מארי קאסאט אמריקאית אימפרסיוניסטית בפאריס, תערוכה במוזיאון ז'אקמאר-אנדרה אמריקאית בפריס

 

9.3.2018-23.7.2018

במוזיאון ז'אקמאר-אנדרה מוצגת תערוכת רטרוספקטיבה גדולה של האמנית מארי קאסאט (1844-1926). קאסאט, אמנית האמריקאית ילידת פנסילבניה, חיה מעל ששים שנה בצרפת, והציגה לעתים קרובות יחד עם האמנים האימפרסיוניסטים, וזו הזדמנות נהדרת לעסוק ביצירותיה. קאסאט, השתקעה בפריס ב-1874, והציגה בתערוכות סלון של האימפרסיוניסטים. בתערוכה מוצגות חמישים עבודות נבחרות במדיה שונות: ציורי בצבעי שמן, פסטל, רישומים ותחריטים, ולהן נלווים מקורות דוקומנטריים שונים. בין העבודות, השאלות ממוזיאונים אמריקאים חשובים כגון הגלריה הלאומית של וושינגטון, מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, מוזיאון בוסטון לאמנויות יפות, מוזיאון פילדלפיה לאמנות, קרן טרה בשיקגו. השאלות ממוסדות חשובים בצרפת – מוזיאון ד'אורסיי, פטיט פלה, The Institut national d'histoire de l'art (INHA), הספריה הלאומית של צרפת BnF – , ומאירופה, מוזיאון בילבאו, ספרד, קרן בורלה, ציריך, וכן מאוספים פרטיים. בין העבודות כאלה שהוצגו לעתים רחוקות.

תערוכה מונוגרפית זו מחולקת למספר סקציות המאפשרות למבקרים לגלות מחדש את האמנית; החל מראשית דרכה של כציירת בארה"ב, מסעות ההשראה שלה באירופה, בחינת הדרך שלה, הביקורות שקיבלה בסלונים והחקר אודות האישה המודרנית. אלה אבני דרך המופיעים בציורים ומגובים במסמכים אודותיה.

בחרתי לפתוח בשתי יצירות המוצגות בתערוכה בפריס: הציור "תינוק בזרועות אמו" משקף את יכולותיה של מארי קאסאט בתיאור תינוקות בדרך רבת חיות ומתיקות מאין כמוה. הציור אינו גמור; פני האם והתינוק במצב הקרוב להשלמה, והשאר מתואר בקו מיתאר מהיר,מקוטע ואנרגטי. אפשר שציור זה קשור לציור לא גמור אחר מ-1891 בקירוב, בו מופיעות אותן דמויות. בחלק התחתון משמאל ישנה הקדשה של מארי קאסאט לאדולף בורי (1877-1934), אמן ומורה באקדמיה של פילדלפיה.

 

2003_15_l.jpgמארי קאסאט, תינוק בזרועות אמו, 1891 בקירוב, שמן על בד, האקדמיה לאמנויות יפות, פילדלפיה[1]

היצירה "חבורה מוזיקלית" קרובה בנושא שבה ליצירות בנות המאה ה-17. חבורות מוזיקליות וקונצרטים רווחו ביצירות אמנים קרווג'סקים (בעקבות קרווג'יו) בארצות כגון הולנד הפרוטסטנטית, צרפת ואיטליה, וסימלו לעתים אפשרות לאובדן שליטה וחירות מינית. הצבעוניות ואופן הצגת הדמות הנשית בחלקו התחתון של הציור מאזכרים לדידי יצירות של דנטה גבריאל רוזטי, (1828-1882), הצייר האנגלי הפרה רפאליטי בן המאה ה-19.

lpdp_48739-2 (1)

מארי קאסאט, חבורה מוזיקלית, 1874, שמן על בד, פטיט פלה[2]

קאסאט בת למשפחת בנקאים אמריקאים עשירים עם "שורשים" צרפתיים, שהתה מספר שנים בצרפת בילדותה, המשיכה את לימודיה באקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה, ולבסוף השתקעה בפריס. מכאן שהיא חיה בין שתי יבשות-מכורות. דואליות תרבותית זו ניכרת בסגנון המובחן שלה, ובהצלחתה להותיר חותם בעולם האמנות הצרפתי הגברי ו"לנוע" בין שני עולמות שונים אלה.[3]

13_big

אדגר דגה, מארי קאסאט, 1879-1884, שמן על בד, גלריית הפורטרטים הלאומית, מכון סמיתסוניאן, וושינגטון[4]

החזון המקורי של קאסאט

כברט מוריזו, האמנית הצרפתייה בת זמנה, מארי קאסאט הצטיינה בתיאורי פורטרט. בהשפעת התנועה האימפרסיוניסטית ואמניה שנטו לתאר את חיי היום יום, התמה המועדפת על קאסאט היתה תיאור חברי משפחתה, אותם הציגה בסביבה האינטימית שלהם. יכולות הביאור המודרניסטי והחזון הייחודי שלה בתמות מסורתיות כגון אימהות פרסמו אותה ברחבי העולם. לקהל המבקר בתערוכה, תהיה הזדמנות לגלות אספקטים מוכרים רבים של האימפרסיוניזם והפוסט אימפרסיוניזם הצרפתי, בצד אלמנטים חדשים שמדגישים את הזהות האמריקאית של מארי קאסאט.

אנו חבים לקאסאט פורטרטים רבים כגון "ילדה קטנה בכורסא כחולה", 1878, ציור שנדחה לקבלה ביריד העולמי שכן נתפס כקיצוני, סצנות חברתיות,  סצנות "לוגיה", 1877-1878; אימהות וילדיהן, וציורי חוץ המתארים נופי אגמים  כגון "האכלת הברווזים" מ-1895.

מארי קאסאט ואדגר דגה

בתערוכה Degas/Cassatt, 2014, שהוצגה בגלריה הלאומית בוושינגטון , הוצגו  לראשונה יחדיו יצירות של מארי קאסאט ואדגר דגה. התערוכה הציגה ארבעים שנות שיתוף פעולה בין האמנית לבין האמן. (קאסאט התוודעה לדגה בסלון 1877), ומרגע זה נקשר שמה בשמו בידידות ארוכת יומין. קימברלי ג'ונס, אוצרת התערוכה בוושינגטון כתבה: "מרגע שהופיעה עם קבוצת הציירים המכונה אימפרסיוניסטים, נקשר שמה בשמו של אדגר דגה. קאסאט הכריזה שפגישתה הראשונה עם אמנותו של דגה שינתה את חייה, ואילו דגה אמר עליה, 'יש מישהו שמרגיש כמוני'. הרגישות המיוחדת של השניים וכישרונה יוצא הדופן של קאסאט קסמו  לדגה והוא הזמין אותה להציג עמו ועם רעיו".[5]

עיסוק במבנה המרחבי היה אחד מהמדגמים המגדירים של הציור המודרניסטי המוקדם בפריז. ביצירותיה של מארי קאסאט קרבה ודחיסות הם האמצעים הקומפוזיציוניים המאפיינים גם את יצירותיו של אדגר דגה, למשל השימוש שלו בזוויות חדות של מראה, נקודות מבט משתנות ותחבולות מסגור. ניכר שהשניים השפיעו והושפעו זו מזה אהדדי.

מארי קאסאט מוצגת במספר יצירות של אדגר דגה.

3646-050_custom-773887b024fc12d20504b0eb75dc0834bd4b22b5-s400-c85

אדגר דגה, מארי קאסאט בלובר, 1879-1880, תחריט מטופל, מכון לאמנות שיקגו [6] 

DEX29

אדגר דגה, מארי קאסאט בלובר: גלריית הציורים, 1885, פסטל על תחריט, המכון לאמנות שיקגו

אמנית פורצת תפיסות מגדריות

החוקרת גריזלדה פולוק[7]  כתבה בספר פורץ דרך בזמנו בכל הנוגע לחקר תפיסות מגדר: "איננו יכולים להתעלם מהעובדה שתחומי הפרקטיקה האמנותית של תולדות האמנות מובנים ביחסי כוח של מגדר. על מנת לעסוק בכוחה של יצירת האישה עלינו להדגיש את ההטרוגניות של יצירת האמנות של הנשים, בצד התוצרים האינדיבידואלים".

מרבית התיאורים ביצירותיה של מארי קאסאט עוסקים במרחבים ביתיים, אך יש ציורים המתייחסים למרחב הציבורי, למשל טיול בין השבילים, נסיעה בפארק, בילוי בתיאטרון, שייט. אלה מרחבים של מיקום בורגני, הצגה של טכסים חברתיים שמהווים ויוצרים חברה מעודנת. במקרה של יצירתה של קאסאט, מופיעים גם ייצוגים של עבודה, בעיקר אלה המערבים טיפול בילד/ה.

יש לזכור שהקבוצה האימפרסיוניסטית היתה אטרקטיבית לחלק מהאמניות מאחר והנושאים שעסקו בחיי החברה הדומסטית נתפסו כ"נכונים" וכנושאים מרכזים ביצירותיהם. במבט מקרוב מעניין וחשוב לציין עד כמה מעט עד כמה מעט איקונוגרפיה אימפרסיוניסטית טיפוסית מופיעה ביצירות שנעשו ע"י אמניות. אין הן מציגות את הטריטוריה שהקולגות שלהן, הגברים הציגו באופן חופשי ביצירותיהם; למשל, ברים, בתי קפה, מאחורי הקלעים ועוד מקומות פופולריים כמו הבר בפולי ברז'ר או המולן דה לה גאלט.

מארי קאסאט עסקה בציוריה בנשים בתוך גבולות מוכרים וידועים של קודים בורגנים באשר למה נאות, מהי נשיות וכדומה. פולוק מתייחסת לדמותו של "המשוטט" הflaneur- שהנו כדברי ולטר בנימין המסמל את הפריבילגיה או החירות לנוע בין המרחבים הציבוריים של העיר, מתבונן, אך אף פעם לא יוצר קשר, סופג מראות דרך ובאמצעות מבט מבוקר ובשליטה אך לעיתים נדירות זהו מבט שיש בו מן הידע.

"המשוטט" הינו סוג של זכר שמתפקד בתוך המטריקס של האידיאולוגיה הבורגנית שדרכה המרחבים החברתיים של העיר נבנו מחדש. הספירות המחולקות לפרטי והציבורי, חלוקה שהפכה כתוצאה מכך לחלוקה של מגדר. הספירה הפרטית היתה העולם, הבית, הנשים, הילדים והמשרתים; הספירה הציבורית הגדירה עולם של עבודה פרודוקטיבית, החלטות פוליטיות, ממשל, חינוך וחוק ושירות ציבורי – לגברים! וכדברי ג'ול סימון, פוליטיקאי רפובליקני מתון, 1892: "מהי שאיפתו של האדם? להיות אזרח טוב, ושל האישה להיות אישה טובה ואם טובה. מה שנקרא בדרך מסוימת העולם החיצוני, והעולם האחר ששמור לפנים".

האישה הוגדרה והוגבלה. גברים נעו באופן חופשי בין הספירות בעוד שנשים נאלצו והתבקשו לתפוס את המרחב הביתי בלבד.[8]

במכתב משנת 1903 מסבירה קאסאט את תולדות הציור שלה "ילדה קטנה בכורסה הכחולה", 1878. המכתב נשלח אל סוחר האמנות הנודע אמברואז וולאר (Vollard) שקנה את הציור. "רציתי לחזור אליך אמש ולספר לך על הדיוקן של הילדה הקטנה בכורסה הכחולה. ציירתי אותו ב-1878 או 1879. זה דיוקן בתם של ידידים של מר דגה. ציירתי אותה בכורסה הכחולה והוא סבר שהציור טוב ויעץ לי ביחס לרקע. הוא אפילו עבד על הרקע. שלחתי אותו לסקציה האמריקאית של התערוכה של 1879, אבל הוא נדחה, שכן הציור נתפס חדשני מדי, וצוות השופטים מנה שלושה אנשים, שאחד מהם היה רוקח!". ידוע היה אפוא שדגה התערב בציור הזה. ניקוי הציור והרסטורציה שלו לקראת התערוכה הוכיחו זאת.

DEX01

מארי קאסאט, ילדה קטנה בכורסא כחולה, 1878, שמן על בד, הגלריה הלאומית, וושינגטון[9]

באשר לפרספקטיבה: נקודת הראות שממנה החדר צויר הנה נמוכה; הכורסאות נראות גדולות כאלו שתוארו מפרספקטיבה של אדם קטן המוצב בין דברים גדולים. הרקע המבליח בחדות מציין תחושה שונה של מרחק מהדמות המוצגת.[10]

נשים והמרחב הציבורי המודרני

אהבתה של מארי קאסאט לאופרה החלה בנעוריה. היא נכחה בכל מיני הצגות מוזיקליות בפילדלפיה, ארה"ב,  והאופרה בפרמה, איטליה, היתה הנאה מיוחדת עבורה. כשהחלה לצייר סצנות באופרה של פריז, היה בכך מן ההתייחסות לסביבה מוכרת שבה חשה בנוח ושמחה, כשם שחשה בביתה, בבתי הכפר השונים שלה, בגנים ובפרקים. לעיתים קרובות אף ציירה את אותם אנשים, בעיקר את אחותה לידיה שהיוותה נושא של מס' יצירות אופרה וגם קרובים אמריקאים שבאו לבקר. קאסאט ציירה אותם מתבוננים בהצגה ושומעים מוזיקה, וזאת בשונה מדגה שצייר את הסצנה על הבמה או התזמורת בירכתיים.

ביצירה "באופרה" (הלוגיה) האישה לובשת חליפה שחורה עם צווארון לבן וחפתים, מחזיקה מניפה  סגורה בידה השמאלית, בעודה מסתכלת דרך משקפי האופרה בידה הימנית. הכובע שלה קשור בסרט מתחת לסנטרה. זו אישה זרה המבקרת באופרה בשעת אחה"צ, וכאמור מתבוננת באמצעות המשקפת במשהו או מישהו שאינו נמצא על הבמה, שכן כשהצופה ממשיך לעקוב אחר המבט שלה, הוא מתוודע לאיש באותה לוג'ה המביט בה דרך המשקפת שלו.

יש כאן אלמנט חשוב – רגע שנתפס ע"י הציירת, עימות בין שני מבטים, ומתן עליונות למבטה של האישה. אנו מוצאים שהצופה מחוץ לתמונה מוצג כמעין אימז'-מראה של האיש המתבונן בתוך התמונה.  גריזלדה פולוק הציעה בנוגע לחקר של המבט : יותר מאשר שאר החושים, העין בוחנת, בודקת ושולטת. בדומה, ניתן לומר שזהו הנושא  של הציור – הבעייתיות של הנשים המצויות בציבור והנן פגיעות למבט הבולש. הצופה ביצירה הופך למשתתף פעיל במשחק של המבט החודר של הגבר המתבונן מרחוק במשקפתו בדמות הנשית הראשית.

SC145623.jpg

מארי קאסאט, באופרה (הלוגיה), 1878, שמן על בד, מוזיאון בוסטון לאמנות [11]

בציור "שתי עלמות צעירות בלוגיה" מוצגות שתי הגבירות הצעירות מרי אליסון הברונטית והבת הבלונדינית של סטיפן מלרמה המשורר, ידידה של מארי קאסאט. הן יושבות זקופות, שקועות במאוד באופרה, ראשיהן המנוגדים ממוסגרים ע"י הפיתולים הגדולים של הרצועות מאחוריהן וע"י התחתית של השנדלייר המרכזי הנחתם בפינה הימנית העליונה של התמונה. שתי הנשים הצעירות נושאות פרחים: מדמוזאל מלרמה, בוקה קטן עטוף בנייר, מיס אליסון, זר מצויר על מניפתה הפתוחה לרווחה שמסתירה את פיה ואת סנטרה.

DEX06

מארי קאסאט, שתי עלמות צעירות בלוגיה, 1878-1880, שמן על בד, הגלריה הלאומית, וושינגטון [12]

יש שוני גדול מאוד בין ציורים אלה לבין העבודה של רנואר באותה תמה  בתיאטרון", (היציאה הראשונה"), 1876, שמן על בד, הגלריה הלאומית, לונדון. ביצירה של רנואר הבחירה היא הצגת הצעירה בפרופיל, גלויה למבטו של הצופה בתוך האודיטוריום, בעוד שהיא נראית לא מודעת לאופן שבו היא נתפסת.

_fronts_N-3859-00-000019-WZ-PYR

אוגוסט רנואר, בתיאטרון" (היציאה הראשונה), 1876, שמן על בד, הגלריה הלאומית, לונדון [13]

גברים ונשים במרחב הביתי

מארי קאסאט עוסקת במרחב הביתי: המרפסת, הגן, חדר השינה, האמבט. הדמויות המופיעות במרחבים אלה הן בעיקר נשים וילדים, אותם היא מציגה בחן רב ובאופן מרגש במינו, וניכר שהם חשים בנוח במרחב זה, אף שניתן למצוא גם ייצוגים (מעטים) של אב ובנו.

קאסאט ציירה את אחיה אלכסנדר ואת אחיינה בעת ביקורם בביתה בפריס בפורטרט כפול שיש בו מן הקרבה, אך גם מן הרשמיות (העיתון). קאסאט ציירה מספר פעמים את אחיה, איש עסקים מפילדלפיה.[14]

portrait-of-alexander-j-cassat-and-his-son-robert-kelso-cassatt-1885.jpg

מארי קאסאט, פורטרט אלכסנדר ג'י קאסאט ובנו, רוברט קלסו קאסאט, 1884, שמן על בד, מוזיאון פילדלפיה לאמנות

בציור אחר, "אם ובנה" (המראה האובלית) מדגישה את הקשר בין האם לבנה על רקע המראה האובאלית (שביצירות דתיות מתקופת הרנסנס) מסמלת את הבתולה מריה, אך גם משמשת כמעין הילה המקבילה לראשן של הדמויות.[15]

DT2025.jpg

מארי קאסאט, אם ובנה (המראה האובלית), 1899 בקירוב, שמן על בד, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק

מודה, חביבים עלי ציוריה של מארי קאסאט, וזו הזדמנות פז לראות את העבודות שלה המצויות באוספים שונים בארה"ב ואירופה בתערוכה זו. הפוסט מתבסס על ספרה של גריזלדה פולוק, על אתר מוזיאון ז'אק-מאר אנדרה ועל הרצאותיי בנוגע למבט נשי/מבט גברי, אימפרסיוניזם ועוד בעבודתי במוזיאון תל אביב, באוניברסיטה, קתדרות וכנסים.

תודה,

זיוה קורט

052-3407209

 

זיוה קורט היא חוקרת ויועצת אמנות ואוספים; מרצה ומנהלת הארכיון ההיסטורי של מוזיאון תל אביב לאמנות.

עמיתת מחקר, מרכז אלישר, אוניברסיטת בן גוריון. ניתן ליצור אתה קשר באמצעות האימייל   Asfan.k@gmail.com

 

[1] https://www.pafa.org/collection/baby-mothers-arm

[2] http://parismuseescollections.paris.fr/fr/petit-palais/oeuvres/la-musique-music-party

[3] Mary Cassatt An American Impressionist in Paris, Exhibition, JACQUEMART-ANDRÉ MUSEUM, http://www.musee-jacquemart-andre.com/en/mary-cassatt

[4] מאוחר יותר מארי קאסאט שנאה ציור זה והיא כתבה לדילר שלה פול דוראן- רואל ב-1912 או 1913 ש"איני רוצה שמישהו ידע שדגמנתי לציור זה". מוויקיפדיה https://en.wikipedia.org/wiki/Mary_Cassatt

 

 

[5] https://www.nga.gov/exhibitions/2014/degas-cassatt.html

[6] https://www.nga.gov/features/degas-cassatt/mary-cassatt-at-the-louvre.html

[7] Pollock, G. Vision and Difference: Femininity, Feminism and Histories of Art, Routledge, London and New York c.1988, pp. 50-90.

[8] Pollock, G., Op.cit.

[9] https://www.nga.gov/collection/art-object-page.61368.html

[10] הציור הופיע בשער הקטלוג של התערוכה בוושינגטון, 2014.

[11] http://www.mfa.org/collections/object/in-the-loge-31365

[12] https://www.nga.gov/collection/art-object-page.46571.html

[13] https://www.nationalgallery.org.uk/paintings/pierre-auguste-renoir-at-the-theatre-la-premiere-sortie

[14] https://www.philamuseum.org/collections/permanent/104479.html

[15] https://www.metmuseum.org/art/collection/search/10401

לאה ניקל פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטיים

IMG_1073

גלריה שלוש, תל אביב אוצרת מירה חנן אבגר  22.3.2018-5.5.2018

"אני לא יכולה לכסות את הבד עד הסוף בכתם כהה לגמרי", אמרה לאה ניקל בריאיון, "…זה חונק אותי…אני תמיד משאירה… איזו קרן אור". "הציור בשבילי הוא ממשות שיש בה נשמה וזרימה וחיים…".

במלאת מאה שנה להולדתה של לאה ניקל מוצגת התערוכה "פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטיים" בגלריה שלוש. התערוכה מוצגת בחלל המואר והיפהפה של הגלריה המשמש כמעין "נזר" לציוריה היפהפיים של ניקל המוצגים בשתיים מקומות הגלריה.  ניקל, לקחה חלק בניסוח הציור המופשט המקומי, ומשויכת לציור "המופשט הלירי" המעמיד את הביטוי האקספרסיבי של האמן במרכז. ציוריה מתארים נופים פנימיים, השואלים השראה ממראות וזיכרונות פרטיים כשם שמזיכרונות קולקטיביים, ואפופים בתחושה של מקצבים אנרגטיים.

אמנותה של ניקל שהינה מופשטת במהותה, מתרכזת באוטונומיה של יצירת האמנות: בביטוי של ערכים אמנותיים – צבע, קו, צורה, מרקם, קומפוזיציה. המחווה הציורית המתרחשת על גבי מצע הציור קשורה לפעילות כגון התזה, מריחה, גירוד, משיכת מכחול, שרבוט, צבעים שקופים ואטומים,  ועוד בהשראת תנועות האקספרסיוניזם המופשט בארה"ב והארט אינפורמל[1] באירופה. אל הציור בכלל ואל הצייר חיים גליקסברג, המורה שלה, הגיעה לאה ניקל בהיותה נערה בת 17.

ניקל חיה בפריס אחת עשרה שנה (1950-1961). "אני אסירת תודה לפאריס", אמרה לאה ניקל, "פאריס נתנה לי את הבסיס, את השלד, הראתה לי את הדרך שם ורק שם, היא הדגישה, למדה "לצאת לעבודה מדי בוקר כמו פועל שהולך יום יום בבגדי העבודה שלו לבית החרושת".

בתחילתה של תקופה זו, ההתבוננות היא על הבד המלא והממוסגר במעין מבט מן הפנים אל החוץ. בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת לאחר אירוע שעברה, המבט נאחז בכתם, בטקסטורה טעונה; אך עם הזמן המבט נפתח לחירות מוחלטת בעבודה. בהמשך חודר המבט המדיטטיבי שיש בו מן האזכור לקליגרפיה היפנית.

1

השימוש בטקסט מופיע כהתנסות ראשונית כבר בראשית דרכה האמנותית בשנות ה-50, בתקופת מגוריה בפריס. בציור מחווה לידידה האמן ההולנדי "טק" מתקופה זו, הוסיפה לצד דיוקנו את שמו באותיות לועזיות. בשנות ה-70, השנים בהן צויר ציור זה, חזרה ניקל ביתר שאת לעשות שימוש בטקסט בציוריה באופן שלכאורה אינו תואם את אופייה הלא רשמי של יצירתה המופשטת המבקשת להיות מעין "כתב נפש" .

במהלך שנות ה-70, ניקל חיה מספר שנים בניו יורק. ניו יורק של שנים אלו היתה מרכז אמנותי חדשני, ניסיוני ופורץ גבולות והיוותה מוקד עליה לרגל לאמנים מכל הסוגים: אמנים קונספטואליים, ציירי פעולה, משוררים, נגני ג'ז, ועוד, שהשפיעו והושפעו זה מתחומו של זה. יצירה זו של ניקל ספוגה באווירת העיר: ברעשים, באנרגיה ובחשמל של הסביבה הניו יורקית האורבנית. בארה"ב, חזרה ניקל וגילתה את הכוח והאפשרויות הגלומות במילה הכתובה ומשחק המילים בציור עצמו.

משנות השמונים ואילך מופיעים בציור המופשט של ניקל מרכיבים מובנים, פיסוליים, קוויים, רישומיים. כבר מההתבוננות בעבודותיה הפיגורטיביות המוקדמות של ניקל ניתן להבחין בחוש שהיה לה למבנה, שלא אבד גם כשהציור שלה הפך למופשט.

FullSizeRender.jpg

לאה ניקל: פרפר שחור, 1994

שם התערוכה נובע מדימוי הפרפר  השחור. ברצוני להתייחס כאן ליצירה של לאה ניקל, פרפר שחור, 1994. ניקל נמנעה באופן עקבי וכמעט פנאטי מלספק פרשנות או בדל מפתח לעבודתה, "שכל אחד יבין מה שהוא רוצה", נהגה להפטיר. מאותה הסיבה נמנעה גם ממתן שמות מסגירים לציוריה, כאילו ביקשה לגונן על קסמם של הדברים שאין להם מובן סופי. רק כאשר מוטיב צורני מזוהה התעקש להופיע בציורה, כתבה האוצרת נעמי אביב, והכתירה אותו בשמו. זהו דינו של הפרפר השחור.

הפרפר בגלגוליו השונים, כחרק או כגולם, שב ומופיע ביצירתה של ניקל מראשיתה. הוא לעולם אינו מבוסס על הסתכלות, הוא תמיד מומצא ומתפתח בדרך מופשטת באמצעות כתמים המרחפים בחלל התמונה, משל למהלך היצירה: לחופש, לתנועה בחלל ולמקצב משיכות הצבע על הבד הלבן. הציור של ניקל התהווה מתוך הרצון לחופש, לשחרור גופני ומנטלי, ומנגד מתוך הכורח התמידי להתייצב מול הבד הריק שגודלו, צבעו הלבן, והיותו מתוח על מסגרת הפכו אותו לנקודת ההתחלה. "הוא כבר אובייקט, הוא כבר קיים" אמרה, "ראשית כל אני מלכלכת אותו בצבע…".

מתוך ההתמודדות המתמדת עם הגבולות הנתונים של הבד, רבים מן השטחים הצבעוניים בציוריה של ניקל מגיעים עד גבול התמונה ונעצרים בשוליה. הכאוס המדומה שבמריחות החופשיות בציוריה, הופך באופן זה לקומפוזיציה המאורגנת תחת סדר מסוים, ובמקרה של הפרפר השחור, לקומפוזיציה מאורגנת להפליא: הפרפר נמצא במרכז הבד, שחור על גבי צהוב, כהה על גבי בהיר. כמו פרפר שסובב את האור: השחור כמו מסמל את התנועה והצהוב את החלל המואר.

בריאיון עמה סיפרה ניקל כי אחרי שציירה את הציור גילתה את הפרפרים בשיריה של זלדה ובפרט את השיר "פרפר שחור". ניקל שהאמינה בכך שקיים זיכרון קולקטיבי בלתי אמצעי המשותף לאמנים מתחומים וממקומות שונים, התרגשה מהגילוי.

"פתאום חדר אל האולם

פליט אפל מגיהינום

פרפר שחור"

 

כתבה זלדה, ואילו הפרפר של ניקל, לעתים פליט אפל בדמות גולם כלוא ואטום אך גם משל לחופש, לתנועה בחלל ולחדווה שביצירה.

לצבע השחור ביצירתה של לאה ניקל שימושים שונים לאורך השנים: לעתים הוא משמש להדגשת הצבעוניות, לעתים הוא מופיע ככתם – ספק דימוי ספק צל, ולעתים כקו – מעין כתב יד אישי שמשקף את תנודות הנפש, ובעבודה זו הוא מופיע כמסך כבד המכסה ציור צבעוני אחר ובאותה העת מגלה את שרידיו. משיכות המכחול האינטנסיביות המונחות זו על גבי זו בעוביים שונים, התבליט והחריטה, הופכים את משטח הציור לפני שטח טופוגרפיים ויוצרים מעין טקסטורה מבעבעת המסתירה ומגלה באותה העת את הביוגרפיה של הבד.

לאה ניקל "פועלת עבודה", נהגה להשכים מדי בוקר לעבודה; בשיחה עם נעה תרשיש אמרה: "לא מחכה למוזות ולא ממתינה להשראה, כי "תוך כדי עבודה קורים דברים, עולה נושא, נוצר דימוי, משתנה חלל… אני רוצה ואני צריכה להפתיע את עצמי עם צבע, עם כתם או קו, עם רעיון…".

IMG_1079

תודה למירה חנן אבגר

חומרי הפוסט נלקחו – מטקסט התערוכה לאה ניקל במלאת 100 שנים להולדתה פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטסיים, גלריה שלוש

לאה ניקל – שנות פריס 1961-1950, מוזיאון מאנה-כץ, אביב-קיץ 2004

לאה ניקל-המוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן, קטלוג מס' 4

"עבודות – נייר" – לאה ניקל, סורין הלר

לאה ניקל וחן שיש, במרחק שחור, מוזיאון אשדוד

 

[1] ארט אינפורמל Art informel הינו מינוח צרפתי המתאר מגוון גישות לציור מופשט בעשורים 1940 ו-1950 שיש לו מתודולוגיה אימפרוביזורית וטכניקה שיש בה מן המחווה http://www.tate.org.uk/art/art-terms/a/art-informel

 

טובית בסירטמן, "בריאה", 2017, שמן על בד

IMG_0013
טובית בסירטמן, "בריאה", 2017, שמן על בד, 39X30 ס"מ

"בריאה"! ילדה, ילד, ישנים, סצנה ביתית רווחת לכאורה, שהרי שינה היא מצב בו אנו מבלים כך אומרים כשליש מחיינו. בציור זה שהינו חלק מסדרה חדשה העוסקת במצבי שינה משפחתיים, טובית מנכסת את דמויות הישנים מהתחום הביתי, האינטימי, האמור להיות מגונן וחושפת אותם לעין הצופה המתבונן/ת.

שינה מהווה פסק זמן, בו אנו פסיביים ומנותקים ממוקדים של גירוי ופעלתנות (אלא אם כן מדובר בפעולת החלימה הפעלתנית). לא בכדי אומרים יהודים/יות מאמינים/ות עת הם עולים על יצועם תפילה, ובעת הקימה את תפילת הבוקר "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרתי בי נשמתי…"

טובית מספרת: "ציור זה הינו חלק מסדרה חדשה העוסקת במצבי שינה משפחתיים, בה הדמויות מוצגות בתנוחה אקראית של שינה, ויוצרת להן סביבה מוכרת מתוך כוונה לייצר פרשנות חדשה לאותה תנוחה בלתי נשלטת".

בעבודותיה של טובית מספר מעגלים, לכאורה מנוגדים, לכאורה משלימים – עלומים/זקנה; פנים/חוץ; נשגב/נמוך; ביתי-נעים/מאוים… הדמויות בציוריה של טובית אינן מבוימות; הן פועל יוצא של תיעוד אירועים בחיי המשפחה, ברגעים הקטנים והגדולים, כשהחוט המקשר הינו הצגת הדמויות במצבים לא מודעים למבט הצופה בהם, חשיפה.

עין הצופה ועינה של טובית משתלבות זו בזו; עינה של האמנית המעלה בציוריה את הפעולות השגרתיות, היומיומיות, הפרוזאיות, היא בו בזמן עין המתבונן/ת הפולש אל הספירה הביתית, האינטימית, האמורה להיות מוגנת ומגוננת.

בקטלוג התערוכה של לוסיאן פרויד, ציטט פרופ' מרדכי עומר את מאמרו של לוסיאן פרויד "מספר מחשבות על ציור", (יולי 1954):

"על הצייר להעמיד את עצמו במרחק רגשי מסוים מנושא ציורו, כדי לאפשר לו לדבר…"

ציירים המשתמשים בחיים עצמם כבנושא, העובדים כשמושא העבודה שלהם ניצב לפניהם או מצוי תדיר בראשם, עושים זאת כדי לתרגם את החיים לאמנות בצורה כמעט מילולית. יש לערוך תצפית הדוקה ביותר על הנושא: ואם כך אכן עושים – יומם ולילה – הרי שהנושא – הוא, היא או החפץ – יחשוף לבסוף את הכל, דבר שבלעדיו הבחירה עצמה אינה אפשרית".[1]

[1] מרדכי עומר, לוסיאן פרויד, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1996, עמ' 15.

טובית בסירטמן הציגה תערוכת יחיד אשתקד:  עסק משפחתי, טובית בסירטמן – ציורים, גלריה פלורנטין, תל אביב, אוצרות כרמל גוטליב קמחי, מאי-יוני 2017.

צילה פרידמן, חם לה ב…" או רוז סלאווי, 2017

 

"חם לה ב…", 2017, טכניקה מעורבת, הדימוי  (צורה אובלית) עשוי מגזרי עיתון + דבק פלסטי, נייר טואלט ותרסיס צבע אדום, מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד (דצמבר 2017-אפריל 2018), אוצרת רעיה זומר-טל

פרידמן צילה- 021 - 2.jpg
צילום:  רן ארדה

במוזיאון ינקו-דאדא בעין הוד מוצגת התערוכה 'משתנה – 100 שנה ל"מזרקה" של מרסל דושאן'. האמנית צילה פרידמן מציגה בתערוכה זו את העבודה "חם לה… "/  או רוז סלאווי.     

צילה: "עבודת מיצב זו הוזמנה במיוחד לתערוכת  100 שנה ל'משתנה'; מרסל דושאן  הוא אחד האמנים שהשפיעו מאד על האמנות המודרנית, ואכן גישה זו  אפשרה לי כרעיון להוציא פריט מהקשרו ולהציבו במוזיאון.

'חם לה …בתחת', אחד משמות העבודה של דושאן; בעבודה זו השתמשתי במגזרות נייר עיתון. בניתי צורה נשית וגינאלית המשכפלת את עצמה 5 פעמים. בווגינה  מתרחשים הדברים הכי מוצנעים שלא מדברים עליהם ומשם יוצאים הצרכים שלנו למשתנה כמו דם האדם/ האישה.

צורת העיגול/ האובלי, מוטיב צורני חוזר בעבודתי הן ברישום והן באובייקטים.  בין הדימויים האחרים בעבודותיי, אבני חכמה עשויים מנייר טואלט או עבודה אחרת  'והיא אמרה' חצי כדור אובלי העשוי נייר לבן להדפסה ועליו טקסט 'והיא אמרה' ".

מרסל דושאן ב"רדי מייד" זה שלו, "המשתנה", לוקח חפץ שימושי, מפקיע אותו מהקונטקסט שלו ומעניק לו משמעות חדשה. וכך מתוקף היותו אמן, הוא מעניק לחפץ את אופיו האמנותי. הוא מעלה את החפץ לדרגת אמנות, וחותר תחת המושג המקובל עד זמנו באשר למהות הגדרת יצירת אמנות.

דושאן חתם על עבודה זו בשם R. Mutt. הוא שלח אותה לתערוכה של "אגודת האמנים העצמאיים", שהתקיימה בניו יורק בשנת 1917. השם מט נלקח מבית חרושת לייצור כלים סניטריים בשם מוט Mott. ולטר ארנסברג, ידידו של מרסל דושאן ואספן של עבודותיו, נתן ליצירה את השם "מזרקה".

ארתור דנטו בשיח שלו אודות דושאן:  דושאן אמר – Mr Mutt לקח פריט חיים פשוט, וטיפל בו כך שהפונקציה המקובלת שלו כמשתנה, נעלמה, ובמקומה הופיעה כותרת חדשה. יצירת האמנות היא מחשבה + אובייקט.  המילה "מחשבה" מאוד חשובה שכן יש בכך את הניסיון המודרניסטי לצקת את המחשבה לתוך הצורה. דנטו אומר שמאז כל פרשני דושאן ניסו להבין מהי המחשבה שהוא העניק במקום המחשבה הישנה. חדרה לכך משמעות רעיונית חדשה לא נראית. תכונה אינטלקטואלית במקום התפקיד הישן של כך. האובייקט באמצעות הרעיון עובר טרנספיגורציה. הרעיון קובע מה רלוונטי ליצירת האמנות. "אנו זקוקים להפעלה של הכישורים האינטלקטואלים שלנו כדי לזהות את המהות הקונספטואלית של היצירה, כדי לדעת כיצד לחוות אותה".[1]

אסלה.jpg
צילום: צילה פרידמן

[1] Danto, Arthur C., The Philosophical disEnfranchisement of Art (New York: Columbia University Press, 2005), pp. 14-16, 32-35.

 

לובאינה הימיד, זוכת פרס טרנר

הורד (1)
Lubaina Himid, a piece from Swallow Hard: The Lancaster Dinner Service, 2007. Courtesy of Hollybush Gardens.

האמנית הבריטית לובאינה הימיד הינה האישה השחורה הראשונה והאמנית המבוגרת ביותר שזכתה בפרס טרנר, הפרס היוקרתי ביותר בעולם האמנות. האמנית בת ה-63 ילידת זנזיבר – שעבודתה עוסקת בזהות של גזע – גדלה בלונדון וחיה בעיר הצפונית של פרסטון. הימיד הוצגה עם הפרס ע"י הדי.ג'י  גולדי בטכס שנערך בתחילת חודש דצמבר השנה בעיר האנגלית הצפונית של Hull, שם מוצגת עבודתה בתערוכה המוקדשת לאמנים שהיו בין המועמדים לזכייה בפרס.

בנאום שנשאה לרגל הזכייה בשידור ישיר בבי.בי.סי., הימיד הודתה לחבר השופטים בפרס ולתומכים בה. "לאנשים שעצרו אותי ברחובות פרסטון והול לברך אותי – תודה לכם, זה עבד", היא אמרה. הימיד הודתה גם לחוקרי האמנות שכתבו על הפרקטיקה שלה במה שהיא קוראת the "wilderness years".

פרס טרנר הינו פרס שנתי הניתן לאמן בריטי עד גיל 50. השנה שונתה מגבלת הגיל ובין המועמדים שניים בגילאי 50 ו-62 שנה. הפרס הינו על שם הצייר מילורד טרנר. הוא ניתן בחסות הטייט החל מ-1984 והינו הפרס החשוב ביותר בבריטניה.

אחד מיעדי הפרס המוצהרים: "אנשים המתעניינים בתרבות זמננו, אך אינם מבקרים דרך קבע בגלריות". התערוכה מלווה בקורס מיוחד ובשורה של שיחות וסימפוזיונים ברחבי בריטניה המעבים את הממד החינוכי של האירוע ומסווים היבטים מסחריים יותר.

שווי הפרס בסך 25,000 ליש"ט מוענק לאמן/ית על תערוכה יוצאת דופן או מיזם אחר בשנה הנתונה. הפרס כולל בין היתר, תערוכת יחיד במוזיאון טייט בריטן לכל אחד מארבעת מועמדיו הסופיים.

המועמדים הנוספים השנה –  Hurvin, Anderson Andrea BüttnerRosalind Nashashibi– כל אחד מהם מקבל 5,000 ליש"ט.

מנהל טייט בריטיין Aklex Farquharson, שעמד בראש חבר השופטים של פרס טרנר, הילל את עבודתה של הימיד, באמרו ל'דה גארדיאן' שהיא עוסקת בנושאים "קשים, כואבים".

במהלך הקריירה הממושכת שלה, הימיד חקרה באופן מתמיד תמות של הגירה, עבדות וזהות גזע דרך פרקטיקה עשירה ומגוונת. "אני מעוניינת ביותר בביטוי איך (אנשים צבעוניים) עיצבו את התרבות הבריטית, הן כשהובאו כעבדים למשל, או איך אנו שינינו זאת בקיום ובמהות שלנו", אמרה הימיד בראיון בינואר 2017, לרגל שתי תערוכות יחיד שהיו לה ב-Modern Art Oxford וב-Spike Island, בריסטול. העבודות שלה בתערוכת פרס טרנר, המוצגות מאז ינואר ב-Ferens Art Gallery בהול, הינן מעשור 1980 וכוללות את A Fashionable Marriage, מיצב מ-1987 שקיבלה השראה מ"נישואין אלה מוד" של ויליאם הוגרת וכולל תגזירים של דמויות כמו מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן.

הורד (2).jpg
Lubaina Himid, detail of A Fashionable Marriage, 1987. Courtesy of Hollybush Gardens.

הזכייה בפרס טרנר מביאה עמה חשיפה עצומה להימיד – שהינה גם אוצרת ופרופסורית לאמנות עכשווית ב-University of Central Lancashire – בזמן בו יש תשומת לב גוברת של הציבור ליצירתה. בתערוכה בהול ביקרו כבר כ-90,000 אנשים.

ועדיין, האמנית מתנגדת לרעיון שהתעלמו ממנה. "מבקרי אמנות ראו את היצירות שלי וסיקרו אותן, בעיתונות, אך חוקרי אמנות או אוצרים או אמנים אחרים לא נחשפו ליצירות שלי", היא אמרה לבי.בי.סי. "זה לא יוצר שינוי בסוג העבודה שאני עושה אך זה ייצור שינוי אצל ….האנשים שתמכו בי לאורך השנים", היא הוסיפה באשר לזכייה בפרס טרנר. "זה נשמע כמו קלישאה, אך זהו ניצחון עבורם, גם כן".

הורד
Portrait of Lubaina Himid. Courtesy of Hull UK City of Culture.

Kaplan, I.(2017, December 5). Re: Lubaina Himid's Turner Prize Win Makes History. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-lubaina-himids-turner-prize-win-history

ללינק על פוסט שכתבתי על פרס טרנר לשנת 2017

https://zivakoort.com/2017/05/06/%D7%A4%D7%A8%D7%A1-%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%A8-2017/

 

 

דבר אלי בפרחים, אהובי!

 

אסתר כהן, חצבים, טריפטיכון, עט כדורי על נייר, 2017
אסתר כהן
חצבים, טריפטיכון,  עט כדורי על נייר, 17X50  ס"מ כל יחידה, 2017

פלוריוגרפיה תערוכה – גלריה זוּזוּ,  גלריה להנעה חברתית,  אוצרת רותם ריטוב            17.11.2017-6.1.2018

בתערוכה פלוריוגרפיה Floriography – שפת הפרחים, באוצרותה של רותם ריטוב, מוצגים דימויי פרחים וצמחים ארץ-ישראליים. בתערוכה משתתפים עשרה אמנים ואמניות, המעניקים משמעות אישית לשפת הפרחים.

וכך כותבת ריטוב,  המונח פלוריוגרפיה Floriography – שפת הפרחים "The language of flowers", נטבע לראשונה במהלך התקופה הוויקטוריאנית במאה ה-19 כאשר השימוש בפרחים כתקשורת סמויה הפך לפופולרי ושימושי. זאת במקביל להתעניינות המוגברת בבוטניקה וגידול צמחים עקב התפתחויות מדעיות, טכנולוגיות ואדריכליות.

ביצירות מופיעים פרחים ולהם מסרים שונים גלויים וסמויים כאחד, הנהירים ליודעי חן.  מציגים לפי סדר הא"ב: אילנה בר, דפנה גזית, גלי גרינשפן, גוני חרל"פ, אסתר כהן, הדר מיץ, נטלי מנדל, אמי ספרד, עמיר רוזנברג, רותם ריטוב. העבודות הן בטכניקות ומדיה שונים – צילום, מיצב, רישום, ציור, וידיאו ועוד.

אילנה בר "עשבים חשופים", 2017. במיצב רישום פחם שלה חוזרת לנוף ילדותה. לצמחיה לצדי הדרך – קנים, קוצים, פטל ועוד, בונה "נוף חדש" עתיר קווים, פיתולים, ומקצבים. בר מציינת את הצורך העז לנוע ולבצע את פעולת הציור.

דפנה גזית בגוף עבודות צילום דאגרוטייפ [1] 2013-2016, נותנת במה לצמחים שהעין רגילה לראות בצדי הדרך ובגינות ציבוריות. בצילומיה עוקבת גזית אחר תהליך הצמיחה והקמילה של הצמח, והבחירה בטכניקת הצילום דאגרוטייפ, שיש בה מן היחידאי, שאינו ניתן לשכפול מעניקה נשגבות לעבודות.

דפנה גזית, חרצית, דאגרוטייפ, 2016
דפנה גזית, חרצית, דאגרוטייפ, 34×32 ס"מ, 2016
קרדיט צילום: דפנה גזית

גלי גרינשפן מיוצגת במבחר עבודות, 2005-2017. במיצב וידיאו ושטיח מציגה האמנית מחזור צמיחה וקמילה של  צמחי בית – הוורדים. בעבודה סיגלית שחורה, סיגלית אפורה, קרמיקה, מתייחסת גרינשפן לסיגלית, צמח, בעל מחזוריות של פריחה וצמיחה, כשכל העת גודלו וצורתו נשארים קבועים. ההשראה לעבודה, צמח סיגליות רב שנים שהיה בבית הוריה מכניסה ממדים נוספים של זיכרון ואלמנט הזמן ומה שהזמן מעולל.

גלי גרינשפן, מיצב וידיאו, שטיח ופרחים, 2017.jpg
גלי גרינשפן
Flowers, מיצב וידיאו, שטיח ומסך, קוטר 120 סמ, 2017
קרדיט צילום: פריים מתוך העבודה

גוני חרל"פ גוף עבודות "משפך", 2013-2014. עבור חרל"פ המשפך מהווה כלי עבודה משמעותי. הוא משמש כתבנית לתוכה נמזגים ודרכה מתרבים עשרות מיני משפכים. כל משפך שנוצק הינו יחידי במינו, תוצר סך התהליכים, החומרים, הצבעים והרגעים שנמזגו לתוכו. היא מעניקה להם שמות ובכך מאמצת פרקטיקה של סידור ומיון. חרל"פ גם מתייחסת לצורת המשפך שיש בה מן הסממנים הפאלי, הרחמי, האנדרוגיני, צורה ניתן למצוא אותה במערבולות, באיברי הגוף ובעולם החי והצומח.

גוני חרלפ, Funnel , מדיה מעורבת,2, 2013.jpg
גוני חרל"פ, Funnel #2,  מדיה מעורבת, 100x70x20 ס״מ, 2013. 
קרדיט צלם: יובל חי

אסתר כהן גוף עבודות 2014-2017. כהן רושמת רישום צמחים פרטני, מדוקדק בעט כדורי על מצע נייר ומפות ארץ ישראליות מקוריות מתקופות שונות. היא חוקרת מסורות, ריטואלים, נרטיבים ומטענים תרבותיים בבוטניקה בת המקום. בעבודותיה היא מנהלת דיאלוג שיש בו מן הביקורת באשר למסורות עבר מול אלה הממשיכות להתקיים גם כיום. הקשר בין הצמחים המצוירים לבין המפות מבוסס על שלוש מערכות: מיקום גיאוגרפי של צמיחת הפרחים; פולחנים ומסורות בהקשר למקום המצוין על המפה; משמעות הצמחים במסורות דתיות ועממיות בשלושת הדתות המונותיאיסטיות: יהדות, נצרות, אסלאם.

Ester Cohen_Nazareth
אסתר כהן
כתר קוצים (נצרת), עט כדורי על נייר, 65X60 ס"מ, 2016

כהן מסמנת, ממפה ומגדירה גבולות של ממש וגבולות סמליים בתהליכי הביות והמשטור של הטבע הפראי. למשל, בעבודה "טיון דביק ולבונה" כהן מחברת בין הצמח הצהבהב הצומח על אם הדרך ונוטה להשתלט בקלות על כל חלקה פנויה, לבין צמח הלבונה המקודש ביהדות. הלבונה צמחה בימי קדם באזור צפון ים המלח וחבל יריחו. מיקומו  של צמח זה באזור העליון של המפה, מרמז על חשיבותו ועל השימוש בו בפולחן קטורת הבשמים בבית המקדש. המפה שנבחרה לרישום זה היא מפה ישנה מימי המנדט הבריטי.

אמי ספרד "במיצב מדיה אימרסיבית[2] "כיבוש השממה" או "טע עץ במו ידיך", 2017, בוחנת את היחסים בין הפוליטי והאקולוגי, והאופן שבו קשרים אלו מטעינים את הנוף המקומי במשמעויות וסמליות. היער בעבודה הוא הייצוג הדיגיטלי של יער בן שמן. הצופה משוטט ביער בו נטועים עצי האורן כ"מעין פולשים" שהשתלטו על אזורי המחיה ופגעו במגוון האקולוגי ובסביבה. היער הוא גם אזכור למימוש החלום הציוני לכיבוש השממה.

הדר מיץ גוף עבודות 2014-2017. להופעתם של פרחים וצמחים בעבודותי של הדר מיץ משמעות סימבולית, הנגזרת מהמיתולוגיה המערבית והמזרחית ביחסי אדם וטבע. במיצב הווידיאו "נרקיס" מהפכת מיץ את היוצרות ובמקום העלם נרקיס שהתאהב בבבואתו הנשקפת במים, עד לסופו הידוע, היא מציגה דמות עלמה זקופה בביצת פרחי לוטוס. מיץ מתייחסת לממד הזמן בביצה, שיש בו מן האיטיות והמדיטטיביות, ומן ההזמנה של הצופה להשתהות, ומפגישה כאן מסורות מערביות בצד עקרונות בודהיסטיים.

הדר מיץ, נרקיס, מיצב וידיאו בהקרנה על לוח פרספקס, 2014
הדר מיץ, נרקיס,מיצב וידאו בהקרנה על לוח פרספקס, קוטר  120 ס"מ, 2014
קרדיט צלם: סטילס מתוך וידאו

נטלי מנדל, "פרחים מן העתיד", מיצב סאונד מודולרי,  חשמל ועלים מלאכותיים, 2017. המיצב מדמה סוכה, מקום מזמין להחבא בו אך גם מקום של מצוקה. הצלילים הבוקעים מהפרחים הם הקלטות של צלילים אורגניים שעברו עריכה דיגיטלית כדי להעמיק את תחושת הזיוף אשר היצירה מנסה להעביר, החלפת הטבע, מוציא ישן מפני חדש.

עמיר רוזנברג, "ללא כותרת", מיצב גבס, רדימייד ועץ, 2017. פרקטיקת הנבטת גלעין אבוקדו באמצעות שלושה קיסמים הנעוצים בו בעודו מונח על שפת כוס מים מהדהדת באנלוגיה לחיקוי הטבע, פרקטיקה שניתן למצוא בבתים שונים בארץ- מעין מיני ביוספרה המכילה את כל התנאים להיווצרות חיים. תשתית פשוטה זו מאגדת בתוכה את הידע הביולוגי האצור הגלעין, כשם שאת המחשבה האנושית היודעת לחלץ  ידע זה ובניית תשתית למימושו מחדש. ביציקות האבוקדו נוצרת אנומליה שכפולית, בעוד שבפעולת השכפול נוצרים העתקים זהים המחקים את פעולת השיבוט הגנטי האנושי.

רותם ריטוב "הזר של עדה לעד", דרדרים ופיגמנט, 2017. פרח הדרדר הינו אחד מהאטריבוטים של האלה עדה לעד אשר פולחנה משויך באמצעותו למקום ולזמן הכנעני/מזרח תיכוני. הדרדר שדרכו לקמול, תוך כדי שמירת זרעיו חבויים בין קוציו עד לנביטה בעונה עתידית, מסמל את תפקידה של האלה. האמביוולנטיות המצויה בו כקמל, מחולל שריפות קיץ בצד הכלת החיים בחובו, פריחה והמשכיות, קשורה לאלה עדהלעד, השומרת על האמת מפני כל עיוות נרטיבי והיסטורי, ופולחנה מאפשר נוכחות בו בזמן של נרטיבים שונים בלא שיגרעו מחלקו של האחר.

רותם ריטוב, הזר של עדהלעד, דרדרים ופיגמנט זהב, 2017.jpg
רותם ריטוב, הזר של עדהלעד, דרדרים ופיגמנט זהב, 18X18 ס"מ, 2017
קרדיט צלם: רותם ריטוב

ולסיכום, פרחים מופיעים ביצירות אמנות בעתות שונות. בציורו של סנדרו בוטיצ'לי "פרימוורה"  בגדה של "פלורה" אלת האביב- מעוטר בפרחים, ולראשה זר שזור מפרחים שניתן למצוא בטבע. בציורי טבע דומם משלהי המאה ה-16 והמאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית, הפרחים מהווים בבואה לחברה עשירה של סוחרים ויורדים בימים. הפרחים מאוגדים בזרים מרהיבים באגרטלים ומייצגים כפל משמעות – בצד פריחה, קמילה באזכור לחלופיות החיים והבלותם. וישנו כמובן פרח הנרקיס באנלוגיה לסיפור המיתולוגי לנרקיס שהתאהב בבואה שלו. ואי אפשר ללא הורד המתייחס בסימבוליקה הנוצרית לייסוריה של מריה הבתולה.

גלריה זוּזוּ היא מרחב חדש לקידום אמנות ותרבות עכשווית, באזור התעשייה עמק חפר.

תודה לתמי סואץ ורותם ריטוב, על חומרי התערוכה והדימויים

[1] דאגֵרוֹטִיפ בצרפתית: Daguerreotype הוא שמו של אחד מתהליכי הצילום המוקדמים ביותר, והראשון שהופץ באופן מסחרי. את התהליך פיתח ב-1836הצייר ומעצב התפאורות הצרפתי לואי ז'אק מנדה דאגר, כשכלול של ההליוגרפיה, שהומצאה ב-1826 על ידי ז'וזף ניספור נייפס. התהליך התבסס על טכניקה המטביעה בעזרת קרני-אור את הדימוי המצולם באופן פוזיטיבי, ישירות על פני לוח כסף ממורק שהונח בגב קמרה אובסקורה. הדאגרוטיפ היה מתהליכי הצילום הראשונים שהצליחו לרשום ולקבע בצורה טובה ויציבה את הדימוי המצולם.  ראו ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A4

[2] מערכות מציאות מדומה המאפשרות למשתמש/דימוי  'להיטמע' בתוך העולם הווירטואלי

המומה מגיע למוזיאון לואי ויטון, פריס Being Modern: MoMA in Paris 11.10.2017-5.3.2018

153_1934_CR

פסלו של קונסטנטין ברנקוזי "ציפור בחלל", 1928, הינו בין היצירות שהמומה (המוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק) שלח מניו יורק לפריס לתערוכה חדשה במכון לואי ויטון ברובע -16.

עבור אלה הרואים במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק את מוזיאון הבית שלהם, לפגוש את "ציפור בחלל" של ברנקוזי במכון לואי ויטון בפריס זה כמו לפגוש חבר ותיק כשנוסעים לארץ זרה.

"גלן לורי, מנהל המומה שהביא את ברנקוזי ויותר מ-200 יצירת אמנות אחרות מהאוסף הקבוע של המוזיאון, אמר "לכך אנו מתכוונים!"

11foundation-item-master768
Constantin Brancusi’s bronze sculpture “Bird in Space” (1928), center, is among the works that the Museum of Modern Art shipped from New York to Paris. CreditMarc Domage/Louis Vuitton Fondation

פסלו של ברנקוזי מוצג בפריס לראשונה, וכך גם עבודות של אמנים כאנדי וורהול, ברברה קרוגר, פיליפ גסטון, פליקס גונזלס-טורס, קרל אנדרה, כריסטופר וול ורומרה ברדן. התערוכה תהיה גם מעין "ברכה לשלום" ליצירה Opus 217 של הצייר הפוינטיליסטי הפריזאי פול סיניאק שהוענקה למומה עם מותו במרץ של דיוויד רוקפלר, יו"ר הקודם של המוזיאון. בין העבודות החדשות ביותר ישנה חזרה על 176 אימוג'י דיגיטליים.

85.1991
Paul Signac, Opus 217. Against the Enamel of a Background Rhythmic with Beats and Angles, Tones, and Tints, Portrait of M. Félix Fénéon in 1890 
© 2017 Artists  Rights Society
(ARS), New York / ADAGP, Paris

התערוכה, שבוחנת את ההיסטוריה והאוסף של גלריה זו, מאחדת את העבודות הידועות בדרך חדשה, ע"י מיזוג דיסציפלינות בעודה נשארת כרונולוגית. היא משתרעת על ארבעת הקומות של הגלריה בעיצובו של פרנק גרי, ומציגה איך מנהל הממה וצוות האוצרים מעוניינים להציג את האוסף הקבוע  מֵחָדָשׁ ב-2019, לאחר ההרחבה הצפויה שלו.

האתגר בפריס "לספר את הסיפור של האוסף שלנו הינו הזדמנות גדולה להתנסות ברעיונות", אמר מר לורי.

יצירות האמנות, פלוס יותר ממאה אובייקטים מהארכיבים של המומה, הובלו ב-17 ספינות מניו ניו יורק, וזו למעשה ההשאלה הגדולה ביותר של המומה שנעשתה עד כה. סוזני פייג' המנהלת האמנותית של מכון ויטון יחד עם Quentin Bajac אוצר הצילום של המומה, חלקו עם לורי, מנהל המומה את ארגון התערוכה, וזאת בעזרת כל אחת משש מחלקות האוצרות של המומה.

בתערוכה "Being Modern" מוצגים כפי שלורי תיאר "התחלות שגויות רבות, מינויים פזיזים ובדומה פיטורין פזיזים, מלחמות הרסניות, החלטות כאוטיות, ויכוחים פרטיים וציבוריים באשר לעבודות שהמוזיאון צריך לאסוף ואיך". רגישויות מעין אלה מוצגות בבירור בשני חללים במכון ויטון שהוקדשו לציר הזמן ולחומרים ארכיביים. למשל, הוויכוח אודות "אישה I" של דה קונינג שהרכישה שלה הביאה לפרישת חבר הנאמנים של המומה מועדת הרכישות של המוזיאון. וגם היתה סקפטיות כה רבה אודות וורהול כך שהעבודה שלו "קופסאות מרק", שצוירה ב-1962, נכנסה לאוסף המומה רק בעשור 1990.

van Straaten, L.(2017, October 10). Re: MoMA Comes to Paris as Louis Vuitton Foundation Show Opens. Retrieved from https://www.nytimes.com/2017/10/10/arts/design/moma-louis-vuitton-foundation-lowry.html

מוזיאון "לואי ויטון", שילוב של זכוכית, בטון, עץ ופלדה שוכן בקצה המערבי של יער בולון, בפאתי רובע 16 בפריז. המוזיאון תוכנן ע"י האדריכל האמריקני פרנק גרי. את הקמת המוזיאון יזם ברנאר ארנו, מנכ"ל תאגיד LVMH –  חברת מותגי היוקרה "לואי ויטון", בתי האופנה, "ג'יבנשי", "מארק ג'ייקובס", "פנדי" ו"קנזו", הבשמים של דיור ועוד.

במוזיאון מוצג אוסף האמנות של החברה ובו יצירות משל פבלו פיקסו, הנרי מור, אנדי וורהול ואמנים עכשוויים, בצד תערוכות מתחלפות, בהן מוצגות יצירות מופת ממוזיאונים ברחבי העולם. הבניין מכיל חנות ספרים, ספרייה ואודיטוריום. 3,600 פאנלים מרכיבים 12 מפרשי זכוכית, שסך הכול שטח הפנים שלהם הוא 13,500 מ"ר. מסביב למוזיאון נשתלו 300 עצים, ביניהם עצי דובדבן מיפן, עצי אורן שחור מאוסטריה ועצי צבעוני מווירג'יניה.

Retrieved from http://www.fondationlouisvuitton.fr/