תערוכות חורף 22 רישום וציור, סיגל צברי / פֶרְמָטָה; מאיה אטון – דמעות בגשם; נטע ליבר שפר- סדרת 'המקוננים'; אלכס טוביס – משפחה; אריה למדן-'איש-ציפור'. אוצרת: אפי גן, אוצרת משנה: עדי אנג'ל, גלריה עירונית לאמנות ראשון לציון, 30.4.2022-12.2.2022

בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון, בית גורדון-לונדון מוצג מקבץ תערוכות חורף 22 – רישום וציור. חמש תערוכות נפלאות של אמניות ואמנים, כל אחת מהן מתאפיינת במבט ייחודי משלה, ציור, רישום ומה שביניהן.

מאפיין חשוב העולה מהתבוננות כוללת בתערוכות הוא הקשרים הפנימיים שנוצרים בהן וביניהן ויוצרים דיאלוג מעניין ופורה – דיוקן היוצר/ת, יצורים היברידיים, מיומנות בציור וברישום המראה על כישרון בצד למידה.

עבור מישל פוקו – התמונה היא ייצוגו המוחלט של מעשה הייצוג. פרישת "מייצגי הייצוג" – חלון, דלת, ראי, תמונות, אור, השתקפות, כן, ציור, עין, יד, ובעיקר נראות וסמיות. זהו האופן בו עולות ברוחי חמש תערוכות אלו.

סיגל צברי / פֶרְמָטָה   

בעבודותיה של סיגל צברי המוצגות בתערוכתה פֶרְמָטָה   עיןהצופה נעה בין מושאי הציור – דמויות במערכי פנים, ציורי תפנים, טבע דומם. יש ומבטו משתהה על פעולת הנגינה של הדמות, הרהור מול מצע הציור, גג הבית, המבנים, הציפורים והצמחייה.

העין המצויה בתנועה בין פנים הבית לחוץ, הופכת אותנו הצופים למציצנים או שמא משתתפים בפעולת הציור, הנגינה… להדהוד תחושת "בין זמנים" זו מוסיפים כתמי הצבע, נפילת האור והאשליה שלו.

אפי גן אוצרת התערוכה מתייחסת לעצם תחושת הצניעות השורה על עבודותיה של צברי.  "כוחם אינו בהכרזתם, יופיים אינו קשור לגודל או לצבע, או לקומפוזיציה ספציפית, אלא למכלול שקט שיש בו עצירה של המבט, לצד זמנים (לא זמן אחד) המתקיימים בו בעת בציור".

סיגל צברי, חבל הטבור של העץ, 209-2020, עיפרון על נייר, 55\67 ס"מ, אוסף פרטי,  צילום: אבי אמסלם

בתערוכה, ציורים בשמן על בד ורישומי טבע דומם המצוירים לרוב בעיפרון. בעבודות אלו – צברי מציירת בדרכה היא, נאמנה לאופן הניסוח הציורי המוכר מתערוכות קודמות, ולכך מתווסף מבט נוסף. בציור "חבל הטבור של העץ" (2020-2019),מערכי פנים וחוץ חוברים כאן בדומה לעבודות אחרות של האמנית. הנערה הפורטת על גיטרה מרוכזת באקט הנגינה, אינה מודעת ליונה הלבנה על משענת הכיסא, או שמא היונה אינה מודעת לה, מעלה בדעתי ציורים של ציירי התנועה הפרה רפאליטית ממחצית המאה ה-19. נערה זו בזמן עכשיו נושאת אותי גם אל "מנגנת בגיטרה" של יוהנס ורמיר מ-1670 בקירוב.[1] כאן, עכשיו ושם, זמן עבר והווה נוכחים כל העת.

הצמחייה המצוירת באנלוגיה למעגל החיים, בפריחה, בצבעוניות עשירה, שיש בה גם מן הכתמיות ומצבים של קמילה. המקומות בהם הנחת הצבע נוטה להפשטה, ההקצרות, והזוויות השונות בהן בוחרת האמנית למקם אובייקטים שונים, והמבט אל מצע הציור עליו מוצגות מספר נגיעות ותו לא (ולא! אין זו הציירת/הצייר בפעולת הציור תימה רווחת בתולדות האמנות).

ברישומי הטבע הדומם, חלקם מפורטים, אחרים ראשוניים, מתוספת לעתים נגיעה צבעונית של צבע פסטל ממוקדת או זולגת, פורעת את הסדר.

סיגל צברי, ענף, עפרון ושמן על נייר, 76/57, אוסף פרטי

סיגל צברי מוזכרת כמי שלמדה אצל ישראל הירשברג בנעוריה, ועם זאת כתב היד שלה שונה מאוד מאלה המזוהים עם אסכלת "הירשברג", (מסייגת, שכן אולי נכון יותר לומר שכל צייר וציירת המיוחסים לכאורה לאסכולה זו, שונים זה מזו) כתב היד שלה כן וייחודי, מעניק תפיסת רגע של המציאות, ועם זאת אינו מנסה לחקות אותה עד תום!

מבט אישי זה ניכר בעבודה "ואלס" (2013-2011), ציור טבע דומם בו העציץ המצוי בין פריחה לקמילה "מתעתע" בעין הצופה, משתלב במראות המבנים ברקע, אך גם נושא את המבט אל מה שמוצג בחלקו התחתון של הציור, שם מבצבץ המסור, קרוב אלינו הצופים ומעורר אי-שקט.

סיגל צברי, ואלס, 2011-2013, שמן על בד, 165\188 ס"מ, אוסף דובי שיף  צילום: אבי אמסלם

אי שקט זה נושא אותי לתערוכות קודמות של צברי, ובעיקר לתערוכה "ניגון של עשב", אך גם לתערוכה בָּבוּאה בַּבּוּעָה שהוצגה בגלריה רוטשילד לאמנות[2] בהן הדיוקנאות העצמיים של האמנית ולא רק הם, איתגרו את עין הצופה בכאב הטמון בהם, באירוטיות, ובקריצה לדמויות "האחר" שניתן למצוא אצל ציירי מופת מן העבר.

ולבסוף ציטוט מדבריה של אפי גן: הייתי רוצה להציע מבט המתייחס למושג בודהיסטי 'שקיטה' (מלשון שקט). עולם התופעות יכול להתברר לנו מתוך האזנה, קריאה, דו-שיח, או התבוננות מדיטטיבית. פועל יוצא מתנאי התבודדות, הוא שמגיעה שתיקה פנימית שהיא האספות מדיטטיבית לשקט של מרחב נטול גבולות. ללא שקט פנימי מצטמצמת האפשרות ליצור. השקט הוא הגיליון הלבן המאפשר לנו להשאיר סימן ועל גביו מתחיל הציור. השקט הפנימי מאפשר להיווכח במוחלט, במרחב האין-סופי, במה שהוא מעבר לאישיות ולהתניות המאפיינות אותה. השקט ריק מאיכויות של “אני”, “עצמי”. נדמה שפעולת ההתבוננות והציור של סיגל כמו גם ההתבוננות שמאפשר הציור לצופה, קשורים אל שקט וריכוז ההפוכים כל כך לרעש המטריד, של הפטפוט הפנימי". (מטקסט התערוכה)

בתוך חלל התערוכה סרט שצילם וערך ערן אקרמן. הזדמנות מיוחדת לשמוע את סיגל צברי 'על ציור' וכן שניים ממושאי ציורי הדיוקן שלה- על החוויה: פרופ' אריאל הירשפלד וערן אקרמן.- צלם ועורך הסרט.

העבודות בהשאלה מגלריה גורדון ומאספנים.


[1] מנגנת בגיטרה או מנגנת בלאוטה, שתי הכותרות רווחות באשר לעבודה זו של ורמיר.

[2] סיגל צברי, זוכה בפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2013. תערוכה באוצרותו של ד"ר דורון לוריא. את התערוכה בגלריה רוטשילד, אצר: דרור בורשטיין, 2011.

מאיה אטון – דמעות בגשם[1]

עבודות המצויות בין זמנים, מופיעות בתערוכה "דמעות בגשם" של מאיה אטון . מחד, העבודות מעלות על דעת שילובי אדם/חיה/צומח, אותן ישויות היברידיות המופיעות בעבודות של Old Masters כגון הירונימוס בוש ופטר ברויגל הבכיר, בדימויי השוליים המוצגים בדפי כתבי היד מימי הביניים ומשלבים בין מציאות לבין מחוזות הדמיון וכמובן בתנועה הסוריאליסטית ואף זו שקדמה לה התנועה הסימבוליסטית של שלהי שנות התשעים של המאה ה-19. בו בזמן, איזכורים לפרנקנשטיין, ולכאן ועכשיו. שכן כפי שאטון מציינת בטקסט התערוכה היא החלה בסדרת רישומי דיו אלה בסגר הראשון, פעילות שהפכה לחלק מהתרגול היומיומי הקבוע. רישומים מהירים יחסית הנעשים בישיבה אחת.

מאיה אטון

ה"קריצה" לזמן עכשיו היא גם כפי שמציינת אטון באיסוף ושמירה של דימויים אותם היא מוצאת באינטרנט וברשתות החברתיות שעניינם עולמות הנושקים למפלצתי, לגבול הדמדומים, לקולנוע ואף ל"גולם". "בתהליך העבודה אני משלבת לעיתים שני דימויים ומצרפת להם משפט הלקוח בד"כ מתוך פריימים של סרטים שונים. אני מחפשת חיבור חדש בין דימוי לטקסט, כזה שמעורר דימוי שלישי מדומיין, קצת כמו מבט דרך העין השלישית".

בתערוכה "מאיה אטון – בין כלב וזאב" במוזיאון תל אביב לאמנות בה השתתפה אטון עת זכתה בפרס נתן גוטסדינר לאמנות ישראל מציינת אוצרת התערוכה אלן גינתון הופעתם של מוטיבים שהפכו עם השנים לחלק ממילון הדימויים והצורות המאפיין את האמנית: "הרישומים, ציורי הקיר והאובייקטים של אטון מתחברים למיצבים שמכילים מוטיבים גופניים ודקורטיביים – חיות, גולגלות, לבבות, כלי דם, חבלים, גבעולים וספלים. המיצבים שלה הם חלק מהמגמה של מיצבים פמיניסטיים המשלבים יופי ואימה, דם ומחלה, גוף ובית. אבל עולם הדימויים של אטון המתגלה גם כקשור למוטיבים צורניים ואיקונוגרפיים אירופיים, בעיקר של מגמות אנטי-מודרניסטיות, אנטי רציונאליות מן המאה ה-18 וה-19: הניאו-גותיקה, הרומנטיקה, האר-נובו, הפרה רפאליזם והארטס-אנד-קראפטס".[2]  

יש לציין שצבעי השחור והלבן ומה שביניהם, האפורים למיניהם, ההצללות ועוד, חוזרים ונשנים בעבודתה של אטון. שחור ולבן אינם חלק ממעגל הצבעים, הם גם באנלוגיה לדיכוטומיה מוגדרת. יצורי הכלאיים, האיברים המנותקים מהקשר, המפלצות שהופיעו בתערוכת הפרס, כל אלה נוכחים בתערוכתה העכשווית בבית גורדון-לונדון כשם שבתערוכות עבר שלה (כגון זו שעסקה בפרנקנשטיין והמקסם ממנו).

הקשרים בין עבודתה של מאיה אטון לחקר בו עסקתי במהלך השנים אני מוצאת בקטע שלעיל: "הדור הסימבוליסטי נראה שנולד תחת השפעת סטורן, כוכב חיוור זה שנתפס מני קדם כקשור עם השבועות וההתנסויות, התנ"ך של האמנים הסימבוליסטים היה ארתור שופנהאואר – World as Will and Idea. עבודה זו פורסמה מוקדם והפכה לפופולארית במחצית השנייה של המאה ותורגמה לצרפתית ואיטלקית רק בעשור 1880. היא השרתה השראה על הפסימיות של קלינגר וקובין; והשרתה השראה על סגנטיני, גוסטב מורו, דה קיריקו. האמן הפריזאי מורו בהיותו מוצג עם מבחר של כתבי שופנהאואר ע"י מתרגם צרפתי, הודה לאחרון ברישום שהציג את הלנה בעצב על חורבות טרויה".[3] 

מאיה אטון

אטון נעה לדידי בין זמן עכשיו לזמן עבר כבתנועת מטוטלת.. במוטיב הגולגולת הרווח אף הוא ביצירתה ומיוצג באחת העבודות בתערוכה מוצגת דמות "המערסלת" גולגולת, דימוי השולח אותנו הן למוטיב ה"ממנטו מורי" ("זכור את יום המוות"), וה"ואניטס" ("הבל הבלים הכל הבל"), ולדמותה של מריה מגדלנה הרווחת בציורי בארוק במדיטציה מול גולגולת ולאור הנר. אך גם כפי שמציינת אוצרת התערוכה אפי גן: "הבחירה להציג מקבץ אקראי לכאורה, מתוך מאות רישומי דיו שנעשו בשנתיים האחרונות, מאפשר לצופה לחוות באופן נוסף רישומים אותם מעלה מאיה אטון כמעט מדי יום לאינסטגרם. ברשת, זוהי חוויה מהירה הזוכה ל'פיד-בק' מידי אבל גם מוגבלת ע"י גודלו של מכשיר הטלפון. אנחנו מביטים ברישום אחד, פרגמנט בודד הנחווה כשלעצמו. לעומתו תנועת המבט במבחר או במקבץ מאפשרת לזהות שפה, פרקים, הבדלים לצד חיבורים ובעיקר מאפשר לנו לנוע מתוך הפרטיקולרי, האישי- אל עבר המכנה המשותף. המעשה היומיומי מזכיר 'יומן רישומי- קליגרפי', ונעשה בפורמט קבוע על נייר, בבדרך כלל בגודל A3 , בדיו ומים". (מטקסט התערוכה)  

ולבסוף, דימוי ומילה, המופיעים בעבודות לעתים נהירים, ויש ש"סתומים" לעין המתבונן, ממקמים אותנו הצופות והצופים הן בתנועת הדאדא ""יפה כמו פגישתן של מוכנת תפירה ומטריה על שולחן הניתוחים" בה לשילובי מילה/טקסט/דימוי אך גם בתנועה המושגית שהרבתה לשלב בין השניים ועל כך הברכה! [4]

מאיה אטון

וכמו שקורה לי פעמים רבות, לאחר שאני חוזרת שוב לטקסט שכתבתי ובחנתי לאחר יום-יומיים… ניסיתי לחשוב מה עולה בראשי מול הדימויים של מאיה אטון, אז כן! הצבי? (מבט לקרניים מעל) או שמא חיה אחרת ותחושת חוסר האונים העולה מול דימוי זה שמצידו מתכתב עם דימויי חיות ניצודות במאות עברו, ומה לחיה זו באולם אפוף באובך זה בו תלויות תמונות? ויש עוד אסוציאציות אבל נשאיר לפעמים אחרות…

והתחושה שהעבודה "שקופה" לנו המתבוננים ו"חידתית" בה בעת.


[1] all those moments will be lost in time, like tears in rain

ציטוט מהסרט בלייד ראנר, מתוך המונולוג  של הרפליקנט רוי, רגע לפני שתוחלת החיים שלו נגמרת.

[2] אלן גינתון, הקדמה, עמ' 8-7,  בתוך: מאיה אטון, בין כלב וזאב, קרן נתן גוטסדינר, הפרס לאמנות ישראלית 2008, מוזיאון תל אביב לאמנות

[3] Pierre-Louis, The Symbolist Generation, 1870-1910, New York: Skira/Rizzoli, 1990.    

[4] "שירי מלדורור" של הרוזן של לוטריאמון  (Isidore Ducasse, 1846-1870)

נטע ליבר שפר- סדרת 'המקוננים'

בחלל תערוכתה של נטע ליבר שפר "המקוננים" מוצגים רישומי פחם גדולי ממדים ובהם דמויות גברים בג'סטות שונות של קינה.

נטע ליבר-שפר

לרישומי 'המקוננים' קדמה סדרה של רישומי חיילים פצועים שתחבושת גדולה מכסה את פניהם, עדות למציאות אלימה וקשה. בסדרה המוצגת בתערוכה הוחלפה התחבושת במטפחת, שיש בה מן האיזכור לכאב ולאבדן. המטפחת מסמנת את מקום הפגיעה ובו בזמן מכסה ומסתירה. המטפחת מציינת אפי גן אוצרת התערוכה מזכירה גם את 'מטפחתה של ורוניקה הקדושה'. ורוניקה אישה אדוקה ומאמינה מירושלים, אשר על-פי האמונה הנוצרית נתנה לישו את מטפחתה, כדי שיוכל לנגב את פניו במהלך מסע הייסורים לגבעת הגולגולתא.[1] ישו מחה את הזיעה וכשהשיב את המטפחת, הוטבעו עליה תווי פניו. הטמעת הדימוי בקפלי המטפחת מזכירה את פעולת המצלמה והתוצר, הצילום, ומעלה שאלה באשר למהות היווצרותו של דימוי, וכדברי אפי גן "רוח הנחקקת בחומר: דמויות הגברים, בשר ודם, מטביעות רישומן בנייר, שחושף אותן ומסתיר אותן. המטפחת היא מחסה ומסתור. היא עוטפת ומגנה אך  גם מעלימה את הפנים. היא מאיינת אותם, מרוקנת אותם מן המבט ומן היכולת להתבונן בהם ולזהותם. בעצם פעולת הכיסוי הופך המוכר לנסתר. הבד המגן מתעתע בכנותו, הסתרת העיניים שומטת את היכולת לפענח את המבט". 

נטע ליבר-שפר, אייל, 2019, פחם על נייר, 300\207 ס"מ , צילום: אבי אמסלם        

מכאן ששאלות באשר לדימוי, ומהו עולות בסדרה זו אך גם פעולות הקשורות לסוגות מיגדריות. בעבודות הרישום המיומנות המוצגות בתערוכה, ואופפות את הצופה מכל עבר, מציגה ליבר-שפר את הגברים המקוננים שהדמויות שלהם נראות כמצויות בעולם משלהן במעין התמסרות והתאחדות עם אקט הקינה. ברם, בתרבויות שונות מן העת הקדומה, האמונות על הקינה היו נשים על-רוב רוב. נשים זרות למשפחה אבלה שזה היה מקצוען. ובל נשכח את סצינות "הפייטה" שהקשרן ישו הצלוב והקינה עליו.

אלה ועוד חוברים לדימוי הקָפֵּלָה שעלה בעיני רוחה של האמנית באשר לחלל התצוגה. קפלות מופיעות בכנסיות כחלק מהחללים שבהן, אך לעתים כמבנה עצמאי וייחודי. הן שמשו בימים עברו משפחות רמות מעלה לטקסים דתיים וארציים – נישואין, ציון אירועים חשובים, אך גם לקבורתם של בני משפחה.

נטע ליבר-שפר

ליבר-שפר מציינת בטקסט התערוכה: "בעקבות מפגש עם דיוקן של נשים ויקטוריאניות מתייפחות שנשאר חקוק בליבי, בקשתי ממספר חברים שידגמנו עבורי את דמותם המסתתרת מאחורי מטפחת. בקשתי ליצור מבט עכשווי על הקינה. מבחינתי קינתם היא ביטוי לאבל על קוצר החיים, על הנעורים החולפים ועל אפשרויות שהוחמצו. מבטם האובד בבד המטפחת משדר פגיעות, אבל גם חסימה ואת חוסר היכולת להגיע אליהם. עקב גודלו של הרישום הם מקבלים נוכחות רבה ועוצמה, ועם זאת בעצם מחיקת פניהם הם שבים אל הדף הלבן, אל ההיעדר. במקום הנשים המקוננות, הגברים מבכים את תפקידם"[2].


[1] גולגולתא, שם מקום הגבעה והסלע שבהם התרחשה לפי המסורת הנוצרית צליבה ישו. המטפחת של ורוניקה עם דיוקן ישו עליה מצויה בסט. פטרוס ברומא.

[2] מתוך שיחה עם נטע ליבר שפר. ינואר 2022

אלכס טוביס – משפחה

לצייר כמו "מוסיקה"

בתערוכה "אלכס טוביס – ציור 2021-2020 שלוש עבודות, שלושה דיוקנאות של משפחת הצייר. הרעייה – שירלי כהן, הבן דוב, והבת אלישבע. שלושה דיוקנאות שיש בהם מן הקרבה והשוני כאחד. ציורים שיש בהם מן התפיסה הריאליסטית, ועם זאת כפי שמסייג האמן "אין לו כוונה להיות היפר-ריאליסטי, מדוקי ונאמן למציאות כצילום"! וזה מה שמקרב אותם לצופה.

בשיחה שלו עם אפי גן אוצרת התערוכה מספר טוביס על תהליך העבודה: "אני עושה סקיצה בעיפרון. בודק עליה את היחס בין הגובה לרוחב, ואז בוחר את הקנבס. מה שקובע את הגודל הוא הנושא והמגבלות של החלל בו אני עובד. ובנוסף מספר על בחירת הפורמט וגודל הבד לציור. וכן על אופן ההתייחסות לציור המוגמר "אחרי שאני מצייר אני כבר לא יכול להיכנס לציור שוב, כי אני בא אחר".                                                                                                                                           

אלכס טוביס, שירלי עם המדונה של אל גרקו,2021, שמן על בד, 110\90 ס"מ

שירלי עם המדונה של אל גרקו (2021). בעבודה זו אשת האמן מוצגת בגבה אלינו בפעולת התבוננות ב"מדונה" של אל גרקו. תמונה בתוך תמונה. עולם קטן בתוך עולם גדול יותר וחידה! המדונה של אל גרקו מצוירת בציורו של טוביס במעשה של מחווה, ניכוס או שמא פרט שנלקח מציור גדול יותר. האם הוא מתעתע בנו, הצופות והצופים או שמתייחס לפעולת ההתבוננות המדיטטיבית כמעט של רעייתו אל מול הציור/פרט. אז וכאן. המדונה הנשגבת אל מול בגדי היום יום והסניקרס שלרגלי שירלי, אשת האמן. ולצד אלה המיומנות בציור "פטרן" המרצפות.

הרהור אישי. כמי שעסקה רבות בציורים מימים עברו, המדונה הזו איתגרה לי העין. מוכרת ולא מוכרת כאחד. מזכירה את דמות המדונה בציור "המשפחה הקדושה" (1599)  אף שניתן לכנותה גם Madonna del Late מדונה המניקה וציורי מדונות אחרות של אל גרקו.

אלישבע יושבת בתקופת קורונה (2021) בשיחה שלו עם אפי גן, מספר טוביס שזהו ציור של בתו אלישבע אותו צייר בסלון הבית. הציור נעשה בתקופת הסגר עת היתה ספונה בחדרה, והוא ביקש לצייר אותה, אולי כדי לתקשר. הבת התרצתה והסכימה לשבת לפניו. "אני מנסה לא להכניס בדים גדולים הביתה. בכל מקרה לא היה לי הרבה מרחק ממנה, והתנוחה היא תנוחת ישיבה, אז הספיק לי גודל של  60/50 ס"מ". […] "בהתחלה הייתה סקיצה במחברת סקיצות ואח"כ היא עברה לקנבס. היו לנו 3-4 ישיבות מודל. סיימתי את העבודה בבית".   

פניה אפשר חתומות, ואפשר נושאות עמן הבעה אחרת של דריכות, אולי דכדוך?. טוביס אינו חש שהן נושאות עמן הבעה ספציפית, דבר המאפשר לו לנהל דיאלוג עם הדמויות ולראות בהן בכל פעם משהו שונה.

אלכס טוביס, אלישבע יושבת בתקופת קורונה,2021, שמן על בד  60/50 ס"מ

דוב עם המעיל והעניבה שלי (2022) באשר לציור של בנו דוב מציין טוביס, הוא נעשה בסטודיו. "דוב מדד את המעיל שלי בבית, וידעתי שאני רוצה לצייר אותו ככה. ידעתי שאני צריך אותו בתנוחת עמידה, כלומר – אני צריך מרחק יותר גדול מהמודל,  על מנת שהעדשה של העין לא תיצור עיוותי פרופורציות, אני צריך קנבס גדול יותר על מנת שהפורטרט עצמו יהיה בגודל סביר. החלטתי להביא את דוב אל הסטודיו. הוא עמד כמה פעמים בשביל הציור ואת השאר השלמתי מצילום".

אלכס טוביס, דוב עם המעיל והעניבה שלי,2022, שמן על בד  120/80ס"מ

טוביס מורה ב"בצלאל" ובמסגרות נוספות לוקח את הדיוקן, אחת מהתמות החשובות בציור הן בימים עברו והן במדיה של הצילום ומציג את הדמויות בפשטות ובצניעות ועם זאת יש בהן מן הגדולה ביכולת הציורית. בשיחה עם גן ניכרת ההצטנעות שלו, בתשובה לשאלה, מה הוא חושב על בחירתה בשלושת העבודותבחרת את שלושת הציורים הפיגורטיביים האחרונים שציירתי, ואני מניח שהם פשוט יותר טובים מציורים יותר ישנים שלי שהראיתי לך. אומנם היו לי כמה הבלחות טובות גם בעבר, אבל אני רוצה להאמין שאני מתקדם כצייר. אני מרגיש שאני מתפתח לאט, תופס את הדברים לאט, והנה אני מרגיש שהגעתי לרמה שאני מסופק ממנה…". תנועת היד הנעה בחופשיות והאנלוגיה של הציור למוזיקה – הנגיעה של הקשת במיתרים, אופי הצליל אותו אני מוציא מהצבע. למרות הדימוי בציור מתקיים בו גם חלק אבסטרקטי. ופעולת הציור יש בה עבורו מן הכאב והשמחה, האופן שבו הצבע והצורה משתלבים, האפשרות שיש באקט הציור לחבור לבדידות למכאוביה, ודרכו להיות חלק מהעולם. "בדידות" שהוא מגלה בציוריהם של אמנים הקרובים ללבו: וורונזה, וולסקאז ואדוארד הופר.

אריה למדן-'איש-ציפור'

אריה למדן, רושם חלום! "יש לי מחברת של חלומות שאני כותב בה את החלומות ואני מצייר מתוך המילים, קורא במחברת ורושם את החלום…גם בלי משקפיים אני רואה נפלא". (מטקסט התערוכה).

ברישום יש מכתב היד המעביר אלינו את כוונת המכוון. הוא יכול להיות ראשוני, בגדר סקיצה, "סקרצו" וכן הלאה. ולעמוד ברשות עצמו, כמדיום חשוב ורב-הבעה כפי שניתן לראות בתערוכה זו של למדן בה מוצגים רישומים שנעשו במהלך ארבעים השנה האחרונות.

התערוכה "איש ציפור" של אריה למדן מעלה על הדעת באיכויות הגרפיות וההבעתיות שלה, עבודות של אמני מופת כרמברנדט ופרנצ'סקו גויה. ואילו המחבר בין דמות אנוש לבין דימוי חייתי ומן הצומח, מאזכר אמנים סוריאליסטים שנטו לכך בחלק מעבודותיהם כחלק מהאמונה במשחקה החופשי של המחשבה ובשלטונו המוחלט והכל יכול של החלום.

אריה למדן, הזעקה, 1982, רישום על נייר, 97\70 ס"מ

הקו, אלמנט מהותי ביצירת אמנות נושא עמו משמעויות שונות – קו מיתאר (קונטור), קו שמסמן וחותם את הצורה, קו שעשוי לבטא תנועה ומקצב. בעבודותיו של למדן, קווים דקים ולעתים עבים קמעה, ישרים, אקספרסיביים, מתפתלים בריתמוס אומרים את דברם. הקו מופיע לעתים כעומד בפני עצמו ולעתים כמקבץ של קווים היוצרים אשליה של תלת ממד ונפח, ומשחקים של אור והצל. כל אלו יוצרים שפה ייחודית לאמן; דימויים מעין חלום, שיש בו מן הבעתה, עבודות שיש בהן כפי שמצוין בטקסט התערוכה מהלך הרוח של האמן, שילוב של עין, נפש ורגש.

עדי אנג'ל אוצרת המשנה וכותבת הטקסט "אריה למדן- 'איש ציפור', מציינת את דבריו של האמן: "אני מצייר בקווים, הקווים מעניינים אותי כל החיים, אני אוהב לעבוד עם קוים דקים, מה שמושך אותי בקו הדק, זה העשייה הגופנית, הפיזית. לעשות קו קטן ועוד קו עד שהצורה יוצאת תחת ידי, לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי".

בטקסט המופיע בקטלוג "אריה למדן, תחריטים והרהורים" מזכיר למדן את "איש הציפור" הנוכח בחלק מעבודותיו: "קודם גיוסי לצה"ל עשיתי מספר שבועות בקיבוץ במעמד של "לבדניק", ועבדתי שם בעבודות שונות, בשדה, בחדר האוכל וגם בלול, שהיה ענק, כיאה לקיבוץ אמיתי. לפי תפיסה עממית רווחת, כלב נעשה דומה לבעליו, ובלול נכון לי אישור מפתיע. האיש האחראי על הלול מראהו היה כמראה תרנגולת. רזה היה, עיניו מתרוצצות בחוריהן, ואפו מתקמר כמקור, רגליו ארוכות ודקות נתונות תמיד בסנדלים, ציפורני בהונותיו ארוכות אף הן ומעוגלות. בקיצור, איש תרנגולת, איש עוף… וכך נולד "איש ציפור".[1]

איש ציפור זה בדומה ל"לופלופ" של הצייר מקס ארנסט, מלווה את למדן בתערוכה שהרישומים שבה נושאים עמם מעין חותם של דיוקן עצמי. הציפור כדימוי למעוף, לתנועה ולתנופה אך גם כטומנת בחובה משמעויות אחרות מנוגדות, מופיעה באיזכור לעבודה 'ציפור עצובה' (1989) "אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע". (מטקסט התערוכה).

אריה למדן

למדן עוסק במדיה שונות: רישום, תחריטים, ציור בצבעי שמן, אקוורל, מים, פנדה ועוד. בעבודותיו עולה המקסם מאנשים שהזמן חרת בהם את "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו". (מטקסט התערוכה)

עבודותיו מורות על מיומנות רבה, ציור נופי מדבר, סלעים ואבנים וכפי שכתב על רישומים שערך מול נוף מדברי בעת שירות מילואים בסיני במהלכן של שנים רבות: "ואני ציירתי במחברת הרישום את נוף המדבר, את הסלעים, את האבנים, את הצמחייה המדברית. אט אט הרגשתי שאף אני נהפך להר… בודד, בשקט, מתמזג עם הנוף הפראי היפה. כמו דיונה נערמתי… מקבל עלי את דיון המדבר… להיות פה. זקני צמח לו פרא, זרועותי כמו שורשים מתפתלים, וציפורני אצבעותיי חורשות להן תלמים ושבילים בלב הישימון"[2]


[1] אריה למדן, תחריטים והרהורים, ישראל 2009, עמ' 17.

[2] שם, עמ' 20.

תודה לאפי ולסיגל על חומרי הטקסטים

מוזיאון חיפה לאמנות, תערוכות עכשוויות אוצר: ד"ר קובי בן-מאיר, 25.6.2022-11.2.2022

במוזיאון חיפה לאמנות מוצגות מספר תערוכות אמן של  אמנית ישראלית ואמנים בינלאומיים: אדריאן פאצי, אנה לוקשבסקי וולקן קזלטונץ' ואוגוסט זנדר. תערוכות המנהלות דיאלוג ביניהן, שכן דמות האדם על מופעיו השונים מופיעה בהן במדיה שונות – ציור, רישום, עבודות וידיאו וצילום. בנוסף,  שני חדרים המוקדשים ליצירות אמנים מאוספי קבע: אביבה אורי וראובן ברמן קדים, וכן מרכז אמנויות (חממת אמנים)

ואולי אתחיל בהתחדשות. יותם יקיר – מנכ"ל מוזיאוני חיפה דיבר במפגש עמו על ה"אני מאמין" שלו. התכנסנו במבואה החדשה שעברה לאחרונה שיפוץ, חלל שיש בו חשיבה באשר לאפשרות מפגש נאותה, ומבט וקשר לסביבה, למקום בו נמצא מוזיאון חיפה. חיפה כמקום רב-תרבותי, עיר שיש בה מגוון אוכלוסייה.

מנכ"ל מוזיאוני חיפה, מר יותם יקיר
האוצר הראשי, ד"ר קובי בן-מאיר

ובנוסף, מרכז אמנויות – סלון יצירה אורבני המאפשר שיח פורה בין אמנים ויוצרים, במקביל למוזיאון, ובו מוצגות עבודות שהן תוצר לשיח זה.

תודת הלב על השיח הנעים והאירוח

התערוכות

אנה לוקשבסקי, טיפוסים

אנה לוקשבסקי
אנה לוקשבסקי והאוצר הראשי, ד"ר קובי בן-מאיר

האמנית אנה לוקשבסקי (ילידת ווילנה, 1975) סיפרה במפגש עמה על מתודת העבודה שלה. בדומה ל"משוטט" הflaneur"" הצרפתי של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נוהגת לוקשבסקי לשוטט  בשכונת הדר, חיפה, אזור בו נמצא הסטודיו שלה. במהלכם של "שיטוטים" אלה  שיש בהם מן ההסתכלות "החוקרת, האנתרופולוגית קמעה", עולה ערב רב של דמויות שיש בהן מן המנעד והייצוג החברתי החיפאי (דמויות שיש להן הקשר אתני ומעמד חברתי, מהגרים, פליטי עבודה ועוד). חלק מדמויות אלו ה"לוכדות" את מבטה, היא רושמת ברישום מהיר ואזי מזמינה אליה לסטודיו. שם, במהלך מספר מפגשים שיש בהם מן השיח והקשב, היא מציירת "אינדיבידואל" שיש בו מן הרבדים השונים.[1]

אנה לוקשבסקי

ד"ר קובי בן-מאיר, האוצר הראשי, התייחס לתערוכה על המכלול הנרחב שלה. פורטרטים בשמן על בד, אך גם רישומים. מאפייני האור הנכנס מהחלון ונופל על חלק מהאובייקטים או הדמויות המוצגים בציורים. השיח אותו מנהלת האמנית עם מסטרים כמאטיס ופיקסו, ודיאלוג עם הצייר אוטו דיקס, או אף היצירה "שחקני הקלפים" של סזאן.

אנה לוקשבסקי

אדריאן פאצי, דממה דקה

אדריאן פאצי
אדריאן פאצי

התערוכה של אדריאן פאצי (Adrian Paci, 1969), אמן בינלאומי, זוכה לחלל ניכר בממדיו (קומה שלמה). בתערוכה מוצגת סקירה מקיפה של עבודות וידיאו שלו; מעבודה מוקדמת מ-1997 ועד לתצוגת בכורה של שתי עבודותיו האחרונות מ-2021. במפגש עמו סיפר פאצי על החניכות שלו כצייר ועל העיסוק שלו בעבודות ווידיאו. פאצי, אחד האמנים המרכזיים והמשפיעים בשדה האמנות העכשווית, עוסק למעלה משני עשורים בסוגיות פוליטיות וחברתיות של ימינו, באופן רגיש והומניסטי כאחד. אנשים כפרט וכמכלול שאת מחוות הגוף והבעות הפנים ואת הצלילים והקולות שלהם הוא מתעד וחושף בעבודות הווידיאו שלו ומעניק להם קול וממשות.

בווידיאו "מילים שבורות" מוצגים חמישה פליטים סורים, אותם פגש פאצי בפרברי ביירות. הפליטים סיפרו לבקשתו את קורותיהם במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. ברקע נשמעים הדברים הנאמרים בערבית, אך כל אחד מסרטי הווידיאו ערוך מן הרגעים שבהם הפליטים שותקים. פאצי מעלה סיפורים על אנשים, ומדבר על מה שנשאר לאחר שצולמו ורואיינו… Lost and Found. התפר שבין הטקסט לקול (שתיקה).

מה שחסר; מה שמילים יכולות ועשויות לומר, הנאמר והמושתק, הבעות הפנים ומחוות הגוף, המדברים את מה שהמילים אינן אומרות; והרצון לתת קול לדמויות, לטראומות שחוו, לזיכרונות שהושכחו ולהיותם "בני אנוש".[2]

שתי עבודות ווידיאו אחרונות "פגישה" ו"הנוודים", שתיהן מ-2021, מוצגות בחלל אף הן.

בעבודת הווידיאו "הנוודים" מוצג מסעו של פאצי ברחבי אלבניה, במהלך הפנדמיה, והשפעת המגפה על המרחב המקומי – עירוני וכפרי כאחד, ומקומו של הפרט במרחבים אלה. במסע עולים נופי קדומים, דמויות משוטטות בצד בעלי חיים שאף הם זוכים לייצוג.

אדריאן פאצי
אדריאן פאצי
אדריאן פאצי
אדריאן פאצי בשיח, במרכז

“פגישה” היא עיבוד בווידיאו למיצג שעשה פאצי בסיציליה בחג הפסחא 2021. פאצי תכנן תהלוכה מצומצמת קודם  עלות השחר ברחבי העיירה מודיקה, סיציליה, שכן בשל מגפת הקורונה בזמן זה נאסר לערוך תהלוכות חג המוניות.

פאצי מציג בעבודת הווידיאו סיפורים קטנים על אנשים, לעתים כואבים מאוד.  הדיבור והכותרות – באלבנית, איטלקית ואנגלית. העבודה מבוססת על חומרי ארכיב; שני שקי יוטה מארכיון אלבניה ובהם מאות מכתבים כתובים בשפה פשוטה ויומיומית, שלא נמסרו ליעדם. שחקנים קוראים ומשחקים את הקוראים. ונותרות שאלות המעסיקות את הצופה – מי האנשים? מה קרה להם?

אדריאן פאצי

וולקן קזלטונץ' ואוגסט זנדר, המבט

בין וולקן קזלטונץ, לבין אוגוסט זנדר מפרידות כמאה שנה ומקומות שונים. שתי התערוכות מתמקדת בדיוקנאות מצולמים, ואצל שניהם לב התערוכה הוא בקשר הנוצר בין הצלמים למצולמים, שכן אלה האחרונים מישירים מבט לעין המצלמה ולצלם העומד מאחוריה. המבט כאמצעי לשיח משותף, מבט שיש בו התבוננות ממושכת, שאינה לרגע. וכפי שציין ד"ר בן-מאיר, "במקום בו התבוננו אלה באלה הצלמים והמצולמים, נוצר כעת קשר של מבט בין הצופה לבין עבודת האמנות."

וולקן קזלטונץ'

אוגוסט זנדר (August Sander, 1876-1964) צלם גרמני החל לעבוד בשנות העשרים של המאה ה-20 על הפרויקט האֶפִּי שלו, "אנשי המאה ה-20". במהלך כארבעים שנה צילם מאות גרמנים בסביבת חייהם, כחלק מתהליך מיפוי החברה הגרמנית בהתאם לקטגוריות חברתיות, מעמדיות ותעסוקתיות (איכרים, פועלים, בורגנים, בעלי מקצועות חופשיים, אמנים ועוד) במקום העבודה או בבית, ויש בהם מעין דיוקן של גרמניה בימי רפובליקת ויימאר.

אוגוסט זנדר
אוגוסט זנדר

וולקן קזלטונץ' (Volkan Kızıltunç), הפועל באיסטנבול, מושפע מאוד מעבודתו של זנדר, ויוצר בהשראתו קומפוזיציות של עבודות הווידיאו שלו. בעבודותיו הוא חוקר את המתח בין דימויי סטילס לבין הדימוי הנע. האמצעים החזותיים בהם הוא נוקט: לקח סרטי וידיאו משפחתיים שצולמו בטורקיה במהלך השנים 1985-1965, העמדה וצילום דמויות על רקע הסביבה הטבעית שלהם. ובחירה ברגעים מהצילומים בהם בני משפחה מישרים מבט אל המצלמה.

וולקן קזלטונץ'

התערוכה נקראת "המבט". מבט בין שני אנשים שהופכים מזרים למכירים. כל אחד משני אמנים אלה דן במפגש בין האישי והפרטי לבין הציבורי, חברה ומעמדות.

מרכז האמנויות, פרט

מרכז האמנויות, פרט
מרכז האמנויות, פרט

[1] אנה לוקשבסקי, עלתה לישראל בשנת 1997, ומשנת 2011 פועלת בחיפה.

[2] פאצי נולד ב1969 בשקודרה, אלבניה, היגר לאיטליה ב-1997 וחי מאז במילאנו.

אורי גלאון-מושונוב במערב ים, אוצרת" ד"ר דפנה רחביה, סלון משותף לאמנות, שביל המרץ 5, קומה 1, קריית המלאכה, תל אביב, עד 12.6.2021

ניבט אל הים, אל מרחביו ואל מרחבי הזיכרון...

לים כיצירת אמנות וכאתר של הנפש והזיכרון ייצוג משמעותי בתערוכה "במערב ים" המוצגת בסלון לאמנות. ייצוג הים נע בין התיאור המופשט לבין תיאור המאזכר את נוכחות הגלים וקצף הים אך גם כמטפורה ל"ים החיים הבלתי מושג שנמצא בינו לבין האופק שבמערב" (ציטוט מטקסט האוצרת ד"ר דפנה רחביה).

תיאורי ים מצויים לרוב ביצירות אמנות; הים הסוער וגועש וגם כשהוא נח מקצפו ביצירות של הרומנטיקן הגדול ג'וזף מלורד ויליאם טרנר; והים כנוכח לרוב בציורי נוף שהפכו לאחת הסוגות המועדפות בהולנד הפרוטסטנטית משלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17, מעצמה הקפיטליסטית דאז עת הים שימש לשינוע טובין מהמזרח הקרוב והרחוק כאחד לאירופה (וכמובן גם קודם ולאחר מכן). ויש את הים הנקשר בזיכרוני לוונציה – העיר בסמוך לשפך הנהר פוֹ אשר בחוף הים האדריאטי, שבימים עברו היתה מעצמה ימית (בימי הביניים ובתקופת הרנסנס) ונודעה לה חשיבות רבה במסעות הצלב. (ומודה איני עושה כאן רשימת מלאי לכל תיאורי הים ביצירות אמנות). לכל אחד יש מן הסתם את הים שלו. ולאורי גלאון אף הוא יש את הים שלו.

האם הים משקף את הטלטלות  הפוקדות את האדם במסע שהוא עושה במהלך חייו? גלאון מספר בגילוי לב על מסע בזמן, מסע של חיים המערב טלטלות אישיות/קולקטיביות:

" הים, הגלים, הסערות והריח נחרטו היטב בזיכרוני מאז ימי נעוריי, ולפתע, עשרות שנים לאחר מכן, הם מוצאים ביטוי על הקנבס. זהו ביטוי של חלומות אבודים שמעולם לא מימשתי, שיקום שמעולם לא הסתיים ועצב, הרבה עצב על נעורים שאבדו" (טקסט בקטלוג התערוכה).

תיאורי הים בעבודותיו של גלאון נוטים בחלקם להפשטה, יש בין העבודות בהן תיאור הים והשמיים חד ומובנה  וניתן למצוא בהן מן ההתכתבות עם עבודות המאזכרות את מרק רותקו. בחלקן, מאיר האור מבעד לשמיים הכהים, ומשתקף במים, ולאור הבוקע יש מן הפן המטפיזי והאל-זמני. אחרות, נוטות במעט לאקספרסיה ויש שנוטות לתיאור נוף קונקרטי יותר.

מידע אישי בנוגע לאמן מוצג למבקר בחלל התערוכה באמצעות שתי עבודות פיסול דו-ממדיות, עשויות ברזל צבוע בהן הוא מוצג ללא ידו השמאלית, הקטועה, היד "החזקה" כפי שמצוין בקטלוג. 

ניתן לדמות את גלאון יושב לחוף הים, פניו אל הים, עינו משוטטת אך אינה מתארת תיאור מדוקדק, אין בכך מן ההכרח.

הים נוכח אך על האמן, על האדם – אורי גלאון-מושנוב אנו לומדים הן ממילותיה המרגשות המופיעות בטקסט של רחביה, האוצרת, וממילותיו הכנות והמטלטלות של גלאון.

גלאון, נכה צה"ל מזה שנים רבות, מצייר, ולראשונה בסדרה זו הוא מעז לפתוח פצעים ישנים ולהתעמת עם הרוחות של העבר. בסדרת ציורים זו, באנלוגיה למציאות חוזר, כפי שהוא מציין אפקט הקטיעה. " המברשות נעות במיומנות על בד הקנבס, משאירות שובלים של צבע שנקטע באחת עת מגיעה המברשת לקצה הקנבס. לא משנה גודל הבד, בסוף תמיד תגיע הקטיעה – קטיעה שעוצרת, שנבלמת – אלא שעל הבד, שלא כמו בחיים, אפשר תמיד לחזור בביטחון לקו ההתחלה".

הים מציין גלאון הוא הדיוקן העצמי שלו, וככזה יש בו מן סערות החיים, מצוקות ופחדים, גאות ושפל, האפשרות לנטוש 'אדמה בטוחה' ולאפשר לעצמו להיסחף בגלי הים ולעלות בחזרה.

תהליך היצירה איפשר לו שחרור מכבלי העבר "שחרור, קבלה עצמית והתנקות…" "ולהפוך את מערבולות חיי לאדוות ים קלות המלחכות פאתי חוף מבטחים במערב" (מהטקסט הקטלוג).

תודה לד"ר נירה טסלר, על חוכמת הלב, ועל הקטלוג.  תודה לאורי גלאון-מושונוב – ימים טובים! Buenas Dias

אוֹרי ריזמן, תערוכת יחיד, גלריה חזי כהן, תל אביב 6.6.20121- 6.5.2021

בכניסה לחלל הגלריה המואר, ציורי דיוקן וציורי נוף מוכרים של אוֹרי ריזמן, בצד ציורים אחרים, שונים קמעה. לשאלתי, צוין שהעבודות המופיעות בתערוכה אוגדו ממספר אוספים פרטיים.

ציורי הדיוקן בתערוכה בצבעוניות המוכרת של האמן נעים בין הטקסטורה החומרית משהו של הצבע לבין ההשטחה, שני מאפיינים המופיעים בעבודותיו של האמן. ציורי הנוף מנגד נושאים עמם את תפיסת הנוף שיש בה מן האיזכור לגופניות נשית אמביוולנטית (נוף/אישה).

ב-2004 הוצגה תערוכת יחיד של אוֹרי ריזמן במוזיאון תל אביב לאמנות, תערוכה שגובתה בעשרות עבודות ובמאמרים מאת חוקרות וחוקרים, והשלימה סופית את "הכנסתו" של הצייר לחיקה של האמנות הישראלית הקנונית. עבודות שנעו בין תמות נוף ודיוקן, בתמציתיות התיאור, בהשטחה של הצבע על פי רוב ובמנעד צבעים "ריזמני" לצד רישומים. אלן גינתון במאמרה בקטלוג התערוכה מציינת פזות ותימות בעבודת האמן (האור הבהיר, שאינו ניתן לציור כדברי ריזמן, הציור כ"דיוקן" של הנפש? אישה-נוף,  אישה-מקום בצד ציטוטים חשובים כמצוין לעיל[1]:

על ריזמן האמן, ועל ההחמצה בקבלתו לשיח האמנות בארץ ציין אדם ברוך בביקורת שכתב על תערוכתו של ריזמן בגלריה הקיבוץ ב-1979: "אורי ריזמן, צייר משובח, שקוע באלמוניות יחסית חסרת כל הצדקה", וסיים אותה במילים: "ריזמן הוא מאותם אמנים שעושים את הציור בארץ, ושפירסומו המועט הוא גם טעות וגם עניין של זמן".[2] 

 תשע שנים לאחר מכן, במאמרו על הרטרוספקטיבה של ריזמן במשכן לאמנות בעין חרוד ב-1988, כתב איתמר לוי דברים קשים על הפוליטיקה של האמנות הישראלית: "בארץ, שהקהילה האמנותית בה קטנה ושמרנית, וכמות המשאבים מוגבלת, מעמדם של אמנים אינו משתנה כמעט. אמנים שהיו חשובים בעבר, שומרים על מעמדם גם אם לא יצרו דבר בעל ערך זה זמן רב, וכנגדם אין מזכים בהערכה מחודשת מי שראוי לכך. ריזמן הוא אולי המקרה הבולט ביותר בתחום זה הוא הצייר הפיגורטיבי והקולוריסט הטוב ביותר בארץ, צייר בעל עוצמה ועומק רגשיים, אך היחס הרווח אליו הוא כאל עוד צייר טוב מהשורה. בנקודה זו נשלף לעיתים המושג הצבוע 'צייר של ציירים'. לא זכור שצייר כלשהו נלחם למען ריזמן […] לרבים מהציירים הוותיקים, לעומת זאת, היה נוח, להנציח את שוליותו של ריזמן כדי שלא יזעזע יותר מדי את סולם הערכים השליט בציור הישראלי".[3]

"מקרה" ריזמן מזכיר עד כמה "כניסתם של אמניות ואמנים" לשיח המוסכם הינו חלק מתפיסות זמן ומקום, עת בארצנו הקטנה שררה זמן רב התפיסה שדגלה ב"דלות החומר" וב"אמנות המושגית", שלא איפשרה כניסה של כל מה שנתפס כ"אחר" אל תוך השיח המוסכם, קרי כניסה של אמנות שיש בה מן הפיגורציה ובה בעת צבעוניות עזה, בצד קריצה להפשטה, ומן הסתם גם סיפוריות. הוסיפה לכך חברותו של האמן בשתי קבוצות, קבוצת "העשרה" וקבוצת "אקלים", שנתפסו בשיח המקומי של שנות ה-60 וה-70, כשמרניות.

וכמו שציינה אסנת ריזמן על אביה במפגש בזמנו: "ציורי הנוף של אוֹרי ריזמן מצויים במתח שבין המבניות, הקומפוזיציה, שיש בה מן התמצות  הגיאומטרי, ולהפשטה, לבין הממד הרגשי, המתאפיין בעיקר בצבע".


[1] אלן גינתון, אוֹרי ריזמן: מהנוף אל האדם, מהנשגב אל הבזוי, ובחזרה, קטלוג התערוכה אוֹרי ריזמן: רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ' 25.-9.

[2] אדם ברוך, "ציור מקצועי", ידיעות אחרונות, 6.7.1979, מצוטט במאמרה של אלן גינתון, שם.

[3] איתמר לוי, "בחיפוש אחר המרחק הנכון", הארץ, 15.4.1988, מצוטט במאמרה של אלן גינתון, שם.

מוזיאון פתח תקוה גאה להציג אשכול תערוכות: פתיחה: 6-4 במרץ 2021

מוזיאון פתח תקוה גאה להציג אשכול תערוכות: פתיחה: 6-4 במרץ 2021

כניסה חופשית בימי הפתיחה

להרשמה: http://eventbuzz.co.il/lztnr

 נעילה: 12.6

חלל מרכזי:

"קבלת קהל" אוצרת: אור תשובה

אמנים: שחר אפק, gym (אורי כרמלי, רות ליאונוב, טל שטדלר), אורלי הומל, עפרי כנעני, דוד עדיקא, יניב עמר, לוסיאנה קפלון ורותי דה פריס, יאשה רוזוב, עומר שיזף, יהודית שלוסברג יוגב ואמיר בולצמן, מיה שרבני

קבלת קהל היא תערוכה העוסקת במערכת היחסים שבין המוזאון לציבור שלו. מוצגים בה פרויקטים שנוצרו בתהליכי מחקר ארוכי טווח על ידי אמניות ויוצרים שעבודתם נוגעת לתחומי האדריכלות, העיצוב, החינוך והמיצג. אלה הוזמנו להתערב בתשתית האדריכלית והתפעולית של מוזאון פתח תקוה לאמנות ולהציע פרשנויות ואפשרויות נוספות לחוויית הביקור בו.

עבודה של שחר אפק קרדיט צילום אלעד שריג

עבודה של שחר אפק קרדיט צילום אלעד שריג

כפי שמרמז שמה, קבלת קהל חוגגת את מימוש התקווה המיוחלת לשוב ולפתוח את שערי המוזאון לציבור לאחר תקופה ארוכה שבה מוסדות תרבות ואמנות בכול העולם עמדו סגורים. לצד זאת, היא שואלת כיצד נוכל לעשות זאת בצורה "בריאה יותר" (ולא רק בהקשר האפידמיולוגי): איך לפעול כמוסד ציבורי מיטיב ומשמעותי יותר, אשר יונק מן הקהילות שבקרבן הוא נטוע, מזין אותן ומקיים עמן יחסי שותפות ולמידה הדדית. שאלות אלה ממשיכות תהליך מתמשך בשנים האחרונות, שבו מפנה מוזאון פתח תקוה את המבט פנימה, מתוך כוונה להרחיב ולהגדיר מחדש את גבולות הפעולה שלו ולהנגיש את משאביו לציבור, כמעשה חברתי ופוליטי.

עבודה של יניב עמר. קרדיט צילום אלעד שריג

עבודה של יניב עמר קרדיט צילום אלעד שריג

התערוכה מבקשת להעלות לדיון את התהיות המוסדיות הללו ולהפוך את עצם ההתמודדות עמן למעשה אמנותי. העבודות המוצגות בה מפנות מבט אל המשאבים והתנאים הראשוניים העומדים לרשות המוסד – הסביבה, המבנה, התאורה והשילוט – ומציעות אפשרויות שימוש וחשיבה מחדש על אופני התנועה וההתנהגות במרחב המוזאלי, וכן על יחסי החליפין בין המוזאון לסביבתו. הן מכניסות לחוויית הביקור היבטים של משחק ושעשוע, הופכות את המבקר.ת לגורם פעיל בעיצוב התערוכה ומעלות שאלות בסיסיות על נראות, נגישות וחוויית שימוש. מהלך זה שואף למצב את המוזאון כמרחב ציבורי שימושי, המעודד שהייה ואינטראקציה אנושית, וכן להניע תהליך מתמשך, שבמסגרתו יהפוך הדיון בשאלת יחסי המוזאון עם הקהילה לתהליך שקוף וקהילתי יותר בפני עצמו.

עבודה של רותי דה פריס ולוסיאנה קפלון קרדיט צילום אלעד שריג

עבודה של רותי דה פריס ולוסיאנה קפלון קרדיט צילום אלעד שריג

אורלי הומל (5)

אורלי הומל

גלרית הקומה השנייה:

"כפולה" שגית פרידמן הלל אוצרת: רעות פרסטר

שגית פרידמן הלל עוסקת בצילום מבוים סדרתי. החל משנת 2015 היא מצלמת את הסדרה "כפולה", סדרה מתמשכת המתעדת תאומות זהות לאורך שנות התבגרותן, המצולמות במבנים היסטוריים, חלקם על סף היעלמות. לעיתים המבנים משמשים כרקע לצילום התאומות ולעיתים משמשים כדיוקן עצמו. תהליך החיפוש אחר המקומות המצולמים מהווה חלק ניכר מעבודת המחקר של הצלמת, החוט המקשר בין המקומות הוא נוכחות עבר של ניכור וזרות. הבחירה באובייקט הכפול (תאומות זהות), בלבוש האחיד ומיקום התאומות בחללים ציבוריים, מוסדיים נטולי סמני חיים כמעט – באה לשרת את העיסוק בשאלת טשטוש הזהות האינדיבידואלית ומחיקתה על ידי האחדה של הדמויות.  

13כפולה - שגית הלל פרידמן שגית הלל פרידמן, כפולה

13כפולה - שגית הלל פרידמן שגית הלל פרידמן, כפולה

גלריית האוסף:

מכאן אפשר לראות, ילנה רוטנברג אוצרת: אור תשובה

תערוכתה של ילנה רוטנברג מכאן אפשר לראות נוצרה כמחווה לאדריכלות בית יד לבנים, שבו היא מוצגת.

מתוך התערוכה של ילנה רוטנברג קרדיט צילום אלעד שריג

מתוך התערוכה של ילנה רוטנברג קרדיט צילום אלעד שריג

המבנה, שהוקם בשנת 1953 ביוזמת ארגון ההגנה ועיריית פתח תקוה, נחשב למפעל הנצחה ראשון מסוגו במדינת ישראל. הקמתו שיקפה תפיסה חדשה המבקשת להחליף את האנדרטאות והמצבות האילמות ב״בית חי״, שיקיים את החיים שציוו הנופלים במותם. ״הבית״, כפי שהוא נקרא בפי רבים עד היום, נועד לשמש כמקום מפגש, התייחדות ותמיכה הדדית עבור משפחות הנופלים, אך גם לרכז מגוון רחב של פעילות תרבותית וחינוכית למען תושבי העיר.

תערוכתה של רוטנברג נשענת על מחקר היסטורי המתחקה אחר הגנאלוגיה האדריכלית של בית יד לבנים. שמונת הציורים, שצוירו במיוחד עבור חלל הגלריה, מייצגים במיקומם ובמידותיהם את חלונות הזכוכית שנקבעו במבנה המקורי. נופי בנייני השיכון ושטחי הבר הנשקפים מהם לקוחים משכונת רמת ורבר שבה שוכן המוזאון וכמו מבקשים לשוב ולחבר בין מבנה הבית לסביבתו.

רוטנברג מציירת בטכניקת ״אייר בראש״, שבה צבע המרוסס באמצעות מדחס אוויר יוצר במהירות כתמים אווריריים ועמומים, המאפשרים התפרשות על משטחי ענק. סגנונה הייחודי שואב השראה מציורי גרפיטי ומזכיר צילום דיגיטלי מפוקסל, המתלכד לכדי דימוי ברור ככל שמתרחקים ממנו. כמו זיכרון עמום, נופי העיר היומיומיים מגלים את עצמם למתבוננים המשתהים מולם ומאזכרים את ציורי הפרחים והבתים שעיטרו את קירות החדר במשך עשרות שנים. מחווה זו, גם אם אינה יודעת לגבור על הגדרות הממשיות המפרידות כיום בין המוזאון לשכונה, מאירה את השינוי האדריכלי באור ביקורתי ומבקשת להציב את התשתית האדריכלית והתמורות בה כסמן פוליטי וחברתי וכמושא דיון בפני עצמו.  

ב', שישי ושבת 14:00-10:00
ג', ה' 20:00-16:00

קריית המוזיאונים, ארלוזורוב 30

באירועי הפתיחה ב 4 עד 6 במרץ הכניסה חינם בהרשמה מראש

פתיחות: תערוכות גלריות, מוזיאונים

  1. גלריה " אחד העם 9" – הגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים , תערוכת פתיחה

גלריה אחד העם 9 הגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים

שדר /  Transmission

אוצרים קולקטיב האוצרים הבינלאומי BALCONY

החל מיום שלישי , 23 בפברואר

תאריך נעילה:8.3.21

הפרעת תקשורת

אוצרת : דרורית גור אריה

גלריית "אחד העם 9"  באוצרותה של דרורית גור אריה פותחת את שעריה עם שתי תערוכות קבוצתיות חדשות: התערוכה "שדר" המוצגת כפרויקט על חלונות הראווה של הפקולטה לאמנות מציגה אמנים ישראליים ובינלאומיים והתערוכה "הפרעת תקשורת" בהשתתפותם של רן סלווין, שרון בלבן, שחר מרקוס וליאור תמים.   התערוכות יעסקו בשפה, ובהפרעה תקשורתית ולשונית על רקע משבר הקורונה, בו התמוטט הסדר הישן. העבודות יציגו את היחסים המשתנים בין קול ותמונה, סאונד ודימוי, זמן ומרחב.

גלריה "אחד העם 9", כתובת : אחד העם 9 תל אביב . שעות פתיחה: א-ה 17-10

2. המשכן לאמנות עין חרוד:

גרגורי אבו: ידעתיך

המשכן לאמנות עין חרוד גרגורי אבו

אוצרות: בת-שבע גולדמן-אידה ויניב שפירא

החל מתאריך : 23.2.2021

נעילה : 15.7.2021

התערוכה מציגה לראשונה את סדרת העבודות שיצר גרגורי אבו בחמש השנים האחרונות תחת השם ידעתיך. הסדרה כוללת סרטים ובהם פעולות שביצע אבו באתרים שונים בקצות תבל – באיי לופוטן שבצפון נורווגיה, ביער יקושימה שבדרום יפן, בשמורת עין זיו שבגליל המערבי ובאתר הביזנטי שבטה שבנגב. אבו, המשמש בהם כשחקן, כבמאי וכצלם מציב את עצמו כחוליה נוספת ומרעננת באמנות שעניינה מודעות לטבע ולקיימות כמו גם לרב תרבותיות של העידן הזה.

3. מוזיאון העיר , חיפה :

מה יגידו השכנים?

חיים קוויריים בחיפה 1932 – 2007

הפגנה כנגד התבטאויותיו ההומופוביות של נשיא המדינה עזר ויצמן בבית הספר הראלי מאייר אופק תערוכה במוזיאון העיר חיפה מה יגידו השכנים אפלבאום (1)

אוצרים.ות התערוכה: עינבר דרור לקס, דותן ברום, יואב זריצקי ועדי סדקה

אירוע פתיחה  בזום ובפייסבוק לייב ביום שבת,   27.2.2021  בשעה 20:00

התערוכה פתוחה לקהל החל מתאריך 21 לפברואר

נעילה : 31.3.2022

מוזיאון העיר בחיפה פותח תערוכה ראשונה מסוגה המוקדשת לסיפורה של הקהילה הגאה — או בשמה הרשמי קהילת הלהט"ב —בחיפה מתקופת השלטון הבריטי ועד ימינו. התערוכה "מה יגידו השכנים?" היא התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל המוקדשת להיסטוריה הגאה,  ומציעה נקודת מבט ראשונית ועדכנית על ההיסטוריה של מיעוטים מיניים ומגדריים. התערוכה היא פרי יוזמה של פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית והופקה בשיתוף האגודה למען הלהט"ב בישראל 

4. גלריה שכטר בתל אביב:

סימה מאיר – זמזומים

סימה מאיר גלריה שכטר

אוצרת: שירה פרידמן

החל מיום ראשון,  21.02.21

נעילה: 17.03.21

התערוכה "זמזומים" מוצגת בשתי הקומות של גלריה שכטר, ומציגה 17  ציורים ועבודת וידאו. הציורים עשויים בטכניקה ייחודית של ציור באמצעות טושים על גבי משטח פורמייקה. מאיר מציירת על גבי החומר הקשה של הפורמייקה משטחים רכים של רקמות, תחרות ואבני פסיפס. על גבי חלק מהציורים מופיעים חרקים וציפורים המהווים הפרעה ליופי שנדמה לעיתים כרקמה או פסיפס אמיתי ולא ציור. החרקים מייצרים הפרעה/זמזום המנתב את הציורים מעולם פסטורלי לעולם מורכב ומרובד.

תודה לעינת כהן יחסי ציבור

בזמן שעצר, תערוכה קבוצתית וקיר אמן, סלון משותף לאמנות", אוצרת ד"ר ניר טסלר, שביל המרץ 5, קומה 1, קריית המלאכה, ת"א

הסלון לאמנות שפתחה ד"ר נירה טסלר בפברואר 2020, הפך ל"סלון משותף לאמנות". האמניות והאמנים המשתתפים: אורי גלאון, אתי גדיש דה-לנגה, ויויאן הירש בירקנפלד, חגי ארגוב, לאה טופר, מירי שטראוס טללים, מעיין תדמור ונירה טסלר.

7f84b32c-2f7f-47a0-a771-95de9068fe0c

האמנים בחרו להציג בתערוכת הפתיחה עבודות שנעשו בעת שהזמן עצר מלכת, ושיבש אורחות חיים ומהלכים. העבודות המוצגות נכתב בדף התערוכה: "משקפות את דרכנו האמנותית, סגנוננו ואמירתנו בעת הזו.

36bb65df-5d56-4601-a467-82168797cc1d

התערוכה הקבוצתית 'בזמן שעצר' היא הזדמנות לערוך חשבון נפש, לבחון מה השתנה בנו ובעבודתנו, להתעכב ולהביט סביבנו על העשייה האמנותית של האחרים, ובתיווכה להבין איך ולאן ממשיכים מכאן.,.."

286ab5b6-87e3-4aef-ad06-c1b9623cd90a

בעבודות המוצגות סגנונות שונים, ציורים פיגורטיביים בצד ציורים הנוטים למופשט, עבודות פיסול בעץ ומתכת, בתמות שהקשרן טבע דומם, דיוקנאות, נופים ועוד".

b36920af-4ea6-449c-af0a-5511c80a2167

בסלון מוצג בחלל נפרד "קיר האמן" של רוז בר-נור, "מרחק נגיעה – כמעט", שעניינו בתחושות שהביאו אתם הקורונה, אי-הוודאות, הסגר, הריחוק, עטית המסכה והגעגועים לשגרה.d896a93e-6954-4f41-b7e7-0827d97677d7

IMG_20201218_141218

IMG_20201218_141256

ומעט על סלונים לאמנות

המינוח "סלון לאמנות" עולה במחצית השנייה של המאה ה-17 בהקשר לתערוכות השנתיות שנערכו על ידי "האקדמיה לאמנויות היפות" בפריס. העבודות בתערוכות אלו נבחרו על ידי חבר השופטים, ולמצוינות שבהן בהתאם לשיפוט   של המארגנים הוענקו מדליות.

בשלבים מאוחרים יותר אנו מוצאים אמנים בסלונים אלטרנטיביים דוגמת "סלון הדחויים", 1863, בו הציגו אמנים כקמי פיסארו, אדוארד מאנה ופול סזאן. וכשני עשורים לאחר מכן בשנת 1884 הוקם "הסלון של הבלתי תלויים", בו הציגו אמנים שהקימו לעצמם ארגון עצמאי במנותק מ"ארגון האמנים הצרפתיים".

בסלון אחרון זה הוצגו תערוכות עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. האמנים שהציגו היו אמני אוונגרד, ולקהל היתה האפשרות והזכות להתוודע ליצירותיהם.

סלון מפורסם נוסף היה זה של גרטרוד שטיין שהתקיים בבית המשותף לה ולאחיה ליאו שטיין ברחוב דה פלרי מספר 27, פריס, לאחר הגעתם לפריס בשלהי 1905-1904 בקירוב. לסלון זה הגיעו אמנים בראשית דרכם דוגמת פבלו פיקסו, אנרי מאטיס ואחרים וכן סופרים חשובים בני הזמן – פ' סקוט פיצג'רלד, גיום אפולינר, עזרא פאונד, ארנסט המינגווי ועוד. סלון זה הפך עד מהרה לאחד הסלונים האמנותיים והספרותיים החשובים בפריס.[1]

היו גם סלונים מפורסמים נוספים דוגמת אלו של מאדם רקמייה, אך על כך בפעם אחרת…


[1] גרטרוד שטיין, האוטוביוגרפיה של אליס ב' טוקלאס, תל אביב: זמורה ביתן, 1986

ענת גרינברג; רון וינטר; נתנאלה אווסלנדר, תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה, אוצר: דר' גלעד פדבה, גלריה עירונית לאמנות – ראשון לציון בית גורדון-לונדון, נובמבר 2020-פברואר 2021 פתיחה מחדש 1.3.2021 במשוער

IMG_20201210_105017

ענת גרינברג

בתערוכה בעלת השם מעורר התהיה "תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה" מציגות האמניות ענת גרינברג ונתנאלה אווסלנדר  לצדו של האמן רון וינטר. שלושתם, בני דור שני ושלישי לשואה, מתמודדים בדרכים שונות, מגוונות ומפתיעות בנוגע לכך, שכן עבור צאצאי השורדים, זיכרונות אישיים שהועברו אליהם מהתא המשפחתי ומהסביבה הסובבת אותם מהווים אלמנט משמעותי בהבניית התודעה שלהם. אופני ההבעה הם במדיה שונות: ציור על קנבס ועל נייר, רישום, מיצב וידיאו, רקמה.

הכותרת הראשית של התערוכה היא "תסמינים"; כל משתתפיה מודים שהם סובלים באופן יומיומי מתסמיני השואה בטראומה משפחתית ואישית. בין התסמינים אגרנות כפייתית, מצוקות הנובעות מחסכים רגשיים, רגישות יתר וחרדת נטישה מחד, והיכולות הניכרות וביניהן רגישות אסתטיות ויצירתיות, מאידך. כל אלה מאפשרים להם ליצור בצל הטראומה, ולהשכיל לנצל מצב תובעני זה באופן שמאפשר השראה וחמלה.

IMG_20201210_110332

רון וינטר

IMG_20201210_105321

נתנאלה אווסלנדר

ענת גרינברג- גרינברג מציירת דמויות בהן יש מן הנוכח/נפקד – חלקי גוף, עיניים ממצמצות/פעורות בכאב, יד עצומה שיש בה מן איכויות הרישום של אמני האולד מסטרס (Old Masters), מושטת בג'סטה של בקשה? תחינה? פטישיזם – רגלי אישה על עקב, או בחלקה העליון המופנה אלינו הצופים. העבודות, בדי קנבס במגוון גדלים במנעד צבעוני שיש בו מן השקיפות בצד משיחות מכחול עזות בהבעתן, מוצגות באופני תליה מעניינים המאתגרים את העין.

IMG_20201210_105034

IMG_20201210_112106

IMG_20201210_105227

נתנאלה אווסלנדר- הנוכח נפקד עולה גם ביצירתה של אווסלנדר, דיוקנאות קטנים ומפתיעים המוצגים בקיר שמנגד. האמנית מטמיעה לתוך דיוקנה העצמי חלקי פנים של קרובי משפחתה אשר חלקם נספו בשואה וחלקם שרדו את התופת. באמצעות תכנת פוטושופ עיבדה צילום "סלפי", הטעינה אותו בתכנה לייצור מתוות לגובלנים ואזי רקמה את הדיוקן העצמי העשוי מעשה מארג של דיוקנאות קרוביה. הדיוקנאות הקטנים בעבודת עמלנות המפתה את הצופה לחוות אותם מקרוב, נעים בקשת צבעוניות שיש בה מן הרוגע להתפרצות עזה של כתומים צהובים ואדומים.[1]

IMG_20201210_105234

IMG_20201210_105247IMG_20201210_105254

רון וינטר- המבט של וינטר באשר למערכת היחסים עם אמו הנו רב-פנים; מכיל ואוהב ועם זאת ביקורתי ומפוכח. בעבודות במדיה שונות – ציור, פיסול רישום ועבודת וידאו מתוודע/ת הצופה למערכת יחסים שיש בה מן הסימביוזה- יש בה מן התלות אך גם מן הרצון לעצמאות, התמסרות, תלות וחמלה בצד רצון לפרידה ועצמאות, ובעיקר אהבה שאינה תלויה בדבר. הציור בצבעי אדום/לבן של הבן "העוטף/מגן" על האם, מהדהד את עבודת הווידיאו הנפלאה בה נוצר אקט שיש בו מן הריקוד, המשחק, הילדיות והחמלה.

IMG_20201210_110443


IMG_20201210_110425

IMG_20201210_110412

IMG_20201210_110342IMG_20201210_112614

[1] נתנאלה אווסלנדר סיפרה בזמנו: "לאבא שלי יש שמות הונגריים ועבריים, ניקולאי מיקלוש אצ'ה שמואל, ויש לו שני תאריכי לידה. הוא נולד ב-29 בפברואר 1948 בדרך לבית החולים בהרי הקרפטים ההונגריים, אך עקב סערת שלגים, הוריו הגיעו לרשום את שמו במשרד הפנים ההונגרי רק ב-10 באפריל 1948".

תודה לענת על הסיור וההסברים

ז'וזף יוסף דדון, Le Kiosque Noir. Espace d’art le Moulin, La Valette, FR אוצרת התערוכה: Isabelle Bourgeois, 2014 ואילך… פרויקט מתמשך

CA-Le-Moulin-2014-Joseph-Dadoune-009

Picture_05

ז'וזף יוסף דדון מספר על הפרויקט החוצה גבולות שבין מזרח/מערב, קולוניאליזם ופוסט קולוניאליזם, ישראל/מדינות ערב, החל ב-2013 בעת שהות אמן בניו ג'רזי בשם https://www.manacontemporary.com שם צילם את הפרויקט. ב-2014 נע הלוך ושוב בין אופקים לתל אביב, ובמהלכה של שנה זו חקר ו"בנה" את העבודה.

דדון מספר שהחוויה שלו את ישראל כחלק מהלבנט החלה בסרט "עולמים", 2003 ולאחריו ב"ציון", 2006. [1] הפרויקט ממשיך כרגע בהפצה של הספר AN ARAB SPRING. 1975, FAISAL, KING OF ARABIA, 1975, FAISAL-MOSHE 1975-1981, PITTAS (זהו הספר שנשלח אלי ע"י ז'וזף עם ההקדשה). בימים אלו מספר דדון הוא מפתח את החלק של המולטימדיה עם 14 עבודות אנימציה: https://vimeo.com/483080676 המתוכנן לתצוגה בחלל. כך שלמעשה זהו פרויקט בתנועה. 

IMG-20201203-WA0004

בתערוכה מערך של 16 סדרות המכילות 233 תצלומים לא ממוסגרים בגודל A3, אשר אפשרויות התצוגה שלהם נקבעות באורח אקראי ועל-פי קומבינציות מורכבות של לוגיקה מתמטית שנחקרו ע"י האמן יוסף ז'וזף דדון. רציונל הסדרות – הצגת הדימויים בסדרים שונים במעין אסטרטגיה של הוראות הפעלה מחושבות. תחילה הצגת כל דימוי כעומד בפני עצמו; לאחר מכן כחלק מזה המופיע לפניו וזה שלאחריו, ולבסוף כמכלול סדרתי. הרכבים לוגיים אלה מייצרים מתח בין הממד הוויזואלי לבין זה הוורבאלי (הלשוני), בין דימוי העולה ומקבל ממשות ובה בעת מתבטל בשל מעורבות השפה והטקסט המתמללים אותו.

בתצלומים מופיעים דימויי של פיתות שחורות בתפזורת. לפנינו שתי סדרות: האחת מופיעה בכותרת "האביב הערבי, 1959" ובה 20 תצלומים; השנייה, בכותרת "פייסל מלך ערב, 1975" ובה 48 תצלומים. בנוסף לפיתות, מוצגים דימויים מכריכות ספרים על האופן שבו קמו מדינות במזרח תיכון תחת השלטון הקולוניאליסטי, שכתב ההיסטוריון הצרפתי ז'אק בנואה מאשן (Jacques Benoist-Méchin, 1901-1983) לאחר מלחמת העולם השנייה, במהלכה שימש בתפקידים בכירים במשטר וישי. על אחת מעטיפות הספרים מופיעה הכותרת "האביב הערבי, 1959", כותרת מפתיעה שכן מטרימה את גל המחאות הנוכחי, ואת השינויים המתרחשים באזור.[2]

Picture_05_1

בסדרה שלישית "פייסל-משה, 1981-1975", יש 54 תצלומים בהם מופיעות הפיתות אך גם דימויים שהם מיזוג בין פניו של המלך פייסל ודיוקנו של משה דיין. בסדרה הרביעית מוצגות פיתות בלבד ב-72 תצלומים. 

Picture_09

גם הכותרות פיייסל מלך ערב, פייסל-משה מהדהדות לאירועי עבר, לכתובים ואף לדמותו של משה רבנו במרחב המצרי דאז.

jerusalem wall_opt_004

בסדרת הליבה – 39 תצלומי פיתות – כמו במשחק שחמט, קלפים וכדומה, לאוצר, האמן או אורח מוזמן, תפקיד משמעותי. הסדרה תקבע ותקבל את ממשותה לעת קצרה על פי פיזור אקראי של סט קלפים הזהה לתצלומים. כמו בעבודות של תנועת הדאדא מראשית המאה העשרים, יש כאן רמז לסדר ואי-סדר, לאקראיות, לפירוק והרכבה. יש בכך מספר דדון רמז למוקדים של מנגנוני כוח, שליטה, כלכלה, מיפוי משאבים ופיזורם, כשם שלעיסוק במשחקי מזל והימורים., מדיה דיגיטלית ושיעתוק.

IMG_0007

IMG_0002

האמנות הישראלית עד לשנות התשעים בקירוב התכתבה על פי רוב עם האמנות המערבית, אפשר בשל תפיסות גיאו פוליטיות, אפשר בשל מגמות אחרות בהן המקסם הוא מן התרבות המערבית, בעוד שהתרבות המקומית והאזורית (הן המזרחית של העולים ממדינות ערב כשם של מדינות ערב) נתפסה כ"אחר", כמאזכרת את השניות הפוליטית המורכבת בה שרויות מדינות האזור. בשנים האחרונות עולה מגמה שונה. בזמן שבאבו-דאבי, דובאי, קטאר וכדומה מוקמים סניפים של הלובר והגוגנהיים, ונרכשות יצירות של "אולד מסטרס" דוגמת ליאונרדו דה וינצ'י, ואף נרשמת השתתפות בשורה של ירידים וביאנלות. באמנות הישראלית נפתח אשנב הסתכלות "זעיר" עדיין על התרבות הערבית, המזרחית כ"ברת ערך" ו"שווה" לעסוק בה להתדיין עמה, להתכתב עמה.

האלמנטים האמנותיים והקודים הנטועים בעבודה, הן רעיוניים והן טקסטואליים וויזואליים, משלבים מספר ממדים כמו אדריכלות, צילום, אנימציה, אובייקטים והפעלה של משחקי מזל, מכלול המציע בסיס לדיון רב-ערוצי בשאלות של מערב ומזרח, המרחב הגיאופוליטי וריבוד תרבותי.

הפיתות הינן חלק מאוסף מוזיאון פומפידו, להלן הלינק: 

https://www.centrepompidou.fr/en/ressources/oeuvre/cqEgBka

www.josephdadoune.net 

One arty minute

תודה לז'וזף יוסף דדון על השיח המתמשך אתו, ועל הספרים וההקדשה המלבבת!


[1] ציון – תערוכת יחיד של האמן והקולנוען ג'וזף דדון, מציגה טרילוגיה של יצירות קולנועיות: "עולמים", "שאנטי" ו"ציון". היצירה המרכזית בתערוכה היא הסרט ציון בכיכובה של רונית אלקבץ , שנעשה בשיתוף מוזאון הלובר בפריז ויוצג בתערוכה בבכורה עולמית. . התערוכה באוצרותה של דרורית גור אריה, מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון פתח תקוה לאמנות, הוצגה במוזיאון ב-2007, כשם שבלובר, פריס, מאתר מוזיאון פתח תקוה לאמנות https://www.petachtikvamuseum.com/exhibitions/%D7%96%D7%95%D7%96%D7%A3-%D7%93%D7%93%D7%95%D7%9F-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%AA/

[2] האביב הערבי בערביתالربيع العربي,   היה גל של התקוממויותהפגנות, ומעשי מחאה ואלימות בהיקף חסר תקדים בעולם הערבי, שהחלו ב-17 בדצמבר 2010 בתוניסיה והתפשטו בכל רחבי מדינות ערב ובשכנותיה. האביב הערבי מתואר פעמים רבות כגל של התקוממויות עממיות נגד השלטון המדכא. בעוד שהגל הראשון של המהפכות ושל המחאות ההמוניות הסתיים באמצע 2012, יש מי שמתייחס לסכסוכים ולמלחמות האזרחים שפרצו מאז במזרח התיכון ובצפון אפריקה כאל המשך האביב הערבי ואילו אחרים מכנים את השתלשלות האירועים "החורף הערבי" או "החורף האסלאמי". מאתר ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91_%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99

קרקוע מעוף, אוצרת רויטל סילברמן גרין, מדרחוב חצר הרשקוביץ, המייסדים 51, זיכרון יעקב, 10.10.2020-20.8.2020

בחצר הרשקוביץ, זיכרון יעקב, מוצגות עבודות של אמניות ואמנים המשתלבות במרחב הציבורי, בין חנויות, בתי קפה ובתים היסטוריים. המרחב הנושא את עקבות הזמן, מאפשר לבאים, לעצור, להתמהמה, ובדומה לרציונל התערוכה מבקש להציע דרכים חדשות לעשייה לגוף המקורקע, המוגבל, לתנועה המוגבלת, ודרך המגבלה הצעה למצב חדש של הוויה, למעוף ולצמיחה.

אפרופו גם בבחירה בחלל אלטרנטיבי לתצוגה, יש תמיד מן שבירת התחומים והגבולות הנהוגים של המרחב השמרני יותר.

מבט אל העבודה של תמנה צפתי נוימן ואל השירה של חני שטיינברגמבט אל העבודה  של תמנה צפתי נוימן אחד משיריה של חני שטרנברג להמשיך לקרוא "קרקוע מעוף, אוצרת רויטל סילברמן גרין, מדרחוב חצר הרשקוביץ, המייסדים 51, זיכרון יעקב, 10.10.2020-20.8.2020"