16 בינואר 2019- 02 בנובמבר 2019 אוצרת: מירה לפידות; מעצבת: מיכל אלדור

עלינו ירושליימה. האמת כמעט ויתרתי על ביקור במוזיאון, עייפות החומר… אבל מחאה הושמעה מצד לא צפוי! להיות בירושלים ולא לבקר במוזיאון? מה זה

מספר תערוכות מאתגרות, מעניינות עוסקות באז ועכשיו בדרך מעניינת ומסקרנת. האחת "הניצחון על השמש: מאה שנות אוונגרד ברוסיה", "לא קם כמשה: הרמב"ם, כתביו וחותמו", ונוספת "יוליאן רוזפלדט: מניפסטו" אליה אתייחס כאן.

מודה! מניפסטים חביבים עלי מאז ומתמיד. בהרצאות נהגתי לצטט מניפסטים של תנועות הדאדא והסוריאליזם מהאנתולוגיה "דאדא וסוריאליזם בצרפת" בעריכת רות עמוסי ואיריס ירון. היה בכך מן הקסם, מן ההתרסה, ובהחלט מן החיבור לנוער וקהל בוגר כאחד. אבל הכי קוסם לי מניפסט הפלוקסוס – "… קדמו מציאות לא אמנותית שניתנת לתפיסה על ידי כלל האנשים, לא רק מבקרים, חובבנים ומקצוענים. קדמו אמנות חיה, אנטי-אמנות".

התערוכה מניפסטו של האמן יוליאן רוזפלדט בכיכובה של השחקנית קייט בלאנשט, אופפת את הצופה במלוא החושים. באולם מוצגים 13 מונולוגים על גבי מסכים, שילוב של טקסט מדובר, קטעי  עשרות מניפסטו (מנשרים) של תנועות אמנות, אדריכלות, מחול וקולנוע במאה ה-20.

בפרולוג נאמר:

"כדי להתחיל מניפסט יש לרצות:

א,ב,ג, ולהתרעם על 1,2,3,

להתרגז ולהשחיז כנפיים כדי לכבוש ולהפיץ א-ב-ג קטנים וגדולים, לחתום, לזעוק, להישבע, להוכיח את הנון-פלוס אולטרא, לתת לפרוזה צורה של וודאות מוחלטת,

בלתי ניתנת להפרכה.

אני מתנגד לפעולה;

אני בעד התנגדות מתמשכת, וכן בעד הסכמה. אני לא בעד ולא נגד, ואינני מסביר, כי

אני שונא את השכל הישר". [1]

במיצב עצום ממדים, סרט מרובה מסכים, עוצמתי ויפהפה, ליהק האמן יוליאן רוזפלדט (יליד מינכן, 1965) את השחקנית קיט בלאנשט המגלמת 12 דמויות – פנקיסטית שיכורה, מורה, ברוקרית בבורסה, פועלת, אלמנה נושאת הספד עוצמתי בעת לוויה, קריינית חדשות ועוד – כל אחת מהדמויות נושאת מונולוג המבוסס על מניפסט. הסצנות מוקפדות, תואמות לטקסט, מנגישות אותו לזמננו ולתקופתנו, ולעתים בניגוד עז אליו. בלאנשט עוצמתית ומרשימה בדרך בה היא נושאת מניפסט כזה או אחר, משכנעת, מפתה להישאר ולהקשיב למניפסטים המושמעים בעת ובעונה אחת בשלל דמויות, הבעות ורקעים.

מונולוג יחיד המושפע מפיה של דמות חסרת ממשות הוא המונולוג הפותח. על המסך מרצד פתיל בוער, וקולה של בלאנשט מצטט את המשפט "כל הקבוע ועומד מתנדף". הבחירה של רוזפלדט לפתוח את המיצב במשפט מתוך המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס (1848) – מקשרת בין המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית של ימינו ובין תגובות האמנים והיוצרים במניפסטים שלהם.

בין המניפסטים כאלה של תנועות חשובות ובולטות במאה ה-20 – דאדא, סוריאליזם, פוטוריזם, פלוקסוס ועוד.

בטקסט התערוכה כתוב: על ידי בחירה נועזת בדמויות, במצבים ובסביבות שהמסר "נשתל" בהם, מבקש רוזפלדט לבחון את כוחם של המניפסטים ואת הרלוונטיות שלהם לזמננו. השאלות בדבר מעמדה של אמת אחת ויחידה והיכולת של חזון אמנותי להניע לפעולה ולחולל שינוי חוזרות להיות מסעירות וטעונות.[2]

התצוגה במוזיאון ישראל מלווה במניפסטים מקוריים מאוסף המוזיאון.

התערוכה בשיתוף הגלריה הלאומית הגרמנית, המבורגר בנהוף – מוזיאון לאמנות עכשווית, ברלין

[1] MANIFESTO יוליאן רוזנפלדט: מניפסט, דפדפת התערוכה, מוזיאון ישראל, ירושלים, עמ' 5

[2] החומרים נלקחו מדפדפת התערוכה, ומטקסט הקיר.

מספר מלים –בביאנלה של ונציה משתתפות אחת לשנתיים (ביאנלה – דו-שנתי), מדינות רבות, וביניהן גם מדינת ישראל. הביאנלה הנחשבת בין התערוכות החשובות והיוקרתיות ביותר, החלה ב-1895.

רומניה שולחת לתערוכה השנה שלושה אמנים רומנים לייצג אותה בביאנלה. אחד מהם הינו בלו סימיון פיינרו, משלנו! ולהלן:

 מדובר בשלושה אמנים שהקריירה האמנותית שלהם התעצבה בשנות ה-80 של המאה ה-20, אשר נבחרו לייצג את רומניה בביאנלה של ונציה השנה. התערוכה תהיה באוצרותו של היסטוריון האמנות והתיאורטיקן  Christian Nae – התערוכה הקבוצתית – Unfinished Conversations on the Weight of Absence – תייצג ורסיות חדשות של מיצבים משל בלו סימיון פיינרו, דן מיהלטיאנו ומיקלוש אונוקסן.

Belu-Simion Fainaru’s You Have Always to Start Anew, 2012, Dan Mihaltianu’s Canal Grande (Corridor), Bucharest, 1984, and Miklos Onucsan's The White Camouflage (detail), 1998-2009  Courtesy of the artists.

האמנים נבחרו בינואר ע"י פנל של שופטים רומנים ובינלאומיים, והתערוכה תערך ע"י ה- Cluj- and Berlin-based Galeria Plan B שמייצגת את פיינרו ואונוקסן. זו תהייה הפעם השלישית שMihai Pop מייסד Plan B, מעורב בייצוג הרשמי של המדינה שלו בביאנלה, עם הגלריסט רב ההשפעה שפעל כאוצר ב-2015.

Nae סיפר ל-Art Newspaper: "אחת מהסיבות העיקריות להצגת העבודות של שלושה אמנים אלה קשורה למקורות הבינלאומיים שלהם: אונוסקן חי ועבד ברומניה, אך הוא ממוצא הונגרי; פיינרו היגר במהלך השלטון הקומוניסטי והתיישב בבלגיה ובישראל; ומיהלטיאנו עדיין חי בין ברגן, בוקרשט וברלין. אני חושב שדינמיקה תרבותית זו מאפשרת הבנה של ההגבלות בהן עמדו אמנים אלה במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, כשם שהאופן שהם הצליחו לנהל קריירות בינלאומיות והצליחו לעצב את החשיבה שלהם".

הצגת המיצבים בפאביליון הרומני, תעשה בג'ארדיני (Giardini) ותלווה בעבודות נוספות ב"גלריה החדשה של המכון הרומני לתרבות ומחקר הומניסטי" באזור Cannaregio בוונציה.

 

Unwin, R.(2019, February 6). Re: Veteran Romanian artists to represent their country at Venice Biennale. Retrieved from https://www.theartnewspaper.com/news/romanian-pavilion-venice-biennale

 

"בינינו" מה זה באמת בינינו, האם אנו ממתיקים סוד, בינינו, מעיד על שייכות משפחתית, מגדרית, עדתית, לאומית? מה זה בינינו.

אז עלינו לירושלים, למוזיאון ישראל. מעניין בירושלים. קדושה מול חולין, רב-תרבותיות, משיחיות/אתאיזם. עולי רגל שפניהם מביעות התפעמות בצד הציניקנים והספקנים.

התערוכה "בינינו" מספקת רגעים מענגים ובהחלט לא ציניים באשר למילה בינינו. עשרות יצירות במדיה שונות מוצגות באולמות האגף לנוער, מעניינות, יפות, מאתגרות את העין. מהם המפגשים, מה אנו חווים בהם, מה אנו זוכרים לטוב, ומה לאו, מה נעדיף לשכוח מאותם מפגשים… בתערוכה מנעד מילים, משפטים ורגשות-  פנים אל פנים, מה אומרות פניך? יחד או לבד? לחלוק, לשחק, להקשיב, להתחבר, עד כמה אנחנו קרובים? מפגשי רחוב

בעידן בו לעתים קרובות הקשר והתקשורת "בינינו" היא מאחורי המסך (מחשב, סמארטפון ועוד) הממסך, מה נשאר מהמפגש הבלתי אישי, מבט, קשר עין, לחיצת יד?

"מפגשים רבים מתרחשים בינינו ובין מי שסביבנו יום-יום: לעתים הם מסקרנים, לעיתים מרגשים, ופעמים רבות הם חולפים במהירות ונשכחים. למה למעשה מתרחש בהם, ומהו הרושם שהם מטביעים בנו?

התערוכה בודקת את השתנות הקשרים החברתיים בימינו, ומצביעה על ערכו של המפגש הישיר פנים אל פנים."[1]

ובנימה אישית, במהלך שנותיי הרבות בתפקידי הקודם כמדריכה, מרצה בכירה, פרויקטורית ולעתים אוצרות במוזיאון תל אביב לאמנות תחת שרביטה  הנמרץ, רב החזון של יעל בורוביץ מנהלת מחלקת החינוך דאז ניהלנו מפגשים רבים ומרתקים עם נשות ואנשי אגף הנוער של מוזיאון ישראל. הזדמנות להיזכר.

[1] הציטוט  שלעיל מתוך קטלוג תערוכת "בינינו", אגף הנוער, מוזיאון ישראל.

ביקור בתערוכה ח'מסה,ח'מסה, ח'מסה: גלגולו של מוטיב באמנות ישראלית עכשווית, הפגיש אותי עם מוטיב מוכר מבית, מוטיב כף היד בת חמש האצבעות המונפת להסרת עין הרע וכאובייקט התלוי בבתים,או מופיע כעדי על שרשרת וכדומה; מוטיב שיש בו מן ההגנה והשמירה.

מרכז ופריפריה, מזרח ומערב, רציונליות מול אמונה הם עדיין נושא טעון; חמסה, המילה "חי" על שרשרת אף הן נושא טעון, אף שכמו במשחק מילים אפשר לשאול טעון למי.

בטקסט המוצג לרגל התערוכה נאמר "החמסה, אחד המוטיבים והחפצים הנפוצים ביותר בתרבות העממית,הפכה ברבות השנים מחפץ מסורתי בעל תפקיד מאגי הן בקרב התרבות המוסלמית והן בקרב זו היהודית לחפץ אייקוני המייצג תרבות ואמנות עממית. בשנים האחרונות עוברת החברההישראלית שינוי ביחס אל המאגיה, המתבטא בעליית תופעות של השתטחות על קברי צדיקים, עיסוק במאגיה ביתית, שימוש בקמעות, בכישוף וכדומה. אך לא מדובר בתופעות חדשות אלא להיפך; פרקטיקות אלה, שהיו כאן מאז ומעולם, נדחקו בשלב מסוים מהשיח ששלט בתקשורת הישראלית עד שנות התשעים, וכיום, בעידן הריטטינג שמעניק לצופה כוח והשפעה על התכנים הכתובים והמשודרים הן פרצו בעוצמה למרחב הציבורי ".

בתערוכה מוצגות 555 ח'מסות פרי יצירה של אמניות ואמנים במדיהשונות: ציור, פיסול, תקשורת חזותית, מדיה חדשה, עיצוב תעשייתי, עיצוב המוצר,צורפות ויודאיקה. המשתתפות ומשתתפים: בותינה אבו מילחם, חנאן אבו חוסיין, פואד אגבריה,דוב אברמסון ,זאב אנגלמאייר, אנדי ארונוביץ, אבי בירן, פיודור נתנאל בזובוב, ארזגביש, קן גולדמן, יריב גולדפרב , ענת גולן ,טל גור ,עמרי גורן, זינב גריביע, היליגרינפלד, חנן דה לנגה, ישראל דהן, רורי הופר, עודד הלחמי, עדן הרמן רוזנבלום, אריקוייס, סנדרה ולאברג, ראובן זהבי, עזרי טרזי, עמית טריינין, נועה טריפ, רמי טריף,אריאל לביאן, גרגורי לרין, איתי נוי, יפעת נעים, אורי סאמט, עדי סנד, שריסרולביץ', שלי סתת, אשרף פואחרי, איתמר פלוג'ה, חיים פרנס, זויה צ'רקסקי, יעקבקאופמן,  שירלי רחל רוכמן, עמית שור, סמאח שחאדה, אבישג שטרנגולד, פטמה שנאן.

היינו היום במסגרת עבודה שלי במוזיאון ישראל ובמוזיאון האיסלם. חוויה! ועל כך בזמן הקרוב. ביקרנו בתערוכת ביננו – נהדרת, יצירתית! המשכנו לתערוכת האופנה וקינחנו בתערוכת כריסטיאן בולטנסקי כולן במוזיאון ישראל. המשכנו לתערוכת חמסה, חמסה, חמסה במוזיאון האיסלם עם העבודות הנהדרות.

רגע לפני סגירה  ואף שאני עייפה מאוד! מתיישבת לכתוב– כריסטיאן בולטנסקי "ימי חיים", אחת התערוכות הנפלאות שהזדמן לראות בשנים האחרונות. עבודות מהעשורים האחרונים, אף שחלקן מזכירות ומתכתבות עם עבודות מוכרות ומוקדמות יותר שלו.

כריסטיאן בולטנסקי חשוב לעבודת המחקר שלי, אבל בשל עצלותי כי רבה הגעתי רק כשהתדפקו על דלתי, בבקשה, כאמור רגע לפני הסגירה (מחר, יום שבת).

בתערוכה שיוצרת במתבונן תחושה של התפעמות, של "ממנטו מורי" ושל שוטטות באולמות במוזיאון ישראל אותם היא מאכלסת ניתן למצוא הדים למוטו מרכזי בעבודתו של בולטנסקי:

"חלק מרכזי בעבודתי הוא העובדה שכל אדם הוא חד-פעמי וחשוב, ובו-בזמן סופו להיעלם… " (מפמפלט התערוכה) אמירה שיש בה מן התזכורת באשר לקטנות האדם מול נצחיות היקום.

בולטנסקי, יליד פריז 1944, בן לאם קתולי ולאב יהודי מתכתב עם נושא חשוב: טיבו החמקמק והמתעתע של הזיכרון, פרטי וקולקטיבי כאחד. מי אנו?  מה מקומנו בעולם? מה משמעותו של הזמן המתקתק בפתח?

התערוכה פורשת שלושים שנות עבודה (כאמור לא את כל שנות העבודה שלו). עבודות האלטר (המזבח) שיש בהן מן ההדהוד לנשים וגברים, ילדים וילדות אלמונים בהן הוא מתכתב עם עבודות מוקדמות יותר שלו והיקשרן לשואה, ועבודות ווידיאו שיש בהן מן האמירה המיתית וצולמו בטבע.

הלכנו בתערוכה באופן המאזכר מסע בציר הזמן, מעבר דרך מסכים,  מסע שיש בו אור ומן ההתגלות.

תערוכה נפלאה ואוצרות וההעמדה נהדרת!