בזמן שעצר, תערוכה קבוצתית וקיר אמן, סלון משותף לאמנות", אוצרת ד"ר ניר טסלר, שביל המרץ 5, קומה 1, קריית המלאכה, ת"א

הסלון לאמנות שפתחה ד"ר נירה טסלר בפברואר 2020, הפך ל"סלון משותף לאמנות". האמניות והאמנים המשתתפים: אורי גלאון, אתי גדיש דה-לנגה, ויויאן הירש בירקנפלד, חגי ארגוב, לאה טופר, מירי שטראוס טללים, מעיין תדמור ונירה טסלר.

7f84b32c-2f7f-47a0-a771-95de9068fe0c

האמנים בחרו להציג בתערוכת הפתיחה עבודות שנעשו בעת שהזמן עצר מלכת, ושיבש אורחות חיים ומהלכים. העבודות המוצגות נכתב בדף התערוכה: "משקפות את דרכנו האמנותית, סגנוננו ואמירתנו בעת הזו.

36bb65df-5d56-4601-a467-82168797cc1d

התערוכה הקבוצתית 'בזמן שעצר' היא הזדמנות לערוך חשבון נפש, לבחון מה השתנה בנו ובעבודתנו, להתעכב ולהביט סביבנו על העשייה האמנותית של האחרים, ובתיווכה להבין איך ולאן ממשיכים מכאן.,.."

286ab5b6-87e3-4aef-ad06-c1b9623cd90a

בעבודות המוצגות סגנונות שונים, ציורים פיגורטיביים בצד ציורים הנוטים למופשט, עבודות פיסול בעץ ומתכת, בתמות שהקשרן טבע דומם, דיוקנאות, נופים ועוד".

b36920af-4ea6-449c-af0a-5511c80a2167

בסלון מוצג בחלל נפרד "קיר האמן" של רוז בר-נור, "מרחק נגיעה – כמעט", שעניינו בתחושות שהביאו אתם הקורונה, אי-הוודאות, הסגר, הריחוק, עטית המסכה והגעגועים לשגרה.d896a93e-6954-4f41-b7e7-0827d97677d7

IMG_20201218_141218

IMG_20201218_141256

ומעט על סלונים לאמנות

המינוח "סלון לאמנות" עולה במחצית השנייה של המאה ה-17 בהקשר לתערוכות השנתיות שנערכו על ידי "האקדמיה לאמנויות היפות" בפריס. העבודות בתערוכות אלו נבחרו על ידי חבר השופטים, ולמצוינות שבהן בהתאם לשיפוט   של המארגנים הוענקו מדליות.

בשלבים מאוחרים יותר אנו מוצאים אמנים בסלונים אלטרנטיביים דוגמת "סלון הדחויים", 1863, בו הציגו אמנים כקמי פיסארו, אדוארד מאנה ופול סזאן. וכשני עשורים לאחר מכן בשנת 1884 הוקם "הסלון של הבלתי תלויים", בו הציגו אמנים שהקימו לעצמם ארגון עצמאי במנותק מ"ארגון האמנים הצרפתיים".

בסלון אחרון זה הוצגו תערוכות עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. האמנים שהציגו היו אמני אוונגרד, ולקהל היתה האפשרות והזכות להתוודע ליצירותיהם.

סלון מפורסם נוסף היה זה של גרטרוד שטיין שהתקיים בבית המשותף לה ולאחיה ליאו שטיין ברחוב דה פלרי מספר 27, פריס, לאחר הגעתם לפריס בשלהי 1905-1904 בקירוב. לסלון זה הגיעו אמנים בראשית דרכם דוגמת פבלו פיקסו, אנרי מאטיס ואחרים וכן סופרים חשובים בני הזמן – פ' סקוט פיצג'רלד, גיום אפולינר, עזרא פאונד, ארנסט המינגווי ועוד. סלון זה הפך עד מהרה לאחד הסלונים האמנותיים והספרותיים החשובים בפריס.[1]

היו גם סלונים מפורסמים נוספים דוגמת אלו של מאדם רקמייה, אך על כך בפעם אחרת…


[1] גרטרוד שטיין, האוטוביוגרפיה של אליס ב' טוקלאס, תל אביב: זמורה ביתן, 1986

ענת גרינברג; רון וינטר; נתנאלה אווסלנדר, תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה, אוצר: דר' גלעד פדבה, גלריה עירונית לאמנות – ראשון לציון בית גורדון-לונדון, נובמבר 2020-פברואר 2021

IMG_20201210_105017

ענת גרינברג

בתערוכה בעלת השם מעורר התהיה "תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה" מציגות האמניות ענת גרינברג ונתנאלה אווסלנדר  לצדו של האמן רון וינטר. שלושתם, בני דור שני ושלישי לשואה, מתמודדים בדרכים שונות, מגוונות ומפתיעות בנוגע לכך, שכן עבור צאצאי השורדים, זיכרונות אישיים שהועברו אליהם מהתא המשפחתי ומהסביבה הסובבת אותם מהווים אלמנט משמעותי בהבניית התודעה שלהם. אופני ההבעה הם במדיה שונות: ציור על קנבס ועל נייר, רישום, מיצב וידיאו, רקמה.

הכותרת הראשית של התערוכה היא "תסמינים"; כל משתתפיה מודים שהם סובלים באופן יומיומי מתסמיני השואה בטראומה משפחתית ואישית. בין התסמינים אגרנות כפייתית, מצוקות הנובעות מחסכים רגשיים, רגישות יתר וחרדת נטישה מחד, והיכולות הניכרות וביניהן רגישות אסתטיות ויצירתיות, מאידך. כל אלה מאפשרים להם ליצור בצל הטראומה, ולהשכיל לנצל מצב תובעני זה באופן שמאפשר השראה וחמלה.

IMG_20201210_110332

רון וינטר

IMG_20201210_105321

נתנאלה אווסלנדר

ענת גרינברג- גרינברג מציירת דמויות בהן יש מן הנוכח/נפקד – חלקי גוף, עיניים ממצמצות/פעורות בכאב, יד עצומה שיש בה מן איכויות הרישום של אמני האולד מסטרס, מושטת בג'סטה של בקשה? תחינה? פטישיזם – רגלי אישה על עקב, או בחלקה העליון המופנה אלינו הצופים. העבודות, בדי קנבס במגוון גדלים במנעד צבעוני שיש בו מן השקיפות בצד משיחות מכחול עזות בהבעתן, מוצגות באופני תליה מעניינים המאתגרים את העין.

IMG_20201210_105034

IMG_20201210_112106

IMG_20201210_105227

נתנאלה אווסלנדר- הנוכח נפקד עולה גם ביצירתה של אווסלנדר, דיוקנאות קטנים ומפתיעים המוצגים בקיר שמנגד. האמנית מטמיעה לתוך דיוקנה העצמי חלקי פנים של קרובי משפחתה אשר חלקם נספו בשואה וחלקם שרדו את התופת. באמצעות תכנת פוטושופ עיבדה צילום "סלפי", הטעינה אותו בתכנה לייצור מתוות לגובלים ואזי רקמה את הדיוקן העצמי העשוי מעשה מארג של דיוקנאות קרוביה. הדיוקנאות הקטנים בעבודת עמלנות המפתה את הצופה לחוות אותם מקרוב, נעים בקשת צבעוניות שיש בה מן הרוגע להתפרצות עזה של כתומים צהובים ואדומים.[1]

IMG_20201210_105234

IMG_20201210_105247IMG_20201210_105254

רון וינטר- המבט של וינטר באשר למערכת היחסים עם אמו הנו רב-פנים; מכיל ואוהב ועם זאת ביקורתי ומפוכח. בעבודות במדיה שונות – ציור, פיסול רישום ועבודת וידאו מתוודע/ת הצופה למערכת יחסים שיש בה מן הסימביוזה- יש בה מן התלות אך גם מן הרצון לעצמאות, התמסרות, תלות וחמלה בצד רצון לפרידה ועצמאות, ובעיקר אהבה שאינה תלויה בדבר. הציור בצבעי אדום/לבן של הבן "העוטף/מגן" על האם, מהדהד את עבודת הווידיאו הנפלאה בה נוצר אקט שיש בו מן הריקוד, המשחק, הילדיות והחמלה.

IMG_20201210_110443


IMG_20201210_110425

IMG_20201210_110412

IMG_20201210_110342IMG_20201210_112614

[1] נתנאלה אווסלנדר סיפרה בזמנו: "לאבא שלי יש שמות הונגריים ועבריים, ניקולאי מיקלוש אצ'ה שמואל, ויש לו שני תאריכי לידה. הוא נולד ב-29 בפברואר 1948 בדרך לבית החולים בהרי הקרפטים ההונגריים, אך עקב סערת שלגים, הוריו הגיעו לרשום את שמו במשרד הפנים ההונגרי רק ב-10 באפריל 1948".

תודה לענת על הסיור וההסברים

ז'וזף יוסף דדון, Le Kiosque Noir. Espace d’art le Moulin, La Valette, FR אוצרת התערוכה: Isabelle Bourgeois, 2014 ואילך… פרויקט מתמשך

CA-Le-Moulin-2014-Joseph-Dadoune-009

Picture_05

ז'וזף יוסף דדון מספר על הפרויקט החוצה גבולות שבין מזרח/מערב, קולוניאליזם ופוסט קולוניאליזם, ישראל/מדינות ערב, החל ב-2013 בעת שהות אמן בניו ג'רזי בשם https://www.manacontemporary.com שם צילם את הפרויקט. ב-2014 נע הלוך ושוב בין אופקים לתל אביב, ובמהלכה של שנה זו חקר ו"בנה" את העבודה.

דדון מספר שהחוויה שלו את ישראל כחלק מהלבנט החלה בסרט "עולמים", 2003 ולאחריו ב"ציון", 2006. [1] הפרויקט ממשיך כרגע בהפצה של הספר AN ARAB SPRING. 1975, FAISAL, KING OF ARABIA, 1975, FAISAL-MOSHE 1975-1981, PITTAS (זהו הספר שנשלח אלי ע"י ז'וזף עם ההקדשה). בימים אלו מספר דדון הוא מפתח את החלק של המולטימדיה עם 14 עבודות אנימציה: https://vimeo.com/483080676 המתוכנן לתצוגה בחלל. כך שלמעשה זהו פרויקט בתנועה. 

IMG-20201203-WA0004

בתערוכה מערך של 16 סדרות המכילות 233 תצלומים לא ממוסגרים בגודל A3, אשר אפשרויות התצוגה שלהם נקבעות באורח אקראי ועל-פי קומבינציות מורכבות של לוגיקה מתמטית שנחקרו ע"י האמן יוסף ז'וזף דדון. רציונל הסדרות – הצגת הדימויים בסדרים שונים במעין אסטרטגיה של הוראות הפעלה מחושבות. תחילה הצגת כל דימוי כעומד בפני עצמו; לאחר מכן כחלק מזה המופיע לפניו וזה שלאחריו, ולבסוף כמכלול סדרתי. הרכבים לוגיים אלה מייצרים מתח בין הממד הוויזואלי לבין זה הוורבאלי (הלשוני), בין דימוי העולה ומקבל ממשות ובה בעת מתבטל בשל מעורבות השפה והטקסט המתמללים אותו.

בתצלומים מופיעים דימויי של פיתות שחורות בתפזורת. לפנינו שתי סדרות: האחת מופיעה בכותרת "האביב הערבי, 1959" ובה 20 תצלומים; השנייה, בכותרת "פייסל מלך ערב, 1975" ובה 48 תצלומים. בנוסף לפיתות, מוצגים דימויים מכריכות ספרים על האופן שבו קמו מדינות במזרח תיכון תחת השלטון הקולוניאליסטי, שכתב ההיסטוריון הצרפתי ז'אק בנואה מאשן (Jacques Benoist-Méchin, 1901-1983) לאחר מלחמת העולם השנייה, במהלכה שימש בתפקידים בכירים במשטר וישי. על אחת מעטיפות הספרים מופיעה הכותרת "האביב הערבי, 1959", כותרת מפתיעה שכן מטרימה את גל המחאות הנוכחי, ואת השינויים המתרחשים באזור.[2]

Picture_05_1

בסדרה שלישית "פייסל-משה, 1981-1975", יש 54 תצלומים בהם מופיעות הפיתות אך גם דימויים שהם מיזוג בין פניו של המלך פייסל ודיוקנו של משה דיין. בסדרה הרביעית מוצגות פיתות בלבד ב-72 תצלומים. 

Picture_09

גם הכותרות פיייסל מלך ערב, פייסל-משה מהדהדות לאירועי עבר, לכתובים ואף לדמותו של משה רבנו במרחב המצרי דאז.

jerusalem wall_opt_004

בסדרת הליבה – 39 תצלומי פיתות – כמו במשחק שחמט, קלפים וכדומה, לאוצר, האמן או אורח מוזמן, תפקיד משמעותי. הסדרה תקבע ותקבל את ממשותה לעת קצרה על פי פיזור אקראי של סט קלפים הזהה לתצלומים. כמו בעבודות של תנועת הדאדא מראשית המאה העשרים, יש כאן רמז לסדר ואי-סדר, לאקראיות, לפירוק והרכבה. יש בכך מספר דדון רמז למוקדים של מנגנוני כוח, שליטה, כלכלה, מיפוי משאבים ופיזורם, כשם שלעיסוק במשחקי מזל והימורים., מדיה דיגיטלית ושיעתוק.

IMG_0007

IMG_0002

האמנות הישראלית עד לשנות התשעים בקירוב התכתבה על פי רוב עם האמנות המערבית, אפשר בשל תפיסות גיאו פוליטיות, אפשר בשל מגמות אחרות בהן המקסם הוא מן התרבות המערבית, בעוד שהתרבות המקומית והאזורית (הן המזרחית של העולים ממדינות ערב כשם של מדינות ערב) נתפסה כ"אחר", כמאזכרת את השניות הפוליטית המורכבת בה שרויות מדינות האזור. בשנים האחרונות עולה מגמה שונה. בזמן שבאבו-דאבי, דובאי, קטאר וכדומה מוקמים סניפים של הלובר והגוגנהיים, ונרכשות יצירות של "אולד מסטרס" דוגמת ליאונרדו דה וינצ'י, ואף נרשמת השתתפות בשורה של ירידים וביאנלות. באמנות הישראלית נפתח אשנב הסתכלות "זעיר" עדיין על התרבות הערבית, המזרחית כ"ברת ערך" ו"שווה" לעסוק בה להתדיין עמה, להתכתב עמה.

האלמנטים האמנותיים והקודים הנטועים בעבודה, הן רעיוניים והן טקסטואליים וויזואליים, משלבים מספר ממדים כמו אדריכלות, צילום, אנימציה, אובייקטים והפעלה של משחקי מזל, מכלול המציע בסיס לדיון רב-ערוצי בשאלות של מערב ומזרח, המרחב הגיאופוליטי וריבוד תרבותי.

הפיתות הינן חלק מאוסף מוזיאון פומפידו, להלן הלינק: 

https://www.centrepompidou.fr/en/ressources/oeuvre/cqEgBka

www.josephdadoune.net 

One arty minute

תודה לז'וזף יוסף דדון על השיח המתמשך אתו, ועל הספרים וההקדשה המלבבת!


[1] ציון – תערוכת יחיד של האמן והקולנוען ג'וזף דדון, מציגה טרילוגיה של יצירות קולנועיות: "עולמים", "שאנטי" ו"ציון". היצירה המרכזית בתערוכה היא הסרט ציון בכיכובה של רונית אלקבץ , שנעשה בשיתוף מוזאון הלובר בפריז ויוצג בתערוכה בבכורה עולמית. . התערוכה באוצרותה של דרורית גור אריה, מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון פתח תקוה לאמנות, הוצגה במוזיאון ב-2007, כשם שבלובר, פריס, מאתר מוזיאון פתח תקוה לאמנות https://www.petachtikvamuseum.com/exhibitions/%D7%96%D7%95%D7%96%D7%A3-%D7%93%D7%93%D7%95%D7%9F-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%AA/

[2] האביב הערבי בערביתالربيع العربي,   היה גל של התקוממויותהפגנות, ומעשי מחאה ואלימות בהיקף חסר תקדים בעולם הערבי, שהחלו ב-17 בדצמבר 2010 בתוניסיה והתפשטו בכל רחבי מדינות ערב ובשכנותיה. האביב הערבי מתואר פעמים רבות כגל של התקוממויות עממיות נגד השלטון המדכא. בעוד שהגל הראשון של המהפכות ושל המחאות ההמוניות הסתיים באמצע 2012, יש מי שמתייחס לסכסוכים ולמלחמות האזרחים שפרצו מאז במזרח התיכון ובצפון אפריקה כאל המשך האביב הערבי ואילו אחרים מכנים את השתלשלות האירועים "החורף הערבי" או "החורף האסלאמי". מאתר ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91_%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99

קרקוע מעוף, אוצרת רויטל סילברמן גרין, מדרחוב חצר הרשקוביץ, המייסדים 51, זיכרון יעקב, 10.10.2020-20.8.2020

בחצר הרשקוביץ, זיכרון יעקב, מוצגות עבודות של אמניות ואמנים המשתלבות במרחב הציבורי, בין חנויות, בתי קפה ובתים היסטוריים. המרחב הנושא את עקבות הזמן, מאפשר לבאים, לעצור, להתמהמה, ובדומה לרציונל התערוכה מבקש להציע דרכים חדשות לעשייה לגוף המקורקע, המוגבל, לתנועה המוגבלת, ודרך המגבלה הצעה למצב חדש של הוויה, למעוף ולצמיחה.

אפרופו גם בבחירה בחלל אלטרנטיבי לתצוגה, יש תמיד מן שבירת התחומים והגבולות הנהוגים של המרחב השמרני יותר.

מבט אל העבודה של תמנה צפתי נוימן ואל השירה של חני שטיינברגמבט אל העבודה  של תמנה צפתי נוימן אחד משיריה של חני שטרנברג להמשיך לקרוא

הרי ברון, "סף המציאות", אוצרת: דליה דנון, בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 20.8.2020-19.9.2020

IMG_20200827_175550

התערוכה " סף המציאות", כותבת אוצרת התערוכה: דליה דנון, "כשמה כן היא –  סף שבו נפגשים המציאות המובחנת והגלויה לבין המציאות הסמויה, הרוחשת בדמיונו של הפסל הרי ברון".[1]

לבירינת

ניסוי ותהייה, ניסיון בן שנים רבות, שליטה ומיומנות בטכנולוגיה ובחומרים שונים מאפיינים את העבודות צופנות הסוד של ברון (פסלים ותבליטים), עבודות שנוצרו בטכניקה ייחודית אותה המציא ועליה עבד ללא לאות.

פני מסיכה

העבודות מכילות צירופי חומרים מתחומים ומפרקי זמן שונים, מודבקים, משולבים,  מוטבעים אלה עם אלה; קו, מרקם, מילים ומשפטים, קטעי תפילה, רכיבים אלקטרוניים, כמו שבבים, מעגלים אלקטרוניים מודפסים, ציורי שמן זעירים, לעתים חבויים, לעתים נגלים לעין העירומה או באמצעות זכוכית מגדלת. "הטבעי והמלאכותי, המינרלי והאורגני, הסדור והמקרי, ההיולי והמודרני דרים בכפיפה אחת ביצירתו של הרי ברון" כותב יוסי מרק בטקסט שלו.[2]

הרהורים על קהלת

לי מזכיר הרי ברון אלכימאים מן העבר, אותם עוסקים במלאכה, משייפים, רוקמים, שוזרים, שורפים, חושפים את החומר שלפניהם בשל הרצון להפוך גבבה למתכות אצילות כזהב וכסף. במקרה של ברון הבקיאות, הניסיון והשליטה המקצועית והמיומנת במגוון רחב של טכנולוגיות וחומרים מסורתיים כמו גם חדשניים, מקנים לו את היכולת ליצור תמהילים של חומרים וטכניקות ייחודיים, כגון ה- Stone Fusion. טכניקה העושה שימוש בקונסטרוקציות מפלדת אל–חלד, אבקות אבן שונות בשילוב חומר נושא, פיגמנטים, מינרלים, חומצות מתכת ואלמנטים נוספים העוברים היתוך בטמפרטורה גבוהה והופכים ליחידה הומוגנית הנושאת איכויות של אבן. בתום שלב זה מעבד ברון באופן ידני – סיתות בפטיש, באיזמל ובפצירות את האובייקט המוגמר.

IMG_20200827_175625

כל אלה דורשים מהצופה להסתכל מקרוב, לבחון את העבודות, את הפרטים הנדמים מרחוק כמעין ציור מופשט המשנה את פניו למעין תבליט/חפץ עם ריתמוס, מרקמים, מסה ואנטי מסה, בליטות ושקעים.

IMG_20200827_175725

ברון, יליד 1941, הוא פסל בעל מוניטין בינלאומי שהציג תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים ברחבי העולם. עבודותיו מוצגות במבחר אוספים, ביניהם במומה בניו יורק, ובמתחמים ציבוריים בארץ  ובעולם.


[1] דליה דנון, הרי ברוון, סף המציאות, טקסט התערוכה.

[2] יוסי מרק, סף המציאות – צפנים של ארכיאולוגיה הפוכה, זיקות ותכנים ביצירתו של הרי ברון, אוגוסט 2012.

זורה ZORA, מקום לאמנות, אוצרת דניאל צדקה כהן קריית המלאכה שביל המרץ 6, תל אביב 13.8.2020-5.9.2020

IMG-20200829-WA0000

IMG_20200822_120425

איטאלו קאלווינו במסה הנפלאה שלו "הערים הסמויות מעין" בחן, כתב, התייחס למושג העיר. סקציות שונות ושמות שונים ורבים העניק לעיר, זו המבויתת, זו הפראית, זו הנושאת עמה מטעני זיכרון, "ערים דקיקות, ערים ותשוקה, ערים ועיניים, ערי מסחר, ערים ללא תחום" ועוד. בתערוכה "זורה" ב'מקום לאמנות' מציגות ומציגים: אלי דינר, דובי קדמון, דפנה שרתיאל, חגית קזיניץ, יעל פז, תמר רודד שבתאי המבקשים ומבקשות לבחון בעבודותיהם את מושג העיר. אך תחילה לציטוט המופיע בטקסט התערוכה:

IMG_20200822_120414

"…מעבר לשישה נהרות ושלוש שלשלות-הרים ניצבת לה זורה, עיר אשר כל מי שראה אותה פעם, שוב לא יוכל לשכוח אותה. אבל אין היא מטביעה זיכרון כל רואיה מה שמטביעים ערים אחרות הראויות שיזכרו אותן, דמות של עיר יוצאת דופן…"[1]

IMG_20200822_120456

עת זו, עת קורונה, העמידה במבחן חשיבה אודות המרחב העירוני, היכולת שלנו לשוטט, לחוות, להגיע ללא מגבלה ואכיפה. זהו זמן של חשבון נפש, בתקופה זו שבה מרחבים כפריים ועירוניים כאחד מהדהדים מושגים כמו עיר, עירוניות, זיכרון, וכדברי קאלווינו: "…עיר זו אשר אינה נמחקת מהזיכרון, הינה כמו שלד או רשת שבין קוריה יכול אדם לשבץ את הדברים שהוא רוצה לזכור…".[2] באותו אופן ארגה האוצרת צדקה כהן מארג נפלא של עבודות המוצגות באופן המאפשר הסתכלות וצפייה בנחת על מנת שנוכל "…ביתר קלות, לזכור אותה, זורה…"[3]

IMG_20200822_120439

צדקה כהן כותבת בטקסט לתערוכה: האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה זורה מכלים ומרוקנים את מושג העיר ממשמעותו ומתארים שרידים דוממים, גופים נשכחים, ואותות של ציוויליזציה שוקעת. העבודות מתנערות ממחויבות לתקופה ומקום ספציפיים, ועוסקות בשבריריות ובפירוק צורני – הן שלד המתעתע בזיכרון…" [4]

IMG_20200822_120912

ורק לריפרור קצר כרגע, בספרם "העיר הישראלית, העיר העברית האחרונה, בעריכת עודד היילברונר ומיכאל לוין מופיעה אסופת מאמרים של כותבות וכותבים המתייחסים לעיר תל אביב העיר העברית הראשונה, וכמאמר העורכים, סובלת ונהנית העירוניות הישראלית – כמו מרכזים עירוניים רבים אחרים בעולם – הן מריתמוס החיים האורבניים והן מסמני שקיעה, ניוון וחידלון.[5]

ימים יגידו אנה מועדות פנינו מתקופה זו הנושאת בחובה אותות אפוקליפטיים, תתכן אפשרויות לתיקון ושנוי, ואפשר שדווקא באזור זה, קריית המלאכה על סדנאות האמנים והגלריות שבו, והמשנה פניו באופן מואץ, ובדומה לכך את המרקם האנושי, תצא בשורת השינוי.


[1] איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין, מאיטלקית: גאיו שילוני, ספריית הפועלים, 2004, עמ' 20.

[2] שם.

[3] שם.

[4] תודה לדניאל צדקה כהן, על טקסט התערוכה.

[5] העיר הישראלית, העיר העברית האחרונה? עורכים: עודד היילברונר ומיכאל לוין, פטיש/ סרת מקור לביקורת התרבות, הוצאת רסלינג, 2006.

חן שיש, טומס קרונר, "לזה בדיוק התכוונתי", גלריה טובה אוסמן, בן יהודה 100, תל אביב עד 1.9.2020

בגלריה טובה אוסמן מוצגת חן שיש, אמנית בינלאומית מוערכת שמציגה בימים אלו במוזיאון ישראל – בית טיכו ובמוזיאונים וגלריות בארץ וברחבי העולם, לצידו של טומס קרונר (1992-1909), יליד גרמניה, שזכה להערכה רבה בימים עברו (הציג במשכן לאמנות עין חרוד ובגלריות בארץ) ו"נשכח". על כך כותבת שיש: "להציג עם טומס קרונר, רשם גאון, רשם נשכח שלא זכיתי ללמוד עליו, שלא דיברו עליו בבצלאל של שנת 2000".PY0_0341s

קיר בתערוכה

IMG_20200821_135150

טומס קרונר

בתערוכה הארוגה מעשה אמן באוצרותה של טובה אוסמן אנו פוגשים את הקו האקספרסיבי הלוהב,  את הדמויות הנשיות המשירות מבט אל הצופה, מכוסות בצלב שחור או בכתמי שחור החושפים  ובה בעת "חוסמים" את הדמות; את כתמי האדום, וגם הזהב שהפך להיות לאחד מסימני ההיכר של שיש, זהב שיש בו מן הקריצה אל השמימי, אל מלכות השמים בצד עושר חומרי/ארצי. ואת היד הרושמת, את הקו הדקיק בדומה לקורי העכביש והדמויות מכמירות הלב של קרונר שמבטן נסוב הצדה ולא אל הצופה. אוסמן השכילה לשלב בין שיש האמנית בעבודותיה שיש בהן מן החצנת המבט והרגש לבין קרונר האמן שיש בעבודותיו מן המבט פנימה, וליצור תערוכה מרגשת.PY0_0364

חן שיש

PY0_0362s

חן שיש

הדיאלוג אותו מנהלת שיש עם קרונר מעניין ומאתגר את העין; ה-X המוחק, הצלב הנוצרי, עבודות שיש בהן מן הקרבה והגילוי, ובהן לקו ולכתם נוכחות בולטת. הדמויות  בציוריה של שיש המביטות מבעד לסורגי ה-X החוסם ומגלה בה בעת, אקספרסיביות ועוצמתיות וכדבריה "לנוכח התקופה יכולות להיות דיוקן עצמי"; ובדומה, עבודותיו המיוסרות, הנפלאות של טומס קרונר.קרונר1

טומס קרונר

מרים טל ציינה: "הציור של תומאס קרונר הוא עדות. אחרי שתיקה של שנים רבות התעוררו בתומאס קרונר דחפי היצירה, משום שהיה לו מה להגיד; וכמעט מיד ידע להגיד זאת, באמצעים פלאסטיים, נאותים ומשכנעים.

הנושא של תומאס קרונר הוא האדם. הוא מספר לנו על עצמו – אך חוויותיו לבטיו וגעגועיו אינם רק אספקלריה של נפש אחת, אלא גם אספקלריה של דור – דור אומלל, מעונה, מחפש, מתייאש וצמא-חיים".[1]

קרונר2

טומס קרונר

בטקסט המלווה את התערוכה ומסביר יותר מכל את "מעשה המרכבה" בתערוכה זו, כותבת שיש: "כשפגשתי את היד 'המקשקשת', את רישומי היד הרכה בנייר הקשה, את המסע של ההגירה האומנותית אבא פסל, אחות אמנית וטומס קרונר הרגשתי אותך לרגע, הלכתי לצידך עם מקל ההליכה, הוא עזר לי בדרך, הבין את השביל המטושטש והזיז את האבנים עבור כולנו. רשמים כמוהו שכבו על הגדר כדי שאנחנו, האמנים שעכשיו נוכל לראות, נוכל לשמוע, נוכל להרגיש".

[1] מרים טל, תומאס קרונר בדרך, גלריה רנה, ירושלים, 1.4.1966? – תומאס קרונר, תיק אמן, שם.

PY0_0358s

חן שיש

תודה לחן שיש ולטובה אוסמן על הטקסט.

IMG_20200821_135809

מקבץ תערוכות: "מיניאטורות הודיות במבט עכשווי" – איילת כרמי, אבשלום סולימן, לילך ששון, צ'נצ'ל בנגה, שי אזולאי;  "בתנועה דוממת", מאיה סמירה, "סף", מידד אליהו; אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י, מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, קיבוץ הזורע פתיחה 11.7.2020 סגירה 6.12.2020

dimaphoto.co.il7G0A1582

מיניאטורות הודיות במבט עכשווי, צלם: דימה ולרשטיין

במוזיאון וילפריד ישראל, הזורע, מוצג מקבץ תערוכות יפהפה שהקשרו תת-היבשת הודו. התערוכות מנהלות שיח פורה ומרתק עם אוספי המוזיאון ונעות בין ישן לחדש, בין קדושה לחולין, זיכרון ושיכחה, הוד והדר. האוסף ממנו נגזר שם המוזיאון, השתייך לישראל וילפריד (1943-1899),  נדבן יהודי, אשר פעל ללא לאות להצלת יהודים באירופה ממלתעות הנאצים. ייחודו של מוזיאון זה אמנות ותרבויות המזרח.

האוסף של ישראל ולפריד מאגד מגוון פריטים מאמנות המזרח הקדום ואסיה: פסלים, חפצי נוי ופולחן, מסין, קמבודיה, תאילנד, הודו, נפאל אל אוסף זה התווספו במהלך השנים חפצים נוספים, תרומות של אספנים.[1]

אלמנט בולט בעבודות האמניות והאמנים המוצגים לעיל, הסתכלות ובחינה של יחסי הגומלין בין פרטים, דמויות, בהקשרם החדש, העכשווי לבין המיניאטורות ההודיות. כאן ושם, הומור, לעתים הגחכה, כאב וחמלה. זיכרון אישי וקולקטיבי.

מיניאטורות הודיות במבט עכשווי  אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י.  בתערוכה מוצגות מיניאטורות מוגוליות מאוסף המוזיאון[2] בצד עבודות שנעשו במיוחד לתערוכה – שילוב בין תרבויות וסגנונות שונים. ראשיתה של האמנות המוגולית באיור ספרים. מן האמנות הפרסית נטלו המוגולים את הציור הדו-ממדי, הקישוטי, המתעלם בדרך-כלל מפרספקטיבה.[3] במרבית המיניאטורות ניכרות תבניות חוזרות ונשנות, כמו ציור הדיוקן בצדודית בעוד הגוף נפנה בזווית של שלושת רבעי.

שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכה כותבת: "המיניאטורות, המוצגות כאן בפעם הראשונה, שייכות לאוסף המוזיאון. ממדיהן הצנועים מזמנים מפגש אינטימי עם אפיזודות, שיש בהן עושר צבעוני ורישום עדין ועתיר פרטים. המסגרות המעוטרות מהוות מעין חלונות, המזמינים את הצופה להביט דרכם על דמויות נאהבים מן המיתולוגיה ההודית, על אצילים ועל נסיכים, השוכנים בנינוחות בעולמם המצויר הזעיר. חמישה אמנים עכשוויים הוזמנו "לגעת" מחדש בעולמות רחוקים אלו ולפרשם בדרכם הם. ההקשר המחודש מציע רובד נוסף להתבוננות".

אילת כרמי יוצרת בציור הקיר שלה מארג היברידי, בשילוב שבין דמות אחת המוצגת על מספר מופעיה עם צמחיה יפהפייה, צבעונית ופתיינית.IMG_20200808_115717 IMG_20200808_120029 ציור הקיר של אבשלום סולימן מנכס דימויים מתוך הפנתאון ההודי, מעתיק אותם, משנה את ממדיהם, וכך מייצר חיבורים בלתי צפויים ביניהם. בתהליך ההעתקה, בורא סולימן מיתולוגיה אישית בדיונית.

שי אזולאי מצייר את הדמויות בהשטחה מן הצדודית ובצבעוניות ססגונית, במעין אנלוגיה לציורי המיניאטורות. כתב יד חופשי והומור מאפיינים את עבודותיו. 20200808_120322

בסדרת העבודות שלו, מציג צ'נצ'ל בנגה, אמן הודי המתגורר בישראל, קופים שובבים באנלוגיה ל"סלפי", ובמנוגד לאופן ההצגה הרשמי והחגיגי המאפיין את הצגת דמויות השליטים במיניאטורות.

IMG_20200808_115926

IMG_20200808_115856

לילך ששון משעתקת דמויות מן המיניאטורות, מצפה אותן בעלי זהב (ששימשו בימי הביניים וברנסנס לעיטור ולהזהבת הילות הקדושים ופרטים נוספים באיקונות נוצריות), ו"שותלת" אותן בדפים נבחרים של ספר תצלומים ישן מהודו.20200808_120339

לילך ששון

מידד אליהו / "סף"  אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י.   זיכרון ושיכחה, קדושה וחולין שורים בכפיפה במיצב של מידד אליהו. הפרקטיקה בה בוחר אליהו היא נסיעות לקוצי'ן והתחקות אחר צילומי ארכיונים בהם נמצא תיעוד העלייה של משפחתו ושל קהילת יהודי קוצ'ין ,הודו בשנות החמישים.[4] במהלך זה הוא מתחקה אחר הדרה, יחס מחפיר ודעות קדומות להם נחשפו בני הקהילה בארץ, סיפור שהושתק.

IMG_20200808_115258

מלר-ימגוצ'י: "הפרגמנטים הפיסוליים שיוצר אליהו שואבים את השראתם ממוטיבים אדריכליים ומתשמישי קדושה מקוצ'ין, המושפעים מהתרבות ההודית. הפיגמנט האדום, שבו הוא מצפה אותם, מעניק להם נוכחות מטאפיזית חיונית ורבת עוצמה. בה בעת הם מונחים כאבן שאין לה הופכין, מנותקים מן המסורת, בין שברי הקירות שהקים אליהו בחלל התערוכה, זועקים את השפע שאליו השתייכו בעבר, לעומת הדלות האופפת אותם מכל עבר. לדידו של אליהו הם מסמלים את המורשת המפוארת, שנותרה מאחור ואינה נגישה עוד עבורו ועבור הקהילה". [5]

IMG_20200808_115326

מאיה סמירה / "בתנועה דוממת", אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י.   בתערוכה, משמשים יחדיו, צילום וריקוד, פילוסופיה הודית, התבוננות והתכנסות פנימה, מחוות גוף ומחוות לתרבות ההודית. העבודות בתערוכה מסכמות מסע מנטלי ופיזי בן שלוש שנים, במהלכו נעה סמירה בין תפקידיה כצלמת וכמצולמת, התבוננות בקשר בין תנועה פיזית לבין תנועה מנטלית במחול ההודי בעודה חווה ומפנימה את תנועות גופה.dimaphoto.co.il7G0A1546

מאיה סמירה, מבט כללי, צלם: דימה ולרשטיין

מלר-ימגוצ'י כותבת בטקסט התערוכה: "הריקוד ההודי המסורתי, שראשיתו פולחן, נועד להעביר את הרקדן ואת הצופה חוויה אסתטית ורוחנית של מציאות אחרת, המכונה "ראסה". שפת התנועה בנויה מתנוחות ומתנועות קבועות, המייצגות משמעות סמלית ומשפיעות גם על מצב התודעה".

בפתח התערוכה מוצגת מנדלה במרכז מופיעה האמנית לבושה בלבוש הודי מסורתי, באנלוגיה לריקוד הקוסמי של האל ההינדי שִיוָוה, שבאמצעותו הוא בורא והורס את העולם. סמירה שבה ומשכפלת את דמותה במגוון תנוחות השואלות השראה מרפרטואר המחול ההודי.מאיה סמירה (2)

מאיה סמירה, צלם: דימה ולרשטיין

"שתי העבודות, המוצבות זו מול זו, נשימה ושהייה, צולמו בהודו, במקדש לאלה דֵוִוי בגוֹאה ובארמון מייסור, והן נושאות בחובן תנועה שקטה. בארמון מגלמת סמירה פסל של רקדנית הודית מאוסף המוזיאון. זוהי תנוחה, שיש בה שיווי משקל והתכנסות פנימה, עדינות והוד. צבעי הטורקיז של הסארי ושל הארמון מתמזגים ומשרים תחושת שלמות"[6].

מאיה סמירה, וידאו מתוך התערוכה בתנועה דוממת, 2020

מאיה סמירה, צלם: דימה ולרשטיין

[1] אוסף אמנות המזרח, מוזיאון וילפריד ישראל http://www.wilfrid.org.il/?p=22

[1] שיר מלר-ימגוצ'י, מיניאטורות הודיות במבט עכשווי http://www.wilfrid.org.il/?p=4399

[2] השם "מוגולים" הינו שיבוש של המילה "מונגולים". מייסד שושלת המוגולים, באבור (1530-1483) נמנה על צאצאיהם של ג'ינג'יס חאן ושל תימור הכובש. הוא כבש א חבל פנג'אב. ובשנים 1529-1525השתלט על הודו הצפונית. יורשיו הצליחו להשתלט על רוב שטחה של הודו, עליה שלטו עד אמצע המאה ה-19. הציור המוגולי מיזג סגנונות שונים, כגון זה של הציור הפרסי, מסורות הודיות (הינדיות ומוסלמיות כאחד) ואף השפעות אירופאיות. ד"ר דורון לוריא, אוצר התערוכה "מפלאי המזרח ציור הודי-מוגולי מאוסף חלילי", הקדמה, מוזיאון תל אביב לאמנות 31.7.2000-12.5.2000

[3] פרופ' מרדכי עומר, פתח דבר, שם.

[4] קוצ'ין, בשמה העכשווי קוצ'י https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A6%27%D7%99

על יהדות קוצ'ין https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A6%27%D7%99%D7%9F

[5] שיר מלר-ימגוצ'י, מידד אליהו/ סף http://www.wilfrid.org.il/?p=4389

[6] שיר מלר-ימגוצ'י, מאיה סמירה, "בתנועה דוממת" http://www.wilfrid.org.il/?p=4382

ציפור/וריאציות,תערוכה קבוצתית, אוצרת אירית לוין, מכון המים, הגלריה העירונית גבעתיים, רח' השומר 7 גבעתיים, נעילה: שעה 14.00 ה-19.8.2020

בתערוכה "ציפור/וריאציות" המוצגת בחלל "מכון המים" בגבעתיים מציגים עשרים ושישה אמנים ואמניות ממספר דורות, שמוטיב הציפורים נוכח ביצירתם: אילונה אהרון, לוסי אלקויטי, עובדיה אלקרא, עדנה אלשטיין, דן בירנבוים, שולי בר נבון, אודרי ברגנר רעיה בר אדון, יוסל ברגנר, נהונד ג'בארין, רות הורם, שרה כץ, רודי להמן, לידה שרת מסד, עופרי מרום, חנה נוה, תמי סואץ, דורית ספיר, פימה, עודד פיינגרש, רות פינס, דורית קדר, יוסף קונסטנט, רוני ראובן, יוסף שליין, צבי תדמור.

יוסל ברגנר 1

יוסל ברגנר, מתוך הגדת ראשי ציפורים, 1984, שמן מדולל בטרפנטין על נייר (צילום גל אוריון)            "בראשית שנות השמונים, 'נתפס' ברגנר להגדת ראשי הציפורים – הגדה של פסח שנעשתה כנראה במגנצה בסוף המאה השלוש-עשרה… מה שמשך אותו באיורי ההגדה היה הצירוף שבין ראש ציפור לגוף האדם, צירוף המתאים להשקפת עולמו בדבר הנדודים היהודיים, ובראיון אמר פעם: 'מאז ומתמיד ראיתי יהודים כציפורים, בעצם מנותקים מזמן וממקום, נודדים נצחיים, כמו ציפורים… הם מרחפים בערים גותיות, בונים שיכונים במדבר, אוכלים, מעלים זבחים, ריקודים.'"
(כרמלה רובין על יוסל ברגנר, מתוך קטלוג יוסל ברגנר – רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2000)

‏‏Invite - עותק

אודרי ברגנר, "חסידות", 1984, אקוורל      "עבור אודרי ברגנר, אמנית אוסטרלית-ישראלית, ציורי חיות היוו מקור השראה לכל אורך חייה. … התבוננותה המוקפדת בצורות המיוחדות בהן בעלי חיים עפים, זוחלים, שועטים, או נחים – יצרה סדרות רבות של ציורים ושל רישומים בנושא חיות…"  (יקיר שגב על אודרי ברגנר, תרגום חופשי מתוך  "The Captured Animal: Audrey Bergner's Animal Prints," 2016 )

העבודות מענגות העין והנפש המוצגות בתערוכה מגוונות; חלקן נעשו על סמך התבוננות בציפורים, נוהגן ומעופן בטבע, אחרות נלקחו ממגדירי ציפורים או מתצלומים פרטיים ואישיים ויש שמקורן בספרות הגותית. חלקן זניות ותמציתיות במהותן, אחרות ליריות או אקספרסיביות, רבות הוד והדר, מרהיבות ביופיין, צופנות סוד כמו הספינקס, נעות בין ריאליה להפשטה,

לידה שרת מסד (1)
לידה שרת מסד, ציפור 1, 2013, דיו על נייר                                                                             
תעופה "… ניווט חופשי לנופים רחוקים, מציאויות נכספות
… ואני
מקימה כנפיים, ציפור ומעוף מחומרים כבדים
רצוצים מחלודה ומלט
שכוח המשיכה שולט ומקרקע אותם."
(לידה מסד שרת מתוך השיר "תעופה")

לוסי אלקויטי, בולבול, 2011, דיו וצבע מים על נייר

לוסי אלקויטי, בולבול, 2011, דיו וצבע מים על נייר

לוסי אלקויטי, נחליאלי, 2018, הדפס על נייר צילום

לוסי אלקויטי, נחליאלי, 2018, הדפס על נייר צילום   "… שיר הייקו הוא כרישום בדיו ועוד דרך עבורי לצייר תמונה, רישום של רגע… לחבר יחד שתי דרכי ביטוי ולהפוך את המילה למצוירת."
(מתוך דברים של לוסי אלקויתי)

דורית קדר 1

דורית קדר, נשר – ראש, 2018, טכניקה מעורבת על עץ לבנה  "ציפור – אבן יסוד תורשתית, סמלית, טקסית ופולחנית.
היצור ההיולי-קדמוני, שריד של אב קדמון – נוסק כנפיו למרומים, נוחת ומטופף על הארץ.
הברוא ניתך על המצע, שחרור אנרגטי כשל אמן קליגרפיה לאחר התמקדות, פעולת טקס מאגית. האמנית מתאחדת עם הציפור, חשה את מהותה, עוצמתה, רואה בעיניה את טרפה, מרפה את טופריה, פורשת נוצותיה. קיום הציפורים נע בין עולמות, ושירתן מהדהדת מבעד לגבולות."
(צח בן יוסף על דורית קדר, מתוך קטלוג שומרי הסף: חיות, ציפורים, עצים…,
הסדנה לאמנות יבנה, 2018)

ציפורים כותבת האוצרת אירית לוין בטקסט המלווה את התערוכה: "ציפורים קושרות בין עולמות של מטה ומעלה, מופיעות בתרבויות ובמיתוסים כבעלות כוחות מאגיים, ומאגדות בין עולם החיים למתים.

בין הציפורים המופיעות בעבודות: אנפה, בולבול, דרור, דוכיפת, חסידה, יונה, נחליאלי, נשר, עורב, עורבני, עגור, שחרור, תור, תנשמת".

אילונה אהרון
אילונה אהרון, ללא כותרת, 1996, פוטוקולאז', (צילום: גל אוריין)  "שאון קבוצת יונים רוחשת, כשהכפלת הדימוי הצילומי יוצרת תחושת דחיסות ואנדרלמוסיה".
(אירית לוין על אילונה אהרון)

הציפור, במהותה הפיזית והרוחנית מופיעה ביצירות אמנות, בהגותם של פילוסופים, משוררים, סופרים מני קדם. הביטוי "לעוף כמו ציפור" מבטא כמיהה של האדם "לעוף כמו ציפור", להצמיח כנפיים שתסייענה לו לעוף, וניתן למצוא לכך ביטוי במקסם של ליאונרדו דה וינצ'י האמן הרנסנסי ואיש האשכולות מהאפשרות לעוף, ההתבוננות שלו במעוף הציפורים ומכונות תעופה שונות אותן בנה. וגם במיתוס "איקרוס" על הרצון להגביה עוף ולהתקרב אל השמש ותוצאותיו. ביטויים כמו "ציפור הנפש", "פשושון ובשפת הלדינו "פשריקו" כינוי חיבה שהאם מעניקה לעוללה…

עדנה אדלשטיין
עדנה אלשטיין, "גרה בשלוות העלים", 2020, עיפרון ועט על נייר "…בעודי מתבוננת בזהרורי הכסף שהותיר מסלולו היגע של השבלול, על פני הדשא והאדמה, אני רואה מעליי ציפור."
(מתוך שיר של עדנה אלשטיין)

דן בירנבוים (1)
דן בירנבוים, ללא כותרת, 2020, שמן על בד מוצמד לעץ  "דימויי ציפורים מהמרחב הקרוב, המהדהדים נופי ילדות וחיבור לטבע הארץ ישראלי."
(אירית לוין על דן בירנבוים)

"מספר עבודות של אמני התערוכה מפגישות בין ניגודים כותבת לוין: שאון להקה לצד צליל בודד, תאוצה וזינוק לצד קפיאה וסטטיות, דרמטי לצד קומי,  פיגורציה של דימוי לצד הפשטה, שקט לצד סערה, ביטויים אקספרסיביים לצד קווים גולמיים. העבודות במגוון טכניקות: רישום, ציור, פיסול, הדפס, צילום, קולאז', טכניקה מעורבת".

עופרי מרום 2
עופרי מרום, בולבול, 2019, אקוורל על נייר   "בסדרת הציפורים אני בוחרת לתאר את הציפורים המקומיות (דוכיפת, שחרור, עורבני וצופית) המזכירים לי את נוף ואווירת הילדות, את ספר מגדיר הציפורים שהיה לנו בבית כמו בהרבה בתים בישראל של שנות ה-60.  (עופרי מרום)

חקר ציפורים מופיע בחוגי צפרות, אך גם במוזיאונים לטבע בהם אנו רואים תצוגות ציפורים לסוגיהן השונים, ואף בציוריהם של ציירי טבע המציירים לעתים קרובות אם כי לא רק למטרות מחקר.

facebook_1597355588486_6699794934211636306
רות פינס, "ציפור", 2010, אקריליק על בד  "הושפעתי מהספר 'קורות הציפור המכנית' של הסופר היפני הרוקי מורקמי, בו מופיעות אלגוריות של ציפור ללא מעוף. הציפור מופיעה בספר לעיתים כמטפורה למצב האנושי וכסמלים של פגיעות הרס וחורבן. הציפור אינה ישות פיסית והיא מתקיימת אך ורק כזעקה."
(רות פינס, מתוך עלון התערוכה פני ציפור, בית האמנים תל אביב, 2010)

תקופה מורכבת זו בה האדם מצוי בתהייה החזירה ולו לזמן מה את הציפורים למתחמים העירוניים. לגור בעיר, לשמוע את צפצוף הציפורים בכל שעות היום זה כמו לגור בכפר… עוד איזכור למקומם של בעלי הכנף בחיינו וביקום.

יוסף שליין רישום
יוסף שליין, "ללא כותרת", 2020, רישום בטוש על נייר.  "פסלים קטנים-גדולים בעלי תנועה דינמית, החלטיות, נחישות פנימית. הטלפיים חזקים מאוד, ננעצים, מוכנים לתאוצה או לזינוק… עיבוד תווי הפנים והגוף מלוטש ומופשט, בד ובד נשמר, כמובן מאליו, גרעין החיה המתוארת."
(דורית קדר על יוסף שליין, חפץ, חיה ואדם: יוסף שליין. פסלים ורישומי דיות בגלריה אפרת, על המשמר, 17.2.92)

את התערוכה מלווה טקסט של ד"ר דורית קדר (אהבתי במיוחד את "דרמה קווינס, פשניסטיות מהודרות, חידות פלאיות, ידידות נפש") וכן ציטוטים של אמניות ואמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה.

On Some Birds

By Dorit Kedar

על מספר ציפורים          

מאת דורית קדר

תרגום: דורית קדר, צח בן יוסף

In the Air,

On Earth and

The Waters,

Winged by Fire,

Migrants,

Watchers in the Sky,

Swift killers,

Biological cleansers,

Parenting hunters,

Multi-lingual and taskers,

Fancy fashionistas,

Incentive navigators,

Architects of the heights,

Builders in practice,

Performers of prestige,

Magnificent,

Fervent suitors,

Ever stimulated,

Competitive warriors,

Auspicious,

Announcers of Spring,

Seers in Darkness,

Mythical monsters,

Wise,

Creepy,

Symbols of Spirit,

Chaperons of magicians,

Pets of witches,

Fabulous enigmas,

Vivid,

Of smooth fragility,

Poignant and rapacious,

Volatile,

Hybrid,

Social,

Ascetic,

Exotic,

Robust,

Drama queens

Marital

Tenors and jazzists,

Noble Deities,

Nightmarish,

Cherished Soulmates.

באוויר,

על אדמה,

במים,

מכונפות באש,

נודדות,

עוקבות מעל,

רוצחות בזק,

מנקות סביבה,

ציידות והורות,

רב לשוניות ומטלות,

פשניסטות מהודרות,

מנווטות נמרצות,

אדריכליות שחקים,

בנאיות במעש,

אמניות מהוללות,

מפוארות,

מחזרות יוקדות,

ערניות,

לוחמות הישגיות,

מבשרות טוב,

מכריזות על אביבים,

רואות מחשכים,

מפלצות אגדה,

חכמות,

מרעידות,

סמלי טבע,

שוליות הקוסם,

חיות מחמד למכשפה,

חידות פלאיות,

חיוניות,

גמישות ברכות,

חדות בחמדנות,

הפכפכות,

היברידיות,

חברות,

נזירות,

אקזוטיות,

איתנות,

דרמה קווינס,

זיווגיות,

טנוריות וג'זיסטיות,

אלילות אצולה,

אימתניות,

ידידות נפש

אהודות.

תודה לאירית לוין על הטקסט והדימויים

דוד גרשטיין U TURN אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 15.8.2020-9.7.2020

 

דוד גרשטיין, מסדרת המרפסות, 2020
דוד גרשטיין, מסדרת המרפסות, 2020

 

U TURN, תערוכת היחיד של דוד גרשטיין המוצגת בבית האמנים, תל אביב, מוצגות עבודות משנים מוקדמות בצד עבודות עכשוויות בממדים גדולים. בתערוכה שתי סדרות  עיקריות – המרפסות והמכוניות הנושאות עמן זיכרונות ילדות ונעורים של האמן.

בסדרת המרפסות מוצגות יצירות משנות ה-70 וה-90 בדרום תל אביב דאז. הציורים נושאים עמם מראה אופייני למרפסות באותה תקופה, נושאות עדות לחלוף הזמן, טיח מתקלף, תריס עץ ישן שחלונו מוגף, וילון מוסט שאינו מאפשר מבט פנימה או אל החוץ. האנשים היושבים על המרפסת, המבט הלאה, האדיש לכאורה, כל אלה מתכתבים עם ארכיטיפ העיר הישראלית על המרפסות הנוכחות בה גם כיום.

חתול במרפסת, 1991 עפרון על נייר
דוד גרשטיין, חתול במרפסת, 1991

בספרו "מרפסות/דוד גרשטיין" כותב יונה פישר: "מלבנים מלבנים, עיצוב חדגוני של זוויות ישרות או קווים מתעגלים, זוגות זוגות לשני צדדיו של גרם מדרגות: מרפסות של תל-אביב הלבנה, עמדות קדמיות בחזיתות באוהאוסיות.

צילום הצבה IV- בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין, צילום הצבה IV- בית האמנים תל אביב יולי 2020

שלוש קומות, קומה מול קומה. שלוש קומות של מרפסות, בית מספר 1 חוסה בצל מול בית מספר 2 חשוף לשמש. כולם שכנים של כולם, כולם מבוצרים מפני כולם. כולם, בסקרנות פאסיבית, מציצים בכולם. ארשת קפואה בין נמנום לנמנום. מבט שלעולם אינו פוגש מבט"

ובהמשך מוסיף פישר תיאור מכמיר לב: "מול העמדות המבוצרות הללו מגויס מבטו של דוד גרשטיין לחקירה דקדקנית של וריאציות על נושא אחד, חשיפת שקיעתה של העיר ודייריה בהזדקנות יגעה, בלתי-נמנעת, ולפרשנות שיש בה גזירה שווה של חמלה ואירוניה".[1]

צילום הצבה - בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין, צילום הצבה – בית האמנים תל אביב יולי 2020

בטקסט התערוכה נאמר: "זה ארבעה עשורים שדוד גרשטיין מנסח את שפתו האמנותית; שפה הומנית של אהבת החיים ואהבת האדם; שפורצת על גבי מצעי הציור והאובייקטים שלו ומזדככת. ציוריו הפיגורטיביים, שרובם מאופיינים בצבעים עזים, מכילים ייצוגים אנושיים הנעים בין המקומי לעולמי, המזרח־תיכוני למערבי והעכשווי לנוסטלגי. מראשית עבודתו בשנות ה-70 כאמן צעיר, בחר גרשטיין להתבטא במדיום הציור הקלאסי, הפיגורטיבי. בחירה מודעת בזמן שהאמנות הקונספטואלית שהיגרה מניו יורק לשדה המקומי לא היוותה עבורו אמצעי ביטוי מספק. גרשטיין מרבה לרשום ביום־יום כחלק בשגרת חייו. בעשרות מחברות האיור שלו ניתן לזהות ניצנים של רעיון שלאחר מכן הבשיל לסדרות פיסול ולציורים…"[2]

צילום הצבה II- בית האמנים תל אביב יולי 2020
צילום הצבה II- בית האמנים תל אביב יולי 2020

ב"מכוניות", הסדרה השנייה בתערוכה ומוצגים ציורי מכוניות מהתקופה האחרונה בצד כאלו שנוצרו בשנות ה-80. בסדרה זו מיוצג מרחב אורבני אחר, אירופאי. מכוניות החונות ברחובות העיר פריס ובערים אחרות באירופה. בשמשות המכוניות משתקפים מראות העיר פריס, בציורים אותם צייר גרשטיין בעת ששהה בסיטה בפריס בשנים 1991-1990.

צילום הצבה III- בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020.

דימויים נוספים שהתווספו לאינוונטר של גרשטיין, רוכבי קורקינט ואופניים חשמליות מסמנים את העיר על התזזיתיות שבה בציור המאופיין במשיחות מכחול מופשטות בצד הצבע והכתמים המרצדים בו. בציורי המכוניות, מוקפאים רגעי השתקפות, מעברם של העננים בשמיים, השתקפויות ארכיטקטוניות ועוד. כך, כל ציור מקפיא רגע של השתקפות המציאות סביב "בועת" המכונית והופך לחד פעמי ועשיר מבע, ומציע מבע מציאות מורכב ומרובד, שובב ומאיים בעת ובעונה אחת כמאמר האוצרים.

דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020.
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020

דוד גרשטיין אמן פעיל אשר צייר ציור פיגורטיבי בזמן שאחרים ציירו ציור מושגי מאופיין בשפה משל עצמו ובדרך ביטוי ייחודית לו. אוצרי התערוכה מבקשים "להציג את גרשטיין לדור שלא התוודע לרוחב היריעה של יצירותיו ולהציג זוויות ביטוי נוספות לאלו שקיבעו את יצירותיו כאופטימיות, שמחות ודקורטיביות. כל אלה נכונים אגב, גם כן; אולם במהלך העבודה על תערוכה זו ביקשנו להרחיב את זווית הראיה השגורה ביחס לשפה הגרשטיינית ולהציג מפעל חיים רחב יריעה של אמן, צייר ופסל, רב תחומי".[3]

דוד גרשטיין, מסדרת המכוניות, 2020.
דוד גרשטיין, מסדרת המכוניות, 2020.

 

 

[1] יונה פישר, מרפסות/דוד גרשטיין, תל אביב? דומינו, 1984.

[2] ורה פלפול, אריה ברקוביץ, טקסט התערוכה

[3] טקסט התערוכה.