לובאינה הימיד, זוכת פרס טרנר

הורד (1)
Lubaina Himid, a piece from Swallow Hard: The Lancaster Dinner Service, 2007. Courtesy of Hollybush Gardens.

האמנית הבריטית לובאינה הימיד הינה האישה השחורה הראשונה והאמנית המבוגרת ביותר שזכתה בפרס טרנר, הפרס היוקרתי ביותר בעולם האמנות. האמנית בת ה-63 ילידת זנזיבר – שעבודתה עוסקת בזהות של גזע – גדלה בלונדון וחיה בעיר הצפונית של פרסטון. הימיד הוצגה עם הפרס ע"י הדי.ג'י  גולדי בטכס שנערך בתחילת חודש דצמבר השנה בעיר האנגלית הצפונית של Hull, שם מוצגת עבודתה בתערוכה המוקדשת לאמנים שהיו בין המועמדים לזכייה בפרס.

בנאום שנשאה לרגל הזכייה בשידור ישיר בבי.בי.סי., הימיד הודתה לחבר השופטים בפרס ולתומכים בה. "לאנשים שעצרו אותי ברחובות פרסטון והול לברך אותי – תודה לכם, זה עבד", היא אמרה. הימיד הודתה גם לחוקרי האמנות שכתבו על הפרקטיקה שלה במה שהיא קוראת the "wilderness years".

פרס טרנר הינו פרס שנתי הניתן לאמן בריטי עד גיל 50. השנה שונתה מגבלת הגיל ובין המועמדים שניים בגילאי 50 ו-62 שנה. הפרס הינו על שם הצייר מילורד טרנר. הוא ניתן בחסות הטייט החל מ-1984 והינו הפרס החשוב ביותר בבריטניה.

אחד מיעדי הפרס המוצהרים: "אנשים המתעניינים בתרבות זמננו, אך אינם מבקרים דרך קבע בגלריות". התערוכה מלווה בקורס מיוחד ובשורה של שיחות וסימפוזיונים ברחבי בריטניה המעבים את הממד החינוכי של האירוע ומסווים היבטים מסחריים יותר.

שווי הפרס בסך 25,000 ליש"ט מוענק לאמן/ית על תערוכה יוצאת דופן או מיזם אחר בשנה הנתונה. הפרס כולל בין היתר, תערוכת יחיד במוזיאון טייט בריטן לכל אחד מארבעת מועמדיו הסופיים.

המועמדים הנוספים השנה –  Hurvin, Anderson Andrea BüttnerRosalind Nashashibi– כל אחד מהם מקבל 5,000 ליש"ט.

מנהל טייט בריטיין Aklex Farquharson, שעמד בראש חבר השופטים של פרס טרנר, הילל את עבודתה של הימיד, באמרו ל'דה גארדיאן' שהיא עוסקת בנושאים "קשים, כואבים".

במהלך הקריירה הממושכת שלה, הימיד חקרה באופן מתמיד תמות של הגירה, עבדות וזהות גזע דרך פרקטיקה עשירה ומגוונת. "אני מעוניינת ביותר בביטוי איך (אנשים צבעוניים) עיצבו את התרבות הבריטית, הן כשהובאו כעבדים למשל, או איך אנו שינינו זאת בקיום ובמהות שלנו", אמרה הימיד בראיון בינואר 2017, לרגל שתי תערוכות יחיד שהיו לה ב-Modern Art Oxford וב-Spike Island, בריסטול. העבודות שלה בתערוכת פרס טרנר, המוצגות מאז ינואר ב-Ferens Art Gallery בהול, הינן מעשור 1980 וכוללות את A Fashionable Marriage, מיצב מ-1987 שקיבלה השראה מ"נישואין אלה מוד" של ויליאם הוגרת וכולל תגזירים של דמויות כמו מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן.

הורד (2).jpg
Lubaina Himid, detail of A Fashionable Marriage, 1987. Courtesy of Hollybush Gardens.

הזכייה בפרס טרנר מביאה עמה חשיפה עצומה להימיד – שהינה גם אוצרת ופרופסורית לאמנות עכשווית ב-University of Central Lancashire – בזמן בו יש תשומת לב גוברת של הציבור ליצירתה. בתערוכה בהול ביקרו כבר כ-90,000 אנשים.

ועדיין, האמנית מתנגדת לרעיון שהתעלמו ממנה. "מבקרי אמנות ראו את היצירות שלי וסיקרו אותן, בעיתונות, אך חוקרי אמנות או אוצרים או אמנים אחרים לא נחשפו ליצירות שלי", היא אמרה לבי.בי.סי. "זה לא יוצר שינוי בסוג העבודה שאני עושה אך זה ייצור שינוי אצל ….האנשים שתמכו בי לאורך השנים", היא הוסיפה באשר לזכייה בפרס טרנר. "זה נשמע כמו קלישאה, אך זהו ניצחון עבורם, גם כן".

הורד
Portrait of Lubaina Himid. Courtesy of Hull UK City of Culture.

Kaplan, I.(2017, December 5). Re: Lubaina Himid's Turner Prize Win Makes History. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-lubaina-himids-turner-prize-win-history

ללינק על פוסט שכתבתי על פרס טרנר לשנת 2017

https://zivakoort.com/2017/05/06/%D7%A4%D7%A8%D7%A1-%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%A8-2017/

 

 

דבר אלי בפרחים, אהובי!

 

אסתר כהן, חצבים, טריפטיכון, עט כדורי על נייר, 2017
אסתר כהן
חצבים, טריפטיכון,  עט כדורי על נייר, 17X50  ס"מ כל יחידה, 2017

פלוריוגרפיה תערוכה – גלריה זוּזוּ,  גלריה להנעה חברתית,  אוצרת רותם ריטוב            17.11.2017-6.1.2018

בתערוכה פלוריוגרפיה Floriography – שפת הפרחים, באוצרותה של רותם ריטוב, מוצגים דימויי פרחים וצמחים ארץ-ישראליים. בתערוכה משתתפים עשרה אמנים ואמניות, המעניקים משמעות אישית לשפת הפרחים.

וכך כותבת ריטוב,  המונח פלוריוגרפיה Floriography – שפת הפרחים "The language of flowers", נטבע לראשונה במהלך התקופה הוויקטוריאנית במאה ה-19 כאשר השימוש בפרחים כתקשורת סמויה הפך לפופולרי ושימושי. זאת במקביל להתעניינות המוגברת בבוטניקה וגידול צמחים עקב התפתחויות מדעיות, טכנולוגיות ואדריכליות.

ביצירות מופיעים פרחים ולהם מסרים שונים גלויים וסמויים כאחד, הנהירים ליודעי חן.  מציגים לפי סדר הא"ב: אילנה בר, דפנה גזית, גלי גרינשפן, גוני חרל"פ, אסתר כהן, הדר מיץ, נטלי מנדל, אמי ספרד, עמיר רוזנברג, רותם ריטוב. העבודות הן בטכניקות ומדיה שונים – צילום, מיצב, רישום, ציור, וידיאו ועוד.

אילנה בר "עשבים חשופים", 2017. במיצב רישום פחם שלה חוזרת לנוף ילדותה. לצמחיה לצדי הדרך – קנים, קוצים, פטל ועוד, בונה "נוף חדש" עתיר קווים, פיתולים, ומקצבים. בר מציינת את הצורך העז לנוע ולבצע את פעולת הציור.

דפנה גזית בגוף עבודות צילום דאגרוטייפ [1] 2013-2016, נותנת במה לצמחים שהעין רגילה לראות בצדי הדרך ובגינות ציבוריות. בצילומיה עוקבת גזית אחר תהליך הצמיחה והקמילה של הצמח, והבחירה בטכניקת הצילום דאגרוטייפ, שיש בה מן היחידאי, שאינו ניתן לשכפול מעניקה נשגבות לעבודות.

דפנה גזית, חרצית, דאגרוטייפ, 2016
דפנה גזית, חרצית, דאגרוטייפ, 34×32 ס"מ, 2016
קרדיט צילום: דפנה גזית

גלי גרינשפן מיוצגת במבחר עבודות, 2005-2017. במיצב וידיאו ושטיח מציגה האמנית מחזור צמיחה וקמילה של  צמחי בית – הוורדים. בעבודה סיגלית שחורה, סיגלית אפורה, קרמיקה, מתייחסת גרינשפן לסיגלית, צמח, בעל מחזוריות של פריחה וצמיחה, כשכל העת גודלו וצורתו נשארים קבועים. ההשראה לעבודה, צמח סיגליות רב שנים שהיה בבית הוריה מכניסה ממדים נוספים של זיכרון ואלמנט הזמן ומה שהזמן מעולל.

גלי גרינשפן, מיצב וידיאו, שטיח ופרחים, 2017.jpg
גלי גרינשפן
Flowers, מיצב וידיאו, שטיח ומסך, קוטר 120 סמ, 2017
קרדיט צילום: פריים מתוך העבודה

גוני חרל"פ גוף עבודות "משפך", 2013-2014. עבור חרל"פ המשפך מהווה כלי עבודה משמעותי. הוא משמש כתבנית לתוכה נמזגים ודרכה מתרבים עשרות מיני משפכים. כל משפך שנוצק הינו יחידי במינו, תוצר סך התהליכים, החומרים, הצבעים והרגעים שנמזגו לתוכו. היא מעניקה להם שמות ובכך מאמצת פרקטיקה של סידור ומיון. חרל"פ גם מתייחסת לצורת המשפך שיש בה מן הסממנים הפאלי, הרחמי, האנדרוגיני, צורה ניתן למצוא אותה במערבולות, באיברי הגוף ובעולם החי והצומח.

גוני חרלפ, Funnel , מדיה מעורבת,2, 2013.jpg
גוני חרל"פ, Funnel #2,  מדיה מעורבת, 100x70x20 ס״מ, 2013. 
קרדיט צלם: יובל חי

אסתר כהן גוף עבודות 2014-2017. כהן רושמת רישום צמחים פרטני, מדוקדק בעט כדורי על מצע נייר ומפות ארץ ישראליות מקוריות מתקופות שונות. היא חוקרת מסורות, ריטואלים, נרטיבים ומטענים תרבותיים בבוטניקה בת המקום. בעבודותיה היא מנהלת דיאלוג שיש בו מן הביקורת באשר למסורות עבר מול אלה הממשיכות להתקיים גם כיום. הקשר בין הצמחים המצוירים לבין המפות מבוסס על שלוש מערכות: מיקום גיאוגרפי של צמיחת הפרחים; פולחנים ומסורות בהקשר למקום המצוין על המפה; משמעות הצמחים במסורות דתיות ועממיות בשלושת הדתות המונותיאיסטיות: יהדות, נצרות, אסלאם.

Ester Cohen_Nazareth
אסתר כהן
כתר קוצים (נצרת), עט כדורי על נייר, 65X60 ס"מ, 2016

כהן מסמנת, ממפה ומגדירה גבולות של ממש וגבולות סמליים בתהליכי הביות והמשטור של הטבע הפראי. למשל, בעבודה "טיון דביק ולבונה" כהן מחברת בין הצמח הצהבהב הצומח על אם הדרך ונוטה להשתלט בקלות על כל חלקה פנויה, לבין צמח הלבונה המקודש ביהדות. הלבונה צמחה בימי קדם באזור צפון ים המלח וחבל יריחו. מיקומו  של צמח זה באזור העליון של המפה, מרמז על חשיבותו ועל השימוש בו בפולחן קטורת הבשמים בבית המקדש. המפה שנבחרה לרישום זה היא מפה ישנה מימי המנדט הבריטי.

אמי ספרד "במיצב מדיה אימרסיבית[2] "כיבוש השממה" או "טע עץ במו ידיך", 2017, בוחנת את היחסים בין הפוליטי והאקולוגי, והאופן שבו קשרים אלו מטעינים את הנוף המקומי במשמעויות וסמליות. היער בעבודה הוא הייצוג הדיגיטלי של יער בן שמן. הצופה משוטט ביער בו נטועים עצי האורן כ"מעין פולשים" שהשתלטו על אזורי המחיה ופגעו במגוון האקולוגי ובסביבה. היער הוא גם אזכור למימוש החלום הציוני לכיבוש השממה.

הדר מיץ גוף עבודות 2014-2017. להופעתם של פרחים וצמחים בעבודותי של הדר מיץ משמעות סימבולית, הנגזרת מהמיתולוגיה המערבית והמזרחית ביחסי אדם וטבע. במיצב הווידיאו "נרקיס" מהפכת מיץ את היוצרות ובמקום העלם נרקיס שהתאהב בבבואתו הנשקפת במים, עד לסופו הידוע, היא מציגה דמות עלמה זקופה בביצת פרחי לוטוס. מיץ מתייחסת לממד הזמן בביצה, שיש בו מן האיטיות והמדיטטיביות, ומן ההזמנה של הצופה להשתהות, ומפגישה כאן מסורות מערביות בצד עקרונות בודהיסטיים.

הדר מיץ, נרקיס, מיצב וידיאו בהקרנה על לוח פרספקס, 2014
הדר מיץ, נרקיס,מיצב וידאו בהקרנה על לוח פרספקס, קוטר  120 ס"מ, 2014
קרדיט צלם: סטילס מתוך וידאו

נטלי מנדל, "פרחים מן העתיד", מיצב סאונד מודולרי,  חשמל ועלים מלאכותיים, 2017. המיצב מדמה סוכה, מקום מזמין להחבא בו אך גם מקום של מצוקה. הצלילים הבוקעים מהפרחים הם הקלטות של צלילים אורגניים שעברו עריכה דיגיטלית כדי להעמיק את תחושת הזיוף אשר היצירה מנסה להעביר, החלפת הטבע, מוציא ישן מפני חדש.

עמיר רוזנברג, "ללא כותרת", מיצב גבס, רדימייד ועץ, 2017. פרקטיקת הנבטת גלעין אבוקדו באמצעות שלושה קיסמים הנעוצים בו בעודו מונח על שפת כוס מים מהדהדת באנלוגיה לחיקוי הטבע, פרקטיקה שניתן למצוא בבתים שונים בארץ- מעין מיני ביוספרה המכילה את כל התנאים להיווצרות חיים. תשתית פשוטה זו מאגדת בתוכה את הידע הביולוגי האצור הגלעין, כשם שאת המחשבה האנושית היודעת לחלץ  ידע זה ובניית תשתית למימושו מחדש. ביציקות האבוקדו נוצרת אנומליה שכפולית, בעוד שבפעולת השכפול נוצרים העתקים זהים המחקים את פעולת השיבוט הגנטי האנושי.

רותם ריטוב "הזר של עדה לעד", דרדרים ופיגמנט, 2017. פרח הדרדר הינו אחד מהאטריבוטים של האלה עדה לעד אשר פולחנה משויך באמצעותו למקום ולזמן הכנעני/מזרח תיכוני. הדרדר שדרכו לקמול, תוך כדי שמירת זרעיו חבויים בין קוציו עד לנביטה בעונה עתידית, מסמל את תפקידה של האלה. האמביוולנטיות המצויה בו כקמל, מחולל שריפות קיץ בצד הכלת החיים בחובו, פריחה והמשכיות, קשורה לאלה עדהלעד, השומרת על האמת מפני כל עיוות נרטיבי והיסטורי, ופולחנה מאפשר נוכחות בו בזמן של נרטיבים שונים בלא שיגרעו מחלקו של האחר.

רותם ריטוב, הזר של עדהלעד, דרדרים ופיגמנט זהב, 2017.jpg
רותם ריטוב, הזר של עדהלעד, דרדרים ופיגמנט זהב, 18X18 ס"מ, 2017
קרדיט צלם: רותם ריטוב

ולסיכום, פרחים מופיעים ביצירות אמנות בעתות שונות. בציורו של סנדרו בוטיצ'לי "פרימוורה"  בגדה של "פלורה" אלת האביב- מעוטר בפרחים, ולראשה זר שזור מפרחים שניתן למצוא בטבע. בציורי טבע דומם משלהי המאה ה-16 והמאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית, הפרחים מהווים בבואה לחברה עשירה של סוחרים ויורדים בימים. הפרחים מאוגדים בזרים מרהיבים באגרטלים ומייצגים כפל משמעות – בצד פריחה, קמילה באזכור לחלופיות החיים והבלותם. וישנו כמובן פרח הנרקיס באנלוגיה לסיפור המיתולוגי לנרקיס שהתאהב בבואה שלו. ואי אפשר ללא הורד המתייחס בסימבוליקה הנוצרית לייסוריה של מריה הבתולה.

גלריה זוּזוּ היא מרחב חדש לקידום אמנות ותרבות עכשווית, באזור התעשייה עמק חפר.

תודה לתמי סואץ ורותם ריטוב, על חומרי התערוכה והדימויים

[1] דאגֵרוֹטִיפ בצרפתית: Daguerreotype הוא שמו של אחד מתהליכי הצילום המוקדמים ביותר, והראשון שהופץ באופן מסחרי. את התהליך פיתח ב-1836הצייר ומעצב התפאורות הצרפתי לואי ז'אק מנדה דאגר, כשכלול של ההליוגרפיה, שהומצאה ב-1826 על ידי ז'וזף ניספור נייפס. התהליך התבסס על טכניקה המטביעה בעזרת קרני-אור את הדימוי המצולם באופן פוזיטיבי, ישירות על פני לוח כסף ממורק שהונח בגב קמרה אובסקורה. הדאגרוטיפ היה מתהליכי הצילום הראשונים שהצליחו לרשום ולקבע בצורה טובה ויציבה את הדימוי המצולם.  ראו ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A4

[2] מערכות מציאות מדומה המאפשרות למשתמש/דימוי  'להיטמע' בתוך העולם הווירטואלי

המומה מגיע למוזיאון לואי ויטון, פריס Being Modern: MoMA in Paris 11.10.2017-5.3.2018

153_1934_CR

פסלו של קונסטנטין ברנקוזי "ציפור בחלל", 1928, הינו בין היצירות שהמומה (המוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק) שלח מניו יורק לפריס לתערוכה חדשה במכון לואי ויטון ברובע -16.

עבור אלה הרואים במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק את מוזיאון הבית שלהם, לפגוש את "ציפור בחלל" של ברנקוזי במכון לואי ויטון בפריס זה כמו לפגוש חבר ותיק כשנוסעים לארץ זרה.

"גלן לורי, מנהל המומה שהביא את ברנקוזי ויותר מ-200 יצירת אמנות אחרות מהאוסף הקבוע של המוזיאון, אמר "לכך אנו מתכוונים!"

11foundation-item-master768
Constantin Brancusi’s bronze sculpture “Bird in Space” (1928), center, is among the works that the Museum of Modern Art shipped from New York to Paris. CreditMarc Domage/Louis Vuitton Fondation

פסלו של ברנקוזי מוצג בפריס לראשונה, וכך גם עבודות של אמנים כאנדי וורהול, ברברה קרוגר, פיליפ גסטון, פליקס גונזלס-טורס, קרל אנדרה, כריסטופר וול ורומרה ברדן. התערוכה תהיה גם מעין "ברכה לשלום" ליצירה Opus 217 של הצייר הפוינטיליסטי הפריזאי פול סיניאק שהוענקה למומה עם מותו במרץ של דיוויד רוקפלר, יו"ר הקודם של המוזיאון. בין העבודות החדשות ביותר ישנה חזרה על 176 אימוג'י דיגיטליים.

85.1991
Paul Signac, Opus 217. Against the Enamel of a Background Rhythmic with Beats and Angles, Tones, and Tints, Portrait of M. Félix Fénéon in 1890 
© 2017 Artists  Rights Society
(ARS), New York / ADAGP, Paris

התערוכה, שבוחנת את ההיסטוריה והאוסף של גלריה זו, מאחדת את העבודות הידועות בדרך חדשה, ע"י מיזוג דיסציפלינות בעודה נשארת כרונולוגית. היא משתרעת על ארבעת הקומות של הגלריה בעיצובו של פרנק גרי, ומציגה איך מנהל הממה וצוות האוצרים מעוניינים להציג את האוסף הקבוע  מֵחָדָשׁ ב-2019, לאחר ההרחבה הצפויה שלו.

האתגר בפריס "לספר את הסיפור של האוסף שלנו הינו הזדמנות גדולה להתנסות ברעיונות", אמר מר לורי.

יצירות האמנות, פלוס יותר ממאה אובייקטים מהארכיבים של המומה, הובלו ב-17 ספינות מניו ניו יורק, וזו למעשה ההשאלה הגדולה ביותר של המומה שנעשתה עד כה. סוזני פייג' המנהלת האמנותית של מכון ויטון יחד עם Quentin Bajac אוצר הצילום של המומה, חלקו עם לורי, מנהל המומה את ארגון התערוכה, וזאת בעזרת כל אחת משש מחלקות האוצרות של המומה.

בתערוכה "Being Modern" מוצגים כפי שלורי תיאר "התחלות שגויות רבות, מינויים פזיזים ובדומה פיטורין פזיזים, מלחמות הרסניות, החלטות כאוטיות, ויכוחים פרטיים וציבוריים באשר לעבודות שהמוזיאון צריך לאסוף ואיך". רגישויות מעין אלה מוצגות בבירור בשני חללים במכון ויטון שהוקדשו לציר הזמן ולחומרים ארכיביים. למשל, הוויכוח אודות "אישה I" של דה קונינג שהרכישה שלה הביאה לפרישת חבר הנאמנים של המומה מועדת הרכישות של המוזיאון. וגם היתה סקפטיות כה רבה אודות וורהול כך שהעבודה שלו "קופסאות מרק", שצוירה ב-1962, נכנסה לאוסף המומה רק בעשור 1990.

van Straaten, L.(2017, October 10). Re: MoMA Comes to Paris as Louis Vuitton Foundation Show Opens. Retrieved from https://www.nytimes.com/2017/10/10/arts/design/moma-louis-vuitton-foundation-lowry.html

מוזיאון "לואי ויטון", שילוב של זכוכית, בטון, עץ ופלדה שוכן בקצה המערבי של יער בולון, בפאתי רובע 16 בפריז. המוזיאון תוכנן ע"י האדריכל האמריקני פרנק גרי. את הקמת המוזיאון יזם ברנאר ארנו, מנכ"ל תאגיד LVMH –  חברת מותגי היוקרה "לואי ויטון", בתי האופנה, "ג'יבנשי", "מארק ג'ייקובס", "פנדי" ו"קנזו", הבשמים של דיור ועוד.

במוזיאון מוצג אוסף האמנות של החברה ובו יצירות משל פבלו פיקסו, הנרי מור, אנדי וורהול ואמנים עכשוויים, בצד תערוכות מתחלפות, בהן מוצגות יצירות מופת ממוזיאונים ברחבי העולם. הבניין מכיל חנות ספרים, ספרייה ואודיטוריום. 3,600 פאנלים מרכיבים 12 מפרשי זכוכית, שסך הכול שטח הפנים שלהם הוא 13,500 מ"ר. מסביב למוזיאון נשתלו 300 עצים, ביניהם עצי דובדבן מיפן, עצי אורן שחור מאוסטריה ועצי צבעוני מווירג'יניה.

Retrieved from http://www.fondationlouisvuitton.fr/

הדרך, תערוכה, אוצרים: דליה דנון וניר הרמט, בית האמנים ע"ש זריצקי, ת"א 18.11.17 – 26.10.17

איה בן רון מתוך התערוכה הדרך.jpg
איה בן רון, פרט

בתערוכה  'On the Road מוצגות עבודות של חמישה אמנים ואמניות: אברהם קריצמן | אורית חופשי | איה בן רון | דורית פיגוביץ גודארד | טסי כהן פפר. העבודות במגוון מדיה – ציור, מדיה מעורבת, מיצב, וידיאו/אנימציה, הדפס עץ, מתכתבות עם המושג "דרך" המשתמע למספר פנים: דרך במובן הפיזי, הניתן למדידה; דרך, כמסע של הנפש פנימה, כמסע שיש בו מן החקר ומן ההתבוננות.

דורית 4
דורית פיגוביץ גודארד

עלילות מהמיתולוגיה  ויצירות אמנות עוסקים במסעות ובערגה למקום אחר שיש בו מן השלווה, הרוגע או מן העבר הקדום. במהלך  המאה ה-16 ולאחריה אנו שומעים על האיטליינטים – אמנים מארצות השפלה שנהגו לנסוע לאיטליה, והביאו עמם כמקור השראה חורבות רומיות ונופים איטלקיים אותם "שתלו" ביצירותיהם.  העיסוק בארקדיה, בהשראה מה-Eclogues (אקלוגיות) של המשורר הרומי וירגיליוס, עולה ביתר שאת ביצירות אמנות רנסנסיות, ברוקיות ורוקוקו המתארות חיי כפר פשוטים ושלווים, חיים של רוגע ושמחה; ו"אודיסיאה" כמטאפורה למסע ארוך, מופיעה בעלילות אפיות מרומי הקדומה, ובימינו אנו.

טסי 2
טסי כהן פפר

בטקסט הנלווה לתערוכה כתבו האוצרים: "חמישה אמנים מציגים דימויי 'דרך' בה המסע לעולם אינו מסתיים. זהו מסע קיומי המתבונן פנימה תוך כדי תנועה.

התערוכה שואבת השראה מסיפורי מסע וממיתולוגיות, בהם הדרך חשובה יותר מן היעד. העבודות מזמינות את הצופה לשוטטות, להסתכלות ולבחינה עצמית ביחס לזמן, לדרך החולפת, הנעה, רצופת מעברים, פניות ומכשולים, מול וגם יחד עם כוחות של טבע ואדם. סימני הדרך המוצגים בתערוכה עומדים על היחס שבין השפה ומסמניה לבין מציאות מרובדת שסופה אינו ידוע".

קריצמן
אברהם קריצמן

את התערוכה מלווה השיר "הגעה לחוף" של פרימו לוי, הסופר והמשורר היהודי איטלקי ניצול השואה, המוסיף רובד רב משמעות באשר למושג הדרך.

תודה לדליה דנון, אוצרת התערוכה עם ניר הרמט, על טקסט התערוכה והדימויים.

אורית חופשי מתוך התערוכה הדרך.jpg
אורית חופשי

עתליה שחר Cut glass אוצרת רותי חינסקי אמיתי, בית האמנים 28.9.2017-22.10.2017

unnamed

כלי קריסטל וסרוויס הפורצלן של מותג היוקרה "רוזנטל", שהיו מוצבים בגאון בוויטרינה בסלון בית הוריה של עתליה שחר, מופיעים כתמה דומיננטית בעבודותיה של האמנית. הכלים שימשו את המשפחה באירועים טקסיים: מעין סוכנים של זיכרונות אמתיים ובדויים כאחד, סמל סטטוס המעיד על בעליו, ומהווה סמן של זמן ושל תקופה.

שחר לוקחת את כלי הפורצלן בעלי המשמעות האישית/משפחתית ומעניקה להם חיים אחרים. הם "יוצאים" מהוויטרינה ומהמדפים שבה, ומקבלים תוקף אחר בהסבה שלהם מחפץ ממשי שימושי לחפץ ייצוגי על גבי הבד.

בתערוכה "פורצלן: הזהב של אירופה", שהוצגה במוזיאון העיר חיפה כתבה האוצרת עינבר דרור לקס: ”הפורצלן, סממן של תרבות חומרית אירופאית, יובא בעשורים לפני קום המדינה למרחב הביתי מתוך ניסיון לשמר ניחוחות של זמנים עברו […]  והתקבע כאחד האובייקטים המצביעים על מעמדו ועל הונו התרבותי של בעליו. [1]

unnamed (4)

הכלים מוצבים על פי רוב במרכז הקומפוזיציה בציוריה של שחר "באופן שמעלה על הדעת", כפי שכתבה האוצרת רותי חינסקי אמיתי "סידור הראלדי, שהוא כשלעצמו סממן של אצולה ויוקרה. ואולם עד מהרה מתחוורת הפעולה האמנותית כחותרת תחת האקסיומות המשפחתיות. החפצים המצוירים מתגלים כדימויים משובשים ופגומים, צפים כפליטים תלושים בחלל אפוף מסתורין על סף הפנטסטי. היא כמו נרתעת מהמעשה האלים שחוללה ומנסה למתנו בציפוי בצבע זהב, בהדגשת שרידי הפאר שנותרו בחפץ הפגום ואף בהוספת דימויים סימבוליים כדוגמת כנפיים או ברבורים […]" [2]

הזהב, צבע מלכותי, צבע של קדושה ושל עושר שמימי וארצי, משמש בציוריה של שחר כמעין כסות, המסתירה וחושפת בעת ובעונה אחת את הפגמים שיצרה. פרקטיקה זו אף מעצימה את תפיסת ה"מממנטו מורי" המאפיינת חפצים – השבירות והנפיצות שלהם באזכור לחלופיות חיי אנוש ואפסותם.

unnamed (2)

בכלים אחרים, נוקטת שחר בגישה שונה, כיסוי בשכבת צבע לבנה, שיש בה מן ההתייחסות לפעולת מחיקה וטשטוש; בפעולה זו  יש מן היפוך המשמעויות שאנו כבני אנוש מעניקים לחפצים, אוספים אותם, מתנאים ומציגים אותם לראווה; פעולה שהופכת אותם לחלק מהותי מהדי. אן. איי שלנו והזיכרון האישי בצד הזיכרון הקולקטיבי.

וכך מציגה שחר בעבודותיה דבר והיפוכו; בעידן הצרכנות בו אנו חיים, בו יש אין ספור חפצים שניתן לשכפל ולקנות ב"הכל בדולר", הרי שבכלים מתוצרת רוזנטל מודגשת הייחודיות, האיכות  והעמידות שלהם, זאת בדומה לאופן בו הוצגו לראווה בבית הוריה בנושאם מטען תרבותי הייחודי להם. ברם, כלים אלה שבמקור "שמרו" על ההילה שלהם הופכים באקט חתרני בעבודותיה של שחר, לחפצים "נעדרי הילה", פגומים ומחוקים.

unnamed (1)

[1] עינבר דרור לקס, פורצלן: הזהב הלבן של אירופה, מוזיאון העיר חיפה 7.3.2015-5.10.2015    http://www.hcm.org.il/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA/409/%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%A6%D7%9C%D7%9F%3A_%D7%94%D7%96%D7%94%D7%91_%D7%94%D7%9C%D7%91%D7%9F_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%94

[2] רותי חינסקי אמיתי, עתליה שחר: Cut Glass, בית האמנים. תודה לאמנית ולאוצרת

אליהו גת מחוות נופים, אוצרת אירית לוין, בית האמנים 28.9.2017-22.10.2017

11-web
.
 אליהו גת
לטרון באביב, 1978
שמן על בד, 50X70 ס"מ

אליהו גת (1919-1987), אמן נערץ וחשוב בזמנו, עומד במרכזן של שתי תערוכות בתל אביב האחת בבית האמנים והאחרת בגלריה אלפרד. שתיהן מהוות הומאז' לצייר ומוצגות בהן תמות מרכזיות ביצירותיו אותן חקר ובחן כל העת: מודל נשי ונופים מקומיים.

14-web.jpg
אליהו גת
פרחים בחלון, 1979
שמן על בד, 80X100 ס"מ

וכך כותבת האוצרת אירית לוין: החקר של אליהו גת הוא חקר אידיאי, רגשי ויצרי, הנפרש לאורך שנות יצירתו".

עשייתו רבת השנים של גת, המורשת החינוכית והתרבותית שלו בתקופת פעילותו כמנהל ומורה במכון לאמנות בת ים (1964-1978), במדרשה לאמנות ועוד, מעוררים השתאות. גת העמיד אמנים ואמניות ממשיכי דרכו, מעריציו ומוקיריו אז כיום, הנוהגים לומר "הייתי תלמיד/ה של אליהו גת".

אליהו גת תרם תרומה ייחודית לאמנות ולתרבות הישראלית. הוא מיזג בקרבו את שני הניגודים שכה היו אהובים בעת הקלאסית וברנסנס – "ויטה אקטיבה" ו"ויטה קונטמפלטיבה" – חיים אקטיביים של עשייה ויצירה, ולכך התווסף ידע נרחב בשדה האמנות, מוסיקה ותרבות; איש חזון ומעש כאחד.  גת היה ממייסדי קבוצת "העשרה" (1951-1960), ויסד עם רחל שביט את קבוצת "אקלים" (1973-1982). זכה בפרס דיזנגוף לאמנות (1978), ושימש כיו"ר אגודת הציירים והפסלים (1980-1981).

13-press
אליהו גת
מבט מזיכרון יעקב לים (צפון), 1982
שמן על בד, 80X100 ס"מ

"אליהו גת היה אמן טוטלי, רומנטיקן, חדור באהבת הארץ – המקום, האדמה החדשה, אהבה שינק עוד מבית הוריו" – אהבה זו ניכרת בציורי הנוף עזי המבט והרגש, במשיכות המכחול הסוערות, היצריות, בצד אזכורים למבניות צורתית, ואף במודל הנשי כאנלוגיה ל'אימא אדמה'.

16.jpg
אליהו גת
"נוף", 1982
שמן על בד, 60X80 ס"מ

בתערוכה היפהפייה בבית האמנים מוצגים ציורי הנוף של גת, בצד עבודות של חברים לדרך ותלמידים מקבוצות "העשרה" ו"אקלים".

אמנים: אליהו גת, שמעון אבני, מיכאל גרוס, אלחנן הלפרן, קליר יניב, שרה כץ, חנה לוי, אפרים ליפשיץ, ציפי פריידנרייך, בתיה רגב, אורי ריזמן, שרה שמי, צבי תדמור

17.jpg
אליהו גת
"נוף", 1982
שמן על בד, 60X80 ס"מ

תודה, לאירית לוין על ההדרכה ועל חומרי התערוכה

"האדום האדום הזה!" הדר גד, אדום, תערוכה רוטשילד אמנות, תל אביב, אוצרת דר' סמדר שפי

 

hadar gad, 45x60,139, 2017(1)

"אדום", התערוכה של הדר גד המוצגת ברוטשילד אמנות, פתיינית.  ציורי נוף צבועים באדום בגדלים ובפורמטים שונים, חלקם כמעין תכשיט מיניאטורי, אחרים בממדים ניכרים וכולם כמבקשים מאתנו הצופים להתקרב ולגלות מה מצויר. בנופים המתוארים יש מן התעתוע שכן ציור הנוף המהווה מרכיב מרכזי בתערוכה זו, מטשטש ומוטמע בצבע האדום כישות אחת.

הנופים בתערוכה צוירו מהתבוננות בשני אתרים: נופי קיבוץ עין חרוד, והנוף הניבט מהמרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", לא רחוק מקיבוץ עין שמר. לגד ילידת הקיבוץ עין חרוד מאוחד היכרות רבת שנים עם המקום. מזה מספר שנים (משנת 2007) נוהגת גד לפקוד את בית העלמין בקיבוץ, מתבוננת בנוף, ומציירת אותו. בשנת 2009 הציגה במשכן לאמנות בעין חרוד את "גוש, חלקה, שורה", ציורים המתארים את העצים, האבנים והאור בפלטה של ירוקים, אפורים וצבעי לבן ובז', והמצע הלבן מבצבץ מבעד לצבע שמעל.[1] בציורי הנוף בתערוכה הנוכחית, הפלטה מוגבלת לאדומים מהם מבצבץ לעתים הצהוב או הלבן. המעטה,  הצבע האדום, הינו במעין אנלוגיה לשכבה המכסה על הבשר ומגינה עליו.

hadar gad
הדר גד, שמן על נייר מודבק על עץ, 2017, 27X37

מנגד לקיבוץ המסמל את האתוס של עמק ישראל, את הקונצנזוס, ניצב "שער מנשה", מרכז לבריאות הנפש, בו מטופלים בין השאר ניצולי שואה. בעוד גד מכירה את עין חרוד היכרות אינטימית, הרי שבמרכז הרפואי "שער מנשה" לא ביקרה מעולם, והמבט שלה הוא מבעד לגדרות המקיפים את המרכז הנראה על פניו כמקום פסטורלי ואידילי. ועם זאת קשה להבחין באם הנוף המתואר בציוריה של גד הינו נוף הקיבוץ או שמא נוף "שער מנשה"; ניתן לחשוב כפי שכתבה דר' סמדר שפי במאמרה על התערוכה על המבט השונה –  "קיבוץ עין חרוד מצוי בלב ליבו של הקונצנזוס הישראלי, 'שער מנשה' הוא הדחוי, המודחק. היהודי החדש, זה שהקיבוץ ביקש לעצב, והתקבל כמודל הצבר האידאלי, היה אמור להיות בריא בנפשו, נעדר קומפלקסים. 'שער מנשה' מנכיח את המרחב בין אידאל למציאות".[2]  שניות זו, יש לומר מצויה גם במרכיבים הקומפוזיציוניים של היצירה – צבע # קו; אדום # לבן; הוספה # גריעה; טומאה # טהרה;      נוכח # נעדר.

גד בונה ומפרקת את ציור הנוף שלה, ובתהליך זה עולות שאלות ותהיות באשר למהו ציור, ומהו ציור נוף.[3] תחילתו של ציור זה בחוץ, בציור שיש בו מן ההתבוננות, מן ההרהור. היא מביאה עמה בדים לציור שכבר נצבעו על ידה בצבעי אדום, ולעתים באדום וצהוב. על הבד, במעין תהליך הפוך, רושמת גד רישום, מגדירה טריטוריה – מציינת מבנים, עצים, שיחים, חסמים בצורת גדרות ועוד, המקבלים תצורת תחרה עדינה וענוגה, נוכחת לא נוכחת בה בעת. בחזרה לסטודיו, גד מגרדת ומסירה בסכין יפנית את שכבות הצבע האדום, והצבע כרישום עצמו הופך לנוכח, לעתים נעדר, ובעדו מבצבץ הקנבס הלבן.

בתהליך הציור בצבע אדום יש מן הצמצום בפלטה, וצמצום המשטח, ועם זאת יש בו מן הגופניות והטקסיות; מריחת הצבע ביד חשופה מאזכרת טקסים קמאיים ביהדות ובדתות אחרות – מריחת הדם כאלמנט שיש בו מן הסימון ומן הבידול; אזכור למריחת הדם על משקופי בתי היהודים במצרים, איזכור לטקס המיסה הקדושה בנצרות. ומנגד, עולה האור שיש בו מן הבוהק והטוהר.[4]

hadar gad, 45x60,139, 2017(1).jpg
הדר גד, 139, 2017, 45X60

 

[1] הדר גד, משכן לאמנות עין חרוד

[2] דר' סמדר שפי, צלקות תחרה – על התערוכה "אדום" של הדר גד  http://www.smadarsheffi.com/?p=7919

[3] תיאורי נוף שכיחים באמנות המודרנית והעכשווית תיאורי נוף כתמה שכיחה ומועדפת באמנות, עולים בעיקר בראשית המאה ה-17 בארצות בהן שלטה הדת הפרוטסטנטית כחלופה לציורי דת. במאה ה-19 בתנועות הרומנטיקה והריאליזם, וכמובן באימפרסיוניזם, ציור הנוף הופך לסוגה מועדפת בצד ציור טבע דומם.

[4] תודה להדר גד על השיחה עמה ועל היותה מה שהיא, תודה לגלריה רוטשילד.