מוזיאון פתח תקוה גאה להציג אשכול תערוכות: פתיחה: 6-4 במרץ 2021

כניסה חופשית בימי הפתיחה

להרשמה: http://eventbuzz.co.il/lztnr

 נעילה: 12.6

חלל מרכזי:

"קבלת קהל" אוצרת: אור תשובה

אמנים: שחר אפק, gym (אורי כרמלי, רות ליאונוב, טל שטדלר), אורלי הומל, עפרי כנעני, דוד עדיקא, יניב עמר, לוסיאנה קפלון ורותי דה פריס, יאשה רוזוב, עומר שיזף, יהודית שלוסברג יוגב ואמיר בולצמן, מיה שרבני

קבלת קהל היא תערוכה העוסקת במערכת היחסים שבין המוזאון לציבור שלו. מוצגים בה פרויקטים שנוצרו בתהליכי מחקר ארוכי טווח על ידי אמניות ויוצרים שעבודתם נוגעת לתחומי האדריכלות, העיצוב, החינוך והמיצג. אלה הוזמנו להתערב בתשתית האדריכלית והתפעולית של מוזאון פתח תקוה לאמנות ולהציע פרשנויות ואפשרויות נוספות לחוויית הביקור בו.

עבודה של שחר אפק קרדיט צילום אלעד שריג

כפי שמרמז שמה, קבלת קהל חוגגת את מימוש התקווה המיוחלת לשוב ולפתוח את שערי המוזאון לציבור לאחר תקופה ארוכה שבה מוסדות תרבות ואמנות בכול העולם עמדו סגורים. לצד זאת, היא שואלת כיצד נוכל לעשות זאת בצורה "בריאה יותר" (ולא רק בהקשר האפידמיולוגי): איך לפעול כמוסד ציבורי מיטיב ומשמעותי יותר, אשר יונק מן הקהילות שבקרבן הוא נטוע, מזין אותן ומקיים עמן יחסי שותפות ולמידה הדדית. שאלות אלה ממשיכות תהליך מתמשך בשנים האחרונות, שבו מפנה מוזאון פתח תקוה את המבט פנימה, מתוך כוונה להרחיב ולהגדיר מחדש את גבולות הפעולה שלו ולהנגיש את משאביו לציבור, כמעשה חברתי ופוליטי.

עבודה של יניב עמר קרדיט צילום אלעד שריג

התערוכה מבקשת להעלות לדיון את התהיות המוסדיות הללו ולהפוך את עצם ההתמודדות עמן למעשה אמנותי. העבודות המוצגות בה מפנות מבט אל המשאבים והתנאים הראשוניים העומדים לרשות המוסד – הסביבה, המבנה, התאורה והשילוט – ומציעות אפשרויות שימוש וחשיבה מחדש על אופני התנועה וההתנהגות במרחב המוזאלי, וכן על יחסי החליפין בין המוזאון לסביבתו. הן מכניסות לחוויית הביקור היבטים של משחק ושעשוע, הופכות את המבקר.ת לגורם פעיל בעיצוב התערוכה ומעלות שאלות בסיסיות על נראות, נגישות וחוויית שימוש. מהלך זה שואף למצב את המוזאון כמרחב ציבורי שימושי, המעודד שהייה ואינטראקציה אנושית, וכן להניע תהליך מתמשך, שבמסגרתו יהפוך הדיון בשאלת יחסי המוזאון עם הקהילה לתהליך שקוף וקהילתי יותר בפני עצמו.

עבודה של רותי דה פריס ולוסיאנה קפלון קרדיט צילום אלעד שריג

אורלי הומל

גלרית הקומה השנייה:

"כפולה" שגית פרידמן הלל אוצרת: רעות פרסטר

שגית פרידמן הלל עוסקת בצילום מבוים סדרתי. החל משנת 2015 היא מצלמת את הסדרה "כפולה", סדרה מתמשכת המתעדת תאומות זהות לאורך שנות התבגרותן, המצולמות במבנים היסטוריים, חלקם על סף היעלמות. לעיתים המבנים משמשים כרקע לצילום התאומות ולעיתים משמשים כדיוקן עצמו. תהליך החיפוש אחר המקומות המצולמים מהווה חלק ניכר מעבודת המחקר של הצלמת, החוט המקשר בין המקומות הוא נוכחות עבר של ניכור וזרות. הבחירה באובייקט הכפול (תאומות זהות), בלבוש האחיד ומיקום התאומות בחללים ציבוריים, מוסדיים נטולי סמני חיים כמעט – באה לשרת את העיסוק בשאלת טשטוש הזהות האינדיבידואלית ומחיקתה על ידי האחדה של הדמויות.  

שגית הלל פרידמן, כפולה

שגית הלל פרידמן, כפולה

גלריית האוסף:

מכאן אפשר לראות, ילנה רוטנברג אוצרת: אור תשובה

תערוכתה של ילנה רוטנברג מכאן אפשר לראות נוצרה כמחווה לאדריכלות בית יד לבנים, שבו היא מוצגת.

מתוך התערוכה של ילנה רוטנברג קרדיט צילום אלעד שריג

המבנה, שהוקם בשנת 1953 ביוזמת ארגון ההגנה ועיריית פתח תקוה, נחשב למפעל הנצחה ראשון מסוגו במדינת ישראל. הקמתו שיקפה תפיסה חדשה המבקשת להחליף את האנדרטאות והמצבות האילמות ב״בית חי״, שיקיים את החיים שציוו הנופלים במותם. ״הבית״, כפי שהוא נקרא בפי רבים עד היום, נועד לשמש כמקום מפגש, התייחדות ותמיכה הדדית עבור משפחות הנופלים, אך גם לרכז מגוון רחב של פעילות תרבותית וחינוכית למען תושבי העיר.

תערוכתה של רוטנברג נשענת על מחקר היסטורי המתחקה אחר הגנאלוגיה האדריכלית של בית יד לבנים. שמונת הציורים, שצוירו במיוחד עבור חלל הגלריה, מייצגים במיקומם ובמידותיהם את חלונות הזכוכית שנקבעו במבנה המקורי. נופי בנייני השיכון ושטחי הבר הנשקפים מהם לקוחים משכונת רמת ורבר שבה שוכן המוזאון וכמו מבקשים לשוב ולחבר בין מבנה הבית לסביבתו.

רוטנברג מציירת בטכניקת ״אייר בראש״, שבה צבע המרוסס באמצעות מדחס אוויר יוצר במהירות כתמים אווריריים ועמומים, המאפשרים התפרשות על משטחי ענק. סגנונה הייחודי שואב השראה מציורי גרפיטי ומזכיר צילום דיגיטלי מפוקסל, המתלכד לכדי דימוי ברור ככל שמתרחקים ממנו. כמו זיכרון עמום, נופי העיר היומיומיים מגלים את עצמם למתבוננים המשתהים מולם ומאזכרים את ציורי הפרחים והבתים שעיטרו את קירות החדר במשך עשרות שנים. מחווה זו, גם אם אינה יודעת לגבור על הגדרות הממשיות המפרידות כיום בין המוזאון לשכונה, מאירה את השינוי האדריכלי באור ביקורתי ומבקשת להציב את התשתית האדריכלית והתמורות בה כסמן פוליטי וחברתי וכמושא דיון בפני עצמו.  

ב', שישי ושבת 14:00-10:00
ג', ה' 20:00-16:00

קריית המוזיאונים, ארלוזורוב 30

באירועי הפתיחה ב 4 עד 6 במרץ הכניסה חינם בהרשמה מראש

הסלון לאמנות שפתחה ד"ר נירה טסלר בפברואר 2020, הפך ל"סלון משותף לאמנות". האמניות והאמנים המשתתפים: אורי גלאון, אתי גדיש דה-לנגה, ויויאן הירש בירקנפלד, חגי ארגוב, לאה טופר, מירי שטראוס טללים, מעיין תדמור ונירה טסלר.

האמנים בחרו להציג בתערוכת הפתיחה עבודות שנעשו בעת שהזמן עצר מלכת, ושיבש אורחות חיים ומהלכים. העבודות המוצגות נכתב בדף התערוכה: "משקפות את דרכנו האמנותית, סגנוננו ואמירתנו בעת הזו.

התערוכה הקבוצתית 'בזמן שעצר' היא הזדמנות לערוך חשבון נפש, לבחון מה השתנה בנו ובעבודתנו, להתעכב ולהביט סביבנו על העשייה האמנותית של האחרים, ובתיווכה להבין איך ולאן ממשיכים מכאן.,.."

בעבודות המוצגות סגנונות שונים, ציורים פיגורטיביים בצד ציורים הנוטים למופשט, עבודות פיסול בעץ ומתכת, בתמות שהקשרן טבע דומם, דיוקנאות, נופים ועוד".

בסלון מוצג בחלל נפרד "קיר האמן" של רוז בר-נור, "מרחק נגיעה – כמעט", שעניינו בתחושות שהביאו אתם הקורונה, אי-הוודאות, הסגר, הריחוק, עטית המסכה והגעגועים לשגרה.

ומעט על סלונים לאמנות

המינוח "סלון לאמנות" עולה במחצית השנייה של המאה ה-17 בהקשר לתערוכות השנתיות שנערכו על ידי "האקדמיה לאמנויות היפות" בפריס. העבודות בתערוכות אלו נבחרו על ידי חבר השופטים, ולמצוינות שבהן בהתאם לשיפוט   של המארגנים הוענקו מדליות.

בשלבים מאוחרים יותר אנו מוצאים אמנים בסלונים אלטרנטיביים דוגמת "סלון הדחויים", 1863, בו הציגו אמנים כקמי פיסארו, אדוארד מאנה ופול סזאן. וכשני עשורים לאחר מכן בשנת 1884 הוקם "הסלון של הבלתי תלויים", בו הציגו אמנים שהקימו לעצמם ארגון עצמאי במנותק מ"ארגון האמנים הצרפתיים".

בסלון אחרון זה הוצגו תערוכות עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. האמנים שהציגו היו אמני אוונגרד, ולקהל היתה האפשרות והזכות להתוודע ליצירותיהם.

סלון מפורסם נוסף היה זה של גרטרוד שטיין שהתקיים בבית המשותף לה ולאחיה ליאו שטיין ברחוב דה פלרי מספר 27, פריס, לאחר הגעתם לפריס בשלהי 1905-1904 בקירוב. לסלון זה הגיעו אמנים בראשית דרכם דוגמת פבלו פיקסו, אנרי מאטיס ואחרים וכן סופרים חשובים בני הזמן – פ' סקוט פיצג'רלד, גיום אפולינר, עזרא פאונד, ארנסט המינגווי ועוד. סלון זה הפך עד מהרה לאחד הסלונים האמנותיים והספרותיים החשובים בפריס.[1]

היו גם סלונים מפורסמים נוספים דוגמת אלו של מאדם רקמייה, אך על כך בפעם אחרת…

---

[1] גרטרוד שטיין, האוטוביוגרפיה של אליס ב' טוקלאס, תל אביב: זמורה ביתן, 1986

ענת גרינברג

בתערוכה בעלת השם מעורר התהיה "תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה" מציגות האמניות ענת גרינברג ונתנאלה אווסלנדר  לצדו של האמן רון וינטר. שלושתם, בני דור שני ושלישי לשואה, מתמודדים בדרכים שונות, מגוונות ומפתיעות בנוגע לכך, שכן עבור צאצאי השורדים, זיכרונות אישיים שהועברו אליהם מהתא המשפחתי ומהסביבה הסובבת אותם מהווים אלמנט משמעותי בהבניית התודעה שלהם. אופני ההבעה הם במדיה שונות: ציור על קנבס ועל נייר, רישום, מיצב וידיאו, רקמה.

הכותרת הראשית של התערוכה היא "תסמינים"; כל משתתפיה מודים שהם סובלים באופן יומיומי מתסמיני השואה בטראומה משפחתית ואישית. בין התסמינים אגרנות כפייתית, מצוקות הנובעות מחסכים רגשיים, רגישות יתר וחרדת נטישה מחד, והיכולות הניכרות וביניהן רגישות אסתטיות ויצירתיות, מאידך. כל אלה מאפשרים להם ליצור בצל הטראומה, ולהשכיל לנצל מצב תובעני זה באופן שמאפשר השראה וחמלה.

רון וינטר

נתנאלה אווסלנדר

ענת גרינברג- גרינברג מציירת דמויות בהן יש מן הנוכח/נפקד – חלקי גוף, עיניים ממצמצות/פעורות בכאב, יד עצומה שיש בה מן איכויות הרישום של אמני האולד מסטרס (Old Masters), מושטת בג'סטה של בקשה? תחינה? פטישיזם – רגלי אישה על עקב, או בחלקה העליון המופנה אלינו הצופים. העבודות, בדי קנבס במגוון גדלים במנעד צבעוני שיש בו מן השקיפות בצד משיחות מכחול עזות בהבעתן, מוצגות באופני תליה מעניינים המאתגרים את העין.

נתנאלה אווסלנדר- הנוכח נפקד עולה גם ביצירתה של אווסלנדר, דיוקנאות קטנים ומפתיעים המוצגים בקיר שמנגד. האמנית מטמיעה לתוך דיוקנה העצמי חלקי פנים של קרובי משפחתה אשר חלקם נספו בשואה וחלקם שרדו את התופת. באמצעות תכנת פוטושופ עיבדה צילום "סלפי", הטעינה אותו בתכנה לייצור מתוות לגובלנים ואזי רקמה את הדיוקן העצמי העשוי מעשה מארג של דיוקנאות קרוביה. הדיוקנאות הקטנים בעבודת עמלנות המפתה את הצופה לחוות אותם מקרוב, נעים בקשת צבעוניות שיש בה מן הרוגע להתפרצות עזה של כתומים צהובים ואדומים.[1]

רון וינטר- המבט של וינטר באשר למערכת היחסים עם אמו הנו רב-פנים; מכיל ואוהב ועם זאת ביקורתי ומפוכח. בעבודות במדיה שונות – ציור, פיסול רישום ועבודת וידאו מתוודע/ת הצופה למערכת יחסים שיש בה מן הסימביוזה- יש בה מן התלות אך גם מן הרצון לעצמאות, התמסרות, תלות וחמלה בצד רצון לפרידה ועצמאות, ובעיקר אהבה שאינה תלויה בדבר. הציור בצבעי אדום/לבן של הבן "העוטף/מגן" על האם, מהדהד את עבודת הווידיאו הנפלאה בה נוצר אקט שיש בו מן הריקוד, המשחק, הילדיות והחמלה.

---

[1] נתנאלה אווסלנדר סיפרה בזמנו: "לאבא שלי יש שמות הונגריים ועבריים, ניקולאי מיקלוש אצ'ה שמואל, ויש לו שני תאריכי לידה. הוא נולד ב-29 בפברואר 1948 בדרך לבית החולים בהרי הקרפטים ההונגריים, אך עקב סערת שלגים, הוריו הגיעו לרשום את שמו במשרד הפנים ההונגרי רק ב-10 באפריל 1948".

תודה לענת על הסיור וההסברים

בחצר הרשקוביץ, זיכרון יעקב, מוצגות עבודות של אמניות ואמנים המשתלבות במרחב הציבורי, בין חנויות, בתי קפה ובתים היסטוריים. המרחב הנושא את עקבות הזמן, מאפשר לבאים, לעצור, להתמהמה, ובדומה לרציונל התערוכה מבקש להציע דרכים חדשות לעשייה לגוף המקורקע, המוגבל, לתנועה המוגבלת, ודרך המגבלה הצעה למצב חדש של הוויה, למעוף ולצמיחה.

אפרופו גם בבחירה בחלל אלטרנטיבי לתצוגה, יש תמיד מן שבירת התחומים והגבולות הנהוגים של המרחב השמרני יותר.

מבט אל העבודה  של תמנה צפתי נוימן אחד משיריה של חני שטרנברג להמשיך לקרוא ←

התערוכה " סף המציאות", כותבת אוצרת התערוכה: דליה דנון, "כשמה כן היא –  סף שבו נפגשים המציאות המובחנת והגלויה לבין המציאות הסמויה, הרוחשת בדמיונו של הפסל הרי ברון".[1]

ניסוי ותהייה, ניסיון בן שנים רבות, שליטה ומיומנות בטכנולוגיה ובחומרים שונים מאפיינים את העבודות צופנות הסוד של ברון (פסלים ותבליטים), עבודות שנוצרו בטכניקה ייחודית אותה המציא ועליה עבד ללא לאות.

העבודות מכילות צירופי חומרים מתחומים ומפרקי זמן שונים, מודבקים, משולבים,  מוטבעים אלה עם אלה; קו, מרקם, מילים ומשפטים, קטעי תפילה, רכיבים אלקטרוניים, כמו שבבים, מעגלים אלקטרוניים מודפסים, ציורי שמן זעירים, לעתים חבויים, לעתים נגלים לעין העירומה או באמצעות זכוכית מגדלת. "הטבעי והמלאכותי, המינרלי והאורגני, הסדור והמקרי, ההיולי והמודרני דרים בכפיפה אחת ביצירתו של הרי ברון" כותב יוסי מרק בטקסט שלו.[2]

לי מזכיר הרי ברון אלכימאים מן העבר, אותם עוסקים במלאכה, משייפים, רוקמים, שוזרים, שורפים, חושפים את החומר שלפניהם בשל הרצון להפוך גבבה למתכות אצילות כזהב וכסף. במקרה של ברון הבקיאות, הניסיון והשליטה המקצועית והמיומנת במגוון רחב של טכנולוגיות וחומרים מסורתיים כמו גם חדשניים, מקנים לו את היכולת ליצור תמהילים של חומרים וטכניקות ייחודיים, כגון ה- Stone Fusion. טכניקה העושה שימוש בקונסטרוקציות מפלדת אל–חלד, אבקות אבן שונות בשילוב חומר נושא, פיגמנטים, מינרלים, חומצות מתכת ואלמנטים נוספים העוברים היתוך בטמפרטורה גבוהה והופכים ליחידה הומוגנית הנושאת איכויות של אבן. בתום שלב זה מעבד ברון באופן ידני – סיתות בפטיש, באיזמל ובפצירות את האובייקט המוגמר.

כל אלה דורשים מהצופה להסתכל מקרוב, לבחון את העבודות, את הפרטים הנדמים מרחוק כמעין ציור מופשט המשנה את פניו למעין תבליט/חפץ עם ריתמוס, מרקמים, מסה ואנטי מסה, בליטות ושקעים.

ברון, יליד 1941, הוא פסל בעל מוניטין בינלאומי שהציג תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים ברחבי העולם. עבודותיו מוצגות במבחר אוספים, ביניהם במומה בניו יורק, ובמתחמים ציבוריים בארץ  ובעולם.

---

[1] דליה דנון, הרי ברוון, סף המציאות, טקסט התערוכה.

[2] יוסי מרק, סף המציאות – צפנים של ארכיאולוגיה הפוכה, זיקות ותכנים ביצירתו של הרי ברון, אוגוסט 2012.

מיניאטורות הודיות במבט עכשווי, צלם: דימה ולרשטיין

במוזיאון וילפריד ישראל, הזורע, מוצג מקבץ תערוכות יפהפה שהקשרו תת-היבשת הודו. התערוכות מנהלות שיח פורה ומרתק עם אוספי המוזיאון ונעות בין ישן לחדש, בין קדושה לחולין, זיכרון ושיכחה, הוד והדר. האוסף ממנו נגזר שם המוזיאון, השתייך לישראל וילפריד (1943-1899),  נדבן יהודי, אשר פעל ללא לאות להצלת יהודים באירופה ממלתעות הנאצים. ייחודו של מוזיאון זה אמנות ותרבויות המזרח.

האוסף של ישראל ולפריד מאגד מגוון פריטים מאמנות המזרח הקדום ואסיה: פסלים, חפצי נוי ופולחן, מסין, קמבודיה, תאילנד, הודו, נפאל אל אוסף זה התווספו במהלך השנים חפצים נוספים, תרומות של אספנים.[1]

אלמנט בולט בעבודות האמניות והאמנים המוצגים לעיל, הסתכלות ובחינה של יחסי הגומלין בין פרטים, דמויות, בהקשרם החדש, העכשווי לבין המיניאטורות ההודיות. כאן ושם, הומור, לעתים הגחכה, כאב וחמלה. זיכרון אישי וקולקטיבי.

מיניאטורות הודיות במבט עכשווי  אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י.  בתערוכה מוצגות מיניאטורות מוגוליות מאוסף המוזיאון[2] בצד עבודות שנעשו במיוחד לתערוכה – שילוב בין תרבויות וסגנונות שונים. ראשיתה של האמנות המוגולית באיור ספרים. מן האמנות הפרסית נטלו המוגולים את הציור הדו-ממדי, הקישוטי, המתעלם בדרך-כלל מפרספקטיבה.[3] במרבית המיניאטורות ניכרות תבניות חוזרות ונשנות, כמו ציור הדיוקן בצדודית בעוד הגוף נפנה בזווית של שלושת רבעי.

שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכה כותבת: "המיניאטורות, המוצגות כאן בפעם הראשונה, שייכות לאוסף המוזיאון. ממדיהן הצנועים מזמנים מפגש אינטימי עם אפיזודות, שיש בהן עושר צבעוני ורישום עדין ועתיר פרטים. המסגרות המעוטרות מהוות מעין חלונות, המזמינים את הצופה להביט דרכם על דמויות נאהבים מן המיתולוגיה ההודית, על אצילים ועל נסיכים, השוכנים בנינוחות בעולמם המצויר הזעיר. חמישה אמנים עכשוויים הוזמנו "לגעת" מחדש בעולמות רחוקים אלו ולפרשם בדרכם הם. ההקשר המחודש מציע רובד נוסף להתבוננות".

אילת כרמי יוצרת בציור הקיר שלה מארג היברידי, בשילוב שבין דמות אחת המוצגת על מספר מופעיה עם צמחיה יפהפייה, צבעונית ופתיינית. ציור הקיר של אבשלום סולימן מנכס דימויים מתוך הפנתאון ההודי, מעתיק אותם, משנה את ממדיהם, וכך מייצר חיבורים בלתי צפויים ביניהם. בתהליך ההעתקה, בורא סולימן מיתולוגיה אישית בדיונית.

שי אזולאי מצייר את הדמויות בהשטחה מן הצדודית ובצבעוניות ססגונית, במעין אנלוגיה לציורי המיניאטורות. כתב יד חופשי והומור מאפיינים את עבודותיו.

בסדרת העבודות שלו, מציג צ'נצ'ל בנגה, אמן הודי המתגורר בישראל, קופים שובבים באנלוגיה ל"סלפי", ובמנוגד לאופן ההצגה הרשמי והחגיגי המאפיין את הצגת דמויות השליטים במיניאטורות.

לילך ששון משעתקת דמויות מן המיניאטורות, מצפה אותן בעלי זהב (ששימשו בימי הביניים וברנסנס לעיטור ולהזהבת הילות הקדושים ופרטים נוספים באיקונות נוצריות), ו"שותלת" אותן בדפים נבחרים של ספר תצלומים ישן מהודו.

מידד אליהו / "סף"  אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י.   זיכרון ושיכחה, קדושה וחולין שורים בכפיפה במיצב של מידד אליהו. הפרקטיקה בה בוחר אליהו היא נסיעות לקוצי'ן והתחקות אחר צילומי ארכיונים בהם נמצא תיעוד העלייה של משפחתו ושל קהילת יהודי קוצ'ין ,הודו בשנות החמישים.[4] במהלך זה הוא מתחקה אחר הדרה, יחס מחפיר ודעות קדומות להם נחשפו בני הקהילה בארץ, סיפור שהושתק.

מלר-ימגוצ'י: "הפרגמנטים הפיסוליים שיוצר אליהו שואבים את השראתם ממוטיבים אדריכליים ומתשמישי קדושה מקוצ'ין, המושפעים מהתרבות ההודית. הפיגמנט האדום, שבו הוא מצפה אותם, מעניק להם נוכחות מטאפיזית חיונית ורבת עוצמה. בה בעת הם מונחים כאבן שאין לה הופכין, מנותקים מן המסורת, בין שברי הקירות שהקים אליהו בחלל התערוכה, זועקים את השפע שאליו השתייכו בעבר, לעומת הדלות האופפת אותם מכל עבר. לדידו של אליהו הם מסמלים את המורשת המפוארת, שנותרה מאחור ואינה נגישה עוד עבורו ועבור הקהילה". [5]

מאיה סמירה / "בתנועה דוממת", אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י.   בתערוכה, משמשים יחדיו, צילום וריקוד, פילוסופיה הודית, התבוננות והתכנסות פנימה, מחוות גוף ומחוות לתרבות ההודית. העבודות בתערוכה מסכמות מסע מנטלי ופיזי בן שלוש שנים, במהלכו נעה סמירה בין תפקידיה כצלמת וכמצולמת, התבוננות בקשר בין תנועה פיזית לבין תנועה מנטלית במחול ההודי בעודה חווה ומפנימה את תנועות גופה.

מאיה סמירה, מבט כללי, צלם: דימה ולרשטיין

מלר-ימגוצ'י כותבת בטקסט התערוכה: "הריקוד ההודי המסורתי, שראשיתו פולחן, נועד להעביר את הרקדן ואת הצופה חוויה אסתטית ורוחנית של מציאות אחרת, המכונה "ראסה". שפת התנועה בנויה מתנוחות ומתנועות קבועות, המייצגות משמעות סמלית ומשפיעות גם על מצב התודעה".

בפתח התערוכה מוצגת מנדלה במרכז מופיעה האמנית לבושה בלבוש הודי מסורתי, באנלוגיה לריקוד הקוסמי של האל ההינדי שִיוָוה, שבאמצעותו הוא בורא והורס את העולם. סמירה שבה ומשכפלת את דמותה במגוון תנוחות השואלות השראה מרפרטואר המחול ההודי.

מאיה סמירה, צלם: דימה ולרשטיין

"שתי העבודות, המוצבות זו מול זו, נשימה ושהייה, צולמו בהודו, במקדש לאלה דֵוִוי בגוֹאה ובארמון מייסור, והן נושאות בחובן תנועה שקטה. בארמון מגלמת סמירה פסל של רקדנית הודית מאוסף המוזיאון. זוהי תנוחה, שיש בה שיווי משקל והתכנסות פנימה, עדינות והוד. צבעי הטורקיז של הסארי ושל הארמון מתמזגים ומשרים תחושת שלמות"[6].

מאיה סמירה, צלם: דימה ולרשטיין

[1] אוסף אמנות המזרח, מוזיאון וילפריד ישראל http://www.wilfrid.org.il/?p=22

[1] שיר מלר-ימגוצ'י, מיניאטורות הודיות במבט עכשווי http://www.wilfrid.org.il/?p=4399

[2] השם "מוגולים" הינו שיבוש של המילה "מונגולים". מייסד שושלת המוגולים, באבור (1530-1483) נמנה על צאצאיהם של ג'ינג'יס חאן ושל תימור הכובש. הוא כבש א חבל פנג'אב. ובשנים 1529-1525השתלט על הודו הצפונית. יורשיו הצליחו להשתלט על רוב שטחה של הודו, עליה שלטו עד אמצע המאה ה-19. הציור המוגולי מיזג סגנונות שונים, כגון זה של הציור הפרסי, מסורות הודיות (הינדיות ומוסלמיות כאחד) ואף השפעות אירופאיות. ד"ר דורון לוריא, אוצר התערוכה "מפלאי המזרח ציור הודי-מוגולי מאוסף חלילי", הקדמה, מוזיאון תל אביב לאמנות 31.7.2000-12.5.2000

[3] פרופ' מרדכי עומר, פתח דבר, שם.

[4] קוצ'ין, בשמה העכשווי קוצ'י https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A6%27%D7%99

על יהדות קוצ'ין https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A6%27%D7%99%D7%9F

[5] שיר מלר-ימגוצ'י, מידד אליהו/ סף http://www.wilfrid.org.il/?p=4389

[6] שיר מלר-ימגוצ'י, מאיה סמירה, "בתנועה דוממת" http://www.wilfrid.org.il/?p=4382