בינינו, תערוכה, אגף הנוער, מוזיאון ישראל, יוני 2018-אפריל 2019 אוצרת שיר מלר-ימגוצ'י

IMG_20181102_110458.jpg
נעה יקותיאלי
IMG_20181102_111558.jpg
אורית חופשי

"בינינו" מה זה באמת בינינו, האם אנו ממתיקים סוד, בינינו, מעיד על שייכות משפחתית, מגדרית, עדתית, לאומית? מה זה בינינו.

IMG_20181102_111630_HHT.jpg
נטליה זורבובה

IMG_20181102_110537.jpg

אז עלינו לירושלים, למוזיאון ישראל. מעניין בירושלים. קדושה מול חולין, רב-תרבותיות, משיחיות/אתאיזם. עולי רגל שפניהם מביעות התפעמות בצד הציניקנים והספקנים.

IMG_20181102_110611.jpg
רמי מימון
IMG_20181102_111303.jpg
מימין, אן בן-אור, משמאל, נטליה זורבובה

התערוכה "בינינו" מספקת רגעים מענגים ובהחלט לא ציניים באשר למילה בינינו. עשרות יצירות במדיה שונות מוצגות באולמות האגף לנוער, מעניינות, יפות, מאתגרות את העין. מהם המפגשים, מה אנו חווים בהם, מה אנו זוכרים לטוב, ומה לאו, מה נעדיף לשכוח מאותם מפגשים… בתערוכה מנעד מילים, משפטים ורגשות-  פנים אל פנים, מה אומרות פניך? יחד או לבד? לחלוק, לשחק, להקשיב, להתחבר, עד כמה אנחנו קרובים? מפגשי רחוב

IMG_20181102_111158_HHT.jpg

בעידן בו לעתים קרובות הקשר והתקשורת "בינינו" היא מאחורי המסך (מחשב, סמארטפון ועוד) הממסך, מה נשאר מהמפגש הבלתי אישי, מבט, קשר עין, לחיצת יד?

IMG_20181102_111325.jpg
נינו הרמן

"מפגשים רבים מתרחשים בינינו ובין מי שסביבנו יום-יום: לעתים הם מסקרנים, לעיתים מרגשים, ופעמים רבות הם חולפים במהירות ונשכחים. למה למעשה מתרחש בהם, ומהו הרושם שהם מטביעים בנו?

IMG_20181102_110734.jpg
יעל רובין

התערוכה בודקת את השתנות הקשרים החברתיים בימינו, ומצביעה על ערכו של המפגש הישיר פנים אל פנים."[1]

IMG_20181102_111417
מירב הימן
IMG_20181102_111335.jpg
אריק פיקרסגיל
IMG_20181102_111815.jpg
סמאח שחאדה

ובנימה אישית, במהלך שנותיי הרבות בתפקידי הקודם כמדריכה, מרצה בכירה, פרויקטורית ולעתים אוצרות במוזיאון תל אביב לאמנות תחת שרביטה  הנמרץ, רב החזון של יעל בורוביץ מנהלת מחלקת החינוך דאז ניהלנו מפגשים רבים ומרתקים עם נשות ואנשי אגף הנוער של מוזיאון ישראל. הזדמנות להיזכר.

[1] הציטוט  שלעיל מתוך קטלוג תערוכת "בינינו", אגף הנוער, מוזיאון ישראל.IMG_20181102_110715.jpg

ח'מסה, ח'מסה, ח'מסה: גלגולו של מוטיב באמנות ישראלית עכשווית, מוזיאון האיסלם, ירושלים אוצרים: ד"ר שירת מרים שמיר ועידו נוי 24.5.2018-24.11.2018

ביקור בתערוכה ח'מסה,ח'מסה, ח'מסה: גלגולו של מוטיב באמנות ישראלית עכשווית, הפגיש אותי עם מוטיב מוכר מבית, מוטיב כף היד בת חמש האצבעות המונפת להסרת עין הרע וכאובייקט התלוי בבתים,או מופיע כעדי על שרשרת וכדומה; מוטיב שיש בו מן ההגנה והשמירה.

מרכז ופריפריה, מזרח ומערב, רציונליות מול אמונה הם עדיין נושא טעון; חמסה, המילה "חי" על שרשרת אף הן נושא טעון, אף שכמו במשחק מילים אפשר לשאול טעון למי.

בטקסט המוצג לרגל התערוכה נאמר "החמסה, אחד המוטיבים והחפצים הנפוצים ביותר בתרבות העממית,הפכה ברבות השנים מחפץ מסורתי בעל תפקיד מאגי הן בקרב התרבות המוסלמית והן בקרב זו היהודית לחפץ אייקוני המייצג תרבות ואמנות עממית. בשנים האחרונות עוברת החברההישראלית שינוי ביחס אל המאגיה, המתבטא בעליית תופעות של השתטחות על קברי צדיקים, עיסוק במאגיה ביתית, שימוש בקמעות, בכישוף וכדומה. אך לא מדובר בתופעות חדשות אלא להיפך; פרקטיקות אלה, שהיו כאן מאז ומעולם, נדחקו בשלב מסוים מהשיח ששלט בתקשורת הישראלית עד שנות התשעים, וכיום, בעידן הריטטינג שמעניק לצופה כוח והשפעה על התכנים הכתובים והמשודרים הן פרצו בעוצמה למרחב הציבורי ".

בתערוכה מוצגות 555 ח'מסות פרי יצירה של אמניות ואמנים במדיהשונות: ציור, פיסול, תקשורת חזותית, מדיה חדשה, עיצוב תעשייתי, עיצוב המוצר,צורפות ויודאיקה. המשתתפות ומשתתפים: בותינה אבו מילחם, חנאן אבו חוסיין, פואד אגבריה,דוב אברמסון ,זאב אנגלמאייר, אנדי ארונוביץ, אבי בירן, פיודור נתנאל בזובוב, ארזגביש, קן גולדמן, יריב גולדפרב , ענת גולן ,טל גור ,עמרי גורן, זינב גריביע, היליגרינפלד, חנן דה לנגה, ישראל דהן, רורי הופר, עודד הלחמי, עדן הרמן רוזנבלום, אריקוייס, סנדרה ולאברג, ראובן זהבי, עזרי טרזי, עמית טריינין, נועה טריפ, רמי טריף,אריאל לביאן, גרגורי לרין, איתי נוי, יפעת נעים, אורי סאמט, עדי סנד, שריסרולביץ', שלי סתת, אשרף פואחרי, איתמר פלוג'ה, חיים פרנס, זויה צ'רקסקי, יעקבקאופמן,  שירלי רחל רוכמן, עמית שור, סמאח שחאדה, אבישג שטרנגולד, פטמה שנאן.

כריסטיאן בולטנסקי, ימי חיים, מוזיאון ישראל, ירושלים, יוני-3 בנובמבר 2018

IMG_20181102_120905_HHT.jpg

היינו היום במסגרת עבודה שלי במוזיאון ישראל ובמוזיאון האיסלם. חוויה! ועל כך בזמן הקרוב. ביקרנו בתערוכת ביננו – נהדרת, יצירתית! המשכנו לתערוכת האופנה וקינחנו בתערוכת כריסטיאן בולטנסקי כולן במוזיאון ישראל. המשכנו לתערוכת חמסה, חמסה, חמסה במוזיאון האיסלם עם העבודות הנהדרות.IMG_20181102_120805_HHT.jpg

רגע לפני סגירה  ואף שאני עייפה מאוד! מתיישבת לכתוב– כריסטיאן בולטנסקי "ימי חיים", אחת התערוכות הנפלאות שהזדמן לראות בשנים האחרונות. עבודות מהעשורים האחרונים, אף שחלקן מזכירות ומתכתבות עם עבודות מוכרות ומוקדמות יותר שלו.

IMG_20181102_120949_HHT.jpg

כריסטיאן בולטנסקי חשוב לעבודת המחקר שלי, אבל בשל עצלותי כי רבה הגעתי רק כשהתדפקו על דלתי, בבקשה, כאמור רגע לפני הסגירה (מחר, יום שבת).

בתערוכה שיוצרת במתבונן תחושה של התפעמות, של "ממנטו מורי" ושל שוטטות באולמות במוזיאון ישראל אותם היא מאכלסת ניתן למצוא הדים למוטו מרכזי בעבודתו של בולטנסקי:

"חלק מרכזי בעבודתי הוא העובדה שכל אדם הוא חד-פעמי וחשוב, ובו-בזמן סופו להיעלם… " (מפמפלט התערוכה) אמירה שיש בה מן התזכורת באשר לקטנות האדם מול נצחיות היקום.

IMG_20181102_121155_HHT.jpg

בולטנסקי, יליד פריז 1944, בן לאם קתולי ולאב יהודי מתכתב עם נושא חשוב: טיבו החמקמק והמתעתע של הזיכרון, פרטי וקולקטיבי כאחד. מי אנו?  מה מקומנו בעולם? מה משמעותו של הזמן המתקתק בפתח?

התערוכה פורשת שלושים שנות עבודה (כאמור לא את כל שנות העבודה שלו). עבודות האלטר (המזבח) שיש בהן מן ההדהוד לנשים וגברים, ילדים וילדות אלמונים בהן הוא מתכתב עם עבודות מוקדמות יותר שלו והיקשרן לשואה, ועבודות ווידיאו שיש בהן מן האמירה המיתית וצולמו בטבע.

הלכנו בתערוכה באופן המאזכר מסע בציר הזמן, מעבר דרך מסכים,  מסע שיש בו אור ומן ההתגלות.

תערוכה נפלאה ואוצרות וההעמדה נהדרת!

IMG_20181102_122302.jpg

 

IMG_20181102_121337_HHT.jpg

זיקה חייתית, תערוכה קבוצתית, אוצרת ענת גורל-רורברגר, בית האמנים תל אביב, 27.9.2018-17.10.2018

 

התערוכה הקבוצתית "זיקה חייתית" כשמה כן היא, תערוכה בזיקה לבעלי חיים – ממשיים ויצירי הדמיון.

ענת
ענת גורל-רורברגר

בתערוכה שעלתה מתוך אהבת בעלי החיים של האוצרת והאמנית הצלמת ענת גורל- רורברגר, עבודות במדיה שונות – צילומים, רדי מייד, רישום, גזירות נייר, מפות שולחן, מפות ופייטים. העבודות מצויות בתפר שבין טבע לתרבות בחלק מהצילומים חיות מחמד ממשיות ואילו חלקם הכלאות בין בני אנוש לבין חיות או מעשה הכלאה של חיות ובעלי כנף.

Screenshot_20180828-023748_Instagram
ענת גורל-רורברגר

ליילה הכלבה המשפחתית המופיעה בצילומיה של ענת גורל-רורברגר היתה מן הסתם הרציו ולא רק לתערוכה מהלכת קסם זו. לביוגרפיה של האמנית בל שפיר תפקיד משמעותי בעבודות המתארות בעלי חיים הקשורים לחוויות ילדות ולחווה לגידול הסוסים שהקימו הוריה בגרמניה, אך גם לסיפורי האגדות הגרמניים המפחידים (האחים גרים, וילהלם בוש ואחרים).

SAVE_20180911_161339.jpeg
בל שפיר

20180212_125559.jpg
בל שפיר

בעבודת הרישום של מיכאל רורברגר מדובר יצור כלאיים איש בעל פנים כלביות העושה מעשה אסור. עבודת הרישום משולבת בקטע של צילום.

מיכאל רורברגר,חותמת 3 .jpg
מיכאל רורברגר

מורן קליגר מציגה בעבודותיה אנוש/חיה. עבודה אחת נעה בתפר שבין ידי אישה לידי קוף, במחוות ידיים כמעין תפילה, עבודה טורדת מנוחה. בעבודה אחרת של קליגר דמות אישה בתנוחה מעין חיה מחזיקה בפיה יצור קטן דמוי חולדה שחוט דמי מחבר בינו לבין העשבים הירוקים; אלה מצויים בדיסוננס מול העצים השטוחים ביער שיש בו מן האיום…

Untitled (Hands), 2018, ink on paper, 80x80 cm.jpg
מורן קליגר

Untitled,2013,Pastel and Ink on paper,70x100cm.jpg
מורן קליגר

ברוך רפיח וגבי בן אברהם מתארים צילומים של אירועים במרחב הציבורי. ברוך רפיח בצילום מעורר החמלה – השועל שאינו מודע לסכנות במרחב הציבורי העכשווי, תנועת הרכבים, וסופו הנורא, מצוי בין היותו קיים בחלק מגופו לבין ההיעדר הגוף. פיו פעור באימה המתחלפת לה בצילומו של גבי בן אברהם בצילום בו נוצר דיאלוג בין הכלב המאיים לבין הכלב המתבונן בו או שמא בנו הצופים, והדמות האניגמטית מאחור. מיהי? שומר הסף?

ברוך רפיח שועל.jpg
ברוך רפיח

גבי בן אברהם .jpg
גבי בן אברהם

גבי בן אברהם 4.jpg
גבי בן אברהםגבי בן אברהם

יעל מאירי – צילמה גיגית עם נוצות שעמדה כך בשטח ובנתה סביב מיצג שהדהד אקט אלים, עם תקריב של ידה.

יעל מאירי.jpg
יעל מאירי

אצל מאיה אטון בעבודה שנקראת לופוס, נפתח פתח לעולם אסוציאטיבי אפל ורב סכנות. בעבודה אחרת שלה, שילוב בין החייתי לבין המדף מעץ (תוצר מעשה ידי אדם) לבין הדיסק מעין חמה שבו משולב דימוי דקל שטוח, בזיקה לאמני עבר, אפרים משה ליליאן, זאב רבן ואחרים שפעלו בארץ בראשית המאה העשרים, לבין דימוי הזאבים הנע בין חייתי לקיטש.

PS (pepperandsalt), ceramic, wood, spray paint, 30x10x20cm (2).jpg
מאיה אטון

דפנה טלמון בעבודת וידיאו מציגה עבודת שמרטפות, אחת מני רבות שעשתה לחיות מחמד, ובמקרה הזה – שמרטפות על חתול מחמד, הסברים על הרגלי המחיה שלו, עולמו ועוד, בתפר שבין ממשי לסצנה על גבול הסוראליסטי.

בחלק מהעבודות ניכרת האהבה לחיות המלוות אותנו ברגעים אישיים, ברחוב ובבית, ובחלקן את שהטבע או האדם מעולל ויותר מכל תובנות והרהורים שעולים באשר לבעלי חיים,

גורל-רורברגר כותבת בטקסט:" העיסוק בחיות מלווה אותנו משחר ההיסטוריה האנושית. חיות תמיד ליוו את חיי האדם. אם כאיום קיומי, אם כחוליה מקשרת לטבע, ואם כחלק משגרת החיים היצרנית. חיות שימשו להגנת הבית, ללכידת מזיקים, ללבוש ולמזון, אך

גם תיפקדו כחיות מקודשות, סמליות,  אובייקטים לסגידה והערצה. חיות שימשו גם בטקסי קורבן רבים, גם ביהדות, וגם כאן מתקיימת הנגיעה בטוהר, פולחן  דתי וקדושה.

האדם המודרני, מאידך, כבר התרחק מאד מהטבע, מהיערות ומחיי חקלאות וציד. הוא הסתגר בתוך המרחב העירוני, הקיף עצמו במשפחה גרעינית ובמקביל השתלטה הטכנולוגיה על החיים והידע האנושי לגבי עולם הטבע, ועולם החי המגולם בו, הלך והצטמצם".[1]

סקירה קצרה – ציורי בעלי חיים למיניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. ניתן לחלק ציורים המתארים בעלי חיים למספר סוגות – מופיעים בציורי נוף כפאר היצירה של הטבע, בסצנות ציד וסצנות מלחמה, סצנות דתיות או מבויתים ליד אדוניהם, בציורי טבע דומם ובפורטרטים כפולים של אדונים וחיות המחמד שלהם (ויליאם הוגרת)

בציורי המערות לדוגמא, הוצגו בעלי חיים למיניהם – סוסים, ביזונים, איילים, ציפורים ועוד מסיבות שונות בין השאר למטרות פולחן דתי וטכסים, וכך גם במצרים העתיקה.

היחס לבעלי חיים היה ועודנו אמביוולנטי. מחד, אהובים וזוכים לטיפול ומאידך, מועלים כקרבן, נרדפים, עוברים התעללויות. הם רבי פנים מופיעים לעתים כחיות מחמד ולעתים כיצורים מאיימים.

בתקופת הרנסנס – אנו מוצאים בעלי חיים – בעיקר כלבים על תקן של ניצבים ביצירות דתיות דוגמת "הנישואים בקנה" של ורונזה הוונציאני (1562-1563), לובר, פריז,  ומנגד זן של כלבים וסוסים בקסטלו די סן ג'ורג'יו במנטובה (1460-1465 בקירוב). (הסוסים שגדלו נסיכי משפחת גונזגה במנטובה זכו לתהילת עולם, ושמם יצא לפניהם).

אנו מוצאים בעת זו וגם זו שלאחריה, בתקופת הבארוק נסיכים ומלכים עם חיות המחמד שלהם או לצד הסוסים שלהם ביצירות של טיציאן, אנתוני ואן דייק ואמנים אחרים, וכן יצורים סימבוליים "חד קרן" (המסמל צניעות) המוביל את מרכבתה של בטיסטה ספורצה, אשתו של פדריגו דה מונטפלטרו בגב דיפטיך אורבינו של פיירו דלה פרנצ'סקה. (1465-1466) אופיצי, פירנצה ואף בשטיחי קיר פרנקו פלמיים מהמאה ה-14 תחילת המאה ה-15.

ברומנטיקה, מאה 19 רווחים ציורי בעלי חיים לרוב באופן המאדיר את תכונותיהם – החייתיות, הנאמנות שלהם ועוד. (ביצירות של תיאודור ג'ריקו, אוג'ין דלקרואה ועוד).

במאה ה-20 אנו מוצאים יצורי כלאיים ביצירות אמנים סוריאליסטים אבל מבחינתי הדיוקן המעניין ביותר הוא זה של פגי גוגנהיים עם כלבי המחמד שלה שאף נקברו לצידה בגן הפלצו רנייר די לאוני בוונציה בו מצוי האוסף שלה ומאידך הפורטרט הכפול של ויליאם הוגרת האנגלי עם כלבו, סיכום שאומר הכל – חיות מחמד עליהן אנו מתענגים.

 

[1] טקסט התערוכה "זיקה חייתית" ענת גורל-רורברגר

 

Erwin Wurm: Hot Dog Bus

On View – Jun 9, 2018 – Aug 26, 2018

Brooklyn Bridge Park, Pier 1 (Sat) & Pier 5 (Sun)

הורד.jpg
Installation view of Erwin Wurm, Hot Dog Bus, at Brooklyn Bridge Park, 2018. Photo by Liz Ligon. Courtesy Public Art Fund, NY.

פרויקט אמנות של האמן האוסטרי ארווין וורם, הנקרא "Hot Dog Bus" מגיש נקניקיות חינם בתקופת הקיץ, בכל סוף שבוע בין ה -9 ביוני לבין ה-26 באוגוסט, בין השעות 12 לפנה"ס. עד 6 בערב. "כולנו נשתתף במשחק אם נסכים לאכול נקניקייה". הפרויקט מוצג על ידי הקרן לאמנות ציבורית.

וורם הפך פולקסווגן וינטג' למעין משאית אוכל צבועה בצהוב בוהק ובה מוגשות נקניקיות למבקרים בפרק. כוונתה של עבודה זו להציג נדיבות וגם חשיבה דמוקרטית – נקניקיות היו אהודות מאוד בקרב מהגרים בארה"ב במפנה המאה העשרים. ויש קשר בין רחוב האוכל האייקוני ביותר בניו יורק לבין מולדתו של וורם האוסטרי.

"אוטובוס הנקניקיות מעודד אותנו לחשוב מחדש על אוכל ואמנות כפי שאנו מכירים אותם. המטרה היא לגרום לאנשים לאכול, כן, אבל גם לחשוב מחדש על ההגדרה של גוף האדם כמעין פסל שניתן לשנות, עבוד אתו, לחוות אותו, להתבונן בו, לחשוב על ההתנהגות היום יומית שלנו באותו אופן שאנו מסתכלים על עבודה פיסולית. ויש לזכור, אקט האכילה, מוסיף מסה לגוף שלנו".

"עבודתי היא תגובה ביקורתית על הצרכנות והגלובליזציה ועל כל השאלות המתעוררות", אמר וורם. "לאוטובוס יש שני מרכיבים: הביצועי והחברתי של אקט ההענקה של אנשי השירות".

וורם ידוע בשל עבודותיו המגדירות מחדש את רעיון הפיסול, ובוחנות את הגבולות שבין הצופה לבין היוצר. ב"אוטובוס הנקניקיות", כשם שבסדרות One Minute Sculpture  שלו, זו ההשתתפות של הצופה ש"משלימה" את העבודה. מניפולציות של נפח, צורה וכוח המשיכה אף הן מעניינות מזה זמן רב את האמן, הבוחן חפצי יומיום בדרך שמעוותת ומשנה את צורתם, ובעיקר כלי הרכב שעוברים שינוי בסדרות Fat Car שלו.

"האוטובוס משנה את זהותו בכל מקום – בווינה, נקניקיות פרנקפורטר, וכאן בניו יורק, הוא משרת נקניקיות, פשוט בגלל שזה סמל אוכל לאומי בארצות הברית", הוא אומר.זוהי גרסה נוצצת של "עגלת ההיפים" של שנות ה -60, הידועה כסמל של וודסטוק, על איכותה האייקונית. "זה רכב פולחן ותמיד התעניינתי באייקונים", אמר וורם. "הנקניקייה מקשרת בין המטבח האוסטרי למטבח האמריקאי".

Wurm התחיל בפרויקט בשנת 2015, אז הוקסם ללמוד כי מפעל הרכב פולקסווגן בגרמניה מגיש לעובדיו נקניקיות בקפיטריה. לכן, כאשר היתה לו תערוכה בקונסטמסיום וולפסבורג, שאינה רחוקה ממפעל הרכב, הוא יצר את האוטובוס קארי, ששימש להגשת המצרך הגרמני הפופולרי.

את התערוכה אצר Daniel S. Palmer, מקרן האמנות הציבורית

ארוון וורם - אוטובוס הנקניקיות.jpg
Installation view of Erwin Wurm, Hot Dog Bus, at Brooklyn Bridge Park, 2018. Photo by Liz Ligon. Courtesy Public Art Fund, NY

Indrisek, S.(2018, June 8). Re: Artist Erwin Wurm is Giving out 50,000 Free Hot Dogs from a Beefy Bus. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-artist-erwin-wurm-50-000-free-hot-dogs-beefy-bus

מדריך לאמנות בווידאו החדש של ביונסה וג'יי-זי בלובר

victory
A still from the new video for Beyoncé and Jay-Z’s song “Apeshit.”

בהמשך לקונצרט בלונדון, ביונסה וג'יי-זי הכריזו על שיתוף פעולה חדש בשם Everything is Love, טרק נוסף בכותרת "Saludi!", ווידיאו ל"Apeshit", אחד מהטרקים שלהם שצולם בלובר, פריז וכולל צילומים של יצירות מופת מאוסף המוזיאון.

הציורים והפסלים המופיעים בווידיאו, מוצגים באופן פתייני ומתמקדים בעיקר בתפיסות של כוח, בתפיסות הנוגעות ליופי נשי, ובתיאורים של סבל. "המונה ליזה" (1503-1516 בקירוב) של ליאונרדו הינה כוכבת התערוכה, וביונסה וג'יי-זי מוצגים צופים בה, ואישה מסרקת את שיערו של גבר בתסרוקת אפרו בעודו יושב בחזית היצירה. (בשירותי הזרמת תוכן כולל Tidal , ששייך בחלקו לביונסה וג'יי-זי, סטיל של אימז' זה משמש בעטיפת האלבום).

הצמד והרקדנים המלווים שלהם שהו גם ליד יצירות אייקוניות כמו "ונוס ממילו" (101 לפנה"ס), ניקי מסמותרקי (190 לפנה"ס), "הכתרת נפוליאון" של דויד (1805-1807), והתנועות והתנוחות שלהם משקפות לעתים את אלו של הדמויות ביצירות האמנות.

בין השירים לבין הציורים יש הלימה כמו שקורה למשל ביצירתו של וורונזה "החתונה בקנה" (1563), וליין הנמזג.

Paolo_Veronese_008-350x238.jpg
Veronese’s The Wedding at Cana (1563).

אפשר שההתייחסות המעניינת ביותר הינה צילום של "דיוקן של אישה שחורה" של מארי-גיימין בנואה (1800) לקראת סוף הווידיאו. אפשר שמוצגת כאן השפחה שהובאה לצרפת מהאנטילים ע"י גיסה של בנואה. היצירה צוירה ב-1800 לאחר ביטול העבדות בצרפת.

Doris Y. Kadish, חוקרת בנושא העבדות בצרפת, כתבה שבעוד שחלק פירשו את האישה בציורה של בנואה כאלגוריה של הרפובליקה (היא מוקפת ע"י הדגל בטריקולור) או בהקשר למבטה הנחוש, היסטוריונית האמנות גריזדלה פולוק השוותה את האימז' לזה של סצנה במכירה פומבית של עבדים, וחוקרת האמנות Darcy Grimaldo Grigsby כתבה שהכותרת המקוממת, עושה דה הומניזציה למוצגת, ו"מציגה את הדמות כשהיא מופשטת-נשדדת כמו שפחה, ממהותה האנושית".

Marie-Guillemine_Benoist_-_portrait_dune_negresse-1.jpg
Marie-Guillemine Benoist, Portrait of a Negress, 1800.

יצירות אמנות אחרות המוצגות בווידיאו כוללות דוגמאות לסבל וצער כמו למשל "רפסודת המדוזה" של ג'ריקו (1818-1819), "פייטה" של רוסו פיורנטינו (1537-1540) ו"פרנצ'סקה דה רימיני ופאולו מלטסטה מהוללים ע"י דנטה וויריגיליוס (1835) בציורו של Ary Scheffer.

פרט להצגת אמנות, הווידאו גם מספק סיור קצר בלובר.

צילומי העבודות והווידאו -ARTnews

 

The Editors of ARTnews (2018, June 17). Re: A Guide to the Art in Beyoncé and Jay-Z's New Music Video at the Louvre. Retrieved from http://www.artnews.com/2018/06/17/guide-art-beyonce-jay-zs-new-music-video-louvre/

פראדה מַרְפָה, המיצב של אלמגרין ודראגסט

הורד (1)
הInterior view of Elmgreen & Dragset, Prada Marfa, 2005. Photo via Flickr.

פראדה מַרְפָה, המיצב של צמד האמנים  אלמגרין ודראגסט (צמד סקנדינבי המורכב ממיכאל אלמגרין ואינגר דראגסט) הוקם ב-2005 בפאתי  מַ רְ פָ ה עיירה שכוחת אל בטקסס. המיצב הצבוע בלבן, מדמה בוטיק של פראדה מותג האופנה העילי, הוצב לא רחוק מהכביש על שטח אדמה מאובק המוקף משלושה צדיו בגדר. פנים המבנה עוצב בדומה לחנויות של פראדה. בלילה מוקרן אור בוהק על מדפי הנעליים שמאחור, מאיר את התיקים המוצגים מקדימה ואת חזית הזכוכית. הדלת אינה ממלאה את תפקידה כדלת כניסה, ולא ניתן להיכנס בשעריה. המבקרים העומדים מול פראדה מַרְפָה, יכולים גם לראות את הגבעות שמעבר לעיירה. נראה כי חנות יוקרה ריקה, משום מקום, אפופה בהומור סוריאליסטי, "נחתה" באמצע המדבר השומם. זמן ניכר קודם הקמת המיצב הוצב במקום שלט: "פראדה מרפה תיפתח בקרוב". השלט עורר תהייה שכן פראדה ידועה בחנויות שלה הממוקמות בערים גדולות ומרכזיות ברחבי העולם וב"קליינטורה" עתירת ממון.

בשונה מחנויות "פראדה", עתירות הממדים והפאר ברחבי העולם, המיצב מציג חנות בקנה מידה אנושי. כאמור, החנות אינה פתוחה לקהל הצופים, אותם עוברי אורח, שאינם יכולים לעבור את שעריה. המיצב עומד כמעין "כמוסת" זמן שעצר מלכת..

הורד.jpg
Photo by Brandon Burns, via Flickr.

הודות לאינטרנט, הפרויקט צמח מעבר לכוונות המקוריות של האמנים. ב-2001, אלמגרין ודראגסט הקימו את "Opening Soon/Powerless Structures, Fig. 242" בגלריה Tanya Bonakdar בצ'לסי. על פיסת נייר לבן המכסה לחלוטין חלון נכתב: "Opening Soon PRADA" (בפנים, העבודה היחידה ששימשה לתצוגה היתה שעון בפינה). בזמן זה, מותג האופנה האיטלקי עמד לפתוח את החלל המעוצב ע"י הארכיטקט רם קולהאס במוזיאון גוגנהיים במיקום שעבר בסוהו. האמנים עמדו על האירוניה באשר לאופן שבו אופנה ומיתוג חודרים לעולם האמנות. "חשבנו על הרעיון בהקמת בוטיק אופנה יוקרתי, מרוחק ומנותק לחלוטין מכל קונטקסט עירוני".

תחילה אלמגרין ודרגסט רצו להקים את פראדה המדומה במקום אחר; הם אהבו בעיקר את הצליל המשתמע ב"Prada Nevada". הם ניסו לקבל מימון ממשלתי באמצעות קרן אמנות שבסיסה בניו יורק נוצר קשר בינם לעיר הקטנה בטקסס, כולל מכון האמנויות Ballroom Marfa. "מרפה הפכה להיות מקום מושלם לעבודה, כשליד נמצאת קרן ג'אד והמורשת של המינימליזם", צמד האמנים סיפר לעיתון. הם האמינו שהפסלים הפשוטים של ג'אד שנעשו לעתים קרובות בעץ או מתכת ויכולים לדמות לריהוט, חובקים בחובם את האסתטיקה העתידית של פנים מרכזי קניות. הצמד רואה את העבודה שלהם כקפסולה בזמן, חקר באשר לאופן שבו בני אנוש מותירים חותם בעולם.

"פראדה מרפה" צובר מטען של שנים, ועדיין יש בכך את המסר הראשוני. אלמגרין ודרגסט מאמינים שהשינוי הגדול שחל בעבודה הנו הנוכחות המוגברת שלה ברשת (הם מציינים שבשנת 2005, אינסטגרם לא היה בשימוש עדיין). הפעילות של ביונסה, והעובדה שהסמל לפראדה מרפה שבזמנו עיטור את סט Gossip Girl, עזר להביא קהל מבקרם עצום.

בתחילה אלמגרין ודרגסט דימו מיצב הנושא את סימני הזמן ללא התערבות או שימור, אך לאחר מספר אפיזודות של ונדליזם (גרפיטי, ועוד) ולאור רצון אנשי הקהילה, אמן מקומי משמש כעת כמשגיח במקום.

באשר לפארדה, המותג השאיל ברצון את קוד הצבע, עיצוב הפנים, הנעליים והתיקים. "הם היו כה 'קולים' באשר לכך, אף שהם הבינו את הביקורת המוטמעת בכך", אמרו אלמגרין ודרגסט. וכך חנות 'מזויפת' משתמשת בארכיטקטורה לא צפויה על מנת לעורר מודעות לרעיונות אודות העתקה, אודות הקשר בין הפוליטי לבין האסתטי, ובין אמנות לבין החיים, אך גם יש בזה מעין מבט מתבונן אל טריטוריה מעוררת קנאה שלמעשה אינה נגישה לצופה. וכשחושבים על כך יש בכך דומות  לאינסטגרם עצמו.

 

Cohen, A. (2018, May 25). Re: The Fake Prada Store in the Texas Desert That Became an Art Mecca. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-fake-prada-store-texas-desert-art-mecca