חנאן אבו חוסיין Memory in the flesh/ ذاكرة الجسد זיכרון הגוף; בל שפיר הגוף המופיע – The Body is Present, אוצרת: ויויאן בירקנפלד, בית האמנים ראשון לציון, גבעתי 17, מרץ-17 באפריל 2021

התערוכות "זיכרון הגוף" של חנאן אבו חוסיין, ו"הגוף המופיע" של בל שפיר המוצגות בבית האמנים, ראשון לציון מפעימות, כל אחת בפני עצמה ובהלימה מושלמת זו עם זו. הגוף, במישרין ובעקיפין מופיע בהן ועמו סוגיות של זהות וזיכרון.

חנאן אבו חוסיין Memory in the flesh/ ذاكرة الجسد זיכרון הגוף;

סיפור אישי, מבט נשי וייחודי מהווים חלק משמעותי מהשיח אותו מעלה בעבודותיה חנאן אבו חוסיין, ילידת אום אל-פחם. העבודות האמיצות של אבו חוסין עוסקות בגוף הנשי, הגוף המיוסר, המדוכא. עבודותיה לאורך זמן עוסקות במצבה של האישה הערבייה ובמעמדה במארג המשפחה המסורתית/פטריארכלית, בדיכוי במרחב הביתי שאמור להיות זה שמעניק ביטחון, בהשתקה והסתרה.

ויויאן בירקנפלד האוצרת: "כמו זבובים לאור אנו נמשכים לעבודותיה המרהיבות של חנאן אבו חוסיין אך האור הזה מסתבר כקטלן חשמלי, ברגע שהתקרבנו די אנו מקבלים מכת חשמל שמכווצת את הבטן".

המיצבים המוצגים בחלל התערוכה, מנהלים "שיח" זה עם זה, מפתים אותנו להתקרב ולחוות מקרוב, אזי נגלה לנו השבר והדיסוננס אותם מעלה אבו חוסין בלא לחוס על הצופה.

מפל של סיכות ביטחון, אותן סיכות המחברות בין יחידה ליחידה, יוצרות מארג המשתרע מהקיר אל הרצפה. המילה סיכת ביטחון מסמנת אמביוולנטיות – מחד, מאפשרת סגירה, חיבור בין מרכיב אחד למשנהו או כמו בעבודה שלפנינו, מאות סיכות החוברות אחת למשניה ויוצרות מעין "וילון" כשם שאנלוגיה לגוף אנוש. ומאידך, סיכה בהיותה פתוחה עשויה לדקור ולפצוע.

שני מיצבים נוספים עוסקים בגוף הנשי, הגוף המאוים, פירוק והרכבה, בובות/תינוקות ההופכות לבובות מאיימות, מסורסות. מיצב נוסף – המורכב מצורות מעוגלות, משתבללות, צורות המחברות בין מרכיב אחד למשנהו באמצעות סיכות ביטחון, מתגלה במבט מקרוב כעשוי מגרבי ניילון, פריט חיוני במלתחה הנשית אך גם נושא עמו אזכורים פתייניים ולחילופין גם מאיימים של חנק ואימה.

"העבודה עוסקת בגוף הנשי, גוף בית, גוף שטיח, אישה שטיח. המיצב, אשר נוצר במיוחד לחלל בית אמני ראשון לציון, עוסק בקונפליקט שהאישה חווה בגלל היותה אישה. היא זו שדורכים עליה. מודעת לאלימות ולדיכוי שהיא חווה דווקא בתוך הבית, המקום שאמור וצריך להגן עליה" אומרת אבו חוסיין.

"האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי. יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומן הצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות. העבודות שאני מציגה עוסקות במעמד האישה. באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה". (מטקסט התערוכה)

בל שפיר הגוף המופיע – The Body is Present 

הגוף על מופעיו השונים מופיע באמנויות הפלסטיות, בשירה, ספרות, פילוסופיה ועוד מקדמת דנא ועד היום. הגוף השלם, המושלם, הגוף על חלקיו השונים והגוף המיוסר על המשמעויות השונות שהוא טומן בחובו.

דימוי הגוף העכשווי מאכלס מאפיינים חדשים של סביבה שבה זמן ומרחב חוברים יחדיו. סביבה שבה תפיסת הגוף העצמי שלנו משתנה. בל שפיר עוסקת בשנים האחרונות בפרפורמנס (עבודות מיצג) בהן הגבולות בין הגוף למרחב הסובב אותו חופפים ומטשטשים. כך קורה בעבודת הווידיאו המוקרנת על רצפת חלל הגלריה, כמעין בור אליו אנו נשאבים ואל העבודה המוקרנת על דלת הכניסה של המעלית, מעלית המשמשת לעליה וירידה ל/ומחלל הגלריה; עבודה שיש בה מן הנוכח וההיעדר עת דלתות המעלית נפתחות ונסגרות.

 עבודה התלויה על הקיר, מארג של לולאות סרוגות בקרושה מאזכרת עבודות קודמות של שפיר. יש בהן מן האמביוולנטיות שבגוף ההיברידי – השואל השראה מצורות ביומורפיות, כמעין קורי עכביש הנוצרים ונפרמים במציאות ובתודעה.

זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי חוברים ביצירתה של שפיר לאורך השנים, ובדומה, בעבודת הנייר על הקיר המציגה נקודת מבט של האמנית כיום כאדם בוגר לעברה של הילדה הקטנה שהיתה, ואל חוות הסוסים של משפחתה. "מאין באנו? מה אנחנו? לאן אנו הולכים" נאמר ביצירתו הקנונית של פול גוגן אך לא רק. בעבודה זו שעניינה השילוב בין צילום (כמשמר עקבות הזמן, ומכאן הזיכרון) לבין הנייר שעשוי להיות "פגיע" לזמן החולף, תם ונשלם המעגל.

דליה חי אקו, התיירחות, אוצר: אורי דרומר, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 10.4.2021-18.3.2021

מֶמוּאָר ייחודי שיש בו מן הדימוי והטקסט, בתערוכה "התיירחות" של דליה חי אקו.

365 ימות השנה בהקבלה לכ-365 עבודות בפורמט קטן אותן יצרה חי אקו מדי יום ביומו במהלכה של שנה שלמה – 30.11.2020-1.12.2019.

"יומן החיים שלי"  – מחויבות לדבר, עמלנות וטכסיות, הם חלק מתהליך עבודה זה כפי שסיפרה חי אקו במפגש עמה. בעבודות יש מן הטכסיות והסיזיפיות, הדבקת נייר על פורמט העץ ואזי רישום או ציור. העבודות הניתנות לקריאה כמכלול, וגם כעומדות בפני עצמן, מוצבות על הקיר וביניהן מופיעים חללים לבנים (ריקים) המורים על הימים בהם לא ציירה.

התמות, מזמנות אותנו אל נבכי הנפש של האמנית; תחילתן בדיוקן העצמי שלה, והמשכן בייצוגם של סמלים וזיכרונו ת ברצף שבין האופטימי למורבידי.

unnamed (1)

שם התערוכה "התיירחות" מאזכר את מחזוריות הירח, שכן בכל רגע נתון צדו האחד של הירח, זה שאור השמש מגיעה עדיו, מואר, והאחר חשוך.

בתערוכה, לצד העבודות מוצגים שולחן וספר.

 השולחן עגול ומתקפל מעלה בזיכרון את השולחנות שרווחו בבתים בארץ לפני מספר עשורים. האמנית חילצה אותו ממצבור גרוטאות, צבעה את פניו בשחור ולבן וסימנה עליו סימנים. על אחת הפינות מוצג כתר צבעוני. בשולחן יש מן האזכור לשם התערוכה "התיירחות", במחזוריות המאזכרת את הצד המואר והאפל של הירח, ואנלוגיה לאפל בתצורה של העיגול השחור המופיע על רצפת הגלריה.

162345603_1173915109732702_3926126168492042336_n

בספר – טקסטים שנכתבו על ידי חי אקו לאורכה של השנה ובהקבלה לעבודות המוצגות על הקיר. את הטקסטים מקיף מארג של קווים ונקודות; בספר זה בו כתבה מדי יום, והקווים נמחקים אט אט ונשארות רק הנקודות המחברות.

מכאן שחזרתיות ומחזוריות מאפיינת את העבודות המוצגות בתערוכה – המעגליות בעבודות הקיר המסמלת את ימות השנה; פניו האפלים והמוארים של הירח כפי שהם מגולמים בשולחן, והקווים הנעלמים, מחזוריות שאנו מוצאים בירח עצמו.

הירח מופיע בסיפורים ובאגדות שונים במגוון רב של תרבויות. ביהדות משמעות ניכרת לירח. הספירה של ימי החודש של הלוח העברי נעשית על פי מחזוריות הירח. ובירח או Luna בלטינית אך גם בספרדית נקשרים מיתוסים ואיסורים. שירים כמו "Guarda la Luna" באיטלקית ("הסתכלי על הירח"), הכלבים המייללים אל מול הירח, "חולה ירח"  ועוד.

אוצר התערוכה אורי דרומר: " ההתיירחות תהא אם כך עצם הפעולה המחזורית הירחית המשפיעה על הקיום בעולם (גאות ושפל). במיתולוגיה ובמסורות עתיקות הירח נקשר לחלום, פנטזיה, הטעיה, היסטריה, פחד, סמי הזיה, אבל גם עם הירידה ל'עולמות התחתונים', מסע אל הלא מודע, מפגש עם הפחדים העמוקים, האפלה. בתרבות העכשווית מוכר, בין היתר, הדימוי של אנשי הזאב המייללים לעבר הירח, סיפורי רפאים ואימה, הזיות מיניות, שיגעוניות וכן חולים מוכי ירח.." (מטקסט התערוכה)

גדעון עפרת[1] כותב במסה שלו על הירח:

שורה מכובדת של אמנים ישראליים בחרו במפורש בירח – מלא או חרמשי – כדימוי משמעותי, וכפי שנראה להלן, לא היה זה רק גרם שמימי, כי אם גוף מטפורי – ירח מאגי, מיסטי, מיתי. כי, אם מופע השמש באמנות הישראלית הוא מופע פיזי, הרי שמופע הירח הוא מופע מטאפיזי.[2] 

 מוכר לנו היטב הארכיטיפ היונגיאני של הירח – Mysterium Lunae – סמל הנשיות (הירח נכח ככתר על ראש האלה הבבלית, אישתר; במצרים זוהתה איזיס עם הירח), סמל ארציות, מיזוג האדמה והנחש, אימה (הצד האפל של הירח), ועוד.[3] 

 ומנגד, הירח בבחינת זה ששואל את אורו מהשמש, משמע – משני, נחות, מלאכותי, כוזב, חלש… זיהויו עם תת-ההכרה (להבדיל מזיהוי השמש עם ההכרה[4]); ועוד ועוד. ביהדות מוכר לנו הירח כסמל להתחדשות, להתמלאות ופחיתה, סמל ללידה מחדש ("מולד הלבנה"). שהלא, טקס קידוש הלבנה מכונן על תקוות ההתחדשות: "וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ. עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמותָהּ. וּלְפָאֵר לְיוצְרָם עַל שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ ' מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים."


[1] גדעון עפרת, "יא ירח, מה עשית, המחסן של עפרת, ארכיון טקסטים,  3 באוגוסט, 2018, https://gideonofrat.wordpress.com/2018/08/03/%D7%99%D7%94-%D7%99%D7%A8%D7%97-%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%AA/

נירה טסלר – זיכרונות בשתי שכבות // Two levels of Memories, סלון לאמנות, שביל המרץ 5 קומה 1,13.3.2021-19.2.2021

"תערוכת היחיד שלי, 'זיכרונות בשתי שכבות", כותבת נירה טסלר, "עוסקת בשתי תקופות בחיי: האחת לפני שלושים שנה, והאחרת בעת הזו ממש. התוצאה הסופית היא שתי שכבות של זיכרונות בררניים, כאשר הראשונה 'לימודית' וחקרנית באופייה, והאחרת אישית וכמוסה”.    

יד ביד, 1991-2021, אקריליק על בד, 100X90 סמ

זיכרונות נבחרים, אקריליק על בד

לזיכרון יש מהות ארכיונית – זיכרונות, רגעים ממשיים ואחרים, שמחות ומכאובים, מצטברים שכבה על גבי שכבה, והזמן ותעלוליו מעלה לעתים כאלה שנטמעו ועלו מן השכחה כהבזקים המופיעים ונעלמים… "תמונת עולם!”

בתערוכה עבודות במדיה שונות: אקרליק, דיו וקולאז' על בד ועל עץ, מרביתן שנעשו בשני שלבים: בשלב הראשון בחרה טסלר עבודות גדולות וממוסגרות אותן הציגה בשנת 1991 כפרויקט גמר וכתערוכת יחיד, בהנחיית האמן רפי לביא ז"ל, עם סיום ארבע שנות לימוד במדרשה לאמנות. מרבית הציורים עוסקים ביצירות מופת, ברעיונות מופשטים ובדימויים משמעותיים מתולדות האמנות, שנחרטו בזיכרונה כסטודנטית במדרשה.

השלב השני נעשה בעיקרו בתקופת זו של מגיפת הקורונה, שהציפה את האמנית בזיכרונות מתקופה מוקדמת מאוד בילדותי במושב ביצרון, כאשר בארץ השתוללה מגפת הפוליו שפגעה בה עצמה קלות, הפכה לנכה את אחיה – בטרם מלאו לו שנה, ומוטטה נפשית את אמה – אז בת 24. באותה תקופה נכפה עליה ועל בני משפחתה סגר מהודק למשך שלושה חודשים.

יש כאן זיכרון אישי/משפחתי המצטלב בטראומה קולקטיבית – הפוליו שהיכה בעוללים הרכים בשנים המוקדמות לקום המדינה.

פורים במושב, 1991-2021, אקריליק על בד, 85X100 סמ

פורים במושב, 2021-1991, אקריליק על בד

את זיכרונות הילדות ה'שקופים' שעלו בעת הזו הוסיפה על ציוריה המוקדמים, מבלי לכסותם בשכבת צבע חדשה. התוצאה, שתי שכבות של זיכרונות: המוקדמת עוסקת בשפת האמנות, והחדשה, אותה הוסיפה והתאימה מעליה, עוסקת בדימויים שמקורם בזיכרונות בררניים מתקופת ילדות ונעוריה, בטרם היותה אם וקודם לבחירתה לפנות ללימודי אמנות.   

הפנדמיה פערה פצעים בקרב רבים. ההסתגרות שלא מרצון, בשל הכורח, השינוי הקיצוני באורחות החיים, הרגלי הצריכה והמפגשים עם חברים, כל אלה חוללו שבר באורח החיים. באורח דומה, מספרת טסלר שהמגפה פתחה בה פצעים ישנים, ובמהלך הסגר השני מצאה את עצמה מחטטת באלבומי צילומים משפחתיים ושולפת צילומים בהם השתקפו דמויותיהם של הוריה- צעירים, יפים ומאושרים. בחדוות הגילוי המחודש היא הסרה מעל קירות ביתה שביפו ציור אחרי ציור מתקופת לימודיה במדרשה, וללא היסוס או סנטימנטים, העלתה עליהם דימויים מאותם צילומים ששלפה מאלבום התמונות, בהם היא מופיעה כתינוקת מחובקת בידי הוריה; או כזה בו אחיה והיא מופיעים מחופשים בחגיגות פורים במושב. בכמה עבודות היא תיארה את אביה כ"דוקטור דוליטל" הספרותי – תואר שליווה אותו גם במהלך עשרות שנות עבודתו בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב.    

2זיכרונות נבחרים, דיפטיך, 100X60, אקריליק על בד

זיכרונות נבחרים, דיפטיך, אקריליק על בד

ג'ון ברגר כותב על "התצלום שהיה לדרך העיקרית וה"טבעית" ביותר להתייחס למראית של דברים. התצלום שתפס את מקום העולם עצמו כעדות ישירה."[1]

ואני שואלת: אם כן מהו צילום שהיה לציור, שעבר שינוי אם לא התערבות האמנית ב"זמן", בעודה מפרקת את העבר ואת ההווה, משנה ומוסיפה שכבות זיכרון חדשות?

וישנן העבודות האחרונות בסדרת "הזיכרונות השקופים" עליהן מספרת טסלר שהן עוסקות ברצון כן ועמוק שלי לערוך עם אמה 'היכרות מחודשת', רטרוספקטיבית, מהשנים שקדמו לטראומה ששינתה את חייה לבלי הכר, ולרדת לעומק ופשר סבלה ואולי אף תיקון? לשם כך היא בחרה בצילום של אמה כרווקה צעירה ומאושרת ובצילום שלה עצמה (של האמנית) שנעשה כשבוע לפני שילדתי את בנה בכורי. "בהעמדת דמותה מול דמותי, כדיפטיך, קיוויתי לכונן ערוץ תקשורת אלטרנטיבי בין שתי נשים צעירות. ערוץ שמתבסס על תיאוריות פרוידיאניות שעוסקות ברחם הנשי, באימהות, ב'ביתי' וב'אלביתי'". לצורך כך בחרה טסלר לצטט מדבריה של ברכה ל. אטינגר: "המייתרים המטריקסיאליים של עבודת האמנות הם שמעידים על ההתענגות ועל הטראומה של אחר מסוים בחיק איזו אימהות. אַפקט 'הביתי' נטול-המרכז מטפס לו בחשאי מעברי ומאחורי החוויה האסתטית של הזרות המאיימת של אפקט 'האלביתי'; מנחם בעודו מייסר, קורע בעודו תופר ומאחה את פצעי המקום הנוודי, פוער בו מקצב של מרווח נשימה לאותה הגלוּת שנפרשת בהשהיה כמו אותו מרווח המתערבל בים, בין גל שכבר התפוגג ובין הגל הבא שעומד להיוולד.[2]

20201229_102042

טסלר סוגרת מעגל אישי כבת וכאם, מקצועי כאמנית וכמרצה וכבעלת הסלון שהפך בשל צוק העתים ל"סלון משותף לאמנות" בו עומדת תערוכתה זו.


[1] ג'ון ברגר, מעבר למצלמה יורה: על הסיכום לתצלום הקשרי (לסוזאן זונטאג) 1978, על ההתבוננות, פיתום הוצאה לאור, 2012, עמ' 54.

[2] ברכה ל. אטינגר, "ריתוק הקסם (פאסינום) והשהיית ההיקסמות (פאסיננס)", הפרוטוקולים של היחידה להיסטוריה ותיאוריה, גיליון 1,  אקדמיה לאמנות בצלאל, ירושלים, נובמבר

לוסי אלקויטי, "מאחורי הזמן", אוצרת טלי כהן גרבוז, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 13.3.2021-18.2.2021

טבע/תרבות, דימויים הנדמים לטבע ולאלמנטים הבאים מן הים, מדיה שונות, ואף מעט מתעתוע העין בחלק מן האובייקטים, כל אלו חוברים בתערוכה "מאחורי הזמן" של לוסי אלקויטי בבית האמנים.

התערוכה מינימליסטית ונקייה מאוד,  ויש בה מן התמצות המאפשר התבוננות והרהור…

961A0426_1

אוצרת התערוכה טלי כהן גרבוז כתבה על העבודה של לוסי אלקויטי, ובעיקר זו הנוכחית: "לכתוב על העבודה של לוסי אלקויטי זה קצת כמו לנסות לאסוף טיפות כספית ממד חום ישן שנשבר. משהו חמקמק מאוד מתרחש בין תערוכה אחת לשנייה, וקשה להניח עליו את האצבע".[1]

ואולי אין צורך. שכן כפי שאמר מבקר בתערוכה לפני מספר ימים בעת שביקרתי במקום: "אני לא תמיד מבין כשאני נכנס לתערוכה אבל אני מרגיש (ושם ידיים על החזה) ומתרגש, ובשבילי זה הכל. והוסיף, שזאת החוויה שהייתה לו בתערוכה של לוסי".

961A0423_3best

ואכן, אלקויטי היא אמנית המפתיעה, בכל פעם מחדש, במנעד הרחב של מדיות וטכניקות שונות בהן היא עושה שימוש.

בתערוכה עבודות הנושאות עמן "הדהוד" לעבודות אחרות (המריונטות למשל) של אלקוויטי; שקים שקופים למחצה ובתוכם גזרי עבודות קודמות תלויים להם מהתקרה, חושפים את קרביהם, מכילים לא מכילים…. מה שמעניין הוא שהן מאפשרות קריאה מרובדת; עבודות אלה מתכתבות עם עבודת הרישום שאף היא מאזכרת תלייה אף שבה  העשייה. אחרת. בקיצור מגוון מדיה, להטוט ביניהן. השלמה במעין תמונת מראה מהופכת.

961A0469_1

פרט (detail) מהחומרים המצויים בשקים,  מנהל דיאלוג עם עבודות דדאיסטיות, בגזירי העיתון המודבקים…נותן לנו מבט על השכבתיות המצויה בחומרים הגרוסים, חתוכים בתוך השקים. ובחלקן יש יש בהן מן ההיברידיות. כלומר נושאות עמן אזכור למספר דברים – מעין קריצה סוריאליסטית; שק, שק זרעים, שיליה? דמות או שמא צומח? הכל כמובן בדמיונו של המתבונן. העבודות מצדן אינן מתמסרות באופן מידי לעין הצופה ודורשות פעולה נוספת של התבוננות, לתהות ולהבין, מה אנו רואים.

IMG_2867

וישנה העבודה שעל רצפת הגלריה, אובייקט/פסל רך/ יצור ימי? מדוזה? המשתרע לו על רצפת הגלריה, איבריו פרושים.  ובדומה העבודות התלויות על הקיר מנהלות דיאלוג עם עבודה זו.

לוסי אלקויטי- טכניקה מעורבת-צילום סיגל קולטון

961A0464_1

ושתי העבודות הגדולות בפחם על נייר. האחת מנהלת אף היא דיאלוג (לפחות לדידי) הנדמה לעץ שיש בו מן הגופניות האנושית הצד את עין הנכנס לתערוכה כמעין "מלכודת דבש",[2] והאחר רישום של תרמיל זרעים.  

tam

לוסי אלקויטי- פחם על נייר-צילום סיגל קולטון

"רישום הגדול של תרמיל הזרעים שעל הקיר. מין דבר שהוא ראשית החיים, שמקיים תנועה על גבי הנייר. אבל הוא סטאטי מספיק כדי שלא נהיה בטוחים האם התנועה היא תנועת הטבע קדימה, אל ההיפתחות והנביטה, או שזה נעצר כאן.

לוסי אלקויטי נעה בקלילות בין חומרים וטכניקות שונות. אבל לא נטעה לחשוב שהחומר האקראי הוא זה שמושך אותה לעשות בו מעשה. הדבר שהיא מפעילה על הנייר, על חומרים שנמצאו, נוצר, אני חושדת, מתוך זיכרון רחוק ועמוק וממחוזות אחרים".[3]

צילמה: סיגל קולטון


[1] טלי כהן גרבוז, ציטוט מטקסט התערוכה

[2] יערה בן-דוד מצטטת במאמרה "חי לחוף הים התיכון, אך יושב לו לחוף הנהר" אחד משיריו של איתמר יעוז-קסט, שיר פגישה ראשונה: "כִּבְתַצְלוּם מַעֲשֶׂה מוֹנְטַז': / מַחְצִיתוֹ אִשָּׁה וּמַחְצִיתוֹ שֹׁרֶשׁ עֵץ", מדור תרבות וספרות, הארץ, 5.3.2021

[3] שם.

מוזיאון פתח תקוה גאה להציג אשכול תערוכות: פתיחה: 6-4 במרץ 2021

מוזיאון פתח תקוה גאה להציג אשכול תערוכות: פתיחה: 6-4 במרץ 2021

כניסה חופשית בימי הפתיחה

להרשמה: http://eventbuzz.co.il/lztnr

 נעילה: 12.6

חלל מרכזי:

"קבלת קהל" אוצרת: אור תשובה

אמנים: שחר אפק, gym (אורי כרמלי, רות ליאונוב, טל שטדלר), אורלי הומל, עפרי כנעני, דוד עדיקא, יניב עמר, לוסיאנה קפלון ורותי דה פריס, יאשה רוזוב, עומר שיזף, יהודית שלוסברג יוגב ואמיר בולצמן, מיה שרבני

קבלת קהל היא תערוכה העוסקת במערכת היחסים שבין המוזאון לציבור שלו. מוצגים בה פרויקטים שנוצרו בתהליכי מחקר ארוכי טווח על ידי אמניות ויוצרים שעבודתם נוגעת לתחומי האדריכלות, העיצוב, החינוך והמיצג. אלה הוזמנו להתערב בתשתית האדריכלית והתפעולית של מוזאון פתח תקוה לאמנות ולהציע פרשנויות ואפשרויות נוספות לחוויית הביקור בו.

עבודה של שחר אפק קרדיט צילום אלעד שריג

עבודה של שחר אפק קרדיט צילום אלעד שריג

כפי שמרמז שמה, קבלת קהל חוגגת את מימוש התקווה המיוחלת לשוב ולפתוח את שערי המוזאון לציבור לאחר תקופה ארוכה שבה מוסדות תרבות ואמנות בכול העולם עמדו סגורים. לצד זאת, היא שואלת כיצד נוכל לעשות זאת בצורה "בריאה יותר" (ולא רק בהקשר האפידמיולוגי): איך לפעול כמוסד ציבורי מיטיב ומשמעותי יותר, אשר יונק מן הקהילות שבקרבן הוא נטוע, מזין אותן ומקיים עמן יחסי שותפות ולמידה הדדית. שאלות אלה ממשיכות תהליך מתמשך בשנים האחרונות, שבו מפנה מוזאון פתח תקוה את המבט פנימה, מתוך כוונה להרחיב ולהגדיר מחדש את גבולות הפעולה שלו ולהנגיש את משאביו לציבור, כמעשה חברתי ופוליטי.

עבודה של יניב עמר. קרדיט צילום אלעד שריג

עבודה של יניב עמר קרדיט צילום אלעד שריג

התערוכה מבקשת להעלות לדיון את התהיות המוסדיות הללו ולהפוך את עצם ההתמודדות עמן למעשה אמנותי. העבודות המוצגות בה מפנות מבט אל המשאבים והתנאים הראשוניים העומדים לרשות המוסד – הסביבה, המבנה, התאורה והשילוט – ומציעות אפשרויות שימוש וחשיבה מחדש על אופני התנועה וההתנהגות במרחב המוזאלי, וכן על יחסי החליפין בין המוזאון לסביבתו. הן מכניסות לחוויית הביקור היבטים של משחק ושעשוע, הופכות את המבקר.ת לגורם פעיל בעיצוב התערוכה ומעלות שאלות בסיסיות על נראות, נגישות וחוויית שימוש. מהלך זה שואף למצב את המוזאון כמרחב ציבורי שימושי, המעודד שהייה ואינטראקציה אנושית, וכן להניע תהליך מתמשך, שבמסגרתו יהפוך הדיון בשאלת יחסי המוזאון עם הקהילה לתהליך שקוף וקהילתי יותר בפני עצמו.

עבודה של רותי דה פריס ולוסיאנה קפלון קרדיט צילום אלעד שריג

עבודה של רותי דה פריס ולוסיאנה קפלון קרדיט צילום אלעד שריג

אורלי הומל (5)

אורלי הומל

גלרית הקומה השנייה:

"כפולה" שגית פרידמן הלל אוצרת: רעות פרסטר

שגית פרידמן הלל עוסקת בצילום מבוים סדרתי. החל משנת 2015 היא מצלמת את הסדרה "כפולה", סדרה מתמשכת המתעדת תאומות זהות לאורך שנות התבגרותן, המצולמות במבנים היסטוריים, חלקם על סף היעלמות. לעיתים המבנים משמשים כרקע לצילום התאומות ולעיתים משמשים כדיוקן עצמו. תהליך החיפוש אחר המקומות המצולמים מהווה חלק ניכר מעבודת המחקר של הצלמת, החוט המקשר בין המקומות הוא נוכחות עבר של ניכור וזרות. הבחירה באובייקט הכפול (תאומות זהות), בלבוש האחיד ומיקום התאומות בחללים ציבוריים, מוסדיים נטולי סמני חיים כמעט – באה לשרת את העיסוק בשאלת טשטוש הזהות האינדיבידואלית ומחיקתה על ידי האחדה של הדמויות.  

13כפולה - שגית הלל פרידמן שגית הלל פרידמן, כפולה

13כפולה - שגית הלל פרידמן שגית הלל פרידמן, כפולה

גלריית האוסף:

מכאן אפשר לראות, ילנה רוטנברג אוצרת: אור תשובה

תערוכתה של ילנה רוטנברג מכאן אפשר לראות נוצרה כמחווה לאדריכלות בית יד לבנים, שבו היא מוצגת.

מתוך התערוכה של ילנה רוטנברג קרדיט צילום אלעד שריג

מתוך התערוכה של ילנה רוטנברג קרדיט צילום אלעד שריג

המבנה, שהוקם בשנת 1953 ביוזמת ארגון ההגנה ועיריית פתח תקוה, נחשב למפעל הנצחה ראשון מסוגו במדינת ישראל. הקמתו שיקפה תפיסה חדשה המבקשת להחליף את האנדרטאות והמצבות האילמות ב״בית חי״, שיקיים את החיים שציוו הנופלים במותם. ״הבית״, כפי שהוא נקרא בפי רבים עד היום, נועד לשמש כמקום מפגש, התייחדות ותמיכה הדדית עבור משפחות הנופלים, אך גם לרכז מגוון רחב של פעילות תרבותית וחינוכית למען תושבי העיר.

תערוכתה של רוטנברג נשענת על מחקר היסטורי המתחקה אחר הגנאלוגיה האדריכלית של בית יד לבנים. שמונת הציורים, שצוירו במיוחד עבור חלל הגלריה, מייצגים במיקומם ובמידותיהם את חלונות הזכוכית שנקבעו במבנה המקורי. נופי בנייני השיכון ושטחי הבר הנשקפים מהם לקוחים משכונת רמת ורבר שבה שוכן המוזאון וכמו מבקשים לשוב ולחבר בין מבנה הבית לסביבתו.

רוטנברג מציירת בטכניקת ״אייר בראש״, שבה צבע המרוסס באמצעות מדחס אוויר יוצר במהירות כתמים אווריריים ועמומים, המאפשרים התפרשות על משטחי ענק. סגנונה הייחודי שואב השראה מציורי גרפיטי ומזכיר צילום דיגיטלי מפוקסל, המתלכד לכדי דימוי ברור ככל שמתרחקים ממנו. כמו זיכרון עמום, נופי העיר היומיומיים מגלים את עצמם למתבוננים המשתהים מולם ומאזכרים את ציורי הפרחים והבתים שעיטרו את קירות החדר במשך עשרות שנים. מחווה זו, גם אם אינה יודעת לגבור על הגדרות הממשיות המפרידות כיום בין המוזאון לשכונה, מאירה את השינוי האדריכלי באור ביקורתי ומבקשת להציב את התשתית האדריכלית והתמורות בה כסמן פוליטי וחברתי וכמושא דיון בפני עצמו.  

ב', שישי ושבת 14:00-10:00
ג', ה' 20:00-16:00

קריית המוזיאונים, ארלוזורוב 30

באירועי הפתיחה ב 4 עד 6 במרץ הכניסה חינם בהרשמה מראש

פתיחות: תערוכות גלריות, מוזיאונים

  1. גלריה " אחד העם 9" – הגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים , תערוכת פתיחה

גלריה אחד העם 9 הגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים

שדר /  Transmission

אוצרים קולקטיב האוצרים הבינלאומי BALCONY

החל מיום שלישי , 23 בפברואר

תאריך נעילה:8.3.21

הפרעת תקשורת

אוצרת : דרורית גור אריה

גלריית "אחד העם 9"  באוצרותה של דרורית גור אריה פותחת את שעריה עם שתי תערוכות קבוצתיות חדשות: התערוכה "שדר" המוצגת כפרויקט על חלונות הראווה של הפקולטה לאמנות מציגה אמנים ישראליים ובינלאומיים והתערוכה "הפרעת תקשורת" בהשתתפותם של רן סלווין, שרון בלבן, שחר מרקוס וליאור תמים.   התערוכות יעסקו בשפה, ובהפרעה תקשורתית ולשונית על רקע משבר הקורונה, בו התמוטט הסדר הישן. העבודות יציגו את היחסים המשתנים בין קול ותמונה, סאונד ודימוי, זמן ומרחב.

גלריה "אחד העם 9", כתובת : אחד העם 9 תל אביב . שעות פתיחה: א-ה 17-10

2. המשכן לאמנות עין חרוד:

גרגורי אבו: ידעתיך

המשכן לאמנות עין חרוד גרגורי אבו

אוצרות: בת-שבע גולדמן-אידה ויניב שפירא

החל מתאריך : 23.2.2021

נעילה : 15.7.2021

התערוכה מציגה לראשונה את סדרת העבודות שיצר גרגורי אבו בחמש השנים האחרונות תחת השם ידעתיך. הסדרה כוללת סרטים ובהם פעולות שביצע אבו באתרים שונים בקצות תבל – באיי לופוטן שבצפון נורווגיה, ביער יקושימה שבדרום יפן, בשמורת עין זיו שבגליל המערבי ובאתר הביזנטי שבטה שבנגב. אבו, המשמש בהם כשחקן, כבמאי וכצלם מציב את עצמו כחוליה נוספת ומרעננת באמנות שעניינה מודעות לטבע ולקיימות כמו גם לרב תרבותיות של העידן הזה.

3. מוזיאון העיר , חיפה :

מה יגידו השכנים?

חיים קוויריים בחיפה 1932 – 2007

הפגנה כנגד התבטאויותיו ההומופוביות של נשיא המדינה עזר ויצמן בבית הספר הראלי מאייר אופק תערוכה במוזיאון העיר חיפה מה יגידו השכנים אפלבאום (1)

אוצרים.ות התערוכה: עינבר דרור לקס, דותן ברום, יואב זריצקי ועדי סדקה

אירוע פתיחה  בזום ובפייסבוק לייב ביום שבת,   27.2.2021  בשעה 20:00

התערוכה פתוחה לקהל החל מתאריך 21 לפברואר

נעילה : 31.3.2022

מוזיאון העיר בחיפה פותח תערוכה ראשונה מסוגה המוקדשת לסיפורה של הקהילה הגאה — או בשמה הרשמי קהילת הלהט"ב —בחיפה מתקופת השלטון הבריטי ועד ימינו. התערוכה "מה יגידו השכנים?" היא התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל המוקדשת להיסטוריה הגאה,  ומציעה נקודת מבט ראשונית ועדכנית על ההיסטוריה של מיעוטים מיניים ומגדריים. התערוכה היא פרי יוזמה של פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית והופקה בשיתוף האגודה למען הלהט"ב בישראל 

4. גלריה שכטר בתל אביב:

סימה מאיר – זמזומים

סימה מאיר גלריה שכטר

אוצרת: שירה פרידמן

החל מיום ראשון,  21.02.21

נעילה: 17.03.21

התערוכה "זמזומים" מוצגת בשתי הקומות של גלריה שכטר, ומציגה 17  ציורים ועבודת וידאו. הציורים עשויים בטכניקה ייחודית של ציור באמצעות טושים על גבי משטח פורמייקה. מאיר מציירת על גבי החומר הקשה של הפורמייקה משטחים רכים של רקמות, תחרות ואבני פסיפס. על גבי חלק מהציורים מופיעים חרקים וציפורים המהווים הפרעה ליופי שנדמה לעיתים כרקמה או פסיפס אמיתי ולא ציור. החרקים מייצרים הפרעה/זמזום המנתב את הציורים מעולם פסטורלי לעולם מורכב ומרובד.

תודה לעינת כהן יחסי ציבור

"העולם מלא זכירה ושיכחה …" צילה פרידמן וגרי גולדשטיין, אוצרת" דליה דנון, הגלריה לאמנות, קיבוץ גבעת חיים, עד 13.3.2021

התערוכה "העולם מלא זכירה ושיכחה",[1]כשמה כן היא עוסקת בזיכרון, במה שאפשר לזכור ואולי אף לשכוח על מנת להמשיך בחיים כסדרם.

דליה דנון, אוצרת התערוכה ניהלה שיחות עם האמנית צילה פרידמן והאמן גרי גולדשטיין, והחיבור בין שניהם והייצוג שלהם בתערוכה, הוא תוצר של ההכרה שהשניים מציעים נקודות מבט שיש בהן מן ההסכמה והשוני בנושאי העבודות שלהם.

השניים הם דור שני לשואה וחווית השואה משתקפת ביצירתם בצורה סמויה וגלויה. מצע הנייר משמש אף הוא מרכיב דומיננטי ביצירתם. אצל פרידמן דף בפורמט A4 ואצל גולדשטיין דפי ספרים ישנים. בעבודות של השניים ניתן למצוא אינוונטר דימויים החוזר ושב בהן.

IMG_20210220_111140

הביוגרפיה האישית של צילה פרידמן נוכחת בתהליך היצירה ובדימויים המופיעים בעבודותיה. פרידמן גדלה בבית חרדי של ניצולי שואה אשר הסתירו מילדיהם את התלאות הנוראות שעברו. בעבודותיה מצוי קונפליקט בצד ניסיון תמידי לקשר בין שני עולמות נפרדים בהם היא שרויה. האחד הוא עולמה של משפחתה השומרת על המוסרת החרדית בדבקות רבה. העולם השני, שגם עמו היא מצויה ופועלת, הוא העולם בו קיים חיפוש מתמיד אחר הליכה בדרכה היא.

IMG_20210220_105120

עבודות הקולאז' של פרידמן המוצגות בתערוכה משקפות את המבט וגם הניסיון לקשר בין שני עולמות אלו הדורשים התמסרות והתמדה, בקולאז'ים המחברים השונים: גזרי ניר, דבק, סיכות שדכן, שרבוט אוטומטי בעט פיילוט וטקסט בצרפתית יוצרים מסך אוורירי בינה לבין העולם, ויחד עם זאת מעבירים אמירה אישית וייחודית לה.

IMG_20210220_111116

לטקסט תפקיד משמעותי ביצירתה. הוא מחבר אותה לבית אביה ז"ל, שהיה מחבר ועורך ספרי קודש בארון הספרים החרדי, ואילו היא יצרה לה טקסט אחר, סודי, שבחלוף השנים נעלם, ונשאר השרבוט האין סופי וכמעט אובססיבי. הפירוק וההרכבה מחדש מעלים בזיכרוני את השיר "כדי לכתוב שיר דאדאיסטי…" של המשורר הדאדאיסטי טריסטיאן צארה ואת פעולת השרבוט האופיינית בין השאר לדאדא ולתנועות אוונגרד נוספות.

IMG_20210220_111252

ההתמודדות עם המגבלה האישית של תנועה וחוסר תנועה המלווים אותה לאורך חייה, הפכו את ההסתרה וההשתקה לגורמים מכוננים הן באישיותה והן ביצירתה.

IMG_20210220_111219

ובאשר לזיכרון השואה מספרת פרידמן "ברוב השנים נמנעתי לייחס ליצירה סממנים ביוגרפים שואתיים, אך זיכרון העבר משמש כמקור השראה שבו הספק, הכאב והצער מבצבצים ועולים ואותם יש לכסות להסתיר, תוך ניסיון אשר מועד תמיד לכישלון".

IMG_20210220_111206

"ביצירתי רבת השנים אני חוקרת  את התכנים והמדיומים השונים בהם אני תופרת ומטשטשת, וזיכרון העבר הוא מקור ההשראה. הספק, הכאב והצער מבצבצים ואותם יש לכסות ולהסתיר, בניסיון אשר מועד תמיד לכישלון".[2]

גרי גולדשטיין משתמש בטכניקת הקולאז'. הוא מתחיל את הרישום על דפים מספרים, הוא מוחק , מכסה, הורס את הטקסט הקיים,  יוצר לעיתים חור שחור.

IMG_20210220_111422

ביוגרפיה: גולדשטיין נולד בארה"ב להורים ניצולי שואה, זרות, ניכור ואניגמטיות הם חלק מסיפור חייו ומצויים בעבודותיו. הספרים המשמשים לו כמצע שורדים למרות שהם פגיעים. העבודות הן בקנה מידה קטן, מוגדר ותחום. קנה המידה בין אמן ומצע לבין הצופה – הוא אלמנט קריטי. לאחר מכן אתה נכנס פנימה ונשאב מקרוב אל הדברים.[3]

IMG_20210220_105131

מבקר האמנות עוזי צור כתב על תהליך עבודתו של גרי: "יושב אדם בחדרו, בדירה קטנה בעיר, ובכל יום מחדש בורא עולם מהתחלה, באותה התמודדות מול האין. בורא עולם מדימויים, מלים ומה שביניהם, שהם קצה הקרחון של משא חייו, ולעתים הם לבה רותחת…. בכל יום מחדש הוא מתקרב אל מושאו וחומק ממנו, והמרחק הולך וקטן אך תמיד נותר…. גרי גולדשטיין בורא עולם בחדר דירתו, על שולחן האוכל הוא רוכן אל הספרים המפורקים המשמשים מצע ליצירה המביאה אל שיגרת חייו את רוחות הרפאים שהורישו לו הוריו ניצולי השואה ומילדותו הדואבת, משקעי ההגירה, טקסיות רפטטיבית הנעה בין חוסן לשבירה…."[4]

IMG_20210220_111518

IMG_20210220_111346

דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "אצל גולדשטיין ופרידמן קיימת התייחסות למקורות יהודיים, שימוש בטקסטים, כיסויי והסתרה והשתקה של רגשות וקולות. עבודתם מעבירה תחושה של איפוק, מופנמות וריחוק. הפחד מפני הריק מתבטא אצל שניהם במילוי פני השטח של היצירה בסימנים, קווים, נקודות וכתמים. החזרתיות האובססיבית והשרבוטים יוצרים סוג של מצב מדיטטיבי, וניסיון לריפוי, לטשטוש הגבולות בין העבר להווה, בין זיכרון לשכחה במעין  טקס פולחני מאגי, המספק הגנה כל זמן העיסוק בו".[5]

תודה לצילה פרידמן על השינוע והשיחה עמה


[1]  יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, שוקן, 1998, עמ' 112.

[2] שיחה עם צילה פרידמן ומטקסט "מה קולאז'".

[3] התערוכה "אירועים נקודתיים: רונית אגסי וגרי גולדשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2010

[4] עוזי צור, עיתון הארץ, עוצם עין אחת /  יושב אדם בחדרו ובורא עולם, 20.2.2020

[5] דליה דנון, טקסט התערוכה

בזמן שעצר, תערוכה קבוצתית וקיר אמן, סלון משותף לאמנות", אוצרת ד"ר ניר טסלר, שביל המרץ 5, קומה 1, קריית המלאכה, ת"א

הסלון לאמנות שפתחה ד"ר נירה טסלר בפברואר 2020, הפך ל"סלון משותף לאמנות". האמניות והאמנים המשתתפים: אורי גלאון, אתי גדיש דה-לנגה, ויויאן הירש בירקנפלד, חגי ארגוב, לאה טופר, מירי שטראוס טללים, מעיין תדמור ונירה טסלר.

7f84b32c-2f7f-47a0-a771-95de9068fe0c

האמנים בחרו להציג בתערוכת הפתיחה עבודות שנעשו בעת שהזמן עצר מלכת, ושיבש אורחות חיים ומהלכים. העבודות המוצגות נכתב בדף התערוכה: "משקפות את דרכנו האמנותית, סגנוננו ואמירתנו בעת הזו.

36bb65df-5d56-4601-a467-82168797cc1d

התערוכה הקבוצתית 'בזמן שעצר' היא הזדמנות לערוך חשבון נפש, לבחון מה השתנה בנו ובעבודתנו, להתעכב ולהביט סביבנו על העשייה האמנותית של האחרים, ובתיווכה להבין איך ולאן ממשיכים מכאן.,.."

286ab5b6-87e3-4aef-ad06-c1b9623cd90a

בעבודות המוצגות סגנונות שונים, ציורים פיגורטיביים בצד ציורים הנוטים למופשט, עבודות פיסול בעץ ומתכת, בתמות שהקשרן טבע דומם, דיוקנאות, נופים ועוד".

b36920af-4ea6-449c-af0a-5511c80a2167

בסלון מוצג בחלל נפרד "קיר האמן" של רוז בר-נור, "מרחק נגיעה – כמעט", שעניינו בתחושות שהביאו אתם הקורונה, אי-הוודאות, הסגר, הריחוק, עטית המסכה והגעגועים לשגרה.d896a93e-6954-4f41-b7e7-0827d97677d7

IMG_20201218_141218

IMG_20201218_141256

ומעט על סלונים לאמנות

המינוח "סלון לאמנות" עולה במחצית השנייה של המאה ה-17 בהקשר לתערוכות השנתיות שנערכו על ידי "האקדמיה לאמנויות היפות" בפריס. העבודות בתערוכות אלו נבחרו על ידי חבר השופטים, ולמצוינות שבהן בהתאם לשיפוט   של המארגנים הוענקו מדליות.

בשלבים מאוחרים יותר אנו מוצאים אמנים בסלונים אלטרנטיביים דוגמת "סלון הדחויים", 1863, בו הציגו אמנים כקמי פיסארו, אדוארד מאנה ופול סזאן. וכשני עשורים לאחר מכן בשנת 1884 הוקם "הסלון של הבלתי תלויים", בו הציגו אמנים שהקימו לעצמם ארגון עצמאי במנותק מ"ארגון האמנים הצרפתיים".

בסלון אחרון זה הוצגו תערוכות עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. האמנים שהציגו היו אמני אוונגרד, ולקהל היתה האפשרות והזכות להתוודע ליצירותיהם.

סלון מפורסם נוסף היה זה של גרטרוד שטיין שהתקיים בבית המשותף לה ולאחיה ליאו שטיין ברחוב דה פלרי מספר 27, פריס, לאחר הגעתם לפריס בשלהי 1905-1904 בקירוב. לסלון זה הגיעו אמנים בראשית דרכם דוגמת פבלו פיקסו, אנרי מאטיס ואחרים וכן סופרים חשובים בני הזמן – פ' סקוט פיצג'רלד, גיום אפולינר, עזרא פאונד, ארנסט המינגווי ועוד. סלון זה הפך עד מהרה לאחד הסלונים האמנותיים והספרותיים החשובים בפריס.[1]

היו גם סלונים מפורסמים נוספים דוגמת אלו של מאדם רקמייה, אך על כך בפעם אחרת…


[1] גרטרוד שטיין, האוטוביוגרפיה של אליס ב' טוקלאס, תל אביב: זמורה ביתן, 1986

סודות בין קירות הבית, קבוצת SHEVA: רוזה בן אריה, ענת גרינברג, דליה חי אקו, איה סריג, לילי פישר, גלריה בארי, אוצרת: ד"ר זיוה ילין, עד 9.1.2021

בית! מהו? מבנה פיזי על מרכיביו והיחידות שבו, בית כמרחב מגונן, מכיל או שמא מאיים? התא המשפחתי שאמור להיות מן הקרבה והדיאלוג וההתחשבות בפרט ובצרכים האישיים, האם כל אלה באים לביטוי בבית? מסתבר שלא תמיד כל האוטופיות והרצונות שורים בכפיפה ותואמים לרצון ולכמיהת הלב לאידיליה משפחתית.

בתערוכה מעוררת ההדים בגלריה בארי מציגות נשות קבוצת "שבע" אינטרפרטציות אישיות למהות הבית, הטומן בחובו סודות, לחשים, חיים שהיו ופסו, חיים של אנשי ההווה, בית על מרכיביו הרבים- האמור להיות מקום של נוחם, של טוב, אך לעתים יש בו מן המאיים. האם זה מקום אישי, פרטי ומוגן?

אוצרת התערוכה ד"ר זיוה ילין כותבת: "הכל קורה בבית,  בין הכתלים,  בתוך החפצים הדוממים והרהיטים. אלו זוכרים את החיים שחיו בהם, את המילים והלחשים, האנחות והצחוק, הבכי והאימה. הידיים שהחזיקו בספלי הקפה, המילים שנאמרו או שלא נאמרו, כובד הגוף ששקע בספה. הצילומים הישנים, שהפכו לזיכרונות".

בסצנות פנים של ציורים הולנדיים מהמאה ה-17 אנו מתוודעים ל"תיעוד" בן התקופה באשר לחיי אנשי מעלה בצד המשרתות/ים. בציורים אלה מופיע התיאור הנגלה לעיני הצופה- סצנות ביתיות, אינטימיות על-פי רוב, לעתים במטבח, או בחדרי הבית האחרים המציגות מארג אינטימי ולעתים ציבורי של חיי היומיום. ברם בקריאה משנית של ה-sub-text נגלים דברים נוספים, אותם סודות רוחשים, תרחישים של שולט/ת-נשלט/ת, פיתוי וכדומה.

הפרט והכלל, עבודות המשיקות לבית, והבית כיצירת אמנות כוללת. התערוכה כמיצב אחד גדול המורכב מפרטים, אך גם מפיסות של זיכרון, מעבודות שיחדיו מהוות את הסך הכולל? שהרי זיכרון על פניו הרבים הינו דבר מתעתע. כל אחת מנשות הקבוצה נושאת עמה זיכרונות אישיים וקולקטיביים, ומביאה אותם אל העבודות המוצגות בתערוכה. כולן נוקטות בטקטיקת "הריחוק/מרחק" מהבית –הגירה ארצה, לעתים לבד, מפלט אל גינת הבית, מעבר לחו"ל ושיבה הביתה. אל הקירות האוצרים בתוכם את רוחות העבר, המחלחלות עדיין אל ההווה…

"להיות שם"Dasein  בגרמנית, להיות בתוך העולם ("in der Welt sein") הוא מונח שטבע הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר אשר השתמש במושג כדי להצביע על ההוויה הבסיסית של האדם בתוך הישות (בתוך היש של העולם): האדם תמיד מעורב מלכתחילה באופן סובייקטיבי בתוך העולם.

צורת קיום זו עומדת כנגד צורות הקיום של דברים או של מכשירים. ה-Dasein מגדיר את האדם באופן לא אינסטרומנטלי; האדם איננו אובייקט של הדברים אלא סובייקט שלהם, בזכות קיומו בתוך העולם.[1]

בשיחה עם האמניות עלתה קודם כל תודת הלב לאוצרת זיוה ילין על האופן בו ליוותה כל אחת מהן, עודדה, יצקה משמעות ותוכן נוספים לעבודות. וכפי שצוין בהקדמה לקטלוג : "הזיהוי המדויק של לב היצירה של כל אחת מחברות הקבוצה רקם בחוט מקשר, עדין וגם עבות, את העבודות ליצירה אחת שלמה וספקה להן קורת גג איתנה".

על האמניות והעבודות בתערוכה

כדברי ענת גרינברג מייסדת הקבוצה: "כל אחת מהאמניות בקבוצה עושה את הדרך שלה ונסחפת באופן הרגע הזה. אנרגיה שעוברת בין שני המסלולים – פרטי וקבוצתי. לכל אחד מקום משלו וגם הבנה מה קבוצה נותנת והערכה של כך".

רוזה בן-אריה מספרת על געגועים לבית שהשאירה מאחור באורוגוואי, להורים, לאם שעודה בחיים ולאב שאיננו כבר, ולחברים. במרכז עבודתה של בן-אריה בתערוכה שולחן האוכל מכוסה במפה חגיגית, ועליו צלחות, כוסות וסכו"ם. השולחן מעורר זיכרונות אישיים, שולחן שממרכז סביבו מפגשים עם בני המשפחה, בימים טובים ובימים אחרים. בית כמייצג יש ואין. מספרת שכל התהליך קשור לאימא שלה, וגם לרצון לתת חיים חדשים לדברים שלה. וכך בתערוכה מופיעים גם פורטרטים שלה ושל האח שלה, של אימא שלה כשהיתה קטנה. תהליך עשייה שמאוד ריגש אותה, אך גם חייב אותה להיות מחויבת יותר לתיאור ולשחזור הפריטים – פמוטים, אגרטלים עם פרחים ועוד.

את הדברים יצרה רוזה ממלח; מלח כדבר אורגני, למשל, מפיות מקרושה עשויות במלח. עליהן שמה כלי כסף. לקחה נייר ומשחת נעלים והשחירה את נייר הכסף עליו הטביעה את חותמם של הכלים. החומריות היא אותה חומריות על-פיה נוהגת בן-אריה מימים ימימה, אך כאן היא מקבלת משמעויות נוספות. עבודה בניסוי ותהייה –דבק, אליו מוסיפה מלח, פיגמנטים, חול, סודה לשתייה, צבעי מאכל וכדומה. כל אלה יוצרים מארג דקיק באמצעותו היא מצפה ומעתיקה את הכלים.

בתערוכה הפילה האמנית את הכלים והכוסות על השולחן, כעדות לנוכחות אנשים שישבו קודם לכן לשולחן.

ענת גרינברג ילידת הארץ. "דור שני" לשואה. הוריה שרדו את מוראות השואה, אך נושאים עמם את אותותיה. אמה של גרינברג נולדה בגטו צ'רנוביץ, אוקראינה בשנת 1942 (גדלה שלוש שנים במרתף). אביה יליד יאסי, רומניה ונושא עמו את זכר הפוגרומים. ההורים הקימו בית ומשפחה בארץ, ולא דיברו בבית על ילדותם בצל השואה.

בבית שהתנהל בצל השתיקה, הונהג משטר קשה. ההורים לא אפשרו לענת ולאחיה לצאת לטיולים. בית של כעסים והורים שאף הרביצו. בשיחות עם ענת עולה תמיד משאלה הלב שהיתה לה: חלום על בית נורמטיבי, חם ומכיל, בית עם גינה. בית שהנו מפלט מהבית "החונק", והגינה מהווה מרחב אחר, מקום מפלט.

בתערוכה ציירה על יריעות של ניילון שקוף, שגודלן 2.5X3.5 מ'. העבודות מהדהדות לשיחה של גרינברג עם האוצרת, לפולין, לפרחים מפלסטיק ולמפות הניילון מהבית. מצוירות בהן איזור החוץ, הגינה, עץ, עשבים, כיסא שנשכח. התוצאה – עבודות שיש בהן מן האופטימיות, וכמו שציינה בשיחה "היא הביאה את הרחוב ובנתה עולם משלה. מקום של צמחיה, של אופטימיות. החוץ נכנס פנימה והפנים יוצא החוצה.

דליה חי אקו, ילידת הארץ, בת להורים מעירק. בשיחה עמה מספרת חי אקו על הרגשת בית שחשה בארץ לאחר ששבה עם משפחתה ארצה משהות בת עשרים שנים בארה"ב.

הבית בו גדלה האמנית, בית בו האם אותה היא מאזכרת כאישה חכמה ומיסטיקנית, חששה לבתה הקטנה שמא תדבק בה עין הרע. דליה חזרה ארצה לרגל מחלת אמה ונשארה כאמור. מדי יום התקיים טקס שתיית קפה טורקי עם האם. האם נהגה להפוך את הכוס, לקרוא בקפה בו מצאה בליטה שנוצרה מגרגרי הקפה, שהאם כינתה "עין הרע", ולהסיר אותה. הדימוי השתלטן הופיע בכוס הקפה באופן תמידי וכך החלה אקו חי לחקור את נושא האמונות הטפלות, עין הרע, וטקס הקריאה בקפה נכנסו וחלחלו לעבודותיה.

בתערוכה, קיר גדול של 60 עבודות מתוך מאה עבודות שהיו במקור. חי אקו ציירה את עבודות הקפה בכתמי קפה ואקריליק, ואת עין הרע לכדה בחוטי זהב. סדרת העבודות "לכודה בחוט זהב" היוותה תהליך השתחררות של האמנית ומעין הגנה מהאמונה הטפלה שחלחלה אליה. היצירה שעוסקת במגיה, עבודות רדי מייד ומגוון רב של מוטיבים דוגמת חמסה, "קבר לעין הרע", וודו, סודות שעברו אליה מהאם, מאכלסים את חלל התערוכה.

איה סריג היא ילידת הארץ, ואף היא בת להורים ניצולי שואה מהונגריה ומצ'כוסלובקיה. האם שרדה את המחנות, האב היה פרטיזן.

סריג מספרת שגדלה בבית מכיל, אוהב וחם, ועם זאת מגונן מאוד. ההורים לא הרבו לדבר ולספר על שעברו. איה מספרת: שגדלה במשפחה קטנה בת שלושה ילדים, ובאין קרובי משפחה כסבא, סבתא ודודים, מילאו חברות טובות את תפקיד הדודות. "גדלתי כאתרוג שמור בצמר גפן". החוץ היה לדידם של הוריה מקור הרע, "תישארי בבית במקום הבטוח", אף שתחושת "הבטוח" לוותה בעננת חרדה תמידית.  

האם נהגה לתפור לעצמה בגדים אופנתיים מחוברות בורדה, ותפקידה של איה הילדה היה לשעתק את הגזרות מהחוברת אל הדף. את הבדים נהגו לקנות בשוק הבדואי בבאר שבע. שווקים – צבעוניות, רעש, לחטט, דברים שמשתנים, "הקסם שבאקראי". דברים שלא חושבים וקורים בשוק.

לעבודות בתערוכה בבארי (ובזו ש"בבית האמנים", תל אביב), לקחה סריג גזרות בורדה קטנות שהושלכו. היא החלה לטפל בהן בלכה, שמן, בניסיון לשמר את תחושת השקיפות. בתהליך חשיבה שעירב משחק עם הגזרות, הדבקה וצילום, חיברה גזרות, שמלה, שרוול, ויצרה רצועות ארוכות. עד שבאחד הימים כשהחזיקה רצועה ארוכה, קיפלה אותה  לשניים-שלוש. הרצועה דמתה לשמלה, ואיה אמרה לעצמה, "זה צריך להיות שמלה".

בשנה האחרונה מספרת סריג נסעה לשבדיה לבקר את דודתה בעת שהיתה עדיין בחיים, ואז היא נפטרה, והיה צריך לפנות את הדירה שלה. הדודה היתה פשיניסטית גדולה, אגרנית אך מסודרת.  בארון הבגדים היו שמלות של אימא של איה. שני פריטים דומים- אחד לדודה ואחד לאימא של איה. היו שם שמלות רבות שליוו את ילדותה של איה, הן של אימא שלה והן של הדודה כשבאה לבקר. איה פתחה ארון שמוכר. השמלות נראו כמשהו שמזכיר את האם. חשוב לאיה שהשמלות תהיינה שקופות, ושתיווצר תחושה שהן "זזות" באוויר. השמלות הן קולאז", פיסות של גזרות וסריג חיברה מהן משהו כמעין קולאז' שיש לו נוכחות של שמלה. שילוב של פיסות חיים וזיכרון!

לילי פישר עלתה מארגנטינה בגיל 17, לבדה. עלתה ממניעי ציונות אך גם אולי בשל הרצון להימלט מהבית. היא עזבה את החבר, את התנועה, את החברים והמשפחה. השאירה מאחוריה את הבית שהיה פטריארכלי ודכאני.

עבודותיה של לילי בתערוכה כ-15 עבודות שונות זו מזו, מפוזרות בחלל הגלריה. מוטיב הזאב/זאבה נוכח בכל. זאבים מעיסת נייר אותם פסלה בכל מיני פוזיציות- למשל זאב מתחת לשמיכה, זאב שהראש שלו הוא מעמד בגדים סוריאליסטי. מראה שלקחה מהמחסן בבית, ושילבה עם עיסת נייר צבועה שחור. שני חלקים קטנים מהמראה נשארו גלויים. זאבה נבטת מהמראה. זאב – מתלה של בגדים, זאב שנכנס לפח. כיסא ילדים, צעצועים עם דובון ובובה. כיסא גינה מעץ עליו גם יש את הזאב. בית שאף הוא הפך לזאב. תלת-אופן עם זאב תינוק שרוכב עליו. זאב תמיד מופיע כמטמורפוזה. מסיכות תלויות המדמות חלקי פנים עשויות בפפייה מאשה לא שלמות אף פעם. טביעת האצבע של לילי מופיעה בכל העבודות שלה. שילובים היברידיים המעלים על הדעת כאמור את אמני הדאדא והסוריאליזם כאחד.

פישר כשאר האמניות בקבוצה, רואה צמיחה וגדילה בקבוצה מבחינת החיבורים. סוגי עבודות שונים: פסלים, רדי מייד. ההצבה מדהימה – הכול עובד ביחד.

 הזאב – קשור לילדותה, לסיפורים דוגמת "כיפה אדומה" שסיפרו בבית. סיפורים מפחידים. היא ביקשה להתחבב על הזאב כדי לא לפחד, "לחבק את הזאב". מספרת שאביה הביא כלב זאב – כלב משטרה. פחדה מהכלב, אך למדה להתמודד אתו ולהתחבב עליו. אביה של פישר מופיע בחלק ניכר מהעבודות; זיהוי בין הכלב/זאב לאבא שלה. אבא ששומר, מפחיד, רודן, שתלטן, איש קשה. אהבה אותו אך היה קשה.

וישנה סדרה של הזאבות;  לילי מזדהה עם הזאבה – אוהבת אותה כיום. גם אצלה יש חלקים של זאבה- זאבה מניקה אך גם מפחידה, כזו עם פנים רבות שיש גם ללילי עצמה. מכאן בא הטריגר שלה וההזדהות שלה עם הזאבה. שילוב של מציאות ופנטזיה. מעשה של כיסוי וחשיפה. ברקע נשמע שיר ילדים ישן בספרדית שמתנגן שוב ושוב: "אנו ביער בזמן שהזאב איננו. זאב אתה נמצא?"

בתערוכה יש תמונה של הסבתא רבא שלה – לאה בשמה העברי, לילי, השם הלועזי. לילי נקראת על שם הסבתא. הצילום כנראה מפולין . המסגרת בעיסת נייר אף היא.

ולסיום, לבית תפקיד במרחב, תרבותי-חברתי ופסיכולוגי כאחד. הוא אמור לספק ולהעניק עוגנים כהגנה, מפלט, ביטחון, שליטה, זהות ומעמד. חוויות ילדות ונערות ומאוחרות יותר משפיעות על ההתנהלות, על התת מודע והמודע כאחד. מכאן שבית שיש בו מן "המאוים" של פרויד מהווה גם סמן של אידיאה, משאת נפש והשתוקקות.


[1]  Heidegger, M. [1927] 1980: Being and Time, trans. J. Macquarrie and E. R. Robinson, Oxford, Basil: Blackwell.מתוך אנציקלופדיה של הרעיונות,  היות שם (בפילוסופיה) Dasein, https://haraayonot.com/idea/dasein/

ענת גרינברג; רון וינטר; נתנאלה אווסלנדר, תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה, אוצר: דר' גלעד פדבה, גלריה עירונית לאמנות – ראשון לציון בית גורדון-לונדון, נובמבר 2020-פברואר 2021 פתיחה מחדש 1.3.2021 במשוער

IMG_20201210_105017

ענת גרינברג

בתערוכה בעלת השם מעורר התהיה "תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה" מציגות האמניות ענת גרינברג ונתנאלה אווסלנדר  לצדו של האמן רון וינטר. שלושתם, בני דור שני ושלישי לשואה, מתמודדים בדרכים שונות, מגוונות ומפתיעות בנוגע לכך, שכן עבור צאצאי השורדים, זיכרונות אישיים שהועברו אליהם מהתא המשפחתי ומהסביבה הסובבת אותם מהווים אלמנט משמעותי בהבניית התודעה שלהם. אופני ההבעה הם במדיה שונות: ציור על קנבס ועל נייר, רישום, מיצב וידיאו, רקמה.

הכותרת הראשית של התערוכה היא "תסמינים"; כל משתתפיה מודים שהם סובלים באופן יומיומי מתסמיני השואה בטראומה משפחתית ואישית. בין התסמינים אגרנות כפייתית, מצוקות הנובעות מחסכים רגשיים, רגישות יתר וחרדת נטישה מחד, והיכולות הניכרות וביניהן רגישות אסתטיות ויצירתיות, מאידך. כל אלה מאפשרים להם ליצור בצל הטראומה, ולהשכיל לנצל מצב תובעני זה באופן שמאפשר השראה וחמלה.

IMG_20201210_110332

רון וינטר

IMG_20201210_105321

נתנאלה אווסלנדר

ענת גרינברג- גרינברג מציירת דמויות בהן יש מן הנוכח/נפקד – חלקי גוף, עיניים ממצמצות/פעורות בכאב, יד עצומה שיש בה מן איכויות הרישום של אמני האולד מסטרס (Old Masters), מושטת בג'סטה של בקשה? תחינה? פטישיזם – רגלי אישה על עקב, או בחלקה העליון המופנה אלינו הצופים. העבודות, בדי קנבס במגוון גדלים במנעד צבעוני שיש בו מן השקיפות בצד משיחות מכחול עזות בהבעתן, מוצגות באופני תליה מעניינים המאתגרים את העין.

IMG_20201210_105034

IMG_20201210_112106

IMG_20201210_105227

נתנאלה אווסלנדר- הנוכח נפקד עולה גם ביצירתה של אווסלנדר, דיוקנאות קטנים ומפתיעים המוצגים בקיר שמנגד. האמנית מטמיעה לתוך דיוקנה העצמי חלקי פנים של קרובי משפחתה אשר חלקם נספו בשואה וחלקם שרדו את התופת. באמצעות תכנת פוטושופ עיבדה צילום "סלפי", הטעינה אותו בתכנה לייצור מתוות לגובלנים ואזי רקמה את הדיוקן העצמי העשוי מעשה מארג של דיוקנאות קרוביה. הדיוקנאות הקטנים בעבודת עמלנות המפתה את הצופה לחוות אותם מקרוב, נעים בקשת צבעוניות שיש בה מן הרוגע להתפרצות עזה של כתומים צהובים ואדומים.[1]

IMG_20201210_105234

IMG_20201210_105247IMG_20201210_105254

רון וינטר- המבט של וינטר באשר למערכת היחסים עם אמו הנו רב-פנים; מכיל ואוהב ועם זאת ביקורתי ומפוכח. בעבודות במדיה שונות – ציור, פיסול רישום ועבודת וידאו מתוודע/ת הצופה למערכת יחסים שיש בה מן הסימביוזה- יש בה מן התלות אך גם מן הרצון לעצמאות, התמסרות, תלות וחמלה בצד רצון לפרידה ועצמאות, ובעיקר אהבה שאינה תלויה בדבר. הציור בצבעי אדום/לבן של הבן "העוטף/מגן" על האם, מהדהד את עבודת הווידיאו הנפלאה בה נוצר אקט שיש בו מן הריקוד, המשחק, הילדיות והחמלה.

IMG_20201210_110443


IMG_20201210_110425

IMG_20201210_110412

IMG_20201210_110342IMG_20201210_112614

[1] נתנאלה אווסלנדר סיפרה בזמנו: "לאבא שלי יש שמות הונגריים ועבריים, ניקולאי מיקלוש אצ'ה שמואל, ויש לו שני תאריכי לידה. הוא נולד ב-29 בפברואר 1948 בדרך לבית החולים בהרי הקרפטים ההונגריים, אך עקב סערת שלגים, הוריו הגיעו לרשום את שמו במשרד הפנים ההונגרי רק ב-10 באפריל 1948".

תודה לענת על הסיור וההסברים