אורה בריל – "מדוע הילדה מצמידה אצבע אל פיה?", אוצר: אילן ויזגן, גלריה דיאגילב, מאז"ה 56, תל אביב עד 14.9

IMG_8874

70820997_404666256860348_9110900565793046528_n.jpg

לאמנית אורה בריל שפה ייחודית ומובחנת משלה: בעבודותיה חוברים יחדיו טקסט ודימוי, קו וצבע לכדי ישות אחת המאפיינת אותה. הקו אותו לוקחת בריל "לטיול", מהווה סמן ביצירתה: לעתים דקיק, לעתים עבה עשוי במחוות יד, מסתלסל או נדמה כחרוט על הבד ומאפשר קריאה של מנעד דימויים חלקם מופשטים וחלקם ברי-זיהוי: סולמות המגדירים מחדש את מהות הטיפוס, שכן חלקם פרומים ולא מושלמים, צורות המאזכרות לולאות, סורג, דימויים ילדיים – פנים? ילד, ילדה? המאזכרים יצירות של אריה ארוך, ואפשר את רפי לביא.IMG_3169.jpg

IMG_3170.jpg

69540031_2406987866288063_8177614776646500352_n.jpg

בתערוכה בגלריה דיאגילב מוצגות עבודות על בד מן השנים האחרונות.  עבודות מופשטות ולעתים על גבול המופשט בהן משולב לעתים טקסט קצר. הצבעוניות הפתיינית- תכול, ירוק, טורקיז ומעט צבעי ורוד מתחלפת בחלק מהעבודות באדום חום. הקו הנוכח כאמור בעבודותיה עשוי באמצעות עפרונות, עטים וטושים, ולכך חוברות משיחות מכחול עבות ועסיסיות אותן ממתן לעתים ריבוע מעין מסגרת.IMG_8892.jpg

IMG_8885.jpg

בתערוכה גם דיוקן אישי – צילום דיוקן האמנית כילדה, בתנועת הס! הדיסוננס העולה נוכח הילדה התמה המצמידה אצבע לשפתיה, כאומרת שיש לשתוק ולהשתיק מול גג הבית האפל עליו מותווים פרחים בקו דקיק ועדין. הטקסטים המאתגרים את עין הקורא – אחד מהופך והשני בר קריאה בהגדלה ובו מילים כמו מטאטא# סוד# כמוס# ג'ורג'יה אוקיף# חושך#ילדה#פצע ולמטה Me Too,אזכור לקמפיין המדובר. ועולה השאלה, הילדה התמה, האם היתה עדה למעשה שלא יסולח? במה מדובר? שכן בעבודה זו אנו עוברים מציור מופשט העוסק בשפת הקומפוזיציה – קו, צבע ולעתים דימוי וטקסט, לאווירה אחרת צופנת סוד, המשאירה אותנו הצופים בסימן שאלה.  האוצר אילן ויזגן כתב בטקסט התערוכה על יצירה זו: " בציור הזה ארבעה אלמנטים עיקריים: דימוי המזכיר גג של בית, פרחי קאלה, מחרוזת מילים, והדבקה של צילום ישן ומוגדל. להבדיל מיתר הציורים בתערוכה, המתאפיינים בתוכן וצורה 'מסורתיים', הציור הזה קושר יחדיו עולמות תוכן והקשרי זמן שונים: דיוקן אישי (דיוקן האמנית כילדה), פרחים חושניים המאזכרים את הציירת ג'ורג'יה או'קיף, מילים "מתויגות" המאפיינות את המדיות החברתיות… ציור זה הינו חלק מגוף עבודות שנוצר מתוך קשב והזדהות עם תופעות קשות שנחשפות בפנינו בשנים האחרונות, בין אם אלה גילויי הטרדות ותקיפות מיניות מן העבר ומן ההווה (קמפיין Me Too), הטרדות באמצעות רשת האינטרנט, או התעללות בילדים. דיוקן הילדה התמה המצמידה אצבע לשפתיה מדגיש את הסוד וההשתקה שבמעשים האלה, ובה בעת, בהקשר של התערוכה והחלל הספציפי שלפנינו, קורא לנכנסים לחלל התערוכה לשנות 'מוד' ולעבור מהוויית חוץ רועשת וכאוטית להוויה אחרת, שקטה, אינטימית, וקשובה לצלילים דקים מן הדקים".

תודה לאורה בריל על הטקסט והדימויים

IMG_3190.jpg

71065297_2363002780617637_3272606642503417856_n.jpg

לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט, מיצב נדודים בין אור לזמן, תערוכה "נדידה", גלריה עירונית לאמנות בית גורדון-לונדון, ראשון לציון, אוצרת אפי גן 27.7.2019-20.10.2019

בבית גורדון-לונדון, ראשל"צ מוצג אשכול תערוכות בשם "נדידה" באוצרותה של אפי גן. רוח הזמן בצד שיקוף האישי נוכחים בתערוכות 'נדידה', כותבת גן. האמנים/יות המוצגים: אלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי, אנטון בידרמן, לילך שרג. בנוסף, מוצגים מיצבים בחדר המנציח השנה את גדעון גכטמן.

בפוסט זה אחד ממספר המתייחסים ל"נדידה", ברצוני להתייחס למיצב המשותף של לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט, מיצב נדודים בין אור לזמן.

האמניות לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט מנהלות דיאלוג במיצב נדודים: בין אור לזמן המרהיב בצבעי התכול/ורוד/זהוב המוצג בתערוכה. עבודותיהן מוצגות בשני חדרים נפרדים, הניתנים לאפיון אישי/אמנותי, ועם זאת עבודות האחת "זולגות" אל האחרת ולהיפך. עבודות השתיים הפועלות במשותף ובנפרד, שונות אמנם, ועם זאת חוט משותף מקשר ביניהן – הניסיון להתחקות אחר מושג הזיכרון החמקמק. אלקויטי יוצרת הדפסים צילומיים, ובאמצעותם מבקשת לשמר זיכרונות. אוקרט מציגה מיצב של סלילים וורודים וזהובים הנופלים מן השולחן, "מתפקעים מזיכרונות גזורים". 65830721_10219705857861198_8996196175593865216_n (1)

DOR_4875_222.jpg
צילום Doron Adar

שתי האמניות  נולדו באורוגואי ולשתיהן ביוגרפיה דומה. שפת אמן, ספרדית, הן גדלו באותו מקום, ולמדו באותו מקום, כל אחת מהן עלתה לארץ בצעירותה, כאן התעצבה הזהות האמנותית שלהן, והן התוודעו זו לזו ולעשייה האמנותית. יחדיו הן מנסות לטוות הקשרים אל זיכרון המקום ממנו הן באו ובדומה, גם זיכרון הפעולות שנעשות כאן ועכשיו.

שפת האם של לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט היא ספרדית. הן נולדו באורוגואי, גדלו באותה שכונה, ולמדו באותם בתי ספר ותנועת הנוער. כל אחת מהן עלתה בצעירותה לארץ, וכאן הכירו האחת את עבודתה של השנייה, כאן התעצבה זהותן כאמניות. מכאן שעבודתן נושאת עמה מובן של זיכרון אישי, פרטי, אך גם זיכרון קולקטיבי שיש בו מן המאחד.

DOR_4862_222
צילום Doron Adar

לוסי אלקויטי – 'זיכרון' מטבעו הנו אישי במהותו. אנו נדרשים לעשות שיום (שליפה) ממאגר הדימויים והאירועים שנשמר במוחו/ה של היחיד. הזיכרון מורכב מפיסות; אזכורים, תמונות, אירועים ומתרחש במרחב של הפרט. ועל פי רוב לא מופיע בשלמותו. באמצעות שברירי זיכרון אנו מנסים ליצור ולחבר סיפור, רצף והיגיון. המיצב המוצג בחדר של אלקויטי "הזחילה הגדולה"- מדגישה אמורפיות. היא עשויה בתנועה ארוכה, באנלוגיה למשפט ארוך שאין בו סימני פיסוק, בזרימה לא אחידה של מחשבות, זיכרונות, המקבלים ממדים משל עצמם. המיצב  ממשיך וזוחל על הקירות, מעלה ומטה ולעברו של החדר הסמוך. המיצב עשוי מעבודות ציאנוטייפ[1] מטופל, חתוך וגזור.

DOR_4819_222_1.jpg
צילום Doron Adar

"כשהתחלתי להשתמש בציאנוטייפ, נמשכתי אל 'הכחול הרנטגני' שאילו משקף דבר מה שלא נראה בעין רגילה. כחול שמביא רוחות עבר, מעלה באוב זיכרונות או פותח אפשרויות לשמוע קולות. כשהדפסתי את תצלומי המשפחה כאילו נגעתי שוב במתים. חשיפה מבוקרת של אור השמש משאירה סימן, רישום (בדומה לשאיפת האמן: להשאיר חותם, רישום). הדפסות צמחיה ותצלומי משפחה נתנו לי אפשרות למשש את הזמן, להרגיש נוכחות של דברים שאינם. השתמשתי בהדפסי ציאנוטייפ וגזרתי מתוכם דברים שעניינו אותי: דימוי ברור (פנים, יד, פרח) או אזור טקסטורלי שמעניין אותי. חלקים אחרים 'מתנהגים' כקלף ג'וקר ויש שגזרתי כאבני פסיפס ריבועיים. בזרם הארוך בסטודיו נוצרה צורה שהיא כתב היד שלי, המדברת בצורה בה אני מתבטאת באמצעות מדיומים אחרים. עבורי זהו שיקוף של עולם פנימי, פרוס לאורך כבסרט. במיצב בגלריה אני מרחיבה ומעניקה לעבודה תפאורה ונפח ע"י מעברים לצורות תלת ממד  ושימוש בבד (סדיני כותנה לבנה רקומה מבית הורי)".[2]

DOR_4835_222.jpg
צילום Doron Adar

עולם הזיכרונות של לוסי כחול ציאנוטייפי ועשוי פיסות זיכרון מעולמה, מפעילויות בוקר (הליכות), מפריטים שאספה וצברו משמעות בחייה. עבודות הציאנוטייפ מתכתבות באופן סמוי עם הדפסים יפנים מסורתיים בשם איזורי-אי (Aizuri-e): הדפסי עץ כחולים שנעשו ביפן ב-1800 בקירוב ואילך. השם מגיע מהמקום ממנו יובא הפיגמנט הכחול (מפרוסיה – 1820). צבע נוסף יחידי מלבד הכחול שהיה על הדפסי האיזורי-אי הוא חותמת אדומה שלעיתים הופיעה כוורודה במהלך ההדפסה. ומכאן הקשר נוסף לעבודה של אוקרט. הוורוד של אוקרט כמו הכחול אצל אלקויטי: שטוף, ובו בזמן מזכיר בשר, עור, שבירות ופגיעות.

אלחנדרה אוקרט – בשנה שעברה חזרה אוקרט למונטבידיאו, אורוגואי לטיול משפחתי בלוויית ילדיה ובעלה. הטיול היה בבחינת רגע מכונן שכן המקומות בהם הלכה החיו רגשות כמוסים, זיכרונות עבר. קטעים נשכחים, לא בהכרח חשובים, פיסות זיכרון התערבבו עם תמונות חדשות שנצרבו ונוצרה מפה מנטלית חדשה שבה היום ואתמול שוכנים זה לצד זה.

DOR_4911_222.jpg
צילום Doron Adar

בתערוכה מחפשת אוקרט איך להעביר לצופה את תחושת "הנסיעה בזמן", של אירועים קטנים חשובים ושאינם חשובים המרכיבים את מסע/תמונת חייו של אדם. באמצעו של החדר מיצב מרובד עשוי מאות פיסות קרעי נייר פרגמנט, פיסות ארוכות, שקופות, שנצבעו במכחול יפני בגווני וורוד וזהב – צבעים שהופיעו בעבודות קודמות של האמנית. הפעולה שקדמה למיצב בגלריה הייתה כמעט טקסית, אישית, של האמנית בסטודיו. פיסות נייר ארוכות, פריכות שיש בהן מן הלימינליות, סיטואציות מעומעמות, שקשה לאחוז בהן, בדומה לפיסות זיכרון מעורפלות. מה שמייחד את הנייר הוא היותו בה בעת בעל איכויות של שקיפות ועמימות ויש בו מן האנלוגיה לעור המתקלף מעל הבשר. השולחן אף הוא מצוי במעין שלב מעבר בין לבין; מחד יש בו את עודפות של ניירות, שקופים וצבועים, ומאידך הניירות משתלשלים ונופלים אל הרצפה, בדומה לקפיצות בזיכרון ולשברי זיכרון.  הצופה ניצב גם מול שפע וגם מול ריק ובמובן זה פעולת הצפייה יכולה להיות גם מדיטטיבית, להזכיר נהר הפוגש בזרימתו מכשולים, עוקף אותם, במקום ענפים וסלעים, האמנית יצרה גבולות אחרים והוא ממשיך הלאה!

התותים הוורדרדים/אדמוניים מייחדים את עבודותיה של אוקרט; הם נושאים עמם זיכרון לאביה שהיה מביא עמו תותים מחו"ל.

IMG_6885.JPG
צילום Doron Adar

יש בהם מן הגעגוע והכמיהה. הם מוצגים כאלמנט פיסולי, עשויים שעוות דבורים. לאחר פיסולם בשעווה הם מוכנסים לאמבט דיו שחור, השקיפות, והעור החשוף של התות הופכים כאן לעמומים, שחורים כפחם.

העבודות של אלקויטי ואוקרט ניתנות לזיהוי בכתב היד הייחודי לכל אחת מהן, ועם זאת כאמור ניכרים בכל אחד מהחדרים, סימני האחת והאחרת. בחדר של אוקרט מופיע סוס עץ ומגזרת של אלקויטי. ואילו בחדרה של אוקרט הוכנסה מריונטה מעשה ידיה של אלקויטי.

DOR_4868_222.jpg
צילום Doron Adar

בנוסף מופיעים סוס העץ אצל אלקויטי, שמלה שלה בהיותה בת שנה, ומזוודה עליה תותים, סמן לעזיבה, מסע, בלוויית צילומים של טיסה אצל אוקרט.

DOR_4864_222.jpg
צילום Doron Adar

העפיפון – לדעתה של לוסי יכול להחזיק חזק כמו החזקת המחשבות שלא תתפזרנה, וגם לעשות סדר ב"בלגן המחשבות". החוט עובר בערמת ספרים שהיא אנציקלופדית ילדות שהביאו משם וגם אלחנדרה מכירה אותה. הרישום הוא של אמא של אלחנדרה – משכילה ומתרגמת, הרגישו שנוח שזה יהיה על האנציקלופדיה.

DOR_4851_222
צילום Doron Adar

בגומחה – אנציקלופדיה – החלק שדיבר על משחקים, אגדות, ואלחנדרה עשתה תותים כחולים.

DOR_4927_222_r.JPG
צילום Doron Adar

הזיכרון של התותים של אלחנדרה, והכחול של לוסי מהציאנוטייפ. [3]

DOR_4835_222
צילום Doron Adar

 

 

[1] ציאנוטייפ היא טכניקת דפוס צילומית העושה שימוש באור שמש כדי לפתח דימוי. הנייר מכוסה תערובת שני חומרים שלאחר חשיפה לאור אולטרה-סגול, מקבל גוון כחול אופייני. (נייר זה היה פופולרי בקרב מהנדסים שהשתמשו בו לצילום שטרוטים ומכאן מקור המונח האנגלי blueprint שמשמעותו בשפם היומיום: 'מזהה', 'מאפיין', 'ייחודי').

[2] הציטוט, מקטלוג התערוכה. תודה לאפי גן על השיחה עמה ועל קבלת הפנים.

[3] תודה ללוסי אלקויטי על השיחה עמה בתערוכה ועל הכל.

עור שני, SHEVA גלריה הסדנה לאמנות, יבנה, אוצר אריה ברקוביץ , עד 12.9.2019

IMG_20190828_171309

בתחילת 2018 יסדה האמנית והיזמית ענת גרינברג את קבוצת SHEVA. חברות הקבוצה: רוזה בן אריה, אדית גורן, ענת גרינברג, דליה חי אקו, איה סריג, לילי פישר נפגשות דרך קבע לדיונים אמנותיים, להבנת ומינוף עשייה ומהלכים המקצועיים של כל אחת מהן. החברות בקבוצה שואפות לעורר דיון בנושאים חברתיים ובין השאר דיון ביקורתי על גישות גִּילָנוּת (אייג'יזם) שיש בהן אפליה ודעה קדומה והאתגר העומד בפני אמניות שגילן מעבר לגיל חמישים, ומקדישות את מרבית זמן ליצירה אמנותית כמקצוע.[1]

בשדה האמנות הישראלי והבינלאומי פעלו ופועלות קבוצות אמנים/ים רבות: אני מעוניינת להתייחס לקבוצה אנונימית של אקטיביסטיות פמיניסטיות עוטות מסכות שכונו "נערות הגרילה". הקבוצה הוקמה כקולקטיב בניו-יורק בשנת 1985. כל חברה קיבלה את שמה של אמנית מתה כפסיאודון; למשל, פרידה קאלו וג'ורג'יה אוקיף. בציבור הן מסתירות את הזהות שלהן מאחורי מסיכות גורילה. "נערות הגרילה" משתמשות במחקר ובהומור על מנת לחשוף אמיתות. הן אינן מיוצגות ע"י גלריה כלשהי והן מוחות נגד מוסדות, כך שיש אירוניה בכך שהן מוצגות במוזיאונים כגון גטי וטייט, והעבודות שלהן מופיעות באוספי הקבע שלהם.

ונחזור לענייננו: בתערוכה בגלריה הסדנה לאמנות, יבנה מוצגת התערוכה "עור שני". עבודות מגוונות במדיה שונות היוצרות אפקט מרהיב בחלל. האוצר אריה ברקוביץ כותב: "התערוכה 'עור שני', נבנתה סביב נושא משותף שניתן לכל אמניות הקבוצה. כל אחת מהאמניות התייחסה לנושא דרך גוף עבודות אופייניות לסגנונה האישי ומנקודת מבט ייחודית לה. התוצאה המוצגת בתערוכה היא רב- גונית ועשירה הן ויזואלית והן בתכנים. תערוכת 'עור שני' מציעה לצופה מבט רחב על בלות והתחדשות, עבר והווה, חומר ורוח". [2] IMG_20190828_171306.jpg

תחת ידיה של רוזה בן אריה הופכים חומרים סינתטיים תעשייתיים: יריעות ניילון עצומות ממדים הטבולות במלחים, דיו, דבקים פלסטיים, פיגמנטים ועוד למארג ששפתו אמנם מופשטת, אך מאזכר נשל של עור טבעי וטבע מלאכותי כאחד. המרקמים התלת ממדיים ספוגי הפיגמנטים הצבעוניים משדרים תחושת יופי והוד.

רוזה בן אריה.jpg
רוזה בן אריה

פניה המצולמות של אדית גורן, ולעתים עיניה בלבד, מבצבצות/עולות מבעד לקימוטי נייר פרגמנט שצבעו כצבע העור. העיניים כידוע הינן ראי הנפש! בעבודות שלפנינו, עיניה של גורן מתבוננות בנו הצופים ישירות, עוקבות, בוחנות, מספרות לנו את סיפורן, לא מניחות לעומדים מולן אפשרות מילוט.

IMG_20190828_171254.jpg
אדית גורן

אדית גורן.jpg

אדית גורן

ענת גרינברג מציגה בעבודותיה בתערוכה התייחסות לנושא המופיע בעבודותיה לאחרונה; עלומים וזיקנה ולמה שהזמן מחולל. סדרת הציורים מוצגת על בדים בגדלים שונים בטכניקה הייחודית לגרינברג- צבע אקרילי מימי ושקוף על בד. המבט החוקר במעין תקריב מציג בחלק מהעבודות את פגמי הגיל והזמן, את הפגיעות ואת הניסיונות מכמירי הלב לטשטש מציאות זו.

IMG_20190828_171544.jpg
ענת גרינברג
IMG_20190828_171503.jpg
ענת גרינברג

בסדרת הפסלים והציורים של דליה חי אקו, מוצגת הדמות האנושית, בדמותה של בובה שחלקי גופה מפורקים לאיברים. הדגש אצל חי אקו הוא על הגוף ופחות על הבעות הפנים. הבובה שהינה מטפורה לאדם, עשויה חומר סינתטי, אך ניתנת להשחתה בידי האמנית באמירה שיש בה מן כאב ועם זאת אפשרות לצמיחה מחודשת.

IMG_20190828_171345.jpg
דליה חי אקו
IMG_20190828_171338.jpg
דליה חי אקו

עבודותיה של איה סריג מתחילות על פי רוב בעבודה אופקית על הרצפה, בבניית קו וכתם על מצע הציור, בעוד שהציור המוגמר מהדהד את פעולת הציור הראשונית. בציורים אלה של סריג המתאפיינים בזיקה למופשט האקספרסיבי, הקווים והכתמים שבהם מעלים אנלוגיה לגוף האדם ולהתרחשות תת עורית, לנימים ולוורידים שמזרימים חיוניות המשוחררת מכבלי החומר.

IMG_20190828_171146.jpg
איה סריג
איה סריג.jpg
איה סריג

עבודותיה של לילי פישר, מושתתות על זיכרונות אישיים, בזיקה לילדותה בארגנטינה. הציורים מציגים סצנות המצויות בתפר שבין מציאות לבין דמיון, עת זיכרונות מן העבר חוברים ומתמזגים עם המציאות היומיומית העכשווית כאן בישראל.

IMG_20190828_171225.jpg
לילי פישר

בעבודות אניגמטיות אלו של פישר מופיעות דמויות נשיות וגבריות, ילדה, כלב/שועל, איקונוגרפיה הנושקת לאוטוביוגרפיה של האמנית. האב הדומיננטי והשמרן, והחירות שעלתה עם לכתו. הסצנות המעלות שאלה באשר לפשרן מצויות בתפר שבין מיניות אסורה, קרבה, אינטימיות בין אישה/חיה, פייטה? אישה/ילדה וילדה על חבל. סצנות המעלות שאלה באשר לפשרן ומעוררות אי-נוחות. חומר הגלם בו משתמשת פישר הוא משחת נעליים על ניירי, ויש בה מן הכיסוי והברקת הלכלוך שהצטבר.

IMG_20190828_171158.jpg
לילי פישר

ולסיכום, מהיכרות עם עבודתן של האמניות בקבוצה, אני מוצאת הקשרים והתכתבויות ביניהן. אף שלכל אחת מהן שפה ייחודית משל עצמה, ניתן למצוא דו שיח במרקמי העבודות- יריעות הניילון הסינתטיות של רוזה בן אריה ונייר הפרגמנט של אדית גורן. הנימים והוורידים שכאילו עולים באוב מעבודותיה המופשטות לכאורה של איה סריג. בעוד שהעיניים שסימלו את עין הרע בעבודותיה הקודמות של דליה חי אקו הופכות לעיניים המתבוננות של אדית גורן. ואצל שתיהן ישנה הבחירה בהצגת חלק מהגוף – עיניים, פנים, רגליים, ידיים…

דו שיח נוסף אני מוצאת בין עבודותיהן של ענת גרינברג ודליה חי אקו – ציוריה של חי אקו מאזכרים ציורי ידיים המופיעים בעבודות קודמות של גרינברג ומנהלים עמן שיח.

ואילו עבודותיה של לילי פישר מגלות קרבה תימטית אף שלא סגנונית עם עבודותיה של ענת גרינברג בעיסוק במעגל החיים – מילדות לזיקנה.

[1] האמנות הפמיניסטית היתה חלק או היבט של פעילות פמיניסטית פוליטית, שהלכה והתעצמה בתחילת שנות ה-70. שורה של אירועים, בסוף 1969 ובתחילת 1970, הובילה לקראת פעולות המחאה הראשונות היוצאות נגד גזענות וסקסיזם בעולם האמנות האמריקאי. בתערוכה השנתית ב-1969, במוזיאון הוויטני בNY, השתתפו 143 אמנים, ביניהם רק שמונה נשים. קבוצה של נשים מעולם האמנות, ביניהן המבקרת לוסי ליפארד והאמנית פיית' רינגולד, הפגינו. באותה שנה קמו מספר קבוצות מחאה נגד קיפוח נשים באמנות ב-NY.

[2] עור שני הינו גם מושג מתחום התיאוריות הפסיכואנליטיות http://www.gilrach.co.il/2011/02/%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%AA%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%99/

ברכה ביינ' ונידה גיא, צילום יחיד שלי כילדה, קיר אמן, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל-אביב 24.8.2019-1.8.2019

avi52495 (1).jpgגעגוע! לימי הילדות והתום מופיע ב"צילום יחיד שלי כילדה" קיר האמן של ברכה גיא. העבודות המוצגות מקשרות בין עולמות שונים: בין תצלום לבין עבודה שנעשתה על-פיו ולתצלום מטופל, עבודת רקמה והקשריה לעבודות גובלן; בין ילדות לבין זמן עכשיו.

בעבודה המוצגת כמעין איקונה על הקיר המוזהב, עולה שאלה באשר למהות הזיכרון. תצלומים נושאים עמם זיכרונות; אישיים ופרטיים, ציבוריים וקולקטיבים. הזיכרון, בהיטמעו, הנו גמיש למדי, צבעוני ונושא עמו רכיבים שהנם תמונת מראה למה שהיה ואינו עוד, אף שגם רכיבים אלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. יש בהם מן השמחה והדמע והכאב.avi52495 (1)_1.jpg

גיא מנציחה את דמותה כילדה קטנה, שעיניה צוחקות, בזיכרון רחוק. "צילום יחיד של ילדותי משך אותי לרקום את רקמת הגובלן בחוטי צמר ורקמה  שנשארו עוד מבית הורי, על  ראשי  זר פרחי זהב- זיכרון מתוק  לפרחי הגן שגדלו בגינה הקטנה שהייתה צמודה לבית הקטן, ומחווה לעבודת הרקמה של אמי ז"ל

מפלרטטת בעבודות עם נושאים הקשורים לזיכרון רחוק – חיים – יופי וקמילה , פריחה וגעגוע למנהגים שהולכים ונעלמים עם הזמן, מדברת בעבודה על דימוי החלום , צילום הילדה הקטנה שאיננה עוד …ולא תחזור"[1]

גיא, מופיעה כאן כאלכימאית הבוראת תמונת עולם ברקמה, בחוטים פשוטים. בעבודות של גיא השימוש ברקמה, המחט "החופרת" בבד הנה באנלוגיה למעין תפר בעור החי ולחיטוט בנפש.

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מוצג במחזור חודשי השנה, פלאצו סקיפנויה (Palazzo Schifanoia), פררה, איטליה. בחודש מרץ יש תיאור של עמלנות (טוויה), בין השאר גם מוצגת האלה מינרווה שנתפסת בצד היותה אלת החוכמה והמלחמה גם הפטרונית של הטוויה.[2]הוא שכיח ביותר בשטיחי הקיר מהמאות 17-14 בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית; בעבודות של אמנים הולנדיים במאה ה-17 (דוגמת ורמיר, אך לא רק!) ובמאה ה-19, תקופה שניסתה לשלב בין אמנות ואומנות Art & Crafts. במאה ה-20 אמנים ואמניות שונים משתמשים בחומרי יצירה שונים ובאמנות העכשווית השימוש תכוף ומעניין מאין כמוהו.[3]

גיא משתמשת בטכניקות המשלבות רקמה, צילום וציור על-מנת לספר סיפור, סיפור של ילדות, של בית ההורים, כדי למנוע שכחה ולהחיות את הזיכרון.

תודה לאמנית ברכה גיא על חומרי התערוכה.

 

[1] מהטקסט של ברכה גיא לתערוכה

[2] פלאצו סקיפנויה בפררה, איטליה הינו חלק מעבודת המ.א שלי בהנחייתו של פרופ' אברהם רונן ז"ל.

[3] בין השנים 2013-2011 עבדתי מול מחלקת עיצוב טכסטיל בשנקר – והמנחים דודו גבריאלי ושסה קאנין, בפרויקט "משהו ללבוש" (נמשך ארבע שנים). במהלכו עבדו יוצרות ויוצרים מהמחלקה מול עבודות אמנות באוסף האמנות המודרנית במוזיאון תל אביב, ובסופו של כל פרויקט, הוצגו העבודות שנוצרו בהשראת יצירות האמנות בחלל האולם ע"ש מיזנה במוזיאון.

תערוכת הבוגרות והבוגרים של המחלקה לאמנות, מכללת סמינר הקיבוצים, אוצר יאיר ברק. עמיהד 12, שוק הפשפשים, יפו, 3.8.2019-18.7.2019

אביה קרוניץ.jpg
אביה קרוניץ

תערוכת הבוגרות והבוגרים של המחלקה לאמנות בפקולטה לאמנויות של מכללת סמינר הקיבוצים מוצגת במרכז עמיעד בשוק הפשפשים יפו.

בתערוכת הגמר בה מציגים 20 בוגרים ובוגרות עומד מושג הזיכרון האישי: סיפורי שורשים משפחתיים, הגירה ותרבות, אבל ומוות, יחסי מבט בתוך המשפחה, הריון ואימהות. וברובד החברתי, מקומה של התרבות והזהות הערבית בשיח הישראלי, יחסי מרכז פריפריה, יחסי דת וחילון, קהילתיות/שבטיות ואינדיבידואליזם.

ד"ר הדרה שפלן קצב, ראש המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים אומרת "בתערוכות הגמר מגיעה לשיאה הזהות ההולכת ונבנית של הבוגרים/ות. מרתק לראות כיצד העניין הפוליטי, חברתי, מגדרי, משפחתי ואישי נרקם לכדי פרויקטים אמנותיים מושקעים ואמיצים. נוצר כאן דור חדש של אמניות ואמנים עם אמירות מעניינות, מורכבות ומאוד שונות זו מזו".

יאיר ברק: "לכאורה, לא ניתן לדבר ביחס לתערוכות גמר על קונספט אוצרותי, לא כל שכן על תמה מרכזית. הסיבה לכך נעוצה בכך שתערוכות גמר, מטבען, הן אוסף זיקות אמנותיות ומדיומאליות של קבוצת אמנים/יות צעירות/ים בנקודת זמן אקראית. אך בכל זאת, קושרת ביניהן תקופה, טכנולוגיה ורוח זמן. במידה מסוימת משותף להן/ם גם הדשן עליו צמחו. בתערוכת הגמר הנוכחית בולט מעל לכל העיסוק בשאלת הזהות. אם באמצעות הגוף ואם באמצעות המרחב והמקום, אם באישי ובמשפחתי ואם בלאומי ובקולקטיבי. נראה שהחבורה הזו, שצמחה כאן לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21 מבקשת לעצמה הגדרה מחודשת של זהות. המבט – מפוקח וביקורתי. שואלות/ים שאלות, פחות נוקטות/ים עמדות. המאפיין הרב-תחומי של המחלקה לאמנות בולט הפעם במיוחד: עבודות מבוססות ציור מסורתי לצד מיצבי וידאו והצבות צילומיות. כל אלו מעניקים לתערוכה גוון מורכב ומרובד ומספקים לצופה חוויה דינאמית ועכשווית של אמנות צעירה".

ציוריה של אביה קרוניץ "חברותא" שגדלה בחברה דתית מבטאים את החברה בה גדלה: התכנסות, קהילתיות, שבטיות, בדומה לדימויים המוכרים בכל אלבום ישראלי – מסורתי.

"מדיום הציור הפך בידיי לכלי התבוננות על תצלומים משפחתיים של סצנות יומיומיות הנוגעות בתווך שבין קודש לחול. המרחב שגדלתי בו נע בין שני הקצוות הללו והציורים מבטאים את מושג החברותא המשותף להם. יצרתי מעין דיוקן עצמי המאפשר הצצה לעולם הדתי שבו גדלתי".

אביה קרוניץ 2.jpg
אביה קרוניץ

גל תמיר: ״מנעד״ – עבודת הסאונד מורכבת מהקלטה של שירה בת שלושה קולות – בצלילים גבוהים, נמוכים. באמצעות שימוש בשריר הסרעפת והפקת צלילים, בוחן תמיר במיצב הוידאו שלו את המעברים בין ייצוגים מגדריים.

דניאל בן ארי: ״חבקיני חזק״ –דרך עדשת המצלמה מישירה בן ארי מבט אל אמה ומאפשרת לה להביט בה חזרה. חילופי המבטים כנשים בוגרות נושאים משקל של חיים שלמים ביחד ולחוד, זיכרונות משותפים. עבר, הווה ועתיד.

דניאל בן ארי
דניאל בן ארי

הגר פטר: ״נושאי חורים״ – אביה של פטר נפטר בקטנותה ונשארו לה זכרונות מודחקים  וחסר גדול. האמנית בחרה בחומרים טבעיים, מתכלים, משני צורה בניסיון לבנות חומרים אחרים הנראים כטוטמים רזים, מדגישים את ההיעדר, לצידם, מקטורן ישן של אביה, אותו פרקה בקריעה ידנית, מתוך רצון להיאחז בשאריות החומר ולחקוק זיכרון.

הגר פטר 1.jpg
הגר פטר

ל. לאו: שבעה, עבודת מיצב וסאונד; גופות בחלל, דמויות נייר קורסות בחלל – חומר הגלם של עבודתה הוא הניירות שנשארו אחרי אמה, מהם פיסלה פסלי נייר בגודל טבעי בשלבים שונים של קריסה באמצעות טפטוף מים לתוכם. הווידאו המוצג לצידם מתאר את תהליך יצירת הפסל והניסויים של קריסות קודמות. עבודה נוספת עוסקת במותה של הסבתא.

ל.לאו 1.JPG
ל. לאו

ליאור פרוכטמן: ״חוף אכזר״ – בשנת 1959 כתב אלי אביבי, ("מדינת אכזיב") דודה של פרוכטמן לשר הביטחון בבקשה להישאר לגור בבית שבנה בחוף אכזיב. אביבי, כמו כל משפחת האמנית עלה לארץ מאיראן, משפחה של סוחרי עתיקות, שהגיעה לארץ.  הסיפור המשפחתי שלה  הוא סיפור גלובלי על נדודים, בריחה והתהליכים שבדרך.

ליאור פרוכטמן 2.jpg
ליאור פרוכטמן

מורן כהן: "לילה, שישי בצהריים" – טקס הצפייה המשפחתי השבועי ב״סרט הערבי״, עומד במרכז עבודתה של האמנית.[1]  מציאות ובדיה והן מוצגות מבעד למבט ילדי מוקסם, המערבב בין הנרטיב הקולנועי והסיפור המשפחתי חוברים כאן. לילה מוראד, זמרת וכוכבת קולנוע מצרייה שהיתה גם בת דודתה של סבתה של האמנית, מחברת בין עולמות תוך סצנות משפחתיות במיצג, בחלק השני, יושב אבי האמנית וצופה מרותק בווידאו המציג את דמותו בעת שהוא מדבר על חוויית הצפייה הטקסית שלו ושל משפחתו בסרט הערבי.

מיכאלה מיזן: ״להפוך את פניה״ – תופעת צרכנות היתר, והקנייה האובססיבית של צעצועים עומדת במרכזה של עבודה זו. כאן ועכשיו, סיפוק מיידי, התמכרות לרגע והורים הקונים ללא הפוגה. במערכת היחסים המשולשת של הורה-ילד-צעצוע מציגה מיזן בובות מתוקות אשר הופכות לזרות ומטרידות במעין מרחב של טקס פגאני ובו טוטם עשוי צעצועי פלסטיק וסביבו שש בובות פרווה הפוכות ומשופדות על עמודי ברזל חלודים.

מיכאלה מיזן.jpg
מיכאלה מיזן

נטע אסא ברכה: ״חלמי-תאים״ – יצירת חיים חדשים, האימהות על כל הכרוך בה, עומדים בלב העבודה של אסא ברכה. אימהות כסטטוס חדש, שינויים גופניים לא מוכרים, חרדות ופחדים. העבודה מורכבת מיציקת תבניות מבטון וגבס בגודל אחיד שבהן מוטבעים אובייקטים ודימויים שונים מן העולם האורגני, רדי מייד, טקסטיל ועוד ברצון ליצור אסוציאציות הלקוחות מהעולם אך נוגעות ראשית כל באישי.

נטע אסא ברכה.jpg
נטע אסא ברכה

נטע זינגר: ״בית גידול״ – "ארבעה ציורים, ארבע סצנות, שתיים מילדותי בבית הוריי ושתיים מחיי בהווה בדירתי השכורה". חוויית העזיבה של זינגר את בית הוריה גורמת לה לבחון את חייה מחדש. הציורים אינם מביטים בגעגועים נוסטלגיים אל העבר אלא מבטאים בעיקר את חרדות ההווה ואת המבט אל העתיד.

נטע זינגר.jpg
נטע זינגר

נסרין וואחידי: ״סותרה״ – העבודה מורכבת מארבעה סרטי וידאו המציגים מנהגים מסורתיים בחברה הערבית. ארבעת המנהגים שנבחרו מתייחסים רק לנשים מתוך רצון לבחון את מעמדה של האישה בתרבות ובחברה הערבית המסורתית, במיוחד עת יציאתה מבית הוריה לבית בעלה. המעבר מבתולה לכלה מכיל עולם של מנהגים שונים המלמדים על תפיסות מגדריות מובהקות ביחס לאישה.[2]

נסרין וואחידי
נסרין וואחידי

כל המנהגים עוברים טרנספורמציה אישית כדי לבטא את שאלותיה של וואחידי לגבי תקפותם ומשמעותם עבורה. כך למשל הכד הבודד שאמור להישבר במנהג "אלקדו" הופך לפרפורמנס אלים שבו היא שוברת כדים רבים במרחב נטוש וחסר חיים.

נעמה אמיר: ״אלבום״ – אינטימיות בתוך משפחה נבחנת דרך ציורים שצוירו על פי תצלומי ילדות מאלבום משפחתי. הבחירה במדיום הציור מאפשרת לאמנית לעשות מניפולציות כדי לגעת במהות האינטימיות. איך כיצד המשפחה מייצרת רגעים של אינטימיות, קשרים של גוף, מבטים של המצלם על הגוף. סוגיות של מבט משפחתי, טיבו והשתנותו.

נעמה אמיר.jpg
נעמה אמיר

ספיר נתן: "מלאח, פס, דרב פילאללה 26" – הסיפור המשפחתי של האמנית התחיל ברחובות העיר פס שבמרוקו, ליתר דיוק ברחוב דרב פילאללה מספר 26 שברובע היהודי שכונה "מלאח" (רובע יהודי סגור, מעין גטו). נתן ניסתה לשוטט ברחובות באמצעות התבוננות בתצלומי אוויר של המלאח המרוקאי בפס. אל המרחב הגאוגרפי צירפה תמונות, כלים וסיפורים של סבה וסבתה כדי ליצור סיפור כולל של עדה, של משפחה, של עברה. את הריחות והצבעים בחרתי להעביר באמצעות חומר החינה, וזה בצד צבע השמן המסורתי מחבר בין תרבויות, עבר והווה, גוף וזיכרון.

ספיר נתן 2.jpg
ספיר נתן

פאינה גאורגייש ונגה אור-ים: נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר[3]המיצב עוסק בשליטה בתנועת הפרט והחברה במרחב הציבורי דרך בחינה של חמש תחנות מרכזיות בישראל. הבחירה לעסוק בתחנות מרכזיות קשורה בזיהוי מבנים אלו כמרחבים לימינאליים, הן בבחינת המבנה והמטען ההיסטורי שהוא נושא והן ביחס למהות תנועת ההמון העובר בתוכו. אף שאותם מרחבים לימינאליים נדמים כתחנת מעבר סטרילית, אלו משקפים רבדים פוליטיים מקומיים וארציים רבים.

פאינה ונגה באר שבע.jpg
פאינה גאורגייש ונגה אור-ים, תחנה ב"ש

קרן דרכסלר: ״דיאלקטיקה״ – צללים שמגשימים עצמם בחומר בנו את המרחב של הקליניקה הטיפולית.קרן דרכסלר 2.jpg

"החפצים המוכרים לי מן הקליניקה: ספה, כורסה, שולחן וכיסא המטפלת נותרו כשלדים של חומר שהלך ואיבד מנפחו כשדימויים מעולמי הפנימי השתלטו על גשמיותו. נורת בטון, מרבד אצות, מגפיים יצוקות בשעווה לצד מושב אופניים… מדברים ביניהם על האבסורד והלא מודע הנשלה מן המים ומן הקרקעית".

רותם לבנון: ״רק עוד רגע״ – "שנים אני מביטה באמי בעיניים מלאות עצב. נזכרת במה שהיה ובמעט שנותר. נדמה לי שאמי מביטה באמה במבט דומה".

בשתי עבודות וידאו בוחנת האמנית את היחסים המורכבים המתקיימים בין אם ובת לאורך שלושה דורות, מבקשת לנגוע רק עוד רגע. עדשת המצלמה מסייעת להתעמת עם פצעי העבר, ערעור נפשי עד לאובדן היכולת להכיל, חוסר לצד רכות, צורך לצד ויתור.

רותם לוי: ״מה קרה לך רותם?״ – כאשר רחם מתרוקן לפני זמנו נוצר בו ואקום שעוטף את הכול. כאשר רחם מתמלא מחדש הוא צריך לשכוח את הריק, להתרגל לחדש.

העבודה מורכבת מציורים דיגיטליים של אולטרסאונד. כל ציור מבטא מערכת יחסים בין הרחם ובין העובר תוך דגש על המנעד התחושתי הרחב שנע בין פחדים מציפים כמו חומר סמיך השולט על כל פעולה ומצב רוח לבין שמחה והתרגשות עזה. הציורים נעשו באופן דיגיטלי כדי לשמור על מרחק ולהסתפק בינתיים במבט מדומיין ובמוזיקת הדופק של שניהם יחד.

רימאן חאנדוקלו: ״אבא״ – העבודה, המורכבת משני סרטי וידאו וסדרת תצלומים, עוסקת בנרטיב ההיסטורי המשפחתי בכלל ובדמות האב במשפחה בפרט. צילומי ארכיון משפחתיים משנות ה-80–90 משמשים את חאנדוקלו לבחינת מערכת היחסים שביני לבין אביה. פעולת המחיקה שביצעה בתצלומים אפשרה לה להפעיל מבט ביקורתי שבו היא שולטת על ההיסטוריה והתרבות ובוחרת מה להראות ומה למחוק. חלק מבניית ההיסטוריה המדומה עוברת לידי הצופה, ובאמצעות התצלומים המפורקים הוא מקבל אפשרות להשלים את החסר בעיני רוחו.

"עבודת הווידאו "כל שבת_كل سبت" מציגה את אבי בפעולה טקסית שחוזרת על עצמה בכל שבת בבית אמו. אני מתבוננת באבי כאב מטפל, מכיל ודואג לדמות הנשית החשובה בחייו – אימא שלו. סבתי".

דנה חודקביץ׳: ״למה לעזאזל״ – "חזרה כפייתית" על-פי פרויד היא תופעה שבה אדם חוזר שוב ושוב באופן לא מודע על חוויות מעברו שגרמו לו לסבל רב. מטרת הפעולה הזאת היא תיקון חוויית העבר. מיצב הוידאו והרישומים עוסקים בשחזור כפייתי של טראומה מוקדמת הקשורה ביחסים זוגיים. יסודותיה נרשמים בווידאו מוקדם, ומשוחזרים שוב ושוב כפטרן התנהגותי בווידאו מאוחר. אלה נבחנים מחדש ברישומים תוך ניסיון לפרק את המשך למקטעים  כמו בדיקה בזכוכית מגדלת או לחיצה על כפתור העצירה של סרט וידאו בכדי לאתר את הרגע המבוקש.

דנה חודקביץ' 1.jpg
דנה חודקוביץ

תודה ליאיר ברק על השיחה עמו

תודה על חומרי התערוכה

 

 

אתר המחלקה לאמנות – https://www.art2019.smkb.ac.il/blank

[1] ה"סרט המצרי שהוקרן מדי ערב ששי בטלוויזיה היה עבור משפחת האמנית, ועבור רבים מקרב העולים מארצות ערב ומשפחותיהם, מסורת! ומודה שגם עבורי ועבור בני משפחתי.

[2] "חיג'אב": מתמקד במשמעות המושג "סותרה" (سترة).

"טאהרה" (טהורה): עוסק במנהג מסורתי של בדיקת הבתולין של הכלה באמצעות בד המוכנס לאיבר מינה.

"אלקדו": מציג מנהג מסורתי של שבירת כד בעקבות יציאת האישה מבית הוריה.

"עג'ינת אלערוס": מתייחס ל"בצק של הכלה" אותו מכינים ביום החתונה. הכלה מורחת חתיכת בצק על דלת או על קיר הבית של בעלה ומסמלת בכך הבאת ברכה ופרנסה לבעלי הבית בחייהם החדשים.

[3] ״נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִֽתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא־תֹסִיף קֽוּם״ (ישעיהו כד, כ).

ביכורי סטודיו II, גלריה עירונית כפר סבא, אוצרת מאירה פרי-להמן, עד 31.7.2019

 

בתערוכה "ביכורי סטודיו II" מוצגות עבודות של מספר אמניות ואמנים, מוכרים ומוכרים פחות  במספר מדיה: ציור, פיסול, רישום, מיצב, צילום ועבודות וידאו.

אני חייבת לומר שההפתעה הגדולה היתה העבודות של מני סלמה, רישומי גרפיט על מצעים ששימש בעבר למטרות אחרות לוח דלת ישנה, כריכות ספרים ישנים…). עבודות חזקות!

IMG_20190724_173139.jpg
מני סלמה, ללא כותרת, 2000, גרפיט על דלת

תחילה, מיצב הווידאו של אורי לוין, Nothing to Write Home About  בו מנהלת האמנית דיאלוג שיש בו מן ההומור והאבסורד עם חפצים שונים בבית: הופכת לשולחן, ובהמשך למתלה מעילים. בסופו של כל סרטון בווידאו הרץ בלופ, החדר מוצג דומם וריק.

IMG_20190724_173154.jpg
אורי לוין, Nothing to Write Home About, 2012, פרט מהוידאו

פטמה שנאן בעבודות המזהות עמה, דימוי השטיחים, המופיעים עפ"ר במרחבים שונים: בתוך הבית, על גגות בתי הכפר, בשדה הפתוח, על הכביש ועוד. השטיח המזרחי, פריט יקר ערך בחברה הדרוזית בה גדלה שנאן מייצג מחד את המסורת אך גם את הדיאלוג בין קצוות: מזרח/מערב; מסורתי/עכשווי; art & craft ועוד.

img713
פאטמה שנאן, שטיח ירוק, 2013, שמן על בד

אורית חופשי – מלקטת תצלומי עיתונות יומית ודימויים שהיא מצלמת ומהם, בשילוב פרי דמיונה, יוצרת מקבץ דימויים שבהם היא יכולה להשתמש שוב ושוב. אלה מעובדים לכדי גלופות המשמשות אותה כמעין אוצר מילים. "עץ הוא עבורי מצע זמין ומזמין. תהליך חיתוך העץ הוא גם תזכורת מתמדת לצורת אמנות חשובה שפרחה בעבר, שבכוחה לבקר ולקרוא תיגר על דוקטרינות…"

img708.jpg
אורית חופשי, הסחת דעת, 2016, חיתוך עץ, שיוף ורישום דיו על נייר קוזו ואבאקה עשוי ביד

צילה פרידמן עוסקת בעבודותיה בקונפליקט פנימי בין עבר והווה, בין מה שנחבא פנימה בנפש לבין מה שגלוי בה. פרידמן מתייחסת לרצון לקשר בין שני עולמות נפרדים: מחד, משפחתה השומרת את המסורת החרדית באדיקות רבה, ומאידך, עולם בו מתקיים חיפוש תמידי אחר שליטה על הגוף ועל הדרך. שני העולמות אומרת פרידמן, דורשים התמסרות והתמדה. "אני מקווה שתעמוד לי זכות אבות. היצירה משקפת את הקונפליקט התמידי בין ללכת בעקבות אבותיי לבין ההליכה בדרכי".

62182402_10157509980724427_1146859123908804608_n
צילה פרידמן, למה לי ללכת?!, 2018, הצבה: אבקת פחם, נעליים והתזת אבן על נייר

רונית ברנגה – הדמויות בעבודותיה מתקיימות בתפר שבין דומם לבין חי. לכלים שיצרה מוסיפה את האיברים המופעלים בעת השימוש בהם.

נעמי תרזה שלמון – "אני כאן על מנת להתבונן ולתעד את מה שאני רואה". שלמון מספרת שהיא מתבוננת בעולם ללא הרף, כשמשהו תופס את מבטה, היא עוצרת ומצלמת.

הדר גד – ציוריה של גד עשויים במארג דקדקני של פרטים. תחילתו של ציור זה בחוץ, בציור שיש בו מן ההתבוננות. הדר מביאה עמה בדים לציור שכבר נצבעו על ידה בצבעי אדום, ולעתים באדום וצהוב. על הבד, במעין תהליך הפוך, רושמת גד רישום, מציינת מבנים, עצים, שיחים, גדרות ועוד, המקבלים תצורת תחרה עדינה. בסטודיו, גד מגרדת ומסירה בסכין יפנית את שכבות הצבע האדום, והצבע כרישום עצמו הופך לנוכח, לעתים נעדר, ובעדו מבצבץ הקנבס הלבן.

IMG_20190724_173523.jpg
הדר גד, ללא כותרת, 2017, גיר שמנוני על בד

אמי ספרד, בעבודה מוקרן נוף המבוסס על מראות עין הוד שצייר מרסל ינקו. לדברי ספרד "בתחתית הפריים נראים פליטי עין הוד, ובפינה העליונה רואים מספרים יורדים. כל צופה שנכנס לחדר בו מוצבת העבודה מפעיל חיישן, שגורם לפליטים לנוע החוצה". עבודה שיש בה מן ההומור הילדי, באזכור למשחקי מחשב.

img716.jpg
אמי ספרד, בדרך לעין הוד, 2018, מיצב ניו-מדיה אינטראקטיבי

תודה על קטלוג התערוכה.

הצילומים צולמו בנייד ולחילופין נסרקו

"שקיעה", אמי ספרד וניר מצליח, מקום לאמנות, קריית המלאכה, תל אביב, אוצרת: שרון פוליאקין עד 27.7.2019

 

gifDoor-1.gifמסכי נייר משולבים בעבודות ניו-מדיה נגלים לעין המבקר בתערוכה "שקיעה" תערוכה זוגית של אמנית, אמי ספרד ואמן, ניר מצליח.

הדלת! הדלת שבשעריה נכנס המבקר, שיש בה מן ההבהוב הפלאי, מקדמת את פני הצופה בכניסה לתערוכה, כמעין "מלכודת דבש", ואז, נגלים לעיניו הבית/דירה על חלקיו. העבודות שהן מיצב site specific בתערוכה, מציעות לצופה להלך בין הקירות, החלונות, להשתהות, ולהפנות מבט שיש בו מן הרפלקציה באשר למושג בית, ועל כך בהמשך. avi52280b.jpg

בשיחה עמו מספר ניר מצליח על המפגש עם האמנית אמי ספרד ועם האוצרת שרון פוליאקין שהעניקה ליווי אוצרותי לתערוכה.[1] "מצליח צייר בגרפיט על נייר אורז, כשסיים צילם את העבודה ושלח לאמי ספרד, שהכניסה את הדימוי לעולם הווירטואלי שלה. ספרד בונה בתלת ממד פעולה רישומית: עבודת הוידאו, לדוגמה, היא דימוי בתלת ממד שרשמה לפי צילום בתוכנה. והעבודה מטיילת בתוך הרישום.avi52258b_1.jpg

זהו עיסוק זוגי: דיבור על בית, יסודות של בית, הסתכלות פנימה והחוצה, ציבורי ופוליטי".[2]

 

 

הבית שאת חלקיו בונה/בורא מצליח, עשוי מנייר אורז סיני (מיששתי, ברשות כמובן), גרפיט, פחם, דיו, צבעי מים ודבק. נייר כחומר אורגני, מטבעו פגיע. נייר האורז, במקור דקיק ומועד לפורענות הופך בידיו של מצליח לחומר קשיח ועבה ועם זאת יש בו מן השקיפות.avi52290_1.jpg

ספרד, משלבת רישום וציור עם עולם הניו-מדיה. עולם וירטואלי המבוסס על פלטפורמות של משחקי מחשב ועוד.avi52302_1.jpg

בבית זה על מרכיביו: מסכי הנייר, הקירות, החלונות, הווילונות והתריסים, כיסא וטלוויזיה והדמויות של מצליח, משתלבות עבודותיה הווירטואליות של ספרד.

בתולדות האמנות אנו מוצאים שיתופי פעולה זוגיים רבים. גם כאן שיתוף הפעולה הוא זוגי ונוצר בתהליך של ניסוי ותהייה. "במהלך השנים הפרספקטיבה שלנו כיוצרים משתנה. היא משפיעה על האופן בו אנו חווים ומפרשים את החיים סביבנו. היום שנינו מוצאים עצמנו במקום דומה, רואים את העולם דרך פריזמה של בעלי בית ומשפחה. נקודת מבט זו מייצרת הזדהות ומדגישה את הקשיים במציאות המקומית ואת ההשפעות החברתיות, התרבותיות והמוסריות של מציאות זו עלינו".[3]

עבודה יחדיו מזמנת תהליכים שיש בהם מן החיפוש, "שילוב כלים", היא דורשת מבעלי העניין ויתור על אגו. כאן נוצר שילוב מעניין ומאתגר בין בית על מרכיביו לבין תוצרים עכשוויים הקשורים לטכנולוגיות בנות הזמן ומוצאים את מקומם בין חלליו ובתוכם.cibur 2.jpg

העבודות של מצליח מאוד גופניות וחומריות. יש בהן עקבות כדברי פול ריקר (Paul Ricœur) [4] עקבות למה שהיה ונוצר, עובר שינוי ומוצג. עבודותיה של ספרד, במקור ציירת, וכפי שכותבת חיפשה רבדים נוספים לביטוי והבעה של נושאים ומזה שלוש שנים עושה את צעדיה בעולם הווירטואלי. משתמשת בטכנולוגיות ובעיצוב 3D.

ובנוגע לבית! מהו בית, האם בית הינו מחסה, מכיל, שומר ומגונן או שמא יש בו מן האחרות? זיגמונד פרויד, במאמרו "המאוים", 1919 מדבר על חרדת ה-Unheimlichkeit שהיה האימה מפני הלא ידוע המהלך ומצוי במקום המוכר לכאורה, הבית. [5] .תחושה זו מתעצמת אף יותר בשל הצל המשנה פניו בהתאם לשעות היום, ובהתאם לאור המסתנן פנימה מן החלון החיצוני שאף הוא עבר פעולת התערבות של שני האמנים וקיבל מעין "גופניות".avi52297

הבית בתערוכה, מפתה ומזמין כמו "התפוח" המיתולוגי, ובה בעת יש בו מן השבריריות, התהייה, הלא נודע

תודה לניר מצליח על השיחה עמו ועל חומרי התערוכה

קרדיט לצלם: אבי אמסלם

[1] מצליח וספרד נפגשו בעת לימודי התואר השני באמנות באוניברסיטת חיפה. שרון פוליאקין, הינה ראש החוג.

[2] משיחה עם ניר מצליח בתערוכה

[3] מטקסט התערוכה

[4] פול ריקר, הפילוסוף הצרפתי (2005-1913) עוסק במחקריו במהות הזיכרון, שכחה וכמובן עקבות (מנטליים, פיזיים ואחרים)

[5] זיגמונד פרויד האלביתי, הקדמה לאלביתי יצחק בנימיני 7-8, תל אביב, רסלינג