ורדה סאנד – "דיוקן" בית האמנים תל אביב, אוצרת: אירית לוין 27.9.2018-20.10.2018

20180927_115724.jpg

בתערוכה דיוקן – "על חיות ואנשים" מציגה ורדה סאנד סדרת דיוקנאות של כלבים, חתולים ודמויות נשים וגברים בממדים קטנים. סאנד מציגה את מושאי ציוריה בזווית ראייה שונות, לעתים הדיוקן  (דמות אישה או בעל החיים) ממוקם במרכז הציור, תופס את מרביתו של המצע, לעתים נפנה אל הצד. בדיוקנאות המוצגים המבט פונה אל הצופה בעיניים פקוחות לרווחה בדרך המאזכרת ציור דיוקן בן אנוש, ולעתים בדרך שיש בה מן "ההתפנקות" בדיוקנאות החתולים. בעלי החיים מתוארים בנטורליזם נפלא.

20180926_110257.jpg

בטקסט התערוכה נכתב: "הדיוקנאות המוצגים בתערוכה זו מתמקדים במספר מבטים, מספרים כמה הבעות, ותוהים על מידת ההאנשה הטמונה בייצוג מקביל של בעלי חיים ובני אדם.

20180926_110040.jpg

על פיסות עץ ונייר, בעבודות שמן אישיות, מחליפה הציירת את נופיה רחבי האופק בנופי סביבתה המיידית – רשמים קטנים של התחברות אוהבת והתבוננות בסובבים אותה, ושל ניסיון לפענח את הקרבה האינטימיות והזהות, בין ההולכים על שניים ועל ארבע".

1.jpg

דיוקנאות הכלבים המוצגים בתערוכה הינם של כלבים השייכים למשפחתה של סאנד, ולחברים קרובים. הפורטרטים הנשיים הם של בנותיה של סאנד. דיוקן נוסף מתאר את אחותה מיה.

IMG_0381.jpg

אדית.jpg

בסוגה פורטרט (דיוקן) ניתן למצוא מספר קבוצות: דיוקן, דיוקן עצמי, דיוקן של קבוצה.

בעבר קודם המצאת הצילום –

– דיוקן שימש ככלי להצגת עוצמה – בן מלוכה, איש כמורה, בורגנות גבוהה ועוד. פורטרט המשמש כעדות לזהות מקצועית, מעמד וכדומה.

– דיוקן ככלי להצגת המצויר/ת כפוטנציאל לשידוך.

– דיוקן כמשמר זהות וכעדות להיותו של אדם בן המקום והזמן.

– דיוקן עצמי שימש כאמצעי לייצוג בניסיון לתפוס את מהותו/ה החיצונית (מעמד, עושר…)  או הפנימית או שניהם יחדיו של המצויר/ת.

– דיוקן של בעל חיים, הן כחית מחמד, כמייצג את האדם שהינו הבעלים שלו, והן כיצור פראי בטבע: כלב, סוס, נמר ועוד.

– דיוקן יכול להיות דיוקן של חפץ כלשהו, פריט אישי העשוי לסמן ולסמל את האדם שאליו הוא משתייך, את מהותו, נטיותיו.

יש לציין שכל הנאמר לעיל בנוגע לעבר רלוונטי גם לימינו בדיוקנאות צילומיים למיניהם

תיאורי דיוקן של כלבים מופיעים בציור ובפיסול כאחד. ברצוני להתייחס בקצרה למספר תיאורים מעין אלה. תיאורי כלבים רווחים בעת העתיקה בציורי קיר ובפיסול (מצרים, יוון, רומא, לעתים קרובות נושאים עמם משמעויות של מעבר בין תחום ארצי למטפיסי, משמעויות של פולחן ועוד. אנו מוצאים כלבים מוצגים בתיאורי נופים, בסצנות מלחמה או בסצנות ציד למיניהן, למשל ציורו של פיזנלו, "סצנת ציד עם כלבים" (החזון של אוסטציוס הקדוש), 1438-1442, הגלריה הלאומית, לונדון. בעוד שהכלבלב המוצג בציורו של יאן ואן אייק, "נישואי הזוג ארנולפיני", 1434, גלריה לאומית לונדון,[1] מתואר כחלק מן המערך הביתי.

800px-Jan_van_Eyck_009.jpg

כלבים מתוארים בספרות. בסדרת איורים ל"כלב חוצות" ספרו של שמואל יוסף עגנון, מתאר אביגדור אריכא את הכלב 'בלק' ברמות שונות של תיאור והפשטה, שכפי שסיפר בזמנו עשה זאת מהדמיון למרות שהיה לו אוצר דימויים גדול בעקבות אלבום שלם של רישומי הכלב של ט כרמי שנמצא אצל אלמנתו, תמרה ריקמן.[2]

ולסיום, שאלה מהותית בנוגע לתיאורי דיוקן – האם דיוקן יכול בכלל ללכוד את הבלתי ניתן לתפיסה? נראה שאכן.

תודה לאוצרת אירית לוין על חומרי תערוכה מענגת עין זו.

[1] Cultural depictions of the dog, from Wikipedia https://en.wikipedia.org/wiki/Cultural_depictions_of_the_dog

[2] מרדכי עומר, כלב חוצות מאת שמואל יוסף עגנון ואיוריו של אביגדור אריכא, בית עגנון בירושלים; מוזיאון תל אביב לאמנות, 2010, עמ' 24.

זיקה חייתית, תערוכה קבוצתית, אוצרת ענת גורל-רורברגר, בית האמנים תל אביב, 27.9.2018-17.10.2018

 

התערוכה הקבוצתית "זיקה חייתית" כשמה כן היא, תערוכה בזיקה לבעלי חיים – ממשיים ויצירי הדמיון.

ענת
ענת גורל-רורברגר

בתערוכה שעלתה מתוך אהבת בעלי החיים של האוצרת והאמנית הצלמת ענת גורל- רורברגר, עבודות במדיה שונות – צילומים, רדי מייד, רישום, גזירות נייר, מפות שולחן, מפות ופייטים. העבודות מצויות בתפר שבין טבע לתרבות בחלק מהצילומים חיות מחמד ממשיות ואילו חלקם הכלאות בין בני אנוש לבין חיות או מעשה הכלאה של חיות ובעלי כנף.

Screenshot_20180828-023748_Instagram
ענת גורל-רורברגר

ליילה הכלבה המשפחתית המופיעה בצילומיה של ענת גורל-רורברגר היתה מן הסתם הרציו ולא רק לתערוכה מהלכת קסם זו. לביוגרפיה של האמנית בל שפיר תפקיד משמעותי בעבודות המתארות בעלי חיים הקשורים לחוויות ילדות ולחווה לגידול הסוסים שהקימו הוריה בגרמניה, אך גם לסיפורי האגדות הגרמניים המפחידים (האחים גרים, וילהלם בוש ואחרים).

SAVE_20180911_161339.jpeg
בל שפיר
20180212_125559.jpg
בל שפיר

בעבודת הרישום של מיכאל רורברגר מדובר יצור כלאיים איש בעל פנים כלביות העושה מעשה אסור. עבודת הרישום משולבת בקטע של צילום.

מיכאל רורברגר,חותמת 3 .jpg
מיכאל רורברגר

מורן קליגר מציגה בעבודותיה אנוש/חיה. עבודה אחת נעה בתפר שבין ידי אישה לידי קוף, במחוות ידיים כמעין תפילה, עבודה טורדת מנוחה. בעבודה אחרת של קליגר דמות אישה בתנוחה מעין חיה מחזיקה בפיה יצור קטן דמוי חולדה שחוט דמי מחבר בינו לבין העשבים הירוקים; אלה מצויים בדיסוננס מול העצים השטוחים ביער שיש בו מן האיום…

Untitled (Hands), 2018, ink on paper, 80x80 cm.jpg
מורן קליגר
Untitled,2013,Pastel and Ink on paper,70x100cm.jpg
מורן קליגר

ברוך רפיח וגבי בן אברהם מתארים צילומים של אירועים במרחב הציבורי. ברוך רפיח בצילום מעורר החמלה – השועל שאינו מודע לסכנות במרחב הציבורי העכשווי, תנועת הרכבים, וסופו הנורא, מצוי בין היותו קיים בחלק מגופו לבין ההיעדר הגוף. פיו פעור באימה המתחלפת לה בצילומו של גבי בן אברהם בצילום בו נוצר דיאלוג בין הכלב המאיים לבין הכלב המתבונן בו או שמא בנו הצופים, והדמות האניגמטית מאחור. מיהי? שומר הסף?

ברוך רפיח שועל.jpg
ברוך רפיח
גבי בן אברהם .jpg
גבי בן אברהם
גבי בן אברהם 4.jpg
גבי בן אברהםגבי בן אברהם

יעל מאירי – צילמה גיגית עם נוצות שעמדה כך בשטח ובנתה סביב מיצג שהדהד אקט אלים, עם תקריב של ידה.

יעל מאירי.jpg
יעל מאירי

אצל מאיה אטון בעבודה שנקראת לופוס, נפתח פתח לעולם אסוציאטיבי אפל ורב סכנות. בעבודה אחרת שלה, שילוב בין החייתי לבין המדף מעץ (תוצר מעשה ידי אדם) לבין הדיסק מעין חמה שבו משולב דימוי דקל שטוח, בזיקה לאמני עבר, אפרים משה ליליאן, זאב רבן ואחרים שפעלו בארץ בראשית המאה העשרים, לבין דימוי הזאבים הנע בין חייתי לקיטש.

PS (pepperandsalt), ceramic, wood, spray paint, 30x10x20cm (2).jpg
מאיה אטון

דפנה טלמון בעבודת וידיאו מציגה עבודת שמרטפות, אחת מני רבות שעשתה לחיות מחמד, ובמקרה הזה – שמרטפות על חתול מחמד, הסברים על הרגלי המחיה שלו, עולמו ועוד, בתפר שבין ממשי לסצנה על גבול הסוראליסטי.

בחלק מהעבודות ניכרת האהבה לחיות המלוות אותנו ברגעים אישיים, ברחוב ובבית, ובחלקן את שהטבע או האדם מעולל ויותר מכל תובנות והרהורים שעולים באשר לבעלי חיים,

גורל-רורברגר כותבת בטקסט:" העיסוק בחיות מלווה אותנו משחר ההיסטוריה האנושית. חיות תמיד ליוו את חיי האדם. אם כאיום קיומי, אם כחוליה מקשרת לטבע, ואם כחלק משגרת החיים היצרנית. חיות שימשו להגנת הבית, ללכידת מזיקים, ללבוש ולמזון, אך

גם תיפקדו כחיות מקודשות, סמליות,  אובייקטים לסגידה והערצה. חיות שימשו גם בטקסי קורבן רבים, גם ביהדות, וגם כאן מתקיימת הנגיעה בטוהר, פולחן  דתי וקדושה.

האדם המודרני, מאידך, כבר התרחק מאד מהטבע, מהיערות ומחיי חקלאות וציד. הוא הסתגר בתוך המרחב העירוני, הקיף עצמו במשפחה גרעינית ובמקביל השתלטה הטכנולוגיה על החיים והידע האנושי לגבי עולם הטבע, ועולם החי המגולם בו, הלך והצטמצם".[1]

סקירה קצרה – ציורי בעלי חיים למיניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. ניתן לחלק ציורים המתארים בעלי חיים למספר סוגות – מופיעים בציורי נוף כפאר היצירה של הטבע, בסצנות ציד וסצנות מלחמה, סצנות דתיות או מבויתים ליד אדוניהם, בציורי טבע דומם ובפורטרטים כפולים של אדונים וחיות המחמד שלהם (ויליאם הוגרת)

בציורי המערות לדוגמא, הוצגו בעלי חיים למיניהם – סוסים, ביזונים, איילים, ציפורים ועוד מסיבות שונות בין השאר למטרות פולחן דתי וטכסים, וכך גם במצרים העתיקה.

היחס לבעלי חיים היה ועודנו אמביוולנטי. מחד, אהובים וזוכים לטיפול ומאידך, מועלים כקרבן, נרדפים, עוברים התעללויות. הם רבי פנים מופיעים לעתים כחיות מחמד ולעתים כיצורים מאיימים.

בתקופת הרנסנס – אנו מוצאים בעלי חיים – בעיקר כלבים על תקן של ניצבים ביצירות דתיות דוגמת "הנישואים בקנה" של ורונזה הוונציאני (1562-1563), לובר, פריז,  ומנגד זן של כלבים וסוסים בקסטלו די סן ג'ורג'יו במנטובה (1460-1465 בקירוב). (הסוסים שגדלו נסיכי משפחת גונזגה במנטובה זכו לתהילת עולם, ושמם יצא לפניהם).

אנו מוצאים בעת זו וגם זו שלאחריה, בתקופת הבארוק נסיכים ומלכים עם חיות המחמד שלהם או לצד הסוסים שלהם ביצירות של טיציאן, אנתוני ואן דייק ואמנים אחרים, וכן יצורים סימבוליים "חד קרן" (המסמל צניעות) המוביל את מרכבתה של בטיסטה ספורצה, אשתו של פדריגו דה מונטפלטרו בגב דיפטיך אורבינו של פיירו דלה פרנצ'סקה. (1465-1466) אופיצי, פירנצה ואף בשטיחי קיר פרנקו פלמיים מהמאה ה-14 תחילת המאה ה-15.

ברומנטיקה, מאה 19 רווחים ציורי בעלי חיים לרוב באופן המאדיר את תכונותיהם – החייתיות, הנאמנות שלהם ועוד. (ביצירות של תיאודור ג'ריקו, אוג'ין דלקרואה ועוד).

במאה ה-20 אנו מוצאים יצורי כלאיים ביצירות אמנים סוריאליסטים אבל מבחינתי הדיוקן המעניין ביותר הוא זה של פגי גוגנהיים עם כלבי המחמד שלה שאף נקברו לצידה בגן הפלצו רנייר די לאוני בוונציה בו מצוי האוסף שלה ומאידך הפורטרט הכפול של ויליאם הוגרת האנגלי עם כלבו, סיכום שאומר הכל – חיות מחמד עליהן אנו מתענגים.

 

[1] טקסט התערוכה "זיקה חייתית" ענת גורל-רורברגר

 

זהבה אדלסבורג, הסופר והעלמה, תערוכה גלריה B.Y/5 אגודת אמני הקרמיקה, אוצר: ניר הרמט, 6.9.2018-6.10.2018

20180903_143428.jpg

בחלל התערוכה של זהבה אדלסבורג, "הסופר והעלמה", שברים של חן ויופי, מקבילות, קטבים וניגודים – אמת ובדיה, ציור בצד אובייקטים פיסוליים, ציטוט/ניכוס, סדר/כאוס, הרס ובנייה מחדש. המבט משתהה על העבודות כשואל רגע, מה זה? שרידים ארכיאולוגיים, מעבדת רסטורציה? מחווה?

ניר הרמט האוצר כותב: "הסופר והעלמה, שתי דמויות בדויות ופנימיות מוליכות את תערוכת היחיד של זהבה אדלסבורג. הדמויות מחזיקות בשני קטבים המתערבלים יחד לכדי ידע חדש וחוויה מצטברת.. ההליכה בתערוכה מדמה נתיב לא ליניארי המזמין למן טקס התבוננות לא רק באובייקטים ובציורים, אלא גם במה שמעבר להם, ברווחים שבין הדברים".

בעבודות במדיה שונות בתפר שבין אמנות לאומנות (אם בכלל ניתן לעשות כיום הבחנה מעין זו!), ציורים, כדים/פסלים ואובייקטים בממדים קטנים, מחרוזות המשובצות בפיסות קרמיקה ועבודות קרמיות משולבות בציור וברישום ובחומרים נוספים כעץ. כל אלה בצד שבירה, הרס והרכבה מחדש מאפיינים חלק ניכר מהעבודות המוצגות בתערוכה, באופן המעורר את השאלה האם החומר זוכר את שהיה בעת שנוצקו חיים חדשים אליו?

20180903_143732.jpg

בציורים מונוכרומטיות מעודנת עם נגיעות של צהוב, ורוד וצבעים נוספים. ציור המתכתב עם יצירות אמנות מתקופות שונות – ימי הביניים, רנסנס ועוד, דמויות המצוטטות מציורי העבר בתנוחות ובג'סטות של היד המורה ומחוות הפנים, ואף ציטוט של אדלסבורג את עצמה בהכנסה של צילומי יצירות קודמות. כל אלה מאתגרים את העין ומקורות הידע: באיזו יצירה מדובר? עם מי מתכתבת האמנית? הכד כמיכל הצופן בחובו סוד, מעלה על הדעת כדים קנופיים. השולחן העשוי שכבות שיש בהן מן הגלוי והנסתר במעין ארכיאולוגיה של עבודות עבר, עשוי גם להיות מעין שולחן/מזבח ואפשר אזכור לשולחן במעבדת רסטורציה (רפאות).

20180903_143504.jpg

ציטוט, ניכוס ומה שביניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. מיכאלאנג'לו "האלוהי" "שאל" מוטיבים, תנוחות ועוד מהרומאים הקדמונים. רפאל "שאל" מכל הבא ליד. ובמודרניזם, ציטוט זו פרקטיקה שכיחה בה האמן/ת מוציא מהקשרה את יצירת המקור ובדרך זו נוצרת יצירה אחרת, חדשה.[1]

שם התערוכה "הסופר והעלמה" אף הוא מתכתב; דמויות הסופר והעלמה בדיוניות אמנם, ועם זאת מאתגרות את המחשבה על יצירות ספרותיות ומחזאות גרמניות ונורווגיות.

ולבסוף, הרהורים ומחשבות של האמנית: הסופר/האמן הבורא, מיתוסים קדמונים של הולדת האדם בחומר, פיגמליון והבריאה בכללותה. התייחסות לכך ניתן למצוא ברישום על גבי כד  המתאר סופר רושם, פרט השאול  מדף מאויר מכתב יד מימי הביניים.[1]  ובאשר לעלמה היא גם בת דמותה של "השכינה" וגם מריה העולה השמימה, ובו בזמן חלק משלושת עלמות החן (הגרציות). וכדברי האוצר הרמט "הסופר והעלמה כמעין אלטר אגואים".

תודה לזהבה על החומרים

 

[1] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

40763827_1761870333923990_4479065159268040704_n

Registrum_gregorii,_san_gregorio_magno_ispirato_dalla_colomba,_983_miniatura,_treviri_stadtbiblithek,_19,8x27_cm.jpg
The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו.

20180903_143527.jpg

 

 

 

 

 

[1] Jean Lipman, Art About Art, New York: E.P Dutton in Assoc. with Whitney Museum of American Art, c.1978.

[2] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

היאם מוסטפא, בדרך שלהן, תערוכה בית האמנים אלחריזי תל אביב, אוצר: אריה ברקוביץ, 30.8.2018-22.9.2018

20180828_114818.jpg

דימויי נשים, תמה המופיעה לעתים קרובות בעבודתה של היאם מוסטפא בצד משיכות מכחול הנוטות להפשטה, נוכחים בתערוכה "בדרך שלהן" של האמנית בבית האמנים. מוסטפא, חיה ויוצרת בדלית אל כרמל. ביצירות הייחודיות שלה מוצגת גלריה של נשים חלקן בגבן אל הצופה, אחרות ניבטות אליו; דמויות שרב בהן הנסתר מן הנגלה, מצויות בתפר שבין היותן כאן ועכשיו לבין היותן סימן ומסמן של דמות הנמוגה ברקע.

22814464_1858266060854626_8448289647219705913_n

כאמנית החיה בחברה הדרוזית הנתפסת כשמרנית, מוסטפא מתמודדת עם הדיכוטומיה שבה היא מצויה; מחד, החברה הישראלית המודרנית, ומאידך, העדה הדרוזית בעלת התרבות הייחודית אליה היא שייכת. מוסטפא פורצת בעבודותיה גבולות ומוסכמות כאחד. ציורי נשים עטויות בכסות המופיעות כ"דבוקה" אחת, מתמזגות ברקע, גבן אלינו הצופים לעתים על רקע של מוטיב המאזכר סורג או אורנמנטיקה, בצד ציורי נשים עירומות, משוחררות מכבלי המסורת והדת ניבטות אל הצופה ללא חת. בדומה לעדה אליה היא שייכת, הדמויות ביצירתה צופנות סוד, בעיקר אלה בגבן המופנה אלינו, בציור ההופך לעתים לכתם ונע בין  אזכור לפיגורטיביות לבין ההיעלם שלו.

hiam6

בטקסט של האמנית ג'ניפר בלוך המלווה את התערוכה מצוטטת מוסטפא: "כאישה דרוזית, אני מנסה להעביר תחושותיה של אישה שחיה בחברה סגורה, חברה שמקדשת את האישה, לכן היא מנסה לגונן עליה בזה שהיא מבודדת אותה מכל מה שמתרחש בעולם סביבה..

"אני נכנסת לנפשן של נשים מסוג אחר, נשים שפורצות גבולות ומורדות בהרבה מהמוסכמות והחוקים החברתיים. הנשים המסורתיות מצוירות תמיד מאחור, כמפנות גב לקידמה, נשים חסרות פנים, כמעט כרוחות רפאים. לעומתן הנשים בעירום, פונות אל הצופה באופן פרונטלי, ללא ניסיון להסתרה של תוויהן או גופן".

פיצול זהויות זה ניכר גם באופן העבודה של מוסטפא. בדים גדולים אליהם היא מעבירה  את הדימוי במחוות יד בוטחת, באופן המאזכר את ציירי ה-Action Painting (ציור פעולה)26112171_1926421407372424_4044698283737814875_n. מחוות היד המשוחררת והנועזת ניכרת בעבודות בהן דמויות הנשים מוצגות ככתם שיש בו מן האזכור לדמות, ללא פרטים מזהים. הריק שכאן הופך להיות מייצג רב עוצמה. בנוסף ניתן למצוא בעבודות מופעי ביטוי נוספים: שקיפות בצד אטימות, כיסוי וגילוי, כתם בצד טפטוף וזליגת הצבע, צבעוניות מצומצמת הנוטה למונוכרומטיות.

hiam5

פריצת גבולות הינה שיג ושיח מתפתח בתודעה ובאופן פיזי כאחד; היא בו בזמן תיאור מצב קיים, רצון להתוות הגדרות של זמן, מקום ומרחב. מוסטפא פורצת גבולות ביצירה ובאמירה: הן בתמה, והן בכתב היד המשוחרר שלה. לצייר בדרכה היא, "בדרכן שלהן" כשם התערוכה, משמעו להתמודד עם היותך מעתה חשופה, להיות בו בזמן נושא ומושא.

היאם1hiam4.jpg

מלינה גברעם, זיכרון בלתי נדיף, תערוכה בית האמנים אלחריזי תל אביב, אוצרת ורה פלפול, 30.8.2018-22.9.2018

IMG_20180912_180026.jpg

 

IMG_20180912_180002.jpgבחלל התערוכה של מלינה גברעם, זיכרון בלתי נדיף מאות ציורים בממדים זעירים שצוירו על גבי דיסקטים של מחשב בצד עבודות על נייר, הסוד הוא בצמצום הדימוי ומזעורו אל מול הריבוי!

בציורים על המצע המתבקש מגודלם של הדיסקטים, 15X15 ס"מ, דיוקנאות של אנשים, אנונימיים, בצד דימויי בעלי חיים. הדיוקנאות האנושיים המצוירים במשיכת מכחול אקספרסיבית מעלים תחושה של שבר, זעקה ובדידות. בציורי בעלי החיים, ניכרים התום והנאיביות הילדותית. העבודות צופנות עבורנו הצופים, סוד, הן מאלצות אותנו להתקרב עד מאוד ולגלות את הדימויים הטמונים בהן.

IMG_20180912_175842.jpg

ורה פלפול האוצרת כותבת: " הצבעים מותכים על גבי המצע הקטן, העטוי כולו כתמי צבע, דמויות, התרחשויות שאינם מותירים לצופה מקום לנשימה. החללים הטעונים והדחוסים של מילנה מכנסים לתוכם, מחשבות, רגשות, כעסים ותגובותיה לנושאים בוערים עכשוויים. רבות מדמויותיה מתייחסות לאנשים הדחויים והמודרים בחברה, עובדים זרים, קשישים וילדים שגורלם לא שפר עליהם, האנשים השקופים".

הדיסקטים, רדי מייד שעבר זמנם מסמנים עבורנו הצופים את ממד הזמן ואת החלוף שלו. שהרי מדי זמן מה, ממושך או בהתאם לפלאי הטכנולוגיה קצר יותר, עולים כלים חדשים לשימור המידע. בנוסף, נוצר דיאלוג מעניין בין הציורים המצוירים על גבי הדיסקטים לבין העיגול הריק המאפיין אותם.

IMG_20180912_180018.jpg

הסוד הוא בצמצום!IMG_20180912_175931.jpg

עיינה שני לספר ציור

דאגלס הלקקן, שמן על בד, 50X70 סמ, 2013, Douglas the licker, oil paintings on canvas.jpg

 דאגלס הלקקן, שמן על בד, 50X70 סמ, 2013, Douglas the licker, oil paintings on canvas

 

עיינה שני אמנית בת קיבוץ גבת, מספרת סיפורים קצרים, כותבת שירים וממציאה דימויים באמצעות משטחי צבע וכתמים על הבד.

המילה והדימוי מוכלאים זה בזה", אומרת שני. "דרך היצירה שלי נעשית בשני העולמות – על הנייר ועל הבד. בראשי אני יוצרת מפגשים בין הטקסט לבין הדימוי. הם אינם משרתים זה את זה; הם השתקפויות ורמזים בדמיוני מהשפעות אמנים וכותבים כפיליפ גסטון, דנה שוץ, אורי רייזמן, אורס פישר, מרסל פרוסט, פרננדו פסואה, עדי קיסר, ספרי ילדות, סיפורי עם וצהובונים".

שילוב בין דימוי לבין טקסט הינו עתיק יומין. אנו מוצאים שילובים מעין אלה ביצירות נוצריות מימי הביניים, הרנסנס וכדומה ולאחר מכן, באמנות המודרנית, בה למילה יש תפקיד משמעותי ולעתים סותר למשל ביצירות אמנות סוריאליסטיות.

גדעון עפרת בספרו "טקסטורות- מילה וספר באמנות הישראלית" כותב: "אמונתו של מחבר שורות אלו היא, שהתבוננות לעומק יצירת אמנות היא "קריאתה" של היצירה. יצירות אמנות הן "טקסטים", מערכות סימניות התובעות מהצופה מהלך פרשני הנע בין קטבים של אישור אנאלוגיות והפרכתן…" ובהמשך כותב: "לאמנות החזותית שיג ושיח עם טקסטים של ממש –אותיות, מילים, משפטים".[1] את עבודותיה של שני ניתן לתפוס באופן זה או בדרך שהציגה לעיל "המפגשים בין טקסט לבין דימוי, אינם משרתים זה את זה…"

שגרת היומיום בצד אנקדוטות יומיומיות פשוטות מלוות בהומור לעתים מקברי, התמקדות בניסיון לשנות את נקודת המבט של הצופה וליצור קונפליקט מחשבתי מלווים את תהליך היצירה של שני שהינו הכלאה של הביזאר, הגרוטסקי, האקספרסיבי והתמימות. ציוריה של שני אקספרסיביים, צבעוניים, עוקצניים; יש בהם כפל משמעויות, נאיביות בצד קריצה לפן מורבידי במשהו, שילוב של מדיה – ציור, סיפורים קצרים ושירה: "אני משתמשת בצבעוניות ילדותית מפתה, חושפת עם חיוך ומסתירה את העוקץ, תמיד יצא טוויסט בעבודה שיעורר וירומם גבה, לעיתים כותרות היצירות הן קצה חוט לפענוח ורובד נוסף לפרשנות".

שני הציגה את יצירותיה במוזיאון הרצליה בתערוכה "דרך כוכב" בה הציגו אמנים צעירים שסומנו כהבטחה בעולם האמנות הישראלי, ובתערוכות נוספות.

מרבה ידיים, צבעי שמן על בד, 70X50 סמ, 2013, Many hands, Oil painting on canvas.jpg

מרבה ידיים, צבעי שמן על בד, 70X50 סמ, 2013, Many hands, Oil painting on canvas

ברונו 2018, שמן,  70סמ , 2018X100 (2).jpg

ברונו 2018, שמן, 70סמ , 2018X100 2

עיינה שני

חיה ועובדת בקיבוץ גבת.

 

בוגרת תואר שני בבצלאל – M.FA 2016

בוגרת תואר ראשון בבצלאל – B.FA 2013

 

 

[1] גדעון עפרת, טקסטורות מילה וספר באמנות הישראלית, כתר 2017, עמ' 9.

לידה שרת מסד, שנדליר 2, מיצב, טכניקה מעורבת, תערוכת Dress Code, מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת: לימור אלפרן-זרד. פתיחה 4.8.2018

IMG_20180804_213053.jpg

"רוצה לנסות"? מי מאתנו לא שמע פנייה מעין זו בבואה/ו לאחת מחנויות הקוסמטיקה והבישום בארץ ובחו"ל? דיילות עומדות ומזליפות בושם חדש שזה עתה יצא לשוק, לעתים ריחו מאזכר ריחות בשמים מוכרים, ארוז באריזת זכוכית פתיינית, נישא על כף ולעתים כן דמוי שיש. ומיכל הזכוכית היפהפה, קוסם לעיננו, מפעיל את החושים שלנו, והכל על מנת שנקנה!

לידה שרת מסד כותבת על עבודתה 'שנדליר': "העבודה עשויה מכ- 250 בקבוקי בושם אותם פרקתי ושטפתי. הבקבוקים, רובם עשויים מזכוכית קריסטל מאוד משובח. העמוד שנראה תומך בעבודה, הוא בעצם סוג של גבעול שאוחז את כדור הבקבוקים. והפסל מדבר באופן כללי על צרכני המותגים, שהם לרוב מעמד הביניים שמפרנסים את תאגידי האופנה הגדולים".

IMG_20180804_213008.jpg

חוש הריח, אחד מחמשת החושים, פונה אל הזיכרונות שלנו, אל מרכיבי ילדות כאלה ואחרים. זיכרונו של ניחוח כלשהו מלווה בהיקסמות מהמכל היפהפה הפועל את פעולתו על חוש הראייה שלנו.

בקטלוג התערוכה "פיתוי שקוף" בקבוקי בושם אירופאים (1750-1950) כותבת האוצרת אנריאטה אלעזר ברונר: "במאה ה-19 תפס מכל הזכוכית את מקומן של צלוחיות הבושם שעוצבו מחומרים אחרים…" ובהמשך, "המאה ה-20- תור הזהב של בקבוק הבושם – התאפיינה במגוון עצום של בשמים ובקבוקם מעוצבים, כמו גם בכניסתם לתחום – לראשונה – של מעצבי אפנה, תחום שהיה עד כה נחלתם הבלעדית של בשמים מקצועיים…"

ואילו האספן ורנר בכמן: "בקבוקי בושם הנם לכאורה רק בתי קיבול לניחוחות. אך בעיצובם, מרקמם ואיכותם הם פותחים צוהר לאמנות, לאומנות ולאפנה בנות תקופתנו ותורמים להבנתה ולהכרתה". [1]

וכך במיצב של שרת מסד- בקבוקי בושם יפהפיים, ארוכי צוואר, מעוגלים, במגוון צורות, זכוכית שקופה וצבעונית, נושאים את הלוגו בגאון בחזיתם, מנצנצים באור יקרות.

אלווין טופלר בספרו הלם העתיד (1970) ניבא: "אנו חיים בעולם הנשלט לחלוטין על ידי מוצרי צריכה,  עד שאפילו היחסים החברתיים שלנו הופכים 'צרכניים' אנחנו מתייחסים לאחרים דרך מכוניות, סטריאו, מוסיקה של צריכת  המונים, תכניות טלוויזיה ואריזות חופשה". [2]

[1] אנריאטה אלעזר ברונר, פיתוי שקוף בקבוקי בושם אירופאיים (1750-1950), מוזיאון ארץ ישראל

[2] אלווין טופלר, הלם העתיד, הוצאת עם עובד, 2001