דבר אלי בפרחים, אהובי!

 

אסתר כהן, חצבים, טריפטיכון, עט כדורי על נייר, 2017
אסתר כהן
חצבים, טריפטיכון,  עט כדורי על נייר, 17X50  ס"מ כל יחידה, 2017

פלוריוגרפיה תערוכה – גלריה זוּזוּ,  גלריה להנעה חברתית,  אוצרת רותם ריטוב            17.11.2017-6.1.2018

בתערוכה פלוריוגרפיה Floriography – שפת הפרחים, באוצרותה של רותם ריטוב, מוצגים דימויי פרחים וצמחים ארץ-ישראליים. בתערוכה משתתפים עשרה אמנים ואמניות, המעניקים משמעות אישית לשפת הפרחים.

וכך כותבת ריטוב,  המונח פלוריוגרפיה Floriography – שפת הפרחים "The language of flowers", נטבע לראשונה במהלך התקופה הוויקטוריאנית במאה ה-19 כאשר השימוש בפרחים כתקשורת סמויה הפך לפופולרי ושימושי. זאת במקביל להתעניינות המוגברת בבוטניקה וגידול צמחים עקב התפתחויות מדעיות, טכנולוגיות ואדריכליות.

ביצירות מופיעים פרחים ולהם מסרים שונים גלויים וסמויים כאחד, הנהירים ליודעי חן.  מציגים לפי סדר הא"ב: אילנה בר, דפנה גזית, גלי גרינשפן, גוני חרל"פ, אסתר כהן, הדר מיץ, נטלי מנדל, אמי ספרד, עמיר רוזנברג, רותם ריטוב. העבודות הן בטכניקות ומדיה שונים – צילום, מיצב, רישום, ציור, וידיאו ועוד.

אילנה בר "עשבים חשופים", 2017. במיצב רישום פחם שלה חוזרת לנוף ילדותה. לצמחיה לצדי הדרך – קנים, קוצים, פטל ועוד, בונה "נוף חדש" עתיר קווים, פיתולים, ומקצבים. בר מציינת את הצורך העז לנוע ולבצע את פעולת הציור.

דפנה גזית בגוף עבודות צילום דאגרוטייפ [1] 2013-2016, נותנת במה לצמחים שהעין רגילה לראות בצדי הדרך ובגינות ציבוריות. בצילומיה עוקבת גזית אחר תהליך הצמיחה והקמילה של הצמח, והבחירה בטכניקת הצילום דאגרוטייפ, שיש בה מן היחידאי, שאינו ניתן לשכפול מעניקה נשגבות לעבודות.

דפנה גזית, חרצית, דאגרוטייפ, 2016
דפנה גזית, חרצית, דאגרוטייפ, 34×32 ס"מ, 2016
קרדיט צילום: דפנה גזית

גלי גרינשפן מיוצגת במבחר עבודות, 2005-2017. במיצב וידיאו ושטיח מציגה האמנית מחזור צמיחה וקמילה של  צמחי בית – הוורדים. בעבודה סיגלית שחורה, סיגלית אפורה, קרמיקה, מתייחסת גרינשפן לסיגלית, צמח, בעל מחזוריות של פריחה וצמיחה, כשכל העת גודלו וצורתו נשארים קבועים. ההשראה לעבודה, צמח סיגליות רב שנים שהיה בבית הוריה מכניסה ממדים נוספים של זיכרון ואלמנט הזמן ומה שהזמן מעולל.

גלי גרינשפן, מיצב וידיאו, שטיח ופרחים, 2017.jpg
גלי גרינשפן
Flowers, מיצב וידיאו, שטיח ומסך, קוטר 120 סמ, 2017
קרדיט צילום: פריים מתוך העבודה

גוני חרל"פ גוף עבודות "משפך", 2013-2014. עבור חרל"פ המשפך מהווה כלי עבודה משמעותי. הוא משמש כתבנית לתוכה נמזגים ודרכה מתרבים עשרות מיני משפכים. כל משפך שנוצק הינו יחידי במינו, תוצר סך התהליכים, החומרים, הצבעים והרגעים שנמזגו לתוכו. היא מעניקה להם שמות ובכך מאמצת פרקטיקה של סידור ומיון. חרל"פ גם מתייחסת לצורת המשפך שיש בה מן הסממנים הפאלי, הרחמי, האנדרוגיני, צורה ניתן למצוא אותה במערבולות, באיברי הגוף ובעולם החי והצומח.

גוני חרלפ, Funnel , מדיה מעורבת,2, 2013.jpg
גוני חרל"פ, Funnel #2,  מדיה מעורבת, 100x70x20 ס״מ, 2013. 
קרדיט צלם: יובל חי

אסתר כהן גוף עבודות 2014-2017. כהן רושמת רישום צמחים פרטני, מדוקדק בעט כדורי על מצע נייר ומפות ארץ ישראליות מקוריות מתקופות שונות. היא חוקרת מסורות, ריטואלים, נרטיבים ומטענים תרבותיים בבוטניקה בת המקום. בעבודותיה היא מנהלת דיאלוג שיש בו מן הביקורת באשר למסורות עבר מול אלה הממשיכות להתקיים גם כיום. הקשר בין הצמחים המצוירים לבין המפות מבוסס על שלוש מערכות: מיקום גיאוגרפי של צמיחת הפרחים; פולחנים ומסורות בהקשר למקום המצוין על המפה; משמעות הצמחים במסורות דתיות ועממיות בשלושת הדתות המונותיאיסטיות: יהדות, נצרות, אסלאם.

Ester Cohen_Nazareth
אסתר כהן
כתר קוצים (נצרת), עט כדורי על נייר, 65X60 ס"מ, 2016

כהן מסמנת, ממפה ומגדירה גבולות של ממש וגבולות סמליים בתהליכי הביות והמשטור של הטבע הפראי. למשל, בעבודה "טיון דביק ולבונה" כהן מחברת בין הצמח הצהבהב הצומח על אם הדרך ונוטה להשתלט בקלות על כל חלקה פנויה, לבין צמח הלבונה המקודש ביהדות. הלבונה צמחה בימי קדם באזור צפון ים המלח וחבל יריחו. מיקומו  של צמח זה באזור העליון של המפה, מרמז על חשיבותו ועל השימוש בו בפולחן קטורת הבשמים בבית המקדש. המפה שנבחרה לרישום זה היא מפה ישנה מימי המנדט הבריטי.

אמי ספרד "במיצב מדיה אימרסיבית[2] "כיבוש השממה" או "טע עץ במו ידיך", 2017, בוחנת את היחסים בין הפוליטי והאקולוגי, והאופן שבו קשרים אלו מטעינים את הנוף המקומי במשמעויות וסמליות. היער בעבודה הוא הייצוג הדיגיטלי של יער בן שמן. הצופה משוטט ביער בו נטועים עצי האורן כ"מעין פולשים" שהשתלטו על אזורי המחיה ופגעו במגוון האקולוגי ובסביבה. היער הוא גם אזכור למימוש החלום הציוני לכיבוש השממה.

הדר מיץ גוף עבודות 2014-2017. להופעתם של פרחים וצמחים בעבודותי של הדר מיץ משמעות סימבולית, הנגזרת מהמיתולוגיה המערבית והמזרחית ביחסי אדם וטבע. במיצב הווידיאו "נרקיס" מהפכת מיץ את היוצרות ובמקום העלם נרקיס שהתאהב בבבואתו הנשקפת במים, עד לסופו הידוע, היא מציגה דמות עלמה זקופה בביצת פרחי לוטוס. מיץ מתייחסת לממד הזמן בביצה, שיש בו מן האיטיות והמדיטטיביות, ומן ההזמנה של הצופה להשתהות, ומפגישה כאן מסורות מערביות בצד עקרונות בודהיסטיים.

הדר מיץ, נרקיס, מיצב וידיאו בהקרנה על לוח פרספקס, 2014
הדר מיץ, נרקיס,מיצב וידאו בהקרנה על לוח פרספקס, קוטר  120 ס"מ, 2014
קרדיט צלם: סטילס מתוך וידאו

נטלי מנדל, "פרחים מן העתיד", מיצב סאונד מודולרי,  חשמל ועלים מלאכותיים, 2017. המיצב מדמה סוכה, מקום מזמין להחבא בו אך גם מקום של מצוקה. הצלילים הבוקעים מהפרחים הם הקלטות של צלילים אורגניים שעברו עריכה דיגיטלית כדי להעמיק את תחושת הזיוף אשר היצירה מנסה להעביר, החלפת הטבע, מוציא ישן מפני חדש.

עמיר רוזנברג, "ללא כותרת", מיצב גבס, רדימייד ועץ, 2017. פרקטיקת הנבטת גלעין אבוקדו באמצעות שלושה קיסמים הנעוצים בו בעודו מונח על שפת כוס מים מהדהדת באנלוגיה לחיקוי הטבע, פרקטיקה שניתן למצוא בבתים שונים בארץ- מעין מיני ביוספרה המכילה את כל התנאים להיווצרות חיים. תשתית פשוטה זו מאגדת בתוכה את הידע הביולוגי האצור הגלעין, כשם שאת המחשבה האנושית היודעת לחלץ  ידע זה ובניית תשתית למימושו מחדש. ביציקות האבוקדו נוצרת אנומליה שכפולית, בעוד שבפעולת השכפול נוצרים העתקים זהים המחקים את פעולת השיבוט הגנטי האנושי.

רותם ריטוב "הזר של עדה לעד", דרדרים ופיגמנט, 2017. פרח הדרדר הינו אחד מהאטריבוטים של האלה עדה לעד אשר פולחנה משויך באמצעותו למקום ולזמן הכנעני/מזרח תיכוני. הדרדר שדרכו לקמול, תוך כדי שמירת זרעיו חבויים בין קוציו עד לנביטה בעונה עתידית, מסמל את תפקידה של האלה. האמביוולנטיות המצויה בו כקמל, מחולל שריפות קיץ בצד הכלת החיים בחובו, פריחה והמשכיות, קשורה לאלה עדהלעד, השומרת על האמת מפני כל עיוות נרטיבי והיסטורי, ופולחנה מאפשר נוכחות בו בזמן של נרטיבים שונים בלא שיגרעו מחלקו של האחר.

רותם ריטוב, הזר של עדהלעד, דרדרים ופיגמנט זהב, 2017.jpg
רותם ריטוב, הזר של עדהלעד, דרדרים ופיגמנט זהב, 18X18 ס"מ, 2017
קרדיט צלם: רותם ריטוב

ולסיכום, פרחים מופיעים ביצירות אמנות בעתות שונות. בציורו של סנדרו בוטיצ'לי "פרימוורה"  בגדה של "פלורה" אלת האביב- מעוטר בפרחים, ולראשה זר שזור מפרחים שניתן למצוא בטבע. בציורי טבע דומם משלהי המאה ה-16 והמאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית, הפרחים מהווים בבואה לחברה עשירה של סוחרים ויורדים בימים. הפרחים מאוגדים בזרים מרהיבים באגרטלים ומייצגים כפל משמעות – בצד פריחה, קמילה באזכור לחלופיות החיים והבלותם. וישנו כמובן פרח הנרקיס באנלוגיה לסיפור המיתולוגי לנרקיס שהתאהב בבואה שלו. ואי אפשר ללא הורד המתייחס בסימבוליקה הנוצרית לייסוריה של מריה הבתולה.

גלריה זוּזוּ היא מרחב חדש לקידום אמנות ותרבות עכשווית, באזור התעשייה עמק חפר.

תודה לתמי סואץ ורותם ריטוב, על חומרי התערוכה והדימויים

[1] דאגֵרוֹטִיפ בצרפתית: Daguerreotype הוא שמו של אחד מתהליכי הצילום המוקדמים ביותר, והראשון שהופץ באופן מסחרי. את התהליך פיתח ב-1836הצייר ומעצב התפאורות הצרפתי לואי ז'אק מנדה דאגר, כשכלול של ההליוגרפיה, שהומצאה ב-1826 על ידי ז'וזף ניספור נייפס. התהליך התבסס על טכניקה המטביעה בעזרת קרני-אור את הדימוי המצולם באופן פוזיטיבי, ישירות על פני לוח כסף ממורק שהונח בגב קמרה אובסקורה. הדאגרוטיפ היה מתהליכי הצילום הראשונים שהצליחו לרשום ולקבע בצורה טובה ויציבה את הדימוי המצולם.  ראו ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A4

[2] מערכות מציאות מדומה המאפשרות למשתמש/דימוי  'להיטמע' בתוך העולם הווירטואלי

חיים סוטין: טבחים, מלצרים… גלריה קורטו, לונדון

XSP.005-Web.jpg

התערוכה חיים סוטין: טבחים, מלצרים ואנשי שרות המוצגת בגלריה קורטו מכנסת קבוצה מצוינת של פורטרטים מידי חיים סוטין (1893-1943). סוטין בנו של חייט יהודי עני, הגיע לפאריס ב-1913.  סוטין היה אחד מהציירים המובילים בפריס בעשור 1920 ועשור  1930, ובשל סגנונו הרוגש ומשיכות המכחול העזות והסוערות שלו נתפס על-ידי רבים כיורשו של וינסנט ואן גוך (אף שהוא עצמו הכחיש זאת). תערוכה חשובה זו הינה הפעם הראשונה שבה מוצג האמן בבריטניה מזה 35 שנה.

בין השנים 1922-1925 סוטין שהה בקאן-סיר-מר, בדרום צרפת, אך הגיע לעתים תכופות לפריז ולביקור במוזיאון הלובר. בעת זו הוקסם סוטין מצוות האופים והמלצרים בבתי מלון ומסעדות בצרפת, ומהמדים הצבעוניים שלהם. בעשור שלאחר מכן, מודלים צנועים אלה ישבו לפניו בפריס ובדרום צרפת. התוצאה, סדרות של פורטרטים המציעים אימז'ים רבי כוח של המעמד החברתי החדש של נותני שירות, שעברו מבתי האצולה של מאות עברו לבתי המלון והמסעדות היוקרתיים שקמו בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. דמויות אלו ששירתו בין השאר במסעדה היוקרתית מקסים בפריס, קסמו לסוטין שהטיב לתאר את הרגש העז ותחושת האנושיות העמוקה  שניתן למצוא במודלים צנועים ביותר מעין אלה. הוא עמל לתאר את תצורות הצבע רבות העוצמה בלבנים, אדומים וכחולים במדים שלהם.

פורטרטים אלה שיחקו תפקיד מפתח בכינון הפרסום של סוטין והפיכתו מצייר הנאבק למחייתו לצייר מצליח. כשהתחיל לצייר את הסדרות, סוטין שהיגר מרוסיה, חי בעוני יחסי לצד אמנים אחרים, כולל חברו הקרוב ביותר אמדיאו מודליאני (1884-1920). ב-1923 האספן האמריקני אלברט סי. ברנס ראה ציור של אופה, אחת מהעבודות המוקדמות של סוטין, וסבר שזו אחת מהיצירות הגדולות ביותר שלהמודרניזם. הוא ביקש לראות ציורים נוספים משל סוטין וקנה כחמישים יצירות. רכישה זו עזרה לסוטין להיחלץ מנסיבות חייו הקשות והביאה להצגתו בקדמת הבמה. הפורטרטים שלו המתארים עובדי בתי מלון ומסעדות הפכו למוערכים במיוחד בקרב אספנים וכיום נחשבים בין הישגיו הגדולים ביותר.

19.10.2017-21.1.2018

התערוכה בחסות:

This exhibition has been sponsored by:
The Friends of The Courtauld
The Garcia Family Foundation

הדימויים נלקחו מאתר התערוכה

Soutine’s Portraits: Cooks, Waiters & Bellboys, exhibition at The Courtauld Gallery, London https://courtauld.ac.uk/gallery/what-on/exhibitions-displays/soutine

 

חיים סוטין הינו חלק ממה שמכונה "אסכולת פאריז" ביטוי שיש בו התייחסות לסצנת פעילות אמנותית ולאו דווקא לסגנון מגובש. אסכולה זו נוצרה בפריז בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, בין שתי מלחמות עולם. בתקופה בה פריז היתה בירת האמנות המוצהרת. בין האמנים ממוצא יהודי בקבוצה ניתן למצוא את אמדאו מודיליאני, מרק שגאל, ז'יל פסקן, מואיז קיסלינג ואחרים.

Lead-Image_-Cropped_x_acf_cropped-1-840x1024.jpg

A-ne-no-me מופע מחול כוריאוגרפית סאלי אן פרידלנד, תיאטרון ענבל

da1d01_49f95109128f463fa092fdd22854d6a6_mv2.png

לפני מספר ימים צפינו במופע מחול A-ne-no-me  בתיאטרון ענבל, מרכז סוזן דלל.    https://www.youtube.com/watch?v=o7bX970q3oo&feature=youtu.be

הכוריאוגרפית סאלי אן פרידלנד השכילה להעלות הצגה אינטנסיבית המערבת את כל החושים – שש רקדניות צעירות המאתגרות את הגוף עד לקצה גבול היכולת. עבודה אינטנסיבית, גופנית, אינטימית, היוצרת תחושה מתעתעת בצופה באלמנטים הכמעט היברידיים שבה – אדם/חרק/חיה, אינטימיות וטכסיות מול ניכור, ואופפת כאמור את כל החושים. העבודה הסיזיפית של הרקדניות מנהלת דיאלוג עם האור המשחק תפקיד משמעותי ביותר בהבניית החלל. מקרן האור בונה תצורות ארכיטקטוניות במרחב ועל הרצפה כאחד; מלבנים, ריבועים המאתגרים את עין הצופה שכן פעולת האור מערפלת לעתים את המתרחש על הבמה, וגורמת לדמויות להיטמע באור, ואף מעניקה רובד נוסף להופעת המחול המרתקת!

פרידלנד מתארת את המחול: Anemone"  באנגלית הוא שמו של פרח הכלנית, אך גם שמו של צמח טורף- שושנת הים (Sea Anemone). הכפילות הזו, של פרח נוי ביבשה וצמח טורף בים היוו השראה לעבודה זו".

כוריאוגרפיה: סלי אן פרידלנד

רקדניות יוצרות:  מאיה ויטלין, מאיה שוורץ, ליהי פאול ,שחר סרי ,קלסי גרינווי ,דנה טרצ'ינה

וידאו ארט: מתן גולן

הפקה: כרמל גוטליב קמחי

מוסיקה: סוסומו יוקוטו, מיהרו קושי, הרומי הוסיני

תלבושות: ענת צפריר

              מנהלת חזרות: יעל ציבולסקי

              מעצב תאורה: נטע קורן

              מנהלת הצגה: רעות שייבה

קליפ מהמופע:  https://www.youtube.com/watch?v=o7bX970q3oo&feature=youtu.be

לינק לאתר:https://www.dancedrama.co.il/

Sally  Ann Friedland photo Inbal Cohen Hamo.jpg
תודה רבה למפיקה  כרמל גוטליב קמחי על החומרים שהעבירה אלי.

עבודת המחול האינטנסיבית של הרקדניות מזכירה לי במאוד את  "הריקוד", עבודתו האייקונית של אנרי (הנרי) מאטיס, הנמצאת בהרמיטאז', סנט פטרסבורג, ונעשתה להזמנתו של פטרון האמנות הרוסי שצ'וקין.

Matissedance.jpg
הנרי מאטיס, "הריקוד", פנל, ש/ב, 1910,  260X391, הרמיטאז'

אני מוצאת קרבה באינטנסיביות העזה בהופעת המחול בדומה לזו ביצירתו של מאטיס, אינטנסיביות הבאה לידי ביטוי בגופניות, בלקיחת הגוף אל מעבר ליכולות הפיזיות שלו, ובמחול שיש בו מן האזכור הבקחנלי, בדומה לזה המופיע בציורו של מאטיס.

בראיון עם העיתונאי Estienne ב-12 באפריל 1909 אמר מאטיס שהוא בעד "אמנות מאוזנת, שלווה, חופשיה מהתלהבות וסטימולציה וזאת ניתן להשיג במינימום אמצעים…" שלושה צבעים עבור פנל "הריקוד הגדול: הכחול תכול של השמים, הוורוד של הגוף, הירוק של הגבעה". מאטיס התייחס לקומפוזיציה "הריקוד" (המומה, NY) אותה השלים בזמן זה ושימשה כסקיצה עבור פנל שהוזמן ע"י שצ'וקין.[1] מעט מוקדם יותר, ב-31 במרץ 1909, האספן המוסקבאי שבבירור ראה את הסקיצה כתב למאטיס: "מיסייה, מצאתי את הפנל שלך "הריקוד" כה נאה עד שהחלטתי לתלות אותו עם הדמויות העירומות בגרם המדרגות שלי. אשמח לרכוש פנל שני בנושא המוזיקה. אנא הודיעני על תשובתך לחברה שלי…"

800px-La_danse_(I)_by_Matisse
הנרי מאטיס, "הריקוד", פנל, ש/ב, 1909,  259.7X390.1, המומה, ניו יורק

מאטיס ביצע את כל העבודה המכינה עבור הפנל בחודשים הראשונים של 1909. זה כולל רישום פחם (מוזיאון לציור ופיסול, גרנובל), רישום בצבעי מים (מוזיאון פושקין, מוסקבה) והסקיצה בשמן שהוזכרה לעיל. הפנל בוצע זמן כה קצר לאחר מכן שכן מאטיס תיאר טבעת של שש דמויות רוקדות ב-1905-6 בציור "שמחת החיים" (אוסף ברנס, מריון, פנסילבניה) והשתמש במוטיב זה עבור הריקוד.

כשהעבודה על הקומפוזיציה היתה בשלבים מתקדמים, מאטיס זנח אחת מהדמויות הנשיות, העצים את הדינאמיקה של הריקוד והגיע לסכמת צבע כה מפתיעה עבור הדמויות עד שהוא עצמו הופתע מההצלחה של כך. הצייר הנס פורמן, אחד מתלמידי האמן מספר שבעת ביקורו בסטודיו של מאטיס באחד הערבים ראה את הקנבס על הרצפה והוא מספר שמאטיס נתן בו מבט וקפץ אחורה בהפתעה מהצבעים הזורחים.

ללא התבוננות ממושכת בדמויות רוקדות מאטיס לא יכול היה להציע ציור זה בדיוק כה מפתיע. בנו פייר מספר שבעודו עובד על היצירה מאטיס נהג לבקר באולם הריקודים של מולן דה לה גאלט, פריז.   G. Duthuit מדווח שבעת שהותו של מאטיס בקויור[2] הוא נהג להתבונן בריקוד הסוער של הדייגים הקטלנים המקומיים. לדעתו של אלפרד בר, האמן גם יכול  היה להיות מושפע מעיטורים המופיעים בכדים היווניים עם ציור הדמות האדומה.

הוורסיה השנייה של "הריקוד" ופנל "המוזיקה" הושלמו ב-1910, הוצגו בסלון הסתיו ועוררו סקנדל. סרגיי שצ'וקין שהיה כה נלהב אודות הסקיצה שינה את דעתו באשר לרכישת היצירה באמתלה שחלק מהדמויות ב"מוזיקה" בוצעו באופן המוני ומביש ובלתי צפוי לשתי נערות שבאו לאחרונה לגור במעונו. מאוחר יותר התרגל שצ'וקין לציורים. "הריקוד" היה תלוי בביתו כשמאטיס ביקר במוסקבה ב-1911. בעיתון המוסקבאי Ranneye Utro ("בוקר מוקדם") נכתב ב-26 בדצמבר אודות הציור על צבעיו הבוערים והריקוד הסוער. רק ב-22 באוגוסט, 1922 שצ'וקין אישר לבסוף את רכישת שני הפנלים.

היצירה הולאמה ב-5.11.1918. היא הוצגה תחילה במוזיאון לאמנות מודרנית מערבית, והועברה ב-1948 להרמיטאז'.

 

Kean, Beverly Whitney, All the Empty Palaces: the Merchant Patrons of Modern Art in pre-revolutionary  Russia, c.1983.

צילומי העבודות של מאטיס נלקחו מ-  PD-US, https://en.wikipedia.org/w/index.php?curid=3523871

על שוצ'קין  במוזיאון לואי ויטון כתבתי בעבר בבלוג זה  –

"אוסף, לא נאות ולא תואם אידיאולוגית" 

https://zivakoort.com/?s=%22%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%A3%2C+%D7%9C%D7%90+%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA+%D7%95%D7%9C%D7%90+%D7%AA%D7%95%D7%90%D7%9D+%D7%90%D7%99%D7%93%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%AA%22++

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] הוורסיה הראשונה ל"ריקוד", 1909 מוצגת כאמור במוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.

[2] קוויור (Collioure) עיירה בדרום צרפת, בגבול הנושק לספרד. עיירת צבעונית זו קסמה למאטיס וחבריו לתנועה הפוביסטית (וגם לפבלו פיקסו ואמנים אחרים) והם הרבו לתאר את המראות שבה בציוריהם.

 

 

המומה מגיע למוזיאון לואי ויטון, פריס Being Modern: MoMA in Paris 11.10.2017-5.3.2018

153_1934_CR

פסלו של קונסטנטין ברנקוזי "ציפור בחלל", 1928, הינו בין היצירות שהמומה (המוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק) שלח מניו יורק לפריס לתערוכה חדשה במכון לואי ויטון ברובע -16.

עבור אלה הרואים במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק את מוזיאון הבית שלהם, לפגוש את "ציפור בחלל" של ברנקוזי במכון לואי ויטון בפריס זה כמו לפגוש חבר ותיק כשנוסעים לארץ זרה.

"גלן לורי, מנהל המומה שהביא את ברנקוזי ויותר מ-200 יצירת אמנות אחרות מהאוסף הקבוע של המוזיאון, אמר "לכך אנו מתכוונים!"

11foundation-item-master768
Constantin Brancusi’s bronze sculpture “Bird in Space” (1928), center, is among the works that the Museum of Modern Art shipped from New York to Paris. CreditMarc Domage/Louis Vuitton Fondation

פסלו של ברנקוזי מוצג בפריס לראשונה, וכך גם עבודות של אמנים כאנדי וורהול, ברברה קרוגר, פיליפ גסטון, פליקס גונזלס-טורס, קרל אנדרה, כריסטופר וול ורומרה ברדן. התערוכה תהיה גם מעין "ברכה לשלום" ליצירה Opus 217 של הצייר הפוינטיליסטי הפריזאי פול סיניאק שהוענקה למומה עם מותו במרץ של דיוויד רוקפלר, יו"ר הקודם של המוזיאון. בין העבודות החדשות ביותר ישנה חזרה על 176 אימוג'י דיגיטליים.

85.1991
Paul Signac, Opus 217. Against the Enamel of a Background Rhythmic with Beats and Angles, Tones, and Tints, Portrait of M. Félix Fénéon in 1890 
© 2017 Artists  Rights Society
(ARS), New York / ADAGP, Paris

התערוכה, שבוחנת את ההיסטוריה והאוסף של גלריה זו, מאחדת את העבודות הידועות בדרך חדשה, ע"י מיזוג דיסציפלינות בעודה נשארת כרונולוגית. היא משתרעת על ארבעת הקומות של הגלריה בעיצובו של פרנק גרי, ומציגה איך מנהל הממה וצוות האוצרים מעוניינים להציג את האוסף הקבוע  מֵחָדָשׁ ב-2019, לאחר ההרחבה הצפויה שלו.

האתגר בפריס "לספר את הסיפור של האוסף שלנו הינו הזדמנות גדולה להתנסות ברעיונות", אמר מר לורי.

יצירות האמנות, פלוס יותר ממאה אובייקטים מהארכיבים של המומה, הובלו ב-17 ספינות מניו ניו יורק, וזו למעשה ההשאלה הגדולה ביותר של המומה שנעשתה עד כה. סוזני פייג' המנהלת האמנותית של מכון ויטון יחד עם Quentin Bajac אוצר הצילום של המומה, חלקו עם לורי, מנהל המומה את ארגון התערוכה, וזאת בעזרת כל אחת משש מחלקות האוצרות של המומה.

בתערוכה "Being Modern" מוצגים כפי שלורי תיאר "התחלות שגויות רבות, מינויים פזיזים ובדומה פיטורין פזיזים, מלחמות הרסניות, החלטות כאוטיות, ויכוחים פרטיים וציבוריים באשר לעבודות שהמוזיאון צריך לאסוף ואיך". רגישויות מעין אלה מוצגות בבירור בשני חללים במכון ויטון שהוקדשו לציר הזמן ולחומרים ארכיביים. למשל, הוויכוח אודות "אישה I" של דה קונינג שהרכישה שלה הביאה לפרישת חבר הנאמנים של המומה מועדת הרכישות של המוזיאון. וגם היתה סקפטיות כה רבה אודות וורהול כך שהעבודה שלו "קופסאות מרק", שצוירה ב-1962, נכנסה לאוסף המומה רק בעשור 1990.

van Straaten, L.(2017, October 10). Re: MoMA Comes to Paris as Louis Vuitton Foundation Show Opens. Retrieved from https://www.nytimes.com/2017/10/10/arts/design/moma-louis-vuitton-foundation-lowry.html

מוזיאון "לואי ויטון", שילוב של זכוכית, בטון, עץ ופלדה שוכן בקצה המערבי של יער בולון, בפאתי רובע 16 בפריז. המוזיאון תוכנן ע"י האדריכל האמריקני פרנק גרי. את הקמת המוזיאון יזם ברנאר ארנו, מנכ"ל תאגיד LVMH –  חברת מותגי היוקרה "לואי ויטון", בתי האופנה, "ג'יבנשי", "מארק ג'ייקובס", "פנדי" ו"קנזו", הבשמים של דיור ועוד.

במוזיאון מוצג אוסף האמנות של החברה ובו יצירות משל פבלו פיקסו, הנרי מור, אנדי וורהול ואמנים עכשוויים, בצד תערוכות מתחלפות, בהן מוצגות יצירות מופת ממוזיאונים ברחבי העולם. הבניין מכיל חנות ספרים, ספרייה ואודיטוריום. 3,600 פאנלים מרכיבים 12 מפרשי זכוכית, שסך הכול שטח הפנים שלהם הוא 13,500 מ"ר. מסביב למוזיאון נשתלו 300 עצים, ביניהם עצי דובדבן מיפן, עצי אורן שחור מאוסטריה ועצי צבעוני מווירג'יניה.

Retrieved from http://www.fondationlouisvuitton.fr/

הדרך, תערוכה, אוצרים: דליה דנון וניר הרמט, בית האמנים ע"ש זריצקי, ת"א 18.11.17 – 26.10.17

איה בן רון מתוך התערוכה הדרך.jpg
איה בן רון, פרט

בתערוכה  'On the Road מוצגות עבודות של חמישה אמנים ואמניות: אברהם קריצמן | אורית חופשי | איה בן רון | דורית פיגוביץ גודארד | טסי כהן פפר. העבודות במגוון מדיה – ציור, מדיה מעורבת, מיצב, וידיאו/אנימציה, הדפס עץ, מתכתבות עם המושג "דרך" המשתמע למספר פנים: דרך במובן הפיזי, הניתן למדידה; דרך, כמסע של הנפש פנימה, כמסע שיש בו מן החקר ומן ההתבוננות.

דורית 4
דורית פיגוביץ גודארד

עלילות מהמיתולוגיה  ויצירות אמנות עוסקים במסעות ובערגה למקום אחר שיש בו מן השלווה, הרוגע או מן העבר הקדום. במהלך  המאה ה-16 ולאחריה אנו שומעים על האיטליינטים – אמנים מארצות השפלה שנהגו לנסוע לאיטליה, והביאו עמם כמקור השראה חורבות רומיות ונופים איטלקיים אותם "שתלו" ביצירותיהם.  העיסוק בארקדיה, בהשראה מה-Eclogues (אקלוגיות) של המשורר הרומי וירגיליוס, עולה ביתר שאת ביצירות אמנות רנסנסיות, ברוקיות ורוקוקו המתארות חיי כפר פשוטים ושלווים, חיים של רוגע ושמחה; ו"אודיסיאה" כמטאפורה למסע ארוך, מופיעה בעלילות אפיות מרומי הקדומה, ובימינו אנו.

טסי 2
טסי כהן פפר

בטקסט הנלווה לתערוכה כתבו האוצרים: "חמישה אמנים מציגים דימויי 'דרך' בה המסע לעולם אינו מסתיים. זהו מסע קיומי המתבונן פנימה תוך כדי תנועה.

התערוכה שואבת השראה מסיפורי מסע וממיתולוגיות, בהם הדרך חשובה יותר מן היעד. העבודות מזמינות את הצופה לשוטטות, להסתכלות ולבחינה עצמית ביחס לזמן, לדרך החולפת, הנעה, רצופת מעברים, פניות ומכשולים, מול וגם יחד עם כוחות של טבע ואדם. סימני הדרך המוצגים בתערוכה עומדים על היחס שבין השפה ומסמניה לבין מציאות מרובדת שסופה אינו ידוע".

קריצמן
אברהם קריצמן

את התערוכה מלווה השיר "הגעה לחוף" של פרימו לוי, הסופר והמשורר היהודי איטלקי ניצול השואה, המוסיף רובד רב משמעות באשר למושג הדרך.

תודה לדליה דנון, אוצרת התערוכה עם ניר הרמט, על טקסט התערוכה והדימויים.

אורית חופשי מתוך התערוכה הדרך.jpg
אורית חופשי

ז'וזף יוסף דדון, תערוכה "Sillons" , ורסאי, Espace Richaud, אוצרת: איזבל בורז'ואה; עיצוב: דורון פון בידר. תאריכים: 7.10.2017-3.12.2017

ERV 2017-Joseph Dadoune-001.jpg

ז'וזף דדון  מציג במהדורה ה-6 של "Nuit de la creation", בעיר ורסאי. כאמן אורח, הוזמן דדון לעבוד עם סטודנטים מביה"ס לאמנויות יפות בורסאי, והוא מציג מבחר מיצירות שנעשו לאחרונה ב-Espace Richaud, חלל תצוגה שנחנך לאחרונה. בצד העבודה המונומנטלית שלו "קיוסק שחור", מוצגות שלוש סדרות: "Tars", "Impossible Calendars", "Flowers/After War", המספקות מבט מקיף על הפרקטיקות האמנותיות של דדון ושטחי העניין שלו, ומנהלות דיאלוג עם יצירות משל אמניות ואמנים כ- Geneviève Asse, Camille Henrot, Eugène Leroy, Aurélie Nemours, Jean Michel Sanjouand, Jean Michel Othoniel and Helen Mirra באוספים של FRAC Ile-de-France.

ERV 2017-Joseph Dadoune-025.jpg

בלב היצירה של ז'וזף דדון (יליד 1975) עומדות סוגות אודות בחינת גבולות החוצצים בין מזרח לבין מערב, יחסי כוח  ויחסי מרכז-פריפריה, מרחב מקומי, דמיון וממשות, קדושה וחולין. החקר של דדון, ממזג פרקטיקה אמנותית, אקטיביזם חברתי וחשיבה מטאפיזית במגוון יצירות ומדיה – וידיאו, צילום, ארכיטקטורה ורישום. בין היצירות הנודעות ביותר שלו הסרט "ציון" (2006-2007), שנעשה בשיתוף מוזיאון הלובר בפריז, בכיכובה של השחקנית רונית אלקבץ ז"ל; תערוכות שצמחו מעיר ילדותו "אופקים" ומתייחסות אליה: פרויקט "במדבר".[1] "Impossible Calendars" (2013), שהוצג במוזיאון תל אביב לאמנות בתערוכה "האלכימיה של המילים: אברהם אבולעפיה, דאדא, לטריזם", (2016), במלאת 100 שנה לתנועת דאדא; ולאחרונה, "Protective Barriers", מקבץ של רישומי מלחמה אוטוביוגרפיים שפורסמו על- ידי Éditions Arnaud Bizalion.

ERV 2017-Joseph Dadoune-029.jpg

ז'וזף דדון הוכתר לאחרונה בתואר Chevalier des Arts et des Lettres (Knight of the Order of Arts and Letters) מטעם מיניסטריון התרבות הצרפתי. ביולי 2017, הפרויקט שלו Un Printemps arabe (An Arab Spring) המורכב מ-39 עבודות ו-17 וידיאו נבחר לאוספים של המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית – מרכז פומפידו. התערוכה הנוכחית שלו Sillons המוצגת בין 7 באוקטובר ועד 3 בדצמבר 2017 ב-Espace Richaud, ורסאי, מלווה בספר http://www.arnaudbizalion.fr/fr/art/61-sillons-joseph-dadoune.html, ובו טקסטים מידי האוצרת איזבל בורז'ואה, דרורית גור-אריה, מישל טובל, רפאל זגורי אורלי ודורון פון פידר.

המקום בו מציג דדון הוא חלל תצוגה בן שלוש קומות, ליד ארמון ורסאי:

בקומה I – מוצגות עבודות זפת; כל עבודה שונה ממשניה. מסביב, "פרחים אחרי מלחמה".

בקומה II – סדרות הפרחים ועבודות נוספות בזפת.

במינוס I – הקרנה של הסרטים: Sion 2006  ; Phoenix I & II 2010.

Black Kiosk "קיוסק שחור" – עבודה ארכיטקטונית מושגית המטלטלת בין הקבוע לחולף, חוקרת את הפוטנציאל הסביבתי המצוי במבנים נטושים הממוקמים בפרברים של מרכזים עירוניים. Tarsמיצב מונומנטלי המתנשא למידות 4X8 מטרים, עשוי כולו מביטומן.

דרורית גור-אריה במאמרה "סוכה שחורה בדרום צרפת" כותבת על "קיוסק שחור": ״קיוסק שחור״ של ז׳וזף דדון הוא ממין האדריכלות של הרוח. זהו מבנה צורני טהור, המְזמן חוויה של הליכה ושיטוט, פנימה והחוצה, כבתוך פסל ענק, שבה בעת נראה כסוכה המיועדת להכנסת אורחים". […]  "קיוסק שחור ממשיך את עיסוקו של דדון בשנים האחרונות באדריכלות רעיונית שבין קביעוּת לארעיות, תוך בחינת הפוטנציאל הסביבתי הגלום במבנים פריפריאליים נטושים, בדרך ליצירת מרחב רב-תרבותי שאינו מתנכר למקורותיו ואינו מצטמצם בגבולות שהציב המרכז ההגמוני".

בהמשך כותבת גור-אריה: "מודל הבית השחור של דדון זכה לגלגולים נוספים בסדרה של עבודות מינימליסטיות העוסקות בחומר ובהיעדרו. ב-2013 בנה דדון עוד גרסה אישית לקמרה אובסקורה, קופסה שחורה עם פתחים בחזית, בגב ולאורך הצדדים (בעומק כמה סנטימטרים) להחדרת אור. בהמשך צילם את חזית הקובייה, שהפכה לדימוי צילומי דו-ממדי שכוסה ונמרח בזפת שחורה. אחת מעבודות דו-ממדיות אלה, קופסה שחורה בתוך ריבוע II שהוצגה בפונדסיון ריקאר (Fondation Ricard) בפריז, היתה פעולה מטא-רפלקסיבית, כעין משחק מראות המשקף את חדר החושך על הזפת, בחומריות המרמזת למקורו והולדתו של מדיום הצילום".[2]

ERV 2017-Joseph Dadoune-129.jpg

בתערוכה ארבע סדרות על נייר אשר לחומרים שבהן מהלכים של זמן:

  1. Flowers/After War. Blind Spot (Tel Aviv, 2015-2016) Series of 36 Black oil pastels on paper

הרישומים מהווים סוג של שדה פרחים עם צבעים שנושאים חיים ומוות, נוכחות והיעדר. כל פרח משובץ בשתי מילים: LOST MEMORY ושתי נקודות.

  1. Series Forty-four Sunrises (44 X 90 years. 44 X 30 days. 44 X 12 months), 2016 Series of 44 watercolors

בסדרות הרישום המונוכרומטיות שלו Forty-four Sunrises, ז'וזף דדון מציג את הדפים הקרועים של לוח דמיוני. הדפים שנראים כאן אינם תואמים לתאריכים ידועים, ובמקום זאת הם מודדים את זמן החיים והחלוקות שלו  באופן שונה (דף ראשון לדוגמה: 90 שנה, 30 ימים, 12 חודשים וכן הלאה).

  1. In the beginning, an impossible calendar (Saint-Cyr-L'Ecole, 2016) Series of 20 tar-on-paper

הרישומים מוצגים ללא תיארוך, ועדיין הם מצוינים עם רצפים מספריים שאינם ניתנים לפענוח בתחילה. אפשר ואלה תאריכים משיטה סולרית אלטרנטיבית. רצף הזמן הקוסמי גדול מ-2017 או מ-5,777 השנים שנקבעו לנו. עלינו לנטוש את הלוחות הרגילים שלנו ולהתחיל במרחב חדש של זמן ההולם להופעתו של פוטנציאל פילוסופי וקיומי חדש.

  1. Impossible Calendar/gold, olive oil (Saint-Cyr-L'Ecole, 2016) Series of 15 surfaces using olive oil and metallic paint on paper

הזמן אינו תלוי או קשור לתנועת השמש או הירח, אלא מתבסס על מערכת הכוכבים או על אירועים כימיים או גיאולוגיים המתרחשים ביקום. ההגדרה הבלתי ניתנת לערעור של לוח-זמנים אנושי הכרוך על כורחו בדתי-הפוליטי איבדה מכוחה. בימים עברו, כשאדם רצה להגדיר זמן, הוא יצא אל החוץ, לאוויר הפתוח והתבונן בירח או בשמש. כיום, לוויינים מספקים חזון חדש אודות הגיאוגרפיה הקוסמית שלנו מזווית גאולוגית ומפרספקטיבה של זמן. התערוכה מציעה אפשרות חדשה היכולה להיראות כסוג של משעול אוטופי.

ERV 2017-Joseph Dadoune-052.jpg

הצבעים המופיעים בעבודות הם שחור/לבן המסמלים ניגודים והינם מחוץ לגלגל הצבעים, והצבע הצהוב המסמל את אור השמש, את האור הבוהק והמסמא האופייני למדבר ולאופקים, מקום מגוריו של דדון, והינו אחד משלושת צבעי היסוד- אדום, כחול, צהוב. אדום, ירוק, כתום ועוד.

ERV 2017-Joseph Dadoune-064.jpg

עבודות וידיאו:  

Sion 2006

Phoenix I & II 2010

 

תודות ממעמקי הלב לז'וזף יוסף דדון על טקסט התערוכה והדימויים;[3] תודות רבות לדרורית גור-אריה מנהלת מוזיאון פתח תקווה לאמנות על חוכמת הלב והאוזן הקשבת.

 

[1] http://www.petachtikvamuseum.com/he/Exhibitions.aspx?eid=1770

[2] דרורית גור-אריה, סוכה שחורה בדרום צרפת", ערב רב, 11.1.2015 https://www.erev-rav.com/archives/35044  במאמר מופיע האזכור לכך שב-1826 משח המדען ז'וזף ניספור נייפס (Niépce) לוח מתכת בתמיסת זפת, ליצירת התצלום המוקדם ביותר המוכר לנו כיום.

[3]הדימויים וטקסט התערוכה https://www.dropbox.com/sh/qozsjbpncbac7yh/AABUz5bTbV9bU_yDx4V6GwTpa?dl=0

 

 

אליהו גת מחוות נופים, אוצרת אירית לוין, בית האמנים 28.9.2017-22.10.2017

11-web
.
 אליהו גת
לטרון באביב, 1978
שמן על בד, 50X70 ס"מ

אליהו גת (1919-1987), אמן נערץ וחשוב בזמנו, עומד במרכזן של שתי תערוכות בתל אביב האחת בבית האמנים והאחרת בגלריה אלפרד. שתיהן מהוות הומאז' לצייר ומוצגות בהן תמות מרכזיות ביצירותיו אותן חקר ובחן כל העת: מודל נשי ונופים מקומיים.

14-web.jpg
אליהו גת
פרחים בחלון, 1979
שמן על בד, 80X100 ס"מ

וכך כותבת האוצרת אירית לוין: החקר של אליהו גת הוא חקר אידיאי, רגשי ויצרי, הנפרש לאורך שנות יצירתו".

עשייתו רבת השנים של גת, המורשת החינוכית והתרבותית שלו בתקופת פעילותו כמנהל ומורה במכון לאמנות בת ים (1964-1978), במדרשה לאמנות ועוד, מעוררים השתאות. גת העמיד אמנים ואמניות ממשיכי דרכו, מעריציו ומוקיריו אז כיום, הנוהגים לומר "הייתי תלמיד/ה של אליהו גת".

אליהו גת תרם תרומה ייחודית לאמנות ולתרבות הישראלית. הוא מיזג בקרבו את שני הניגודים שכה היו אהובים בעת הקלאסית וברנסנס – "ויטה אקטיבה" ו"ויטה קונטמפלטיבה" – חיים אקטיביים של עשייה ויצירה, ולכך התווסף ידע נרחב בשדה האמנות, מוסיקה ותרבות; איש חזון ומעש כאחד.  גת היה ממייסדי קבוצת "העשרה" (1951-1960), ויסד עם רחל שביט את קבוצת "אקלים" (1973-1982). זכה בפרס דיזנגוף לאמנות (1978), ושימש כיו"ר אגודת הציירים והפסלים (1980-1981).

13-press
אליהו גת
מבט מזיכרון יעקב לים (צפון), 1982
שמן על בד, 80X100 ס"מ

"אליהו גת היה אמן טוטלי, רומנטיקן, חדור באהבת הארץ – המקום, האדמה החדשה, אהבה שינק עוד מבית הוריו" – אהבה זו ניכרת בציורי הנוף עזי המבט והרגש, במשיכות המכחול הסוערות, היצריות, בצד אזכורים למבניות צורתית, ואף במודל הנשי כאנלוגיה ל'אימא אדמה'.

16.jpg
אליהו גת
"נוף", 1982
שמן על בד, 60X80 ס"מ

בתערוכה היפהפייה בבית האמנים מוצגים ציורי הנוף של גת, בצד עבודות של חברים לדרך ותלמידים מקבוצות "העשרה" ו"אקלים".

אמנים: אליהו גת, שמעון אבני, מיכאל גרוס, אלחנן הלפרן, קליר יניב, שרה כץ, חנה לוי, אפרים ליפשיץ, ציפי פריידנרייך, בתיה רגב, אורי ריזמן, שרה שמי, צבי תדמור

17.jpg
אליהו גת
"נוף", 1982
שמן על בד, 60X80 ס"מ

תודה, לאירית לוין על ההדרכה ועל חומרי התערוכה