברים בתערוכה "מאחורי הזמן" של לוסי אלקויטי בבית האמנים.

התערוכה מינימליסטית ונקייה מאוד,  ויש בה מן התמצות המאפשר התבוננות והרהור…

961A0426_1

אוצרת התערוכה טלי כהן גרבוז כתבה על העבודה של לוסי אלקויטי, ובעיקר זו הנוכחית: "לכתוב על העבודה של לוסי אלקויטי זה קצת כמו לנסות לאסוף טיפות כספית ממד חום ישן שנשבר. משהו חמקמק מאוד מתרחש בין תערוכה אחת לשנייה, וקשה להניח עליו את האצבע".[1]

ואולי אין צורך. שכן כפי שאמר מבקר בתערוכה לפני מספר ימים בעת שביקרתי במקום: "אני לא תמיד מבין כשאני נכנס לתערוכה אבל אני מרגיש (ושם ידיים על החזה) ומתרגש, ובשבילי זה הכל. והוסיף, שזאת החוויה שהייתה לו בתערוכה של לוסי".

961A0423_3best

ואכן, אלקויטי היא אמנית המפתיעה, בכל פעם מחדש, במנעד הרחב של מדיות וטכניקות שונות בהן היא עושה שימוש.

בתערוכה עבודות הנושאות עמן "הדהוד" לעבודות אחרות (המריונטות למשל) של אלקוויטי; שקים שקופים למחצה ובתוכם גזרי עבודות קודמות תלויים להם מהתקרה, חושפים את קרביהם, מכילים לא מכילים…. מה שמעניין הוא שהן מאפשרות קריאה מרובדת; עבודות אלה מתכתבות עם עבודת הרישום שאף היא מאזכרת תלייה אף שבה  העשייה. אחרת. בקיצור מגוון מדיה, להטוט ביניהן. השלמה במעין תמונת מראה מהופכת.

961A0469_1

פרט (detail) מהחומרים המצויים בשקים,  מנהל דיאלוג עם עבודות דדאיסטיות, בגזירי העיתון המודבקים…נותן לנו מבט על השכבתיות המצויה בחומרים הגרוסים, חתוכים בתוך השקים. ובחלקן יש יש בהן מן ההיברידיות. כלומר נושאות עמן אזכור למספר דברים – מעין קריצה סוריאליסטית; שק, שק זרעים, שיליה? דמות או שמא צומח? הכל כמובן בדמיונו של המתבונן. העבודות מצדן אינן מתמסרות באופן מידי לעין הצופה ודורשות פעולה נוספת של התבוננות, לתהות ולהבין, מה אנו רואים.

IMG_2867

וישנה העבודה שעל רצפת הגלריה, אובייקט/פסל רך/ יצור ימי? מדוזה? המשתרע לו על רצפת הגלריה, איבריו פרושים.  ובדומה העבודות התלויות על הקיר מנהלות דיאלוג עם עבודה זו.

לוסי אלקויטי- טכניקה מעורבת-צילום סיגל קולטון

961A0464_1

ושתי העבודות הגדולות בפחם על נייר. האחת מנהלת אף היא דיאלוג (לפחות לדידי) הנדמה לעץ שיש בו מן הגופניות האנושית הצד את עין הנכנס לתערוכה כמעין "מלכודת דבש",[2] והאחר רישום של תרמיל זרעים.  

tam

לוסי אלקויטי- פחם על נייר-צילום סיגל קולטון

"רישום הגדול של תרמיל הזרעים שעל הקיר. מין דבר שהוא ראשית החיים, שמקיים תנועה על גבי הנייר. אבל הוא סטאטי מספיק כדי שלא נהיה בטוחים האם התנועה היא תנועת הטבע קדימה, אל ההיפתחות והנביטה, או שזה נעצר כאן.

לוסי אלקויטי נעה בקלילות בין חומרים וטכניקות שונות. אבל לא נטעה לחשוב שהחומר האקראי הוא זה שמושך אותה לעשות בו מעשה. הדבר שהיא מפעילה על הנייר, על חומרים שנמצאו, נוצר, אני חושדת, מתוך זיכרון רחוק ועמוק וממחוזות אחרים".[3]

צילמה: סיגל קולטון


[1] טלי כהן גרבוז, ציטוט מטקסט התערוכה

[2] יערה בן-דוד מצטטת במאמרה "חי לחוף הים התיכון, אך יושב לו לחוף הנהר" אחד משיריו של איתמר יעוז-קסט, שיר פגישה ראשונה: "כִּבְתַצְלוּם מַעֲשֶׂה מוֹנְטַז': / מַחְצִיתוֹ אִשָּׁה וּמַחְצִיתוֹ שֹׁרֶשׁ עֵץ", מדור תרבות וספרות, הארץ, 5.3.2021

[3] שם.

מוזיאון פתח תקוה גאה להציג אשכול תערוכות: פתיחה: 6-4 במרץ 2021

מוזיאון פתח תקוה גאה להציג אשכול תערוכות: פתיחה: 6-4 במרץ 2021

כניסה חופשית בימי הפתיחה

להרשמה: http://eventbuzz.co.il/lztnr

 נעילה: 12.6

חלל מרכזי:

"קבלת קהל" אוצרת: אור תשובה

אמנים: שחר אפק, gym (אורי כרמלי, רות ליאונוב, טל שטדלר), אורלי הומל, עפרי כנעני, דוד עדיקא, יניב עמר, לוסיאנה קפלון ורותי דה פריס, יאשה רוזוב, עומר שיזף, יהודית שלוסברג יוגב ואמיר בולצמן, מיה שרבני

קבלת קהל היא תערוכה העוסקת במערכת היחסים שבין המוזאון לציבור שלו. מוצגים בה פרויקטים שנוצרו בתהליכי מחקר ארוכי טווח על ידי אמניות ויוצרים שעבודתם נוגעת לתחומי האדריכלות, העיצוב, החינוך והמיצג. אלה הוזמנו להתערב בתשתית האדריכלית והתפעולית של מוזאון פתח תקוה לאמנות ולהציע פרשנויות ואפשרויות נוספות לחוויית הביקור בו.

עבודה של שחר אפק קרדיט צילום אלעד שריג

עבודה של שחר אפק קרדיט צילום אלעד שריג

כפי שמרמז שמה, קבלת קהל חוגגת את מימוש התקווה המיוחלת לשוב ולפתוח את שערי המוזאון לציבור לאחר תקופה ארוכה שבה מוסדות תרבות ואמנות בכול העולם עמדו סגורים. לצד זאת, היא שואלת כיצד נוכל לעשות זאת בצורה "בריאה יותר" (ולא רק בהקשר האפידמיולוגי): איך לפעול כמוסד ציבורי מיטיב ומשמעותי יותר, אשר יונק מן הקהילות שבקרבן הוא נטוע, מזין אותן ומקיים עמן יחסי שותפות ולמידה הדדית. שאלות אלה ממשיכות תהליך מתמשך בשנים האחרונות, שבו מפנה מוזאון פתח תקוה את המבט פנימה, מתוך כוונה להרחיב ולהגדיר מחדש את גבולות הפעולה שלו ולהנגיש את משאביו לציבור, כמעשה חברתי ופוליטי.

עבודה של יניב עמר. קרדיט צילום אלעד שריג

עבודה של יניב עמר קרדיט צילום אלעד שריג

התערוכה מבקשת להעלות לדיון את התהיות המוסדיות הללו ולהפוך את עצם ההתמודדות עמן למעשה אמנותי. העבודות המוצגות בה מפנות מבט אל המשאבים והתנאים הראשוניים העומדים לרשות המוסד – הסביבה, המבנה, התאורה והשילוט – ומציעות אפשרויות שימוש וחשיבה מחדש על אופני התנועה וההתנהגות במרחב המוזאלי, וכן על יחסי החליפין בין המוזאון לסביבתו. הן מכניסות לחוויית הביקור היבטים של משחק ושעשוע, הופכות את המבקר.ת לגורם פעיל בעיצוב התערוכה ומעלות שאלות בסיסיות על נראות, נגישות וחוויית שימוש. מהלך זה שואף למצב את המוזאון כמרחב ציבורי שימושי, המעודד שהייה ואינטראקציה אנושית, וכן להניע תהליך מתמשך, שבמסגרתו יהפוך הדיון בשאלת יחסי המוזאון עם הקהילה לתהליך שקוף וקהילתי יותר בפני עצמו.

עבודה של רותי דה פריס ולוסיאנה קפלון קרדיט צילום אלעד שריג

עבודה של רותי דה פריס ולוסיאנה קפלון קרדיט צילום אלעד שריג

אורלי הומל (5)

אורלי הומל

גלרית הקומה השנייה:

"כפולה" שגית פרידמן הלל אוצרת: רעות פרסטר

שגית פרידמן הלל עוסקת בצילום מבוים סדרתי. החל משנת 2015 היא מצלמת את הסדרה "כפולה", סדרה מתמשכת המתעדת תאומות זהות לאורך שנות התבגרותן, המצולמות במבנים היסטוריים, חלקם על סף היעלמות. לעיתים המבנים משמשים כרקע לצילום התאומות ולעיתים משמשים כדיוקן עצמו. תהליך החיפוש אחר המקומות המצולמים מהווה חלק ניכר מעבודת המחקר של הצלמת, החוט המקשר בין המקומות הוא נוכחות עבר של ניכור וזרות. הבחירה באובייקט הכפול (תאומות זהות), בלבוש האחיד ומיקום התאומות בחללים ציבוריים, מוסדיים נטולי סמני חיים כמעט – באה לשרת את העיסוק בשאלת טשטוש הזהות האינדיבידואלית ומחיקתה על ידי האחדה של הדמויות.  

13כפולה - שגית הלל פרידמן שגית הלל פרידמן, כפולה

13כפולה - שגית הלל פרידמן שגית הלל פרידמן, כפולה

גלריית האוסף:

מכאן אפשר לראות, ילנה רוטנברג אוצרת: אור תשובה

תערוכתה של ילנה רוטנברג מכאן אפשר לראות נוצרה כמחווה לאדריכלות בית יד לבנים, שבו היא מוצגת.

מתוך התערוכה של ילנה רוטנברג קרדיט צילום אלעד שריג

מתוך התערוכה של ילנה רוטנברג קרדיט צילום אלעד שריג

המבנה, שהוקם בשנת 1953 ביוזמת ארגון ההגנה ועיריית פתח תקוה, נחשב למפעל הנצחה ראשון מסוגו במדינת ישראל. הקמתו שיקפה תפיסה חדשה המבקשת להחליף את האנדרטאות והמצבות האילמות ב״בית חי״, שיקיים את החיים שציוו הנופלים במותם. ״הבית״, כפי שהוא נקרא בפי רבים עד היום, נועד לשמש כמקום מפגש, התייחדות ותמיכה הדדית עבור משפחות הנופלים, אך גם לרכז מגוון רחב של פעילות תרבותית וחינוכית למען תושבי העיר.

תערוכתה של רוטנברג נשענת על מחקר היסטורי המתחקה אחר הגנאלוגיה האדריכלית של בית יד לבנים. שמונת הציורים, שצוירו במיוחד עבור חלל הגלריה, מייצגים במיקומם ובמידותיהם את חלונות הזכוכית שנקבעו במבנה המקורי. נופי בנייני השיכון ושטחי הבר הנשקפים מהם לקוחים משכונת רמת ורבר שבה שוכן המוזאון וכמו מבקשים לשוב ולחבר בין מבנה הבית לסביבתו.

רוטנברג מציירת בטכניקת ״אייר בראש״, שבה צבע המרוסס באמצעות מדחס אוויר יוצר במהירות כתמים אווריריים ועמומים, המאפשרים התפרשות על משטחי ענק. סגנונה הייחודי שואב השראה מציורי גרפיטי ומזכיר צילום דיגיטלי מפוקסל, המתלכד לכדי דימוי ברור ככל שמתרחקים ממנו. כמו זיכרון עמום, נופי העיר היומיומיים מגלים את עצמם למתבוננים המשתהים מולם ומאזכרים את ציורי הפרחים והבתים שעיטרו את קירות החדר במשך עשרות שנים. מחווה זו, גם אם אינה יודעת לגבור על הגדרות הממשיות המפרידות כיום בין המוזאון לשכונה, מאירה את השינוי האדריכלי באור ביקורתי ומבקשת להציב את התשתית האדריכלית והתמורות בה כסמן פוליטי וחברתי וכמושא דיון בפני עצמו.  

ב', שישי ושבת 14:00-10:00
ג', ה' 20:00-16:00

קריית המוזיאונים, ארלוזורוב 30

באירועי הפתיחה ב 4 עד 6 במרץ הכניסה חינם בהרשמה מראש