בועת ציור" – לכל המשפחה, אמנים משתתפים: עמוס אלנבוגן, ניר מולד, אוצרת: רעות פרסטר, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, עד 10.9.2019 "עולם בתוך עולם" – לכל המשפחה, פרויקט מיוחד בגלריית האוסף בשיתוף חברת אינטל. תכנון וביצוע: יקיר זהר, דימה קנבסקי. הפרויקט נעשה בשיתוף המייקרים של אינטל

בועת ציור" – לכל המשפחה, אמנים משתתפים: עמוס אלנבוגן, ניר מולד, אוצרת: רעות פרסטר, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, עד 10.9.2019

במוזיאון פתח תקוה לאמנות מוצג אשכול תערוכות חדשות העוסק בהקשרים בין האדם לבין הטכנולוגיה, ובעיקר על "בינה מלאכותית". 'וביניהן וביניהן', כמאמר השיר, שתי תערוכות שהעלו בי חיוך והשתאות. האחת, "בועת ציור" והשנייה "עולם בתוך עולם". שתיהן מופיעות כמיועדות לכל המשפחה!

התערוכה "בועת ציור" של הקריקטוריסטים ניר מולד ועמוס אלנבוגן[1] מציגה סדרת איורים הומוריסטיים, אשר חושפים וממחישים את מורכבות היחסים שלנו עם אמנות וטכנולוגיה; על השפעת הטכנולוגיה על האמנות בפרט ועל החיים כיום בכלל.

ובהחלט, הקריקטורות מצליחות להפתיע ב"טוויסט" ממזרי ומצחיק. הלכתי בתערוכה בהתאם לציר הסירקולציה הידוע או שאולי נפלה עיני על פתיחת תערוכת ציורי מערות פרה-היסטורית, המצחיקה והשנונה. ואז פגשתי "חברים וחברות" מיצירות Old Masters, ממוזיאונים ל"היסטוריה של הטבע" , וגם מרודן,  ממלניקוב, ומהאמנות המודרנית ברגעים גדולים מתולדות האמנות – בקריצה לאמנים סוריאליסטים ולתנועות חשובות במודרניזם (לא מספרת! תבואו לראות! וכמובן את "זה לא נבוט" או הצעת נישואים בין רובוטים. וכמו בפאזל השלמתי את תמונת המראה הכוללת. המבט, כאמור, מבט רווי הומור – גם עצמי – הן על פעילותו של מוזיאון לאמנות, והן על השפעת הטכנולוגיה על האמנות בפרט ועל החיים כיום בכלל ובעיקר אהבתי את החיבור על גבול "החריגה ל…" במשמר הלילה שלא עמד כלל על המשמר…בועות ציור, מוזיאון פתח תקוה לאמנות 2019 (4).jpg

רעות פרסטר , האוצרת, סיפרה בשיחה איתה, שביקשה שהעבודות תתייחסנה למקום, והן תגובה לקשר שבין אמנות לאיור וקריקטורות וגם לבינה מלאכותית.בועות ציור, מוזיאון פתח תקוה לאמנות 2019 (2).jpg

***

 "עולם בתוך עולם" – לכל המשפחה, פרויקט מיוחד בגלריית האוסף בשיתוף חברת אינטל. תכנון וביצוע: יקיר זהר, דימה קנבסקי. הפרויקט נעשה בשיתוף המייקרים של אינטל

בועות ציור, מוזיאון פתח תקוה לאמנות 2019 (5).jpgישעיהו שיינפלד (1909-1979) צייר ישראלי,[2] החל לצייר רק בגיל 62, והתמסר לסגנון האמנות הנאיבית. עולמו האמנותי מאוכלס בתים אווריריים, גבעות וחמורים, ספינות, עצים ופרחים, המצוירים בססגוניות, כאשר הצבעים השונים מתמזגים האחד בשני ויוצרים פסיפס שמקורו באבני החצץ הישראליות הפשוטות למרגלות מגדל צדק.

יצירותיו של שיינפלד מצויות באוסף המוזיאון, בפרויקט שנעשה בשיתוף פעולה עם חברת אינטל, נסרקו העבודות של שיינפלד והוטמעו בתוך מערכת של בינה מלאכותית. התוכנה סורקת אותנו הצופים ומפרקת את הדימוי עפ"י האופן שבו הנוירונים שלנו עובדים, ומציירת אותנו מחדש בסגנון יצירותיו של שיינפלד. מיצב מוצג אינטראקטיבי זה מוצג בגלריה שעצם מיקומה ומהותה מהווה תגובה לאוסף המוזיאון.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (37).jpg
צילום: אלעד שריג

תודה לרעות פרסטר ולאמנים על המפגש, תודה על החומרים

 

[1] עמוס אלנבוגן הוא קריקטוריסט, מאייר, עיתונאי ומנחה סדנאות הומור וחשיבה יצירתית. בוגר בצלאל, לימד איור ב"שנקר" ובמכללת ספיר, כתב טור שבועי ב"לאישה" (מילה של גבר), אייר כתבות ופרסם קריקטורות בעיתונים רבים, ביניהם ידיעות אחרונות, בלייזר, עיניים ועוד. מחבר ומאייר הספר "עשר סיבות לקנות את הספר הזה".

ניר מולד הוא תסריטאי, קריקטוריסט ובמאי אנימציה. פרסם קומיקס וקריקטורות בעיתונים רבים וכתב תסריטים לטלוויזיה ולאנימציה, הוציא לאור את ספר הקריקטורות "צלילי המוסאקה" והעלה את מופע הסטנדאפ "אנטיגיבור". כתב, הפיק וביים את סדרות האנימציה "גוגי ומגוגי", "רפפורט" ו"גויאבות בערפל".

[2] ישעיהו שיינפלד, נולד בקישינייב, מולדוביה, עלה בשנת 1928, התיישב בפתח תקוה ועבד במחצבה.

ליאור גריידי, ביתלחם, תערוכה, נווה שכטר, רחוב שלוש 42, תל אביב יפו, אוצרת שירה פרידמן, 6.6.2019-22.8.2019

Bethlehem2.jpeg

במבנה הייחודי במתחם נווה שכטר – תרבות ואמנות יהודית עכשווית, מוצגת העבודה "ביתלחם" של ליאור גריידי, עבודה היוצרת הקשרים וגשרים בין עבר והווה, בין גיבורות תנ"כיות לבין כאן  ועכשיו.

לעבודתו רבת הפנים של ליאור גריידי התוודעתי בין השאר בשל יצירות העוסקות בתימני כנרת, וביניהן יצירה בנדון המוצגת באוסף האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות, ובנוסף עבודה שהוצגה במוזיאון פתח תקווה לאמנות, תערוכה בגלריית "הקיבוץ" דאז ועוד, אך לא רק.

בתערוכה הנוכחית, בנווה שכטר ביקרתי לפני מספר שבועות ועדיין הרשמים שורים עמי.

בסוף הפרק הראשון במגילת רות מסופר על שיבתה של נעמי ממואב לבית לחם יחד עם כלתה המואבייה רות. וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב, וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים[1]. פסוק זה מגלם רגעי שיבה/עזיבה מכוננים ומנוגדים בחייהן של שתי הנשים: נעמי שבה אל ביתה לאחר שהיתה זרה במואב, בעוד שרות עוזבת את ביתה במואב ונכנסת בשערי ארץ ישראל כזרה. נקודת הזמן זו שהינה רגע מכונן במגילת רות, נוכחת גם בגוף העבודות של ליאור גריידי ובתערוכה "בית לחם"

גריידי יוצר מיצב site specific המתייחס במרובד לקשת המשמעויות המתכנסות ברגע של עזיבה-שיבה. זמן גלות וזמן גאולה. מקום הולדת דוד (צאצא של רות המואבייה ובעז), והמקום בו נמשח למלך. לשם כך, הוא נדרש להיסטוריה של חלל הגלריה, לבחינת מושג הבית ולדיאלוג עמו, ולעיר בית לחם של ימינו. Bethlehem5.jpg

בחלל התערוכה  מוצג שטיח פרחוני. גריידי רכש שטיחים בשוק הפשפשים. ואלה הושמו "פטרן על פטרן" על שטיח האריחים שקיים. "השטיח הפרחוני בסגנון עות'מאני", כותבת, שירה פרידמן אוצרת התערוכה, "מאפיין את החלל כמרחב ביתי ומדגיש את הארכיטקטורה העות'מאנית המקורית של מבנה הגלריה באמצעות הדהוד קימורי הקשתות של התקרה בנגזרת השטיח. השטיח הגזור כמו מקפל לתוכו את המהות הארכיטקטונית של המבנה ויכול, כמו החפצים האחרים בתערוכה, לנדוד למקום אחר – אך תמיד יישאר סוכן של המקום".[2] Bethlehem1.jpeg

במרכז החדר, ערם גריידי לערמה רהיטים וספרים שהעתיק מדירתו אל הגלריה. רהיטים אלה קשורים לביוגרפיה של האמן ושימשו אותו בשהייתו בארצות הברית; הוא החזיר אותם לארץ כשהחליט על שיבה הביתה. הם מייצגים עבורו את המהלך הטעון של פרידה מבית אחד והקמה של בית חדש בדומה לסיפור רות ונעמי. ואילו הספרים מגלים טפח מעולמו של גריידי: "חיוך הגדי" של דוד גרוסמן; "גוף שני יחיד" של סייד קשוע; "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" של יונה וולך; "רצח בדרך בית לחם" של בתיה גור ועוד.Bethlehem4.jpg

במעבר בין חדרי הגלריה קבועות מעין שתי מזוזות, "מאיפה באתי ולאן אני הולך" (עזיבה-שיבה; בלבול). המזוזה קבועה, כנהוג בקהילות ישראל, בצד הכניסה לבית מגורים. מקור המצווה בשתי פרשיות בספר דברים:

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיך   ספר דבריםפרק ו'פסוקים ו'ט'

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.    ספר דבריםפרק י"אפסוקים י"חכ"א  [3]

מטרת המזוזה להזכיר את האמונה באל. ואילו אצל חז"ל, בספר הזוהר ובמקורות נוספים מוזכרת גם סגולת השמירה על הבית ויושביו המגולמת במזוזה.  כאן בתערוכה, כפל המזוזות הופך אותן לפסולות.

במעין קיטון צר מוצג בדי ציור (טריפטיך) ועליהם האותיות ב' ת' א', הרקומות בחוטי זהב על הבד ומתייחסות לתשובתה של רות לנעמי: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, [4] שנאמרה כאשר ניסתה נעמי לשכנע את רות לשוב לבית אימה במואב ולא להיכנס לארץ ישראל כאלמנה ענייה וזרה. רקמת האותיות נראית כקמעות עתיקים, שעליהם נכתבו צירופי אותיות המהווים את שמות האל, שלהם מייחסים כוחות מאגיים ושמירה על בני הבית.Bethlehem3.jpeg

גריידי מתייחס אל העיר בית לחם המוזכרת במגילת רות בתצלום של העיר, המוקרן על גבי קיר הכורכר של הגלריה. בית לחם דאז חוברת אל בית לחם דהיום; מארג של הבתים: הפרטי, המקראי והפוליטי השזורים זה בזה, כמעין תזכורת לאחריות שלנו לבית, בית פיזי ומטפורי כאחד, לתושביו ולרגע הכניסה אליו והיציאה ממנו. מצב סיפי של בין לבין.IMG_7643.JPG

IMG_7669.JPG

תודה לשירה פרידמן האוצרת על השיחה עמה ועל צילומי התערוכה.

 

[1] מגילת רות, פרק א', פסוק כ"ב

[2] שירה פרידמן, בית לחם, אוצרת גלריה שכטר

[3] מזוזה, ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%96%D7%94

[4] מגילת רות, פרק א', פסוק ט"ז.

תערוכת הבוגרות והבוגרים של המחלקה לאמנות, מכללת סמינר הקיבוצים, אוצר יאיר ברק. עמיהד 12, שוק הפשפשים, יפו, 3.8.2019-18.7.2019

אביה קרוניץ.jpg
אביה קרוניץ

תערוכת הבוגרות והבוגרים של המחלקה לאמנות בפקולטה לאמנויות של מכללת סמינר הקיבוצים מוצגת במרכז עמיעד בשוק הפשפשים יפו.

בתערוכת הגמר בה מציגים 20 בוגרים ובוגרות עומד מושג הזיכרון האישי: סיפורי שורשים משפחתיים, הגירה ותרבות, אבל ומוות, יחסי מבט בתוך המשפחה, הריון ואימהות. וברובד החברתי, מקומה של התרבות והזהות הערבית בשיח הישראלי, יחסי מרכז פריפריה, יחסי דת וחילון, קהילתיות/שבטיות ואינדיבידואליזם.

ד"ר הדרה שפלן קצב, ראש המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים אומרת "בתערוכות הגמר מגיעה לשיאה הזהות ההולכת ונבנית של הבוגרים/ות. מרתק לראות כיצד העניין הפוליטי, חברתי, מגדרי, משפחתי ואישי נרקם לכדי פרויקטים אמנותיים מושקעים ואמיצים. נוצר כאן דור חדש של אמניות ואמנים עם אמירות מעניינות, מורכבות ומאוד שונות זו מזו".

יאיר ברק: "לכאורה, לא ניתן לדבר ביחס לתערוכות גמר על קונספט אוצרותי, לא כל שכן על תמה מרכזית. הסיבה לכך נעוצה בכך שתערוכות גמר, מטבען, הן אוסף זיקות אמנותיות ומדיומאליות של קבוצת אמנים/יות צעירות/ים בנקודת זמן אקראית. אך בכל זאת, קושרת ביניהן תקופה, טכנולוגיה ורוח זמן. במידה מסוימת משותף להן/ם גם הדשן עליו צמחו. בתערוכת הגמר הנוכחית בולט מעל לכל העיסוק בשאלת הזהות. אם באמצעות הגוף ואם באמצעות המרחב והמקום, אם באישי ובמשפחתי ואם בלאומי ובקולקטיבי. נראה שהחבורה הזו, שצמחה כאן לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21 מבקשת לעצמה הגדרה מחודשת של זהות. המבט – מפוקח וביקורתי. שואלות/ים שאלות, פחות נוקטות/ים עמדות. המאפיין הרב-תחומי של המחלקה לאמנות בולט הפעם במיוחד: עבודות מבוססות ציור מסורתי לצד מיצבי וידאו והצבות צילומיות. כל אלו מעניקים לתערוכה גוון מורכב ומרובד ומספקים לצופה חוויה דינאמית ועכשווית של אמנות צעירה".

ציוריה של אביה קרוניץ "חברותא" שגדלה בחברה דתית מבטאים את החברה בה גדלה: התכנסות, קהילתיות, שבטיות, בדומה לדימויים המוכרים בכל אלבום ישראלי – מסורתי.

"מדיום הציור הפך בידיי לכלי התבוננות על תצלומים משפחתיים של סצנות יומיומיות הנוגעות בתווך שבין קודש לחול. המרחב שגדלתי בו נע בין שני הקצוות הללו והציורים מבטאים את מושג החברותא המשותף להם. יצרתי מעין דיוקן עצמי המאפשר הצצה לעולם הדתי שבו גדלתי".

אביה קרוניץ 2.jpg
אביה קרוניץ

גל תמיר: ״מנעד״ – עבודת הסאונד מורכבת מהקלטה של שירה בת שלושה קולות – בצלילים גבוהים, נמוכים. באמצעות שימוש בשריר הסרעפת והפקת צלילים, בוחן תמיר במיצב הוידאו שלו את המעברים בין ייצוגים מגדריים.

דניאל בן ארי: ״חבקיני חזק״ –דרך עדשת המצלמה מישירה בן ארי מבט אל אמה ומאפשרת לה להביט בה חזרה. חילופי המבטים כנשים בוגרות נושאים משקל של חיים שלמים ביחד ולחוד, זיכרונות משותפים. עבר, הווה ועתיד.

דניאל בן ארי
דניאל בן ארי

הגר פטר: ״נושאי חורים״ – אביה של פטר נפטר בקטנותה ונשארו לה זכרונות מודחקים  וחסר גדול. האמנית בחרה בחומרים טבעיים, מתכלים, משני צורה בניסיון לבנות חומרים אחרים הנראים כטוטמים רזים, מדגישים את ההיעדר, לצידם, מקטורן ישן של אביה, אותו פרקה בקריעה ידנית, מתוך רצון להיאחז בשאריות החומר ולחקוק זיכרון.

הגר פטר 1.jpg
הגר פטר

ל. לאו: שבעה, עבודת מיצב וסאונד; גופות בחלל, דמויות נייר קורסות בחלל – חומר הגלם של עבודתה הוא הניירות שנשארו אחרי אמה, מהם פיסלה פסלי נייר בגודל טבעי בשלבים שונים של קריסה באמצעות טפטוף מים לתוכם. הווידאו המוצג לצידם מתאר את תהליך יצירת הפסל והניסויים של קריסות קודמות. עבודה נוספת עוסקת במותה של הסבתא.

ל.לאו 1.JPG
ל. לאו

ליאור פרוכטמן: ״חוף אכזר״ – בשנת 1959 כתב אלי אביבי, ("מדינת אכזיב") דודה של פרוכטמן לשר הביטחון בבקשה להישאר לגור בבית שבנה בחוף אכזיב. אביבי, כמו כל משפחת האמנית עלה לארץ מאיראן, משפחה של סוחרי עתיקות, שהגיעה לארץ.  הסיפור המשפחתי שלה  הוא סיפור גלובלי על נדודים, בריחה והתהליכים שבדרך.

ליאור פרוכטמן 2.jpg
ליאור פרוכטמן

מורן כהן: "לילה, שישי בצהריים" – טקס הצפייה המשפחתי השבועי ב״סרט הערבי״, עומד במרכז עבודתה של האמנית.[1]  מציאות ובדיה והן מוצגות מבעד למבט ילדי מוקסם, המערבב בין הנרטיב הקולנועי והסיפור המשפחתי חוברים כאן. לילה מוראד, זמרת וכוכבת קולנוע מצרייה שהיתה גם בת דודתה של סבתה של האמנית, מחברת בין עולמות תוך סצנות משפחתיות במיצג, בחלק השני, יושב אבי האמנית וצופה מרותק בווידאו המציג את דמותו בעת שהוא מדבר על חוויית הצפייה הטקסית שלו ושל משפחתו בסרט הערבי.

מיכאלה מיזן: ״להפוך את פניה״ – תופעת צרכנות היתר, והקנייה האובססיבית של צעצועים עומדת במרכזה של עבודה זו. כאן ועכשיו, סיפוק מיידי, התמכרות לרגע והורים הקונים ללא הפוגה. במערכת היחסים המשולשת של הורה-ילד-צעצוע מציגה מיזן בובות מתוקות אשר הופכות לזרות ומטרידות במעין מרחב של טקס פגאני ובו טוטם עשוי צעצועי פלסטיק וסביבו שש בובות פרווה הפוכות ומשופדות על עמודי ברזל חלודים.

מיכאלה מיזן.jpg
מיכאלה מיזן

נטע אסא ברכה: ״חלמי-תאים״ – יצירת חיים חדשים, האימהות על כל הכרוך בה, עומדים בלב העבודה של אסא ברכה. אימהות כסטטוס חדש, שינויים גופניים לא מוכרים, חרדות ופחדים. העבודה מורכבת מיציקת תבניות מבטון וגבס בגודל אחיד שבהן מוטבעים אובייקטים ודימויים שונים מן העולם האורגני, רדי מייד, טקסטיל ועוד ברצון ליצור אסוציאציות הלקוחות מהעולם אך נוגעות ראשית כל באישי.

נטע אסא ברכה.jpg
נטע אסא ברכה

נטע זינגר: ״בית גידול״ – "ארבעה ציורים, ארבע סצנות, שתיים מילדותי בבית הוריי ושתיים מחיי בהווה בדירתי השכורה". חוויית העזיבה של זינגר את בית הוריה גורמת לה לבחון את חייה מחדש. הציורים אינם מביטים בגעגועים נוסטלגיים אל העבר אלא מבטאים בעיקר את חרדות ההווה ואת המבט אל העתיד.

נטע זינגר.jpg
נטע זינגר

נסרין וואחידי: ״סותרה״ – העבודה מורכבת מארבעה סרטי וידאו המציגים מנהגים מסורתיים בחברה הערבית. ארבעת המנהגים שנבחרו מתייחסים רק לנשים מתוך רצון לבחון את מעמדה של האישה בתרבות ובחברה הערבית המסורתית, במיוחד עת יציאתה מבית הוריה לבית בעלה. המעבר מבתולה לכלה מכיל עולם של מנהגים שונים המלמדים על תפיסות מגדריות מובהקות ביחס לאישה.[2]

נסרין וואחידי
נסרין וואחידי

כל המנהגים עוברים טרנספורמציה אישית כדי לבטא את שאלותיה של וואחידי לגבי תקפותם ומשמעותם עבורה. כך למשל הכד הבודד שאמור להישבר במנהג "אלקדו" הופך לפרפורמנס אלים שבו היא שוברת כדים רבים במרחב נטוש וחסר חיים.

נעמה אמיר: ״אלבום״ – אינטימיות בתוך משפחה נבחנת דרך ציורים שצוירו על פי תצלומי ילדות מאלבום משפחתי. הבחירה במדיום הציור מאפשרת לאמנית לעשות מניפולציות כדי לגעת במהות האינטימיות. איך כיצד המשפחה מייצרת רגעים של אינטימיות, קשרים של גוף, מבטים של המצלם על הגוף. סוגיות של מבט משפחתי, טיבו והשתנותו.

נעמה אמיר.jpg
נעמה אמיר

ספיר נתן: "מלאח, פס, דרב פילאללה 26" – הסיפור המשפחתי של האמנית התחיל ברחובות העיר פס שבמרוקו, ליתר דיוק ברחוב דרב פילאללה מספר 26 שברובע היהודי שכונה "מלאח" (רובע יהודי סגור, מעין גטו). נתן ניסתה לשוטט ברחובות באמצעות התבוננות בתצלומי אוויר של המלאח המרוקאי בפס. אל המרחב הגאוגרפי צירפה תמונות, כלים וסיפורים של סבה וסבתה כדי ליצור סיפור כולל של עדה, של משפחה, של עברה. את הריחות והצבעים בחרתי להעביר באמצעות חומר החינה, וזה בצד צבע השמן המסורתי מחבר בין תרבויות, עבר והווה, גוף וזיכרון.

ספיר נתן 2.jpg
ספיר נתן

פאינה גאורגייש ונגה אור-ים: נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר[3]המיצב עוסק בשליטה בתנועת הפרט והחברה במרחב הציבורי דרך בחינה של חמש תחנות מרכזיות בישראל. הבחירה לעסוק בתחנות מרכזיות קשורה בזיהוי מבנים אלו כמרחבים לימינאליים, הן בבחינת המבנה והמטען ההיסטורי שהוא נושא והן ביחס למהות תנועת ההמון העובר בתוכו. אף שאותם מרחבים לימינאליים נדמים כתחנת מעבר סטרילית, אלו משקפים רבדים פוליטיים מקומיים וארציים רבים.

פאינה ונגה באר שבע.jpg
פאינה גאורגייש ונגה אור-ים, תחנה ב"ש

קרן דרכסלר: ״דיאלקטיקה״ – צללים שמגשימים עצמם בחומר בנו את המרחב של הקליניקה הטיפולית.קרן דרכסלר 2.jpg

"החפצים המוכרים לי מן הקליניקה: ספה, כורסה, שולחן וכיסא המטפלת נותרו כשלדים של חומר שהלך ואיבד מנפחו כשדימויים מעולמי הפנימי השתלטו על גשמיותו. נורת בטון, מרבד אצות, מגפיים יצוקות בשעווה לצד מושב אופניים… מדברים ביניהם על האבסורד והלא מודע הנשלה מן המים ומן הקרקעית".

רותם לבנון: ״רק עוד רגע״ – "שנים אני מביטה באמי בעיניים מלאות עצב. נזכרת במה שהיה ובמעט שנותר. נדמה לי שאמי מביטה באמה במבט דומה".

בשתי עבודות וידאו בוחנת האמנית את היחסים המורכבים המתקיימים בין אם ובת לאורך שלושה דורות, מבקשת לנגוע רק עוד רגע. עדשת המצלמה מסייעת להתעמת עם פצעי העבר, ערעור נפשי עד לאובדן היכולת להכיל, חוסר לצד רכות, צורך לצד ויתור.

רותם לוי: ״מה קרה לך רותם?״ – כאשר רחם מתרוקן לפני זמנו נוצר בו ואקום שעוטף את הכול. כאשר רחם מתמלא מחדש הוא צריך לשכוח את הריק, להתרגל לחדש.

העבודה מורכבת מציורים דיגיטליים של אולטרסאונד. כל ציור מבטא מערכת יחסים בין הרחם ובין העובר תוך דגש על המנעד התחושתי הרחב שנע בין פחדים מציפים כמו חומר סמיך השולט על כל פעולה ומצב רוח לבין שמחה והתרגשות עזה. הציורים נעשו באופן דיגיטלי כדי לשמור על מרחק ולהסתפק בינתיים במבט מדומיין ובמוזיקת הדופק של שניהם יחד.

רימאן חאנדוקלו: ״אבא״ – העבודה, המורכבת משני סרטי וידאו וסדרת תצלומים, עוסקת בנרטיב ההיסטורי המשפחתי בכלל ובדמות האב במשפחה בפרט. צילומי ארכיון משפחתיים משנות ה-80–90 משמשים את חאנדוקלו לבחינת מערכת היחסים שביני לבין אביה. פעולת המחיקה שביצעה בתצלומים אפשרה לה להפעיל מבט ביקורתי שבו היא שולטת על ההיסטוריה והתרבות ובוחרת מה להראות ומה למחוק. חלק מבניית ההיסטוריה המדומה עוברת לידי הצופה, ובאמצעות התצלומים המפורקים הוא מקבל אפשרות להשלים את החסר בעיני רוחו.

"עבודת הווידאו "כל שבת_كل سبت" מציגה את אבי בפעולה טקסית שחוזרת על עצמה בכל שבת בבית אמו. אני מתבוננת באבי כאב מטפל, מכיל ודואג לדמות הנשית החשובה בחייו – אימא שלו. סבתי".

דנה חודקביץ׳: ״למה לעזאזל״ – "חזרה כפייתית" על-פי פרויד היא תופעה שבה אדם חוזר שוב ושוב באופן לא מודע על חוויות מעברו שגרמו לו לסבל רב. מטרת הפעולה הזאת היא תיקון חוויית העבר. מיצב הוידאו והרישומים עוסקים בשחזור כפייתי של טראומה מוקדמת הקשורה ביחסים זוגיים. יסודותיה נרשמים בווידאו מוקדם, ומשוחזרים שוב ושוב כפטרן התנהגותי בווידאו מאוחר. אלה נבחנים מחדש ברישומים תוך ניסיון לפרק את המשך למקטעים  כמו בדיקה בזכוכית מגדלת או לחיצה על כפתור העצירה של סרט וידאו בכדי לאתר את הרגע המבוקש.

דנה חודקביץ' 1.jpg
דנה חודקוביץ

תודה ליאיר ברק על השיחה עמו

תודה על חומרי התערוכה

 

 

אתר המחלקה לאמנות – https://www.art2019.smkb.ac.il/blank

[1] ה"סרט המצרי שהוקרן מדי ערב ששי בטלוויזיה היה עבור משפחת האמנית, ועבור רבים מקרב העולים מארצות ערב ומשפחותיהם, מסורת! ומודה שגם עבורי ועבור בני משפחתי.

[2] "חיג'אב": מתמקד במשמעות המושג "סותרה" (سترة).

"טאהרה" (טהורה): עוסק במנהג מסורתי של בדיקת הבתולין של הכלה באמצעות בד המוכנס לאיבר מינה.

"אלקדו": מציג מנהג מסורתי של שבירת כד בעקבות יציאת האישה מבית הוריה.

"עג'ינת אלערוס": מתייחס ל"בצק של הכלה" אותו מכינים ביום החתונה. הכלה מורחת חתיכת בצק על דלת או על קיר הבית של בעלה ומסמלת בכך הבאת ברכה ופרנסה לבעלי הבית בחייהם החדשים.

[3] ״נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִֽתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא־תֹסִיף קֽוּם״ (ישעיהו כד, כ).

ביכורי סטודיו II, גלריה עירונית כפר סבא, אוצרת מאירה פרי-להמן, עד 31.7.2019

 

בתערוכה "ביכורי סטודיו II" מוצגות עבודות של מספר אמניות ואמנים, מוכרים ומוכרים פחות  במספר מדיה: ציור, פיסול, רישום, מיצב, צילום ועבודות וידאו.

אני חייבת לומר שההפתעה הגדולה היתה העבודות של מני סלמה, רישומי גרפיט על מצעים ששימש בעבר למטרות אחרות לוח דלת ישנה, כריכות ספרים ישנים…). עבודות חזקות!

IMG_20190724_173139.jpg
מני סלמה, ללא כותרת, 2000, גרפיט על דלת

תחילה, מיצב הווידאו של אורי לוין, Nothing to Write Home About  בו מנהלת האמנית דיאלוג שיש בו מן ההומור והאבסורד עם חפצים שונים בבית: הופכת לשולחן, ובהמשך למתלה מעילים. בסופו של כל סרטון בווידאו הרץ בלופ, החדר מוצג דומם וריק.

IMG_20190724_173154.jpg
אורי לוין, Nothing to Write Home About, 2012, פרט מהוידאו

פטמה שנאן בעבודות המזהות עמה, דימוי השטיחים, המופיעים עפ"ר במרחבים שונים: בתוך הבית, על גגות בתי הכפר, בשדה הפתוח, על הכביש ועוד. השטיח המזרחי, פריט יקר ערך בחברה הדרוזית בה גדלה שנאן מייצג מחד את המסורת אך גם את הדיאלוג בין קצוות: מזרח/מערב; מסורתי/עכשווי; art & craft ועוד.

img713
פאטמה שנאן, שטיח ירוק, 2013, שמן על בד

אורית חופשי – מלקטת תצלומי עיתונות יומית ודימויים שהיא מצלמת ומהם, בשילוב פרי דמיונה, יוצרת מקבץ דימויים שבהם היא יכולה להשתמש שוב ושוב. אלה מעובדים לכדי גלופות המשמשות אותה כמעין אוצר מילים. "עץ הוא עבורי מצע זמין ומזמין. תהליך חיתוך העץ הוא גם תזכורת מתמדת לצורת אמנות חשובה שפרחה בעבר, שבכוחה לבקר ולקרוא תיגר על דוקטרינות…"

img708.jpg
אורית חופשי, הסחת דעת, 2016, חיתוך עץ, שיוף ורישום דיו על נייר קוזו ואבאקה עשוי ביד

צילה פרידמן עוסקת בעבודותיה בקונפליקט פנימי בין עבר והווה, בין מה שנחבא פנימה בנפש לבין מה שגלוי בה. פרידמן מתייחסת לרצון לקשר בין שני עולמות נפרדים: מחד, משפחתה השומרת את המסורת החרדית באדיקות רבה, ומאידך, עולם בו מתקיים חיפוש תמידי אחר שליטה על הגוף ועל הדרך. שני העולמות אומרת פרידמן, דורשים התמסרות והתמדה. "אני מקווה שתעמוד לי זכות אבות. היצירה משקפת את הקונפליקט התמידי בין ללכת בעקבות אבותיי לבין ההליכה בדרכי".

62182402_10157509980724427_1146859123908804608_n
צילה פרידמן, למה לי ללכת?!, 2018, הצבה: אבקת פחם, נעליים והתזת אבן על נייר

רונית ברנגה – הדמויות בעבודותיה מתקיימות בתפר שבין דומם לבין חי. לכלים שיצרה מוסיפה את האיברים המופעלים בעת השימוש בהם.

נעמי תרזה שלמון – "אני כאן על מנת להתבונן ולתעד את מה שאני רואה". שלמון מספרת שהיא מתבוננת בעולם ללא הרף, כשמשהו תופס את מבטה, היא עוצרת ומצלמת.

הדר גד – ציוריה של גד עשויים במארג דקדקני של פרטים. תחילתו של ציור זה בחוץ, בציור שיש בו מן ההתבוננות. הדר מביאה עמה בדים לציור שכבר נצבעו על ידה בצבעי אדום, ולעתים באדום וצהוב. על הבד, במעין תהליך הפוך, רושמת גד רישום, מציינת מבנים, עצים, שיחים, גדרות ועוד, המקבלים תצורת תחרה עדינה. בסטודיו, גד מגרדת ומסירה בסכין יפנית את שכבות הצבע האדום, והצבע כרישום עצמו הופך לנוכח, לעתים נעדר, ובעדו מבצבץ הקנבס הלבן.

IMG_20190724_173523.jpg
הדר גד, ללא כותרת, 2017, גיר שמנוני על בד

אמי ספרד, בעבודה מוקרן נוף המבוסס על מראות עין הוד שצייר מרסל ינקו. לדברי ספרד "בתחתית הפריים נראים פליטי עין הוד, ובפינה העליונה רואים מספרים יורדים. כל צופה שנכנס לחדר בו מוצבת העבודה מפעיל חיישן, שגורם לפליטים לנוע החוצה". עבודה שיש בה מן ההומור הילדי, באזכור למשחקי מחשב.

img716.jpg
אמי ספרד, בדרך לעין הוד, 2018, מיצב ניו-מדיה אינטראקטיבי

תודה על קטלוג התערוכה.

הצילומים צולמו בנייד ולחילופין נסרקו

"שקיעה", אמי ספרד וניר מצליח, מקום לאמנות, קריית המלאכה, תל אביב, אוצרת: שרון פוליאקין עד 27.7.2019

 

gifDoor-1.gifמסכי נייר משולבים בעבודות ניו-מדיה נגלים לעין המבקר בתערוכה "שקיעה" תערוכה זוגית של אמנית, אמי ספרד ואמן, ניר מצליח.

הדלת! הדלת שבשעריה נכנס המבקר, שיש בה מן ההבהוב הפלאי, מקדמת את פני הצופה בכניסה לתערוכה, כמעין "מלכודת דבש", ואז, נגלים לעיניו הבית/דירה על חלקיו. העבודות שהן מיצב site specific בתערוכה, מציעות לצופה להלך בין הקירות, החלונות, להשתהות, ולהפנות מבט שיש בו מן הרפלקציה באשר למושג בית, ועל כך בהמשך. avi52280b.jpg

בשיחה עמו מספר ניר מצליח על המפגש עם האמנית אמי ספרד ועם האוצרת שרון פוליאקין שהעניקה ליווי אוצרותי לתערוכה.[1] "מצליח צייר בגרפיט על נייר אורז, כשסיים צילם את העבודה ושלח לאמי ספרד, שהכניסה את הדימוי לעולם הווירטואלי שלה. ספרד בונה בתלת ממד פעולה רישומית: עבודת הוידאו, לדוגמה, היא דימוי בתלת ממד שרשמה לפי צילום בתוכנה. והעבודה מטיילת בתוך הרישום.avi52258b_1.jpg

זהו עיסוק זוגי: דיבור על בית, יסודות של בית, הסתכלות פנימה והחוצה, ציבורי ופוליטי".[2]

 

 

הבית שאת חלקיו בונה/בורא מצליח, עשוי מנייר אורז סיני (מיששתי, ברשות כמובן), גרפיט, פחם, דיו, צבעי מים ודבק. נייר כחומר אורגני, מטבעו פגיע. נייר האורז, במקור דקיק ומועד לפורענות הופך בידיו של מצליח לחומר קשיח ועבה ועם זאת יש בו מן השקיפות.avi52290_1.jpg

ספרד, משלבת רישום וציור עם עולם הניו-מדיה. עולם וירטואלי המבוסס על פלטפורמות של משחקי מחשב ועוד.avi52302_1.jpg

בבית זה על מרכיביו: מסכי הנייר, הקירות, החלונות, הווילונות והתריסים, כיסא וטלוויזיה והדמויות של מצליח, משתלבות עבודותיה הווירטואליות של ספרד.

בתולדות האמנות אנו מוצאים שיתופי פעולה זוגיים רבים. גם כאן שיתוף הפעולה הוא זוגי ונוצר בתהליך של ניסוי ותהייה. "במהלך השנים הפרספקטיבה שלנו כיוצרים משתנה. היא משפיעה על האופן בו אנו חווים ומפרשים את החיים סביבנו. היום שנינו מוצאים עצמנו במקום דומה, רואים את העולם דרך פריזמה של בעלי בית ומשפחה. נקודת מבט זו מייצרת הזדהות ומדגישה את הקשיים במציאות המקומית ואת ההשפעות החברתיות, התרבותיות והמוסריות של מציאות זו עלינו".[3]

עבודה יחדיו מזמנת תהליכים שיש בהם מן החיפוש, "שילוב כלים", היא דורשת מבעלי העניין ויתור על אגו. כאן נוצר שילוב מעניין ומאתגר בין בית על מרכיביו לבין תוצרים עכשוויים הקשורים לטכנולוגיות בנות הזמן ומוצאים את מקומם בין חלליו ובתוכם.cibur 2.jpg

העבודות של מצליח מאוד גופניות וחומריות. יש בהן עקבות כדברי פול ריקר (Paul Ricœur) [4] עקבות למה שהיה ונוצר, עובר שינוי ומוצג. עבודותיה של ספרד, במקור ציירת, וכפי שכותבת חיפשה רבדים נוספים לביטוי והבעה של נושאים ומזה שלוש שנים עושה את צעדיה בעולם הווירטואלי. משתמשת בטכנולוגיות ובעיצוב 3D.

ובנוגע לבית! מהו בית, האם בית הינו מחסה, מכיל, שומר ומגונן או שמא יש בו מן האחרות? זיגמונד פרויד, במאמרו "המאוים", 1919 מדבר על חרדת ה-Unheimlichkeit שהיה האימה מפני הלא ידוע המהלך ומצוי במקום המוכר לכאורה, הבית. [5] .תחושה זו מתעצמת אף יותר בשל הצל המשנה פניו בהתאם לשעות היום, ובהתאם לאור המסתנן פנימה מן החלון החיצוני שאף הוא עבר פעולת התערבות של שני האמנים וקיבל מעין "גופניות".avi52297

הבית בתערוכה, מפתה ומזמין כמו "התפוח" המיתולוגי, ובה בעת יש בו מן השבריריות, התהייה, הלא נודע

תודה לניר מצליח על השיחה עמו ועל חומרי התערוכה

קרדיט לצלם: אבי אמסלם

[1] מצליח וספרד נפגשו בעת לימודי התואר השני באמנות באוניברסיטת חיפה. שרון פוליאקין, הינה ראש החוג.

[2] משיחה עם ניר מצליח בתערוכה

[3] מטקסט התערוכה

[4] פול ריקר, הפילוסוף הצרפתי (2005-1913) עוסק במחקריו במהות הזיכרון, שכחה וכמובן עקבות (מנטליים, פיזיים ואחרים)

[5] זיגמונד פרויד האלביתי, הקדמה לאלביתי יצחק בנימיני 7-8, תל אביב, רסלינג

זבת חלב מבט אל הארץ המובטחת, בית חנקין בכפר יהושע, אוצרות: אורנה אתקין רביב, אילת הרצוולף, נטע הבר נעילת התערוכה 17.08.19

משתתפים: אורי גרשט, אילת כרמי ומירב הימן, אלי שמיר, אמירה זיאן, אפרת נתן, ארז אהרון, דורון סולומונס, הדר גד, הילה עמרם, זאב רבן, שלום זיגפריד סֶבָּא, מיכאל חאלק, נתן פרניק, עדי נס, ערן רשף, רעי רביב, רפי יריב.

 "וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא-וְזֶה-פִּרְיָהּ". [1] המרגלים אשר נשלחו לתור את ארץ ישראל, מספרים בשובם על היות הארץ המובטחת ארץ זבת חלב ודבש. התערוכה "זבת חלב מבט אל הארץ המובטחת מציעה מספר מבטים בסוגיות שעסקן חברה, תרבות, פוליטיקה ואקולוגיה.

בתערוכה מוצגות עבודות המנהלות בחלקן שיח תימטי, ועשויות במדיה שונות: ציור, רישום,  רדי מייד, צילום, צילום דיגיטלי וידאו.

ראשית, העבודות הקטנות של זאב רבן, שלום זיגפריד סבא, ימי התום… כמה מענגות הן את העין.

IMG_20190608_121230.jpg
שלום זיגפריד סֶבָּא, גוזז הצאן, עפרון על נייר
img703.jpg
שלום זיגפריד סֶבָּא, למעלה, רימונים, 1960, שמן על עץ, למטה, דג, 1960, שמן על עץ

התצלום הדיגיטלי, "רקפת", 2018 (מן הסדרה ארץ שברירית) של אורי גרשט מנהל/לא מנהל דיאלוג עם  ציוריה של הדר גד "רקפות 40", 2016-2015 ו"רקפות 60", 2009. רקפות קשורות להבניית הזהות הישראלית המקומית אך לא רק. הרקפות של גד הינן בבחינת דיוקן ייחודי, נחבאות ובו בזמן נאחזות בקרקע. באיקונוגרפיה הנוצרית הרקפת הינה באנלוגיה לייסוריה של מריה אימו של ישו, ובה בעת יש בהן כמו בכל צומח אנלוגיה לחיי האדם לחלופיות החיים, "הבל הבלים". רקפת של אורי גרשט, שברירית לכאורה, עוברת בידי האמן, שיח ברוטלי, יורה בה ובפרחי בר מוגנים אחרים, ויוצר מקבילה לשיח הנע בין חיים להרס (במקרה זה, בידי אדם).

img681.jpg
אורי גרשט, רקפת Do3, מן הסדרה ארץ שברירית 2018, תצלום דיגיטלי, הדפסת דיו פיגמנטית

IMG_20190608_121817.jpg

הדר גד, רקפות 40, 2016-2015, שמן על בד

עבודת הווידאו "שביל ישראל: התהלוכה", 2018 של אילת כרמי ומירב הימן מציגה תהלוכה מרהיבה בה נאסר על הצועדים לגעת בקרקע. התוצאה, התקדמות לוליינית בעזרת אביזרים וכלי תחבורה מאולתרים, שהפעלתם דורשת כוח ומאמץ.

img683.jpg
אילת כרמי ומירב הימן, שביל ישראל: התהלוכה 2018, וידאו (13:16 דקות)

הכותרת שביל ישראל מסמלת אתוס של כיבוש הקרקע ברגליים, ברם המופע הסוריאליסטי מערער הקשר זה, ומעלה שאלות של זהויות – מי הצועדים? נוודים, צליינים, אקרובטים?

את המתווה "המרגלים בכנען", שנות ה-30 של זאב רבן ניתן לראות במעין אנלוגיה לעבודתן של כרמי והימן. לתור את הארץ, ומנגד העבודה של אלי שמיר, "דיוקן עצמי בהר נבו", 2019, שמיר הניצב על הר נבו ומשקיף כמשה בשעתו אל הארץ המובטחת. בעוד שבתהלוכה שלעיל הדמויות אינן מנהלות שיח גופני עם האדמה, גופו של האמן כמו נטמע בנוף האפוף באובך בעודו עוסק בפעולת הציור שבה יש מן הבריאה מחדש.

img696.jpg
זאב רבן, המרגלים בכנען (מתווה), שנות ה-30, צבעי מים
IMG_20190608_121633.jpg
אלי שמיר, דיוקן עצמי בהר נבו 2019 (עבודה בתהליך), שמן על בד

הצילומים של אמירה קסים זיאן "הבה, סמירה, סמירה", 2017 מציפים את השיח שהיא מנהלת עם נשים דרוזיות צעירות ומבוגרות, על חוויותיהן כנשים בחברה מסורתית. הסיפורים מתומצתים לדימויים סמליים רוחניים. הנשים מופיעות ללא פנים. את מקום פניהן מחליפים התבשילים ומוצרי המזון המוצגים בחיוניות רבה על הרקע השחור.

img687.jpg
אמירה קסים זיאן, הבה, סמירה, סמירה 2017, תצלומים מודבקים על דיבונד

העבודה "לאבנה", 2016 של אפרת נתן, הינה המרה לשפת הווידאו של העיסוק בחלב אצל האמנית.  בשנת 2012 בשיתוף עם סטודנטים ממכללת אורנים, נתלה בכל יום חיתול בד חדש עם יוגורט שממנו טפטף החלב עד שהפך ללאבנה. העבודה האיקונית של נתן, המֵיצָג "חלב", 1974. חלב שניגר והזדהם בהקבלה על ההבטחה האבודה לארץ זבת חלב, היוותה נקודת מוצא לעבודה.

IMG_20190608_122020.jpg
אפרת נתן, לאבנה, 2016, וידאו (3 דקות). מסך, מסגרת עץ, רשת חלונות, צילום: אמיר רונן

העבודות של ארז אהרון, "ברכת כלה", 2019 ו-שיבולת מס' 76,73,22,40,91, 2091-2018 של מיכאל חלאק, "זית מקומי כבוש", 2014, נתן פרניק, "ללא כותרת," 2013 ועבודתו של ערן רשף, "אנא בכוח", 2010, מתכתבות עם מסורת ציור עמלנית ומדוקדקת. אהרון מתאר במאה ציורים, שיבולת שמרכיביה צוירו בדיוק נאמן למציאות, על רקע שצבעו משתנה בהתאם לאור היום. הפתק מציין את מספר השיבולת במעין תיעוד מדעי. אהרון שזר כל גבעול בחוט אדום באנלוגיה לקשירת חוט נגד עין הרע, או למזל טוב (תלוי בעדה ובאמונה!)

IMG_20190608_122006.jpg
ארז אהרון, ברכת כלה 2019, שמן על בד מוצמד לעץ

חלאק מתאר רגע בו מתנפצת צנצנת זיתים על רצפת המטבח של אמו. עץ זית מסמל בתרבויות דברים שונים – ראשית, הזית שאת פריו מוסקים ואף אוכלים בתרבויות באגן הים התיכון ואף מעבר.

בספר "בראשית" מסופר על עלה הזית שהביאה עמה היונה לאות שהמבול פסק, ובמקורות היהודים הזית מוזכר פעמים רבות. באמנות הפלסטינית שלאחר 1948 עץ הזית מסמל את הגעגוע לאדמה ולעיבוד שלה.

IMG_20190608_121647.jpg
מיכאל חלאק, זית מקומי כבוש, 2014, שמן ע בד

פרניק מתאר ערמת קליפות גרעינים בצלחת. ציור מדוקדק הלוכד בתוכו מהות ישראלית. וכי מי לא מכיר את עונג פיצוח הגרעינים בבית, או בעת שהות בשמורות טבע, גנים ומגרשי כדורגל, ושובל הקליפות… (אף שעלי לציין שלא המצאנו זאת, אפרופו האמן הסיני אי וויווי ומיצב גרעיני החמניות שלו שהוצג בטייט מודרן ואף אצלנו במוזיאון ישראל).

IMG_20190608_121713.jpg
נתן פרניק,ללא כותרת, 2013, שמן על בד

רשף ייצוגו של הנקניק בציור יחד עם התווית אנא בכוח. הנקניק, מאכל אופייני לאיטליה, מזרח אירופה ועוד, מצוות למילות הפיוט העתיק "אנא בכוח" , הטעון בסמליות ובמשמעויות קבליות של הגנה. בשר ורוח שורים כאן יחדיו בעבודה פוטו-ריאליסטית זו.

IMG_20190608_122120_BURST2.jpg
ערן רשף, אנא בכוח 2010, שמן על עץ

ומאוכל לתרבות הצריכה בעבודת הווידאו של דורון סלומונס, Shopping Day, 2006, מה קורה כש"שופינג", פרוזאי לכאורה משנה פניו לאירוע דרמטי, המתח המתלווה ל"חווית" הקניה בסופרמרקט, המוזיקה הנשמעת ברקע, וזוויות הצילום הדרמטיות המעצימים את הדימוי הוויזואלי, והאסון, לכאורה בלתי נמנע, הבקבוקים המתנפצים אלי אדמה יחד עם אריזות הקרטון בכאוס אחד גדול. ומכאן, ולעקבות שמותירים פירות וירקות וסוגי מזון שונים, המושלכים לעת ערב אל פחי האשפה או מצטברים על רצפת הרחוב.

img693.jpg
דורון סלומונס, Shopping Day, 2006, וידאו (5:19 דקות)

ולצילום של עדי נס, ללא כותרת (רות ונעמי מלקטות) מתוך הסדרה סיפורי התנ"ך, 2006. בהומאז' לעבודה "המלקטות" של ז'אן פרנסוא מילה, בה יש מן החמלה הנוצרית בתיאור הנשים העניות המלקטות את שאריות הקציר. בעבודה של נס המלקטות משתייכות לשולי החברה, הן אלו שההבטחה האלוהית לארץ זבת חלב ודבש פסחה מעליהן. נס מעמיד את הגיבורות העכשוויות שלו בלבוש בן הזמן, כאן ועכשיו בסביבה העירונית של תל אביב.

IMG_20190608_121841.jpg
עדי נס, ללא כותרת (רות ונעמי, מלקטות( מתוך הסידרה "סיפורי התנ"ך" 2006, צילום צבע

ואם עסקנו במזון על מרכיביו ומשמעויותיו, עבודתה של הילה עמרם, "הפרעת התמוטטות המושבה", 2019 עוסקת בקשר שבין אמנות לבין מדע.  בעבודה זו מתייחסת עמרם למונח "הפרעת התמוטטות המושבה" (Disorder Collapse Colony) המתאר את תופעת היעלמותן של הדבורים הפועלות מן הכוורות בעתות האחרונות. התופעה מעמידה בסכנה את קיומה של אוכלוסיית הדבורים. בעבודה זו ממשיכה עמרם בפעולה יצרה לראשונה עם דבוראים במכוורת יד מרדכי וכעת עם דבוראים מכפר יהושע. עמרם הכניסה אל תוך הכוורות אובייקטים מחיי היום-יום, הדבורים המשיכו בעמלן בלא להתייחס לכך. בהתערבות זו יצרה עמרם שיבוש של סדרי הטבע ושל המבנה הארכיטקטוני הבנוי ממשושים האופייני לחלת הדבש.

IMG_20190608_121346.jpg
הילה עמרם, הפרעת התמוטטות המושה 2019 (פרט) רדי מייד ודונג, בשיתוף דבוראים מכפר יהושע

עבודת הווידאו "חג השבועות בכפר יהושע" של רפי יריב נעשתה מתוך ארכיון צילומים וסרטים שצילם שנים רבות יריב, ומתעד את התפתחות המושב.

img701.jpg
רעי רביב, ללא כותרת 2019, טכניקה מעורבת,

ואילו העבודה של רעי יריב, ללא כותרת, 2019 המוצבת על גג הגלריה ועשויה צינורות השקיה מאלומיניום שחדלו לשמש בתפקידם המקורי, מאזכרת אנדרטאות ומתכתבת עם אמנות שנעשתה בברית המועצות דאז.

img707
רעי רביב, ללא כותרת 2019, טכניקה מעורבת, הצבה על גג הגלריה

עבודות קטנות בממדיהן, משמעותיות באיכותן.

החומרים מפמפלט התערוכה, וכך גם הצילומים אלא אם כן צולמו בנייד בעת הביקור בתערוכה או נסרקו.

[1] ספר במדבר, פרק י"ג, פסוקים כ"ו-כ"ז

לאו קונטיני למפרונטי, מבוך קיומי של זאב בודד, בית האמנים על שם זריצקי תל אביב, אוצר אריה ברקוביץ עד 27.7.2019

img539.jpg
הג'סטה, 1986

התערוכה המרשימה של האמן לאו קונטיני למפרונטי עוסקת במגוון תמות ומדיה, ונעה בין עיצוב לאמנות, ובין דו-ממד לבין תלת ממד.

ArtScan_LC_6_CMYK.jpg
דיוקן עצמי בחדר אמבט, 1986

בתערוכה, רישומים, ציורים ואובייקטים, המעניקים ביטוי לעשייתו רבת השנים במדיה השונות וחפצי יודאיקה.

סיור בתערוכה מגלה אמן מיומן, המתאפיין ביכולת טכנית מרשימה. בביקורת לתערוכה הקודמת של קונטיני, כתב האמן והמבקר רפי לביא: "יש בציור של קונטיני משהו אירופי עם קורטוב של דרום אמריקה. זה מתבטא בצבעי האדמה, באפורים ובמיקוד של הצורות באמצעות הדגשת הקונטור. לציורים יש מעט מן הצילום. תפיסת המציאות כבדרך של פריים, והתמקדות בקטע ממנה, כמו צלם המתבונן על העולם דרך מסגרת".

img540.jpg
פיגום באידלסון, 1989

קונטיני במקור מהנדס גרעין, זנח קריירה זו לטובת האמנות הפלסטית. בעבודותיו הוא  מביע את היכולות הטכנו-מדעיות שלו בעיקר ב"אל פסלים". בחלק מהציורים (לא בכולם) הוא משלב התערבויות מסיביות וזאת במטרה ליצור אשליה של תלת ממד של החפצים המוצגים בהם: הוא עוטף אותם בכתמים כהים, פסאודו-עיגולים בקוטר מקרי, שלא נוגעים אחד בשני. צורת הכתמים הולמת את עמדתן על המעטפת מבחינת פרספקטיבה, ויוצרת אשליה של תלת ממד בעיני המתבונן.

img536.jpg
עפרון צייר, 2000

ארוטיקה, מהווה עיסוק נוסף הרווח בעבודותיו של קונטיני. האמן מציג נאהבים בתנוחות אינטימיות, יוצר שפה אישית המורכבת מפרספקטיבות וזוויות מבט מיוחדות, הקצרות ותקריבים האופייניים לצילום.

בפער שבין מציאות לייצוג, ישנו חיפוש נחוש אחרי הפליאות והשאלות שניתן עדיין להפיק מיצירת אמנות. חיפוש זה בא לידי ביטוי ביצירתו בגישה שיש בה מן החקר, בה מבצבצת מצד אחד הכשרתו כפיזיקאי גרעיני ומצד שני, הערצתו לליאונרדו דה וינצ'י החוקר.

לדידי ניכרת גם השפעה של אמני המטפיזיקה קרלו קארה לדוגמה, אף שגו'רג'יו דה קיריקו היה זה שהחל בכך) שפעלו באיטליה בתחילת המאה העשרים, בעיקר בציורי הפנים, "דלתות" ו"אלגרו-אנדטה, אלגרו" בדגש על מרחבים שיש בהם מן תחושת האי-נוחות באשר למתרחש, לתהייה איפה מתקיימים חללים אלה, לאן הם מובילים, באיזו נקודת זמן אנו מצויים…

ולבסוף, עבודות "הסריגים" שיש בהן מן תעתוע העין, הטקטיליות, התחושה הממשית, והן נושאות בחובן את זיכרון הגוף שלבש או לובש אותם.

img542.jpg
גיזת הזהב, 1987
img543.jpg
אלגרו-אנדטה-אלגרו, 1986

המכון האיטלקי לתרבות, בשיתוף בית האמנים בתל אביב, מקדיש לאמן ליאו קונטיני למפרונטי, לרגל 80 שנותיו, תערוכת יחיד גדולה המסכמת לעשייתו רבת השנים במדיות השונות

 

מקטלוג התערוכה

תודה לדפנה גרף על הדימויים