זיקה חייתית, תערוכה קבוצתית, אוצרת ענת גורל-רורברגר, בית האמנים תל אביב, 27.9.2018-17.10.2018

 

התערוכה הקבוצתית "זיקה חייתית" כשמה כן היא, תערוכה בזיקה לבעלי חיים – ממשיים ויצירי הדמיון.

ענת
ענת גורל-רורברגר

בתערוכה שעלתה מתוך אהבת בעלי החיים של האוצרת והאמנית הצלמת ענת גורל- רורברגר, עבודות במדיה שונות – צילומים, רדי מייד, רישום, גזירות נייר, מפות שולחן, מפות ופייטים. העבודות מצויות בתפר שבין טבע לתרבות בחלק מהצילומים חיות מחמד ממשיות ואילו חלקם הכלאות בין בני אנוש לבין חיות או מעשה הכלאה של חיות ובעלי כנף.

Screenshot_20180828-023748_Instagram
ענת גורל-רורברגר

ליילה הכלבה המשפחתית המופיעה בצילומיה של ענת גורל-רורברגר היתה מן הסתם הרציו ולא רק לתערוכה מהלכת קסם זו. לביוגרפיה של האמנית בל שפיר תפקיד משמעותי בעבודות המתארות בעלי חיים הקשורים לחוויות ילדות ולחווה לגידול הסוסים שהקימו הוריה בגרמניה, אך גם לסיפורי האגדות הגרמניים המפחידים (האחים גרים, וילהלם בוש ואחרים).

SAVE_20180911_161339.jpeg
בל שפיר
20180212_125559.jpg
בל שפיר

בעבודת הרישום של מיכאל רורברגר מדובר יצור כלאיים איש בעל פנים כלביות העושה מעשה אסור. עבודת הרישום משולבת בקטע של צילום.

מיכאל רורברגר,חותמת 3 .jpg
מיכאל רורברגר

מורן קליגר מציגה בעבודותיה אנוש/חיה. עבודה אחת נעה בתפר שבין ידי אישה לידי קוף, במחוות ידיים כמעין תפילה, עבודה טורדת מנוחה. בעבודה אחרת של קליגר דמות אישה בתנוחה מעין חיה מחזיקה בפיה יצור קטן דמוי חולדה שחוט דמי מחבר בינו לבין העשבים הירוקים; אלה מצויים בדיסוננס מול העצים השטוחים ביער שיש בו מן האיום…

Untitled (Hands), 2018, ink on paper, 80x80 cm.jpg
מורן קליגר
Untitled,2013,Pastel and Ink on paper,70x100cm.jpg
מורן קליגר

ברוך רפיח וגבי בן אברהם מתארים צילומים של אירועים במרחב הציבורי. ברוך רפיח בצילום מעורר החמלה – השועל שאינו מודע לסכנות במרחב הציבורי העכשווי, תנועת הרכבים, וסופו הנורא, מצוי בין היותו קיים בחלק מגופו לבין ההיעדר הגוף. פיו פעור באימה המתחלפת לה בצילומו של גבי בן אברהם בצילום בו נוצר דיאלוג בין הכלב המאיים לבין הכלב המתבונן בו או שמא בנו הצופים, והדמות האניגמטית מאחור. מיהי? שומר הסף?

ברוך רפיח שועל.jpg
ברוך רפיח
גבי בן אברהם .jpg
גבי בן אברהם
גבי בן אברהם 4.jpg
גבי בן אברהםגבי בן אברהם

יעל מאירי – צילמה גיגית עם נוצות שעמדה כך בשטח ובנתה סביב מיצג שהדהד אקט אלים, עם תקריב של ידה.

יעל מאירי.jpg
יעל מאירי

אצל מאיה אטון בעבודה שנקראת לופוס, נפתח פתח לעולם אסוציאטיבי אפל ורב סכנות. בעבודה אחרת שלה, שילוב בין החייתי לבין המדף מעץ (תוצר מעשה ידי אדם) לבין הדיסק מעין חמה שבו משולב דימוי דקל שטוח, בזיקה לאמני עבר, אפרים משה ליליאן, זאב רבן ואחרים שפעלו בארץ בראשית המאה העשרים, לבין דימוי הזאבים הנע בין חייתי לקיטש.

PS (pepperandsalt), ceramic, wood, spray paint, 30x10x20cm (2).jpg
מאיה אטון

דפנה טלמון בעבודת וידיאו מציגה עבודת שמרטפות, אחת מני רבות שעשתה לחיות מחמד, ובמקרה הזה – שמרטפות על חתול מחמד, הסברים על הרגלי המחיה שלו, עולמו ועוד, בתפר שבין ממשי לסצנה על גבול הסוראליסטי.

בחלק מהעבודות ניכרת האהבה לחיות המלוות אותנו ברגעים אישיים, ברחוב ובבית, ובחלקן את שהטבע או האדם מעולל ויותר מכל תובנות והרהורים שעולים באשר לבעלי חיים,

גורל-רורברגר כותבת בטקסט:" העיסוק בחיות מלווה אותנו משחר ההיסטוריה האנושית. חיות תמיד ליוו את חיי האדם. אם כאיום קיומי, אם כחוליה מקשרת לטבע, ואם כחלק משגרת החיים היצרנית. חיות שימשו להגנת הבית, ללכידת מזיקים, ללבוש ולמזון, אך

גם תיפקדו כחיות מקודשות, סמליות,  אובייקטים לסגידה והערצה. חיות שימשו גם בטקסי קורבן רבים, גם ביהדות, וגם כאן מתקיימת הנגיעה בטוהר, פולחן  דתי וקדושה.

האדם המודרני, מאידך, כבר התרחק מאד מהטבע, מהיערות ומחיי חקלאות וציד. הוא הסתגר בתוך המרחב העירוני, הקיף עצמו במשפחה גרעינית ובמקביל השתלטה הטכנולוגיה על החיים והידע האנושי לגבי עולם הטבע, ועולם החי המגולם בו, הלך והצטמצם".[1]

סקירה קצרה – ציורי בעלי חיים למיניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. ניתן לחלק ציורים המתארים בעלי חיים למספר סוגות – מופיעים בציורי נוף כפאר היצירה של הטבע, בסצנות ציד וסצנות מלחמה, סצנות דתיות או מבויתים ליד אדוניהם, בציורי טבע דומם ובפורטרטים כפולים של אדונים וחיות המחמד שלהם (ויליאם הוגרת)

בציורי המערות לדוגמא, הוצגו בעלי חיים למיניהם – סוסים, ביזונים, איילים, ציפורים ועוד מסיבות שונות בין השאר למטרות פולחן דתי וטכסים, וכך גם במצרים העתיקה.

היחס לבעלי חיים היה ועודנו אמביוולנטי. מחד, אהובים וזוכים לטיפול ומאידך, מועלים כקרבן, נרדפים, עוברים התעללויות. הם רבי פנים מופיעים לעתים כחיות מחמד ולעתים כיצורים מאיימים.

בתקופת הרנסנס – אנו מוצאים בעלי חיים – בעיקר כלבים על תקן של ניצבים ביצירות דתיות דוגמת "הנישואים בקנה" של ורונזה הוונציאני (1562-1563), לובר, פריז,  ומנגד זן של כלבים וסוסים בקסטלו די סן ג'ורג'יו במנטובה (1460-1465 בקירוב). (הסוסים שגדלו נסיכי משפחת גונזגה במנטובה זכו לתהילת עולם, ושמם יצא לפניהם).

אנו מוצאים בעת זו וגם זו שלאחריה, בתקופת הבארוק נסיכים ומלכים עם חיות המחמד שלהם או לצד הסוסים שלהם ביצירות של טיציאן, אנתוני ואן דייק ואמנים אחרים, וכן יצורים סימבוליים "חד קרן" (המסמל צניעות) המוביל את מרכבתה של בטיסטה ספורצה, אשתו של פדריגו דה מונטפלטרו בגב דיפטיך אורבינו של פיירו דלה פרנצ'סקה. (1465-1466) אופיצי, פירנצה ואף בשטיחי קיר פרנקו פלמיים מהמאה ה-14 תחילת המאה ה-15.

ברומנטיקה, מאה 19 רווחים ציורי בעלי חיים לרוב באופן המאדיר את תכונותיהם – החייתיות, הנאמנות שלהם ועוד. (ביצירות של תיאודור ג'ריקו, אוג'ין דלקרואה ועוד).

במאה ה-20 אנו מוצאים יצורי כלאיים ביצירות אמנים סוריאליסטים אבל מבחינתי הדיוקן המעניין ביותר הוא זה של פגי גוגנהיים עם כלבי המחמד שלה שאף נקברו לצידה בגן הפלצו רנייר די לאוני בוונציה בו מצוי האוסף שלה ומאידך הפורטרט הכפול של ויליאם הוגרת האנגלי עם כלבו, סיכום שאומר הכל – חיות מחמד עליהן אנו מתענגים.

 

[1] טקסט התערוכה "זיקה חייתית" ענת גורל-רורברגר

 

Erwin Wurm: Hot Dog Bus

On View – Jun 9, 2018 – Aug 26, 2018

Brooklyn Bridge Park, Pier 1 (Sat) & Pier 5 (Sun)

הורד.jpg
Installation view of Erwin Wurm, Hot Dog Bus, at Brooklyn Bridge Park, 2018. Photo by Liz Ligon. Courtesy Public Art Fund, NY.

פרויקט אמנות של האמן האוסטרי ארווין וורם, הנקרא "Hot Dog Bus" מגיש נקניקיות חינם בתקופת הקיץ, בכל סוף שבוע בין ה -9 ביוני לבין ה-26 באוגוסט, בין השעות 12 לפנה"ס. עד 6 בערב. "כולנו נשתתף במשחק אם נסכים לאכול נקניקייה". הפרויקט מוצג על ידי הקרן לאמנות ציבורית.

וורם הפך פולקסווגן וינטג' למעין משאית אוכל צבועה בצהוב בוהק ובה מוגשות נקניקיות למבקרים בפרק. כוונתה של עבודה זו להציג נדיבות וגם חשיבה דמוקרטית – נקניקיות היו אהודות מאוד בקרב מהגרים בארה"ב במפנה המאה העשרים. ויש קשר בין רחוב האוכל האייקוני ביותר בניו יורק לבין מולדתו של וורם האוסטרי.

"אוטובוס הנקניקיות מעודד אותנו לחשוב מחדש על אוכל ואמנות כפי שאנו מכירים אותם. המטרה היא לגרום לאנשים לאכול, כן, אבל גם לחשוב מחדש על ההגדרה של גוף האדם כמעין פסל שניתן לשנות, עבוד אתו, לחוות אותו, להתבונן בו, לחשוב על ההתנהגות היום יומית שלנו באותו אופן שאנו מסתכלים על עבודה פיסולית. ויש לזכור, אקט האכילה, מוסיף מסה לגוף שלנו".

"עבודתי היא תגובה ביקורתית על הצרכנות והגלובליזציה ועל כל השאלות המתעוררות", אמר וורם. "לאוטובוס יש שני מרכיבים: הביצועי והחברתי של אקט ההענקה של אנשי השירות".

וורם ידוע בשל עבודותיו המגדירות מחדש את רעיון הפיסול, ובוחנות את הגבולות שבין הצופה לבין היוצר. ב"אוטובוס הנקניקיות", כשם שבסדרות One Minute Sculpture  שלו, זו ההשתתפות של הצופה ש"משלימה" את העבודה. מניפולציות של נפח, צורה וכוח המשיכה אף הן מעניינות מזה זמן רב את האמן, הבוחן חפצי יומיום בדרך שמעוותת ומשנה את צורתם, ובעיקר כלי הרכב שעוברים שינוי בסדרות Fat Car שלו.

"האוטובוס משנה את זהותו בכל מקום – בווינה, נקניקיות פרנקפורטר, וכאן בניו יורק, הוא משרת נקניקיות, פשוט בגלל שזה סמל אוכל לאומי בארצות הברית", הוא אומר.זוהי גרסה נוצצת של "עגלת ההיפים" של שנות ה -60, הידועה כסמל של וודסטוק, על איכותה האייקונית. "זה רכב פולחן ותמיד התעניינתי באייקונים", אמר וורם. "הנקניקייה מקשרת בין המטבח האוסטרי למטבח האמריקאי".

Wurm התחיל בפרויקט בשנת 2015, אז הוקסם ללמוד כי מפעל הרכב פולקסווגן בגרמניה מגיש לעובדיו נקניקיות בקפיטריה. לכן, כאשר היתה לו תערוכה בקונסטמסיום וולפסבורג, שאינה רחוקה ממפעל הרכב, הוא יצר את האוטובוס קארי, ששימש להגשת המצרך הגרמני הפופולרי.

את התערוכה אצר Daniel S. Palmer, מקרן האמנות הציבורית

ארוון וורם - אוטובוס הנקניקיות.jpg
Installation view of Erwin Wurm, Hot Dog Bus, at Brooklyn Bridge Park, 2018. Photo by Liz Ligon. Courtesy Public Art Fund, NY

Indrisek, S.(2018, June 8). Re: Artist Erwin Wurm is Giving out 50,000 Free Hot Dogs from a Beefy Bus. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-artist-erwin-wurm-50-000-free-hot-dogs-beefy-bus

מדריך לאמנות בווידאו החדש של ביונסה וג'יי-זי בלובר

victory
A still from the new video for Beyoncé and Jay-Z’s song “Apeshit.”

בהמשך לקונצרט בלונדון, ביונסה וג'יי-זי הכריזו על שיתוף פעולה חדש בשם Everything is Love, טרק נוסף בכותרת "Saludi!", ווידיאו ל"Apeshit", אחד מהטרקים שלהם שצולם בלובר, פריז וכולל צילומים של יצירות מופת מאוסף המוזיאון.

הציורים והפסלים המופיעים בווידיאו, מוצגים באופן פתייני ומתמקדים בעיקר בתפיסות של כוח, בתפיסות הנוגעות ליופי נשי, ובתיאורים של סבל. "המונה ליזה" (1503-1516 בקירוב) של ליאונרדו הינה כוכבת התערוכה, וביונסה וג'יי-זי מוצגים צופים בה, ואישה מסרקת את שיערו של גבר בתסרוקת אפרו בעודו יושב בחזית היצירה. (בשירותי הזרמת תוכן כולל Tidal , ששייך בחלקו לביונסה וג'יי-זי, סטיל של אימז' זה משמש בעטיפת האלבום).

הצמד והרקדנים המלווים שלהם שהו גם ליד יצירות אייקוניות כמו "ונוס ממילו" (101 לפנה"ס), ניקי מסמותרקי (190 לפנה"ס), "הכתרת נפוליאון" של דויד (1805-1807), והתנועות והתנוחות שלהם משקפות לעתים את אלו של הדמויות ביצירות האמנות.

בין השירים לבין הציורים יש הלימה כמו שקורה למשל ביצירתו של וורונזה "החתונה בקנה" (1563), וליין הנמזג.

Paolo_Veronese_008-350x238.jpg
Veronese’s The Wedding at Cana (1563).

אפשר שההתייחסות המעניינת ביותר הינה צילום של "דיוקן של אישה שחורה" של מארי-גיימין בנואה (1800) לקראת סוף הווידיאו. אפשר שמוצגת כאן השפחה שהובאה לצרפת מהאנטילים ע"י גיסה של בנואה. היצירה צוירה ב-1800 לאחר ביטול העבדות בצרפת.

Doris Y. Kadish, חוקרת בנושא העבדות בצרפת, כתבה שבעוד שחלק פירשו את האישה בציורה של בנואה כאלגוריה של הרפובליקה (היא מוקפת ע"י הדגל בטריקולור) או בהקשר למבטה הנחוש, היסטוריונית האמנות גריזדלה פולוק השוותה את האימז' לזה של סצנה במכירה פומבית של עבדים, וחוקרת האמנות Darcy Grimaldo Grigsby כתבה שהכותרת המקוממת, עושה דה הומניזציה למוצגת, ו"מציגה את הדמות כשהיא מופשטת-נשדדת כמו שפחה, ממהותה האנושית".

Marie-Guillemine_Benoist_-_portrait_dune_negresse-1.jpg
Marie-Guillemine Benoist, Portrait of a Negress, 1800.

יצירות אמנות אחרות המוצגות בווידיאו כוללות דוגמאות לסבל וצער כמו למשל "רפסודת המדוזה" של ג'ריקו (1818-1819), "פייטה" של רוסו פיורנטינו (1537-1540) ו"פרנצ'סקה דה רימיני ופאולו מלטסטה מהוללים ע"י דנטה וויריגיליוס (1835) בציורו של Ary Scheffer.

פרט להצגת אמנות, הווידאו גם מספק סיור קצר בלובר.

צילומי העבודות והווידאו -ARTnews

The Editors of ARTnews (2018, June 17). Re: A Guide to the Art in Beyoncé and Jay-Z's New Music Video at the Louvre. Retrieved from http://www.artnews.com/2018/06/17/guide-art-beyonce-jay-zs-new-music-video-louvre/

פראדה מַרְפָה, המיצב של אלמגרין ודראגסט

הורד (1)
הInterior view of Elmgreen & Dragset, Prada Marfa, 2005. Photo via Flickr.

פראדה מַרְפָה, המיצב של צמד האמנים  אלמגרין ודראגסט (צמד סקנדינבי המורכב ממיכאל אלמגרין ואינגר דראגסט) הוקם ב-2005 בפאתי  מַ רְ פָ ה עיירה שכוחת אל בטקסס. המיצב הצבוע בלבן, מדמה בוטיק של פראדה מותג האופנה העילי, הוצב לא רחוק מהכביש על שטח אדמה מאובק המוקף משלושה צדיו בגדר. פנים המבנה עוצב בדומה לחנויות של פראדה. בלילה מוקרן אור בוהק על מדפי הנעליים שמאחור, מאיר את התיקים המוצגים מקדימה ואת חזית הזכוכית. הדלת אינה ממלאה את תפקידה כדלת כניסה, ולא ניתן להיכנס בשעריה. המבקרים העומדים מול פראדה מַרְפָה, יכולים גם לראות את הגבעות שמעבר לעיירה. נראה כי חנות יוקרה ריקה, משום מקום, אפופה בהומור סוריאליסטי, "נחתה" באמצע המדבר השומם. זמן ניכר קודם הקמת המיצב הוצב במקום שלט: "פראדה מרפה תיפתח בקרוב". השלט עורר תהייה שכן פראדה ידועה בחנויות שלה הממוקמות בערים גדולות ומרכזיות ברחבי העולם וב"קליינטורה" עתירת ממון.

בשונה מחנויות "פראדה", עתירות הממדים והפאר ברחבי העולם, המיצב מציג חנות בקנה מידה אנושי. כאמור, החנות אינה פתוחה לקהל הצופים, אותם עוברי אורח, שאינם יכולים לעבור את שעריה. המיצב עומד כמעין "כמוסת" זמן שעצר מלכת..

הורד.jpg
Photo by Brandon Burns, via Flickr.

הודות לאינטרנט, הפרויקט צמח מעבר לכוונות המקוריות של האמנים. ב-2001, אלמגרין ודראגסט הקימו את "Opening Soon/Powerless Structures, Fig. 242" בגלריה Tanya Bonakdar בצ'לסי. על פיסת נייר לבן המכסה לחלוטין חלון נכתב: "Opening Soon PRADA" (בפנים, העבודה היחידה ששימשה לתצוגה היתה שעון בפינה). בזמן זה, מותג האופנה האיטלקי עמד לפתוח את החלל המעוצב ע"י הארכיטקט רם קולהאס במוזיאון גוגנהיים במיקום שעבר בסוהו. האמנים עמדו על האירוניה באשר לאופן שבו אופנה ומיתוג חודרים לעולם האמנות. "חשבנו על הרעיון בהקמת בוטיק אופנה יוקרתי, מרוחק ומנותק לחלוטין מכל קונטקסט עירוני".

תחילה אלמגרין ודרגסט רצו להקים את פראדה המדומה במקום אחר; הם אהבו בעיקר את הצליל המשתמע ב"Prada Nevada". הם ניסו לקבל מימון ממשלתי באמצעות קרן אמנות שבסיסה בניו יורק נוצר קשר בינם לעיר הקטנה בטקסס, כולל מכון האמנויות Ballroom Marfa. "מרפה הפכה להיות מקום מושלם לעבודה, כשליד נמצאת קרן ג'אד והמורשת של המינימליזם", צמד האמנים סיפר לעיתון. הם האמינו שהפסלים הפשוטים של ג'אד שנעשו לעתים קרובות בעץ או מתכת ויכולים לדמות לריהוט, חובקים בחובם את האסתטיקה העתידית של פנים מרכזי קניות. הצמד רואה את העבודה שלהם כקפסולה בזמן, חקר באשר לאופן שבו בני אנוש מותירים חותם בעולם.

"פראדה מרפה" צובר מטען של שנים, ועדיין יש בכך את המסר הראשוני. אלמגרין ודרגסט מאמינים שהשינוי הגדול שחל בעבודה הנו הנוכחות המוגברת שלה ברשת (הם מציינים שבשנת 2005, אינסטגרם לא היה בשימוש עדיין). הפעילות של ביונסה, והעובדה שהסמל לפראדה מרפה שבזמנו עיטור את סט Gossip Girl, עזר להביא קהל מבקרם עצום.

בתחילה אלמגרין ודרגסט דימו מיצב הנושא את סימני הזמן ללא התערבות או שימור, אך לאחר מספר אפיזודות של ונדליזם (גרפיטי, ועוד) ולאור רצון אנשי הקהילה, אמן מקומי משמש כעת כמשגיח במקום.

באשר לפארדה, המותג השאיל ברצון את קוד הצבע, עיצוב הפנים, הנעליים והתיקים. "הם היו כה 'קולים' באשר לכך, אף שהם הבינו את הביקורת המוטמעת בכך", אמרו אלמגרין ודרגסט. וכך חנות 'מזויפת' משתמשת בארכיטקטורה לא צפויה על מנת לעורר מודעות לרעיונות אודות העתקה, אודות הקשר בין הפוליטי לבין האסתטי, ובין אמנות לבין החיים, אך גם יש בזה מעין מבט מתבונן אל טריטוריה מעוררת קנאה שלמעשה אינה נגישה לצופה. וכשחושבים על כך יש בכך דומות  לאינסטגרם עצמו.

 

Cohen, A. (2018, May 25). Re: The Fake Prada Store in the Texas Desert That Became an Art Mecca. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-fake-prada-store-texas-desert-art-mecca

"זה בסדר להיות לבן!" קפלת רותקו ביוסטון, טקסס, הושחתה בצבע לבן

הורד
Barnett Newman, Broken Obelisk, 1963-1967, dedicated to Martin Luther King, Jr., in front of the Rothko Chapel (1971). Photo by Hickey-Robertson. Courtesy of the Rothko Chapel Archives.

בבוקר ששי, 23 במאי, אנשי האבטחה בקפלת רותקו ביוסטון מצאו את מה שמנהל המכון הידוע בטקסס, שנוסד ע"י האספנים ג'ון ודומיניק דה מניל, כינה, "פשע שנאה". אנשי האבטחה מצאו צבע לבן קרוב לכניסה לקפלה, בצד עלונים פרסומיים בהם נאמר "It's okay to be white" מפוזרים מסביב לחלל האוקטגונלי, והפסל של ברנט ניומן מוצב בחזית של כך.

דויד לסלי, המנכ"ל, מסר ל"יוסטון כרוניקל" שבמקום להסתיר אקט זה של שנאה מפני המבקרים בזמן שהצבע הוסר, אנשי המקום החליטו לכבד את באי המוזיאון באופן שיכבד את מרטין לותר קינג, אשר לו ברנט ניומן הקדיש את פסלו :"האובליסק השבור" (1963-1969). "התגובה הראשונה שלנו היתה לפתוח את המקום בשנית מהר ככל האפשר ולא לאפשר למשהו כגון זה להחריש את המסר שלנו, להשתיק את הנגישות שלנו".

קפלת רותקו – שתוכננה ע"י מרק רותקו כמקום של שלום ואינטרוספקציה, ומכילה 14 עבודות שהוזמנו ע"י דה מניל שש שנים קודם מותו –סמוכה לאוסף מניל, המכון בו מצוי האוסף של הזוג מניל. דה מניל אספו בכסף שצברו מעסקי נפט יצירות אמנות חשובות באהבה גדולה. האוסף כולל כיום אלפי יצירות של אמנים ידועים, אוסף גדול של אמנות סוריאליסטית וכן יצירות מהעת העתיקה. הזוג אשר תמך ביוזמות הקשורות לזכויות אזרח ביוסטון, תמך בקרן עבור דר' קינג ב-1967, וכשעשור מאוחר יותר, גזען ריסס "White Power" וצלב קרס בבסיסו של האובליסק של ניומן, נערכו הפגנות למען השלום במקום, ודומיניק אמרה שוונדליזם זה צריך להישאר כ"תג של כבוד"!

27mag-27lor.t_CA0-master768
קפלת רותקו, יוסטון טקסס https://en.wikipedia.org/wiki/Rothko_Chapel

ברנט ניומן (1905-1970), יהודי אמריקאי שאף ליצור אמנות מופשטת, ללא עיטור, וללא התחשבות באידיאל היופי המערבי המקובל. במאמר “הנשגב הוא עכשיו”, 1948, הכריז ניומן כי הנשגב תפס את מקומו של היפה ככוח מניע של המודרניזם, וביקש ליצור אמנות שתישא בחובה את רעיון הנשגב.

 

Freeman, N.(2018, May 23). Re: The Rothko Chapel in Houston was vandalized with white paint and fliers that read "It's okay to be white". Retrieved from https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-rothko-chapel-houston-vandalized-white-paint-fliers-read-its-white

"הסטודיו של יוסל ברגנר, בעקבות תערוכת "אתמולי", ביל"ו 30 תל אביב

IMG_20180323_122741

סטודיו האמן מהווה דיוקן אישי של האמן/ת. זהו מרחב אישי, בו שזורים יחדיו הפרטי בצד הציבורי, העבר, וההווה. בסטודיו ניתן להתחקות אחר תהליכי העבודה של האמן, מתודות, מדיה שונות – סקיצות, הדפס, ציור בצבעי שמן, צבעי מים וכדומה.

IMG_20180323_122945

הסטודיו הוא מעין "ארכיאולוגיה של העבר"  כדברי מישל פוקו, בו מצטברות שכבות על גבי שכבות – עבודות מימים עברו בצד הגיגים, פרויקטים שהותחלו ונזנחו בצד כאלה שקרמו עור וגידים, והתחקות אחר יצירת האמן לאורך זמן.

IMG_20180323_124044IMG_20180323_122826

זו התחושה שחווים כשנכנסים לסטודיו של הצייר יוסל ברגנר ז"ל שבימים אלה מתקיימת בו התערוכה "אתמולי", תערוכה בת ארבעה ימים בסטודיו בו פעל עשורים רבים. יוסל אמר: "מה שיש לי בסטודיו, זה לא אוסף, אני אוהב דברים אלה, הרמוניקות, צעצועים, רישומים, ציורים, צילומים של חברים, קטעי עיתונות".

IMG_20180323_130607

לפני כשנתיים ומקצת הוזמנתי ע"י חברתי, האוצרת אירית לוין להתלוות אליה בביקור בסטודיו של יוסל ברגנר. זו היתה חוויה משמעותית. איש מרשים, צלול, עם חוש הומור לעילא ולעילא. סבבתי בסטודיו, ולא שבעתי – מעין קופסת זמן של תרבות ארץ ישראלית ואירופאית בו בזמן.

20150611_122849.jpg

יוסל שיתף במחשבותיו על קפקא  ולא רק אודותיו! משתפת כאן מעט –

אבא (אביו של יוסל היה המשורר האידי מלך ראוויטש) היה המתרגם של קפקא 1924 ומאז אני "מקפקף"

איני אוהב את המילה "artist" – אני אוהב להיקרא צייר.    I'm an Illustrator, painter

ובאשר לכלים הרווחים בחלק מיצירותיו סיפר – כלי שקיבל בנעוריו הפך למושא השראה, ובציוריו הכלים הפכו ל"אנושיים", ולזיכרונות.

"כל הציירים גונבים רעיונות".

 

תודה תודה לאירית לוין ולגלריה דן

למידע נוסף

 

 

 

טובית בסירטמן, "בריאה", 2017, שמן על בד

IMG_0013
טובית בסירטמן, "בריאה", 2017, שמן על בד, 39X30 ס"מ

"בריאה"! ילדה, ילד, ישנים, סצנה ביתית רווחת לכאורה, שהרי שינה היא מצב בו אנו מבלים כך אומרים כשליש מחיינו. בציור זה שהינו חלק מסדרה חדשה העוסקת במצבי שינה משפחתיים, טובית מנכסת את דמויות הישנים מהתחום הביתי, האינטימי, האמור להיות מגונן וחושפת אותם לעין הצופה המתבונן/ת.

שינה מהווה פסק זמן, בו אנו פסיביים ומנותקים ממוקדים של גירוי ופעלתנות (אלא אם כן מדובר בפעולת החלימה הפעלתנית). לא בכדי אומרים יהודים/יות מאמינים/ות עת הם עולים על יצועם תפילה, ובעת הקימה את תפילת הבוקר "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרתי בי נשמתי…"

טובית מספרת: "ציור זה הינו חלק מסדרה חדשה העוסקת במצבי שינה משפחתיים, בה הדמויות מוצגות בתנוחה אקראית של שינה, ויוצרת להן סביבה מוכרת מתוך כוונה לייצר פרשנות חדשה לאותה תנוחה בלתי נשלטת".

בעבודותיה של טובית מספר מעגלים, לכאורה מנוגדים, לכאורה משלימים – עלומים/זקנה; פנים/חוץ; נשגב/נמוך; ביתי-נעים/מאוים… הדמויות בציוריה של טובית אינן מבוימות; הן פועל יוצא של תיעוד אירועים בחיי המשפחה, ברגעים הקטנים והגדולים, כשהחוט המקשר הינו הצגת הדמויות במצבים לא מודעים למבט הצופה בהם, חשיפה.

עין הצופה ועינה של טובית משתלבות זו בזו; עינה של האמנית המעלה בציוריה את הפעולות השגרתיות, היומיומיות, הפרוזאיות, היא בו בזמן עין המתבונן/ת הפולש אל הספירה הביתית, האינטימית, האמורה להיות מוגנת ומגוננת.

בקטלוג התערוכה של לוסיאן פרויד, ציטט פרופ' מרדכי עומר את מאמרו של לוסיאן פרויד "מספר מחשבות על ציור", (יולי 1954):

"על הצייר להעמיד את עצמו במרחק רגשי מסוים מנושא ציורו, כדי לאפשר לו לדבר…"

ציירים המשתמשים בחיים עצמם כבנושא, העובדים כשמושא העבודה שלהם ניצב לפניהם או מצוי תדיר בראשם, עושים זאת כדי לתרגם את החיים לאמנות בצורה כמעט מילולית. יש לערוך תצפית הדוקה ביותר על הנושא: ואם כך אכן עושים – יומם ולילה – הרי שהנושא – הוא, היא או החפץ – יחשוף לבסוף את הכל, דבר שבלעדיו הבחירה עצמה אינה אפשרית".[1]

[1] מרדכי עומר, לוסיאן פרויד, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1996, עמ' 15.

טובית בסירטמן הציגה תערוכת יחיד אשתקד:  עסק משפחתי, טובית בסירטמן – ציורים, גלריה פלורנטין, תל אביב, אוצרות כרמל גוטליב קמחי, מאי-יוני 2017.