"אמנו רוסיה, אבינו סטאלין…."

adolf_strakhov_the_emancipated_woman_is_building_socialism_2_1
Adolf Strakhov, Emancipated Woman – Build Socialism!, 1926, Lithograph on paper, The David King Collection, Tate

היום האחד במאי, יש מן הסתם שעדיין חוגגים יום זה ומניפים את הדגל האדום! כאן המקום לומר בכנות: בילדותי, כבת לעובד עיתון "דבר" ואיש מפלגת העבודה דאז, התנשא לו בגאון ביום זה במרפסת ביתנו דגל ישראל ולצדו, הדגל האדום.

שנת 2017 ציינה מאה שנה למהפכת אוקטובר. המהפכה הביאה עמה תקוות, כאוס, הרואיות וטרגדיה שכן האימפריה הרוסית הפכה לבריה"מ, עברה מהפיכות, מלחמת אזרחים, רעב, דיקטטורה ופלישה נאצית, ובה בעת תרבות ויזואלית חדשה עלתה ושינתה את מארג חיי היום יום.

תערוכות רבות ומגוונות הוצגו ועדיין מוצגות בשנה זו לציון מאה שנים למהפכה.

במוזיאון תל אביב הוצגה התערוכה:

Total Red  צילום סובייטי אוצרת: רז סמירה                                                            לרגל ציון מאה שנים למהפכה הרוסית של 1917 הציג המוזיאון מבחר תצלומים שצולמו בידי צלמים סובייטים מהשורה הראשונה, בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה–20. האוסף אפשר לעקוב אחר התפתחות הצילום הרוסי על רקע המהפכה והמאורעות שבעקבותיה, ואת גדולתו של הצילום כמתעד את המציאות ויכולתו להתערב בעיצובה. בתערוכה הוצגו צילומים של עמנואל אבזריחין, מקס אלפרט, גיאורגי זלמה, יבגני חלדיי, יעקוב חליפ, סימון פרידלנד, אלכסנדר רודשנקו ועוד.  התערוכה נערכה בשיתוף הפקולטה לעיצוב, המכון הטכנולוגי חולון, והוצגה במקביל לתערוכה Total Red: Design” במכון.[1]

ועדיין מוצגת התערוכה (עד 12.5):

מוזיקה אסורה: תקליטי רנטגן בברית המועצות, 1946 – 1964 אוצריםסטיבן קוטס, פול הרטפילד אוצרות אחראיות: מאירה יגיד חיימוביץ, מאיה ויניצקי                                   בין שנות הארבעים לבין שנות השישים ייצרו בברית המועצות באופן מחתרתי עותקים לא חוקיים של מוזיקה פופולרית אסורה ומצונזרת שנחרטה על שקפי רנטגן מבתי חולים. ייצור התקליטים — שכללו ג׳אז ורוקנרול, מוזיקת מהגרים, שירי כלא ושירי צוענים — היה כרוך בסיכון אישי. בתערוכה מוצגים תקליטי הרנטגן, פרטי וינטג׳ תקופתיים, רישומים סטיריים וראיונות עם פעילים, ולצדם סרטים שהופקו בשנים האחרונות העוסקים בקשר בין צנזורה ובין חופש ביטוי מוזיקלי, לא רק בברית המועצות אלא גם במאלי, קמבודיה, איראן ובמזרח התיכון.[2]

Total Red Design עיצוב חפצים סובייטים בית האמנים אלחריזי 9, תל אביב                      אוצרות: סוניה אוליטסקי, דנה אריאלי, נאדיה באקורדז'ה                                          התערוכה הוקדשה למקום של עיצוב חפצים סובייטים ולקשרים וההקשרים שבין אידיאלוגיה לבין עיצוב: המרחב הפרטי-ביתי – חפצים יומיומיים בבית המשפחה הסובייטית בצד המרחב הציבורי – חפצים הקשורים למהפכת אוקטובר ולאחריה.[3]

תערוכות הוצגו כמובן מחוץ לארצנו, ברוסיה ובאירופה. ברצוני לציין תערוכה נוספת שהוצגה בטייט מודרן בלונדון –Red Star Over Russia A Revolution in Visual Culture 1905-1955                                                                                                                    התערוכה עסקה בהיסטוריה הוויזואלית הדרמטי של רוסיה ובריה"מ בין השנים 1905 ועד למותו של סטאלין – כפי שנתפסה ונראתה דרך עיניהם של אמנים, מעצבים וצלמים.

בלב התערוכה, אוסף עצום ויוצא דופן של הצלם והמעצב הגרפי דויד קינג (1943-2016). הפריטים באוסף – מעל 250,000 פריטים, קשורים לתקופה זו בה קינג עבד עדיין ב- Sunday Times Magazine (שנות ה-70 של המאה הקודמת). בתערוכה הוצגו פוסטרים של תעמולה, צילומים והדפסים, המאפשרים מסע דרך תקופה רבת משמעות בהיסטוריה העולמית. חלקם נושאים עדיין עקבות של צנזורה של המדינה, והם כוללים עבודות משל El Lissitzky, Gustav Klutsis, Dmitri Moor, Aleksandr Deineka, Nina Vatolina and Yevgeny Khalde. [4]

potentailly_needs_cropping_z07666
Photographer Unknown, Preparing for May Day in the Railway Workers' Club, 1929. Purchased 2016. The David King Collection, Tate

[1] http://www.tamuseum.org.il/he/about-the-exhibition/total-red-soviet-photography  התערוכה הוצגה בתאריכים 26 באוקטובר 2017 – 10 במרץ 2018 התערוכה הוצגה במקביל לתערוכת עיצוב במכון הטכנולוגי חולון

[2] http://www.tamuseum.org.il/he/about-the-exhibition/forbidden-music-x-ray-audio-in-the-ussr-1940-1960  11 בינואר 2018 -12 במאי 2018

[3] בית האמנים אלחריזי, תל אביב http://artisthouse.co.il/project/total-red-design-%D7%A2%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%91-%D7%97%D7%A4%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%95%D7%91%D7%99%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94/ נפתחה ב-22 במרץ 2018 – סוף אפריל 2018. בעוד שאלפי ספרים, מאמרים וסרטים עסקו במהפכת אוקטובר ותוצריה, ומעט נכתב ונאצר באשר לחפצי היום יום בברית המועצות.

[4] http://www.tate.org.uk/whats-on/tate-modern/exhibition/red-star-over-russia התערוכה הוצגה בתאריכים 8 בנובמבר 2017 – 18 בפברואר 2018. האוסף של דויד קינג נרכש ע"י הטייט ב-2016.  הצילומים נלקחו מאתר התערוכה בהטייט מודרן.

מהפכה: אמנות רוסית 1917-1932, תערוכה באקדמיה המלכותית, לונדון

הדימוי של לנין רווח באמנות הרוסית. ב-1930, שש שנים לאחר מותו, לנין תואר בפורטרט בעל עוצמה אינטלקטואלית, עובד על כתביו (הכיסא ממול מסמל ריק, כאילו מזמין את האיש שאינו לחבור לשיח).

3507.jpg

The Bolshevik, 1920 by Boris Mikailovich Kustodiev. Photograph: © State Tretyakov Gallery, Moscow

לנין הוצג בפסל עצום בברונזה, התכווץ לדמות קטנטנה, הפך לבד מופשט. הוא הופיע על צלחות אוכל, צעיף לראש או ואזה מפורצלן. לנין, אשר מת בגיל 53, מופיע בקלוז אפ מונומנטלי בארון קבורה אדום פתוח. החולפים ליד הארון הוקטנו בממדיהם בהשוואה לגדלות הדימוי.

המנהיג, מת או חי, מופיע במדיומים ובגדלים שונים.

זה אמור גם לגבי סטלין וטרוצקי, אף שהאחרון נוכח פחות במאגר הדימויים העצום של התערוכה באקדמיה המלכותית- מהפכה: אמנות רוסית 1917-1932 (פניו נחתכו ממעטה הראש). ברם,  אין זו תצוגה של תעמולה קומוניסטית. מה שהופך תערוכה זו לחשובה בהיבטים שונים, ואף חשיבות היסטורית הינו שיש כאן ייצוג של כל סוגי האמנות מתקופה זו. לא רק תוצרים סובייטים – אוטופיות סוציאליסטיות ריאליסטיות, המנונים למכניזציה וסרטים על איכרים הממתינים אסירי תודה להגעת רכבת הקיטור הראשונה, אלא אמנות של האוונגרד גם כן. זו הפעם הראשונה שאנו יכולים לראות את האמנות של המהפכה כולה.

לאחר שהבולשביקים עלו לשלטון באוקטובר 1917, הקבוצה החברתית  שנתפסה כמהפכנית ביותר ברוחה היתה זו של אמנים, מלחינים וסופרים. והשאיפות שלהם – די אפשרי שלראשונה בהיסטוריה – היו בהלימה עם אלה של שליטי המדינה. אלה ואלה האמינו שלאמנות יש מטרה מעבר למהותה כאמנות, ושזה יכול לעזור ליצור מחדש אומה, מפוסטרים וציורי קיר למדים של פועלי בתי החרושת  ואף ספלי טרוצקי מעודנים.

זה היה עולם חדש שבו הכול היה אפשרי – באמנות כבחיים. Spectrum: Flight of Forms של איוון פוני שלחה אותיות קיריליות דרך הצבע הכחול כמו יונים ששוחררו. המאוזוליאום של Alexei Shchusev ללנין הינו היבריד של פירמידה, גיאומטריה סופרמטיסטית ולינאריות קונרדית. Konstantin Yuon תיאר פלנטות  על מישור התמונה המתפשטות לקרני אור צבעוני, כמו הרצועות הריוניסטיות (ייצוג קרני אור)  של הצייר בעל החזון Mikhail Matiushin.8664

New Planet, 1921 by Konstantin Yuon. Photograph: © State Tretyakov Gallery, Moscow/DACS 2017

מעניין לראות עד כמה מהר התפשטו רעיונות חדשים אלה באירופה אף לפני 1917: פיקסו המציא את הקוביזם; קזימיר מלביץ אימץ זאת במוסקבה מס' דקות מאוחר יותר. Aristarkh Lentulov Lentulov and Boris Grigoriev תיארו מנהיגים בולשביקים בדומה לסזאן. יש כיפות בצל פוסט אימפרסיוניסטיות, סמוברים פוטוריסטים והתנסויות בחלל ובקולנוע וצילום. מעל לכל, יש מהפכה גדולה באמנות הרוסית: מהציורים המופשטים הראשונים של קנדינסקי ועד למכונות העפות של טטלין ועד לעיצובי הטקסטיל הקונסטרוקטיביסטיים של ליונוב פופובה. במקום מכובד ישנה הגלריה של מלביץ שבה ה-Supermatist Construction of Colours הנפלאה שלו בולטת בטורקיז, ורוד וצהוב בוהק על לוח לבן. "ריבוע שחור" צף על רקע הריבוע הלבן, באנטיתזה דינמית ביותר לציור פיגורטיבי. ובהאמינם שהדרך היחידה לשרת את העם היתה דרך השפה הבינלאומית של המופשט, פופובה ורודשנקו דחו כל רמז לסימבוליזם, ומלאו את העולם בקונסטרוקטיביזם הגיאומטרי שלהם ומורשת העיגולים הקונצטרים.

ואיך צויר האיכר שלאחר המהפכה? בסרטים, הוא היה גיבור שעורו נצרב בשמש הסובייטית, צועד ושר בשמחה לאחר יום עבודה בשדות או מביע את פליאתו למראה מכונת חליבה חדשה. אך בציורים הוא יכול להיות הכול, מחייל משוחרר עם שלג על מגפיו ועד למערך של מרובעים.  "ריבוע אדום" של מלביץ מקבל ממשות אנושית באמצעות הכותרת שלו: Painterly Realism of a Peasant Woman in Two Dimensions. לא קשה להבחין בכוח החיים המצוי בצורה נעה קדימה זו. נשים עובדות יחפות רגליים סוחבות ומרימות צרורות כבדים, ומחבצות בציוריו הפוטוריסטים של Alexander Deineka, מוקפות במכונות, ונראות כרובוטים למחצה. Isaak Brodsky מציג עובד, כפועלים עזי כוח, חשוף למחצה על פיגום כנגד שמי הלילה – מעין מיכאלאנג'לו רוסי.3664

Suprematist Construction of Colours, 1928-29 by Kazimir Malevich. Photograph: © 2017, State Russian Museum, St Petersburg

אך כשהוא חוזר הביתה, מה הוא יאכל? תפנים ליד מציג ילד עומד ליד שולחן נקי פרט לקרום לחם. זהו אספקט מעניין בתערוכה עצומה זו באוצרות משותפת של Ann Dumas מהאקדמיה המלכותית עם שני פרופסורים לאמנות רוסית ממכון קורטו Courtauld Institute. ניתן להסתכל על רקונסטרוקציה בגודל מהחיים של העיצוב של אל ליסיצקי לדירת הקפסולה של עובד, ומשם לפנות לאימז' של חיים ממשיים במוסקה – ביתם של וטרנים מהצבא האדום.

ליסיצקי עצמו מתואר בצילום נפלא. רודשנקו מצלם את רעו מייאקובסקי, מאן ריי מצלם את אייזנשטיין, עונה לשיחת טלפון דחופה, ו-Meyerhold, במאי התיאטרון הגדול, מופיע בסקיצה היפריאליסטית, ציור בצבעי מים גרפי ובקלוזאפ.

איש מעמד הפועלים מופיע בצורות שונות. "הבולשביק" של Boris Kustodiev מציג ענק נושא דגל אדום צועד מעל העיר המושלגת. ההמונים המלווים את לנין, או צועדים לחופש, הינם כתם חסר פנים. תערוכה זו מציגה בצד דימויי התעמולה, קלוז אפ פתאומי של רוסים חיים: כפריים המעמידים תחנת טלגרף, איכר חוזר הלום קרב מהחזית, שני פילוסופים הולכים דרך יער.4638

Alexander Deineka’s Textile Workers, 1927. Photograph: © State Russian Museum, St Petersburg/DACS

2938

Nikolai Demkov’s Kerchief with portrait of Lenin in the centre and Trotsky’s corner portrait cut out, 1924. Photograph: © Burilin Ivanovo Museum of Local History, Ivanovo

Revolution: Russian Art 1917-1932, The Royal Academy, London until 17 April

Cumming, L.(2017, February 12). Re: Revolution: Russian Art 1917-1932 review- when anything was possible. Royal Academy, London. Retrieved from https://www.theguardian.com/artanddesign/2017/feb/12/revolution-russian-art-1917-1932-review

"לצאת החוצה, לעזוב תודעה פנימית" הברביזון החדש – חזרה לחיים, משכן עין חרוד; אוצר: יניב שפירא 21.1.2017-29.4.2017

ורך התערוכה "ברביזון החדש – חזרה לחיים" המוצגת במשכן עין חרוד, נעה סביב מספר צירים – ישראל, רוסיה/בריה"מ, צרפת (ברביזון); פרט מול קבוצה; קלאסי מול קונספטואלי, ישן מול חדש, והמתח הקיים ביניהם.

בתערוכה מרהיבה זו מוצגות חמש אמניות ילידות בריה"מ/רוסיה: זויה צ'רקסקי-נאדי, אולגה קונדינה, נטליה זורבובה, אסיה לוקין ואנה לוקשבסקי הקוראות לעצמן הברביזון החדש. אמניות אלה בוגרות המדרשה לאמנות בבית ברל/בצלאל, ואקדמיות לאמנות במוסקבה, קייב, סנט פטרסבורג וליטא, נוסעות ברחבי הארץ ומציירות מראות ונופים מתוך התבוננות. הציורים עזי הצבע, עשויים ביד בוטחת ובמגוון טכניקות, ומתעדים את שולי החברה – השכונות הדלות והמוזנחות בדרום תל אביב – שכונת נווה שאנן והתחנה המרכזית החדשה, והאוכלוסייה המאפיינת  אותן – עולים חדשים, אוכלוסייה ותיקה קשת יום, פועלים, זנות;  בצד תיאורים של כיכר רבין, שכונת עג'מי ביפו, בת ים, העיר התחתית בחיפה, סמטאות ירושלים; ישובים בפריפריה כרהט וחורה בנגב, השוק הבדואי בבאר שבע, הקיבוצים ברעם ועין חרוד בצפון. החוויה כאן היא ראשונית, חקר והסתכלות על ישראל כמקום צבעוני ותוסס. ערים אירופאיות בהן מוסקבה, ברלין, דיסלדורף, פריז ולונדון, מקבלות אף הן ייצוג בציורי האמניות. המפגשים עם האנשים ברחוב, השיחה עמם הם חלק משמעותי בחוויית הציור של האמניות.

התערוכה עצמה מתקיימת במתח מתמיד בין עבודות קטנות על נייר לבין ציורי שמן גדולים; בהם מופיעים אותם נושאים מנקודות מבט של חמש אמניות שונות

 מקור השם

מקור השם הברביזון החדש מתייחס לקבוצת ציירים שפעלו בכפר ברביזון בצרפת בין השנים 1830 לבין 1870 בקירוב. ציירי האסכולה (ביניהם ז'אן-בפסטיסט קאמי קורו, תאודור רוסו, ז'אן פרנסואה מילה ושארל פרנסואה דוביני) האמינו שיש לצאת מהסטודיו, לצייר בטבע ולחזור לסגנון הריאליסטי. אמנים אלה, הפנו עורף לזרם הרומנטי, ולדימוי האמן המתבודד והמיוסר שעלה באירופה באותה תקופה, ושאבו השראה מציורי הנוף הכפרי של ג'ון קונסטבל הבריטי שיצירותיו הוצגו ב-1824 בתערוכה בפריס.[1] נשות ברביזון החדש, בדומה לציירי אסכולת ברביזון מאמינות ביציאה מחוץ לסטודיו, בציור מתוך התבוננות, בחיפוש, ללכת עם "תחושות הבטן", ולחזור לציור, למחוות היד, לצבע. החזרה לציור בחוץ, בנוף אורבני או בטבע, החלה בעקבות תהליכים שונים שעברו האמניות. צ'רקסקי-נאדי וחברותיה  אשר הגיעו ממורשת של ציור קלאסי, אקדמי, הרגישו שהעיסוק והלימוד במדרשה בית ברל, התקיים אך ורק במסגרת השיח המושגי והביקורתי, וחיפשו אחר נתיב אחר, חזרה לציור מתוך התבוננות בהתאם לחניכות שלהן בבריה"מ/רוסיה.

ביחד ולחוד – "תהליך של דו-שיח ופרשנות"

 אמניות הברביזון החדש ניכרות בכוח שלהן כקבוצה, ועם זאת ניתן להבחין בייחוד של כל אחת מהן – בשפה האמנותית ובנטיות הציוריות.

זויה צ'רקסקי-נאדי למדה בבית הספר לאמנות בקייב והתמקדה בציור אקדמי וקלסי. מפגשה עם האמנות הישראלית בעלותה ארצה ב-1991 נחווה כפער גדול: "במשך שנתיים המשכתי להכין תרגילים שחברות שלחו לי מאוקראינה. תרגלתי המון עד שהרגשתי שאני יודעת מספיק". [2] צ'רקסקי-נאדי למדה בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ובמדרשה לאמנות בבית ברל וזוהתה עם קו ביקורתי ומתריס. המפנה ביצירתה חל דווקא בשיא הצלחתה, כשהרחיקה לברלין ונפגשה שם עם האמן והאקטיביסט הרוסי אבדיי טר-אוגניאן Avdey Ter-Oganyan): [3] "המפגש החזיר אותי לנקודת התחלה אבל גם עורר אותי לתובנות חדשות. הבנתי שעלי לחזור לציור של המציאות".

צ'רקסקי-נאדי עברה בשנים האחרונות לצייר בצבעי שמן, המתאים לדעתה יותר לציור. ציוריה נעים בין דיוקנאות המציגים חברים קרובים ואת בן זוגה, לבין טבע דומם, ובין ציור בחוץ לבין ציור בסטודיו.

נטליה זורבובה, בוגרת לימודי אמנות באקדמיה במוסקבה, נטשה את הציור סמוך לסיום הלימודים: "התביישתי לצייר בצורה אקדמית, האמנתי שהציור מת, שהוא שייך לעבר", היא מסבירה. זורבובה עלתה לישראל עם משפחתה ב-2004 והם התיישבו בבאר שבע. על קליטתה שם היא מספרת: "חווית הלבד עוררה אצלי צורך בדיאלוג. היתה חסרה לי אינטראקציה לא רק בציור או על ציור אלא גם בחיים". עבודותיה באותה תקופה עסקו בסקיצות ממוחשבות שצוירו מהזיכרון ובאסתטיקה גרפית ומנוכרת והועלו על בדים גדולים ממדים.[4] במקביל החלה לרשום סקיצות יומיות שתיארו את שגרת יומה ופרסמה אותם בלייבג'ורנל.[5]  זורבובה מספרת שהבינה בהדרגה שאין לה צורך להמציא את עצמה מחדש, ושהיא יכולה להשתמש בידע שרכשה בלימודיה ברוסיה". ציורי יומיום אלה פתחו, בדיעבד, צוהר לפרק הציורי העכשווי שלה.

אולגה קונדינה, עלתה ב-1991, תחילה חיה בירושלים, ולאחר מכן קבעה את מגוריה בראש פינה. על תחושותיה באותה עת היא אומרת: דווקא בתקופה זו, מתוך הבידוד היחסי, גיליתי שפה חדשה – יותר מופשטת ומינימליסטית". קונדינה למדה בגיל עשר בסטודיו של יורי זלוטניקוב (Yuri Zlotnikov),[6] שהשפיע על סגנון הציור שלה בצורה מכרעת. בהשפעתו היא פיתחה ביטוי סמי-מופשט, המתקבל משילוב בין כתמים, צבעים וצורות ושנוגד את הביטוי הקלסי והריאליסטי שלמדה מאוחר יותר בבית הספר ובאקדמיה לאמנות במוסקבה.

אסיה לוקין למדה בבית הספר לאמנות בסנט פטרסבורג, וחיפשה ביטוי ציורי חופשי וכן יותר. בשיעוריו הפרטיים של סלומון רוסין (Solomon Rossin)[7] נחשפה לסגנון ציור שונה: "רוסין צייר את החיים האמתיים, הוא היה לוקח אותנו לצייר הומלסים ושיכורים ברחובות, וכן לבתי חולים ובתי משוגעים. הוא זה שחולל אצלי את השינוי הגדול". לוקין עלתה לישראל ב-1990 וקבעה את מושבה בירושלים. במהלך לימודיה בבצלאל התוודעה לאמנות עכשווית והתנסתה בפיסול מונומנטלי, בווידאו-ארט ובמיצבים. בבצלאל גם פגשה את דדי בן שאול, שחשף בפניה את תורת הצבע והאור הישראליים. במהלך שהות-אמן בפריז, התוודעה מחדש לציור המסורתי ממנו בהתרחקה, וחזרה ל'ציור מהתבוננות' בלובר. מאז הגעתה לישראל למדה לוקין ציור ורישום אצל סשה אוקון ובהשפעתו גם נחשפה ליצירותיהם של אמני 'חוג ארפייב' (Arefyev's Circle):[8] קבוצת אמנים שיצרו מחוץ למערכת הרשמית של האמנות הסובייטית, שנשלטה על ידי המדינה.

אנה לוקשבסקי למדה ציור במסגרות שונות בליטא, עלתה ארצה ב-1997, למדה עיצוב בבצלאל ולאחר מכן לימודי אמנות במדרשה לאמנות בבית ברל. המפגש עם אמנות מושגית ועכשווית בארץ, חבר לצורך באימוץ זהות חדשה: "לחמתי בעובדה שאני יודעת איך לצייר, עם הידיעה שיש לי בסיס אקדמי, בסביבה הישראלית נתפסו אלה כ'רוסי', שמרני, אנכרוניסטי.

לוקשבסקי מספרת שתיאורי דמויות משולי החברה, אותם איתרה בין השאר ברשת החברתית, חדדו עבורה את עניינה בציורי דיוקן. הציור ממסך המחשב הוביל אותה למפגשים בלתי אמצעיים עם דמויות של העוברים ושבים ברחוב ומשם ל'ציור מהתבוננות'. "לקח לי זמן להשלים עם ההכרה שיש לי קלף אחר בידיים", היא מספרת על החזרה לסגנון הציור הישיר.

הגלגולים הביוגרפיים והאמנותיים של אמניות אלה, חיפושיהן אחר זהות תרבותית ושפה אמנותית וכמיהתן לשיח מפרה – מצאו מענה בהתלכדות קבוצתית. כבר למעלה משש שנים נפגשות חברות הברביזון החדש בתדירות, מחליטות יחד על פרויקטים משותפים, מחוות דעה משותפת לגבי ציור ומציגות יחד בעולם ובארץ.

דיוקנאות נשים.jpg

דיוקנאות נשים

הייחוד

אם כך מה חדש אצל נשות ברביזון – החידוש שבשלו הן "זכו" תחילה לביקורות נוקבות מצוי בנושאים שאותן בוחרות אמניות הקבוצה להציג על הבד. האמניות הואשמו בכך שמבטן הוא מבט מהצד, מבט קולוניאליסטי-רומנטי, המטשטש את עליבות החיים וצובע אותם בברק. יניב שפירא מנהל משכן עין חרוד ואוצר התערוכה אומר שהן מביאות דבר חדש עמוק ואחר לאמנות הישראלית, ומשיחותיו עמן בולטת העובדה שהן לא אמניות "חברתיות" כפי שנהוג או מקובל או נוח להציג אותן. מה שמייחד אותן הוא העיסוק בחמלה אנושית נושא העובר כחוט השני בתקופות שונות בתולדות האמנות

בשנות ה-80 של המאה ה-20, אנו מוצאים חזרה לציור הדשן, הריאליסטי המתכתב עם החוץ, אם במקרה של הציור הגרמני הניאו אקספרסיוניסטי – יורג אימנדורף, הלמוט מידנדורף, ריינר פטינג או באשר לאמני אסכולת לונדון – בעיקר פרנק אוורבורך, ליאון קוסוף ומייקל אנדרוז. עבודותיהם של אמנים אלה ואחרים, מייצגות היבטים מעניינים במגמת ה"חזרה לציור" שהופיעה באירופה ובארצות-הברית, כריאקציה לאמנות המינימליסטית והמושגית של שנות ה־60 וה־70. חזרה זו לציור אפשרה "לגיטימציה" והתבוננות אחרת גם בארצנו שעדיין היתה טעונה בשנות ה-80 וה-90 בתפיסה של "דלות החומר", ומורשתה.קיבוץ (2).jpg

קיבוץ

En plein air

למושג en plein air מתייחסים כ'ציור באוויר הפתוח', 'ציור מהמציאות' ו'ציור מהחיים' ו'ציור מהתבוננות'; זה האחרון הוא המועדף על חברות הברביזון החדש. העדפה סמיוטית זו כותב יניב שפירא במאמרו, ראויה לתשומת לב מיוחדת, שכן היא עשויה ללמד על הבכורה שמייחסות אמניות אלה לפעולה הציורית ולתוצאה המתקבלת על הנייר או הבד, על פני הנאמנות למציאות כפי שהיא נגלית לעין.[9]

אמנות על אמנות/ניכוס/ציטוט – שאלות של ייצוג

אחד מתווי ההיכר של קבוצת הברביזון החדש הוא ציור של מקטרת ומתחתיה הכיתוב "Cest une pipe" (זו מקטרת). וזאת באנלוגיה לציורו הידוע של מגריט "זו לא מקטרת"; "בגידת הדימויים. [10]ציור זה היה בין 22 הציורים שנכללו בתערוכת היחיד הראשונה של מגריט באמריקה, בגלריית ג'וליאן לוי NY ינואר 1936. העבודה נרכשה מאוחר יותר ע"י אחד מתומכיו הראשונים של מגריט, Geert van Bruaene. זה היה אחראי במידת מה לאימאז' שכן ב-1922, בתערוכה בבריסל בגלרי די פרלמנט, הוא השתמש להצגה לוח עליו נכתב Ceci n’est pas de l’art, אימוץ ללא ספק של כותרת של הספר של דידרו Ceci n’est pas un conte .[11]

במקטרת של צ'רקסקי-נאדי הכיתוב "זוהי מקטרת" אומר, שפירא, מלמד על גישתן החמקמקה של הברביזון החדש לייצוג המציאות – אמת או בדיה, ציטוט או העתק. הללו מקבלים יתר תוקף בציטוט יצירות מופת כמעשה שבשגרה: בסטודיות של כל אחת מהן ניתן למצוא גלויות של גדולי האמנים בבחינת תחליף למקור ובביקוריהן במרכזי אמנות באירופה הן מקפידות לבקר במוזיאונים ולרשום סקיצות של יצירות מובחרות.

ההכתבות עם גדולי האמנים המודרניסטים  בתולדות הציור המערבי – מאנה, סזאן, גוגין, ואן גוך, טולוז לוטרק מאטיס, פיקסו, בצד אמנים רוסיים נונקונפורמיסטים, יוצרת דיאלוג בין זמן עבר להווה בשפה ציורית עכשווית. ההתבוננות ביצירות עבר וניכוסן למכלול של יצירה עכשווית נעשים בהקשרי הנטיות האמנותיות ולשפה האישית של כל אחת מחברות הקבוצה.

התחנה המרכזית החדשה.jpg

התחנה המרכזית החדשה

ולבסוף,

התערוכה הברביזון החדש – חזרה לחיים, מסכמת את המהלכים של האמניות כקבוצה, מתחילת דרכן ועד היום. היא מאפשרת מבט רחב וכולל על יצירתן וכן הקשרים בין הנושאים ונקודות המבט האופייניות להן, ומבקשת להצביע על הציור שלהן כאופציה ממשית בשדה הציור הישראלי ברעננות, הרלוונטיות והאקטואליות. ציור של "ציירות מתבוננות", של "יד משוחררת". "כשהתחלתי לשחרר את היד", סיפרה צ'רקסקי-נאדי לשפירא, "נזכרתי פתאום שאני אמנית מפני שאני אוהבת לצייר… לפתע חזרתי למצוא עניין מחודש בכל דבר. אז גם הבנתי שככל שאני מתקדמת, אני מבינה טוב יותר את פועלם של ציירים אחרים". ברוח זו יש להבין את הציור של הברביזון החדש.[12]

 

 שכונת נוה שאנן

כפר חורה.jpg

כפר חורה

[1] S. Adams, Barbizon Scholl and the origins of impressionism London 1994

[2] הברביזון החדש השיבה לחיים, קטלוג התערוכה, משכן לאמנות עין-חרוד, עורך הקטלוג: יניב שפירא. הערה 3, עמ'  11 במאמרו של יניב שפירא, להתבונן ב'ציור מהתבוננות', מתוך שיחות של האמניות עם המחבר, ספטמבר-דצמבר 2016.

[3] שם, הערה 4, אבדיי טר-אוגניאן, יליד 1961. צייר רוסי, פיתח שיטה לפיה הוא מעתיק ציורים מודרניסטים ידועים במסווה של אמן פרובינציאלי.

[4] שם, הערה 5. עבודות אלה הוצגו בתערוכה נטליה זורבובה, כמיהה לאגם. אוצר: חיים מאור, אוניברסיטת בן גוריון בנגב 2010.

[5] שם, הערה 6. לייבג'ורנל הוא אתר קהילתי, הוקם בשנת 1999, ומאפשר למשתמשים בו לפרסם בלוגים ותמונות. בין הפופולריים כיום ברוסיה.

[6] שם, הערה 7. יורי זלוטניקוב (1930-2016) היה אחד מחלוצי האמנות המופשטת בבריה"מ שלאחר סטלין. נחשב לאחד מאבות האמנות הנונקונפורמיסטית ברוסיה.

[7] שם, הערה 8. סלומון רוסין, יליד 1937, הינו ממיצגי הזרם הלא רשמי ששלט באמנות הסובייטית בין שנות ה-60 לבין שנות ה-80. עוסק בציוריו בגורל האדם הבודד בעולם המודרני.

[8] שם, הערה 9.

[9] שם. הערה 11. מושג המזוהה בעיקר עם אמני אסכולת ברביזון, צרפת.

[10] על מגריט, פוקו והיצירה – ראו פוסט בבלוג ובפייסבוק https://zivakoort.com/2016/10/28/%D7%9E%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%98-  28.10.2016  /

[11] René Magritte… La trahison des images au Centre Pompidou de Paris Du 21 septembre 2016 au 23 janvier 2017
[12] י. שפירא, שם, עמ' 6-11.