14 כיוונים לרוח דיוקן המשכן, משכן לאמנות עין חרוד, אוצר יניב שפירא 15.7.2019-13.4.2019

 

האם ניתן ללכוד זיכרונות? ואיך ניתן להעניק להם ישות ממשית? התערוכה "14 כיוונים לרוח" עוסקת בסוגיות חמקמקות אלו בהן עבר והווה חוברים להם חוברים יחדיו.

המשכן לאמנות בעין חרוד הזמין 14 אמניות ואמנים עכשוויים לערוך מסע בזמן, לבחון את המבנה שכשמו כן הוא "משכן", ולהתייחס לאוספי המוזיאון והייחודיות שלו כאחד מבין המוזיאונים הראשונים שהוקמו בארץ. הפרשנות של כל אמן יוצרת מארג שלם בו האחד הוא חלק מכלל מרכיביו. האמנים המציגים: דוד בהר פרחיה, קרן בנבנישתי, דרור בן עמי, יאיר ברק, הדר גד, אפרת גל נור, מלי דה קאלו, עפרי כנעני, הראל לוז, נגה לינצ'בסקי, רמי מימון, משה מירסקי, מרגלית מנור ועירית תמרי.

התערוכה מוצגת במסגרת שנת ה-80 של משכן לאמנות, עין חרוד – כחלק מסדרת תערוכות הבוחנות את המוזיאון מבפנים. כל התערוכות מוקדשות להיבטים השונים של המשכן לאמנות: תולדותיו, מיקומו, יחסיו עם קהילת הקיבוץ, הדמויות שנקשרו בו, אדריכלות האור שלו, אוספיו, הספרייה וכן "ספר המשכן" שראה אור ב-1970.

העבודות מוצגות במגוון מדיה: ציור, צילום, קולאז', פיסול, וידאו ארט ומיצב. חלק מהפרויקטים האמנותיים המוצגים בתערוכה זו משחזרים תערוכות עבר ואחרים נעשו במיוחד עבורה.

אפרת גל נור הדרך לעין חרוד , מסע ברחבי ישראל בעקבות ספרו של עמוס קינן "הדרך לעין חרוד" מ-1982. במסע שהחל בספטמבר 2017, עוסקת גל נור במיפוי מנטלי ופיזי של מושגים, שמות, ערכים ואירועים. התוצאה, מיצג רישומים ופריטים בדומה למפה פואטית על קירות המשכן.

 

נקודת המוצא של קרן בנבנישתי הינה 'ספר המשכן' שראה אור ב-1970 ותורגם למספר שפות. בעבודתה של בנבנישתי הפורמט של עמודי הטקסט הומר למעין מפות חזותיות וגאומטריות בטכניקת cyanotype, כנגדם היא מציבה בחלל מבנים תלת-ממדיים הנגזרים מאותן צורות.

 

בעבודות של דרור בן עמי משתקפים הצמחים המטפסים על החלונות המצויים לאורכו של אולם העמודים במשכן. טבע ותרבות חוברים יחדיו באזכור ליפי הטבע לנוכח חלל התצוגה המודרניסטי והאמנות המוצגת בו.IMG_20190608_104434.jpg

תערוכתו של דוד בהר-פרחיה 'תנודות אור-חלל' הוצגה במשכן ב-2017 ועסקה במבנה הארכיטקטוני הייחודי של המשכן ובאור הטבעי הבוקע ממנו. העבודה הנוכחית היא פרי עשרות שעות תיעוד של מופעי האור הטבעי כפי שנראו בתערוכה 'תנודות אור-חלל" והשפעתם המנטלית והפיזית על המבקרים

-1

ספריית המשכן לאמנות שבמרכזה חטיבת "ספרי אפתקר",[1] ספרייתו של חיים אתר, מייסד המשכן מהווה נקודת מוצא לתערוכתו של יאיר ברק. האמן מתמקד בחזותם של הספרים הנושאים כותרות של ציירים, אסכולות, מוזיאונים ואספנים. לצידם הוא מציג מראות מתוך הספרייה, שיש בה מן ההוד וההדר של ספריות בהן הזמן כמו עצר מלכת, בשקפם את אופייה ומתכונתה המקוריים.

 

את פני העולים בשער המשכן מקדם הציור "חזית דרומית" של הדר גד, כמעין "מלכודת דבש" פתיינית לבוא ולהציץ בשעריו. בשנתיים האחרונות היה המשכן לאמנות וסביבותיו מושא מרכזי לציוריה של גד. ביקוריה במקום לוו בעשרות סקיצות, רישומים וציורים בקנה מידה קטן ובינוני וכתולדה מאלה גם הציור "חזית דרומית" המכנס בחזותו מכלול של מבטים ותחושות, זיכרונות מוקדמים ורשמים מאוחרים.IMG_20190608_103459.jpg

המשכן כמהות פיזית ומנטלית הנטועה בלב קהילת עין חרוד עומד במרכז הפרויקט  של מלי דה- קאלו המבקש 'ללכוד' את סוד המשכן לאמנות. מסופרים בו תולדותיו כפי שהשתמרו בזיכרונם של בני וחברי הקיבוץ לדורותיהם, בכללם הדיוקנאות של חיים אתר מייסד המשכן ושמואל ביקלס אדריכל המשכן; אגף היודאיקה; התמורות שחלו במשכן ומקומו במציאות הקיבוצית העכשווית.

59504889_10213655605136632_2243584911342567424_n.jpg

המיצב 'הון אנושי' של עפרי כנעני מבוסס על פסלים מתוך אוסף משכן לאמנות עין חרוד. כנעני מציבה על מדפי ברזל פסלים שהוציאה ממחסני המוזיאון, ובנוסף, מוצגת עבודת וידאו שצולמה בהם ומוקרנת על הקיר. ב"הוצאת" המחסן אל חלל התצוגה מבקשת האמנית לבחון ערכים כעבודה, קהילה ו"מעשה האמנות".

 

הראל לוז, דור שלישי למייסדי עין חרוד, מקשר את צמחיית השדה המקיפה את המשכן – החוביזה, החרדל, הסביונים ושיבולת השועל עם זיכרונות ילדותו בקיבוץ . לוז מקביל את פעולת השעתוק בטבע לחוויית היחיד בחברה הקיבוצית. "שדות" הצמחייה אותם הוא יוצר על קירות המשכן, מחברים בין חוץ לפנים, בין טבע לבין תרבות ואמנות.

 

ספר האמן של נגה לינצ'בסקי הינו תולדה של תערוכתה 'לרשום את הזמן', שהוצגה במשכן לאמנות בינואר 2017. התערוכה עסקה בממדיו השונים של הזמן – רגע, נצח, זמן חולף, קצוב או עומד מלכת, שקיבלו את השראתם מאיכויותיו האדריכליות של המשכן. הספר מלווה ביומן תיעודי שרשמה לינצ'בסקי במהלך העבודה על התערוכה וכן ברישומים, סקיצות וצילומים.

 

משה מירסקי בן וחבר קיבוץ עין חרוד איחוד, משחזר תערוכה שהציג במשכן בשנת 1994 בה התעמת עם דמותו של חיים אתר כדמות אב, הסיפורים שליוו את אתר ודיוקנאות הילדים שצייר.

 

בשנת 1990 הציגה מרגלית מנור סדרת תצלומים במשכן . המצלמה של מנור משוטטת באולמות המשכן, מתמקדת ברצפה, בתקרות ובחלונות, חושפת את האדריכלות המודרניסטית-אוטופית השואפת לשלמות, ובה בעת שואלת שאלות שיש בהן מן הביקורת באשר לכך.IMG_20190608_105839.jpg

תערוכתו של רמי מימון ממזגת מרחבים – מוזיאלי, מקור/שעתוק והארכיב. התערוכה מבוססת על עשרות קולאז'ים, במקור רפרודוקציות שחור/לבן הלקוחות מספר המשכן שראה אור ב-1970. כנגדם מוצב מיצב פיסולי המורכב מעבודות מקור שבחר מאוסף המוזיאון.

 

 

עבודותיה של עירית תמרי מאופיינות בגזירה, שזירה והדבקה של תצלומים שבאמצעותם היא בוראת עולם חדש ומתעתע. בעבודתה, מתערבת תמרי בתקרה הצפה של המשכן, כמו פותחת בה פתח ומשבשת את אשליית האור הטבעי הממלא את אולמות המוזיאון.

58376202_2412810768749911_1109036490848993280_n.jpg

כמי שבמגיעה במקור מעולם ההדרכה והחינוך לאמנות, עניינו אותי  קשרי הגומלין והדיאלוג הפנימי הנוצרים בין העבודות השונות המוצגות בתערוכה, "חפירות" במרתפי המוזיאון, בצד ההדהוד לספריה האפופה באזכור לספריות עבר, לארכיונים, לדיאלוג בין חוץ לפנים, ההדהוד למאפיינים הארכיטקטוניים של המשכן, והתחושה שבבואך עדיו, הנך עולה ברגל אל מקום שיש בו מן הקדושה. כל אלה יוצרים מארג עדין לעתים בולט לעין לעתים סמוי.

תודה ליניב שפירא, מנהל ואוצר ראשי

קטלוג התערוכה

 

[1] במסמכי ארכיון ישנים מופיע שמו של חיים אתר בשם לידתו חיים אפתקר.

פייר בונאר, פרנץ ווסט ודורותיאה טנינג, טייט מודרן, לונדון רשמי ביקור.

IMG_20190504_115325.jpg

הטייט מודרן הוא בהחלט חוויה. ללונדון שמורה בליבי חיבה גדולה. עיר זו המשלבת ארכיטקטורה נפלאה, מוזיאונים נהדרים, נימוס בריטי ובכלל סוף סוף לא מתעקשים לדרוס אותך במעבר החציה. הכל באיפוק…תחבורה מצוינת והפלא ופלא אוכל טוב ומחירים שפויים!

אמנם שתיים מבין שלושת התערוכות שאני סוקרת כאן בקצרה כבר ירדו, והשלישית יורדת ב-9 ביוני, ועדיין שווה לאזכר.

 פייר בונאר, "צבעו של הזיכרון"  Pierre Bannard The Colour of Memory  תערוכה בטייט מודרן 6.5.2019-23.1.2019

לפייר בונאר (1947-1867) שמורה לי חיבה מיוחדת. את הדרכת הניסיון שלי לעבודתי במחלקת החינוך במוזיאון תל אביב לאמנות עשיתי בנוגע לעבודה שלו "המנורה" או "ארוחת הערב" או "חדר האוכל", 1913 באוסף מאייר.

מאות אנשים התקהלו באולמות התערוכה "פייר בונאר, צבעו של הזיכרון" ובאנלית The Colour of Memory. כן Colour  כפי שכותבים הבריטים ו(לא (Color וכפי שניתן למצוא במסמכי ארכיון מעתות השלטון הבריטי בארצנו.LeadImage_PIERRE.jpg

ותערוכת פייר בונאר כמו תמיד מצוינת. ב-2001 היתה לנו תערוכה במוזיאון מיצירותיו של פייר בונאר ואז כבטייט מודרן, הקהל הגיב ברגליים. מאות אנשים מילאו את האולמות מדי יום…

התערוכה בטייט מודרן התפרסה על פני מספר אולמות. בונאר אמן אינטימיסט אפשר בציוריו מבט אל עולמו הפרטי, תיאר את החיים הדומסטיים עם זוגתו, מרת דה מליני.    (סגנון הציור המכונה אינטימיזם – יצירות השמות דגש על היבטים ביתיים יומיומיים, ללא דרמה).[1]

פרנץ ווסט Franz West תערוכה בטייט מודרן 2.6.2019-20.2.2019 

הורדה

פרנץ וסט (2012-1947) איחד גישה שיש בה מן העליצות אך גם מן האי-רלוונטיות בפיסול, ריהוט וקולאז' יחד עם עניין בפילוסופיה, ספרות ומוזיקה. הוא הוקסם מיצירותיהם של אמנים אחרים ושיתף עמם פעולה בדרכים שונות.

הורדה (1)

במחצית שנות ה-70, ווסט יצר פסלים קטנים (Adaptives) שאנשים יכלו לשחק בהם. אלה היו אחדים מהפסלים האינטראקטיביים הראשונים באמנות המאה ה-20. במחצית שנות ה-80, הציב Legitimate Sculptures על פדסטלים. הוא החל ליצור רהיטים, שהיו לדידו גם פסלים. בעבודתו שילב לעתים קרובות חומרים הקשורים במחשבתנו עם גני ילדים (אך לא רק!) כמו פפייה משה יחד עם בקבוקי אלכוהול ריקים וכדומה.

ווסט חי בווינה והעבודות של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין והספרות הניסיונית הווינאית קסמו לו. ובדומה, האווירה בבתי הקפה והמורשת של הפסיכואנליסטים כפי שנהגתה ע"י זיגמונד פרויד.

האמנית הבריטית שרה לוקס היתה ידידתו של ווסט, והם שיתפו פעולה במספר הזדמנויות. היא עיצב שרפרפים, קירות ועוד בתערוכה זו – דוגמא לכך עד כמה ווסט נשאר משמעותי וחשוב לאמנים כיום.[2]

20190504_125855.jpg

דורותיאה טנינג Dorothea Tanning תערוכה בטייט מודרן 9.6.2019-27.2.2019

IMG_20190504_112111.jpg

בדורותיאה טנינג (2012-1910) עסקתי במסגרת מחקרים וקורסים על סוריאליזם ואמניות סוריאליסטיות. היצירות הסוריאליסטיות שלה הותירו בי חותם עד היום, ולמעשה כשאני חושבת עליה כאמנית זה מה שעולה בזיכרוני.

42.1.02_birthday.jpg

התערוכה בטייט מודרן הינה תערוכת רטרוספקטיבה ומאירה והאירה לי צדדים אחרים, חלקם מוכרים פחות ושונים. "היצירות שלנו נאמר מבקשות מאיתנו להסתכל מעבר למה שנראה כברור". כאמנית צעירה בעשור 1930 בניו יורק היא גילתה את הזרם הסוראליסטי ואת מה שהיא תיארה כ"הרחבה של גבולות האפשר". התנועה הסוראליסטית כאמור שעלתה בפריס בעשור 1920, חקרה את פעולת התת-מודע כמקור לאמנות ולכתיבה. טנינג שפעלה בארה"ב ובצרפת, שאלה רעיונות מתנועה זו באופנים חדשים ואחרים. התערוכה מתמקדת בתמות חשובות ובהתפתחותה של טנינג לאורך השנים.[3]

 

ולא הזכרתי את החדרים הנהדרים עם אוצרות האמנות המודרנית והעכשווית – קטרין אופי, ינקה שוניברי, גרהרד ריכטר, ג'יימס רוזנקוויסט, ברברה קרוגר ועוד ועוד.

תודה לטייט מודרן על המידע.

[1] https://www.tate.org.uk/whats-on/tate-modern/exhibition/cc-land-exhibition-pierre-bonnard-colour-memory

[2] https://www.tate.org.uk/whats-on/tate-modern/exhibition/franz-west

[3] https://www.tate.org.uk/whats-on/tate-modern/exhibition/dorothea-tanning

והספינה עדיין שטה, אמנים: אריה ברקוביץ/ דבורה מורג/ חוה ראוכר / טלי אמיתי-טביב/ טליה טוקטלי/ פאטמה אבו רומי/ רונית ברנגה/ שוקה גלוטמן בית האמנים, אלחריזי תל אביב, אוצרת: דליה דנון 2,5.2019 – 25.5.2019

 

התערוכה ״והספינה עדיין שטה״ המוצגת בבית האמנים עוסקת בייצוגים של חפצי מעבר, במשמעות הזיכרון האישי, בפרשנות שאנו מעניקים לזיכרונות, ובאופן שבו הם מתורגמים ליצירות אמנות.

גל הרמט כותבת בטקסט התערוכה: "איזו טביעת רגל יש לחפצים בעקבות מעברים ותמורות? מה השתנה בהם והאם הם משתנים אתנו?

התערוכה 'והספינה עדין שטה' עוסקת בייצוגים ובתרגומם לעבודת אמנות  של הקונספט הפסיכואנליטי על פי ד. ויניקוט לחפצי מעבר, דרך שיט במסעות החיים, תלאות הזמן והמקום".

חפץ מעבר, אותו חפץ ילדי, מגן, תומך ועוטף מקבל פרשנויות שונות ביצירות האמניות והאמנים המוצגות בתערוכה. נקודת המוצא היא מן האישי, הפרטיקולרי אל האוניברסלי והמהלך אותו נוקטים האמנים/יות בתערוכה נעשה תוך כדי התבוננות אחורה אל העבר, לחרדות, מצוקות, מאבקים ופרידות, וגם השלמה.

IMG_20190521_131558_BURST1.jpg

יצירות האמניות והאמנים המוצגים בתערוכה עוסקות במגוון מדיה: ציור, צילום, מיצב, וידיאו, פיסול  וקראפט.

טלי אמיתי-טביב יוצרת מחדש באמצעות צילום את הזיכרון שלה מחדר העבודה של הדוד הסופר מרדכי טביב. בילדותה, כשנסעה לבקר בבית הדודה חנה והדוד מרדכי נהגה לשבת בחדר ששימש כחדר האורחים וגם כחדר העבודה של הדוד. אמיתי-טביב מתארת את המהלך הקורה לרבים מאיתנו עת עוברות השנים, שכן בזיכרונה החדר הכיל ספריה עצומה בגודלה שהרשימה עד מאוד את כל רואיה. טביב עוסקת, במבט מאוחר, בהתגמדותה ועליבותה של הספרייה, של חדר הילדים ושל החדר של סבא ועומדת על הפער בין ילדות ובגרות, זיכרון ומציאות, חדש וישן והדרך שבה הסתכלה על חפצים אז והיום.

IMG_20190521_131354.jpg

IMG_20190521_131243.jpg

אריה ברקוביץ מציג מיצב מורכב מרישומים, פסלים וצילום משנות ה 70. בתהליך רפלקטיבי על יצירת עבודות עץ  כחפץ מעבר מטאפורי  מספר ברקוביץ: ״בילדותי בעיירה קטנה ברומניה, נהגתי להרכיב לעצמי את המשחקים והצעצועים. על עץ הפקאן שבחצר הבית הרכבתי נדנדה, ועליה עליתי עם הקורקינט המאולתר שלי, וכמובן שהרעיון הסוריאליסטי הזה הסתיים בנפילה, פירוק הקורקינט וחדירת המסמר שחיבר את שני חלקיו לתוך הרקה שלי. למזלי הצלחתי לשלוף את המסמר לעצור את הדם ובכך לצאת בחיים. טראומה זו מלווה אותי כל חיי.  ובאה לידי ביטוי בעבודות האמנות שלי שיש בהן את מוטיב העץ שאמור לסמל יציבות וביטחון אבל בגד בי כשהנדנדה שעל הענף שלו הפילה אותי. העבודות בתערוכה מהדהדות לחוסר יציבות, שיווי משקל, פירוק והרכבה, ילדיות וטראומה, בחינת גבולות ותוצאותיה…

IMG_20190521_131446.jpg

 

2Z3A8218צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

רונית ברנגה  העבודות השבריריות של ברנגה מספרות ספור המורכב מהגופניות של כלי הקיבול, החפצים  הדוממים (הבובה, הקומקום) כמו מתעוררים ומקבלים "חיים" כמו בסיפור אימה. הגוף- חפץ הדומם נמחץ בידיים החובקות והצובטות אותו, ונוצרת אינטראקציה גופנית כמעט בולימית של טשטוש גבולות בין מה שנתפס כחפץ או כגוף, תעתוע של העין.

Hollowed Lady squeezing a kettles #3 02.jpg

IMG_20190521_130710.jpg

שוקה גלוטמן  /  בים הגדול.  גלי השיר ימשיכו לערסֶל את הילד לתוך שנת חלום עמוקה, ועוד ילדים אינספור יירדמוּ כך לנצח… תווי פניו של מחבר השיר ילכו ויִימוגו, ומילותיו ישובו וישמעו לעד בפי אימהות עייפות. הצלילים יחזרו ויעוררו רוחות עָבר, עִמם נשוּט הרחק אל האופק. ואם תִּרצו… אין זוֹ אלא אגדה.  2Z3A8211צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

גלוטמן מבקש לחבר אותנו לזיכרונות מעורפלים של ינקות, אל חלום רחוק אישי, אינטימי ועם זאת אוניברסלי. אנחנו שטים אתו אל האופק ותוהים לעצמנו ממה עשויים זיכרונות ילדות, צלילים, חלומות, תקוות ופחדים. מה אנו נושאים אתנו, איך החפצים טומנים בחובם זיכרונות ומספרים סיפור אודות מעברים, טקסי מעבר וחוויות.

IMG_20190521_131312.jpg

דבורה מורג

חוט ומחט

חיי רקומים בחוט שני.

תפירה ורקמה הם שפת אם עבורי

בילדותי כיסיתי בדים בתפרים קטנים וצפופים:

תך שרשרת, תך מילוי, תך גבעול ותך מכונה.

להרטיב את החוט עם לשוני

להשחיל את החוט לקוף המחט

למולל באצבעותיי קשר בקצהו,

לדקור את הבד מלמעלה למטה ומלמטה למעלה,

וכשדקרתי את כרית האצבע

אימא אמרה שזה סימן שהרקמה תצא מרהיבה.

כשבגרתי חיברתי בדים בתפר נסתר.

בחוטים אדומים תפרתי את החלקים שהם חיי.

השביל והחיבור כאחת.

את חוט הדיבור משכתי מפי / מלשון אימא

מילים לבתי רקומים / כתובים בחוטים אדומים

הנמשכים מתוך גרוני.

IMG_20190521_131423.jpg

IMG_20190521_130941.jpg

טליה טוקטלי שבה אל זיכרונות בית אביה בווינה, ממקמת את הבית על מפה שיצרה על קיר חלל התערוכה בבית האמנים בתל אביב. טוקטלי מציבה אובייקטים רקומים שירשה ושבבוא היום יעברו לילדיה ולנכדיה. שמירתם ואגירתם של החפצים  משמשים אותה כחומרי גלם והיא יוצרת חפצי מעבר ישנים-חדשים המשקפים את הזיכרונות שלה כתמונה המקפיאה אותם בזמן מסוים. זיכרונות של אז כפי שהם נחווים הרגע, עבר שנחווה כהווה.

IMG_20190521_130741.jpg

טליה טוקטלי - פרט מתוך מיצב

פאטמה אבו רומי, משחזרת זיכרונות משפחתיים של אביה בציורים בהם השטיח והאב מתאחדים ונפרדים, נפרמים ונארגים מחדש ויוצרים מעין חפץ מעבר בין הילדה של אבא לאישה הבוגרת שמתבוננת בו באהבה וחמלה, אך גם כמשטח המאפשר וחוסם במקביל. אבו רומי רוקמת סיפורי חקר על מעברים משפחתים מאב לביתו, מאם לביתה, מחוטי כותנה, צמר, עץ ,חימר, צילומים זיכרונות וחששות.

IMG_20190521_131220.jpg

2Z3A8199 (1).jpg

בדיוקן עצמי בתוך סרקופג יוצרת חוה ראוכר אובייקט מעבר בין מצב של חיים למצב של מוות. רגע שעוזר לה, לדבריה "להתיידד  עם המוות ולנהל אתו דיאלוג". בתוך כך, נוצרת אשליה אופטית בתוך האובייקט הקעור, שגורמת לדימוי להראות כמו בתנועה, להיכנס ולצאת  כאילו משוחח עם הצופה.

IMG_20190521_131340.jpg

ולסיכום, פתחנו בהתבוננות בחפץ אישי של האוצרת דליה דנון באזור הכניסה לחלל התערוכה! בחירה מאתגרת ומרגשת באמירה האישית שבה. משם המשכנו במהלך בציר הסירקולציה משמאל לימין, השתהיתי לראות ממה עשויים הזיכרונות הטווים בחוטיהם עבודות אלה המנהלות דיאלוג עם חפצי מעבר כשברקע מהדהד שירו של נתן יהונתן "אותה דוגית נוסעת" המלווה את התערוכה. שאפו על ההצבה היפה והמעניינת בחלל!

תודה לאוצרת דליה דנון ותודה לגל הרמט על הטקסט

 

בית הגפן, חיפה, אוצרות החלל הדס זמר בן-ארי ויעל מסר. 28.3.2019-12.7.2019

IMG_20190425_123807.jpg

בית הגפן השוכן בשכונת ואדי ניסנאס, חיפה, הוא מרכז ערבי-יהודי לתרבות, חברה, נוער וספורט. בית הגפן, חיפה פתח חלל אמנות  נוסף בתחילת דצמבר 2018. המרחב השלישי: חלל לאמנות וחינוךIMG_20190425_123907

50850150_2259057080773622_4498615128844926976_n.jpg

IMG_20190425_124011.jpg

50504687_2259057284106935_3524684999024443392_n.jpg

IMG_20190425_124823.jpg

IMG_20190425_124718.jpg

IMG_20190425_124801.jpg

בסיור טרום פתיחה אליו הוזמנתי בתחילת דצמבר 2018, שמענו על הפעילויות המתוכננות, האירועים ועל הדגש על שיח בין תרבויות ואמנות במרחב הציבורי.

בין העבודות – שטיח תבלינים – לורן מארשל, 'מדאפה' – חלל אירוח ובו פינות ישיבה בעיצובו של רמי טאריף, ציורי קיר ורצפה במרחב החיצוני – ברוקן פינגאז, צילום- אמירה קסאם זיאן, מיצב וידיאו של פאטמה שנאן, עבודות של אמי ספרד, שלומית אתגר, ענת רוזנסון בן חור, למיס שחות, ודיה הוג'יראת כעביה ועוד.

IMG_20190425_125253.jpg

IMG_20190425_125008.jpg

אמנים: איה אורבך, ברוקן פינגאז, לוראן מארשל, רמי טריף, אמי ספרד פאטמה שנאן, הדיל אבו- ג'והר, אשרף פואח'רי, אמירה זיאן, אלעד לרום, שוקה גלוטמן, אניסה אשקר ובני וודו.

55901991_2269322616446754_7943485651096174592_n

ז'קלין כהנוב: הלבנט כמשל, מוזיאון ארץ ישראל, 31.7.2019-31.1.2019, אוצרת: שרה טוראל, יעוץ מדעי: דוד אוחנה, יעוץ אמנותי: רותי חינסקי-אמיתי

 

 

ז'קלין כהנוב 1979-1917, סופרת, מסאית ומבקרת ספרות יהודייה ילידת קהיר שעלתה ארצה ב- 1954, עומדת במרכזה של התערוכה ז'קלין כהנוב: הלבנט כמשל.

 

התערוכה מציגה התבוננות על חייה של כהנוב ועל צמתים ומקומות בהם יצרה: מצרים, ארצות-הברית, צרפת, ישראל. כהנוב, אינטלקטואלית ופמיניסטית מוצהרת, התייחסה במסות שלה ללבנטיניות כתיאוריה של תרבות, למעמד הנשים, היחס בין מרכז ופריפריה בארץ ישראל במובן הגיאוגרפי והמטאפורי, והחברה הישראלית כזהות מרחבית ומרובדת בכל הנוגע ליחס בין אשכנזים ומזרחים, מזרח ומערב.

 

התערוכה מלווה בטקסטים של כהנוב המוצגים על גבי באנרים גדולים, בתצלומים, ציורים, מסמכים, כתבי יד, מכתבים, כרזות, ובנוסף בקטעי וידיאו המתייחסים אל כהנוב (רונית מטלון משוחחת עם דורי מנור[1]; ריאיון מיוחד עם חיים באר) ועוד.

 

חלק ניכר בתערוכה מוקדש ליצירות אמנות ישראלית עכשווית: יצירות המנהלות דיאלוג בין מזרח ומערב, שיקוף הרב-קוליות של הזהות המקומית המורכבת ולמגדר.

 

במרכז התערוכה מוצג מעין שחזור של חדר העבודה של כהנוב ובו כתבי היד, מכתבים, צילומים אישיים ועוד. בפגישה עם אוצרת התערוכה שרה טוראל נאמר: "הטקסט שלי מופיע כפתיח ולאחר מכן רק כהנוב מדברת. בניתי את התערוכה דרך הביוגרפיה שלה, ההתייחסויות, ראיית העולם. רציתי להשמיע את הקול שלה, ויצרתי הדהוד לחדר עם המחשבות שלה מושמעות ברמקול" (קולה של כהנוב מהדהד בחלל התערוכה כולה).

 

רשימת האמנים:  עליזה אורבך, אליהו אריק בוקובזה, רות קסטנבאום בן-דב, ליאור גריידי, ז'וזף דדון, נבט יצחק, עידו מיכאלי, ורד נסים, מרב סודאי, רוני סומק, שי עבאדי, אסד עזי, זמירה פורן, תמיר צדוק, שולה קשת, פטימה אבו רומיטל שוחט, דפנה שלום, מאירה שמש, פאטמה שנאן.

 

 

 

 

 

ז'קלין כהנוב התייחסה והקדישה מסות לסופרות ומשוררות, (למשל פרנסואז סאגאן) לפילוסופיות (סימון דה בובואר), לאנתרופולוגיות ועוד.

בתערוכה יצירות של אמניות ואמנים, רובן הוצגו בתערוכות במוזיאונים ובגלריות .[2]

האמנים המוצגים: אסד עזי; אליהו אריק בוקובזה , זמירה פורן ציון, דפנה שלום, טל שוחט, ורד נסים, עידו מיכאלי, ליאור גריידי, מרב סודאי, מאירה שמש, שולה קשת, פאטמה שנאן רות קסטנבאום בן-דב, פאטמה אבו רומי, תמיר צדוק, שי עבאדי

[1] ז'קלין כהנוב והמסות שלה חזרו לתודעה הישראלית, בעיקר בעקבות התייחסות לקובץ המסות שלה "ממזרח שמש" ברומן "זה עם הפנים אלינו" של רונית מטלון.

[2] קטלוג התערוכה מלווה בטקסטים של שרה טוראל, אהרן אמיר, דוד אוחנה, קציעה עלון ותרגום מצרפתית של טקסט של ז'קלין כהנוב – דודי מנור.

RECOMPOSE, אוצרת דליה דנון, הגלריה בקיבוץ גבעת חיים מאוחד

IMG_0367

בחלל הגלריה בקיבוץ גבעת חיים מאוחד מוצגת התערוכה RECOMPOSE המפגישה בין יצירותיה של פנינה רייכמן לבין היצירות של שחר קורנבליט. לעין הצופה נגלות העבודה עתירת הממדים של רייכמן והעבודות האינטימיות של קורנבליט. עבודות שני האמנים מזמנת את עין הצופה להתקרב ולבחון. ואצל שניהם יש מן הסוד הכמוס, הנגלה לעין בהתבוננות מקרוב, ופריו המניב, המהדהד למוזיקה.

עבודותיו של שחר קורנבליט מוצגות חלקן בוויטרינות וחלקן תלויות על הקיר. פעולת האיסוף, המיון והקידוד בדומה לחדרי הפלאות והמוזרויות מימים עברו, מודגשת בעבודות המוצגות בוויטרינות שמגירותיהן פתוחות לעיני הצופה וחושפות פכים מעולמו. דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "פתיחת המגירות חושפת חפצים קטני-ממד ולעתים אניגמטיים, כמו דפים שנלקחו מתוך אלבום תמונות לאחר שהצילומים הוסרו מהם והותירו רק סימנים שמזכירים אותם, ויוצרים מעין נוכחות רפאים. כמו כן, מוצגים שאריות של כלי עבודה, מסוריות ומקלות עץ שקצותיהם נחרכו. אובייקטים אלה מופיעים כסימני פיסוק בין חפצים ואלמנטים מקצביים ההופכים את ההצבה של החפצים בתוך המגירות למעין פרטיטורה".

IMG_0368.JPG

בדפי הפרטיטורה של בטהובן ומוצארט המוצגים על-ידי קורנבליט ניכרת פעולת ההנכחה והמחיקה. האמן טובל את הדפים בדיו, באזכור לטכסי חניכה דתיים-פולחניים, או לחילופין, טבילה של ניירות יקרי ערך בשעווה על-מנת לשמרם, אך הדיו השחור בו הוא משתמש, מאיים להסתיר את התווים ואת רוח היצירה כמעט לחלוטין. קורנבליט מסביר זאת כך: "לשחור יש עוצמה. הוא מכיל בתוכו מסתורין, אופל, את תהום הנפש והיקום, הוא צנוע ומשתלט, זועק ודומם, הוא בלתי אפשרי אך הוא האפשרות היחידה."

IMG_20190424_165527.jpg

IMG_20190424_170047.jpg

פנינה רייכמן מציגה את הסדרה "סונטינות", העבודה המונומנטלית על הצבעוניות המלכותית שבה – כחול, כסף וזהוב אליהם מצוות השחור.

IMG_0401

רייכמן עוסקת ביחס שבין המילה לבין הדימוי ובמתח שביניהם. מצע העבודה, הנייר, וסימני התווים שבשוליו, משמש לה כחומר גלם מרובד משמעויות: טקסטואלי, גראפי ותרבותי כאחד. לעין הצופה נגלים ציורים מרובדים, דחוסים, שרבה בהן החידתיות, ועליו להתבונן שוב ושוב במעמקי השכבות הנדמות כארוגות זו על גבי זו. דנון כותבת: "התווים יוצרים מבנה סדור, נוקשה שמכתיב מקצב פורמליסטי ללא פרסונה וללא פרטים ביוגרפיים. בו בזמן, לא ניתן להתעלם מהמטען שהם נושאים כמסמנים מובהקים של תרבות. על גבי המצעים הנוקשים, הטעונים והאינטימיים הללו, כעקבות או מצבות אילמות, רייכמן מטביעה סימני דרך באמצעות פרחים  שנלקחו מעבודות קודמות שלה. 'בימים רומנטיים יותר אוהבים היו שולחים אותם האחד לשנייה' מספרת עליהם רייכמן".

IMG_20190424_165750.jpg

סימני הדרך הדומיננטיים שמציגה רייכמן בתערוכה, הם מילים שכתובות באנגלית. מילה כדימוי ומילה כמקצב וכאקט ציורי. דפי המילים המופיעות על גבי מצע כסוף ששוליו זהובים, מאזכרים מנוסקריפטים מימי-הביניים וסימני מלכות שיש בהם מן ההוד וההדר. המילים, הבולטות ונשנות כאן הן YOU, אתה, אף שאין ברור מי נמען הפנייה שאליה מופנית המילה, וכן DON'T מילה שיש בה מן הציווי והאיסור. וכך מתקיים כאן משחק ומתח בין "האני" לבין "אתה", ואין ברור למי הפנייה? איש, אישה? רייכמן מסבירה שהיא מעדיפה להשתמש באנגלית ולא בעברית, כי זה מותיר אותה בעמדה ניטרלית מבחינת יחסה למטען התרבותי והרגשי של השפה המקומית.

IMG_9866.JPG

בטקסט התערוכה נכתב: RECOMPOSE" היא מילה רווייה במשמעויות, וכולן רלוונטיות למפגש החד-פעמי שנוצר בתערוכה הזו בין יצירתם של שני אמנים, היא הלחנה מחדש של יצירה מוקדמת. המשותף לשניהם הוא שימוש בדפי פרטיטורה ומקצבים. עבודותיהם עוסקות בצמדים דיכוטומיים של ייצוג מול הפשטה, גילוי מול כיסוי, הסתרה מול חשיפה ומחיקה מול הנצחה".

ולסיום: הנייר, חומר עתיק יומין משמש בעבודות השניים כמצב לעבודה, אך לא רק הוא. הצבע על משמעויותיו הגלויות והסמויות, המחיקה באזכור  ל-Erased de Koning של רוברט ראושנברג, המלים בזיקה לאמנות המושגית, לפופ ולפוסט פופ הכל נוכח בתערוכה קמרית ונוגעת ללב זו.

 

עבודותיה של פנינה רייכמן מוצגות בתערוכה באדיבות גלריה גורדון, תל אביב

תודה לדליה דנון, דורית קדר, אירית לוין וחנוש מורג על המפגש הפורה עמן.

שיח גלריה: שבת 27.4.2019, שעה 12.00

 

 

 

 

ציור מאוסף המוזיאון, אוצרת: סיגל קהת קרינסקי מוזיאון פתח תקוה לאמנות תאריך נעילה: 29 במאי 2019

 

 

 

 

"גלריית האוסף" מציגה עבודות נבחרות של אמנים מובילים מתוך אוסף המוזיאון: סמי אבוטבול, איזידור אשהיים, אנטון בידרמן, גבי בן-זנו, אברהם גולדברג, מאיר גור-אריה, יהושע גרוסברד, אוזיאש הופשטטר, שמואל טפלר, אסי משולם, לאה ניקל, איתמר סיאני, אבל פן, אווה פרייברגר, מיכאל קארה, ארתור קולניק, משה קופפרמן, בן (בן ציון רבינוביץ'), חן שיש, שמואל שלזינגר.

העבודות המוצגות בופסט:  איתמר סיאני, גבי בן זנו, אנטון בידרמן, אווה פרייברג, שמואל טפלר, לאה ניקל, חן שיש, יהושע גרוסברד, שמואל שלזינגר, מאיר גור-אריה, סמי אבוטבול, משה קופפרמן.

אנטון בידרמן

 

 

                               

 

                                   

בתערוכת אוסף עולות שאלות מהותיות באשר לאוסף, מיהו אספן, מוזיאון כאספן, אספנות של פרט או של תאגיד ואף אוסף של אמנים.

 

 

 

                                

המינוח "אוסף" Collection מורה על קיבוץ יחדיו של מספר מסוים של פריטים, ועדיין כמה פריטים נדרשים כדי להיות אוסף? התשובה לשאלה זו מורכבת, שכן מספר החפצים הנדרשים לעיצובו של אוסף תלוי בגורמים שונים: מיהו האספן, מהם הרצונות והתשוקות שלו, מהו המקום בו יוצג האוסף, מהות החברה ואופן ההתנהלות שלה. מכאן שאוסף הינו מיקרוקוסמוס או תקציר מהות האדם האוסף; החצנת "האני" של האספן הנגלית דרך הבחירה באובייקט כלשהו. ניתן למצוא באוספים עולם ומלואו; מחד, האספן/ית, ומאידך הכמיהה להגיע ולהשיג את מושא התשוקה. אוסף של אובייקטים שיוכלו להוות מכלול שלם, ואשר באמצעות הידע שיש לנו על העולם נוכל לקבל תמונה מלאה אודותיהם.

קריטריון משמעותי להגדרת אוסף הנו קריטריון האיכות; אמת מידה זו כוללת היבטים קונספטואליים ואסטרטגיים כאחד היוצרים את הקשר בין מרכיבי האוסף ומעניקים לו את האיכויות והייחודיות שלו.[1]

בשיחה שערכתי עם האוצרת סיגל קהת קרינסקי סופר לי על ברוך אורן המנהל הראשון של המקום אשר הקים את האוסף של המוזיאון, אוסף אקלקטי ומגוון ובהלימה לייעודו של המקום כ"יד לבנים".

 

                                                  

הרציונל של תערוכה זו: התייחסות לכל מיני סוגים של אינטימיות. תיעוד אישי איך כל אמן/אמנית "מספר" את עצמו/ה; מבט אינטימי בצד מבט מחוצן יותר; אמנים שעלו מן המזרח בצד פליטי שואה; מופשט לירי וקונספטואלי; טבע דומם כ"ממנטו מורי" בצד טומאה/טהרה. כל אלה יוצרים אוסף יצירות המתכתבות זו עם זו בנימים דקים ומעודנים.  באוסף עבודות המצויות בו מספר שנים רב בצד יצירות שנרכשו לאחרונה.

משה קופפרמן

   

[1] מתוך חומרי מחקר שלי בנוגע לאוספים פרטיים, תאגידיים ואחרים.

תודה לסיגל קהת קרינסקי, אוצרת התערוכה