עתליה שחר, יותר מאחד, אריק קילימניק, רישום ברצף, סדנת ההדפס ירושלים, הביאנלה לרישום אוצרת ראשית אירית הדר

הכותרת "יותר מאחד" המלווה את עבודותיה של עתליה שחר בביאנלה הנוכחית, חוברת למספר אלמנטים מרכזיים בעבודות המוצעות. "יותר מאחד" קשור למושג אוסף בהיותו איגוד של אחד לרבים הדומים לו. בסדרה זו עוסקת שחר בחפצים בעלי משמעות כמו גם בשאלות של ייצוג ואסטרטגיות של תצוגה.

עתליה שחר, שחור חום כחול סגול, 2021, דיפטיך, עפרונות אקוורל ונתז מים על נייר, 60-30 ס"מ קרדיט צילום: אבי אמסלם

שחר עוסקת בעבודותיה בתמות תרבותיות/חברתיות והקשרן לארץ ולחברה הישראלית והגלובלית כאחד. העבודות נושאות עמן מטען תרבותי של תקופה שחלפה ואינה. שחר נוקטת מהלך של תעתוע באשר לסממני תרבות שאפיינו בתי עולים ממזרח אירופה במחצית המאה הקודמת על מגוון הייצוגים שבהם: פיגורינה כחפץ המסמל יופי יוקרה  ובה בעת סממן המאזכר נשיות ויופי; מורשת תרבותית ועושר פיזי בצד חלופיות הזמן. בעבודות מהדהדת שחר לבית הוריה, לוויטרינה המהודרת בה נשמרו חפצי הנוי. יש בכך מן הכמיהה והנוסטלגיה, אך גם חתירה תחת מושג המשפחתיות הבורגנית  בצד חלוף הזמן. האובייקטים המפוארים והמרשימים לכאורה, מתעתעים בעין המתבונן, אך ייצוגם באמצעים האמנותיים מכוון לפגיעות ושבר. הפיגורינות, דמויות מוקטנות מפורצלן, נושאות עמן היסטוריה ארוכת יומין. מחד, הקשר לצלמיות פולחניות מתקופות קדומות, ומאידך, ייצוגן בעולם הבורגני כחפץ נוי נחשק המוצג שמור לבטח בוויטרינה מאחורי הזכוכית המגנה.

עתליה שחר, דמעות קריסטל, עפרונות אקוורל ונתז מים על נייר 30–40 ס"מ קרדיט צילום: אבי אמסלם

חלל התערוכה, סדנת ההדפס, ירושלים

האופן בו מוצגים כלים אלו ברישומים לעתים על גבול ההיעלם, או ההפשטה, הינו במנותק מההקשר המקורי שלהם. האמנית בעשייתה החתרנית יוצרת בעבודותיה זיקה להקשרים נוספים: דקדנטיות בצד פאר. לכלים מוסיפה שחר אלמנטים סימבולים– כתר  נצנוצי אור, סלעים וקתדרלות. מוטיב העין  עין הצופה  משתקפת במראות הסובבות את מבנה הוויטרינה משתקפות  ומהוות גם סמל המופיע רבות בקונוטציות רחבות בתולדות האמנות תרבויות ועוד. קרן שפע  פירות מאוגדים כסמל של שפע.[1] 

עתליה שחר, קרן שפע# 1, 2021,  עפרונות אקוורל ונתז מים על נייר 30–40 ס"מ קרדיט צילום: אבי אמסלם

המראות המצויות  בוויטרינה  מהדהדות את השתקפות האור הנשבר ושיקוף האובייקטים נוכח שוב ושוב בזויות שונות. מוטיב העין חוזר ברפטטיביות – מרפרר לעינו של הצופה ונוכח כסימבול הכולל מנעד משמעויות רחב.

בתערוכה זו מוצג קובץ בן 14 עבודות מתוך הסדרה "ויטרינה". אופן העבודה משלב טכניקה הקושרת רישום בעפרונות צבעוניים ונתז מים ספונטני ללא שליטה הקורא תיגר על האקוורל הקלאסי.  

עתליה שחר, קרן שפע וכתר, 2021, עפרונות אקוורל ונתז מים על נייר 30–40 ס"מ קרדיט צילום: אבי אמסלם

"יצירות אמנות אינן ראי, אך בדומה לראי גם בהן מתרחש אותו קסם חמקני של שינוי צורה, שכל כך קשה להגדירו במילים".[2] החלטת האמנית ליצור ולאפשר ליד המקרה, לאנרגיה המופקת תוך כדי נתז המים להתערב ביצירה, חוברת לאקשן פיינטינג (Action Painting),לאקספרסיביות ,לארספואטיקה (ציור המשתמש באלמנטים המאפיינים את עצמו ).

עתליה שחר, קרן שפע# 2, 2021, עפרונות אקוורל ונתז מים על נייר 30–40 ס"מ קרדיט צילום: אבי אמסלם

עתליה שחר, פיגורינה וסלעים, עפרונות אקוורל ונתז מים על נייר 30–40 ס"מ קרדיט צילום: אבי אמסלם

במרבית הרישומים משלבת שחר כתמי צבע מופשטים במופע של דואט עם מוטיב פיגורטיבי כשהתמוססות הצבע "קוראת לצופה" להתבונן ולהתמסר אל תוך מפלי הצבע ומתכתבת עם הנשגב. עדות לכך ניתן לראות בדיפטיכון "שחור חום כחול סגול" אשר כותרתו מכוונת את הצופה להתמסר לכתם הצבעוני ולאו דווקא לפיגורציה. האלמנטים המצוירים האמורים להוות עוגן של "יופי," חפץ יוקרה ועוד, נמסים נוזלים ואינם מהווים יותר מקור של עוצמה. המהלך בו נוקטת שחר משלב ביקורת ואלמנט חתרני, המציאות אינה כפי שהיא נדמת.


[1] קרן השפע היא סמל יווני עתיק שנעשה בו שימוש ברומא העתיקה, בימי הביניים ואף בתקופה המודרנית לסמל עושר ומזון. השימוש בסמל מקורו ביוון הקלאסית, במאה החמישית לפנה"ס.. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A8%D7%9F_%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%A2 

[2] ארנסט גומבריך, אמנות ואשליה, הפסיכולוגיה של הייצוג התמונתי, מאנגלית: דפנה לוי, עריכה מדעית: מנחם ברינקר, ירושלים, בית הוצאה כתר 1990, עמ' 19.

יהודית אולמן שמחת חיים, אוצר אריה ברקוביץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 9.7.2022-16.6.2022

מילדות לבגרות, והטבע כמקור להנאה ולשמחת חיים, עומדים בלב התערוכה "שמחת החיים" של האמנית יהודית אולמן. סדרת עבודות חדשה זו מהווה המשך לתערוכה בשם "החיים מנצחים", שעלתה במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן בשנת 2015.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה
יהודית אולמן, פרט צילום רן ארדה

אולמן ציירה בעקבות עבודה זו את Alice Where to בהשראת אליסה השואלת את החתול שחייך כשראה אותה:

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"

" הדבר תלוי מאד במקום שאליו את רוצה להגיע", ענה החתול.

 "לא איכפת לי כל-כך לאן – "אמרה עליסה.

 "אם כך, אין הבדל באיזו דרך תלכי", ענה החתול.

 "כל עוד אגיע לאן-שהוא", הוסיפה עליסה לצורך הסבר.

 "הו, אין ספק שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תלכי די זמן".[1]

 שאלת השאלות אומרת אולמן, היא לאן מכוון את מאמציך? זו שאלת כיוון בחיים.

העבודות המוצגות בתערוכה ניכרות בצבעוניות שלהן הבאה לידי ביטוי במשיחות מכחול חופשיות, בקו הנוכח אף הוא, ובניעות מפיגורציה לעברה של הפשטה. בחלקן משלבת אולמן מגזרות של דמות ילדה או דמות בוגרת יותר המובחנת מהרקע בו היא משתלבת בצבע הלבן המאפיין אותה כאזכור לתום ילדות, ולעתים אף ברדי מייד של חצאית בד.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה

"לפעמים אני בורחת לחצר ילדותי רואה עצמי כילדה שהייתי ולאן צמחתי. אני יוצרת עבודות שעוסקות בעולם הפנימי כמנוף לדרך חיים משמעותית". (ציטוט מטקסט התערוכה).

דמות הילדה הקטנה, ומנגד זו הבוגרת יותר מהדהדת לתמה של "שלושת גילאי האדם" (ולעתים ארבעה), נושא אהוב על אמני הרנסנס כטיציאן והבארוק, אך גם על אמנים משלהי המאה העשרים כפול גוגין וגוסטב קלימנט – ינקות, עלומים, לעתים גיל הביניים וזקנה.

שם תערוכתה של אולמן "שמחת חיים" מעלה על הדעת את ציורו הידוע של הנרי מאטיס "שמחת החיים", 1906 (אוסף ברנס, מריון פנסילבניה)[2], אך עבודותיה של אולמן מעלות לפחות בזיכרוני איזכורים ארקדיים/פסטורליים; נוף אידילי שיש בו מן האיזון וההרמוניה, גן עדן שיש בו שמחת חיים, עצים ופרפרים מעופפים, פיות (הפיות – רקדניות ורקדנים שנעשו עפ"י חיילות וחיילים שהיו באים להתאמן באולם תרבות בקרבת ביתה בתל אביב. ההשראה לכך אופרה "טנהאוזר" של ריכרד וגנר שראתה בווינה, והתפאורה המרשימה), תום וקרבה אל הטבע.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה
יהודית אולמן, פרט, צילום רן ארדה

מאיר אהרונסון כתב: ”יהודית אולמן עוסקת בציור באופן המזכיר חיטוט בארכיון פרטי. במסעה אל הזיכרונות נוברת אולמן בעבר על מנת לחפש את אותם הדברים שהזמן מנסה, ולעתים מצליח להשכיח – את המקומות שבהם החיים נראו מבטיחים, את המקומות שבהם הצבע היה בהיר, ואת המקומות שבהם היה נדמה שהעתיד נושא בחובו את ההווה".[3]

יהודית אולמן, צילום רן ארדה

סוגת הזיכרון מעסיקה כותבים רבים. מהו זיכרון, כיצד ניתן לאחוז בזיכרון המתעמעם בחלוף הזמן, את רגעי הקסם והאחרים המסייעים ולו במעט להבניית העצמי. או שמא זו אידיאליזציה באשר למה אנו מבקשים לזכור ומה להדחיק מתוך חוויות העבר הרחוק והקרוב יותר. "האני המספר/מצייר" שולה אירועים המשמשים לעיצוב ההווה ונוכח בציורים המעלים נקודות זמן אופטימיות מופזות באור.

ולטר בנימין כתב: "תמונתו האמיתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב…"[4]   כדברי האמנית הציור ככלי להתמודדות, להציף דברים מבפנים, מהו הערך שהיא מביאה לצופים. עולם אופטימי וטוב יותר.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה

[1] לואיס קרול, אליס בארץ הפלאות, מאויר על-ידי ג'ון טניאל ומתורגם מאנגלית על-ידי אוריאל אופק, הוצאת מחברות לספרות, 1989, עמ' 63.

[2] בציורו של מאטיס מופיעות דמויות רוקדות, שתופענה לאחר מכן בציור שלו "הריקוד".

[3] מאיר אהרונסון, פורטרט של זמן, חורף 2014 מתוך יהודית אולמן ציורים, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, פתיחה 2015.

[4] ולטר בנימין, על מושג ההיסטוריה, בתוך מבחר כתבים, כרך ב': הרהורים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, עמ' 311.

תערוכות חורף 22 רישום וציור, סיגל צברי / פֶרְמָטָה; מאיה אטון – דמעות בגשם; נטע ליבר שפר- סדרת 'המקוננים'; אלכס טוביס – משפחה; אריה למדן-'איש-ציפור'. אוצרת: אפי גן, אוצרת משנה: עדי אנג'ל, גלריה עירונית לאמנות ראשון לציון, 30.4.2022-12.2.2022

בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון, בית גורדון-לונדון מוצג מקבץ תערוכות חורף 22 – רישום וציור. חמש תערוכות נפלאות של אמניות ואמנים, כל אחת מהן מתאפיינת במבט ייחודי משלה, ציור, רישום ומה שביניהן.

מאפיין חשוב העולה מהתבוננות כוללת בתערוכות הוא הקשרים הפנימיים שנוצרים בהן וביניהן ויוצרים דיאלוג מעניין ופורה – דיוקן היוצר/ת, יצורים היברידיים, מיומנות בציור וברישום המראה על כישרון בצד למידה.

עבור מישל פוקו – התמונה היא ייצוגו המוחלט של מעשה הייצוג. פרישת "מייצגי הייצוג" – חלון, דלת, ראי, תמונות, אור, השתקפות, כן, ציור, עין, יד, ובעיקר נראות וסמיות. זהו האופן בו עולות ברוחי חמש תערוכות אלו.

סיגל צברי / פֶרְמָטָה   

בעבודותיה של סיגל צברי המוצגות בתערוכתה פֶרְמָטָה   עיןהצופה נעה בין מושאי הציור – דמויות במערכי פנים, ציורי תפנים, טבע דומם. יש ומבטו משתהה על פעולת הנגינה של הדמות, הרהור מול מצע הציור, גג הבית, המבנים, הציפורים והצמחייה.

העין המצויה בתנועה בין פנים הבית לחוץ, הופכת אותנו הצופים למציצנים או שמא משתתפים בפעולת הציור, הנגינה… להדהוד תחושת "בין זמנים" זו מוסיפים כתמי הצבע, נפילת האור והאשליה שלו.

אפי גן אוצרת התערוכה מתייחסת לעצם תחושת הצניעות השורה על עבודותיה של צברי.  "כוחם אינו בהכרזתם, יופיים אינו קשור לגודל או לצבע, או לקומפוזיציה ספציפית, אלא למכלול שקט שיש בו עצירה של המבט, לצד זמנים (לא זמן אחד) המתקיימים בו בעת בציור".

סיגל צברי, חבל הטבור של העץ, 209-2020, עיפרון על נייר, 55\67 ס"מ, אוסף פרטי,  צילום: אבי אמסלם

בתערוכה, ציורים בשמן על בד ורישומי טבע דומם המצוירים לרוב בעיפרון. בעבודות אלו – צברי מציירת בדרכה היא, נאמנה לאופן הניסוח הציורי המוכר מתערוכות קודמות, ולכך מתווסף מבט נוסף. בציור "חבל הטבור של העץ" (2020-2019),מערכי פנים וחוץ חוברים כאן בדומה לעבודות אחרות של האמנית. הנערה הפורטת על גיטרה מרוכזת באקט הנגינה, אינה מודעת ליונה הלבנה על משענת הכיסא, או שמא היונה אינה מודעת לה, מעלה בדעתי ציורים של ציירי התנועה הפרה רפאליטית ממחצית המאה ה-19. נערה זו בזמן עכשיו נושאת אותי גם אל "מנגנת בגיטרה" של יוהנס ורמיר מ-1670 בקירוב.[1] כאן, עכשיו ושם, זמן עבר והווה נוכחים כל העת.

הצמחייה המצוירת באנלוגיה למעגל החיים, בפריחה, בצבעוניות עשירה, שיש בה גם מן הכתמיות ומצבים של קמילה. המקומות בהם הנחת הצבע נוטה להפשטה, ההקצרות, והזוויות השונות בהן בוחרת האמנית למקם אובייקטים שונים, והמבט אל מצע הציור עליו מוצגות מספר נגיעות ותו לא (ולא! אין זו הציירת/הצייר בפעולת הציור תימה רווחת בתולדות האמנות).

ברישומי הטבע הדומם, חלקם מפורטים, אחרים ראשוניים, מתוספת לעתים נגיעה צבעונית של צבע פסטל ממוקדת או זולגת, פורעת את הסדר.

סיגל צברי, ענף, עפרון ושמן על נייר, 76/57, אוסף פרטי

סיגל צברי מוזכרת כמי שלמדה אצל ישראל הירשברג בנעוריה, ועם זאת כתב היד שלה שונה מאוד מאלה המזוהים עם אסכלת "הירשברג", (מסייגת, שכן אולי נכון יותר לומר שכל צייר וציירת המיוחסים לכאורה לאסכולה זו, שונים זה מזו) כתב היד שלה כן וייחודי, מעניק תפיסת רגע של המציאות, ועם זאת אינו מנסה לחקות אותה עד תום!

מבט אישי זה ניכר בעבודה "ואלס" (2013-2011), ציור טבע דומם בו העציץ המצוי בין פריחה לקמילה "מתעתע" בעין הצופה, משתלב במראות המבנים ברקע, אך גם נושא את המבט אל מה שמוצג בחלקו התחתון של הציור, שם מבצבץ המסור, קרוב אלינו הצופים ומעורר אי-שקט.

סיגל צברי, ואלס, 2011-2013, שמן על בד, 165\188 ס"מ, אוסף דובי שיף  צילום: אבי אמסלם

אי שקט זה נושא אותי לתערוכות קודמות של צברי, ובעיקר לתערוכה "ניגון של עשב", אך גם לתערוכה בָּבוּאה בַּבּוּעָה שהוצגה בגלריה רוטשילד לאמנות[2] בהן הדיוקנאות העצמיים של האמנית ולא רק הם, איתגרו את עין הצופה בכאב הטמון בהם, באירוטיות, ובקריצה לדמויות "האחר" שניתן למצוא אצל ציירי מופת מן העבר.

ולבסוף ציטוט מדבריה של אפי גן: הייתי רוצה להציע מבט המתייחס למושג בודהיסטי 'שקיטה' (מלשון שקט). עולם התופעות יכול להתברר לנו מתוך האזנה, קריאה, דו-שיח, או התבוננות מדיטטיבית. פועל יוצא מתנאי התבודדות, הוא שמגיעה שתיקה פנימית שהיא האספות מדיטטיבית לשקט של מרחב נטול גבולות. ללא שקט פנימי מצטמצמת האפשרות ליצור. השקט הוא הגיליון הלבן המאפשר לנו להשאיר סימן ועל גביו מתחיל הציור. השקט הפנימי מאפשר להיווכח במוחלט, במרחב האין-סופי, במה שהוא מעבר לאישיות ולהתניות המאפיינות אותה. השקט ריק מאיכויות של “אני”, “עצמי”. נדמה שפעולת ההתבוננות והציור של סיגל כמו גם ההתבוננות שמאפשר הציור לצופה, קשורים אל שקט וריכוז ההפוכים כל כך לרעש המטריד, של הפטפוט הפנימי". (מטקסט התערוכה)

בתוך חלל התערוכה סרט שצילם וערך ערן אקרמן. הזדמנות מיוחדת לשמוע את סיגל צברי 'על ציור' וכן שניים ממושאי ציורי הדיוקן שלה- על החוויה: פרופ' אריאל הירשפלד וערן אקרמן.- צלם ועורך הסרט.

העבודות בהשאלה מגלריה גורדון ומאספנים.


[1] מנגנת בגיטרה או מנגנת בלאוטה, שתי הכותרות רווחות באשר לעבודה זו של ורמיר.

[2] סיגל צברי, זוכה בפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2013. תערוכה באוצרותו של ד"ר דורון לוריא. את התערוכה בגלריה רוטשילד, אצר: דרור בורשטיין, 2011.

מאיה אטון – דמעות בגשם[1]

עבודות המצויות בין זמנים, מופיעות בתערוכה "דמעות בגשם" של מאיה אטון . מחד, העבודות מעלות על דעת שילובי אדם/חיה/צומח, אותן ישויות היברידיות המופיעות בעבודות של Old Masters כגון הירונימוס בוש ופטר ברויגל הבכיר, בדימויי השוליים המוצגים בדפי כתבי היד מימי הביניים ומשלבים בין מציאות לבין מחוזות הדמיון וכמובן בתנועה הסוריאליסטית ואף זו שקדמה לה התנועה הסימבוליסטית של שלהי שנות התשעים של המאה ה-19. בו בזמן, איזכורים לפרנקנשטיין, ולכאן ועכשיו. שכן כפי שאטון מציינת בטקסט התערוכה היא החלה בסדרת רישומי דיו אלה בסגר הראשון, פעילות שהפכה לחלק מהתרגול היומיומי הקבוע. רישומים מהירים יחסית הנעשים בישיבה אחת.

מאיה אטון

ה"קריצה" לזמן עכשיו היא גם כפי שמציינת אטון באיסוף ושמירה של דימויים אותם היא מוצאת באינטרנט וברשתות החברתיות שעניינם עולמות הנושקים למפלצתי, לגבול הדמדומים, לקולנוע ואף ל"גולם". "בתהליך העבודה אני משלבת לעיתים שני דימויים ומצרפת להם משפט הלקוח בד"כ מתוך פריימים של סרטים שונים. אני מחפשת חיבור חדש בין דימוי לטקסט, כזה שמעורר דימוי שלישי מדומיין, קצת כמו מבט דרך העין השלישית".

בתערוכה "מאיה אטון – בין כלב וזאב" במוזיאון תל אביב לאמנות בה השתתפה אטון עת זכתה בפרס נתן גוטסדינר לאמנות ישראל מציינת אוצרת התערוכה אלן גינתון הופעתם של מוטיבים שהפכו עם השנים לחלק ממילון הדימויים והצורות המאפיין את האמנית: "הרישומים, ציורי הקיר והאובייקטים של אטון מתחברים למיצבים שמכילים מוטיבים גופניים ודקורטיביים – חיות, גולגלות, לבבות, כלי דם, חבלים, גבעולים וספלים. המיצבים שלה הם חלק מהמגמה של מיצבים פמיניסטיים המשלבים יופי ואימה, דם ומחלה, גוף ובית. אבל עולם הדימויים של אטון המתגלה גם כקשור למוטיבים צורניים ואיקונוגרפיים אירופיים, בעיקר של מגמות אנטי-מודרניסטיות, אנטי רציונאליות מן המאה ה-18 וה-19: הניאו-גותיקה, הרומנטיקה, האר-נובו, הפרה רפאליזם והארטס-אנד-קראפטס".[2]  

יש לציין שצבעי השחור והלבן ומה שביניהם, האפורים למיניהם, ההצללות ועוד, חוזרים ונשנים בעבודתה של אטון. שחור ולבן אינם חלק ממעגל הצבעים, הם גם באנלוגיה לדיכוטומיה מוגדרת. יצורי הכלאיים, האיברים המנותקים מהקשר, המפלצות שהופיעו בתערוכת הפרס, כל אלה נוכחים בתערוכתה העכשווית בבית גורדון-לונדון כשם שבתערוכות עבר שלה (כגון זו שעסקה בפרנקנשטיין והמקסם ממנו).

הקשרים בין עבודתה של מאיה אטון לחקר בו עסקתי במהלך השנים אני מוצאת בקטע שלעיל: "הדור הסימבוליסטי נראה שנולד תחת השפעת סטורן, כוכב חיוור זה שנתפס מני קדם כקשור עם השבועות וההתנסויות, התנ"ך של האמנים הסימבוליסטים היה ארתור שופנהאואר – World as Will and Idea. עבודה זו פורסמה מוקדם והפכה לפופולארית במחצית השנייה של המאה ותורגמה לצרפתית ואיטלקית רק בעשור 1880. היא השרתה השראה על הפסימיות של קלינגר וקובין; והשרתה השראה על סגנטיני, גוסטב מורו, דה קיריקו. האמן הפריזאי מורו בהיותו מוצג עם מבחר של כתבי שופנהאואר ע"י מתרגם צרפתי, הודה לאחרון ברישום שהציג את הלנה בעצב על חורבות טרויה".[3] 

מאיה אטון

אטון נעה לדידי בין זמן עכשיו לזמן עבר כבתנועת מטוטלת.. במוטיב הגולגולת הרווח אף הוא ביצירתה ומיוצג באחת העבודות בתערוכה מוצגת דמות "המערסלת" גולגולת, דימוי השולח אותנו הן למוטיב ה"ממנטו מורי" ("זכור את יום המוות"), וה"ואניטס" ("הבל הבלים הכל הבל"), ולדמותה של מריה מגדלנה הרווחת בציורי בארוק במדיטציה מול גולגולת ולאור הנר. אך גם כפי שמציינת אוצרת התערוכה אפי גן: "הבחירה להציג מקבץ אקראי לכאורה, מתוך מאות רישומי דיו שנעשו בשנתיים האחרונות, מאפשר לצופה לחוות באופן נוסף רישומים אותם מעלה מאיה אטון כמעט מדי יום לאינסטגרם. ברשת, זוהי חוויה מהירה הזוכה ל'פיד-בק' מידי אבל גם מוגבלת ע"י גודלו של מכשיר הטלפון. אנחנו מביטים ברישום אחד, פרגמנט בודד הנחווה כשלעצמו. לעומתו תנועת המבט במבחר או במקבץ מאפשרת לזהות שפה, פרקים, הבדלים לצד חיבורים ובעיקר מאפשר לנו לנוע מתוך הפרטיקולרי, האישי- אל עבר המכנה המשותף. המעשה היומיומי מזכיר 'יומן רישומי- קליגרפי', ונעשה בפורמט קבוע על נייר, בבדרך כלל בגודל A3 , בדיו ומים". (מטקסט התערוכה)  

ולבסוף, דימוי ומילה, המופיעים בעבודות לעתים נהירים, ויש ש"סתומים" לעין המתבונן, ממקמים אותנו הצופות והצופים הן בתנועת הדאדא ""יפה כמו פגישתן של מוכנת תפירה ומטריה על שולחן הניתוחים" בה לשילובי מילה/טקסט/דימוי אך גם בתנועה המושגית שהרבתה לשלב בין השניים ועל כך הברכה! [4]

מאיה אטון

וכמו שקורה לי פעמים רבות, לאחר שאני חוזרת שוב לטקסט שכתבתי ובחנתי לאחר יום-יומיים… ניסיתי לחשוב מה עולה בראשי מול הדימויים של מאיה אטון, אז כן! הצבי? (מבט לקרניים מעל) או שמא חיה אחרת ותחושת חוסר האונים העולה מול דימוי זה שמצידו מתכתב עם דימויי חיות ניצודות במאות עברו, ומה לחיה זו באולם אפוף באובך זה בו תלויות תמונות? ויש עוד אסוציאציות אבל נשאיר לפעמים אחרות…

והתחושה שהעבודה "שקופה" לנו המתבוננים ו"חידתית" בה בעת.


[1] all those moments will be lost in time, like tears in rain

ציטוט מהסרט בלייד ראנר, מתוך המונולוג  של הרפליקנט רוי, רגע לפני שתוחלת החיים שלו נגמרת.

[2] אלן גינתון, הקדמה, עמ' 8-7,  בתוך: מאיה אטון, בין כלב וזאב, קרן נתן גוטסדינר, הפרס לאמנות ישראלית 2008, מוזיאון תל אביב לאמנות

[3] Pierre-Louis, The Symbolist Generation, 1870-1910, New York: Skira/Rizzoli, 1990.    

[4] "שירי מלדורור" של הרוזן של לוטריאמון  (Isidore Ducasse, 1846-1870)

נטע ליבר שפר- סדרת 'המקוננים'

בחלל תערוכתה של נטע ליבר שפר "המקוננים" מוצגים רישומי פחם גדולי ממדים ובהם דמויות גברים בג'סטות שונות של קינה.

נטע ליבר-שפר

לרישומי 'המקוננים' קדמה סדרה של רישומי חיילים פצועים שתחבושת גדולה מכסה את פניהם, עדות למציאות אלימה וקשה. בסדרה המוצגת בתערוכה הוחלפה התחבושת במטפחת, שיש בה מן האיזכור לכאב ולאבדן. המטפחת מסמנת את מקום הפגיעה ובו בזמן מכסה ומסתירה. המטפחת מציינת אפי גן אוצרת התערוכה מזכירה גם את 'מטפחתה של ורוניקה הקדושה'. ורוניקה אישה אדוקה ומאמינה מירושלים, אשר על-פי האמונה הנוצרית נתנה לישו את מטפחתה, כדי שיוכל לנגב את פניו במהלך מסע הייסורים לגבעת הגולגולתא.[1] ישו מחה את הזיעה וכשהשיב את המטפחת, הוטבעו עליה תווי פניו. הטמעת הדימוי בקפלי המטפחת מזכירה את פעולת המצלמה והתוצר, הצילום, ומעלה שאלה באשר למהות היווצרותו של דימוי, וכדברי אפי גן "רוח הנחקקת בחומר: דמויות הגברים, בשר ודם, מטביעות רישומן בנייר, שחושף אותן ומסתיר אותן. המטפחת היא מחסה ומסתור. היא עוטפת ומגנה אך  גם מעלימה את הפנים. היא מאיינת אותם, מרוקנת אותם מן המבט ומן היכולת להתבונן בהם ולזהותם. בעצם פעולת הכיסוי הופך המוכר לנסתר. הבד המגן מתעתע בכנותו, הסתרת העיניים שומטת את היכולת לפענח את המבט". 

נטע ליבר-שפר, אייל, 2019, פחם על נייר, 300\207 ס"מ , צילום: אבי אמסלם        

מכאן ששאלות באשר לדימוי, ומהו עולות בסדרה זו אך גם פעולות הקשורות לסוגות מיגדריות. בעבודות הרישום המיומנות המוצגות בתערוכה, ואופפות את הצופה מכל עבר, מציגה ליבר-שפר את הגברים המקוננים שהדמויות שלהם נראות כמצויות בעולם משלהן במעין התמסרות והתאחדות עם אקט הקינה. ברם, בתרבויות שונות מן העת הקדומה, האמונות על הקינה היו נשים על-רוב רוב. נשים זרות למשפחה אבלה שזה היה מקצוען. ובל נשכח את סצינות "הפייטה" שהקשרן ישו הצלוב והקינה עליו.

אלה ועוד חוברים לדימוי הקָפֵּלָה שעלה בעיני רוחה של האמנית באשר לחלל התצוגה. קפלות מופיעות בכנסיות כחלק מהחללים שבהן, אך לעתים כמבנה עצמאי וייחודי. הן שמשו בימים עברו משפחות רמות מעלה לטקסים דתיים וארציים – נישואין, ציון אירועים חשובים, אך גם לקבורתם של בני משפחה.

נטע ליבר-שפר

ליבר-שפר מציינת בטקסט התערוכה: "בעקבות מפגש עם דיוקן של נשים ויקטוריאניות מתייפחות שנשאר חקוק בליבי, בקשתי ממספר חברים שידגמנו עבורי את דמותם המסתתרת מאחורי מטפחת. בקשתי ליצור מבט עכשווי על הקינה. מבחינתי קינתם היא ביטוי לאבל על קוצר החיים, על הנעורים החולפים ועל אפשרויות שהוחמצו. מבטם האובד בבד המטפחת משדר פגיעות, אבל גם חסימה ואת חוסר היכולת להגיע אליהם. עקב גודלו של הרישום הם מקבלים נוכחות רבה ועוצמה, ועם זאת בעצם מחיקת פניהם הם שבים אל הדף הלבן, אל ההיעדר. במקום הנשים המקוננות, הגברים מבכים את תפקידם"[2].


[1] גולגולתא, שם מקום הגבעה והסלע שבהם התרחשה לפי המסורת הנוצרית צליבה ישו. המטפחת של ורוניקה עם דיוקן ישו עליה מצויה בסט. פטרוס ברומא.

[2] מתוך שיחה עם נטע ליבר שפר. ינואר 2022

אלכס טוביס – משפחה

לצייר כמו "מוסיקה"

בתערוכה "אלכס טוביס – ציור 2021-2020 שלוש עבודות, שלושה דיוקנאות של משפחת הצייר. הרעייה – שירלי כהן, הבן דוב, והבת אלישבע. שלושה דיוקנאות שיש בהם מן הקרבה והשוני כאחד. ציורים שיש בהם מן התפיסה הריאליסטית, ועם זאת כפי שמסייג האמן "אין לו כוונה להיות היפר-ריאליסטי, מדוקי ונאמן למציאות כצילום"! וזה מה שמקרב אותם לצופה.

בשיחה שלו עם אפי גן אוצרת התערוכה מספר טוביס על תהליך העבודה: "אני עושה סקיצה בעיפרון. בודק עליה את היחס בין הגובה לרוחב, ואז בוחר את הקנבס. מה שקובע את הגודל הוא הנושא והמגבלות של החלל בו אני עובד. ובנוסף מספר על בחירת הפורמט וגודל הבד לציור. וכן על אופן ההתייחסות לציור המוגמר "אחרי שאני מצייר אני כבר לא יכול להיכנס לציור שוב, כי אני בא אחר".                                                                                                                                           

אלכס טוביס, שירלי עם המדונה של אל גרקו,2021, שמן על בד, 110\90 ס"מ

שירלי עם המדונה של אל גרקו (2021). בעבודה זו אשת האמן מוצגת בגבה אלינו בפעולת התבוננות ב"מדונה" של אל גרקו. תמונה בתוך תמונה. עולם קטן בתוך עולם גדול יותר וחידה! המדונה של אל גרקו מצוירת בציורו של טוביס במעשה של מחווה, ניכוס או שמא פרט שנלקח מציור גדול יותר. האם הוא מתעתע בנו, הצופות והצופים או שמתייחס לפעולת ההתבוננות המדיטטיבית כמעט של רעייתו אל מול הציור/פרט. אז וכאן. המדונה הנשגבת אל מול בגדי היום יום והסניקרס שלרגלי שירלי, אשת האמן. ולצד אלה המיומנות בציור "פטרן" המרצפות.

הרהור אישי. כמי שעסקה רבות בציורים מימים עברו, המדונה הזו איתגרה לי העין. מוכרת ולא מוכרת כאחד. מזכירה את דמות המדונה בציור "המשפחה הקדושה" (1599)  אף שניתן לכנותה גם Madonna del Late מדונה המניקה וציורי מדונות אחרות של אל גרקו.

אלישבע יושבת בתקופת קורונה (2021) בשיחה שלו עם אפי גן, מספר טוביס שזהו ציור של בתו אלישבע אותו צייר בסלון הבית. הציור נעשה בתקופת הסגר עת היתה ספונה בחדרה, והוא ביקש לצייר אותה, אולי כדי לתקשר. הבת התרצתה והסכימה לשבת לפניו. "אני מנסה לא להכניס בדים גדולים הביתה. בכל מקרה לא היה לי הרבה מרחק ממנה, והתנוחה היא תנוחת ישיבה, אז הספיק לי גודל של  60/50 ס"מ". […] "בהתחלה הייתה סקיצה במחברת סקיצות ואח"כ היא עברה לקנבס. היו לנו 3-4 ישיבות מודל. סיימתי את העבודה בבית".   

פניה אפשר חתומות, ואפשר נושאות עמן הבעה אחרת של דריכות, אולי דכדוך?. טוביס אינו חש שהן נושאות עמן הבעה ספציפית, דבר המאפשר לו לנהל דיאלוג עם הדמויות ולראות בהן בכל פעם משהו שונה.

אלכס טוביס, אלישבע יושבת בתקופת קורונה,2021, שמן על בד  60/50 ס"מ

דוב עם המעיל והעניבה שלי (2022) באשר לציור של בנו דוב מציין טוביס, הוא נעשה בסטודיו. "דוב מדד את המעיל שלי בבית, וידעתי שאני רוצה לצייר אותו ככה. ידעתי שאני צריך אותו בתנוחת עמידה, כלומר – אני צריך מרחק יותר גדול מהמודל,  על מנת שהעדשה של העין לא תיצור עיוותי פרופורציות, אני צריך קנבס גדול יותר על מנת שהפורטרט עצמו יהיה בגודל סביר. החלטתי להביא את דוב אל הסטודיו. הוא עמד כמה פעמים בשביל הציור ואת השאר השלמתי מצילום".

אלכס טוביס, דוב עם המעיל והעניבה שלי,2022, שמן על בד  120/80ס"מ

טוביס מורה ב"בצלאל" ובמסגרות נוספות לוקח את הדיוקן, אחת מהתמות החשובות בציור הן בימים עברו והן במדיה של הצילום ומציג את הדמויות בפשטות ובצניעות ועם זאת יש בהן מן הגדולה ביכולת הציורית. בשיחה עם גן ניכרת ההצטנעות שלו, בתשובה לשאלה, מה הוא חושב על בחירתה בשלושת העבודותבחרת את שלושת הציורים הפיגורטיביים האחרונים שציירתי, ואני מניח שהם פשוט יותר טובים מציורים יותר ישנים שלי שהראיתי לך. אומנם היו לי כמה הבלחות טובות גם בעבר, אבל אני רוצה להאמין שאני מתקדם כצייר. אני מרגיש שאני מתפתח לאט, תופס את הדברים לאט, והנה אני מרגיש שהגעתי לרמה שאני מסופק ממנה…". תנועת היד הנעה בחופשיות והאנלוגיה של הציור למוזיקה – הנגיעה של הקשת במיתרים, אופי הצליל אותו אני מוציא מהצבע. למרות הדימוי בציור מתקיים בו גם חלק אבסטרקטי. ופעולת הציור יש בה עבורו מן הכאב והשמחה, האופן שבו הצבע והצורה משתלבים, האפשרות שיש באקט הציור לחבור לבדידות למכאוביה, ודרכו להיות חלק מהעולם. "בדידות" שהוא מגלה בציוריהם של אמנים הקרובים ללבו: וורונזה, וולסקאז ואדוארד הופר.

אריה למדן-'איש-ציפור'

אריה למדן, רושם חלום! "יש לי מחברת של חלומות שאני כותב בה את החלומות ואני מצייר מתוך המילים, קורא במחברת ורושם את החלום…גם בלי משקפיים אני רואה נפלא". (מטקסט התערוכה).

ברישום יש מכתב היד המעביר אלינו את כוונת המכוון. הוא יכול להיות ראשוני, בגדר סקיצה, "סקרצו" וכן הלאה. ולעמוד ברשות עצמו, כמדיום חשוב ורב-הבעה כפי שניתן לראות בתערוכה זו של למדן בה מוצגים רישומים שנעשו במהלך ארבעים השנה האחרונות.

התערוכה "איש ציפור" של אריה למדן מעלה על הדעת באיכויות הגרפיות וההבעתיות שלה, עבודות של אמני מופת כרמברנדט ופרנצ'סקו גויה. ואילו המחבר בין דמות אנוש לבין דימוי חייתי ומן הצומח, מאזכר אמנים סוריאליסטים שנטו לכך בחלק מעבודותיהם כחלק מהאמונה במשחקה החופשי של המחשבה ובשלטונו המוחלט והכל יכול של החלום.

אריה למדן, הזעקה, 1982, רישום על נייר, 97\70 ס"מ

הקו, אלמנט מהותי ביצירת אמנות נושא עמו משמעויות שונות – קו מיתאר (קונטור), קו שמסמן וחותם את הצורה, קו שעשוי לבטא תנועה ומקצב. בעבודותיו של למדן, קווים דקים ולעתים עבים קמעה, ישרים, אקספרסיביים, מתפתלים בריתמוס אומרים את דברם. הקו מופיע לעתים כעומד בפני עצמו ולעתים כמקבץ של קווים היוצרים אשליה של תלת ממד ונפח, ומשחקים של אור והצל. כל אלו יוצרים שפה ייחודית לאמן; דימויים מעין חלום, שיש בו מן הבעתה, עבודות שיש בהן כפי שמצוין בטקסט התערוכה מהלך הרוח של האמן, שילוב של עין, נפש ורגש.

עדי אנג'ל אוצרת המשנה וכותבת הטקסט "אריה למדן- 'איש ציפור', מציינת את דבריו של האמן: "אני מצייר בקווים, הקווים מעניינים אותי כל החיים, אני אוהב לעבוד עם קוים דקים, מה שמושך אותי בקו הדק, זה העשייה הגופנית, הפיזית. לעשות קו קטן ועוד קו עד שהצורה יוצאת תחת ידי, לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי".

בטקסט המופיע בקטלוג "אריה למדן, תחריטים והרהורים" מזכיר למדן את "איש הציפור" הנוכח בחלק מעבודותיו: "קודם גיוסי לצה"ל עשיתי מספר שבועות בקיבוץ במעמד של "לבדניק", ועבדתי שם בעבודות שונות, בשדה, בחדר האוכל וגם בלול, שהיה ענק, כיאה לקיבוץ אמיתי. לפי תפיסה עממית רווחת, כלב נעשה דומה לבעליו, ובלול נכון לי אישור מפתיע. האיש האחראי על הלול מראהו היה כמראה תרנגולת. רזה היה, עיניו מתרוצצות בחוריהן, ואפו מתקמר כמקור, רגליו ארוכות ודקות נתונות תמיד בסנדלים, ציפורני בהונותיו ארוכות אף הן ומעוגלות. בקיצור, איש תרנגולת, איש עוף… וכך נולד "איש ציפור".[1]

איש ציפור זה בדומה ל"לופלופ" של הצייר מקס ארנסט, מלווה את למדן בתערוכה שהרישומים שבה נושאים עמם מעין חותם של דיוקן עצמי. הציפור כדימוי למעוף, לתנועה ולתנופה אך גם כטומנת בחובה משמעויות אחרות מנוגדות, מופיעה באיזכור לעבודה 'ציפור עצובה' (1989) "אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע". (מטקסט התערוכה).

אריה למדן

למדן עוסק במדיה שונות: רישום, תחריטים, ציור בצבעי שמן, אקוורל, מים, פנדה ועוד. בעבודותיו עולה המקסם מאנשים שהזמן חרת בהם את "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו". (מטקסט התערוכה)

עבודותיו מורות על מיומנות רבה, ציור נופי מדבר, סלעים ואבנים וכפי שכתב על רישומים שערך מול נוף מדברי בעת שירות מילואים בסיני במהלכן של שנים רבות: "ואני ציירתי במחברת הרישום את נוף המדבר, את הסלעים, את האבנים, את הצמחייה המדברית. אט אט הרגשתי שאף אני נהפך להר… בודד, בשקט, מתמזג עם הנוף הפראי היפה. כמו דיונה נערמתי… מקבל עלי את דיון המדבר… להיות פה. זקני צמח לו פרא, זרועותי כמו שורשים מתפתלים, וציפורני אצבעותיי חורשות להן תלמים ושבילים בלב הישימון"[2]


[1] אריה למדן, תחריטים והרהורים, ישראל 2009, עמ' 17.

[2] שם, עמ' 20.

תודה לאפי ולסיגל על חומרי הטקסטים

מוזיאון חיפה לאמנות, תערוכות עכשוויות אוצר: ד"ר קובי בן-מאיר, 25.6.2022-11.2.2022

במוזיאון חיפה לאמנות מוצגות מספר תערוכות אמן של  אמנית ישראלית ואמנים בינלאומיים: אדריאן פאצי, אנה לוקשבסקי וולקן קזלטונץ' ואוגוסט זנדר. תערוכות המנהלות דיאלוג ביניהן, שכן דמות האדם על מופעיו השונים מופיעה בהן במדיה שונות – ציור, רישום, עבודות וידיאו וצילום. בנוסף,  שני חדרים המוקדשים ליצירות אמנים מאוספי קבע: אביבה אורי וראובן ברמן קדים, וכן מרכז אמנויות (חממת אמנים)

ואולי אתחיל בהתחדשות. יותם יקיר – מנכ"ל מוזיאוני חיפה דיבר במפגש עמו על ה"אני מאמין" שלו. התכנסנו במבואה החדשה שעברה לאחרונה שיפוץ, חלל שיש בו חשיבה באשר לאפשרות מפגש נאותה, ומבט וקשר לסביבה, למקום בו נמצא מוזיאון חיפה. חיפה כמקום רב-תרבותי, עיר שיש בה מגוון אוכלוסייה.

מנכ"ל מוזיאוני חיפה, מר יותם יקיר
האוצר הראשי, ד"ר קובי בן-מאיר

ובנוסף, מרכז אמנויות – סלון יצירה אורבני המאפשר שיח פורה בין אמנים ויוצרים, במקביל למוזיאון, ובו מוצגות עבודות שהן תוצר לשיח זה.

תודת הלב על השיח הנעים והאירוח

התערוכות

אנה לוקשבסקי, טיפוסים

אנה לוקשבסקי
אנה לוקשבסקי והאוצר הראשי, ד"ר קובי בן-מאיר

האמנית אנה לוקשבסקי (ילידת ווילנה, 1975) סיפרה במפגש עמה על מתודת העבודה שלה. בדומה ל"משוטט" הflaneur"" הצרפתי של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נוהגת לוקשבסקי לשוטט  בשכונת הדר, חיפה, אזור בו נמצא הסטודיו שלה. במהלכם של "שיטוטים" אלה  שיש בהם מן ההסתכלות "החוקרת, האנתרופולוגית קמעה", עולה ערב רב של דמויות שיש בהן מן המנעד והייצוג החברתי החיפאי (דמויות שיש להן הקשר אתני ומעמד חברתי, מהגרים, פליטי עבודה ועוד). חלק מדמויות אלו ה"לוכדות" את מבטה, היא רושמת ברישום מהיר ואזי מזמינה אליה לסטודיו. שם, במהלך מספר מפגשים שיש בהם מן השיח והקשב, היא מציירת "אינדיבידואל" שיש בו מן הרבדים השונים.[1]

אנה לוקשבסקי

ד"ר קובי בן-מאיר, האוצר הראשי, התייחס לתערוכה על המכלול הנרחב שלה. פורטרטים בשמן על בד, אך גם רישומים. מאפייני האור הנכנס מהחלון ונופל על חלק מהאובייקטים או הדמויות המוצגים בציורים. השיח אותו מנהלת האמנית עם מסטרים כמאטיס ופיקסו, ודיאלוג עם הצייר אוטו דיקס, או אף היצירה "שחקני הקלפים" של סזאן.

אנה לוקשבסקי

אדריאן פאצי, דממה דקה

אדריאן פאצי
אדריאן פאצי

התערוכה של אדריאן פאצי (Adrian Paci, 1969), אמן בינלאומי, זוכה לחלל ניכר בממדיו (קומה שלמה). בתערוכה מוצגת סקירה מקיפה של עבודות וידיאו שלו; מעבודה מוקדמת מ-1997 ועד לתצוגת בכורה של שתי עבודותיו האחרונות מ-2021. במפגש עמו סיפר פאצי על החניכות שלו כצייר ועל העיסוק שלו בעבודות ווידיאו. פאצי, אחד האמנים המרכזיים והמשפיעים בשדה האמנות העכשווית, עוסק למעלה משני עשורים בסוגיות פוליטיות וחברתיות של ימינו, באופן רגיש והומניסטי כאחד. אנשים כפרט וכמכלול שאת מחוות הגוף והבעות הפנים ואת הצלילים והקולות שלהם הוא מתעד וחושף בעבודות הווידיאו שלו ומעניק להם קול וממשות.

בווידיאו "מילים שבורות" מוצגים חמישה פליטים סורים, אותם פגש פאצי בפרברי ביירות. הפליטים סיפרו לבקשתו את קורותיהם במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. ברקע נשמעים הדברים הנאמרים בערבית, אך כל אחד מסרטי הווידיאו ערוך מן הרגעים שבהם הפליטים שותקים. פאצי מעלה סיפורים על אנשים, ומדבר על מה שנשאר לאחר שצולמו ורואיינו… Lost and Found. התפר שבין הטקסט לקול (שתיקה).

מה שחסר; מה שמילים יכולות ועשויות לומר, הנאמר והמושתק, הבעות הפנים ומחוות הגוף, המדברים את מה שהמילים אינן אומרות; והרצון לתת קול לדמויות, לטראומות שחוו, לזיכרונות שהושכחו ולהיותם "בני אנוש".[2]

שתי עבודות ווידיאו אחרונות "פגישה" ו"הנוודים", שתיהן מ-2021, מוצגות בחלל אף הן.

בעבודת הווידיאו "הנוודים" מוצג מסעו של פאצי ברחבי אלבניה, במהלך הפנדמיה, והשפעת המגפה על המרחב המקומי – עירוני וכפרי כאחד, ומקומו של הפרט במרחבים אלה. במסע עולים נופי קדומים, דמויות משוטטות בצד בעלי חיים שאף הם זוכים לייצוג.

אדריאן פאצי
אדריאן פאצי
אדריאן פאצי
אדריאן פאצי בשיח, במרכז

“פגישה” היא עיבוד בווידיאו למיצג שעשה פאצי בסיציליה בחג הפסחא 2021. פאצי תכנן תהלוכה מצומצמת קודם  עלות השחר ברחבי העיירה מודיקה, סיציליה, שכן בשל מגפת הקורונה בזמן זה נאסר לערוך תהלוכות חג המוניות.

פאצי מציג בעבודת הווידיאו סיפורים קטנים על אנשים, לעתים כואבים מאוד.  הדיבור והכותרות – באלבנית, איטלקית ואנגלית. העבודה מבוססת על חומרי ארכיב; שני שקי יוטה מארכיון אלבניה ובהם מאות מכתבים כתובים בשפה פשוטה ויומיומית, שלא נמסרו ליעדם. שחקנים קוראים ומשחקים את הקוראים. ונותרות שאלות המעסיקות את הצופה – מי האנשים? מה קרה להם?

אדריאן פאצי

וולקן קזלטונץ' ואוגסט זנדר, המבט

בין וולקן קזלטונץ, לבין אוגוסט זנדר מפרידות כמאה שנה ומקומות שונים. שתי התערוכות מתמקדת בדיוקנאות מצולמים, ואצל שניהם לב התערוכה הוא בקשר הנוצר בין הצלמים למצולמים, שכן אלה האחרונים מישירים מבט לעין המצלמה ולצלם העומד מאחוריה. המבט כאמצעי לשיח משותף, מבט שיש בו התבוננות ממושכת, שאינה לרגע. וכפי שציין ד"ר בן-מאיר, "במקום בו התבוננו אלה באלה הצלמים והמצולמים, נוצר כעת קשר של מבט בין הצופה לבין עבודת האמנות."

וולקן קזלטונץ'

אוגוסט זנדר (August Sander, 1876-1964) צלם גרמני החל לעבוד בשנות העשרים של המאה ה-20 על הפרויקט האֶפִּי שלו, "אנשי המאה ה-20". במהלך כארבעים שנה צילם מאות גרמנים בסביבת חייהם, כחלק מתהליך מיפוי החברה הגרמנית בהתאם לקטגוריות חברתיות, מעמדיות ותעסוקתיות (איכרים, פועלים, בורגנים, בעלי מקצועות חופשיים, אמנים ועוד) במקום העבודה או בבית, ויש בהם מעין דיוקן של גרמניה בימי רפובליקת ויימאר.

אוגוסט זנדר
אוגוסט זנדר

וולקן קזלטונץ' (Volkan Kızıltunç), הפועל באיסטנבול, מושפע מאוד מעבודתו של זנדר, ויוצר בהשראתו קומפוזיציות של עבודות הווידיאו שלו. בעבודותיו הוא חוקר את המתח בין דימויי סטילס לבין הדימוי הנע. האמצעים החזותיים בהם הוא נוקט: לקח סרטי וידיאו משפחתיים שצולמו בטורקיה במהלך השנים 1985-1965, העמדה וצילום דמויות על רקע הסביבה הטבעית שלהם. ובחירה ברגעים מהצילומים בהם בני משפחה מישרים מבט אל המצלמה.

וולקן קזלטונץ'

התערוכה נקראת "המבט". מבט בין שני אנשים שהופכים מזרים למכירים. כל אחד משני אמנים אלה דן במפגש בין האישי והפרטי לבין הציבורי, חברה ומעמדות.

מרכז האמנויות, פרט

מרכז האמנויות, פרט
מרכז האמנויות, פרט

[1] אנה לוקשבסקי, עלתה לישראל בשנת 1997, ומשנת 2011 פועלת בחיפה.

[2] פאצי נולד ב1969 בשקודרה, אלבניה, היגר לאיטליה ב-1997 וחי מאז במילאנו.

בת-שבע האס, "גילויי זפת", אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 20.11.2021-28.10.2021

" זהב וזפת"!

האמנית בת שבע האס מציגה בתערוכתה החדשה "גילוי זפת", בית האמנים, עבודות בפורמט קטן לרוב, הנראות למתבונן כמעין איקונות של קדושה מופזות בזהרורי זהב. העבודות, פרי ניסוי וטעייה בזפת, חומר שאינו מתמסר ליוצר/ת הן תוצר של החקר והחומר המופיע בעבודות המוצגות.

בת שבע האס, "אחרית הימים", 2020, זפת וצבע זהב תעשייתי על פלסטיק, 27/41 ס"מ

"הזפת היא חומר לא פשוט לעבודה – נוזלית, דביקה ולא מתייבשת. יש חשיבות למצע שעליו היא מונחת… יש שהיא אינה מתייבשת וממשיכה לעבוד זמן רב", מציינת האס.

הזפת, המשמשת מטבעה לאיטום משמשת כאמצעי עבודה ביצירות של אמנים ישראלים ובינלאומיים כאחד. צבעה של הזפת נע במקור בין שחור לחום/זהוב. האס משתמשת בעבודותיה בזפת שחורה אותה היא מערבבת בטרפנטין המשמש כאמצעי לדילול, אזי מתקבל צבע בהיר יותר ושקיפות. בתהליך יצירה זה טבע ותרבות חוברים יחדיו; הזפת, חומר המופק בין היתר מחומרים המצויים בטבע (כבול ועץ, אך גם פחם ועוד), "מתורבתת" בידי האמנית, בעת שהוא משמש כמצע וכאלמנט ליצירה המוגמרת.

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021, זפת וצבע זהב תעשייתי על נייר צילום 11.6/15.2 ס"מ

"הזפת", מציינת אירית לוין אוצרת התערוכה, "משמשת חומר מרכזי בעבודותיה. היא יוצרת בה כשבע שנים, חוקרת ומתחקה אחר ביטוייה על גבי מצעים רבים – שקיות, ניירות צלופן ומשי, שקפים, שאריות פלסטיק, ניירות צילום מבריקים ועוד – ומוסיפה להם פיגמנטים זהובים ומרקרים. כמה מחומרים אלו הם מתחומי הגרפיקה והצורפות שבהם עסקה בעברה".

זהרורי הזהב נוצרים מאבקת זהב אותה מפזרת האס מעל הזפת; אבקה זו מעניקה גוון חום בהיר לזפת. בחלק מהעבודות היא משתמשת בספריי זהב אשר בשילוב עם זפת נוזלית מייצר דימויי קווים מעודנים. זהרורים אלה מטעינים במשמעות רוחנית את הזפת הארצית/חומרית.

בת שבע האס, "קוציץ סורי", 2021, מרקר, זפת באריזת צלופן, 35/47 ס"מ

צבע הזהב טעון משמעויות סימבוליות ורוחניות: צבע המסמל מלכות ארצית ושמימית כאחד; טעון משמעויות בימים עברו בדתות פגניות במצרים וביוון הקדומות, וצבע בעל משמעויות רוחניות ביהדות, באסלם ובנצרות.

במאמרה "זהב וזהב שחוט", בקטלוג דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי 3, כתבה פרופ' חביבה פדיה על סמליות הזהב והמיתוס שלו ברבדים טקסטואליים ביהדות:

"הזהב – בצבעו הצהבהב, המופז, המאיר והנוצץ באפלה גם בהיותו גולמי, המתקשה להתרכב עם מתכות אחרות, הרך למגע ולעיבוד – מסמל בהרבה דתות ותרבויות את האלוהי, את האציל, את הנפש בעדינותה וברכותה, את הממד שלעתים קרובות נתפס גולה לתוך העולם החומרי או משועבד לו…"[1]

צבע הזהב שימש כהילה לדמויות מקודשות בנצרות, וכרקע באיקונות מימי הביניים ואף בתחילת הרנסנס, וקיבל לעתים משמעויות טעונות ביצירות אמנות משלהי המאה ה-19 ובמאה העשרים (ביצירות אמנים כגוסטב קלימט, איב קליין, אנסלם קיפר ואחרים).   

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021 זפת וצבע זהב תעשייתי על נייר צילום 11.6/12.7 ס"מ

מרבית העבודות בתערוכה הן כאמור בפורמט קטן, במגוון מצעים ובצבעוניות מונוכרומטית ויש בהם אזכורים פיגורטיביים בצד הפשטה, דימויים המעלים על הדעת נוף חרוך שיש בו מן השבר, צמחייה חרוכה רקועה במצע, ובה בעת, מוטיבים של שורשים, פרחים, עלעלים ועורקים מצוירים בצבעי החום והשחור כאזכור ועדות לטבע המצולק. העבודות שיש בהן מן העידון הניכר מעלות בחלקן תחושה של עבודת תחרה מעודנת רקומה ברקמת זהב.

בת שבע האס, "יחסי גומלין", 2021, מרקר, זפת, אבקת זהב באריזת צלופן, 35/47 ס"מ

בעבודות נייר אחרות, בפורמט מוארך, מופיע מוטיב צמחי מרכזי כמעין אורנמנט המנותק מהקשר ומרחף במצע. הדימוי הענוג שהעלה בדעתי רישומים יפניים, נרשם בעט דק ובדיו, שעון על עיסת זהב., קצוות הנייר החשופים מדגישים את תחושת הרִיק והתלישות.

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021, דיו, צבע זהב ואפוקסי על נייר, 25/35 ס"מ

רובדי זיכרון – לוין מציינת את השימוש בחומרים מגוונים הנוגעים ברובדי הזיכרון האישי. ואת הביוגרפיה האישית של האס – דור שני לשואה – מעלה ביצירתה, כנראה באורח אינסטינקטיבי, סממנים כמחיקה וטשטוש, ומנגד שימור ובידוד: "יש עבודות שבהן אני אוגרת את הזפת בתוך 'שמרדפים' המשמשים לתיוק מתוך כוונה לשמר את הזיכרונות והכאב ולתייקם, ויש שממלאה שקיות של נייר צלופן בזפת ופיגמנטים מוזהבים… הזפת שמתייבשת לאט בתוך השקית יוצרת טקסטורות שונות בהתאם למינון החומרים".

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021 זפת וצבע זהב תעשייתי על נייר צילום 11.6/15.2 ס"מ

בעת ביקור בתערוכה עלו בזיכרוני אזכורים לעבודותיו של אנסלם קיפר, לשימוש שהוא עושה בחומריות המשלבת זפת, בדיל, וקש, ולשכבות הנוצרות שהן גם שכבות המאזכרות זיכרון אישי בצד קולקטיבי, שהרי זיכרון עשוי רבדים/שכבות, בדומה למצעי הזפת שחלקם מרובדים וחלקם שטוחים המופיעים בעבודותיה של האס.

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2019, זפת באריזת צלופן, 35/47 ס"מ

קווים ביוגרפיים:

בת שבע האס, ילידת 1947, חיה ויוצרת בכפר סבא.
בזמן שירותה הצבאי החלה ללמוד אמנות במכון אבני תל אביב. בין מוריה היו יעקב וכסלר, משה שטרנשוס, יחזקאל שטרייכמן ושלמה ויתקין.
1967–1970 למדה עיצוב גרפי ביחידה ללימודי חוץ בטכניון ועסקה בתחום.
1981–1980 סדנת תחריט במכון אבני תל אביב עם האמן טוביה בארי.
1995–1999 לימודי תעודה במדרשה לאמנות במכללת בית ברל.
במהלך השנים השתלמה אצל מורים שונים לאמנות והציגה בתערוכות קבוצתיות.

תודה לאירית לוין, אוצרת התערוכה על החומרים, ולאמנית בת שבע האס על השיחה עמה.


[1] חביבה פדיה, זהב וזהב שחוט, בתוך: דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי מס' 3, מוזיאון ארץ ישראל לאמנות, 2005, עמ' 32-20.

חן שיש, "זיקית בת מזל", אוצרת: דרורית גור אריה, גלריה נווה שכטר, שלוש 42 תל אביב,7.10.21 -4.12.21

חן שיש

זיכרון אישי, מערכות ידע וסמלים אותם שואלת האמנית חן שיש מעולמות היהדות וממיסטיקה, בצד דימויים מעולם החי והצומח מופיעים בתערוכתה החדשה בגלריה שכטר. דימויים פיגורטיביים כגון פרחים, פירות, עלי מרווה, יצורים מעולמות המיתולוגיה, ציפורים ומנגד, צורות גיאומטריות, צורות הספירלה שיש בהן מן האין סופי, סמלי מגן דוד ועוד.

מבט אל חלל התערוכה
חן שיש

העבודות המוצגות בחללי הגלריה על הקמרונות שבהם והתאים הקטנים המאפשרים הצגה של יצירה אחת נבחרת מנהלות "דיאלוג" מעניין עם המקום. העבודות בגדלים שונים על מצע נייר (בחלקה התחתון של הגלריה) מקבלות הדהוד נאה ביותר בקירות שנצבעו בחלקם התחתון בצבע תכול, אותו צבע שיש בו מתכול השמיים אך גם הדהוד לעבודותיה הטעונות בסממנים מיסטיים. צבע התכלת מלא במשמעויות; בימים עברו היה סממן של מלוכה, קדושה וייצוג של שמימיות. בעדות מסוימות צבע זה נתפס כצבע שיש בו אפשרויות הגנה כנגד "עין הרע". 

מבט אל חלל התערוכה
מבט אל חלל התערוכה

קווים אדומים, חוצצים, מוחקים ולעתים זולגים מופעים בין כתמי השחור העז, הנפתח לעתים כמניפה, ולעתים "מטפטפים" מטה, במעין אזכור לעבודות מהמודרניזם ולמחוות היד ב-action painting בן המאה העשרים. ביניהם עולים ריצודי זהב ויוצרים קומפוזיציה שיש בה עזות בצד "מיתון". הזהב המסמל מלכות שמיים כשם שעושר חומרי/ארצי מופיע כעיטור אבקה ועטיפות זהובות של מטבעות שוקולד בצלחות הקרמיקה המעוגלות.

 כתמי האדום והזהב, כשם שהצבע השחור הם חלק מהאינוונטר האיקונוגרפי והצורני של שיש, והם מופיעים בתערוכותיה הקודמות.

חן שיש
חן שיש

בין הצורות המופשטות בחלקן, עולה לעתים צורה של פה מעוגל חושף שיניים, שרשרת זהב, או דימוי הלטאה שעל שמה נקראת התערוכה. התערוכה נעה בין העודפות הצבעונית לבין עבודות שבהן המצע אוורירי, ו"נקי" מצבעוניות או דימוי.

חן שיש
חן שיש
חן שיש

סמליות, מוטיבים מיסטיים קמעות ואותיות שהקשרן קבלי מהדהדים לילדותה של האמנית, לעיר צפת בה גדלה והיסודות הרוחניים לאורם גדלה. שיש מספרת : "אימא שלי, הלב של המשפחה, אישה שידעה תמיד נפש אדם, הייתה יוצאת השכם בוקר אל המקובל השכונתי (בצפת, עיר ילדותה של שיש) לשם דאגה לבני המשפחה וחיפוש מזור לכל מכאוב וקושי". שיש זוכרת כי באחת הפעמים שבהן ליבה נחמץ, נלקחה אל החכם וזה "כתב מה שכתב בשפת סתרים", ביקש אותה לנשק את הדף ולאחר מכן עטף אותו בבד ותפר אותו בידו בתפירה תמה. "אחזתי בשקית הבד שצבעה היה חום -בורדו והצטוויתי לשים אותה מתחת לכרית שלי ובתקווה ללב חדש ושלם." אותו מקובל שהקפיד לערוך טקס טבילה וטהרה במקווה, בטרם פנה אל מלאכת רזיו נחרט בזיכרונה והיא אימצה לה טקס טהרה משלה בבואה אל מעשה ציור, מבלי לתכנן את מה שיבוא, כרגע של גילוי. (ציטוט מטקסט התערוכה).

בחלל העליון של הגלריה מופיע דימוי הזיקית הזוחלת מלוא גופה לאורכו של ציור על מצע נייר גדול ממדים. הזיקית הנתפסת בתרבויות שונות כמבטיחה שפע ומזל טוב מכבירה מטובה ברכה על התערוכה והבאים בשעריה.

תודה לדרורית גור אריה על הטקסטים והדימויים

"זרעי קיץ…" חדוה ורוני ראובן, ניקוי ארובות, חוה זילבשטיין, מיטל פולצ'ק, גלריה טובה אוסמן, בן יהודה 100, עד 3 בנובמבר 2021

חדוה ורוני ראובן, "זרעי קיץ…."

בגלריה טובן אוסמן מוצגות שלוש תערוכות" "זרעי קיץ…", מיצב משותף של זוג האמנים חדוה ורוני ראובן;  "ניקוי ארובות", כותרת משותפת לתערוכות של חוה זילברשטיין ושל מיטל פולצ'ק. שלוש תערוכות כל אחת מעניינת בתחומה, יוצרות הקשרים ביניהן סגנוניים ולעתים תמטיים ביניהן.

המיצב המשותף "זרעי קיץ…" של חדוה ורוני ראובן עוסק במרחב הקיומי ובהשלכות זיהום האוויר ותופעות אקלימיות בכללותן והשפעתן על שרידות יצורים בעולמנו.

שיתופי פעולה משפחתיים, ובמיצב שלפנינו שיתוף פעולה זוגיים מצויים בתולדות האמנות מקדמת דנא. במיצב שלפנינו ניתן לראות את כתב היד האופייני לכל אחד מבני הזוג:

חדוה יוצרת מרבד ובו גבעולים עשויים מחומר "עמודי העלי", בעוד ש הניצנים המבקיעים לזמן קצר קודם פריחתם עשויים מקרעי נייר צבעוניים, מנצנצים באנלוגיה לנורות צבעוניות זעירות המתעתעות בעין הצופה.

רוני בורא בציור עולם בזעיר אנפין, המשיק לעולמן של הדבורים, המרחב הקיומי שלהן וההשלכות של זיהום כדור הארץ על תופעותיו השונות – זיהום אוויר ואקלים והשפעתן על אפשרות המחייה שלהן בעולמנו.

יחדיו יוצרים השניים[1] מיצב קסום שלעת לילה מואר באור נגוהות המופז מהעבודה עצמה ומתאורת המקום. אור שיש בו מן המטפיזי הלוכד את עין הצופה.

דבורים מגלמות לגבינו בני האנוש את הקשר ביננו לבין נפלאות הטבע והיקום בכללותו.  מעבר לתוצר הסופי, הדבש, הן דואגות להאבקת צמחים ובכך תורמות לאיזון אקולוגי. אבל כמובן לא רצוי להיעקץ על ידי דבורה… בכך הן מגלמות מושא שיש בו מן האמביוולנטיות – משיכה ומעט מאי-הנחת בו בזמן.

"צמצום שטחי המחייה של הדבורים בימינו", מצוטט בטקסט התערוכה, "יגרום לעולם בו ההפריה תהיה בזיכרון וריחות של אפר ואבק באפינו". "עולם בו זרעי קיץ נישאים ברוח, מעירים זיכרונות…" ( קטע משירו של מאיר אריאל ).

ובהקשר זה, יש לציין שסוגה זו העולה בהקשר לדבורים, ואפשרות ההישרדות שלהן בתנאים הקשים בהם מתנהל היקום שלנו, מוצגת במאמרים שונים בעיתונות ובאקדמיה, ובהם מודגשת חשיבות הדבורים לקיומה של הפלנטה שלנו ולשרידותנו עלי אדמה.

"ניקוי ארובות", חוה זילבשטיין, מיטל פולצ'ק

בחלל הגלריה מוצגות עבודות תחריט של חוה זילבשטיין ועבודות הציור של מיטל פולצ'ק ויוצרות יחדיו סינרגיה. "ניקוי ארובות" הוא ביטוי אותו טבעה אנה או שהיתה מטופלת של הרופא והפסיכולוג יוזף ברויר ושל זיגמונד פרויד, שבמהלך הטיפול עברה תהליך רגשי משחרר של היזכרות ופורקן שהביאו בסופו של דבר לשחרור מסימפטומים נפשיים שונים.[2] שתי האמניות, זילבשרטיין ופולצ'ק הכירו ברשת החברתית, התיידדו, וחברו לשתף פעולה בתערוכה זו, ומגיבות בעבודותיהן באופן הדדי אף שהמדיה שונות. "ניקוי ארובות" בהתייחס לניקוי ושחרור של הנפש משותף לשתי האמניות, ולקתרזיס שיש ביצירתן.

למעלה, מיטל פולצ'ק, למטה, חוה זילברשטיין

עבודותיה של חוה זילברשטיין מנהלות שיח בין אלמנטים שעניינם שפת הקומפוזיציה – קו, כתם וצורה. בין צורות חופשיות לבין צורות מוחלטות, ובין השחור ללבן.

טכניקת התחריט היא מציינת, מאפשרת לי ליצור מרקם שכבתי מסקרן, חריטה ומחיקתה החלקית ושוב חריטה על מקום המחיקה, יוצרים שכבות ועומק בתמונה".

חוה זילברשטיין

וכך מה שעולה על גבי המצע, הוא מעין שכבות גיאולוגיות והמתח בין הרצון ליצור דימוי שיש בו מן המידות הנכונות… ומצד שני הפירוק של הדימוי, ההרס והבנייה מחדש.

בעבודותיה מופיעים אלמנטים פיגורטיביים, דמויות, מעופפים ועוד בצד אלמנטים מופשטים, קווים הנישאים אל על בתנופה עזה, כתמי צבע ועוד. חלק מהדמויות המופיעות בעבודות כלואות לעתים במארג הקווי, ללא יכולת להשתחרר, או שמא הן בדרך? כמו סיפורה של אנה או?

חוה זילברשטיין

עבודותיה של מיטל פולצ'ק נעות בתפר שבין מופשט למופשט למחצה. יש בהן משיכות מכחול חופשיות בצד מאורגנות, מבע של היד באזכור לaction painting של אמני האקספרסיוניזם המופשט בניו יורק (בשלהי שנות הארבעים ושנות החמישים של המאה הקודמת), ואלמנטים של תפירה, בחוט ומחט שיש ומאזכרת טלאי או טלית ולעתים חוטים פרומים, שיש בהם מן הלא מוגמר כפי שניתן לראות בחוט הפרום, המשתלשל באחת העבודות כלפי מטה.

מיטל פולצ'ק

לחוט על צורותיו השונות תפקיד אוטוביוגרפי בעבודתה שכן הוא מאזכר מחד את ילדותה ואת עבודתה של אמה. ומאידך, הוא מהדהד גם למציאות כאובה בבגרותה בצורת שורות חוטים תפורים, שניתן למשש ולחוש את המרקם שלהם. בו בזמן, מהדימוי שיש בו מן הנוסטלגיה ניכר המעבר לדימוי שיש בו מן המאוים והדוקר.

ציורי נוף, תמה נוספת בעבודותיה של פולצ'ק. בסדרה זו מוצגים מרחבים אינסופיים של כחול ולבן ולהם נוסף השחור. בעבודות אלו מופיעים רמזים מזעריים של צורות אורבניות, בני אנוש, ספינה נטושה. בחלק מן העבודות מופיעה צורה של נקודות, ריבועים, עיגולים, סולמות ועוד. וזאת בצד משיכות מכחול המטות את עין הצופה לכיוונים שונים ויוצרות מערבולת של צורות וצבע העשויה להעיד על סערת הנפש, וזאת בצד תחושת הליריות העלה בהתבוננות בחלק מהעבודות.

הן זילברשטיין והן פולצ'ק משתמשות בצבע השחור אף שבאופן שונה. בעבודות התחריט של זילברשטיין, השחור נוכח בדימוי, הדמות, בעלי החיים, הקווים… פולצ'ק מציינת "אני תמיד מתחילה עם אקריליק שחור, מורחת שכבות של צבע, מוחקת, מסירה, מדביקה, נותנת  ליד להשתחרר ורק אז עוצרת כדי לנסות להבין לאיזה כיוון אני מוליכה את הציור, או לאן הוא מוליך אותי".  ובדומה למתודת העבודה של זילברשטיין, יצירת מרקם שיש בו מן החריטה והמחיקה החלקית, קריעה, פירוק וחוזר חלילה, וכך אצל השתיים, לפעולה הפיזית, למחוות היד, להשמת הצבע, לחריטה, למחיקה יש מן המשותף גם כן.

ולסיום, שלושת התערוכות מנהלות שיח ביניהן. שיח המשתמע בתערוכות בחלל התערוכה באשר לשם "ניקוי ארובות" ולדיאלוג הנוצר בין זילברשטיין ופולצ'ק. בה בעת נוצר שיח עם מיצב החלון של חדוה ורוני ראובן, שכן החרדה באשר לעולמנו, מקומן של הדבורים, והאיום על קיומן וקיומה של הפלנטה בה אנו חיים מהדהד ויוצר מעין "שילוש" (לא מקודש!).


[1]  חדוה מטפלת רגשית באמנות ורוני המשמש כמנהל הסדנה לאמנות ביבנה ואוצר הגלריה מציגים יחדיו ולחוד בפיסול קרמי ובציור.

בתקופה זו מציגה חדוה בתערוכה "אין גבול" בגלריה העירונית בראשל"צ ורוני בתערוכה חוצת גבולות בינלאומית בגלריה 13 ברומניה.

בימים הקרובים תיפתח ברוסה שבבולגריה הביאנלה הבינלאומית לאמנות המיניאטורה בהשתתפותם.

[2]   אנה או (Anna O, 27.2.1859-28.5.1936)‏  הוא הכינוי שהוענק על ידי הרופא והפסיכולוג יוזף ברוייר למטופלת ברטה פפנהיים, שהוזכרה בספר אותו כתב בשיתוף עם זיגמונד פרויד, "מחקרים בנושא היסטריה", לצד מספר מקרים נוספים. שיטת הטיפול החדשנית בה השתמש ברוייר, שכונתה על ידי ברטה "טיפול בדיבור", הניחה את היסוד לשיטת הפסיכואנליזה. תיאור המקרה הפך לאחד הידועים בענף הפסיכולוגיה. ברטה פפנהיים זכתה לפרסום גם בזכות פעילותה הסוציאלית החלוצית והענפה. ויקיפדיה, אנה או https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%95

האב, הבת ורוח הקודש, אוצר: ד״ר חוסני אלח׳טיב שחאדה, גלריה אחד העם 9, הכניסה מהשחר 5, סמינר הקיבוצים, תל אביב, 23.10.2021-9.9.2021

מבט אל חלל התערוכה

בתערוכה הקבוצתית "האב, הבת ורוח הקודש" בגלריה אחד העם 9 מוצגות עבודות של שש אמניות פלסטינאיות- מנאר זועבי, מנאל מחאמיד, אניסה אשקר, נסרין אבו בכר, פטאמה אבו רומי, נרדין סרוג׳י. שש אמניות באנלוגיה לששת ימי הבריאה.

שם התערוכה מאזכר את ההתייחסות המוכרת בנצרות ל"בן, האב ורוח הקודש", אף שכאן בהיפוך מגדרי. כל אחת מהאמניות מתייחסת בעבודותיה לקשר הייחודי לה עם דמות האב, ולהבניה החברתית, המגדרית, והרגשית ואפשר אף הפוליטית, אף שלא בהכרח בהקשר ביולוגי. דמות האב כמודל לחיקוי, ליחסים מורכבים ופתיחת צוהר אל החברה הערבית המוגדרת כבעלת אורינטציה גברית-שובניסטית, מורכבות היחסים במשפחות הערביות בהן דמות האב דומיננטית לרוב, ועשויה להיות חיובית וחומלת אך גם כוחנית.

האמניות מבקשות לבחון את מערכת היחסים הדומיננטית עם דמות האב בחברה פטריארכלית, בה השליטה ניתנת לגבר כבעל תפקיד מוביל במשפחה ובחברה בכללותה. ומנגד מבקשות להאיר את האישה בפן היצירתי שלה בהקשר של האמנות הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל. ובנוסף את העולם בזעיר אנפין שהן בונות באמצעות היצירה. אוצר התערוכה: ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה כותב "התערוכה כוללת מספר מצומצם יחסית של עבודות אשר נבחרו לייצג אמניות שעברו כברת דרך בחייהן, בין אם בדרכן היצירתית או האישית. כל אחת משש האמניות פותחת בפנינו צוהר המאפשר לנו כצופים הסתכלות מזווית ראייה ייחודית על מורכבות ההקשרים השונים שבהם התערוכה מנסה לגעת".

"הבחירה בקבוצה המורכבת משש אמניות פלסטיניות הפועלות כיום בתוך המרחב הישראלי יכולה אולי לפרק את הדימוי הסטריאוטיפי לגבי הדומיננטיות הגברית, אך מציגה גם דימוי אחר, זה השונה לחלוטין ממה שעולה מדי יום ביומו באמצעי התקשורת. אין כאן דיבור על חוסר השלמות הנשית, על חולשות, כניעות או ציות של נשים כפי שהיה בעבר. במקום זאת, נמצא בתערוכה זו קבוצה של אמניות הממלאות תפקיד מרכזי בהוויה האמנותית, החברתית ואף הפוליטית".[1]

דרורית גור אריה, אוצרת ראשית ומנהלת הגלריה מתייחסת בפתח דבר: התערוכה "האב, הבת ורוח הקודש" מהדהדת נושאים טעונים של מרחב ומקום. […]

"חוק האב משויך לתיאוריה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן.הוא נוגע למערכת הסימנים התרבותית של הכתב, הייצוג, החוקים, הממסד וכל הנורמות והציוויים שמוטמעים בסובייקט הבוגר. "שפת האב" היא השפה של החוץ, שפת החוק והריבון בעוד מרחבה של "שפת האם" נותר אתר ההתרחשות של המרחב הפנימי של הבית וסביבתו. הממד הנשי שייך למערך הסימבולי לבדו, בעוד יחסי האב והבן בתרבויות השונות נוגעים במרחבם של הדת והסדר החברתי".[2]

תערוכה זו חותמת את סדרת התערוכות השנתית בגלריה "אחד העם 9" שעסקו ב"שפה" על פניה ורבדיה השונים.

מנאר זועבי – (״חֻמַא״) קדחת

במיצגיה של האמנית מנאר זועבי, בולט השימוש בגוף הנשי בהיבט הפמיניסטי, אף שאינו מוגדר כך על ידה. נוכחותה הפיסית בחלל שבו היא מציגה אף היא בעלת משמעות, במיוחד כשהיא מגייסת לצדה דמויות נוספות, כמו בעל, רקדניות או כוראוגראפית מקצועית כשותפים בתהליך העשייה האמנותית. ביצירותיה של  זועבי מצויים לרוב שלושה מוטיבים בסיסיים: החומר, המרחב והארעיות שמהם היא מצליחה ליצור לכידות בקונטקסט הרחב היכול להימתח בין האיןסופי, המיסטי והקיומי, ובהקשר לתרבות הערבית.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא 1.jpg
מנאר זועבי, "חמא" (קדחת), עבודת וידיאו, 2014

עבודתה בתערוכה זו כוללת וידיאוארט, שני ציורים על נייר, וטקסט שנוסח במקור בערבית כחלק מביטוי אישי של האמנית לגבי עבודה זו. הווידיאו מוקרן בשלושה פרקים על מסכים שונים הפועלים בעת ובעונה אחת, כשבכל מסך מוקרן חלק נפרד מהעבודה המסונכרן עם קודמו.

מנאר זועבי, "חמא" (קדחת), עבודת וידיאו, 2014

ההתחלה כוללת ישיבה של האמנית ליד מיטת חולה (שאיננו יודעים את זהותו המגדרית), כשכל גופו רועד במיטה כתוצאה מקדחת שאין לה מענה או ריפוי. במשך דקות ספורות אנו צופים בחלק הראשון, כשדממה שוררת בו, אך תנועות של סבל ועוותים משתלטים על הגוף החולה השוכב במיטה ומכוסה כולו בלבן. לצדו, האמנית יושבת זקופה ללא הגה על כיסא כשגבה לצופים, אף היא בלבן. נוכחותה זו ליד מיטת החולה המיוסר היא תמצית האקט שהיא מבקשת למלא כאן. ניתן לנחש שמדובר במשחקי תפקידים, שבו האישה משקיפה על סבלם של האחרים ואין בידיה מזור, אך דמותו של החולה יכולה להיות בבואה של הנפש המיוסרת של האמנית עצמה.

מנאל מחמיד – סיפור הצבי הפלסטיני

ההשראה לעבודת וידיאו זו נבעה משלט תלת-לשוני שהתנוסס בגן החיות של חיפה, בעת שביקרה בו עם ילדיה. השלט כלל את שמו המדעי של הצבי ששמו המדעי הוא "Palestine mountain gazelle"  או ״Palestinian gazelle״, שבעברית הפך ל״צבי ישראלי״ או ״צבי ארץישראלי". בהתבוננות בצבאים שהתרוצצו בשטח סגור היא הבחינה שאחדים מהם היו קטועי רגל קדמית.

מנאל מחאמיד, אבק עדין (הצבי הפלסטיני), עבודת וידיאו, 2017

לאחר בירור הבינה שקטיעת הרגל נועדה למנוע את התפשטותה של מחלה גנטית. מחמיד שבה לבקר את הצבאים מספר פעמים, עד שנודע לה שהצבאים קטועי הרגל הועברו לאחד מגני החיות בגדה המערבית, באחריות הרשות הפלסטינית.      

מנאל מחאמיד, אבק עדין (הצבי הפלסטיני), עבודת וידיאו, 2017

באמצעות עבודת וידיאוארט זו מבקשת מחאמיד לשתף את הצופים בחוויה שעברה עם ילדיה בגן החיות, ולנסות לשחזר חזרה אל המורשת הפראית של טבע הארץ וזהותה. חזרה זו אל הטבע עשויה להיות ניסיון להבהיר לעצמה את זהותה האישית בתוך ההקשר הרחב שלה, הקשור בהכרח גם למושג למהות האב, שכאן דמותו נקשרת למושג השליטה, ההגמוניה והכוח, אשר מיוצג על ידי שליטתה של מדינת ישראל במשאבי הטבע.

נסרין אבו באכר – אבי עובד בבניין

יצירות האמנות של נסרין אבו בכר נעות בין הציר האוטוביוגרפי לבין הפוליטי, ולעיתים הגבול בין שני הצירים מטשטש. היא גדלה באופן שבו הגדרת הזהות שלה מתנדנדת בין זו הפלסטינית לישראלית, וכך היא כותבת: "לעתים קרובות אני מתמודדת עם לחצים חברתיים ופוליטיים כדי לגלם זהות מסוימת, להיות חלק מקבוצה מסוימת ואף להיות שותפה לדעות מסוימות. בעבודתי כאמנית אני שואפת לטשטש את הגדרות אלה, שבעיני הן פשוטות ושטחיות. ביצירות שלי, אני משתמשת בציורים, במצבים ובחפצים מן המוכן (רדימייד) לא רק כאמצעי לביטוי עצמי, אלא גם כדי לדבר על נושאים סוציופוליטיים רחבים יותר ולפזר הטיות הקיימות בתוך החברה שלי". רוב העבודות שלה, היא אומרת מפרשות, בצורה כזו או אחרת, את המציאות שבה  גדלה, כבת למשפחה ממעמד הפועלים. חלק גדול מהעבודות המוצגות בתערוכה זו נוצרו בהשראת הוריה: אביה פועל בניין, שעובד בשיפוץ מבנים וחידושם והאם שלה עובדת בתפירה, סריגה ורקמה.

נסרין אבו בכר, תחת חסות האב והאם, 2019, יציקת בטון, בד סרוג במסרגה וחומרים שונים

אבו באכר מציינת שהחלה להיות יצור כלאיים, הנע בין השפעות מזרחיות ומערביות, וניסיון להתמודד עם שתיהן דרך העיסוק באמנות ויצירה. "סגנון עבודתי הינו אקספרסיבי ונושא בתוכו קונוטציות, סימנים והשפעות של מוטיבים מזרחיים". האמנית אוהבת להשתמש בחומרים מגוונים הכוללים עץ, טקסטיל, בטון, אספלט ומתכת, בנוסף לחפצים שונים שהיא מוצאת במחסן של אביה. בנוסף, היא נוטה להשתמש בתבניות ובצורות קישוטים מן המוכן, וזאת על מנת לשבור, ואף להרוס, את צורתן המושלמת. באמצעות השימוש בחומרים אליה, עבודותיה נעות בין נאיביות לאגרסיביות, הרמוניה וחוסר הרמוניה, בין טוהר וטומאה, ובין יופי למפלצתיות.

נסרין אבו בכר, משפחה, 2020, זפת, בטון, וחוטים סרוגים על לוח עץ

אניסה אשקר – נפש סוררת

אניסה אשקר מעניקה בעבודותיה מקום משמעותי למשפחה. באמצעותן היא אף מתייחסת למורכבות מערכות היחסים בין בני ובנות משפחתה המבורכת בילדים (11 אחים ואחיות) לבין ההורים.

אניסה אשקר, שמים וארץ (ארץ), 2016, אקריליק, שמן וריסוס על נייר כותנה

מערכות אלה אינן פשוטות, מציינת אשקר, במיוחד כשמדובר על אב שהוא מפרנס יחיד הדואג לספק את כל צרכיהם. בעבודות המיצג שהעלתה בשנים האחרונות היא הרבתה להצביע על טיבם של יחסים אלה מזוויות ומנקודות ראות שונות, בפן האישי ובאנלוגיה של  יחסים אלה לדידה, כבבואה למכלול הקשרים הקיימים בתוך החברה הערבית שאליה היא משתייכת. מכאן, הרבדים המשפחתיים האישיים שלה מהווים מעין שיקוף להקשרים חברתיים רחבים של החברה הערבית, בנוסף לאלה הפוליטיים.

אניסה אשקר, שמים וארץ (שמים), 2016, אקריליק, שמן וריסוס על נייר

אשקר מספרת על הדמיון בינה לבין אביה. דמיון זה מתבטא,  דבריה, קודם כל באישיותו, בנוסף לתכונות כמו שקדנות, רצינות, חוש הסדר והארגון, הקפדה על כללי העבודה ועוד. תכונה נוספת שאשקר מציינת היא השתיקות שלו והבלגתו בפני סערות ומשברים. בעבודות המוצגות בתערוכה נמצאים שני רבדים המעגנים שני היבטים מרכזיים באישיותו של אביה. הרוחניות מצד אחד, שכן מדובר באיש בעל תפיסות רוחניות, עם נטייה לעולם המיסטי, ומצד שני תפיסה פרקטיתהישרדותית המעוגנת בתפיסת עולם ארצית-שכלתנית. בצמד העבודות שבתערוכה אשקר נוגעת בשני האספקטים הללו על ידי בניית קיר מיצב הכולל מספר אלמנטים בציור ובחומרים נוספים. צבעי הארגמן מסמנים רוחניות ומיסטיות, ובאמצעותם היא יוצרת צמד עבודות המשלימות זו את זו, בשילוב כתיבה תמה של קליגרפיה ערבית. לשם כך היא בוחרת בכתב עדין המשתלב עם צבעי הארגמן של אותן יצירות. זהו צמד ציורים המבטאים תכונות רוחניות באמצעות השימוש במילה ״נפש״ (روح) בראשון, ואילו בציור השני מופיע המשכו של משפט המתאר את אותה הנפש ״שאיננה ניתנת לאילוף״ (لا تروّّض) . המילים מופיעות בתוך מעגל אליפטי קמעא, המסמל אף הוא מוטיב רוחני המבוסס על תפיסת עולם מיסטית (צופית) הרואה ביקום מעגל המכיל את הנשמות הטהורות שחגות מסביב, ושכל רצונן לחזור ולהתחבר לאלוהי. צורה זו גם מבטאת אלמנט קבוע בציוריה של אשקר, שכן דומה היא לצורת העין שהיא מרבה לצייר בהדגישה את החיבור הישיר המתבטא במבט העין ולהרגל הכתיבה מסביב לעין בכל יום.

אניסה אשקר, נפש סוררת I, 2020 צבעי זכוכית, כתב אמנותי וריסוטס על נייר כותנה

בשתי העבודות הנוספות בחרה אשקר לפנות להיבט הנוסף באישיותו של אביה, הפרקטי, אל צמד המילים ״שמים וארץ״, כביטוי לפרקטיקה הקיומית שלו ואזכור למעשה הבריאה. בכך היא מתכתבת עם מעשה הבריאה האלוהי שנמשך בשישה ימים. מלבד צבעי הארגמן, היא עושה שימוש מסיבי בשכבות של צבעי אקריליק על נייר, כך שכל מילה המופיעה על כל אחת מצמד העבודות מקבלת נפח תלת ממדי המציין את העולמות המקיפים או המכילים את מזגו של אביה.

פאטמה אבו רומי – אני ואבי

למעלה מעשור, מנהלת פאטמה אבו רומי דיאלוג אמנותי מיוחד עם אביה, שאת תוצאותיו היא מבטאת באמצעות ציוריה הריאליסטיים בעלי הצבעוניות העזה ומשחקי האור והצל. הבחירה לצייר את אישיותו של האב באופן זה, מצביעה גם על חולשותיו ושבריריותו של הגבר, ובכך היא מעצימה יותר את אנושיותו, ואת קשרי הקרבה וההערצה של האמנית לאביה.

פאטמה אבו רומי, ונוס 3, 2017, צבעי שמן על בד

בציור הראשון, ניכרים הפרטים המדויקים, קפלי הבגדים המכסים את גופו של האב השוכב במיטה, גופו הדק והחלש. מוטיבים צמחיים ודמויות של מלאכים מוצגים בין השמיכות והכריות משחקי האור והצל (הקיארו סקורו), במיוחד אלה שעל הקיר הלבן והחשוף, המכיל השתקפויות של צללי אלמנטים ואיברים שונים של גוף האב. גוונים אלה שרויים בהרמוניה מלאה עם אותם קמטים של העור המופיעים בכפות הרגליים. בשכבות הגלימה הלבנה המכסה את הגוף, בנוסף להשתקפויות הצבעים הכהים בגווני האדום עמוק והחום על גבי כיסוי המיטה או השמיכה.

פאטמה אבו רומי, ונוס 1, 2017, צבעי שמן על בד

בציור השני, האב יושב מולנו, באותה גלימה לבנה. הקמטים משקפים את טביעת הזמן על גופו הכחוש. שהוא מביט עלינו, כאילו שהוא, במידה מסוימת, מתריס על המבטים המופנים אליו.

נרדין סרוג'י – Titled

תחת הכותרת Titled, 2021 מציגה אמנית המיצב נרדין סרוג׳י עבודה שנעשתה במיוחד לתערוכה זו וכוללת שלושה אלמנטים בסיסיים: גומחה הבנויה מעץ וצבועה בלבן, עבודת וידיאו המוקרנת בתוכה ודימוי של האמנית בחיתוך לייזר. גומחה מעלה אזכור דתי לאפסיס של כנסייה, או מִחְרָא בּ במסגד. התחושה מתעצמת בשל הוספת אלמנט כמעט דוממדי, של דמות שקופה (דמות האמנית), עומדת בתנוחת עמידה אתלטית עם ידיים פרושות לצדדים, באזכור להיותה שחיינית תחרותית בעברה, זיכרון של נערה מתבגרת בעלת אמביציות לנצח בתחרויות ולעמוד בגאווה, בהציגה גוף אתלטי המלא באנרגיות חיוביות. לצידה של ילדהנערה זו ניצב תמיד אביה אשר עודד אותה להיות ראשונה, ולא לוותר על חלומותיה. בחלוף השנים נפלה ההחלטה לזנוח את הספורט התחרותי ולפנות לאמנות, והתערוכה העלתה בראשה את הרעיון לשוב לאותם רגעים מכוננים בחייה שאליהם היא מתגעגעת. כך נולדו שיחזור של זיכרון רחוק ועבודת מיצב הכוללת גם אלמנט של ״רדי-מייד״ מאותה תקופהמשקפי השחייה שנותרו בחזקתה, אך ללא שימוש וחסרי מעש. סרוג׳י עדיין אוהבת לשחות ומחוברת לענפי ספורט שונים, אך אין הדבר דומה לחוויה של שחיית הפרפר התחרותית.

נסרין סרוג'י

מחד, עבודה זו מבטאת את הכישורים והכוח הגלומים בגוף הנשי, שאותם היא ירשה מן האב. בכך, העבודה מראה את היחס המנוגד לאותה תפיסה המצטיירת בעדשה האוריינטליסטית המקובלת על החברה הערבית שממנה ובתוכה צמחה האמנית. למעשה, מדובר על תיאור שובר סטריאוטיפים שהפוך מזה המתייחס אל כל הנשים הפלסטיניות, והערביות בכלל, כאל קורבנות של מערכת פטריארכלית שמרנית. מאידך, יצירה זו גם מפנה שאלה הן לעצמה והן לחברה בה היא חיה, ודרכה אף מטילה ספק בקיום שלה כמערכת עצמאית, ולכך שהוענק לה הכוח, אך הוא נכרך בציפיות ממנה מגיל צעיר. [3]

נסרין סרוג'י

התערוכה נערכה בשיתוף היחידה למעורבות חברתית בפקולטה לאמנויות – סמינר הקיבוצים והגלריה לאמנות אום אל פחם.

תודה לדרורית גור אריה על הטקסט והדימויים


[1]  ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה, "האב, הבת ורוח הקודש", קטלוג התערוכה, סמינר הקיבוצים, עמ' 42-39.

  דרורית גור אריה, פתח דבר, שם, עמ' 19-18.[2]

[3]  ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה,, שם, עמ' 54-42.

בברלי ג'יין סטוארט, מסע במרחב הזמן לרומניה,  Romanian Heritage – A Journey in Time,  Beverley Jane Stewart    אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ   Curators: Vera Pilpoul, Arie Berkowitz   בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 23.10.2021-30.9.2020

מסע בזמן

בברלי ג'ין סטוארט נוסעת במרחבי הזמן. המרחב אותו היא בודקת בתערוכתה בבית האמנים הוא המרחב של רומניה, מדינה שבעבר חלק ממנה השתייך לקיסרות האוסטרו הונגרית, ידעה פלישות וכובשים (האימפריה העות'מנית, גרמניה הנאצית, השלטון הסובייטי, וכיום עומדת כישות עצמאית.

במהלכו של מסע זה, היא מבקרת ומתעדת ערים ועיירות במרחבי רומניה, מסע לאורך זמן בו היא מבקשת לחבר בין עדויות לקהילות יהודיות בה, אירועי עבר, בתי מדרש, גורלם של יהודי רומניה במאות קודמות ואת שאירע לקהילה זו בעת שהנאצים וקבוצות אנטישמיות עשו שמות ביהודי המקום. במהלך חקר זה היא מעלה הקשרים בין אירועים היסטוריים מקומיים, חילוניים ודתיים כאחד, בין היסטוריה יהודית לבין זו הנוצרית ומעלה אזכורים להיסטוריה משפחתית-יידית בצד התייחסות להווה.

אבל תחילה מספר מילים על יהדות רומניה.

תחילה מוזכרת העיר בוקרשט (הוקמה במאה ה-14) בה מופיעים אזכורים לקיומה של קהילה יהודית החל מהמאה ה-16. היחסים בין המקומיים לבין הקהילה היהודית ידעו עליות ומורדות והושפעו מנסיבות פוליטיות ומדינות (עלילות דם, פרעות, הרס בתי כנסת ועוד ולצדם מלחמה באנטישמיות), ועם זאת פריחה, השתלבות, התפתחותה של קהילה תוססת שנהנתה מהצלחה חומרית יחסית. עיתונות יהודית בשפות – רומנית, יידיש, עברית, לדינו, ומאבקים לאמנציפציה. הקהילה היהודית ברומניה מנתה בעיקר יהודים דוברי לאדינו, שמוצאם ממגורשי ספרד, והגיעו לבוקרשט דרך האימפריה העותומנית ויהודים יוצאי פולין, שנהגו להתפלל בנוסח אשכנז. שיא פריחתה של הקהילה בתקופה שבין שתי מלחות עולם. לאחר שואת יהודי רומניה והמשטר הקומוניסטי, מרבית היהודים עלו ארצה.[1]

בתערוכה נפרשים לעין הצופה, עבודות ציור בצד רישומים, חריטה על מצעי עץ ופרספקס ותבליטים. האזכור הראשון שעלה במוחי היה סצנות ממנוסקריפטים, כתבי יד מאוירים – יהודים, נוצרים, מוסלמים ועוד מימי הביניים ועתות אחרות; הדף המלא הנושא עמו לעתים את תחושת "אימת הריק"  "horror vacui", ולעתים ללא פרספקטיבה, מעלה ומטה, שמיים ואדמה משמשים בהם יחדיו. נופים שיש בהם מן ההתייחסות למקומות אחרים, שונים ואפשר מרוחקים, ישן מול חדש כפי שניתן לראות באלמנטים ארכיטקטוניים המופיעים בעבודות, מבנים הנושאים עמם הוד קדומים בצד מגדלים מהמודרנה, סצנות פנים מבתי כנסת, נופים עירוניים בצד נופים כפריים והרריים. נופים אלה שנדמה כאילו שהזמן עמד בהם מלכת, נושאים את חותמה של האמנית שביקרה, חקרה ותעדה אותם במהלך שלוש שנים.

בטקסט התערוכה מצוין: "אפשר לראות בעבודותיה אינטרפרטציה מקורית לקשר שלה עם שורשיה ממזרח אירופה ולדיאלוג המתמיד שהיא מנהלת עימם. בתי כנסת, חלקם פעילים וחלקם נטושים, מאכלסים לא מעט מן העבודות כסמן תרבותי, קהילתי ואמוני, ונמצאים במרכז הסביבה העירונית המתוארת".[2]

האמנית בברלי ג'ין סטוארט המתגוררת בלונדון, מגדירה עצמה יהודייה מאמינה. בית הכנסת המקומי בו היא מתפללת, וביקור בבתי כנסת אחרים, ההתרשמות שלה מהארכיטקטורה של בתי הכנסת בלונדון, באנגליה ובאירופה, כל אלה ניכרים בציורים אותם היא מציירת. אולמות תפילה, מבט מ"עזרת הנשים", חקר הקהילה היהודית בהקשרים היסטוריים-חברתיים, תהליכים עיור והתערות שחוו ועברו קהילות יהודיות באירופה במאות עברו, ובמהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה.  

בד בבד בתערוכה זו המוצגת בבית האמנים בתל אביב, העבודות עוסקות בחיי הקהילות היהודיות ברומניה ותרומתם לחיי הכלכלה והתרבות בה מהמאה ה-18 ועד ימינו. "אני מנסה להרכיב מרקם ציורי של החיים היהודיים שנשמעים ממנו צלילים של חיי עבר בהקשר מודרני", כותבת האמנית.

בטקסט התערוכה מצוין: "העבודה על גבי המצע יוצרת מעין נרטיב היסטורי על-זמני, קולאז'יסטי, הנשזר בתוך העולם הציורי הלא-לינארי שהיא יוצרת. היא מחברת תצלומים משפחתיים – אחד מהם תצלום מ-1880 של חתונתם של הוריהם של סבא וסבתא שלה ברומניה – להיסטוריה של יהודי רומניה שתרמו לפריחה הכלכלית במדינה עוד במאות הקודמות. תצלום החתונה נשזר בעבודת קולאז' ציורית, שהיא העבודה האישית ביותר בתערוכה".

ולסיום ברצוני לציין, העבודות מעלות על הדעת מהו זיכרון – זיכרון אישי בצד זיכרון קולקטיבי, ומה הזמן מעולל באשר לזיכרונות באשר הם. זיכרונות הדוהים לאורך זמן, התייחסות לבני משפחה שחיי בעיר אלבה יוליה והתרומה שלהם למרקם החיים. תיאור סיגט, עיירה הררית פסטורלית בה היה בימים עברו שטעטל חסידי פעיל, ואחד מתושביה היה הסופר אלי וייזל, והמקום ממנו נאספו היהודים והועברו למחנות ההשמדה. מחוז בוטושאני ממנו הגיעו סבא רבא של האמנית, שעיסוקו כנגר מקרין על הגילוף בעץ, אותה מסורת מקומית שהשפיעה על סטוארט המשתמשת בחלק מעבודותיה במצע עץ, עליו היא חורטת בעט חשמלית את דימוייה.

וכך זמן עבר והווה, יהדות ונצרות, נופים עירוניים וכפריים משמשים להם בכפיפה בדימויים העולים בתערוכה, ומעלים געגועים לזמנים אחרים.

תודה לורה פלפול על הטקסט


ויקיפדיה, יהדות רומניה   [1]

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94

טקסט התערוכה, תודה לורה פלפול.  [2]

גילה שנל, "צריבת הזמן", אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב,  23.10.2021-30.9.2021

גילה שנל, "צריבת הזמן", אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב,  23.10.2021-30.9.2021

"האלכימיה של הזמן"

ממד הזמן, את שהזמן מעולל, בליה אך גם התערבות ומעורבות בן אנוש בחומר והשינויים שחלים בו, כל אלה משמשים יחדיו בעבודותיה של גילה שנל בתערוכתה בבית האמנים.

בתולדות האמנות מצוי דימוי של אל הזמן, אותו אל מכונף, בא בימים המשנה את משבש, משנה, יוצר מטמורפוזה

כשם שהגוף זוכר, בעודו מאחסן ומאפסן בתאיו זיכרונות, ורגשות, כך עבודותיה של גילה שנל עוברות מסלולים הטומנים בחובם זיכרונות, שינויים, מאוויים, ועוד. פיסות של זמן שקובצו, קטעי חיים שאורגנו והוצבו בסדר.

לשם כך מספרת האמנית, יש לשוטט, לחפש, לאו דווקא את הדברים המושלמים אלא את אותן סביבות שעברו תהליכי בליה והזנחה, ולאסוף דימויים הקשורים לכך. העברה של אלמנטים פיזיים, עקבות של החולף, שמטעימים שחיים היו קיימים, שמעשים נעשו. עיבוד וחשיפה של שכבות נסתרות ומודחקות.

וכך, המרחב בו בוחרת שנל, גיבורי העבודות שלה הם הזמן החולף והחומרים אותם היא מנכסת לעבודתה באמצעות טכניקות של צילום ושל עיבוד מצעי מתכת בחומצה (אבץ, ברזל ואלומיניום). כל אלה משנים את מהותו הראשונית של החומר ויוצרים "צריבה של זמן" שהיא למעשה צריבת ידיה של האמנית בבחירת החומרים המשנים את מהותם.

"בעיקר אני בוחנת טקסטורות… אני מבודדת אותן מהקשרן ומשנה את גודלן באופן שמעניק להן משמעויות חדשות. הטקסטורות הן מופשטות, כך שהן מצליחות לעורר מגוון של רגשות ומשמעויות".[1]

אוצרת התערוכה אירית לוין מציינת בטקסט התערוכה שעיסוקה של האמנית במתכות, בחומצה ובהדפס ניכר כבר בגוף יצירתה המוקדם. בשנת 2009, ניכרה תאוצה בכך שכן "אז החלה שנל לעבוד באינטנסיביות על פלטות מתכת בעזרת חומצה בסדנה במושב אביחיל, בחצר ביתה של האמנית דורית מגל. מקום זה שבו היא יוצרת, מהווה מעין כמוסה בחלל ובזמן, מעבדה להתנסויות וללמידת החומרים".

שנל: "המתכת כחומר קשיח וקר נחשפת תחת ידיי לקורוזיה באמצעות חומצות החורצות שקעים ובליטות בטקסטורות מורכבות. שינוי הגוון של המתכת והעובי המבוקר מאפשרים תחושות חדשות ומגוונות".[2]

תהליך העבודה ספונטני והבעתי ונעשה במחוות יד מעגלית ובתנופה של הקו. החזרתיות מעלה על הדעת תהליכים טקסיים ואפשר פולחניים. במהלכם מכסה שנל את הפלטה שבחרה באספלט, ואזי משתמשת בטכניקות של ציור, רישום וחריטה; כיסוי, יבוש, הכנסת המתכת לחומצה, שטיפה במים, טבילה בחומצה, שטיפה במים וחוזר חלילה. פעולות אלה שהינן חוזרות ונשנות כל העת יוצרות אפקט של מקריות שמאפיין תהליכים המאזכרים את אמני תנועת הדאדא, למשל את ז'אן (הנס) ארפ, בעבודת הקולאז' שלו "סידור בהתאם לחוקי המקריות", 1917-1916, עקבות אינדקסליים שתומכים, מאשרים, ומעידים על העבר בעודם מגיחים אל ההווה, שכן הפעולות החוזרות ונשנות יוצרות במתכת תחושת עומק שתוצאותיה שונות ממצע למצע.

הפלטה המעובדת הופכת לעבודת האמנות עצמה או משמשת מצע שעליו מודפס תצלום שצילמה. לתצלומים אופי נוגה וחרישי, והם יוצרים עם מצע המתכת דיאלוג המעצים את תחושת ההתכנסות. באמצעות מרקמי צבע עשירים נוצרים מפגשים בין הנגלה לנסתר.[3]

האמנית מזמינה את הצופים לגעת במצע, לחוש את הטקסטורות המשתנות ויוצרות מארג יפהפה.

תודה לאירית לוין על הטקסט והארת העין.

תודה לאנה ברשטנסקי


[1] אירית לוין, גילה שנל, "צריבת הזמן" טקסט התערוכה.

[2] שם.

[3] שם.