רותי זינגר, טיפות חלב, אוצרת: רויטל בן אשר פרץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 4.7.2020-4.7.2020

IMG_20200613_131340

הנכנסים אל חלל התערוכה הקטן של רותי זינגר "טיפות חלב" חווים חוויה האופפת ומעמתת מספר חושים: עיני הצופה מתעמתות באחורי הפרות המוצגות. חוש הריח מאותגר אף הוא בריח החלב חמצמץ, ואזי נגלית העבודה "חמש מאות טיפות חלב", עבודת מלבנים העשויים נייר אורז ויוצרים מארג המדמה לשוקולד פרה מוגדל. בנוסף, עולה שאלה מהו רישום, ובאילו אמצעים ניתן לרשום, שכן על כל יחידה בעבודה זו טפטפה זינגר מאות טיפות חלב שנספגו והתייבשו והותירו את חותמן כמדמות שקערורית מוקטנת.IMG_20200613_131353

בחלל התערוכה הקטן עולה תחושת ה-Horror vacui, "אימת החלל הריק" או אימת הריק"; מרחב התערוכה נראה כלא מסוגל לשאת את גודלן וכובדן של הפרות המוצגות בו.IMG_20200613_131430

עבודות העוסקות בחמשת החושים הנגלים ואופפים את הצופה היו פופולריות במאה ה-17 בתקופת הבארוק.  ציורי חיות באשר הן – בעיקר סוסים אך גם פרות היו פופולריים בציורי נוף הולנדיים מהמאה ה-17 אך גם בציוריו של הצייר האנגלי ג'ורג' סטבס מהמאה ה-18. בתערוכה זו הנעה בין הציר האינטימי לבין הgrandeur של הפרות אנו מתוודעים לציורי הפרות של זינגר, המציירת אותן בעין אוהבת ואפשר אף חומלת, אך גם חוקרת.

זינגר  מציירת בדיו ובצבעי אקריליק מדוללים על נייר שקוף; ציורי פרות כנגד הריבועים הלבנים, ועבודת גרף הצמיחה.  מכאן עולה המתח בין פיגורציה לבין ההפשטה, בין הכתם/כתמיות שיוצר הדיו לבין הקו, ובין כבד לקל.

רויטל בן-אשר פרץ האוצרת  כותבת בטקסט הנלווה לתערוכה: "זה שנים אחדות פוקדת זינגר את משכנה המבוית של הפרה – את הרפת. היא מצלמת ואוספת נתונים הקשורים בסוגיות אישיות וחברתיות, כגון קהילה, שבי, צייתנות, זכויות בעלי חיים, ערך חיי אדם, אימהות, הזנה, נתינה וניצול".

ברחבי הארץ פזורות כאלף תחנות לבריאות המשפחה, הידועות בשמן העממי "טיפות חלב", או בכינוין ההיסטורי – "התחנות לאם ולילד". בתערוכה "טיפות חלב" הקימה זינגר זן חדש של טיפת חלב. היא שואלת את העקרונות המסורתיים, המקובלים בתעשיית פס הייצור האנושית, וממירה אותם בחממה אמנותית לטיפוח ערכים, ביניהם הזנה, צמיחה, תנובה ויצירה".IMG_20200613_131348

בשיחה עם זינגר בתצוגה קודמת בבית האמנים, ציינה זו את מהלך העבודה שלה: מהלך שיש בו מן האיסוף והאגרנות: איסוף נתונים, צילום, תיעוד וכמובן שמירה כפי שגם בא לידי ביטוי "עקומת גדילה עדר עגלים". מחקרה של האמנית אינו רק צורני-חומרי אלא גם תיאורטי שכן כפי שהיא מספרת היא חוקרת את תהליכי הפקת חלב וגידול העגלים, ואת מקומה של הפרה ומיתוגה בארץ כסממן המייצג את ההתיישבות העובדת הציונית. הפרה כמטפורה לתנובה, חלב כמייצג הזנה ותזונה וגם המקבילה שיש מוצאים בין האמירה הבוטה "פרה שמנה" שיש לבין נשיות. בנוסף עולות סוגות נוספות, כגון פליטת גזי חממה, פגיעה בכדור הארץ ועוד, הרלבנטיות לימינו אנו ולשריפות שאיכלו יערות ולמשבר הקורונה.

הפרות במיצב הווידאו בתערוכה, נראות  כמהדסות, מרקדות בקלילות שבל תאומן. מיצב וידאו זה אופף אף הוא את החושים. בסרט שהעלתה האמנית לערוץ היוטיוב היא מציינת: "הפרות הולכות לחליבה וחוזרות מחליבה. כל המטרה – עשיית חלב. בשום מקום בתערוכה לא רואים את הפרה בשלמותה. זהו חלק מהאמירה של התערוכה".

תודה

 

"אנשהו", אוצר: אמיר שפט, "כשהלכתי באתי", גוני ריסקין, אַרְטוּרָה, קמפוס רופין, עמק חפר עד 30.7.2020

ppic8

אַרְטוּרָה, בית חדש לאמנות, עיצוב וקהילה, בעמק חפר, אזור כפרי טובל בירוק ואפוף איכות ואווירה פסטורלית, ממוקם בלב לבו של קמפוס רופין.

בתערוכה "אנשהו" Someplace,  מציגות/ים: רן ברלב, רן הדרי, עמית קבסה, גדי קוזיץ, ורד נחמני, ענת שטיינדלר ואמיר שפט, אמניות ואמנים ילדי העמק, המוכרים בסצנה המקומית והארצית.

אמיר שפט, לה וידה, שמן על בד, 200 על 160 סמ, 2020
אמיר שפט, לה וידה, שמן על בד, 200 על 160 ס"מ, 2020
רן ברלב, ללא כותרת, שמן על דיקט, 244 על 122 סמ, 2019
רן ברלב, אבא עבר את זה גם אנחנו נעבור את זה, אקריליק ושמן על דיקט, 2019
ורד נחמני, מתוך סדרה כשהלכה לקנות חלון, שמן על נייר, 76.5 על 58 סמ,2016.
ורד נחמני, מתוך סדרה כשהלכה לקנות חלון, שמן על נייר, 76.5 על 58 ס"מ, 2016.

עמית קבסה, עץ, שמן על בד, 170 על 170 סמ, 2020

עמית קבסה, עץ, שמן על בד, 170 על 170 סמ, 2020
עמית קבסה, עץ, שמן על בד, 170 על 170 ס"מ, 2020

במפגש/שיחה עם עפרה ברק, (עפרה אלי ברק הגו ויזמו חזון נפלא זה), קרן קרפ, מנהלת שיווק ותוכן, ואמיר שפט, אמן ואוצר התערוכה, סיפרה קרן על הרציו- חיבור בין-דורי בין אמנות וקהילה.

הקמת גלריה לאמנות – על מנת שאנשים (בני המקום ומחוצה לו), יתוודעו ויראו אמנות טובה

אמיר שפט אוצר התערוכה הראשונה "אנשהו", סיפר: " 'אנשהו', כותרת מופשטת – הרצון היה להתחיל מגרעין ולהתקדם, זאת בהקשר ליקום הסובב אותנו, לסוד, לגורל ולאי-ודאות. שפט מספר על הרצון לתת לאמני עמק חפר מקום מכבד, רציני, לאפשר הכלה של עבודות מוזיאליות בצד הפשטות של הסטודיו.

האמניות/ים לקחו על עצמם מחויבות, והחלטה מה יוצג".

החלל המרהיב, בקומת הכניסה, מנהל דיאלוג בין פנים לחוץ, בין מבני המכללה, והירוק, ומאפשר הצגה טובה של היצירות במרחב. הדגש בתערוכה זו הוא על ציור, ציור פיגורטיבי, הנע קמעה בין ריאליה בעיקרה לבין הפשטה, מעלה שאלות באשר לטיבה של אמנות, והשימוש באמצעים דיגיטליים, פוטו שופ, אך גם אמנות דקורטיבית, ואף כפי שהזכיר שפט האוצר, עיסוק ביופי ובקיטש. מוטיבים חשובים בתערוכה: השביל והדרך!

Arthura-117

קרן קרפ סיפרה על ההיסטוריה של המבנה; זהו מבנה קיים, שעבר שיפוץ והתאמה. בהמלך השיפוץ חשפו את הרעפים המקוריים (גילם כמאה שנה, נעשו במרסיי, צרפת) שהוסתרו ע"י תקרת רביץ, וחזקו אותם. המבנה במהותו הפיזית, נשאר כמו שהיא. הרעיון הוא ניצול הגג מלמעלה עם עבודות Site specific .

עפרה ברק וקרן קרפ סיפור על הרעיון – מימוש אימפקט חברתי; מטרות ויעדים ששמו לעצמם. חינוך, ופתיחות לקהילה, נגישות אמנות לקהילה. לאפשר למקום "להחזיק את עצמו", כדי שיוכלו לממש מטרות ששמו לעצמם. מדובר על פעילות שמתחברת לקהילה, החוצה דורות, אך גם מוסדות כמו בי"ס הניסויי "שורשים" המחבר לצד החקלאי, וגם "בית אקשטיין", יחד עם "ירוק", האח של ארטורה שמייצר קהילה יזמית, וגם כמובן עם מכללת רופין.

במקום מוצגות שתי תערוכות נוספות זו של:

Tino Vacca- צלם אופנה איטלקי. צילומים מרהיבים בשחור לבן.

גוני ריסקין, "כשהלכתי באתי"

הצלמת גוני ריסקין, הגיעה בשיאו של סגר משבר הקורונה, לשהות אמן בת כשלושה שבועות בארטורה. ריסקין שוטטה עם מצלמתה במסעות רגליים אינסופיים באזור, חף מאנשים העשויים לתווך את המציאות שנגלתה לפניה.

על שיטוטים במרחב הציבורי כתבו תיאורטיקנים רבים: ולטר בנימין וז'ורז' פרק ועוד רבים וטובים. ברצוני להזכיר את שכתב בעז נוימן: מיהו המשוטט? בראש וראשונה הוא אנטיתזה לתייר, שלו מותיר המשוטט את הזיכרונות והשרידים ההיסטוריים הגדולים. המשוטט, יתהלך ללא מדריך, ללא יעד, ללא כוונה, עתותיו בידיו ­ הוא אינו אמור להספיק, אינו נמשך לאתרים תיירותיים ידועים ומוכרים ואינו מתעניין במעין אלה. נהפוך הוא: בסופו של דבר ימצא המשוטט את עצמו בפינות צדדיות, זניחות, שכוחות. בניגוד לתייר המתייר בכל מקום, זירת הקיום של המשוטט היא העיר הגדולה.[1] (כאן כמובן זירת השיטוט של ריסקין היא מרחבים כפריים).

בטקס האוצרותי נכתב: בחלק מהצילומים בוחנת ריסקין שרידים המרמזים על קיום אנושי: קלנועיות זנוחות, כסאות שמוקמו כפינת ישיבה זמנית אך נותרו קפואים בזמניותם, שיחים שנגזמו למשעי על ידי יד נעלמה. במבט ראשון, ניכרת נקודת מבטה המוקסמת של הצלמת אל מול הנוף הפסטורלי. בתי כפר מונש והסביבה זוכים להתייחסות ארכיטקטונית נקייה ובמקביל הצמחייה מועצמת, משתלטת, מכסה  ומסתירה".

בחנות –עבודות מעשה ידם של אמניות ואמני העמק.

ובאשר ל "ארטורה", שם המקום המעורר סקרנות, משחק מלים על שמו של ארתור רופין, ובקריצה ל- Art והמיחבר- ארטורה. [2]

במקום מתוכננת פעילות אוצרותית מתחלפת, ובנוסף יש סטודיו שאמניות/ים שוכרים, וסדנאות שבהן לומדים ומלמדים ציור, פיסול, רישום, כתיבה וספרות. רעיון שנולד מצורך במקום לרעיונות יצירתיים.

את הרעיון באשר ל"אנשהו", החלו להגות לפני שנה וחצי, והגיעו לאנשהו כדברי אמיר שפט.

עפרה ברק – "כמו סטרטאפ שמתפתח ודינמי ומתאים עצמו לשטח ולרצונות. למשפחת ברק זו הדדיות שמחזירה את עצמה"

סדנאות – מפגשי טעימה. במקום המשלב בין פנים לחוץ, ומאפשר עבודה במרחבים השונים המקיפים.

 מפגשים קהילתיים משפחתיים – מבוגרים, ילדים, נוער.

וכנאמר בטקסט: "ארטורה" מבקש ליצור מקום לשיח אמנותי מאתגר לצד יזמות ייחודיות בתוך הקהילה, במטרה להוות חממה פעילה לחשיפה ויצירה של אמנות.

"ארטורה" הוא יוזמה חדשה שמטרתה לענות על הצורך של קהילת האזור במקום מפגש של אמנות, חוויה ויצירה משותפת למגוון קהלים, החל מאמנים ותיקים, בעלי מקצוע, שוחרי תרבות, וכלה באמנים מתחילים, בני נוער ותלמידי בית ספר.

ב"ארטורה" יתקיימו סדנאות ופרויקטים מיוחדים, יוצגו תערוכות מתחלפות, כיתות אמן, הרצאות, מפגשים עם יוצרים, הקרנות סרטים ועוד. הבית יעניק קורת גג למגוון תחומים: אמנות פלסטית, אמנות דיגיטלית, עיצוב גרפי, עיצוב תעשייתי, תכשיטים ואופנה, צילום ועוד. בנוסף יציע הבית חדרי סטודיו פרטיים להשכרה, מרחבי עבודה משותפים לאמנים ומעצבים – OPEN SPACE ותכנית "רזידנסי" (שהות אמן)".

 

[1] בועז נוימן, להיות-בעולם, עולמות גרמניים במפנה המאה העשרים, תל אביב, עם עובד, 2014, תל אביב: 174

[2] ארתור רוּפִּין היה מנהיג ציוני, כלכלן וסוציולוג, מנהל המשרד הארצישראלי ביפו, ממעצבי ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. עמד בראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית ביישוב והיה יושב ראש הסוכנות היהודית. ויקיפדיה  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%AA%D7%95%D7%A8_%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9F

אודליה אלחנני, מקור העולם" , עבודת וידאו, 2018 עד 30.6.2020 ההקרנה בכתובת: ZAZ Corner, 10 Times Square, Corner of 7th Ave. and 41st

unnamed

יַם הַמֶּלַח, אגם מלח חסר-מוצא לים, המהווה גבול בין מדינת ישראל לממלכת ירדן, משמש כנושא לעבודת הווידאו של אודליה אלחנני. מיקומו באזור הבקע הסורי-אפריקני, בעירוב של נופים ואתרים בעלי משמעות היסטורית וארכיאולוגית, מקנה לו חשיבות תרבותית, סביבתית וכלכלית.

עבודת הווידאו ״מקור העולם״, 2018 הוצגה לראשונה כחלק מקיר אמן שהוצג ב״מקום       לאמנות״ שעסק במצבו  של ים המלח. האקלים המדברי היבש ועבודות התיעוש בים המלח, פני החוף הנסוגים, הופעת  הבולענים באדמת המלח, "מאיימת" בהרס המבנה הרגיש.

"מקור העולם" מאזכר יצירה אייקונית של האמן הצרפתי גוסטב קורבה, 1866, אך יש בה גם מעין אזכור לאזור המדברי בו נמצאת הימה, אזור טעון במשמעויות של קדושה וחולין בימים עברו, מקום להתבודדות, מקום מקלטם של נרדפים, בצד מתבודדים, וכמובן מרפא לגוף.

קיר האמן כלל, בנוסף לווידאו, פסל עץ ושתי עבודות גובלן שנרקמו על פי צילומי לוויין של ים המלח, ובשיתוף נשים בדואיות מלאקיה שהן חלק מהעמותה לקידום האישה הבדואית.

סרט הווידאו מבוסס על צילום לוויין של בולען בים המלח, שלתוכו "הושתלו" שמי תכלת ועננים לבנים. העבודה מוקרנת בהילוך איטי, המשקף את חלוף הזמן, ועוברות מספר שניות עד שמבחינים שהעננים בתזוזה .

ההקרנה בטיימס סקוור היא על מסך אלקטרוני עצום במידותיו. שמי התכלת בולטים מאוד על רקע הערב, ובמצב הכאוס בעולם בכללו ובניו יורק בפרט, אפשר ונוסף לעבודה זו ראיה דו-ממדית,  שיש בה מן השילוב בין הצד הדיסטופי של משבר האקלים והשתקפותו באזור ים המלח, אך גם אפשרות של תקווה לימים טובים יותר, מעין "אור בקצה המנהרה".[1]

הפרויקט הרשמי עלה לאתר של ZAZ10TS . Odelia Elhanani: The origin of the world (excerpt) – ZAZ Corner” from ZAZ10TS on Vimeo.

ניתן לצפות בווידאו ארט ב-      https://www.zaz10ts.com/odelia-elhanani

unnamed (1)

וידאו ארט, הוא מדיום אמנותי המבוסס על טכנולוגיות הטלוויזיה והווידיאו, ובה בעת חותר תחת משטר הצפייה שהם מכתיבים. הופעתן של מצלמות הווידיאו באמצע שנות השישים סיפקה לאמנים אפשרויות ביטוי שחסרו באמנות הפלסטית הקונבנציונלית.

התפתחויות טכנולוגיות נוספות והופעת יסודות אינטראקטיביים הביאו לחדירה איטית של התחום אל כותלי המוזיאון ואל הטלוויזיה הציבורית והמסחרית, תוך ניסיון לנהל דו-שיח ביקורתי עם המדיום שהוליד את צורת הביטוי החדשה.

הווידאו ארט עוסק בגבולות שבין הפרטי לציבורי, בין האינטימי למנוכר, בין הצופה לנצפה ובין הזמן האמנותי לזמן הטלוויזיוני. הוא מאתגר את מבטו של הצופה ועוסק באופן ביקורתי בצורות התבוננות ופיקוח בעידן המדיה האלקטרונית.[2]

בלטינית VIDEO פירושו "אני רואה". וידאו היא טכניקה המבטאת את האור, את התנועה ואת הצבע באמצעות תהליכים אלקטרוניים. בעבודת וידאו תופסת המצלמה את מקומם של הכלים המסורתיים של הצייר והפסל. המצלמה ממלאה את תפקיד העין במערכת הווידאו, ודרכה הופכת המציאות למידע הנרשם בצורה אלקטרונית.[3]

 

[1] תודה לאמנית, אודליה אלחנני, על המידע.

[2] דוד גורביץ', דן ערב, האנציקלופדיה של הרעיונות, https://haraayonot.com/idea/videoart/

[3] אמנות בעידן הטכנולוגי, יחידה 6 – הסרט כאמנות, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1981, עמ' 81.

אולגה קונדינה, "קשה עכשיו הקלה אחר כך", גלריה רוזנפלד, אוצרת: מיה פרנקל טנא, שביל המפעל 1, קריית המלאכה, תל אביב 22.05.2020-04.07.2020

IMG_20200613_120944

"קשה עכשיו הקלה אחר כך" הפך למטבע לשון שגורה, המופיעה ומאוזכרת על קירות זמניים באזורי ההקמה של הרכבת הקלה, כשם שבגרפיטי, באמירות משורבטות ועוד. בציורים המוצגים בתערוכה נותנת האמנית אולגה קונדינה ביטוי למרחבי העיר תל אביב – עבודות כריה של מנהרת הרכבת הקלה, הים, הנתיבים ועוד.IMG_20200613_121001

ציוריה של קונדינה מתאפיינים בצבעוניות עזה, בתנועה ובמקצבים, נושאים עדות לסממני העיר המודרנית: אוטוסטרדות, תמרורים, מכוניות ואוטובוסים, כשם שאלמנטים ארכיטקטוניים דוגמת מגדלי עזריאלי, סממן איקוני בחיי העיר. הדמויות מנגד הינן על-פי רוב, מתומצתות, קטנות בממדיהן, ולעתים אינן נושאות מדגמי פנים ברורים.IMG_20200613_121016

העיר המודרנית על תצורותיה המוכרות עולה במחציתה של המאה התשע עשרה באירופה, מאה המאופיינת בתיעוש מואץ ובטכנולוגיה מתפתחת, במעבר של צעירים מהכפר אל העיר והביטוי לכך ביצירות ספרותיות, בשירה ובאמנות הפלסטית ומאוחר יותר, במאה העשרים בקולנוע. לצמיחתה של העיר המודרנית באותה עת תרמה הקמת הרכבת שקישרה בין אזורי הספר לערים הצומחות, כשם שבין המדינות.IMG_20200613_121037

דרשן אנגלי אנונימי, אוהד טכנולוגיה מדבר על הרכבת באהדה: "אי אפשר יהיה להתבונן באפשרויות הנהדרות שייפתחו לעולם [על-ידי הרכבת] בלי להתרגש, אם רק יביאו לידי ביצוע את התכניות לעבודות הענקיות והחשובות שעליהן עובדים עכשיו…"[1]  כמובן שהיו גם דעות אחרות, בוטות בתגובותיהן להתפתחויות הטכנולוגיות המואצות (על כך בפעם אחרת).

באמנות של שלהי המאה ה-19 ניתן למצוא תיאורי רכבות אצל קלוד מונה, וטרנר, תיאורי הנוסעים ברכבות אצל הונורה דומייה, וממאפייני העיר המודרנית ביצירותיהם של וינסנט ואן גוך וטולוז לוטרק. בעשורים המוקדמים של המאה ה-20 ניתן ביטוי לעיר הסואנת  ביצירותיהם של אמני התנועה הפוטוריסטית ובציוריהם של אמני "הגשר"; אלה ואלה נותנים ביטוי בעבודותיהם לעיר המודרנית, לתנועה, להמון הסואן, ויש המעלים ביצירותיהם את הניכור והעליבות המאפיינים חלק מהדמויות ועוד כמו צלמי העיר המודרנית ויג'י (Weegee) ואחרים.

בציוריה של קונדינה, ניתן מקום למרכז העיר ולשוליים. בצד המגדלים המתנשאים אל על והדרכים המהירות, ניתן ביטוי לאותם מקומות ורחובות קטנים, אך גם למראות הים, חלק בלתי נפרד מהעיר תל אביב.‏‏‏‏99425514_2962961183798433_1537675914911940608_o - עותק - עותק

בציור "רחוב הרצל" של אולגה קונדינה מוצג פתח הכרייה של מנהרת הרכבת הקלה נושא את הכיתוב "כאן כורים את המנהרות", עבודות הרכבת הקלה נכנסו לחיינו לפני מספר שנים, משבשות את מהלך החיים, הכבישים הפקוקים, המולה, ונראה שהן עמנו כמעט לנצח.

IMG_20200613_120855

קונדינה נעה בין מרכז לפריפריה, בין מקום מגוריה בראש פינה לבין הסטודיו בתל אביב. במהלכן של שעות הנסיעה הארוכות וההתבוננות הממושכת מחלון האוטובוס מתחדדת הרגישות שלה לדרך, לשינויים המתחוללים, לדמויות. אוצרת התערוכה, מיה פרנקל טנא מציינת: "בכל פעם היא פוגשת בשובה עיר שונה מזו שעזבה לא מכבר. אתרי בנייה הפכו לחלק אינטגרלי מהנוף האורבני. בכל מקום הורסים ובונים. נראה כי ערים מרכזיות בעולם שקועות באופן קבוע בעבודות תשתית, בניית מגדלים וסלילת נתיבי תחבורה. קונדינה מבקשת להפנות את תשומת הלב אל המהפך, רגע היסטורי שיש בו הזדמנות חד-פעמית לחזות בשינוי בעודו מתרחש. לייצר ממד ארכיוני-דוקומנטרי בציוריה".

ולסיום, העיר על מופעיה השונים מככבת במסות סוציולוגיות של מקס ובר וגיאורג זימל. מסות המציגות תפיסות מנוגדות וקשורות כאחד: העיר והמטרופוליס. העיר שיש בה קהילה ושייכות, בצד מתן מקום לפרט, מקום של פרטיות בצד דיפרנציאציה, מעניין לאן תקחנה אותנו עבודות הרכבת השובות את לבנו בציוריה של אולגה קונדינה…

 

תודה לאמנית אולגה קונדינה, תודה על הטקסט

[1] Quoted in J. Francis, A History of English Railways, It's Social Relations & Revelations, 1851, as cited in John Gage, Rain, Steam & Speed, London 1972, p.11. מופיע באוניברסיטה הפתוחה, אמנות בעידן  הטכנולוגי, יחידה 1, 1981, עמ' 22.

שרית לילה האס, "חבקי חזק", אוצר: אריה ברקוביץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 4.7.2020-4.6.2020

שרית לילה האס, אמנית העוסקת במדיה שונות: רישום, ציור, שירה, דור שני לשואה, מתכתבת בעבודותיה  עם השבר שחוו הוריה. בעבודותיה היא נותנת ביטוי נוקב לכאב,  בייצוג חוזר ונשנה של הדימוי שלה כילדה, בת יחידה, ספק בובה, ספק אישה.

IMG_20200613_130210

אמני דור שני ושלישי לשואה מרבים לעסוק בזיכרון אישי בצד זיכרון קולקטיבי. [1]בזיכרון טמונה היכולת לשמר אירועים שאירעו, מראות והתרחשויות מן העבר המַבְנֶה את ההתנהלות בזמן הווה. לזיכרון סוכנים המעלים, המפיצים ודואגים ש"שרשרת" זו תמשיך להתקיים; ובדומה, העבודות של לילה האס ועיסוקיה בתכנים אישיים, היסטוריים וחברתיים כאחד המקרינים על חייה והאמנות שלה.
IMG_20200613_130254

שרית רושמת ומציירת בחומרים מגוונים: ציאנוטייפ, עפרונות פיילוט, פחם, קולאז' וערבוב של צבעי מים, בניירות בגדלים וסוגים שונים.

IMG_20200613_130305

העבודות של לילה האס מתקיימות בתפר שבין שני הקטבים: הקווי והציורי. יש בהם את הקשר שבין העין לבין היד, וביטוי לנפש הסוערת. אוצר התערוכה, אריה ברקוביץ כתב: "הרישומים של שרית קוויים ועם זאת צבעוניים, לעתים נראים לא מוקפדים, עוסקים בחיבור של הנפש והיד, לא מנסים למצוא חן, וכך יוצרים את הייחוד שלה".

IMG_20200613_130244

הדימויים הרווחים בעבודותיה הם דמויות נשיות בצד גבריות – מלכים ומלכות, ליצנים וליצניות, בובות בהם ניכרת שבריריות וליריות כאחד הנוגעת ללב. הבשלות במעבר מהציורים עתירי הצבע אל העבודות שעיקרן קו וצבעוניות מתומצתת, מטיבה עם עבודותיה של האמנית, בייצוגי הדמויות מכמירות הלב שיש בהן מן הבובתיות, בדמויות הפגומות הלא מושלמות המביטות אלינו מבין הציורים הקטנים בצד הגדולים יותר, מנהלות שיח עמנו הצופים.

IMG_20200613_130239

לילה האס אומרת: "אני יוצרת מתוך מקום של כאוס… מנסה לתת לכאוס משמעות..
ותוך כדי עשיה, ידיעה פנימית מובילה אותי."

 

תודה על הטקסט

 

 

 

 

[1] בבית האמנים הוצגו בעבר תערוכות העוסקות בסוגיה זו, לדוגמה, לוין אירית ובתיה ברוטין, רובדי זיכרון, 2008.

ג'ניפר בלוך, מעט לעת, קיר אמן, אוצרת חגית אומני רובינשטיין, בית האמנים,על שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב 4.7.2020-4.6.2020

 

בבית האמנים מוצגים רישומים מעשה ידיה של האמנית ג'ניפר בלוך, רישומים בעט שחור על נייר לבן. מודה אני, רישום הינו מדיום אהוב עלי, וכשהוא במיטבו, אף יותר.

IMG_20200613_125906

‏‏IMG_20200613_125609 - עותק

קיר האמן, כשמו כן הוא נועד לעבודות שממדיהן קטנים. בלוך מעלה על הדף מראות שונים, בהשראת התבוננות בצילומים: מבט אל התרחשויות שונות, מערכי פנים וחוץ, דמויות שהקשרן אישי בצד דמויות אנונימיות, אובייקטים של טבע דומם כל אלה משמשים יחדיו באווירה שיש בה מן החידתיות.1 עותק

בעבודות מתקיים המתח בין הקו לבין הכתם. מארג של אלמנטים קוויים בצד כתמיות מתפרצת בתיאור מדוקדק, המתעתע בעין המתבונן(tromp l'oeil) . הדמויות, הנוף, הטבע הדומם מצויים בשילוב בלתי אפשרי לכאורה; אלמנטים שנלקחו מהמרחב האישי-פרטי בצד דימויים שהקשרם אנונימי, עוברי אורח, נופים לא מוכרים, הכול משמש יחדיו בתפר שבין מציאות לחלום, בהתרחשות שיש בה מן הממד הסוריאליסטי. לתחושת ה-upside down  הזו המתקבלת בעין הצופה, נדמה שתורם המערך הקומפוזיציוני  אותו בחרה בלוך להציג את רישומיה; מבנה המעמת חלק עליון וחלק תחתון, פרספקטיבה מתפרצת, אלמנטים אנכיים בצד אלכסוניים, כשעל הצופה מוטלת המשימה לפענח את ההקשר. מבנה המזכיר לנו הצופים את שרירותיות המבט המורגל בהתבוננות מעט אחרת.עותק נוסף

בטקסט התערוכה מצוטטת האמנית: 'מתוך השתוקקות עצומה ' אני מצטטת נופים קרובים יומיומיים כנוף מן הסטודיו, פתח הבניין ברחוב בדרום העיר ונופים רחוקים כגון גיברלטר או דמות מסתורית המביטה לעברנו או דרכנו מתוך אלבום תמונות נפגשים בחללי מעבר כמו בתי קפה או ברים באניית רפאים החולפת אנונימית מסומנת כצל קרוב ורחוק נפגשים בתוך פרוזדור של זמן כמו אנייה הנכנסת לעגון בנמל מתוך מרחב האינסוף הלא ידוע".

IMG_20200613_125919

IMG_20200613_125619

תודה על הטקסט

 

Louise Lawler’s Tracings for You

 

האמנית לואיס לולר מספקת 12 רישומים לכל החפץ להוריד מאתר מוזיאון המומה ולצבוע!

עבודותיה של לואיס לולר מוצגות במוזיאונים, אוספים פרטיים, חדרי תצוגה של גלריות, חללי איחסון, ובתי מכירות. כעת האמנית מנסה ל"פתוח" ולהרחיב את גבולות הצפייה ביצירותיה, ולהפוך אותן לפורמטים אחרים, להעביר את הצילומים, לרישומיים שניתן להעתיקם בעבודות שהיא מכנה “adjusted to fit” (אימז'ים שנמתחים או מתפשטים כך שיהלמו למקום בו הם מוצגים).

רישומי ההעתקה הינם ורסיות קוויות בשחור לבן של הצילומים שלה של מקומות שבהם אמנות הוצגה וזכתה להתנסות. כדי ליצור אותם, לולר עבדה עם האמן ומאייר ספרי ילדים, Jon Buller. מבחר של כך הוצג בוורסיות בגודל מלא בתערוכה שלה במומה ב-2017 בשם  WHY PICTURES NOW שנאצרה יחד עם קלי סידלי.

בזמן זה של בידוד, לולר איפשרה שימוש ב-12 מתוך אימז'ים אלה לילדים ולמבוגרים כאחד להדפיס ולהשתמש בהם כדפי צביעה. ג'סטה זו באה מתוך עניינה של האמנית בדרך שבה אמנות יכולה להגיע לצופים, מעבר למוזיאון ולשיטת הגלריות, ויכולה לתרום לטרנספורמציה אישית קריאטיבית. מגזין מומה ממליץ להעלות ולתייג את הרישומים שצבעוניים שמורידים מהאתר והם יפרסמו מבחר משל כך בערוצים שלהם.  #DrawingwithMoMA

Click on the images below and print, or download all 12 as a PDF. Looking for more? We’re not the only museum sharing art coloring resources.

Marcocci, R. (2020, March 25). Re: Louise Lawler’s Tracings for You (Retrieved from https://www.moma.org/magazine/articles/257?utm_source=Breakfast+with+ARTnews&utm_campaign=e98c38795b-EMAIL_CAMPAIGN_2020_03_25_10_26&utm_medium=email&utm_term=0_c5d7f10ceb-e98c38795b-293489733

לואיס לולר
Louise Lawler. Still Life (Candle) (traced). 2003/2013

למראית עין/לילך מדר, אוצרת : רעות פרסטר, מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 30.1.2020-15.4.2020

Lilac-Madar-Object-101-D-MR

התערוכה "למראית עין "של האמנית לילך מדר מוצגת בגלריית הפינה, במוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקוה. מוזיאון זה הינו חלק מקומפלקס המוזיאונים של פתח תקוה, ומטבעו מציג את המורשת ההיסטורית והתרבותית של "אם המושבות", את הווי החיים של המייסדים והמתיישבים הראשונים.IMG_20200129_133144

מדר מלקטת את שעבר וחלף זמנו: חפצים שבורים, צעצועים פגומים, כתבי עת, בולי דואר ועוד ומהם יוצרת אסמבלז' פתייני שיש בו מן ההומאז' לאמנות הסוריאליסטית בכללותה וליצירות הדאדאיסטיות של מרסל דושאן ומאן ריי.. את העבודות מציגה האוצרת רעות פירסטר באזור תצוגת הקבע שבגלריה, לצידם של צעצועים ממפעל הצעצועים "מאייר", שפעל בפתח תקווה בשנות הששים של המאה העשרים.lilac madar

התוצאה, שילובים שיש בהם מן האבסורד והגרוטסקיות, המעלים שאלות לגבי הפער הקיים בין עולמם של ילדים שגדלו בתקופת קום המדינה לבין אלו של ימינו.

Lilac-Madar-Anarchy2-MR

הצגת הצעצועים מרחיבה ומעשירה את השיח על ילדות. עולות שאלות באשר לעולמם של ילדים, צעצועי ילדים, ילדות באשר היא, מקומו ותפקידו של המוזיאון ההיסטורי כיום, ומקומו של מוסד המוזיאון ככלל. והתוצאה קסם! עבודות שיש בהן מן העדינות ואזכור לשנדלייה ולקרוסלה, בצד שילובים היברידיים המעלים על הדעת כאמור את אמני הדאדא והסוריאליזם כאחד. או למשל ספר הנדמה לספר קסמים שמדפיו עולים ונגלים לעין הצופה בעלי חיים מוקטנים, מכוניות ועוד.

162_Lilach_Madar-F

גלריית הפינה נפתחה בשנת 2018 ה בתוך מוזיאון ראשונים. מוצגות בה תערוכות מתחלפות המתייחסות למוצגי תערוכת הקבע. את התערוכות המתחלפות אוצרת כאמור האמנית רעות פרסטר. מיזם ייחודי זה בא להנגיש לקהל אמנות ישראלית עכשווית, המרחיבה את מנעד הפרשנות הניתנת לעבר. במוזיאון "הראשונים" מוצג אוסף פריטים אותנטיים לצד מערך תכניות חינוכיות הכולל סיורים, הדרכות, פעילויות, סרטים ותכניות בשיתוף פעולה עם שחקנים סביב כל תערוכה.IMG_20200129_133350

 

תודה לרעות פרסטר

 

ברכה בינ'וינידה גיא, שדות געגוע; ציור, תערוכה, בית גורדון לונדון, אוצרת: אפי גן, נובמבר 2019-22 בינואר 2020

unnamed (4)

געגוע למחוזות ילדות, שדות נרחבים בהם צמחו פרחי בר הם הרציו והרגש העומדים מאחורי העבודות היפות, בתערוכתה של ברכה בינ'וינידה גיא, "שדות געגוע; ציור", שבחלקן נגיעת המכחול, עדינה כמשק כנפי הפרפר מתכתבת עם שבריריות הזיכרון.

בינ'וינידה גיא כותבת: "בילדותנו ציירנו פרחים. לא צריכים היינו ללמוד על יופי או להבין ערכיו כדי להתפעל משלמותו של פרח. פרח הוא פרט שיכול להצביע על שלם סביבו. ציירנו פרחים כי זוהי תמציתו המושלמת של הטבע שהיה סביבנו. תפרחות כלניות, נוריות, נרקיסים ואיריסים, עלים ושיחים שצמחו בשולי מחוזות ילדותנו – הם שדות געגוע של ילדות".

פרחים מופיעים תכופות בעבודותיה של ג'יא בינ'וינידה. לעתים שזורים בזרים  או בשדות. פרחים כמייצגים מחזוריות, את מעגל החיים, צמיחה, בשלות וקמילה, באנלוגיה לפסוק מקהלת '"הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל' (קהלת פרק י"ב, פסוק 8), ולמושג ה"ואניטס" שרווח בהולנד הפרוטסטנטית בשלהי המאה 16 ומאה 17, באשר להבלות החיים.

ברם יש לזכור, פרחים מופיעים בהקשרים נוספים. כהלל ליפי הטבע, והן כמושא לחושניות. באמצעות הציור כותבת האוצרת אפי גן "בוראת גיא בינ'וינידה את עולמה הפנימי ואת העולם המקיף אותה. ציור 'שדות געגוע' הוא קריאה ממעמקים ואין הבדל אם מקורה הוא חלום, הדהוד קמאי, או תדר קיים של הווה מתממש".

unnamed (1)

בתערוכה מוצגות עבודות על נייר, "אלה פרימה", ללא מתווה. הן תלויות מהתקרה. ללא מתיחה, הדבקה או מסגרת. הן נדמות כמרחפות, מנהלות דיאלוג עם הקיר מאחוריהן, אחת מהן נדמית למגילה הנושקת לרצפת הגלריה ואחרת מנהלת "דו-שיח "עם הקיר המתפצל שמאחוריה. העבודות משלבות ציור בגירים צבעוניים, רישום, מחיקות ואף שיוף בנייר זכוכית. כל כתם צבעוני על הנייר הוא ניסוי ותעייה, עד שרבדים, מעשה של שכבות, גיאולוגיה אישית מרכיבים את היצירה המוגמרת.IMG_20200118_111605

המילה "געגוע", מופיעה באחת העבודות בצבעי צהוב ושחור. טקסט ודימוי חוברים כאן לצהוב בוהק הנושא עמו משמעויות של אור והשחור מסביב, צהוב השואב פנימה את עין  המתבונן. unnamed (5)

ציור נוסף, שהרקע שלו נצבע ורוד, מפתיע בצבעוניות שלו בין העבודות הנוטות לצהובים/אפורים/שחורים/לבנים. "הפרחים אינם אלה שנצבעו וורוד אלא הרקע הציורי והשחור עד שברור לצופה שלפניו נוף מדומיין. אנחנו מקבלים את שאריותיו הספק מתקתקות של זיכרון".      unnamed (2)

ברכה גיא"ההרגשה שלי", כותבת האוצרת אפי גן, "היא שצריך לעמוד מול העבודות ולהמתין בשקט, תוך מדיטציה עד שהיופי והרכות המסתתרים בין הקווים יהפכו לכוח חסר שקט".

וכפי שמופיע בטקסט באופן המבהיר יותר מכל את רציונל התערוכה: "מה שמחבר את כל העבודות שהוצגו עד היום, לאורך עשרות שנות יצירה מגוונות, היא התמודדות הנעה בין יפה לכעור, בין שלם ליחידי, בין פרט לקבוצה. התמודדות אסתטית מפעימה אשר לוקחת את המתבונן פנימה אל תוכו, שואבת אותו הרחק מן הנוף הפיזי. הפרחים אינם רק 'שדות געגוע', אלא נשאי תרבות עתיקה, היסטוריה אישית המעלה שאלות קיומיות על אין ועל יש, על מהות הנגיעה ועל אפשרויות העומס. כל אחת מהעבודות היא ביטוי לתוהו ובוהו, כאוס הנוגע בשאלות של סדר וצבע. מתקיים מתח פנימי תמידי בין גירוי חושי – למבניות מאורגנת, בין חיים למוות, בין יש לאין המופיעים בשדות מדומיינים של געגוע".

unnamed (6)

 

בנות כלאיים, יצורים פלאיים תערוכה קבוצתית, מתוך "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת רויטל סילברמן גרין, 21.12.2019-20.6.2020

אנה ים 1
אנה ים

התערוכה "בנות כלאיים, יצורים פלאיים", עוסקת בבת הכלאיים כדרך קיום חלופית, המשקפת זהויות מורכבות, נזילות, ומשתנות המופיעות בשיח התרבותי העכשווי בהגות של תיאורטיקניות פמיניסטיות כמו רוזי בריידוטי  (Braidotti), וודונה הארווי (Haraway) Nomadic Subjects; 1994 The Cyborg Manifesto)).

הקיום ההיברידי מייצג את יכולת השיח במספר קולות ושדות בעת ובעונה אחת. בתערוכה מיוצגות בת הכלאיים, המפלצת והאחר בהמחשה לדינמיות ולניעות מנטלית בין שדות שונים.

יצורי כלאיים אגדתיים, אדם, חיה, צמח מופיעים לרוב במיתולוגיה, החל מהקדומות ביותר – האשורית, הבבלית, המצרית ועבור למיתולוגיה היוונית והרומית. אלו האחרונות מופיעות בדימויים של בנות ים, חד קרן (סוס שקרן בראשו) ועוד רבים. בסימבוליזם של שלהי המאה ה-19 ובסוריאליזם וכמובן בסיפורת ובמדיה של ימינו.

את האוטומטון, בובה מכניות ניתן היה למצוא בחדרי פלאות ומוזרויות בין המאות ה-18-15.[1] הסיבורג, צירוף של אדם ומכונה, מייצג עולם נזיל בזהויות המצוי בתפר שבין זכר לבין נקבה, בין החיה לבין האנוש, בין הטבעי למלאכותי. עולם נזיל בזהויות.

לפי הרווי, כולנו הפכנו למפלצות כלאיים אגדתיות, המתוכנתות ובנויות כשילוב של מכונות ואורגניזמים  -כולנו סייבורגים.

סיבורג, מינוח רווח באמנות העכשווית; אמן המדיה והמיצג האוסטרלי סטלארק מחבר בפועל את גופו לסייברספייס, וכך מרחיב ומשדרג את יכולות הגוף ובן האנוש. כשהוא בגלריה חובש משקפי וידאו ואוזניות מבטלות קול, האמן יכול לראות "בעיניים" של מישהו בלונדון, תוך שהוא שומע עם "אוזניו" של מישהו בניו יורק, ובאמצעות ממשק,  ניתן לתכנת תנועה לא רצונית של זרועו הימנית. באופן שכזה נבחנת חוויה של גוף הפועל עם פיזיולוגיה מפוצלת בעת שגופו מחובר לשלושה מקומות שונים, כשצלו המוקרן על הקיר מאחוריו. כך אנו חווים מחזה פאנטום, ויזואלי וכימרי.

stelarc 2 צילום סטיבן אליין

stelarc  צילום סטיבן אליין

הכימרה, מפלצת מהמיתולוגיה היוונית ייצגה מיזוג בין אריה, עז ונחש. בתיאוריה של הארווי היא מטפורה לשילוב בין טכנולוגיה לביולוגיה. הטוטמים הכימריים בעבודותיו של אסף רהט הם יצורי כלאיים שנוצרו בטכניקה של ליפוף ושזירה של חוטים באמצעות הדבקתם בדבק. בדרך כלל אנו מכירים טוטמים כמתנשאים לגובה, בעוד שרהט חותר תחת עמוד הטוטם המסורתי ויוצר טוטמים מעגליים ואופקיים שיש בהם מן השאיפה לתנועה ולשינוי מתמיד, ובתוך כך נוצר בתוכם מתח בין החיבור בין יצור אחד למשנהו לבין השאיפה להתנתק ממנו.

אסף רהט 2 - צילום רוני קאופמן
אסף רהט צילום: רוני קאופמן
אסף רהט 3- צילום רוני קאופמן
אסף רהט צילום: רוני קאופמן

בהתבוננות בתצלומיה של בוריאנה רוסה עולה תחושה של דיסונאנס; שכן מצד אחד מופיעה אישה מזרח אירופאית בלבוש מערבי מוקפד במחוות פנים שיש בהן מן השאלה או ההשתאות; בעוד שהתפאורה, רקע בתים ישנים ומתפוררים, איזכור למדי צבא ולעוני, יוצרת תחושה של מין שאינו במינו. מעין תוצר כלאיים בין תרבויות, בין המשטר הקומוניסטי הישן לתרבות הקפיטליזם.

בוריאנה עבודות נוספות 1
בוריאנה רוסה
בוריאנה עבודות נוספות 2
בוריאנה רוסה

בריידוטי משתמשת במושג הנוודות, ומתייחסת אליו במובן של מסע תודעתי, מנטלי. ולפיה, הסובייקטיביות הנוודית מגלמת מצב תמידי של התהוות. נוודות זו, באה לידי ביטוי בעבודתה של אנה ים ,שנעה ונדה כמו "המשוטט" בין שפות, לאום, תרבות; בין הוויה רוסית לבין זו הישראלית.

גוף הרקדנית מגלם בתרגול מפרך ערכים של דיוק והרמוניה. הרקדניות במיצב של מאירה גרוסינגר אינן בעלות חזות של רקדניות קלסיות עם גוף אידאלי אלא בעלות מראה מחוספס. הן עשויות נייר עיתון, חומר שנזרק לאחר שימוש, פניהן, פני  נשים מבוגרות המאופרות באיפור כבד, שרגליהן מעניקות תחושה שאינן מסוגלות לשאת את גופן. מעין יצור כלאיים בין אידאל היופי למציאות בפועל.

מאירה גרוסינגר - צילום ישראל גרוסינגר
מאירה גרוסינגר – צילום ישראל גרוסינגר

ברישומיה של רועי ויקטוריה חפץ מוצגות נשים טרנסג'נדריות מבוגרות בתסרוקות מהודרות. גם כאן יש מן הניגוד באופן שבו ויקטוריה חפץ חושפת את עורן מלא הקפלים, הקמטים והשומות לבין התסרוקות העשויות בקפידה ומתנשאות אל על. באופן ההצגה שלהן על גיליונות נייר חשופים מובלטת פגיעות הגוף המזדקן. החלק הכתמי, העמום, מעלה שאלות הנוגעות לגבולות הגוף. הדמויות הנשיות, המזכירות דמות כימרית,  ממוקמות בזירה של עודפות שבאה לידי ביטוי בגודלן העצום, הלא אנושי, כדמויות גדולות מהחיים.

רועי ויקטוריה חפץ 2 - צילום אלעד שריג
רועי חפץ ויקטוריה, צילם אלעד שריג
רועי ויקטוריה חפץ 3 - צילום אלעד שריג
רועי חפץ ויקטוריה, צילם אלעד שריג

[1] ניתן למצוא אוטומטון גם קודם לכן במאה הראשונה לספירה ולאחר מכן. באוטומטון עסקתי בזמנו במחקר לעבודת הדוקטור שלי על חדרי מוזרויות ופלאות באמנות המודרנית והעכשווית.

תודה לרויטל סילברמן גרין ולמוזיאון חיפה על החומרים.