ברכה ביינ' ונידה גיא, צילום יחיד שלי כילדה, קיר אמן, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל-אביב 24.8.2019-1.8.2019

avi52495 (1).jpgגעגוע! לימי הילדות והתום מופיע ב"צילום יחיד שלי כילדה" קיר האמן של ברכה גיא. העבודות המוצגות מקשרות בין עולמות שונים: בין תצלום לבין עבודה שנעשתה על-פיו ולתצלום מטופל, עבודת רקמה והקשריה לעבודות גובלן; בין ילדות לבין זמן עכשיו.

בעבודה המוצגת כמעין איקונה על הקיר המוזהב, עולה שאלה באשר למהות הזיכרון. תצלומים נושאים עמם זיכרונות; אישיים ופרטיים, ציבוריים וקולקטיבים. הזיכרון, בהיטמעו, הנו גמיש למדי, צבעוני ונושא עמו רכיבים שהנם תמונת מראה למה שהיה ואינו עוד, אף שגם רכיבים אלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. יש בהם מן השמחה והדמע והכאב.avi52495 (1)_1.jpg

גיא מנציחה את דמותה כילדה קטנה, שעיניה צוחקות, בזיכרון רחוק. "צילום יחיד של ילדותי משך אותי לרקום את רקמת הגובלן בחוטי צמר ורקמה  שנשארו עוד מבית הורי, על  ראשי  זר פרחי זהב- זיכרון מתוק  לפרחי הגן שגדלו בגינה הקטנה שהייתה צמודה לבית הקטן, ומחווה לעבודת הרקמה של אמי ז"ל

מפלרטטת בעבודות עם נושאים הקשורים לזיכרון רחוק – חיים – יופי וקמילה , פריחה וגעגוע למנהגים שהולכים ונעלמים עם הזמן, מדברת בעבודה על דימוי החלום , צילום הילדה הקטנה שאיננה עוד …ולא תחזור"[1]

גיא, מופיעה כאן כאלכימאית הבוראת תמונת עולם ברקמה, בחוטים פשוטים. בעבודות של גיא השימוש ברקמה, המחט "החופרת" בבד הנה באנלוגיה למעין תפר בעור החי ולחיטוט בנפש.

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מוצג במחזור חודשי השנה, פלאצו סקיפנויה (Palazzo Schifanoia), פררה, איטליה. בחודש מרץ יש תיאור של עמלנות (טוויה), בין השאר גם מוצגת האלה מינרווה שנתפסת בצד היותה אלת החוכמה והמלחמה גם הפטרונית של הטוויה.[2]הוא שכיח ביותר בשטיחי הקיר מהמאות 17-14 בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית; בעבודות של אמנים הולנדיים במאה ה-17 (דוגמת ורמיר, אך לא רק!) ובמאה ה-19, תקופה שניסתה לשלב בין אמנות ואומנות Art & Crafts. במאה ה-20 אמנים ואמניות שונים משתמשים בחומרי יצירה שונים ובאמנות העכשווית השימוש תכוף ומעניין מאין כמוהו.[3]

גיא משתמשת בטכניקות המשלבות רקמה, צילום וציור על-מנת לספר סיפור, סיפור של ילדות, של בית ההורים, כדי למנוע שכחה ולהחיות את הזיכרון.

תודה לאמנית ברכה גיא על חומרי התערוכה.

 

[1] מהטקסט של ברכה גיא לתערוכה

[2] פלאצו סקיפנויה בפררה, איטליה הינו חלק מעבודת המ.א שלי בהנחייתו של פרופ' אברהם רונן ז"ל.

[3] בין השנים 2013-2011 עבדתי מול מחלקת עיצוב טכסטיל בשנקר – והמנחים דודו גבריאלי ושסה קאנין, בפרויקט "משהו ללבוש" (נמשך ארבע שנים). במהלכו עבדו יוצרות ויוצרים מהמחלקה מול עבודות אמנות באוסף האמנות המודרנית במוזיאון תל אביב, ובסופו של כל פרויקט, הוצגו העבודות שנוצרו בהשראת יצירות האמנות בחלל האולם ע"ש מיזנה במוזיאון.

תערוכת הבוגרות והבוגרים של המחלקה לאמנות, מכללת סמינר הקיבוצים, אוצר יאיר ברק. עמיהד 12, שוק הפשפשים, יפו, 3.8.2019-18.7.2019

אביה קרוניץ.jpg
אביה קרוניץ

תערוכת הבוגרות והבוגרים של המחלקה לאמנות בפקולטה לאמנויות של מכללת סמינר הקיבוצים מוצגת במרכז עמיעד בשוק הפשפשים יפו.

בתערוכת הגמר בה מציגים 20 בוגרים ובוגרות עומד מושג הזיכרון האישי: סיפורי שורשים משפחתיים, הגירה ותרבות, אבל ומוות, יחסי מבט בתוך המשפחה, הריון ואימהות. וברובד החברתי, מקומה של התרבות והזהות הערבית בשיח הישראלי, יחסי מרכז פריפריה, יחסי דת וחילון, קהילתיות/שבטיות ואינדיבידואליזם.

ד"ר הדרה שפלן קצב, ראש המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים אומרת "בתערוכות הגמר מגיעה לשיאה הזהות ההולכת ונבנית של הבוגרים/ות. מרתק לראות כיצד העניין הפוליטי, חברתי, מגדרי, משפחתי ואישי נרקם לכדי פרויקטים אמנותיים מושקעים ואמיצים. נוצר כאן דור חדש של אמניות ואמנים עם אמירות מעניינות, מורכבות ומאוד שונות זו מזו".

יאיר ברק: "לכאורה, לא ניתן לדבר ביחס לתערוכות גמר על קונספט אוצרותי, לא כל שכן על תמה מרכזית. הסיבה לכך נעוצה בכך שתערוכות גמר, מטבען, הן אוסף זיקות אמנותיות ומדיומאליות של קבוצת אמנים/יות צעירות/ים בנקודת זמן אקראית. אך בכל זאת, קושרת ביניהן תקופה, טכנולוגיה ורוח זמן. במידה מסוימת משותף להן/ם גם הדשן עליו צמחו. בתערוכת הגמר הנוכחית בולט מעל לכל העיסוק בשאלת הזהות. אם באמצעות הגוף ואם באמצעות המרחב והמקום, אם באישי ובמשפחתי ואם בלאומי ובקולקטיבי. נראה שהחבורה הזו, שצמחה כאן לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21 מבקשת לעצמה הגדרה מחודשת של זהות. המבט – מפוקח וביקורתי. שואלות/ים שאלות, פחות נוקטות/ים עמדות. המאפיין הרב-תחומי של המחלקה לאמנות בולט הפעם במיוחד: עבודות מבוססות ציור מסורתי לצד מיצבי וידאו והצבות צילומיות. כל אלו מעניקים לתערוכה גוון מורכב ומרובד ומספקים לצופה חוויה דינאמית ועכשווית של אמנות צעירה".

ציוריה של אביה קרוניץ "חברותא" שגדלה בחברה דתית מבטאים את החברה בה גדלה: התכנסות, קהילתיות, שבטיות, בדומה לדימויים המוכרים בכל אלבום ישראלי – מסורתי.

"מדיום הציור הפך בידיי לכלי התבוננות על תצלומים משפחתיים של סצנות יומיומיות הנוגעות בתווך שבין קודש לחול. המרחב שגדלתי בו נע בין שני הקצוות הללו והציורים מבטאים את מושג החברותא המשותף להם. יצרתי מעין דיוקן עצמי המאפשר הצצה לעולם הדתי שבו גדלתי".

אביה קרוניץ 2.jpg
אביה קרוניץ

גל תמיר: ״מנעד״ – עבודת הסאונד מורכבת מהקלטה של שירה בת שלושה קולות – בצלילים גבוהים, נמוכים. באמצעות שימוש בשריר הסרעפת והפקת צלילים, בוחן תמיר במיצב הוידאו שלו את המעברים בין ייצוגים מגדריים.

דניאל בן ארי: ״חבקיני חזק״ –דרך עדשת המצלמה מישירה בן ארי מבט אל אמה ומאפשרת לה להביט בה חזרה. חילופי המבטים כנשים בוגרות נושאים משקל של חיים שלמים ביחד ולחוד, זיכרונות משותפים. עבר, הווה ועתיד.

דניאל בן ארי
דניאל בן ארי

הגר פטר: ״נושאי חורים״ – אביה של פטר נפטר בקטנותה ונשארו לה זכרונות מודחקים  וחסר גדול. האמנית בחרה בחומרים טבעיים, מתכלים, משני צורה בניסיון לבנות חומרים אחרים הנראים כטוטמים רזים, מדגישים את ההיעדר, לצידם, מקטורן ישן של אביה, אותו פרקה בקריעה ידנית, מתוך רצון להיאחז בשאריות החומר ולחקוק זיכרון.

הגר פטר 1.jpg
הגר פטר

ל. לאו: שבעה, עבודת מיצב וסאונד; גופות בחלל, דמויות נייר קורסות בחלל – חומר הגלם של עבודתה הוא הניירות שנשארו אחרי אמה, מהם פיסלה פסלי נייר בגודל טבעי בשלבים שונים של קריסה באמצעות טפטוף מים לתוכם. הווידאו המוצג לצידם מתאר את תהליך יצירת הפסל והניסויים של קריסות קודמות. עבודה נוספת עוסקת במותה של הסבתא.

ל.לאו 1.JPG
ל. לאו

ליאור פרוכטמן: ״חוף אכזר״ – בשנת 1959 כתב אלי אביבי, ("מדינת אכזיב") דודה של פרוכטמן לשר הביטחון בבקשה להישאר לגור בבית שבנה בחוף אכזיב. אביבי, כמו כל משפחת האמנית עלה לארץ מאיראן, משפחה של סוחרי עתיקות, שהגיעה לארץ.  הסיפור המשפחתי שלה  הוא סיפור גלובלי על נדודים, בריחה והתהליכים שבדרך.

ליאור פרוכטמן 2.jpg
ליאור פרוכטמן

מורן כהן: "לילה, שישי בצהריים" – טקס הצפייה המשפחתי השבועי ב״סרט הערבי״, עומד במרכז עבודתה של האמנית.[1]  מציאות ובדיה והן מוצגות מבעד למבט ילדי מוקסם, המערבב בין הנרטיב הקולנועי והסיפור המשפחתי חוברים כאן. לילה מוראד, זמרת וכוכבת קולנוע מצרייה שהיתה גם בת דודתה של סבתה של האמנית, מחברת בין עולמות תוך סצנות משפחתיות במיצג, בחלק השני, יושב אבי האמנית וצופה מרותק בווידאו המציג את דמותו בעת שהוא מדבר על חוויית הצפייה הטקסית שלו ושל משפחתו בסרט הערבי.

מיכאלה מיזן: ״להפוך את פניה״ – תופעת צרכנות היתר, והקנייה האובססיבית של צעצועים עומדת במרכזה של עבודה זו. כאן ועכשיו, סיפוק מיידי, התמכרות לרגע והורים הקונים ללא הפוגה. במערכת היחסים המשולשת של הורה-ילד-צעצוע מציגה מיזן בובות מתוקות אשר הופכות לזרות ומטרידות במעין מרחב של טקס פגאני ובו טוטם עשוי צעצועי פלסטיק וסביבו שש בובות פרווה הפוכות ומשופדות על עמודי ברזל חלודים.

מיכאלה מיזן.jpg
מיכאלה מיזן

נטע אסא ברכה: ״חלמי-תאים״ – יצירת חיים חדשים, האימהות על כל הכרוך בה, עומדים בלב העבודה של אסא ברכה. אימהות כסטטוס חדש, שינויים גופניים לא מוכרים, חרדות ופחדים. העבודה מורכבת מיציקת תבניות מבטון וגבס בגודל אחיד שבהן מוטבעים אובייקטים ודימויים שונים מן העולם האורגני, רדי מייד, טקסטיל ועוד ברצון ליצור אסוציאציות הלקוחות מהעולם אך נוגעות ראשית כל באישי.

נטע אסא ברכה.jpg
נטע אסא ברכה

נטע זינגר: ״בית גידול״ – "ארבעה ציורים, ארבע סצנות, שתיים מילדותי בבית הוריי ושתיים מחיי בהווה בדירתי השכורה". חוויית העזיבה של זינגר את בית הוריה גורמת לה לבחון את חייה מחדש. הציורים אינם מביטים בגעגועים נוסטלגיים אל העבר אלא מבטאים בעיקר את חרדות ההווה ואת המבט אל העתיד.

נטע זינגר.jpg
נטע זינגר

נסרין וואחידי: ״סותרה״ – העבודה מורכבת מארבעה סרטי וידאו המציגים מנהגים מסורתיים בחברה הערבית. ארבעת המנהגים שנבחרו מתייחסים רק לנשים מתוך רצון לבחון את מעמדה של האישה בתרבות ובחברה הערבית המסורתית, במיוחד עת יציאתה מבית הוריה לבית בעלה. המעבר מבתולה לכלה מכיל עולם של מנהגים שונים המלמדים על תפיסות מגדריות מובהקות ביחס לאישה.[2]

נסרין וואחידי
נסרין וואחידי

כל המנהגים עוברים טרנספורמציה אישית כדי לבטא את שאלותיה של וואחידי לגבי תקפותם ומשמעותם עבורה. כך למשל הכד הבודד שאמור להישבר במנהג "אלקדו" הופך לפרפורמנס אלים שבו היא שוברת כדים רבים במרחב נטוש וחסר חיים.

נעמה אמיר: ״אלבום״ – אינטימיות בתוך משפחה נבחנת דרך ציורים שצוירו על פי תצלומי ילדות מאלבום משפחתי. הבחירה במדיום הציור מאפשרת לאמנית לעשות מניפולציות כדי לגעת במהות האינטימיות. איך כיצד המשפחה מייצרת רגעים של אינטימיות, קשרים של גוף, מבטים של המצלם על הגוף. סוגיות של מבט משפחתי, טיבו והשתנותו.

נעמה אמיר.jpg
נעמה אמיר

ספיר נתן: "מלאח, פס, דרב פילאללה 26" – הסיפור המשפחתי של האמנית התחיל ברחובות העיר פס שבמרוקו, ליתר דיוק ברחוב דרב פילאללה מספר 26 שברובע היהודי שכונה "מלאח" (רובע יהודי סגור, מעין גטו). נתן ניסתה לשוטט ברחובות באמצעות התבוננות בתצלומי אוויר של המלאח המרוקאי בפס. אל המרחב הגאוגרפי צירפה תמונות, כלים וסיפורים של סבה וסבתה כדי ליצור סיפור כולל של עדה, של משפחה, של עברה. את הריחות והצבעים בחרתי להעביר באמצעות חומר החינה, וזה בצד צבע השמן המסורתי מחבר בין תרבויות, עבר והווה, גוף וזיכרון.

ספיר נתן 2.jpg
ספיר נתן

פאינה גאורגייש ונגה אור-ים: נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר[3]המיצב עוסק בשליטה בתנועת הפרט והחברה במרחב הציבורי דרך בחינה של חמש תחנות מרכזיות בישראל. הבחירה לעסוק בתחנות מרכזיות קשורה בזיהוי מבנים אלו כמרחבים לימינאליים, הן בבחינת המבנה והמטען ההיסטורי שהוא נושא והן ביחס למהות תנועת ההמון העובר בתוכו. אף שאותם מרחבים לימינאליים נדמים כתחנת מעבר סטרילית, אלו משקפים רבדים פוליטיים מקומיים וארציים רבים.

פאינה ונגה באר שבע.jpg
פאינה גאורגייש ונגה אור-ים, תחנה ב"ש

קרן דרכסלר: ״דיאלקטיקה״ – צללים שמגשימים עצמם בחומר בנו את המרחב של הקליניקה הטיפולית.קרן דרכסלר 2.jpg

"החפצים המוכרים לי מן הקליניקה: ספה, כורסה, שולחן וכיסא המטפלת נותרו כשלדים של חומר שהלך ואיבד מנפחו כשדימויים מעולמי הפנימי השתלטו על גשמיותו. נורת בטון, מרבד אצות, מגפיים יצוקות בשעווה לצד מושב אופניים… מדברים ביניהם על האבסורד והלא מודע הנשלה מן המים ומן הקרקעית".

רותם לבנון: ״רק עוד רגע״ – "שנים אני מביטה באמי בעיניים מלאות עצב. נזכרת במה שהיה ובמעט שנותר. נדמה לי שאמי מביטה באמה במבט דומה".

בשתי עבודות וידאו בוחנת האמנית את היחסים המורכבים המתקיימים בין אם ובת לאורך שלושה דורות, מבקשת לנגוע רק עוד רגע. עדשת המצלמה מסייעת להתעמת עם פצעי העבר, ערעור נפשי עד לאובדן היכולת להכיל, חוסר לצד רכות, צורך לצד ויתור.

רותם לוי: ״מה קרה לך רותם?״ – כאשר רחם מתרוקן לפני זמנו נוצר בו ואקום שעוטף את הכול. כאשר רחם מתמלא מחדש הוא צריך לשכוח את הריק, להתרגל לחדש.

העבודה מורכבת מציורים דיגיטליים של אולטרסאונד. כל ציור מבטא מערכת יחסים בין הרחם ובין העובר תוך דגש על המנעד התחושתי הרחב שנע בין פחדים מציפים כמו חומר סמיך השולט על כל פעולה ומצב רוח לבין שמחה והתרגשות עזה. הציורים נעשו באופן דיגיטלי כדי לשמור על מרחק ולהסתפק בינתיים במבט מדומיין ובמוזיקת הדופק של שניהם יחד.

רימאן חאנדוקלו: ״אבא״ – העבודה, המורכבת משני סרטי וידאו וסדרת תצלומים, עוסקת בנרטיב ההיסטורי המשפחתי בכלל ובדמות האב במשפחה בפרט. צילומי ארכיון משפחתיים משנות ה-80–90 משמשים את חאנדוקלו לבחינת מערכת היחסים שביני לבין אביה. פעולת המחיקה שביצעה בתצלומים אפשרה לה להפעיל מבט ביקורתי שבו היא שולטת על ההיסטוריה והתרבות ובוחרת מה להראות ומה למחוק. חלק מבניית ההיסטוריה המדומה עוברת לידי הצופה, ובאמצעות התצלומים המפורקים הוא מקבל אפשרות להשלים את החסר בעיני רוחו.

"עבודת הווידאו "כל שבת_كل سبت" מציגה את אבי בפעולה טקסית שחוזרת על עצמה בכל שבת בבית אמו. אני מתבוננת באבי כאב מטפל, מכיל ודואג לדמות הנשית החשובה בחייו – אימא שלו. סבתי".

דנה חודקביץ׳: ״למה לעזאזל״ – "חזרה כפייתית" על-פי פרויד היא תופעה שבה אדם חוזר שוב ושוב באופן לא מודע על חוויות מעברו שגרמו לו לסבל רב. מטרת הפעולה הזאת היא תיקון חוויית העבר. מיצב הוידאו והרישומים עוסקים בשחזור כפייתי של טראומה מוקדמת הקשורה ביחסים זוגיים. יסודותיה נרשמים בווידאו מוקדם, ומשוחזרים שוב ושוב כפטרן התנהגותי בווידאו מאוחר. אלה נבחנים מחדש ברישומים תוך ניסיון לפרק את המשך למקטעים  כמו בדיקה בזכוכית מגדלת או לחיצה על כפתור העצירה של סרט וידאו בכדי לאתר את הרגע המבוקש.

דנה חודקביץ' 1.jpg
דנה חודקוביץ

תודה ליאיר ברק על השיחה עמו

תודה על חומרי התערוכה

 

 

אתר המחלקה לאמנות – https://www.art2019.smkb.ac.il/blank

[1] ה"סרט המצרי שהוקרן מדי ערב ששי בטלוויזיה היה עבור משפחת האמנית, ועבור רבים מקרב העולים מארצות ערב ומשפחותיהם, מסורת! ומודה שגם עבורי ועבור בני משפחתי.

[2] "חיג'אב": מתמקד במשמעות המושג "סותרה" (سترة).

"טאהרה" (טהורה): עוסק במנהג מסורתי של בדיקת הבתולין של הכלה באמצעות בד המוכנס לאיבר מינה.

"אלקדו": מציג מנהג מסורתי של שבירת כד בעקבות יציאת האישה מבית הוריה.

"עג'ינת אלערוס": מתייחס ל"בצק של הכלה" אותו מכינים ביום החתונה. הכלה מורחת חתיכת בצק על דלת או על קיר הבית של בעלה ומסמלת בכך הבאת ברכה ופרנסה לבעלי הבית בחייהם החדשים.

[3] ״נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִֽתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא־תֹסִיף קֽוּם״ (ישעיהו כד, כ).

ביכורי סטודיו II, גלריה עירונית כפר סבא, אוצרת מאירה פרי-להמן, עד 31.7.2019

 

בתערוכה "ביכורי סטודיו II" מוצגות עבודות של מספר אמניות ואמנים, מוכרים ומוכרים פחות  במספר מדיה: ציור, פיסול, רישום, מיצב, צילום ועבודות וידאו.

אני חייבת לומר שההפתעה הגדולה היתה העבודות של מני סלמה, רישומי גרפיט על מצעים ששימש בעבר למטרות אחרות לוח דלת ישנה, כריכות ספרים ישנים…). עבודות חזקות!

IMG_20190724_173139.jpg
מני סלמה, ללא כותרת, 2000, גרפיט על דלת

תחילה, מיצב הווידאו של אורי לוין, Nothing to Write Home About  בו מנהלת האמנית דיאלוג שיש בו מן ההומור והאבסורד עם חפצים שונים בבית: הופכת לשולחן, ובהמשך למתלה מעילים. בסופו של כל סרטון בווידאו הרץ בלופ, החדר מוצג דומם וריק.

IMG_20190724_173154.jpg
אורי לוין, Nothing to Write Home About, 2012, פרט מהוידאו

פטמה שנאן בעבודות המזהות עמה, דימוי השטיחים, המופיעים עפ"ר במרחבים שונים: בתוך הבית, על גגות בתי הכפר, בשדה הפתוח, על הכביש ועוד. השטיח המזרחי, פריט יקר ערך בחברה הדרוזית בה גדלה שנאן מייצג מחד את המסורת אך גם את הדיאלוג בין קצוות: מזרח/מערב; מסורתי/עכשווי; art & craft ועוד.

img713
פאטמה שנאן, שטיח ירוק, 2013, שמן על בד

אורית חופשי – מלקטת תצלומי עיתונות יומית ודימויים שהיא מצלמת ומהם, בשילוב פרי דמיונה, יוצרת מקבץ דימויים שבהם היא יכולה להשתמש שוב ושוב. אלה מעובדים לכדי גלופות המשמשות אותה כמעין אוצר מילים. "עץ הוא עבורי מצע זמין ומזמין. תהליך חיתוך העץ הוא גם תזכורת מתמדת לצורת אמנות חשובה שפרחה בעבר, שבכוחה לבקר ולקרוא תיגר על דוקטרינות…"

img708.jpg
אורית חופשי, הסחת דעת, 2016, חיתוך עץ, שיוף ורישום דיו על נייר קוזו ואבאקה עשוי ביד

צילה פרידמן עוסקת בעבודותיה בקונפליקט פנימי בין עבר והווה, בין מה שנחבא פנימה בנפש לבין מה שגלוי בה. פרידמן מתייחסת לרצון לקשר בין שני עולמות נפרדים: מחד, משפחתה השומרת את המסורת החרדית באדיקות רבה, ומאידך, עולם בו מתקיים חיפוש תמידי אחר שליטה על הגוף ועל הדרך. שני העולמות אומרת פרידמן, דורשים התמסרות והתמדה. "אני מקווה שתעמוד לי זכות אבות. היצירה משקפת את הקונפליקט התמידי בין ללכת בעקבות אבותיי לבין ההליכה בדרכי".

62182402_10157509980724427_1146859123908804608_n
צילה פרידמן, למה לי ללכת?!, 2018, הצבה: אבקת פחם, נעליים והתזת אבן על נייר

רונית ברנגה – הדמויות בעבודותיה מתקיימות בתפר שבין דומם לבין חי. לכלים שיצרה מוסיפה את האיברים המופעלים בעת השימוש בהם.

נעמי תרזה שלמון – "אני כאן על מנת להתבונן ולתעד את מה שאני רואה". שלמון מספרת שהיא מתבוננת בעולם ללא הרף, כשמשהו תופס את מבטה, היא עוצרת ומצלמת.

הדר גד – ציוריה של גד עשויים במארג דקדקני של פרטים. תחילתו של ציור זה בחוץ, בציור שיש בו מן ההתבוננות. הדר מביאה עמה בדים לציור שכבר נצבעו על ידה בצבעי אדום, ולעתים באדום וצהוב. על הבד, במעין תהליך הפוך, רושמת גד רישום, מציינת מבנים, עצים, שיחים, גדרות ועוד, המקבלים תצורת תחרה עדינה. בסטודיו, גד מגרדת ומסירה בסכין יפנית את שכבות הצבע האדום, והצבע כרישום עצמו הופך לנוכח, לעתים נעדר, ובעדו מבצבץ הקנבס הלבן.

IMG_20190724_173523.jpg
הדר גד, ללא כותרת, 2017, גיר שמנוני על בד

אמי ספרד, בעבודה מוקרן נוף המבוסס על מראות עין הוד שצייר מרסל ינקו. לדברי ספרד "בתחתית הפריים נראים פליטי עין הוד, ובפינה העליונה רואים מספרים יורדים. כל צופה שנכנס לחדר בו מוצבת העבודה מפעיל חיישן, שגורם לפליטים לנוע החוצה". עבודה שיש בה מן ההומור הילדי, באזכור למשחקי מחשב.

img716.jpg
אמי ספרד, בדרך לעין הוד, 2018, מיצב ניו-מדיה אינטראקטיבי

תודה על קטלוג התערוכה.

הצילומים צולמו בנייד ולחילופין נסרקו

"שקיעה", אמי ספרד וניר מצליח, מקום לאמנות, קריית המלאכה, תל אביב, אוצרת: שרון פוליאקין עד 27.7.2019

 

gifDoor-1.gifמסכי נייר משולבים בעבודות ניו-מדיה נגלים לעין המבקר בתערוכה "שקיעה" תערוכה זוגית של אמנית, אמי ספרד ואמן, ניר מצליח.

הדלת! הדלת שבשעריה נכנס המבקר, שיש בה מן ההבהוב הפלאי, מקדמת את פני הצופה בכניסה לתערוכה, כמעין "מלכודת דבש", ואז, נגלים לעיניו הבית/דירה על חלקיו. העבודות שהן מיצב site specific בתערוכה, מציעות לצופה להלך בין הקירות, החלונות, להשתהות, ולהפנות מבט שיש בו מן הרפלקציה באשר למושג בית, ועל כך בהמשך. avi52280b.jpg

בשיחה עמו מספר ניר מצליח על המפגש עם האמנית אמי ספרד ועם האוצרת שרון פוליאקין שהעניקה ליווי אוצרותי לתערוכה.[1] "מצליח צייר בגרפיט על נייר אורז, כשסיים צילם את העבודה ושלח לאמי ספרד, שהכניסה את הדימוי לעולם הווירטואלי שלה. ספרד בונה בתלת ממד פעולה רישומית: עבודת הוידאו, לדוגמה, היא דימוי בתלת ממד שרשמה לפי צילום בתוכנה. והעבודה מטיילת בתוך הרישום.avi52258b_1.jpg

זהו עיסוק זוגי: דיבור על בית, יסודות של בית, הסתכלות פנימה והחוצה, ציבורי ופוליטי".[2]

 

 

הבית שאת חלקיו בונה/בורא מצליח, עשוי מנייר אורז סיני (מיששתי, ברשות כמובן), גרפיט, פחם, דיו, צבעי מים ודבק. נייר כחומר אורגני, מטבעו פגיע. נייר האורז, במקור דקיק ומועד לפורענות הופך בידיו של מצליח לחומר קשיח ועבה ועם זאת יש בו מן השקיפות.avi52290_1.jpg

ספרד, משלבת רישום וציור עם עולם הניו-מדיה. עולם וירטואלי המבוסס על פלטפורמות של משחקי מחשב ועוד.avi52302_1.jpg

בבית זה על מרכיביו: מסכי הנייר, הקירות, החלונות, הווילונות והתריסים, כיסא וטלוויזיה והדמויות של מצליח, משתלבות עבודותיה הווירטואליות של ספרד.

בתולדות האמנות אנו מוצאים שיתופי פעולה זוגיים רבים. גם כאן שיתוף הפעולה הוא זוגי ונוצר בתהליך של ניסוי ותהייה. "במהלך השנים הפרספקטיבה שלנו כיוצרים משתנה. היא משפיעה על האופן בו אנו חווים ומפרשים את החיים סביבנו. היום שנינו מוצאים עצמנו במקום דומה, רואים את העולם דרך פריזמה של בעלי בית ומשפחה. נקודת מבט זו מייצרת הזדהות ומדגישה את הקשיים במציאות המקומית ואת ההשפעות החברתיות, התרבותיות והמוסריות של מציאות זו עלינו".[3]

עבודה יחדיו מזמנת תהליכים שיש בהם מן החיפוש, "שילוב כלים", היא דורשת מבעלי העניין ויתור על אגו. כאן נוצר שילוב מעניין ומאתגר בין בית על מרכיביו לבין תוצרים עכשוויים הקשורים לטכנולוגיות בנות הזמן ומוצאים את מקומם בין חלליו ובתוכם.cibur 2.jpg

העבודות של מצליח מאוד גופניות וחומריות. יש בהן עקבות כדברי פול ריקר (Paul Ricœur) [4] עקבות למה שהיה ונוצר, עובר שינוי ומוצג. עבודותיה של ספרד, במקור ציירת, וכפי שכותבת חיפשה רבדים נוספים לביטוי והבעה של נושאים ומזה שלוש שנים עושה את צעדיה בעולם הווירטואלי. משתמשת בטכנולוגיות ובעיצוב 3D.

ובנוגע לבית! מהו בית, האם בית הינו מחסה, מכיל, שומר ומגונן או שמא יש בו מן האחרות? זיגמונד פרויד, במאמרו "המאוים", 1919 מדבר על חרדת ה-Unheimlichkeit שהיה האימה מפני הלא ידוע המהלך ומצוי במקום המוכר לכאורה, הבית. [5] .תחושה זו מתעצמת אף יותר בשל הצל המשנה פניו בהתאם לשעות היום, ובהתאם לאור המסתנן פנימה מן החלון החיצוני שאף הוא עבר פעולת התערבות של שני האמנים וקיבל מעין "גופניות".avi52297

הבית בתערוכה, מפתה ומזמין כמו "התפוח" המיתולוגי, ובה בעת יש בו מן השבריריות, התהייה, הלא נודע

תודה לניר מצליח על השיחה עמו ועל חומרי התערוכה

קרדיט לצלם: אבי אמסלם

[1] מצליח וספרד נפגשו בעת לימודי התואר השני באמנות באוניברסיטת חיפה. שרון פוליאקין, הינה ראש החוג.

[2] משיחה עם ניר מצליח בתערוכה

[3] מטקסט התערוכה

[4] פול ריקר, הפילוסוף הצרפתי (2005-1913) עוסק במחקריו במהות הזיכרון, שכחה וכמובן עקבות (מנטליים, פיזיים ואחרים)

[5] זיגמונד פרויד האלביתי, הקדמה לאלביתי יצחק בנימיני 7-8, תל אביב, רסלינג

זבת חלב מבט אל הארץ המובטחת, בית חנקין בכפר יהושע, אוצרות: אורנה אתקין רביב, אילת הרצוולף, נטע הבר נעילת התערוכה 17.08.19

משתתפים: אורי גרשט, אילת כרמי ומירב הימן, אלי שמיר, אמירה זיאן, אפרת נתן, ארז אהרון, דורון סולומונס, הדר גד, הילה עמרם, זאב רבן, שלום זיגפריד סֶבָּא, מיכאל חאלק, נתן פרניק, עדי נס, ערן רשף, רעי רביב, רפי יריב.

 "וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא-וְזֶה-פִּרְיָהּ". [1] המרגלים אשר נשלחו לתור את ארץ ישראל, מספרים בשובם על היות הארץ המובטחת ארץ זבת חלב ודבש. התערוכה "זבת חלב מבט אל הארץ המובטחת מציעה מספר מבטים בסוגיות שעסקן חברה, תרבות, פוליטיקה ואקולוגיה.

בתערוכה מוצגות עבודות המנהלות בחלקן שיח תימטי, ועשויות במדיה שונות: ציור, רישום,  רדי מייד, צילום, צילום דיגיטלי וידאו.

ראשית, העבודות הקטנות של זאב רבן, שלום זיגפריד סבא, ימי התום… כמה מענגות הן את העין.

IMG_20190608_121230.jpg
שלום זיגפריד סֶבָּא, גוזז הצאן, עפרון על נייר
img703.jpg
שלום זיגפריד סֶבָּא, למעלה, רימונים, 1960, שמן על עץ, למטה, דג, 1960, שמן על עץ

התצלום הדיגיטלי, "רקפת", 2018 (מן הסדרה ארץ שברירית) של אורי גרשט מנהל/לא מנהל דיאלוג עם  ציוריה של הדר גד "רקפות 40", 2016-2015 ו"רקפות 60", 2009. רקפות קשורות להבניית הזהות הישראלית המקומית אך לא רק. הרקפות של גד הינן בבחינת דיוקן ייחודי, נחבאות ובו בזמן נאחזות בקרקע. באיקונוגרפיה הנוצרית הרקפת הינה באנלוגיה לייסוריה של מריה אימו של ישו, ובה בעת יש בהן כמו בכל צומח אנלוגיה לחיי האדם לחלופיות החיים, "הבל הבלים". רקפת של אורי גרשט, שברירית לכאורה, עוברת בידי האמן, שיח ברוטלי, יורה בה ובפרחי בר מוגנים אחרים, ויוצר מקבילה לשיח הנע בין חיים להרס (במקרה זה, בידי אדם).

img681.jpg
אורי גרשט, רקפת Do3, מן הסדרה ארץ שברירית 2018, תצלום דיגיטלי, הדפסת דיו פיגמנטית

IMG_20190608_121817.jpg

הדר גד, רקפות 40, 2016-2015, שמן על בד

עבודת הווידאו "שביל ישראל: התהלוכה", 2018 של אילת כרמי ומירב הימן מציגה תהלוכה מרהיבה בה נאסר על הצועדים לגעת בקרקע. התוצאה, התקדמות לוליינית בעזרת אביזרים וכלי תחבורה מאולתרים, שהפעלתם דורשת כוח ומאמץ.

img683.jpg
אילת כרמי ומירב הימן, שביל ישראל: התהלוכה 2018, וידאו (13:16 דקות)

הכותרת שביל ישראל מסמלת אתוס של כיבוש הקרקע ברגליים, ברם המופע הסוריאליסטי מערער הקשר זה, ומעלה שאלות של זהויות – מי הצועדים? נוודים, צליינים, אקרובטים?

את המתווה "המרגלים בכנען", שנות ה-30 של זאב רבן ניתן לראות במעין אנלוגיה לעבודתן של כרמי והימן. לתור את הארץ, ומנגד העבודה של אלי שמיר, "דיוקן עצמי בהר נבו", 2019, שמיר הניצב על הר נבו ומשקיף כמשה בשעתו אל הארץ המובטחת. בעוד שבתהלוכה שלעיל הדמויות אינן מנהלות שיח גופני עם האדמה, גופו של האמן כמו נטמע בנוף האפוף באובך בעודו עוסק בפעולת הציור שבה יש מן הבריאה מחדש.

img696.jpg
זאב רבן, המרגלים בכנען (מתווה), שנות ה-30, צבעי מים
IMG_20190608_121633.jpg
אלי שמיר, דיוקן עצמי בהר נבו 2019 (עבודה בתהליך), שמן על בד

הצילומים של אמירה קסים זיאן "הבה, סמירה, סמירה", 2017 מציפים את השיח שהיא מנהלת עם נשים דרוזיות צעירות ומבוגרות, על חוויותיהן כנשים בחברה מסורתית. הסיפורים מתומצתים לדימויים סמליים רוחניים. הנשים מופיעות ללא פנים. את מקום פניהן מחליפים התבשילים ומוצרי המזון המוצגים בחיוניות רבה על הרקע השחור.

img687.jpg
אמירה קסים זיאן, הבה, סמירה, סמירה 2017, תצלומים מודבקים על דיבונד

העבודה "לאבנה", 2016 של אפרת נתן, הינה המרה לשפת הווידאו של העיסוק בחלב אצל האמנית.  בשנת 2012 בשיתוף עם סטודנטים ממכללת אורנים, נתלה בכל יום חיתול בד חדש עם יוגורט שממנו טפטף החלב עד שהפך ללאבנה. העבודה האיקונית של נתן, המֵיצָג "חלב", 1974. חלב שניגר והזדהם בהקבלה על ההבטחה האבודה לארץ זבת חלב, היוותה נקודת מוצא לעבודה.

IMG_20190608_122020.jpg
אפרת נתן, לאבנה, 2016, וידאו (3 דקות). מסך, מסגרת עץ, רשת חלונות, צילום: אמיר רונן

העבודות של ארז אהרון, "ברכת כלה", 2019 ו-שיבולת מס' 76,73,22,40,91, 2091-2018 של מיכאל חלאק, "זית מקומי כבוש", 2014, נתן פרניק, "ללא כותרת," 2013 ועבודתו של ערן רשף, "אנא בכוח", 2010, מתכתבות עם מסורת ציור עמלנית ומדוקדקת. אהרון מתאר במאה ציורים, שיבולת שמרכיביה צוירו בדיוק נאמן למציאות, על רקע שצבעו משתנה בהתאם לאור היום. הפתק מציין את מספר השיבולת במעין תיעוד מדעי. אהרון שזר כל גבעול בחוט אדום באנלוגיה לקשירת חוט נגד עין הרע, או למזל טוב (תלוי בעדה ובאמונה!)

IMG_20190608_122006.jpg
ארז אהרון, ברכת כלה 2019, שמן על בד מוצמד לעץ

חלאק מתאר רגע בו מתנפצת צנצנת זיתים על רצפת המטבח של אמו. עץ זית מסמל בתרבויות דברים שונים – ראשית, הזית שאת פריו מוסקים ואף אוכלים בתרבויות באגן הים התיכון ואף מעבר.

בספר "בראשית" מסופר על עלה הזית שהביאה עמה היונה לאות שהמבול פסק, ובמקורות היהודים הזית מוזכר פעמים רבות. באמנות הפלסטינית שלאחר 1948 עץ הזית מסמל את הגעגוע לאדמה ולעיבוד שלה.

IMG_20190608_121647.jpg
מיכאל חלאק, זית מקומי כבוש, 2014, שמן ע בד

פרניק מתאר ערמת קליפות גרעינים בצלחת. ציור מדוקדק הלוכד בתוכו מהות ישראלית. וכי מי לא מכיר את עונג פיצוח הגרעינים בבית, או בעת שהות בשמורות טבע, גנים ומגרשי כדורגל, ושובל הקליפות… (אף שעלי לציין שלא המצאנו זאת, אפרופו האמן הסיני אי וויווי ומיצב גרעיני החמניות שלו שהוצג בטייט מודרן ואף אצלנו במוזיאון ישראל).

IMG_20190608_121713.jpg
נתן פרניק,ללא כותרת, 2013, שמן על בד

רשף ייצוגו של הנקניק בציור יחד עם התווית אנא בכוח. הנקניק, מאכל אופייני לאיטליה, מזרח אירופה ועוד, מצוות למילות הפיוט העתיק "אנא בכוח" , הטעון בסמליות ובמשמעויות קבליות של הגנה. בשר ורוח שורים כאן יחדיו בעבודה פוטו-ריאליסטית זו.

IMG_20190608_122120_BURST2.jpg
ערן רשף, אנא בכוח 2010, שמן על עץ

ומאוכל לתרבות הצריכה בעבודת הווידאו של דורון סלומונס, Shopping Day, 2006, מה קורה כש"שופינג", פרוזאי לכאורה משנה פניו לאירוע דרמטי, המתח המתלווה ל"חווית" הקניה בסופרמרקט, המוזיקה הנשמעת ברקע, וזוויות הצילום הדרמטיות המעצימים את הדימוי הוויזואלי, והאסון, לכאורה בלתי נמנע, הבקבוקים המתנפצים אלי אדמה יחד עם אריזות הקרטון בכאוס אחד גדול. ומכאן, ולעקבות שמותירים פירות וירקות וסוגי מזון שונים, המושלכים לעת ערב אל פחי האשפה או מצטברים על רצפת הרחוב.

img693.jpg
דורון סלומונס, Shopping Day, 2006, וידאו (5:19 דקות)

ולצילום של עדי נס, ללא כותרת (רות ונעמי מלקטות) מתוך הסדרה סיפורי התנ"ך, 2006. בהומאז' לעבודה "המלקטות" של ז'אן פרנסוא מילה, בה יש מן החמלה הנוצרית בתיאור הנשים העניות המלקטות את שאריות הקציר. בעבודה של נס המלקטות משתייכות לשולי החברה, הן אלו שההבטחה האלוהית לארץ זבת חלב ודבש פסחה מעליהן. נס מעמיד את הגיבורות העכשוויות שלו בלבוש בן הזמן, כאן ועכשיו בסביבה העירונית של תל אביב.

IMG_20190608_121841.jpg
עדי נס, ללא כותרת (רות ונעמי, מלקטות( מתוך הסידרה "סיפורי התנ"ך" 2006, צילום צבע

ואם עסקנו במזון על מרכיביו ומשמעויותיו, עבודתה של הילה עמרם, "הפרעת התמוטטות המושבה", 2019 עוסקת בקשר שבין אמנות לבין מדע.  בעבודה זו מתייחסת עמרם למונח "הפרעת התמוטטות המושבה" (Disorder Collapse Colony) המתאר את תופעת היעלמותן של הדבורים הפועלות מן הכוורות בעתות האחרונות. התופעה מעמידה בסכנה את קיומה של אוכלוסיית הדבורים. בעבודה זו ממשיכה עמרם בפעולה יצרה לראשונה עם דבוראים במכוורת יד מרדכי וכעת עם דבוראים מכפר יהושע. עמרם הכניסה אל תוך הכוורות אובייקטים מחיי היום-יום, הדבורים המשיכו בעמלן בלא להתייחס לכך. בהתערבות זו יצרה עמרם שיבוש של סדרי הטבע ושל המבנה הארכיטקטוני הבנוי ממשושים האופייני לחלת הדבש.

IMG_20190608_121346.jpg
הילה עמרם, הפרעת התמוטטות המושה 2019 (פרט) רדי מייד ודונג, בשיתוף דבוראים מכפר יהושע

עבודת הווידאו "חג השבועות בכפר יהושע" של רפי יריב נעשתה מתוך ארכיון צילומים וסרטים שצילם שנים רבות יריב, ומתעד את התפתחות המושב.

img701.jpg
רעי רביב, ללא כותרת 2019, טכניקה מעורבת,

ואילו העבודה של רעי יריב, ללא כותרת, 2019 המוצבת על גג הגלריה ועשויה צינורות השקיה מאלומיניום שחדלו לשמש בתפקידם המקורי, מאזכרת אנדרטאות ומתכתבת עם אמנות שנעשתה בברית המועצות דאז.

img707
רעי רביב, ללא כותרת 2019, טכניקה מעורבת, הצבה על גג הגלריה

עבודות קטנות בממדיהן, משמעותיות באיכותן.

החומרים מפמפלט התערוכה, וכך גם הצילומים אלא אם כן צולמו בנייד בעת הביקור בתערוכה או נסרקו.

[1] ספר במדבר, פרק י"ג, פסוקים כ"ו-כ"ז

העין והרוח כרמלה אלדר אוצרת ורה פלפול בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב, עד 27.7.2019

IMG_6318s

תעתוע עין וגיאומטריה שורים יחדיו בתערוכת עבודותיה של כרמלה אלדר, "העין והרוח". וכבר נאמר יצירות אמנות אינן מראה, אך בדומה למראה המשקפת, לעתים משנה צורה, מתקיים דיאלוג, לעתים של אשליה, לעתים חזות של מציאות אחרת, חדשה.66119183_10156208883105927_4797680543548309504_n

עבודותיה של אלדר בתערוכה נעות בין מציאות מתעתעת, זיהוי של סדר פנימי הקיים בכל פרט מהטבע ובדומם, ולעתים בעבודות היד המציירת מורה על נטייה לביטוי חופשי יותר. צבעוניות שיש בה מן המתכתיות והמונוכרומטיות הניכרת בעבודות שיש בהן מן האשלי, ומעבר לצבעוניות עזה יותר בעבודות בהן ניכר כתב היד החופשי.

3s 47x39.5.jpg

נקודת מוצא נוספת בעבודותיה של אלדר היא גיאומטריה. בימי הביניים, היתה הגיאומטריה אחת משבע האמנויות החופשיות Septem Artes Liberales, מקצוע אחד מני מספר שנתפסו כהכרחיים לעוסקים בידע באותה עת. בשיעורי מבוא בחוג לאוניברסיטת תל אביב דאז, הן של ימי הביניים והן של הרנסנס, נהגו לשנן באוזננו באשר לטריוויום (דקדוק, רטוריקה ולוגיקה), והקוודריום (אריתמטיקה, גיאומטריה,[1] מוזיקה ואסטרונומיה).

עיסוק במתמטיקה ובגיאומטריה נלווה לאמנויות. כולנו מכירים את עיסוקיו של ליאונרדו דה וינצ'י בתחום, אך יש לזכור דמויות נוספות, ביניהן הנזיר הפרנצ'יסקני לוקה פאצ'ולי (1517-1445 בקירוב) שנודע בחיבוריו בתחום, וביניהם "על הפרופורציה האלוהית"[2]

dodecahedron-from-de-divina-proportione-by-luca-pacioli-published-1509-venice_u-l-o3dkh0(4)
ממאמרו של Renzo Baldasso,  לעיל

IMG_6321.jpg

ורה פלפול אוצרת התערוכה כותבת: "בחיפושיה אחר דרך לבטא את הניגודיות והחפיפה, המתקיימות בעת ובעונה בין שני הפכים אלה, וכדי לתמצת ולפשט את המראות והצורות מצאה אלדר בגיאומטריה מענה מושלם.

תוך כדי תהליך העבודה עלו משמעויות נוספות: על האשליה האופטית ואשליה של מציאויות חיים בימינו. העבודה הגיאומטרית, המורכבת והעשויה בקפידה ותוך שימת לב לדיוק בהנחת הקווים והצבע, החלה להוות עבורה, מטפורה לתחושות הביטחון והיציבות המדומות של האדם.

ככל שהעמיקה בתהליך, החלו הקווים הגיאומטריים לפשוט צורה, להשתחרר ולקבל ביטויים של קוים חופשיים. בעוד שהעבודות הגיאומטריות מתנסחות תוך שימוש בצבעוניות עזה ומגוונת, ואף יוצרות אפקט של תעתוע אופטי, הרי שהעבודות החופשיות יותר, נותרות מונוכרומאטיות". [3]

6s 35x35.jpg

*שם התערוכה נלקח מכותרת המסה של הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי / העין והרוח (1961)

 

[1] גיאומטריה היא חקר המספרים במרחב.

[2]  Summa de Arithmetica, Geometrica, Proportioni et Proportionalita, 1494 in Renzo Baldasso, Portrail of Luca Pacioli and Disciple: A New, Mathematical Look, Art Bulletin, March-KJune, 20110, vol. XCII

[3] הציטוט מטקסט התערוכה.

חנאן אבו-חוסיין, מיצבים, מוזיאון ארץ ישראל, אוצרת דר דבי הרשמן, עד נובמבר 2019

במוזיאון ארץ ישראל מוצגים שלושה מיצבים של האמנית חנאן אבו-חוסיין. האמנית, ילידת אום אל פחם, חיה ויוצרת בירושלים מאז שנת 1995.

לעבודותיה של אבו-חוסיין התוודעתי במהלך השנים; עבודות מרשימות, שיש בהן מן העוצמה ומן הכאב. עוסקות בזהות מקומית ולאומית, בנשיות ובמקומה של האישה במילייה המשפחתי והלאומי. באמירות שיש בהן מן העוצמה ומעוררות מחשבה ועניין באשר למפגש בין זהויות ותרבויות.

"האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי. יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומן הצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות. העבודות שאני מציגה במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, עוסקות במעמד האישה ובשאלות הנוגעות לזהויות המקומיות: הפלסטינית והיהודית והמרחב שביניהן. באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה". [1]

אבו חוסיין מספרת בראיונות עמה: " התחלתי לצייר בגיל צעיר מאוד. בגיל 16 החלטתי שאני רוצה להיות אמנית. נרשמתי לאוניברסיטת חיפה, אך לא התקבלתי בגלל מגבלת הגיל. בהמלצתו של אח שלי עאמר זיכרונו לברכה נרשמתי למכללת עמק יזרעאל, ולמדתי שלוש שנים אצל הפסלת דליה מאירי וגם עבדתי כאסיסטנטית שלה. לאחר מכן החלטתי ללמוד באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים. נרשמתי ללימודים בידיעה ובתמיכה של ההורים שלי. עבור אבא שלי זו הייתה גאווה שהבת שלו תהיה הסטודנטית הערבייה הראשונה שלומדת אמנות בבצלאל.[2]

בחומרים המשמשים אותה יש מחד מן החומריות: בטון, מלט, ומאידך, חומרים הנתפסים כמאפיינים מלאכת נשים, כמו מחטים וחוטי תפירה שיש בהם מן האמביוולנטיות, הם רכים וזורמים ועם זאת עשויים לדקור ולפצוע.

IMG_20190613_182841.jpg

IMG_20190613_182843.jpg

המיצבים במוזיאון ארץ ישראל מוצבים בשלושה אזורים: יש בהם מן ההתכתבות עם חללי פנים וחוץ במוזיאון, והעלאת זיכרונות מהבית ערבי ויהודי.

המיצבים "סמנדרה" (ערמת מזרנים), 2018 ו-My Mother Blanket #2, 2019, מוצגים במבואה במרכז רוטשילד. בעבודות הווידיאו  מופיעה אבו-חוסיין בפעילות שיש בה מן העמלנות, ומפגש אישי עמה ועם עמלן של נשים בחברות כפריות ומודרניות כאחד.

IMG_20190613_182808.jpg

64832076_10156755341427496_418167172808835072_n.jpg

בגן הארכיאולוגי של המוזיאון מוצבים שני מיצבים – האחד "בוקג'יה (צרור) מוצג בטחנת הקמח. האמנית טמנה בתוך כל אחד ממאות הצרורות, פיתת שיובשו. המיצב השני, "In Between the Destruction of the Father מוצג בבית הבד. המיצבים מוצבים באופן מרשים בתוך החללים ומשלבים ביניהם.

IMG_20190613_185132.jpg

בטקסט התערוכה כותבת האוצרת ד"ר דבי הרשמן: " המיצבים מכניסים את עבודת נשים לשני מוסדות שבחברה הערבית המסורתית היו נחלתם של גברים. המיצבים יוצרים גם מפגש בין ההיסטוריה של שני העמים – גן המוזיאון משתרע בקרבת חורבות הכפר הפלסטיני שיי'ח מואניס ( الشـَّيْخُ مُوَنِّس), ובית הבד וטחנת הקמח הם מבנים שהוקמו בהשראת מבנים פלסטיניים. נדמה שהמפגשים ויחסי הכוחות המשתקפים בעבודותיה של האמנית מייצגים רבדים ארכיאולוגיים ועכשוויים של חיינו".

65030728_10156755341762496_3913490289339138048_n.jpg

ולסיום בנימה אישית – כמי שגדלה בבית מרובה זהויות מוכרים לי ערמות המזרונים – למקרה שמגיע אורח (ואפרופו גם אצל מסורתיים וחרדים במקומותינו). עבודת נשים במקומותינו ובחברה הערבית – מופיעה באפגניסטן מכורתו של אבי זבולון ז"ל כמורשתם של גברים – העוסקים בטוויה ובאריגת שטיחים. וה"בוקג'ה" מופיעה גם בשפת עליהן גדלתי – ומהדהדת למצבים של הגירה, פליטות ומעברים בין מקומות

לכו לראות!

 

[1] מתוך טקסט התערוכה במוזיאון ארץ ישראל, אוצרת ד"ר דבי הרשמן.

[2] חנאן סעדי, ריאיון עם האמנית חנאן אבו-חוסיין, במת ון ליר,  23 במאי 2016 http://forum.vanleer.org.il/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%97%D7%A0%D7%90%D7%9F-%D7%90%D7%91%D7%95-%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%9F/                אבו-חוסיין עבדה גם במשך שנה כאסיסטנטית של האמנית דרורה דומיני, ולאחר מכן למדתי לימודי המשך, במשך שנתיים במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל.