פראדה מַרְפָה, המיצב של אלמגרין ודראגסט

הורד (1)
הInterior view of Elmgreen & Dragset, Prada Marfa, 2005. Photo via Flickr.

פראדה מַרְפָה, המיצב של צמד האמנים  אלמגרין ודראגסט (צמד סקנדינבי המורכב ממיכאל אלמגרין ואינגר דראגסט) הוקם ב-2005 בפאתי  מַ רְ פָ ה עיירה שכוחת אל בטקסס. המיצב הצבוע בלבן, מדמה בוטיק של פראדה מותג האופנה העילי, הוצב לא רחוק מהכביש על שטח אדמה מאובק המוקף משלושה צדיו בגדר. פנים המבנה עוצב בדומה לחנויות של פראדה. בלילה מוקרן אור בוהק על מדפי הנעליים שמאחור, מאיר את התיקים המוצגים מקדימה ואת חזית הזכוכית. הדלת אינה ממלאה את תפקידה כדלת כניסה, ולא ניתן להיכנס בשעריה. המבקרים העומדים מול פראדה מַרְפָה, יכולים גם לראות את הגבעות שמעבר לעיירה. נראה כי חנות יוקרה ריקה, משום מקום, אפופה בהומור סוריאליסטי, "נחתה" באמצע המדבר השומם. זמן ניכר קודם הקמת המיצב הוצב במקום שלט: "פראדה מרפה תיפתח בקרוב". השלט עורר תהייה שכן פראדה ידועה בחנויות שלה הממוקמות בערים גדולות ומרכזיות ברחבי העולם וב"קליינטורה" עתירת ממון.

בשונה מחנויות "פראדה", עתירות הממדים והפאר ברחבי העולם, המיצב מציג חנות בקנה מידה אנושי. כאמור, החנות אינה פתוחה לקהל הצופים, אותם עוברי אורח, שאינם יכולים לעבור את שעריה. המיצב עומד כמעין "כמוסת" זמן שעצר מלכת..

הורד.jpg
Photo by Brandon Burns, via Flickr.

הודות לאינטרנט, הפרויקט צמח מעבר לכוונות המקוריות של האמנים. ב-2001, אלמגרין ודראגסט הקימו את "Opening Soon/Powerless Structures, Fig. 242" בגלריה Tanya Bonakdar בצ'לסי. על פיסת נייר לבן המכסה לחלוטין חלון נכתב: "Opening Soon PRADA" (בפנים, העבודה היחידה ששימשה לתצוגה היתה שעון בפינה). בזמן זה, מותג האופנה האיטלקי עמד לפתוח את החלל המעוצב ע"י הארכיטקט רם קולהאס במוזיאון גוגנהיים במיקום שעבר בסוהו. האמנים עמדו על האירוניה באשר לאופן שבו אופנה ומיתוג חודרים לעולם האמנות. "חשבנו על הרעיון בהקמת בוטיק אופנה יוקרתי, מרוחק ומנותק לחלוטין מכל קונטקסט עירוני".

תחילה אלמגרין ודרגסט רצו להקים את פראדה המדומה במקום אחר; הם אהבו בעיקר את הצליל המשתמע ב"Prada Nevada". הם ניסו לקבל מימון ממשלתי באמצעות קרן אמנות שבסיסה בניו יורק נוצר קשר בינם לעיר הקטנה בטקסס, כולל מכון האמנויות Ballroom Marfa. "מרפה הפכה להיות מקום מושלם לעבודה, כשליד נמצאת קרן ג'אד והמורשת של המינימליזם", צמד האמנים סיפר לעיתון. הם האמינו שהפסלים הפשוטים של ג'אד שנעשו לעתים קרובות בעץ או מתכת ויכולים לדמות לריהוט, חובקים בחובם את האסתטיקה העתידית של פנים מרכזי קניות. הצמד רואה את העבודה שלהם כקפסולה בזמן, חקר באשר לאופן שבו בני אנוש מותירים חותם בעולם.

"פראדה מרפה" צובר מטען של שנים, ועדיין יש בכך את המסר הראשוני. אלמגרין ודרגסט מאמינים שהשינוי הגדול שחל בעבודה הנו הנוכחות המוגברת שלה ברשת (הם מציינים שבשנת 2005, אינסטגרם לא היה בשימוש עדיין). הפעילות של ביונסה, והעובדה שהסמל לפראדה מרפה שבזמנו עיטור את סט Gossip Girl, עזר להביא קהל מבקרם עצום.

בתחילה אלמגרין ודרגסט דימו מיצב הנושא את סימני הזמן ללא התערבות או שימור, אך לאחר מספר אפיזודות של ונדליזם (גרפיטי, ועוד) ולאור רצון אנשי הקהילה, אמן מקומי משמש כעת כמשגיח במקום.

באשר לפארדה, המותג השאיל ברצון את קוד הצבע, עיצוב הפנים, הנעליים והתיקים. "הם היו כה 'קולים' באשר לכך, אף שהם הבינו את הביקורת המוטמעת בכך", אמרו אלמגרין ודרגסט. וכך חנות 'מזויפת' משתמשת בארכיטקטורה לא צפויה על מנת לעורר מודעות לרעיונות אודות העתקה, אודות הקשר בין הפוליטי לבין האסתטי, ובין אמנות לבין החיים, אך גם יש בזה מעין מבט מתבונן אל טריטוריה מעוררת קנאה שלמעשה אינה נגישה לצופה. וכשחושבים על כך יש בכך דומות  לאינסטגרם עצמו.

 

Cohen, A. (2018, May 25). Re: The Fake Prada Store in the Texas Desert That Became an Art Mecca. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-fake-prada-store-texas-desert-art-mecca

"זה בסדר להיות לבן!" קפלת רותקו ביוסטון, טקסס, הושחתה בצבע לבן

הורד
Barnett Newman, Broken Obelisk, 1963-1967, dedicated to Martin Luther King, Jr., in front of the Rothko Chapel (1971). Photo by Hickey-Robertson. Courtesy of the Rothko Chapel Archives.

בבוקר ששי, 23 במאי, אנשי האבטחה בקפלת רותקו ביוסטון מצאו את מה שמנהל המכון הידוע בטקסס, שנוסד ע"י האספנים ג'ון ודומיניק דה מניל, כינה, "פשע שנאה". אנשי האבטחה מצאו צבע לבן קרוב לכניסה לקפלה, בצד עלונים פרסומיים בהם נאמר "It's okay to be white" מפוזרים מסביב לחלל האוקטגונלי, והפסל של ברנט ניומן מוצב בחזית של כך.

דויד לסלי, המנכ"ל, מסר ל"יוסטון כרוניקל" שבמקום להסתיר אקט זה של שנאה מפני המבקרים בזמן שהצבע הוסר, אנשי המקום החליטו לכבד את באי המוזיאון באופן שיכבד את מרטין לותר קינג, אשר לו ברנט ניומן הקדיש את פסלו :"האובליסק השבור" (1963-1969). "התגובה הראשונה שלנו היתה לפתוח את המקום בשנית מהר ככל האפשר ולא לאפשר למשהו כגון זה להחריש את המסר שלנו, להשתיק את הנגישות שלנו".

קפלת רותקו – שתוכננה ע"י מרק רותקו כמקום של שלום ואינטרוספקציה, ומכילה 14 עבודות שהוזמנו ע"י דה מניל שש שנים קודם מותו –סמוכה לאוסף מניל, המכון בו מצוי האוסף של הזוג מניל. דה מניל אספו בכסף שצברו מעסקי נפט יצירות אמנות חשובות באהבה גדולה. האוסף כולל כיום אלפי יצירות של אמנים ידועים, אוסף גדול של אמנות סוריאליסטית וכן יצירות מהעת העתיקה. הזוג אשר תמך ביוזמות הקשורות לזכויות אזרח ביוסטון, תמך בקרן עבור דר' קינג ב-1967, וכשעשור מאוחר יותר, גזען ריסס "White Power" וצלב קרס בבסיסו של האובליסק של ניומן, נערכו הפגנות למען השלום במקום, ודומיניק אמרה שוונדליזם זה צריך להישאר כ"תג של כבוד"!

27mag-27lor.t_CA0-master768
קפלת רותקו, יוסטון טקסס https://en.wikipedia.org/wiki/Rothko_Chapel

ברנט ניומן (1905-1970), יהודי אמריקאי שאף ליצור אמנות מופשטת, ללא עיטור, וללא התחשבות באידיאל היופי המערבי המקובל. במאמר “הנשגב הוא עכשיו”, 1948, הכריז ניומן כי הנשגב תפס את מקומו של היפה ככוח מניע של המודרניזם, וביקש ליצור אמנות שתישא בחובה את רעיון הנשגב.

 

Freeman, N.(2018, May 23). Re: The Rothko Chapel in Houston was vandalized with white paint and fliers that read "It's okay to be white". Retrieved from https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-rothko-chapel-houston-vandalized-white-paint-fliers-read-its-white

"הסטודיו של יוסל ברגנר, בעקבות תערוכת "אתמולי", ביל"ו 30 תל אביב

IMG_20180323_122741

סטודיו האמן מהווה דיוקן אישי של האמן/ת. זהו מרחב אישי, בו שזורים יחדיו הפרטי בצד הציבורי, העבר, וההווה. בסטודיו ניתן להתחקות אחר תהליכי העבודה של האמן, מתודות, מדיה שונות – סקיצות, הדפס, ציור בצבעי שמן, צבעי מים וכדומה.

IMG_20180323_122945

הסטודיו הוא מעין "ארכיאולוגיה של העבר"  כדברי מישל פוקו, בו מצטברות שכבות על גבי שכבות – עבודות מימים עברו בצד הגיגים, פרויקטים שהותחלו ונזנחו בצד כאלה שקרמו עור וגידים, והתחקות אחר יצירת האמן לאורך זמן.

IMG_20180323_124044IMG_20180323_122826

זו התחושה שחווים כשנכנסים לסטודיו של הצייר יוסל ברגנר ז"ל שבימים אלה מתקיימת בו התערוכה "אתמולי", תערוכה בת ארבעה ימים בסטודיו בו פעל עשורים רבים. יוסל אמר: "מה שיש לי בסטודיו, זה לא אוסף, אני אוהב דברים אלה, הרמוניקות, צעצועים, רישומים, ציורים, צילומים של חברים, קטעי עיתונות".

IMG_20180323_130607

לפני כשנתיים ומקצת הוזמנתי ע"י חברתי, האוצרת אירית לוין להתלוות אליה בביקור בסטודיו של יוסל ברגנר. זו היתה חוויה משמעותית. איש מרשים, צלול, עם חוש הומור לעילא ולעילא. סבבתי בסטודיו, ולא שבעתי – מעין קופסת זמן של תרבות ארץ ישראלית ואירופאית בו בזמן.

20150611_122849.jpg

יוסל שיתף במחשבותיו על קפקא  ולא רק אודותיו! משתפת כאן מעט –

אבא (אביו של יוסל היה המשורר האידי מלך ראוויטש) היה המתרגם של קפקא 1924 ומאז אני "מקפקף"

איני אוהב את המילה "artist" – אני אוהב להיקרא צייר.    I'm an Illustrator, painter

ובאשר לכלים הרווחים בחלק מיצירותיו סיפר – כלי שקיבל בנעוריו הפך למושא השראה, ובציוריו הכלים הפכו ל"אנושיים", ולזיכרונות.

"כל הציירים גונבים רעיונות".

 

תודה תודה לאירית לוין ולגלריה דן

למידע נוסף

 

 

 

טובית בסירטמן, "בריאה", 2017, שמן על בד

IMG_0013
טובית בסירטמן, "בריאה", 2017, שמן על בד, 39X30 ס"מ

"בריאה"! ילדה, ילד, ישנים, סצנה ביתית רווחת לכאורה, שהרי שינה היא מצב בו אנו מבלים כך אומרים כשליש מחיינו. בציור זה שהינו חלק מסדרה חדשה העוסקת במצבי שינה משפחתיים, טובית מנכסת את דמויות הישנים מהתחום הביתי, האינטימי, האמור להיות מגונן וחושפת אותם לעין הצופה המתבונן/ת.

שינה מהווה פסק זמן, בו אנו פסיביים ומנותקים ממוקדים של גירוי ופעלתנות (אלא אם כן מדובר בפעולת החלימה הפעלתנית). לא בכדי אומרים יהודים/יות מאמינים/ות עת הם עולים על יצועם תפילה, ובעת הקימה את תפילת הבוקר "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרתי בי נשמתי…"

טובית מספרת: "ציור זה הינו חלק מסדרה חדשה העוסקת במצבי שינה משפחתיים, בה הדמויות מוצגות בתנוחה אקראית של שינה, ויוצרת להן סביבה מוכרת מתוך כוונה לייצר פרשנות חדשה לאותה תנוחה בלתי נשלטת".

בעבודותיה של טובית מספר מעגלים, לכאורה מנוגדים, לכאורה משלימים – עלומים/זקנה; פנים/חוץ; נשגב/נמוך; ביתי-נעים/מאוים… הדמויות בציוריה של טובית אינן מבוימות; הן פועל יוצא של תיעוד אירועים בחיי המשפחה, ברגעים הקטנים והגדולים, כשהחוט המקשר הינו הצגת הדמויות במצבים לא מודעים למבט הצופה בהם, חשיפה.

עין הצופה ועינה של טובית משתלבות זו בזו; עינה של האמנית המעלה בציוריה את הפעולות השגרתיות, היומיומיות, הפרוזאיות, היא בו בזמן עין המתבונן/ת הפולש אל הספירה הביתית, האינטימית, האמורה להיות מוגנת ומגוננת.

בקטלוג התערוכה של לוסיאן פרויד, ציטט פרופ' מרדכי עומר את מאמרו של לוסיאן פרויד "מספר מחשבות על ציור", (יולי 1954):

"על הצייר להעמיד את עצמו במרחק רגשי מסוים מנושא ציורו, כדי לאפשר לו לדבר…"

ציירים המשתמשים בחיים עצמם כבנושא, העובדים כשמושא העבודה שלהם ניצב לפניהם או מצוי תדיר בראשם, עושים זאת כדי לתרגם את החיים לאמנות בצורה כמעט מילולית. יש לערוך תצפית הדוקה ביותר על הנושא: ואם כך אכן עושים – יומם ולילה – הרי שהנושא – הוא, היא או החפץ – יחשוף לבסוף את הכל, דבר שבלעדיו הבחירה עצמה אינה אפשרית".[1]

[1] מרדכי עומר, לוסיאן פרויד, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1996, עמ' 15.

טובית בסירטמן הציגה תערוכת יחיד אשתקד:  עסק משפחתי, טובית בסירטמן – ציורים, גלריה פלורנטין, תל אביב, אוצרות כרמל גוטליב קמחי, מאי-יוני 2017.

צילה פרידמן, חם לה ב…" או רוז סלאווי, 2017

 

"חם לה ב…", 2017, טכניקה מעורבת, הדימוי  (צורה אובלית) עשוי מגזרי עיתון + דבק פלסטי, נייר טואלט ותרסיס צבע אדום, מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד (דצמבר 2017-אפריל 2018), אוצרת רעיה זומר-טל

פרידמן צילה- 021 - 2.jpg
צילום:  רן ארדה

במוזיאון ינקו-דאדא בעין הוד מוצגת התערוכה 'משתנה – 100 שנה ל"מזרקה" של מרסל דושאן'. האמנית צילה פרידמן מציגה בתערוכה זו את העבודה "חם לה… "/  או רוז סלאווי.     

צילה: "עבודת מיצב זו הוזמנה במיוחד לתערוכת  100 שנה ל'משתנה'; מרסל דושאן  הוא אחד האמנים שהשפיעו מאד על האמנות המודרנית, ואכן גישה זו  אפשרה לי כרעיון להוציא פריט מהקשרו ולהציבו במוזיאון.

'חם לה …בתחת', אחד משמות העבודה של דושאן; בעבודה זו השתמשתי במגזרות נייר עיתון. בניתי צורה נשית וגינאלית המשכפלת את עצמה 5 פעמים. בווגינה  מתרחשים הדברים הכי מוצנעים שלא מדברים עליהם ומשם יוצאים הצרכים שלנו למשתנה כמו דם האדם/ האישה.

צורת העיגול/ האובלי, מוטיב צורני חוזר בעבודתי הן ברישום והן באובייקטים.  בין הדימויים האחרים בעבודותיי, אבני חכמה עשויים מנייר טואלט או עבודה אחרת  'והיא אמרה' חצי כדור אובלי העשוי נייר לבן להדפסה ועליו טקסט 'והיא אמרה' ".

מרסל דושאן ב"רדי מייד" זה שלו, "המשתנה", לוקח חפץ שימושי, מפקיע אותו מהקונטקסט שלו ומעניק לו משמעות חדשה. וכך מתוקף היותו אמן, הוא מעניק לחפץ את אופיו האמנותי. הוא מעלה את החפץ לדרגת אמנות, וחותר תחת המושג המקובל עד זמנו באשר למהות הגדרת יצירת אמנות.

דושאן חתם על עבודה זו בשם R. Mutt. הוא שלח אותה לתערוכה של "אגודת האמנים העצמאיים", שהתקיימה בניו יורק בשנת 1917. השם מט נלקח מבית חרושת לייצור כלים סניטריים בשם מוט Mott. ולטר ארנסברג, ידידו של מרסל דושאן ואספן של עבודותיו, נתן ליצירה את השם "מזרקה".

ארתור דנטו בשיח שלו אודות דושאן:  דושאן אמר – Mr Mutt לקח פריט חיים פשוט, וטיפל בו כך שהפונקציה המקובלת שלו כמשתנה, נעלמה, ובמקומה הופיעה כותרת חדשה. יצירת האמנות היא מחשבה + אובייקט.  המילה "מחשבה" מאוד חשובה שכן יש בכך את הניסיון המודרניסטי לצקת את המחשבה לתוך הצורה. דנטו אומר שמאז כל פרשני דושאן ניסו להבין מהי המחשבה שהוא העניק במקום המחשבה הישנה. חדרה לכך משמעות רעיונית חדשה לא נראית. תכונה אינטלקטואלית במקום התפקיד הישן של כך. האובייקט באמצעות הרעיון עובר טרנספיגורציה. הרעיון קובע מה רלוונטי ליצירת האמנות. "אנו זקוקים להפעלה של הכישורים האינטלקטואלים שלנו כדי לזהות את המהות הקונספטואלית של היצירה, כדי לדעת כיצד לחוות אותה".[1]

אסלה.jpg
צילום: צילה פרידמן

[1] Danto, Arthur C., The Philosophical disEnfranchisement of Art (New York: Columbia University Press, 2005), pp. 14-16, 32-35.

 

מעל 700,000 איש ביקרו בתערוכת מיכאלאנג'לו במטרופוליטן, ניו יורק

2. Michelangelo_Portrait of Andrea Quaratesi_British Museum_London
Michelangelo Buonarroti, Italian, Caprese 1475-1564 Rome. Portrait of Andrea Quaratesi, 1532. Drawing, black chalk. The British Museum, London.

מעל 700,000 מבקרים בתערוכה Michelangelo: Divine Draftsman Designer במטרופוליטן, ניו יורק  (13.2.2018-13.11.2017).

יחצני המטרופוליטן הודיעו שבתערוכה שהסתיימה לפני כשבוע, ביקרו 702,516 מבקרים במהלך שלושת החודשים בהם הוצגה. התערוכה שנפתחה ב-13 בנובמבר 2017 חוברת לתערוכות "בלוקבסטר" במטרופוליטן כמו "אוצרות תות ע'נח אמון (1978), מונה ליזה (1963) ופיקסו (2010), ומצטרפת בכך לעשר התערוכות הפופולריות ביותר שהוצגו במטרופוליטן במהלך 148 שנות קיומו של המוזיאון.

"שמונה שנות הכנה לתערוכה שעירבה התייחסות מחודשת לאמנות הרנסנס נשאו פרי בתערוכה זו" אמר Daniel H. Weiss, נשיא ומנכ"ל המטרופוליטן.

אודות התערוכה – בתערוכה הוצג טווח מרשים ומספר עבודות משל מיכאלאנג'לו (1475-1564): 133 רישומים (ביניהם גם ארכיטקטוניים), 3 פסלי שיש, "סצנת עינויים" שיצר בגיל צעיר, ומודל ארכיטקטוני לקמרון קפלה, ובנוסף יצרו במוזיאון מקבילה מוקטנת לתקרת הקפלה הסיסטינית. בין העבודות כאלה שמעולם לא הוצאו מחוץ לגבולותיה של איטליה.

בנוסף, הוצג גוף משמעותי משל יצירות בנות הזמן משל מוריו, קולגות, תלמידים, ואמנים שהושפעו על ידו או עבדו בשיתוף פעולה עמו הוצג גם כן לשם השוואה וקונטקסט. העבודות נבחרו מתוך 50 אוספים ציבוריים ופרטיים בארה"ב ובאירופה, וגולת הכותרת קבוצה גדולה ביותר של רישומים מקוריים מידי מיכאלאנג'לו שקובצו לתצוגה.

מאתר מוזיאון המטרופוליטן

https://www.webwire.com/ViewPressRel.asp?aId=220280

https://www.metmuseum.org/press/exhibitions/2017/michelangelo

Kazakina, K. (2018, February 14) Michelangelo Beats Koons, McQueen, as Met Attendance Tops 700,000. Retrieved from https://www.bloomberg.com/news/articles/2018-02-13/michelangelo-beats-koons-mcqueen-as-met-attendance-tops-700-000

רמברנדט, פורטרט של זוג כיצחק ורבקה ידוע כ"כלה היהודייה", 1665-1669 בקירוב, שמן על בד, 166.5X121.5, רייקזמוזיאום, אמסטרדם

SK-C-216

בין היצירות הידועות ביותר של רמברנדט מצוי הציור המוכר בשמו "הכלה היהודייה". הזוג מוצג בחיבוק רך, אינטימי, המשיק למרכזו של ציור זה: הג'סטה האוהבת ואפשר המגוננת מהדהדת בתורה בחיבוק העדין של בת הזוג. הדמויות והתנוחות שלהן מקבילות לרישום הכנה שעשה רמברנדט, בו דמותו של המלך אבימלך צופה בהם.[1]

הציור קיבל את שמו בתחילת המאה ה-19, (1835)אך נושא הציור נשאר בסימן שאלה עד ימינו אנו. האם זהו הזוג מהתנ"ך? או שמא זהו פורטרט כפול של שניים מבני זמנו של רמברנדט? ויתכן שמדובר בשני זוג בני הזמן שזכו לתיאור נצח בבגדים בהשראה של מה שסברו שנתפס כתנכ"י. פורטרט זה ידוע כפורטרט היסטורי, ובמידה וזה המקרה, מרבית חוקרי האמנות מאמינים שהזוג מייצג את יצחק ורבקה (בראשית, פרק כ"ו")[2] ו וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, בִּגְרָר.  ז וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, לְאִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר, אֲחֹתִי הִוא:  כִּי יָרֵא, לֵאמֹר אִשְׁתִּי, פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל-רִבְקָה, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִוא.  ח וַיְהִי, כִּי אָרְכוּ-לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק, אֵת, רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.  ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק, וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא, וְאֵיךְ אָמַרְתָּ, אֲחֹתִי הִוא; . הסבר אחר הינו שהאיש מצהיר על אהבתו לאשתו; במקרה זה נושא הציור יהיה "המעלה שבנישואים". בנוסף, שנת הציור אינה וודאית. משיחות המכחול בציור זה טעונות בחומריות. הצבע על שרוולו של הגבר הינו כה עבה עד כי נדמה שרמברנדט השתמש בסכין פלטה על מנת למרוח אותו. [3]

 unnamed (4)

 

[1] מאתר התערוכה Rembrandt The late Works, הגלריה הלאומית בלונדון  https://www.nationalgallery.org.uk/whats-on/exhibitions/rembrandt-the-late-works-15-october-2014-0000

[2] https://www.mechon-mamre.org/i/t/t0126.htm

[3] מאתר Museum Het Rembrandthuis https://www.rembrandthuis.nl/en/rembrandt-2/rembrandt-the-artist/most-important-works/the-