נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, תערוכה במשכן לאמנות עין חרוד, אוצרים: יניב שפירא, סוריה סדיקובה, ד"ר בת שבע גולדמן-אידה, 21.3.2020-9.11.2019חיים

75242162_2841655989192426_6869817009043931136_o
חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1916 בקירוב, ש/ב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות
חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1918 בקירוב
חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1918 בקירוב, ש/ב, מוזיאון לאמנות, אוניברסיטת פרינסטון, ניו-ג'רזי

חיים סוטין, צייר של ציירים

במשכן לאמנות, עין חרוד, מוצגת התערוכה "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית"; תערוכה  (שלישית במספר) במלאת שמונים שנה להיווסדו. במרכז התערוכה המרגשת, ובה השאלות ממוזיאונים ואספנים בארץ ומחו"ל, הצייר חיים סוטין, (1943-1893/4) אשר היה יוצא-דופן בחיפושיו האמנותיים ויצירתו אינה ניתנת לשיוך לאף תנועה או קבוצה מאלה שפעלו בסביבתו.

 

חיים סוטין, נער בכחול, 1924 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים.jpg
חיים סוטין, נער בכחול, 1924 בקירוב, ש/ב, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

יניב שפירא ואנדראה וויין, יו"ר חוג הידידים של המשכן נסעו למוסקבה בה הוצגה קודם לכן תערוכת סוטין, ופגשו את סוריה סודיקובה, אוצרת ראשית במוזיאון פושקין, מוסקבה. בפגישה עמה התוודעה סדיקובה לייחודיות של המשכן – מוזיאון בתוך קיבוץ, התלהבה והסכימה לשתף פעולה

התערוכה בעין-חרוד היא הראשונה בישראל מזה יותר מחמישים שנה, והיא מפנה זרקור אל השפעתו של סוטין על שלושה דורות באמנות הישראלית. ובדגש מיוחד על ציורו של חיים אתר, מייסד המשכן לאמנות. האמנים המשתתפים בה: פנחס אברמוביץ', אברהם אופק, אביבה אורי, שי אזולאי, חיים אתר (אפתקר), יוסל ברגנר, ציבי גבע, תמה גורן, תמר גטר, מיכאל גרוס, ארם גרשוני, משה גרשוני, אליהו גת, יוסף-ז'וזף-יעקב דדון, יונתן הירשפלד, רותי הלביץ-כהן, ארדין הלטר, דוד הנדלר, יוסף זריצקי, רן טננבאום, הרן כסלו, עידית לבבי-גבאי, מרדכי לבנון, אורי ליפשיץ, מריק לכנר, משה מוקדי, מיכל נאמן, אמיר נווה, לאה ניקל, מיכאל סגן-כהן, אביגדור סטמצקי, סימה סלונים, יצחק פרנקל, פנחס צינוביץ', עמית קבסה, משה קסטל, יאן ראוכוורגר, אסף רהט, אורי ריזמן, יחזקאל שטרייכמן, מנחם שמי, מיכל שמיר, יגאל תומרקין, מייצגים מגוון של הקשרים בין יצירתם לבין זו של סוטין. יש בהם שמצאו מקור השראה בנושאי הציור שלו – בדיוקן, בנוף, בטבע הדומם, בבעלי החיים השחוטים; אחרים נמשכו אל החומריות הציורית שלו, אל הנחות הצבע העזות והמבע האקספרסיבי; אצל אחדים היתה זו גם האנרגיה המתפרצת והציור המחוותי. ועדיין אפשר להכליל ולומר שברוב העבודות שנבחרו לתערוכה זו מהדהדת ה"איכות הסוטינית", שעיקרה פגיעוּת, נימי נפש חשופים וחרדה קיומית.[1]

 

חיים סוטין, כיכר הכפר בסרה, 1920 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים.jpg
חיים סוטין, כיכר הכפר בסרה, 1920 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים

ולמה סוטין? במפגש עמו יניב שפירא מספר שרבים שאלו אותו למה דווקא סוטין?

  1. האוסף של המוזיאון – אוסף חשוב של אמני אסכולת פריז היהודית: פנחס קרמן, שמואל הירשנברג, אורי לסר ועוד חנה אורלוף, אימצה את סוטין כשהגיע לפריז חסר כל.
  2. כל האמנים קשורים כאן לסוטין – אמנותית, תרבותית, חברתית.

ציוריו של סוטין על משטחי הצבע האנרגטיים שכמו יצאו ישר מהקרביים, ועוצמת הרגש שהם מקרינים, חיבבו אותו על אמנים רבים, שבמבט ראשון נראה כי אין ביניהם דבר מן המשותף. האיכויות שעושות את ציורו מטריד וקשה לסיווג, הן שתרמו להיותו אבן מושכת לאמנים אחרים. המקוריות של סוטין ושפת הציור האקספרסיבית והחופשית שלו עשוהו "צייר של ציירים", מורה דרך ומקור השראה לאמנים רבים אחריו.[2]

חיים סוטין, רחוב בקאן-סור-מר, 1924-1923, אוסף מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה.jpg
חיים סוטין, רחוב בקאן-סור-מר, 1924-1923, אוסף מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה

סוטין שאב השראה בעיקר מציוריהם של אמני המופת של העבר, וכל ציור שלו – ויהיה זה נוף, דיוקן או טבע דומם – נתפס בה-במידה כהרהור על החיים והמוות.

סוטין נותר דמות חידתית הן ב"אסכולת פריז" והן בתולדות האמנות ככלל. מונוגרפיות רבות הוקדשו לו, עשרות קטלוגים ראו אור לליווי תערוכותיו. שני כרכים של קטלוג רז'ונה ומחקרים אקדמיים ובנוסף, רומן שנכתב על חייו חסרי המנוח. הביוגרף הקפדן והדקדקן של סוטין, מישל לה-ברון פרנצרולי, אסף מזה שנים רבות, כל מסמך ותעודה על האמן, ועדיין יש פערים בסיפור חייו.

סוטין, בנם העשירי של בני הזוג זלמן סוטין, חיט עני ואשתו שרה, נולד בעיירה סמולביצ'י בשנת 1893 או 1894. בנערותו נשלח להתלמד אצל חייט, בעלה של אחותו הבכורה, ונהג לרשום "בגיר ובפחם, ולאחר מכן בעפרונות צבעוניים, את דיוקנאות מכריו. אביו זעם על כך, לא רק בשל האיסור ביהדות, על ציור דמות אדם, אלאל גם משום שמשפחתו קיוותה שיהיה לחייט.

בתום שהות קצרה בווילנה ולימודי אמנות בעיר זו, יצאו סוטין וחברו מישל קיקואין לפריז. על פי המונוגרפיה הראשונה על סוטין, שנכבה עוד בחייו על-ידי ולדמר ז'ורז', הגיע סוטין לפריז בשנת 1911.

סוטין הדלפון השתקע במושבת האמנים "הכוורת" La ruche. בין שכניו היו בן ארצו מארק שגאל, וכן חנה אורלוף וז'אק ליפשיץ. שני האחרונים ראו לעצמם חובה לסייע לו. הוא החל ללמוד בבוזאר, אך עזב תוך זמן קצר לטובת לימוד עצמאי מיצירות אמני מופת בלובר. את כל עתותיו הפנויות הקדיש סוטין לקריאה ומוזיקה. הוא היה חובב מושבע של באך.

ב-1915 הפגיש ליפשיץ בין סוטין לבין אמדיאו מודיליאני, והשניים נעשו חברים קרובים. מודליאני הכיר לסוטין את אמני הרנסנס האיטלקים, ומנגד את הציירים הצעירים פבלו פיקאסו ודייגו ריוורה, ואת המשוררים ז'אן קוקטו, גיום אפולינר ומקס ז'אקוב. אולם סוטין העדיף היכרות שקטה, בררנית, עם חברים שאפשר לנהל עמם שיחות פילוסופיות על מה שקרה או ראה.

מודיליאני הפגיש בין סוטין לבין סוחרי האמנות ז'ורז' שרון (Georges Chéron) וליאופולד זבורובסקי (Zborowski), ואף הצליח לשכנע את זבורובסקי בהכרח לקדם את סוטין. זה האחרון הפך לסוכן הרשמי של סוטין.

חיים סוטין, נוף במונמארטר, 1919 בקירוב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות.jpg
חיים סוטין, נוף במונמארטר, 1919 בקירוב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות

ב-1923 חלה תפנית בחייו של סוטין; האספן האמריקאי אלברט בארנס (Barnes) ראה  לראשונה מספר ציורים שלו, התרשם במאוד מ"דיוקן אופה" והכריז: "את האמן הזה חיפשתי כל חיי!" בארנס קנה מזבורובסקי 52 ציורים של סוטין. הגלריסט פול גיום (Guillaume) , ארגן תערוכה של הציורים שרכש בארנס בפריז, ובה הוצגו בין השאר גם ציוריו של סוטין. לרגל התערוכה התפרסמה כתבה ראשונה על סוטין בכתב העת Arts a' Paris. עם חזרתו לארצות-הברית העלה בארנס תערוכה נוספת של רכישותיו באירופה, בה ניתן מרקום מרכזי לציוריו של סוטין. בן-לילה זכה סוטין בהכרה בינלאומית ובהצלחה חומרית. הוא גם הגשים את חלומו ויצא לראשונה לאמסטרדם, לבקר ברייקסמוזיאום ולהתוודע מקרוב לציוריו של רמברנדט.

בטבע דומם טיפל סוטין כבר ביצירתו המוקדמת, אך הוא היה בשיאו בכך בשנות ה-20, עת רכש ביטחון יצירתי וזכה בעצמאות כלכלית. ההכרה הכללית וההיחלצות מן העוני אפשרו לו ליצור כרצונו ולפתח את שפתו האישית. ציוריו המוקדמים של סוטין נוצרו בהשפעתו של פול סזאן  לעומת זאת, בציורי טבע דומם שצייר אחרי 1925 ניכרים בשלות וביטחון ביכולותיו. סוטין נשאב אל מרקם הבשר וצבעיו, ובסטודיו שלו בפריז יצר את סדרת ציוריו הידועה ביותר- השור השחוט.

סוטין-אווז-מרוט-נוצות-1933-בקירוב-אוסף-פרטי-
חיים סוטין, אווז מרוט נוצות, 1933 בקירוב, ש/ב, אוסף פרטי

סוטין, הטעין את סוגת הטבע הדומם במשמעויות חדשות. "את גושי הבשר שצייר כאחוז טירוף, היה תולה מתקרת הסטודיו וממתין שירקיבו, ורק אז היה ניגש לצייר אותם על הבד. הוא התעניין בגוונים המשתנים של הריקבון – ריקבון הבשר, ריקבון האדם, ריקבון העולם כולו. בתקופה זו צייר סוטין סדרה ידועה של ציורי טבע דומם, שבהם נראים פגרים של תרנגולות, ארנבות, ברווזים ופסיונים.

חיים סוטין, אשה נכנסת למים, 1931 בקירוב, שב, אוסף מרסלן ומדלן קסטן, פריז
חיים סוטין, אשה נכנסת למים, 1931 בקירוב, שב, אוסף מרסלן ומדלן קסטן, פריז
רמברנדט, אישה רוחצת - הנדריקס סטופלס, 1654, גלריה לאומית, שב, לונדון.jpg
רמברנדט, אישה רוחצת,  (הנדריקס סטופלס?), 1654, ש/ב, גלריה לאומית, לונדון

לאחר מותו של זבורובסקי, שפשט את הרגל וב-1932 לקחה על עצמה מדלן קסטן, אספנית את הטיפול בענייניו של סוטין. בני הזוג קסטן, היו לחברים ולפטרונים של אמנותו. בעונות הקיץ של השנים 1935-1930 נהג סוטין לשהות בביתם של בני הזוג באחוזת לב שליד שארטר, שם צייר את הדיוקן המפורסם מדלן בשמלה אדומה, שבו התמזגו כשוריו כקולוריסט וכצייר דיוקנאות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ניטלה מסוטין "מדמואזל גארד"  ועמה גם אורח החיים המסודר יחסית. הוא נאלץ לנדוד ולהסתתר, ומחלתו החמירה. בני הזוג קסטן הכירו בינו לבין מארי-ברת אורנש, גרושתו של מקס ארנסט, שנעשתה בת לווייתו, וניסתה לסייע לו. באוגוסט 1943 הוברח סוטין בחשאי לפריז כדי לעבור ניתוח אך נפטר שעות אחדות לאחר שנותח.

ב-1950 הציג המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק 75 מציוריו ברטרוספקטיבה שהיתה מכריעה להנצחת שמו.

תערוכה זו מפנה זרקור אל מושג ה"השפעה". מה פירוש הדבר, שאמן אחד "מושפע" מאחר?

מחד, סוטין המנהל דיאלוג בעבודותיו עם יצירות של פוסן, רמברנדט ושרדן. סוטין סידר וערך בסטודיו שלו פגר של שור, או דג וצייר ישירות ממנו. אין זה העתק ואף לא פרשנות. כשהוא מצייר שור בעקבות רמברנדט או דג תריסנית בעקבות שרדן, התוצאה היא תמיד סוטין. הוא לא מחקה ציור אלא מצייר דימוי, הנטען בדחיפות ובממשות נוכח הכישרון של רמברנדט או של שרדן לתרגמו למציאות חיה. אמנות העבר סייעה לסוטין לגלות את הדימויים הפנימיים שכמו ביקשו להיחלץ מקרבו. ומנגד, ישנו לנגד עינינו עומד תהליך שבו אמן אחד – סוטין – משמש מושא להתבוננות קפדנית ולהפנמה. . סוטין נתפס כ"אמן של אמנים". יש לו מעריצים בשדה האמנות המודרנית:  ויליאם דה קונינג, מרק רותקו, פרנסיס בייקון, פרנק אוורבאך, לוסיאן פרויד ואחרים.  וכמובן בשדה האמנות הישראלי, אך על כך בהמשך.

 

תודה ליניב שפירא, מנהל המשכן ואוצר ראשי, תודה לסוריה סדיקובה ולד"ר בת שבע אידה על המפגש המעניין והמרגש עמם, ועל חומרי התערוכה. תודה לאנשי המשכן ותודה לכל .

וישנו כמובן סיפור הבאת ציור הגלדיולות הלבנות, ארצה ע"י האספן שמואל שץ, אך על כך בפעם אחרת

חיים סוטין, סייפנים, 1919 בקירוב, אוסף שמואל טץ, ניו יורק
חיים סוטין, גלדיולות, 1919 בקירוב, אוסף שמואל טץ, ניו יורק
חיים סוטין, גלדיולות אדומות, 1919 בקירוב, אוסף פרטי, ירושלים
חיים סוטין, גלדיולות אדומות, 1919 בקירוב, אוסף פרטי, ירושלים

 

 

[1] יניב שפירא, פתח דבר, קטלוג התערוכה נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, בעריכת יניב שפירא, 2019, עמ' 9-8.

[2] אסתי דונאו, צייר של ציירים, שם,  עמ' 16.

14 כיוונים לרוח דיוקן המשכן, משכן לאמנות עין חרוד, אוצר יניב שפירא 15.7.2019-13.4.2019

 

האם ניתן ללכוד זיכרונות? ואיך ניתן להעניק להם ישות ממשית? התערוכה "14 כיוונים לרוח" עוסקת בסוגיות חמקמקות אלו בהן עבר והווה חוברים להם חוברים יחדיו.

המשכן לאמנות בעין חרוד הזמין 14 אמניות ואמנים עכשוויים לערוך מסע בזמן, לבחון את המבנה שכשמו כן הוא "משכן", ולהתייחס לאוספי המוזיאון והייחודיות שלו כאחד מבין המוזיאונים הראשונים שהוקמו בארץ. הפרשנות של כל אמן יוצרת מארג שלם בו האחד הוא חלק מכלל מרכיביו. האמנים המציגים: דוד בהר פרחיה, קרן בנבנישתי, דרור בן עמי, יאיר ברק, הדר גד, אפרת גל נור, מלי דה קאלו, עפרי כנעני, הראל לוז, נגה לינצ'בסקי, רמי מימון, משה מירסקי, מרגלית מנור ועירית תמרי.

התערוכה מוצגת במסגרת שנת ה-80 של משכן לאמנות, עין חרוד – כחלק מסדרת תערוכות הבוחנות את המוזיאון מבפנים. כל התערוכות מוקדשות להיבטים השונים של המשכן לאמנות: תולדותיו, מיקומו, יחסיו עם קהילת הקיבוץ, הדמויות שנקשרו בו, אדריכלות האור שלו, אוספיו, הספרייה וכן "ספר המשכן" שראה אור ב-1970.

העבודות מוצגות במגוון מדיה: ציור, צילום, קולאז', פיסול, וידאו ארט ומיצב. חלק מהפרויקטים האמנותיים המוצגים בתערוכה זו משחזרים תערוכות עבר ואחרים נעשו במיוחד עבורה.

אפרת גל נור הדרך לעין חרוד , מסע ברחבי ישראל בעקבות ספרו של עמוס קינן "הדרך לעין חרוד" מ-1982. במסע שהחל בספטמבר 2017, עוסקת גל נור במיפוי מנטלי ופיזי של מושגים, שמות, ערכים ואירועים. התוצאה, מיצג רישומים ופריטים בדומה למפה פואטית על קירות המשכן.

 

נקודת המוצא של קרן בנבנישתי הינה 'ספר המשכן' שראה אור ב-1970 ותורגם למספר שפות. בעבודתה של בנבנישתי הפורמט של עמודי הטקסט הומר למעין מפות חזותיות וגאומטריות בטכניקת cyanotype, כנגדם היא מציבה בחלל מבנים תלת-ממדיים הנגזרים מאותן צורות.

 

בעבודות של דרור בן עמי משתקפים הצמחים המטפסים על החלונות המצויים לאורכו של אולם העמודים במשכן. טבע ותרבות חוברים יחדיו באזכור ליפי הטבע לנוכח חלל התצוגה המודרניסטי והאמנות המוצגת בו.IMG_20190608_104434.jpg

תערוכתו של דוד בהר-פרחיה 'תנודות אור-חלל' הוצגה במשכן ב-2017 ועסקה במבנה הארכיטקטוני הייחודי של המשכן ובאור הטבעי הבוקע ממנו. העבודה הנוכחית היא פרי עשרות שעות תיעוד של מופעי האור הטבעי כפי שנראו בתערוכה 'תנודות אור-חלל" והשפעתם המנטלית והפיזית על המבקרים

-1

ספריית המשכן לאמנות שבמרכזה חטיבת "ספרי אפתקר",[1] ספרייתו של חיים אתר, מייסד המשכן מהווה נקודת מוצא לתערוכתו של יאיר ברק. האמן מתמקד בחזותם של הספרים הנושאים כותרות של ציירים, אסכולות, מוזיאונים ואספנים. לצידם הוא מציג מראות מתוך הספרייה, שיש בה מן ההוד וההדר של ספריות בהן הזמן כמו עצר מלכת, בשקפם את אופייה ומתכונתה המקוריים.

 

את פני העולים בשער המשכן מקדם הציור "חזית דרומית" של הדר גד, כמעין "מלכודת דבש" פתיינית לבוא ולהציץ בשעריו. בשנתיים האחרונות היה המשכן לאמנות וסביבותיו מושא מרכזי לציוריה של גד. ביקוריה במקום לוו בעשרות סקיצות, רישומים וציורים בקנה מידה קטן ובינוני וכתולדה מאלה גם הציור "חזית דרומית" המכנס בחזותו מכלול של מבטים ותחושות, זיכרונות מוקדמים ורשמים מאוחרים.IMG_20190608_103459.jpg

המשכן כמהות פיזית ומנטלית הנטועה בלב קהילת עין חרוד עומד במרכז הפרויקט  של מלי דה- קאלו המבקש 'ללכוד' את סוד המשכן לאמנות. מסופרים בו תולדותיו כפי שהשתמרו בזיכרונם של בני וחברי הקיבוץ לדורותיהם, בכללם הדיוקנאות של חיים אתר מייסד המשכן ושמואל ביקלס אדריכל המשכן; אגף היודאיקה; התמורות שחלו במשכן ומקומו במציאות הקיבוצית העכשווית.

59504889_10213655605136632_2243584911342567424_n.jpg

המיצב 'הון אנושי' של עפרי כנעני מבוסס על פסלים מתוך אוסף משכן לאמנות עין חרוד. כנעני מציבה על מדפי ברזל פסלים שהוציאה ממחסני המוזיאון, ובנוסף, מוצגת עבודת וידאו שצולמה בהם ומוקרנת על הקיר. ב"הוצאת" המחסן אל חלל התצוגה מבקשת האמנית לבחון ערכים כעבודה, קהילה ו"מעשה האמנות".

 

הראל לוז, דור שלישי למייסדי עין חרוד, מקשר את צמחיית השדה המקיפה את המשכן – החוביזה, החרדל, הסביונים ושיבולת השועל עם זיכרונות ילדותו בקיבוץ . לוז מקביל את פעולת השעתוק בטבע לחוויית היחיד בחברה הקיבוצית. "שדות" הצמחייה אותם הוא יוצר על קירות המשכן, מחברים בין חוץ לפנים, בין טבע לבין תרבות ואמנות.

 

ספר האמן של נגה לינצ'בסקי הינו תולדה של תערוכתה 'לרשום את הזמן', שהוצגה במשכן לאמנות בינואר 2017. התערוכה עסקה בממדיו השונים של הזמן – רגע, נצח, זמן חולף, קצוב או עומד מלכת, שקיבלו את השראתם מאיכויותיו האדריכליות של המשכן. הספר מלווה ביומן תיעודי שרשמה לינצ'בסקי במהלך העבודה על התערוכה וכן ברישומים, סקיצות וצילומים.

 

משה מירסקי בן וחבר קיבוץ עין חרוד איחוד, משחזר תערוכה שהציג במשכן בשנת 1994 בה התעמת עם דמותו של חיים אתר כדמות אב, הסיפורים שליוו את אתר ודיוקנאות הילדים שצייר.

 

בשנת 1990 הציגה מרגלית מנור סדרת תצלומים במשכן . המצלמה של מנור משוטטת באולמות המשכן, מתמקדת ברצפה, בתקרות ובחלונות, חושפת את האדריכלות המודרניסטית-אוטופית השואפת לשלמות, ובה בעת שואלת שאלות שיש בהן מן הביקורת באשר לכך.IMG_20190608_105839.jpg

תערוכתו של רמי מימון ממזגת מרחבים – מוזיאלי, מקור/שעתוק והארכיב. התערוכה מבוססת על עשרות קולאז'ים, במקור רפרודוקציות שחור/לבן הלקוחות מספר המשכן שראה אור ב-1970. כנגדם מוצב מיצב פיסולי המורכב מעבודות מקור שבחר מאוסף המוזיאון.

 

 

עבודותיה של עירית תמרי מאופיינות בגזירה, שזירה והדבקה של תצלומים שבאמצעותם היא בוראת עולם חדש ומתעתע. בעבודתה, מתערבת תמרי בתקרה הצפה של המשכן, כמו פותחת בה פתח ומשבשת את אשליית האור הטבעי הממלא את אולמות המוזיאון.

58376202_2412810768749911_1109036490848993280_n.jpg

כמי שבמגיעה במקור מעולם ההדרכה והחינוך לאמנות, עניינו אותי  קשרי הגומלין והדיאלוג הפנימי הנוצרים בין העבודות השונות המוצגות בתערוכה, "חפירות" במרתפי המוזיאון, בצד ההדהוד לספריה האפופה באזכור לספריות עבר, לארכיונים, לדיאלוג בין חוץ לפנים, ההדהוד למאפיינים הארכיטקטוניים של המשכן, והתחושה שבבואך עדיו, הנך עולה ברגל אל מקום שיש בו מן הקדושה. כל אלה יוצרים מארג עדין לעתים בולט לעין לעתים סמוי.

תודה ליניב שפירא, מנהל ואוצר ראשי

קטלוג התערוכה

 

[1] במסמכי ארכיון ישנים מופיע שמו של חיים אתר בשם לידתו חיים אפתקר.

יובל דניאלי, אנדרטה Monument אוצר: יוסי וסיד גלריה זוזו להנעה חברתית Zuzu Gallery נעילה: יום שבת 30.3.19

Yuval Danieli 01.jpg
יובל דניאלי, מלאכי שרת, אקריליק על בד, 1987, קרדיט צלם: תמי סואץ

בתערוכה "אנדרטה" של האמן יובל דניאלי בגלריה זוזו שבעמק חפר מוצג חתך עבודות המורכב מעבודתו הממושכת וארוכת השנים. לפועלו של דניאלי, שחי ופועל בקיבוץ המעפיל שבעמק חפר, התוודעתי בזמנו באמצעות התערוכה המקיפה "דרכי זיכרון" והקטלוג המרשים "רק אשר אבד לי – קנייני לעד" יובל דניאלי אמן וארכיונאי, המשכן לאמנות עין חרוד באוצרותו של יניב שפירא, 2009.

דניאלי כפי שכותב אוצר התערוכה יוסי וסיד, "בונה את פעולתו האמנותית דרך חקירה ואספנות סקרניים של מוטיבים מקומיים ואוניברסליים, סדורים במילון מושגים אישי ומוקפד המשמש כבסיס למתווים ולמחשבה. התערוכה מתמקדת בחמישה מהמושגים:  ניו יורק, א.ד. גורדון, בית עלמין, פרש, דרכים.

Yuval Danieli 05.jpg
יובל דניאלי, מחיר הניצחון, עץ, נחושת ובד, 1987
קרדיט צלם: תמי סואץ

בעבודותיו, פוסע דניאלי לאורך השנים בנתיב רב מהמורות, מרקמים וצבע, שמאפיין את תהליכי ההתהוות וההתפרקות של הרעיון הקיבוצי. פאתוס מהפכנות סוציאליסטי, חתירה להגשמת ערכים של שוויון ושיתוף, תקוות ההומניזם, שאיפות תנועתיות ואתגרים כלכליים וחברתיים של הקהילה, כל אלו משמשים השראה ורקע ליצירתו. דניאלי חוזר ומשתמש באלמנטים מתוך שפת דימויים שיצר, כמו שדרת הברושים, הפׇּרׇש והצבר, סמלים ארצישראליים הטעונים אצלו במשמעות וזיכרון אישי".

עבודה מרשימה, פסל שתכנן דניאלי עבור חלל הגלריה, ומסמל אנדרטה. הפסל, "זיכרון ברושים",  נע על רצף של מגוון תחושות שבין הטקסי לסמלי, וכדברי וסיד: "האנדרטה אינה נעה עם הזמן אלא מציינת אותו כתמרור, לטוב ולרע; מנציחה חלומות שהתגשמו והוחמצו לאורך מסלול חיינו המתקצרים."[1]

ולבסוף, ציטוט מדבריו של דניאלי בקטלוג התערוכה במשכן עין חרוד: "מאז שנות השבעים אני עוסק באספנות או ארכיונאות בהקשרים של עבודתי האמנותית. העבודה הזו כוללת אייקונים, סמלים וכתבי יד שאני רותם ליצירה שלי. מרגע שרתמתי אותם אני מטפל בהם בדרכים שונות. אינני נוטש אותם. מגדל המים יכול לעמוד על תלו, לרחף או להיות שכוב על הקרקע; דמותו של א"ד גורדון מופיעה כדמות פטריארכלית או כאב קדמון…; וכך גם הבית, הברוש או הפרש. גם אם חשבתי שאני עוזב דימוי זה או אחר, יש והוא חוזר, מגלה נוכחות, בשינוי צורה או משמעות". [2]

קיבוץ שוכב קיבוץ עומד.jpg
יובל דניאלי, קיבוץ שוכב קיבוץ עומד

גלריה זוזו, רחוב גשר העץ 46, פארק תעשיות עמק חפר

 

 

[1] תודה לתמי סואץ ולרותם על העברת חומרי התערוכה

[2] יניב שפירא, "רק אשר אבד לי – קנייני לעד" יובל דניאלי אמן וארכיונאי, קטלוג התערוכה "דרכי זיכרון", המשכן לאמנות עין חרוד 2009.

"לצאת החוצה, לעזוב תודעה פנימית" הברביזון החדש – חזרה לחיים, משכן עין חרוד; אוצר: יניב שפירא 21.1.2017-29.4.2017

ורך התערוכה "ברביזון החדש – חזרה לחיים" המוצגת במשכן עין חרוד, נעה סביב מספר צירים – ישראל, רוסיה/בריה"מ, צרפת (ברביזון); פרט מול קבוצה; קלאסי מול קונספטואלי, ישן מול חדש, והמתח הקיים ביניהם.

בתערוכה מרהיבה זו מוצגות חמש אמניות ילידות בריה"מ/רוסיה: זויה צ'רקסקי-נאדי, אולגה קונדינה, נטליה זורבובה, אסיה לוקין ואנה לוקשבסקי הקוראות לעצמן הברביזון החדש. אמניות אלה בוגרות המדרשה לאמנות בבית ברל/בצלאל, ואקדמיות לאמנות במוסקבה, קייב, סנט פטרסבורג וליטא, נוסעות ברחבי הארץ ומציירות מראות ונופים מתוך התבוננות. הציורים עזי הצבע, עשויים ביד בוטחת ובמגוון טכניקות, ומתעדים את שולי החברה – השכונות הדלות והמוזנחות בדרום תל אביב – שכונת נווה שאנן והתחנה המרכזית החדשה, והאוכלוסייה המאפיינת  אותן – עולים חדשים, אוכלוסייה ותיקה קשת יום, פועלים, זנות;  בצד תיאורים של כיכר רבין, שכונת עג'מי ביפו, בת ים, העיר התחתית בחיפה, סמטאות ירושלים; ישובים בפריפריה כרהט וחורה בנגב, השוק הבדואי בבאר שבע, הקיבוצים ברעם ועין חרוד בצפון. החוויה כאן היא ראשונית, חקר והסתכלות על ישראל כמקום צבעוני ותוסס. ערים אירופאיות בהן מוסקבה, ברלין, דיסלדורף, פריז ולונדון, מקבלות אף הן ייצוג בציורי האמניות. המפגשים עם האנשים ברחוב, השיחה עמם הם חלק משמעותי בחוויית הציור של האמניות.

התערוכה עצמה מתקיימת במתח מתמיד בין עבודות קטנות על נייר לבין ציורי שמן גדולים; בהם מופיעים אותם נושאים מנקודות מבט של חמש אמניות שונות

 מקור השם

מקור השם הברביזון החדש מתייחס לקבוצת ציירים שפעלו בכפר ברביזון בצרפת בין השנים 1830 לבין 1870 בקירוב. ציירי האסכולה (ביניהם ז'אן-בפסטיסט קאמי קורו, תאודור רוסו, ז'אן פרנסואה מילה ושארל פרנסואה דוביני) האמינו שיש לצאת מהסטודיו, לצייר בטבע ולחזור לסגנון הריאליסטי. אמנים אלה, הפנו עורף לזרם הרומנטי, ולדימוי האמן המתבודד והמיוסר שעלה באירופה באותה תקופה, ושאבו השראה מציורי הנוף הכפרי של ג'ון קונסטבל הבריטי שיצירותיו הוצגו ב-1824 בתערוכה בפריס.[1] נשות ברביזון החדש, בדומה לציירי אסכולת ברביזון מאמינות ביציאה מחוץ לסטודיו, בציור מתוך התבוננות, בחיפוש, ללכת עם "תחושות הבטן", ולחזור לציור, למחוות היד, לצבע. החזרה לציור בחוץ, בנוף אורבני או בטבע, החלה בעקבות תהליכים שונים שעברו האמניות. צ'רקסקי-נאדי וחברותיה  אשר הגיעו ממורשת של ציור קלאסי, אקדמי, הרגישו שהעיסוק והלימוד במדרשה בית ברל, התקיים אך ורק במסגרת השיח המושגי והביקורתי, וחיפשו אחר נתיב אחר, חזרה לציור מתוך התבוננות בהתאם לחניכות שלהן בבריה"מ/רוסיה.

ביחד ולחוד – "תהליך של דו-שיח ופרשנות"

 אמניות הברביזון החדש ניכרות בכוח שלהן כקבוצה, ועם זאת ניתן להבחין בייחוד של כל אחת מהן – בשפה האמנותית ובנטיות הציוריות.

זויה צ'רקסקי-נאדי למדה בבית הספר לאמנות בקייב והתמקדה בציור אקדמי וקלסי. מפגשה עם האמנות הישראלית בעלותה ארצה ב-1991 נחווה כפער גדול: "במשך שנתיים המשכתי להכין תרגילים שחברות שלחו לי מאוקראינה. תרגלתי המון עד שהרגשתי שאני יודעת מספיק". [2] צ'רקסקי-נאדי למדה בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ובמדרשה לאמנות בבית ברל וזוהתה עם קו ביקורתי ומתריס. המפנה ביצירתה חל דווקא בשיא הצלחתה, כשהרחיקה לברלין ונפגשה שם עם האמן והאקטיביסט הרוסי אבדיי טר-אוגניאן Avdey Ter-Oganyan): [3] "המפגש החזיר אותי לנקודת התחלה אבל גם עורר אותי לתובנות חדשות. הבנתי שעלי לחזור לציור של המציאות".

צ'רקסקי-נאדי עברה בשנים האחרונות לצייר בצבעי שמן, המתאים לדעתה יותר לציור. ציוריה נעים בין דיוקנאות המציגים חברים קרובים ואת בן זוגה, לבין טבע דומם, ובין ציור בחוץ לבין ציור בסטודיו.

נטליה זורבובה, בוגרת לימודי אמנות באקדמיה במוסקבה, נטשה את הציור סמוך לסיום הלימודים: "התביישתי לצייר בצורה אקדמית, האמנתי שהציור מת, שהוא שייך לעבר", היא מסבירה. זורבובה עלתה לישראל עם משפחתה ב-2004 והם התיישבו בבאר שבע. על קליטתה שם היא מספרת: "חווית הלבד עוררה אצלי צורך בדיאלוג. היתה חסרה לי אינטראקציה לא רק בציור או על ציור אלא גם בחיים". עבודותיה באותה תקופה עסקו בסקיצות ממוחשבות שצוירו מהזיכרון ובאסתטיקה גרפית ומנוכרת והועלו על בדים גדולים ממדים.[4] במקביל החלה לרשום סקיצות יומיות שתיארו את שגרת יומה ופרסמה אותם בלייבג'ורנל.[5]  זורבובה מספרת שהבינה בהדרגה שאין לה צורך להמציא את עצמה מחדש, ושהיא יכולה להשתמש בידע שרכשה בלימודיה ברוסיה". ציורי יומיום אלה פתחו, בדיעבד, צוהר לפרק הציורי העכשווי שלה.

אולגה קונדינה, עלתה ב-1991, תחילה חיה בירושלים, ולאחר מכן קבעה את מגוריה בראש פינה. על תחושותיה באותה עת היא אומרת: דווקא בתקופה זו, מתוך הבידוד היחסי, גיליתי שפה חדשה – יותר מופשטת ומינימליסטית". קונדינה למדה בגיל עשר בסטודיו של יורי זלוטניקוב (Yuri Zlotnikov),[6] שהשפיע על סגנון הציור שלה בצורה מכרעת. בהשפעתו היא פיתחה ביטוי סמי-מופשט, המתקבל משילוב בין כתמים, צבעים וצורות ושנוגד את הביטוי הקלסי והריאליסטי שלמדה מאוחר יותר בבית הספר ובאקדמיה לאמנות במוסקבה.

אסיה לוקין למדה בבית הספר לאמנות בסנט פטרסבורג, וחיפשה ביטוי ציורי חופשי וכן יותר. בשיעוריו הפרטיים של סלומון רוסין (Solomon Rossin)[7] נחשפה לסגנון ציור שונה: "רוסין צייר את החיים האמתיים, הוא היה לוקח אותנו לצייר הומלסים ושיכורים ברחובות, וכן לבתי חולים ובתי משוגעים. הוא זה שחולל אצלי את השינוי הגדול". לוקין עלתה לישראל ב-1990 וקבעה את מושבה בירושלים. במהלך לימודיה בבצלאל התוודעה לאמנות עכשווית והתנסתה בפיסול מונומנטלי, בווידאו-ארט ובמיצבים. בבצלאל גם פגשה את דדי בן שאול, שחשף בפניה את תורת הצבע והאור הישראליים. במהלך שהות-אמן בפריז, התוודעה מחדש לציור המסורתי ממנו בהתרחקה, וחזרה ל'ציור מהתבוננות' בלובר. מאז הגעתה לישראל למדה לוקין ציור ורישום אצל סשה אוקון ובהשפעתו גם נחשפה ליצירותיהם של אמני 'חוג ארפייב' (Arefyev's Circle):[8] קבוצת אמנים שיצרו מחוץ למערכת הרשמית של האמנות הסובייטית, שנשלטה על ידי המדינה.

אנה לוקשבסקי למדה ציור במסגרות שונות בליטא, עלתה ארצה ב-1997, למדה עיצוב בבצלאל ולאחר מכן לימודי אמנות במדרשה לאמנות בבית ברל. המפגש עם אמנות מושגית ועכשווית בארץ, חבר לצורך באימוץ זהות חדשה: "לחמתי בעובדה שאני יודעת איך לצייר, עם הידיעה שיש לי בסיס אקדמי, בסביבה הישראלית נתפסו אלה כ'רוסי', שמרני, אנכרוניסטי.

לוקשבסקי מספרת שתיאורי דמויות משולי החברה, אותם איתרה בין השאר ברשת החברתית, חדדו עבורה את עניינה בציורי דיוקן. הציור ממסך המחשב הוביל אותה למפגשים בלתי אמצעיים עם דמויות של העוברים ושבים ברחוב ומשם ל'ציור מהתבוננות'. "לקח לי זמן להשלים עם ההכרה שיש לי קלף אחר בידיים", היא מספרת על החזרה לסגנון הציור הישיר.

הגלגולים הביוגרפיים והאמנותיים של אמניות אלה, חיפושיהן אחר זהות תרבותית ושפה אמנותית וכמיהתן לשיח מפרה – מצאו מענה בהתלכדות קבוצתית. כבר למעלה משש שנים נפגשות חברות הברביזון החדש בתדירות, מחליטות יחד על פרויקטים משותפים, מחוות דעה משותפת לגבי ציור ומציגות יחד בעולם ובארץ.

דיוקנאות נשים.jpg

דיוקנאות נשים

הייחוד

אם כך מה חדש אצל נשות ברביזון – החידוש שבשלו הן "זכו" תחילה לביקורות נוקבות מצוי בנושאים שאותן בוחרות אמניות הקבוצה להציג על הבד. האמניות הואשמו בכך שמבטן הוא מבט מהצד, מבט קולוניאליסטי-רומנטי, המטשטש את עליבות החיים וצובע אותם בברק. יניב שפירא מנהל משכן עין חרוד ואוצר התערוכה אומר שהן מביאות דבר חדש עמוק ואחר לאמנות הישראלית, ומשיחותיו עמן בולטת העובדה שהן לא אמניות "חברתיות" כפי שנהוג או מקובל או נוח להציג אותן. מה שמייחד אותן הוא העיסוק בחמלה אנושית נושא העובר כחוט השני בתקופות שונות בתולדות האמנות

בשנות ה-80 של המאה ה-20, אנו מוצאים חזרה לציור הדשן, הריאליסטי המתכתב עם החוץ, אם במקרה של הציור הגרמני הניאו אקספרסיוניסטי – יורג אימנדורף, הלמוט מידנדורף, ריינר פטינג או באשר לאמני אסכולת לונדון – בעיקר פרנק אוורבורך, ליאון קוסוף ומייקל אנדרוז. עבודותיהם של אמנים אלה ואחרים, מייצגות היבטים מעניינים במגמת ה"חזרה לציור" שהופיעה באירופה ובארצות-הברית, כריאקציה לאמנות המינימליסטית והמושגית של שנות ה־60 וה־70. חזרה זו לציור אפשרה "לגיטימציה" והתבוננות אחרת גם בארצנו שעדיין היתה טעונה בשנות ה-80 וה-90 בתפיסה של "דלות החומר", ומורשתה.קיבוץ (2).jpg

קיבוץ

En plein air

למושג en plein air מתייחסים כ'ציור באוויר הפתוח', 'ציור מהמציאות' ו'ציור מהחיים' ו'ציור מהתבוננות'; זה האחרון הוא המועדף על חברות הברביזון החדש. העדפה סמיוטית זו כותב יניב שפירא במאמרו, ראויה לתשומת לב מיוחדת, שכן היא עשויה ללמד על הבכורה שמייחסות אמניות אלה לפעולה הציורית ולתוצאה המתקבלת על הנייר או הבד, על פני הנאמנות למציאות כפי שהיא נגלית לעין.[9]

אמנות על אמנות/ניכוס/ציטוט – שאלות של ייצוג

אחד מתווי ההיכר של קבוצת הברביזון החדש הוא ציור של מקטרת ומתחתיה הכיתוב "Cest une pipe" (זו מקטרת). וזאת באנלוגיה לציורו הידוע של מגריט "זו לא מקטרת"; "בגידת הדימויים. [10]ציור זה היה בין 22 הציורים שנכללו בתערוכת היחיד הראשונה של מגריט באמריקה, בגלריית ג'וליאן לוי NY ינואר 1936. העבודה נרכשה מאוחר יותר ע"י אחד מתומכיו הראשונים של מגריט, Geert van Bruaene. זה היה אחראי במידת מה לאימאז' שכן ב-1922, בתערוכה בבריסל בגלרי די פרלמנט, הוא השתמש להצגה לוח עליו נכתב Ceci n’est pas de l’art, אימוץ ללא ספק של כותרת של הספר של דידרו Ceci n’est pas un conte .[11]

במקטרת של צ'רקסקי-נאדי הכיתוב "זוהי מקטרת" אומר, שפירא, מלמד על גישתן החמקמקה של הברביזון החדש לייצוג המציאות – אמת או בדיה, ציטוט או העתק. הללו מקבלים יתר תוקף בציטוט יצירות מופת כמעשה שבשגרה: בסטודיות של כל אחת מהן ניתן למצוא גלויות של גדולי האמנים בבחינת תחליף למקור ובביקוריהן במרכזי אמנות באירופה הן מקפידות לבקר במוזיאונים ולרשום סקיצות של יצירות מובחרות.

ההכתבות עם גדולי האמנים המודרניסטים  בתולדות הציור המערבי – מאנה, סזאן, גוגין, ואן גוך, טולוז לוטרק מאטיס, פיקסו, בצד אמנים רוסיים נונקונפורמיסטים, יוצרת דיאלוג בין זמן עבר להווה בשפה ציורית עכשווית. ההתבוננות ביצירות עבר וניכוסן למכלול של יצירה עכשווית נעשים בהקשרי הנטיות האמנותיות ולשפה האישית של כל אחת מחברות הקבוצה.

התחנה המרכזית החדשה.jpg

התחנה המרכזית החדשה

ולבסוף,

התערוכה הברביזון החדש – חזרה לחיים, מסכמת את המהלכים של האמניות כקבוצה, מתחילת דרכן ועד היום. היא מאפשרת מבט רחב וכולל על יצירתן וכן הקשרים בין הנושאים ונקודות המבט האופייניות להן, ומבקשת להצביע על הציור שלהן כאופציה ממשית בשדה הציור הישראלי ברעננות, הרלוונטיות והאקטואליות. ציור של "ציירות מתבוננות", של "יד משוחררת". "כשהתחלתי לשחרר את היד", סיפרה צ'רקסקי-נאדי לשפירא, "נזכרתי פתאום שאני אמנית מפני שאני אוהבת לצייר… לפתע חזרתי למצוא עניין מחודש בכל דבר. אז גם הבנתי שככל שאני מתקדמת, אני מבינה טוב יותר את פועלם של ציירים אחרים". ברוח זו יש להבין את הציור של הברביזון החדש.[12]

 

 שכונת נוה שאנן

כפר חורה.jpg

כפר חורה

[1] S. Adams, Barbizon Scholl and the origins of impressionism London 1994

[2] הברביזון החדש השיבה לחיים, קטלוג התערוכה, משכן לאמנות עין-חרוד, עורך הקטלוג: יניב שפירא. הערה 3, עמ'  11 במאמרו של יניב שפירא, להתבונן ב'ציור מהתבוננות', מתוך שיחות של האמניות עם המחבר, ספטמבר-דצמבר 2016.

[3] שם, הערה 4, אבדיי טר-אוגניאן, יליד 1961. צייר רוסי, פיתח שיטה לפיה הוא מעתיק ציורים מודרניסטים ידועים במסווה של אמן פרובינציאלי.

[4] שם, הערה 5. עבודות אלה הוצגו בתערוכה נטליה זורבובה, כמיהה לאגם. אוצר: חיים מאור, אוניברסיטת בן גוריון בנגב 2010.

[5] שם, הערה 6. לייבג'ורנל הוא אתר קהילתי, הוקם בשנת 1999, ומאפשר למשתמשים בו לפרסם בלוגים ותמונות. בין הפופולריים כיום ברוסיה.

[6] שם, הערה 7. יורי זלוטניקוב (1930-2016) היה אחד מחלוצי האמנות המופשטת בבריה"מ שלאחר סטלין. נחשב לאחד מאבות האמנות הנונקונפורמיסטית ברוסיה.

[7] שם, הערה 8. סלומון רוסין, יליד 1937, הינו ממיצגי הזרם הלא רשמי ששלט באמנות הסובייטית בין שנות ה-60 לבין שנות ה-80. עוסק בציוריו בגורל האדם הבודד בעולם המודרני.

[8] שם, הערה 9.

[9] שם. הערה 11. מושג המזוהה בעיקר עם אמני אסכולת ברביזון, צרפת.

[10] על מגריט, פוקו והיצירה – ראו פוסט בבלוג ובפייסבוק https://zivakoort.com/2016/10/28/%D7%9E%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%98-  28.10.2016  /

[11] René Magritte… La trahison des images au Centre Pompidou de Paris Du 21 septembre 2016 au 23 janvier 2017
[12] י. שפירא, שם, עמ' 6-11.