בחצר הרשקוביץ, זיכרון יעקב, מוצגות עבודות של אמניות ואמנים המשתלבות במרחב הציבורי, בין חנויות, בתי קפה ובתים היסטוריים. המרחב הנושא את עקבות הזמן, מאפשר לבאים, לעצור, להתמהמה, ובדומה לרציונל התערוכה מבקש להציע דרכים חדשות לעשייה לגוף המקורקע, המוגבל, לתנועה המוגבלת, ודרך המגבלה הצעה למצב חדש של הוויה, למעוף ולצמיחה.

אפרופו גם בבחירה בחלל אלטרנטיבי לתצוגה, יש תמיד מן שבירת התחומים והגבולות הנהוגים של המרחב השמרני יותר.

מבט אל העבודה  של תמנה צפתי נוימן אחד משיריה של חני שטרנברג להמשיך לקרוא ←

התערוכה " סף המציאות", כותבת אוצרת התערוכה: דליה דנון, "כשמה כן היא –  סף שבו נפגשים המציאות המובחנת והגלויה לבין המציאות הסמויה, הרוחשת בדמיונו של הפסל הרי ברון".[1]

ניסוי ותהייה, ניסיון בן שנים רבות, שליטה ומיומנות בטכנולוגיה ובחומרים שונים מאפיינים את העבודות צופנות הסוד של ברון (פסלים ותבליטים), עבודות שנוצרו בטכניקה ייחודית אותה המציא ועליה עבד ללא לאות.

העבודות מכילות צירופי חומרים מתחומים ומפרקי זמן שונים, מודבקים, משולבים,  מוטבעים אלה עם אלה; קו, מרקם, מילים ומשפטים, קטעי תפילה, רכיבים אלקטרוניים, כמו שבבים, מעגלים אלקטרוניים מודפסים, ציורי שמן זעירים, לעתים חבויים, לעתים נגלים לעין העירומה או באמצעות זכוכית מגדלת. "הטבעי והמלאכותי, המינרלי והאורגני, הסדור והמקרי, ההיולי והמודרני דרים בכפיפה אחת ביצירתו של הרי ברון" כותב יוסי מרק בטקסט שלו.[2]

לי מזכיר הרי ברון אלכימאים מן העבר, אותם עוסקים במלאכה, משייפים, רוקמים, שוזרים, שורפים, חושפים את החומר שלפניהם בשל הרצון להפוך גבבה למתכות אצילות כזהב וכסף. במקרה של ברון הבקיאות, הניסיון והשליטה המקצועית והמיומנת במגוון רחב של טכנולוגיות וחומרים מסורתיים כמו גם חדשניים, מקנים לו את היכולת ליצור תמהילים של חומרים וטכניקות ייחודיים, כגון ה- Stone Fusion. טכניקה העושה שימוש בקונסטרוקציות מפלדת אל–חלד, אבקות אבן שונות בשילוב חומר נושא, פיגמנטים, מינרלים, חומצות מתכת ואלמנטים נוספים העוברים היתוך בטמפרטורה גבוהה והופכים ליחידה הומוגנית הנושאת איכויות של אבן. בתום שלב זה מעבד ברון באופן ידני – סיתות בפטיש, באיזמל ובפצירות את האובייקט המוגמר.

כל אלה דורשים מהצופה להסתכל מקרוב, לבחון את העבודות, את הפרטים הנדמים מרחוק כמעין ציור מופשט המשנה את פניו למעין תבליט/חפץ עם ריתמוס, מרקמים, מסה ואנטי מסה, בליטות ושקעים.

ברון, יליד 1941, הוא פסל בעל מוניטין בינלאומי שהציג תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים ברחבי העולם. עבודותיו מוצגות במבחר אוספים, ביניהם במומה בניו יורק, ובמתחמים ציבוריים בארץ  ובעולם.

---

[1] דליה דנון, הרי ברוון, סף המציאות, טקסט התערוכה.

[2] יוסי מרק, סף המציאות – צפנים של ארכיאולוגיה הפוכה, זיקות ותכנים ביצירתו של הרי ברון, אוגוסט 2012.

מיניאטורות הודיות במבט עכשווי, צלם: דימה ולרשטיין

במוזיאון וילפריד ישראל, הזורע, מוצג מקבץ תערוכות יפהפה שהקשרו תת-היבשת הודו. התערוכות מנהלות שיח פורה ומרתק עם אוספי המוזיאון ונעות בין ישן לחדש, בין קדושה לחולין, זיכרון ושיכחה, הוד והדר. האוסף ממנו נגזר שם המוזיאון, השתייך לישראל וילפריד (1943-1899),  נדבן יהודי, אשר פעל ללא לאות להצלת יהודים באירופה ממלתעות הנאצים. ייחודו של מוזיאון זה אמנות ותרבויות המזרח.

האוסף של ישראל ולפריד מאגד מגוון פריטים מאמנות המזרח הקדום ואסיה: פסלים, חפצי נוי ופולחן, מסין, קמבודיה, תאילנד, הודו, נפאל אל אוסף זה התווספו במהלך השנים חפצים נוספים, תרומות של אספנים.[1]

אלמנט בולט בעבודות האמניות והאמנים המוצגים לעיל, הסתכלות ובחינה של יחסי הגומלין בין פרטים, דמויות, בהקשרם החדש, העכשווי לבין המיניאטורות ההודיות. כאן ושם, הומור, לעתים הגחכה, כאב וחמלה. זיכרון אישי וקולקטיבי.

מיניאטורות הודיות במבט עכשווי  אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י.  בתערוכה מוצגות מיניאטורות מוגוליות מאוסף המוזיאון[2] בצד עבודות שנעשו במיוחד לתערוכה – שילוב בין תרבויות וסגנונות שונים. ראשיתה של האמנות המוגולית באיור ספרים. מן האמנות הפרסית נטלו המוגולים את הציור הדו-ממדי, הקישוטי, המתעלם בדרך-כלל מפרספקטיבה.[3] במרבית המיניאטורות ניכרות תבניות חוזרות ונשנות, כמו ציור הדיוקן בצדודית בעוד הגוף נפנה בזווית של שלושת רבעי.

שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכה כותבת: "המיניאטורות, המוצגות כאן בפעם הראשונה, שייכות לאוסף המוזיאון. ממדיהן הצנועים מזמנים מפגש אינטימי עם אפיזודות, שיש בהן עושר צבעוני ורישום עדין ועתיר פרטים. המסגרות המעוטרות מהוות מעין חלונות, המזמינים את הצופה להביט דרכם על דמויות נאהבים מן המיתולוגיה ההודית, על אצילים ועל נסיכים, השוכנים בנינוחות בעולמם המצויר הזעיר. חמישה אמנים עכשוויים הוזמנו "לגעת" מחדש בעולמות רחוקים אלו ולפרשם בדרכם הם. ההקשר המחודש מציע רובד נוסף להתבוננות".

אילת כרמי יוצרת בציור הקיר שלה מארג היברידי, בשילוב שבין דמות אחת המוצגת על מספר מופעיה עם צמחיה יפהפייה, צבעונית ופתיינית. ציור הקיר של אבשלום סולימן מנכס דימויים מתוך הפנתאון ההודי, מעתיק אותם, משנה את ממדיהם, וכך מייצר חיבורים בלתי צפויים ביניהם. בתהליך ההעתקה, בורא סולימן מיתולוגיה אישית בדיונית.

שי אזולאי מצייר את הדמויות בהשטחה מן הצדודית ובצבעוניות ססגונית, במעין אנלוגיה לציורי המיניאטורות. כתב יד חופשי והומור מאפיינים את עבודותיו.

בסדרת העבודות שלו, מציג צ'נצ'ל בנגה, אמן הודי המתגורר בישראל, קופים שובבים באנלוגיה ל"סלפי", ובמנוגד לאופן ההצגה הרשמי והחגיגי המאפיין את הצגת דמויות השליטים במיניאטורות.

לילך ששון משעתקת דמויות מן המיניאטורות, מצפה אותן בעלי זהב (ששימשו בימי הביניים וברנסנס לעיטור ולהזהבת הילות הקדושים ופרטים נוספים באיקונות נוצריות), ו"שותלת" אותן בדפים נבחרים של ספר תצלומים ישן מהודו.

מידד אליהו / "סף"  אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י.   זיכרון ושיכחה, קדושה וחולין שורים בכפיפה במיצב של מידד אליהו. הפרקטיקה בה בוחר אליהו היא נסיעות לקוצי'ן והתחקות אחר צילומי ארכיונים בהם נמצא תיעוד העלייה של משפחתו ושל קהילת יהודי קוצ'ין ,הודו בשנות החמישים.[4] במהלך זה הוא מתחקה אחר הדרה, יחס מחפיר ודעות קדומות להם נחשפו בני הקהילה בארץ, סיפור שהושתק.

מלר-ימגוצ'י: "הפרגמנטים הפיסוליים שיוצר אליהו שואבים את השראתם ממוטיבים אדריכליים ומתשמישי קדושה מקוצ'ין, המושפעים מהתרבות ההודית. הפיגמנט האדום, שבו הוא מצפה אותם, מעניק להם נוכחות מטאפיזית חיונית ורבת עוצמה. בה בעת הם מונחים כאבן שאין לה הופכין, מנותקים מן המסורת, בין שברי הקירות שהקים אליהו בחלל התערוכה, זועקים את השפע שאליו השתייכו בעבר, לעומת הדלות האופפת אותם מכל עבר. לדידו של אליהו הם מסמלים את המורשת המפוארת, שנותרה מאחור ואינה נגישה עוד עבורו ועבור הקהילה". [5]

מאיה סמירה / "בתנועה דוממת", אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י.   בתערוכה, משמשים יחדיו, צילום וריקוד, פילוסופיה הודית, התבוננות והתכנסות פנימה, מחוות גוף ומחוות לתרבות ההודית. העבודות בתערוכה מסכמות מסע מנטלי ופיזי בן שלוש שנים, במהלכו נעה סמירה בין תפקידיה כצלמת וכמצולמת, התבוננות בקשר בין תנועה פיזית לבין תנועה מנטלית במחול ההודי בעודה חווה ומפנימה את תנועות גופה.

מאיה סמירה, מבט כללי, צלם: דימה ולרשטיין

מלר-ימגוצ'י כותבת בטקסט התערוכה: "הריקוד ההודי המסורתי, שראשיתו פולחן, נועד להעביר את הרקדן ואת הצופה חוויה אסתטית ורוחנית של מציאות אחרת, המכונה "ראסה". שפת התנועה בנויה מתנוחות ומתנועות קבועות, המייצגות משמעות סמלית ומשפיעות גם על מצב התודעה".

בפתח התערוכה מוצגת מנדלה במרכז מופיעה האמנית לבושה בלבוש הודי מסורתי, באנלוגיה לריקוד הקוסמי של האל ההינדי שִיוָוה, שבאמצעותו הוא בורא והורס את העולם. סמירה שבה ומשכפלת את דמותה במגוון תנוחות השואלות השראה מרפרטואר המחול ההודי.

מאיה סמירה, צלם: דימה ולרשטיין

"שתי העבודות, המוצבות זו מול זו, נשימה ושהייה, צולמו בהודו, במקדש לאלה דֵוִוי בגוֹאה ובארמון מייסור, והן נושאות בחובן תנועה שקטה. בארמון מגלמת סמירה פסל של רקדנית הודית מאוסף המוזיאון. זוהי תנוחה, שיש בה שיווי משקל והתכנסות פנימה, עדינות והוד. צבעי הטורקיז של הסארי ושל הארמון מתמזגים ומשרים תחושת שלמות"[6].

מאיה סמירה, צלם: דימה ולרשטיין

[1] אוסף אמנות המזרח, מוזיאון וילפריד ישראל http://www.wilfrid.org.il/?p=22

[1] שיר מלר-ימגוצ'י, מיניאטורות הודיות במבט עכשווי http://www.wilfrid.org.il/?p=4399

[2] השם "מוגולים" הינו שיבוש של המילה "מונגולים". מייסד שושלת המוגולים, באבור (1530-1483) נמנה על צאצאיהם של ג'ינג'יס חאן ושל תימור הכובש. הוא כבש א חבל פנג'אב. ובשנים 1529-1525השתלט על הודו הצפונית. יורשיו הצליחו להשתלט על רוב שטחה של הודו, עליה שלטו עד אמצע המאה ה-19. הציור המוגולי מיזג סגנונות שונים, כגון זה של הציור הפרסי, מסורות הודיות (הינדיות ומוסלמיות כאחד) ואף השפעות אירופאיות. ד"ר דורון לוריא, אוצר התערוכה "מפלאי המזרח ציור הודי-מוגולי מאוסף חלילי", הקדמה, מוזיאון תל אביב לאמנות 31.7.2000-12.5.2000

[3] פרופ' מרדכי עומר, פתח דבר, שם.

[4] קוצ'ין, בשמה העכשווי קוצ'י https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A6%27%D7%99

על יהדות קוצ'ין https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A6%27%D7%99%D7%9F

[5] שיר מלר-ימגוצ'י, מידד אליהו/ סף http://www.wilfrid.org.il/?p=4389

[6] שיר מלר-ימגוצ'י, מאיה סמירה, "בתנועה דוממת" http://www.wilfrid.org.il/?p=4382

בתערוכה "ציפור/וריאציות" המוצגת בחלל "מכון המים" בגבעתיים מציגים עשרים ושישה אמנים ואמניות ממספר דורות, שמוטיב הציפורים נוכח ביצירתם: אילונה אהרון, לוסי אלקויטי, עובדיה אלקרא, עדנה אלשטיין, דן בירנבוים, שולי בר נבון, אודרי ברגנר רעיה בר אדון, יוסל ברגנר, נהונד ג'בארין, רות הורם, שרה כץ, רודי להמן, לידה שרת מסד, עופרי מרום, חנה נוה, תמי סואץ, דורית ספיר, פימה, עודד פיינגרש, רות פינס, דורית קדר, יוסף קונסטנט, רוני ראובן, יוסף שליין, צבי תדמור.

יוסל ברגנר, מתוך הגדת ראשי ציפורים, 1984, שמן מדולל בטרפנטין על נייר (צילום גל אוריון)            "בראשית שנות השמונים, 'נתפס' ברגנר להגדת ראשי הציפורים – הגדה של פסח שנעשתה כנראה במגנצה בסוף המאה השלוש-עשרה… מה שמשך אותו באיורי ההגדה היה הצירוף שבין ראש ציפור לגוף האדם, צירוף המתאים להשקפת עולמו בדבר הנדודים היהודיים, ובראיון אמר פעם: 'מאז ומתמיד ראיתי יהודים כציפורים, בעצם מנותקים מזמן וממקום, נודדים נצחיים, כמו ציפורים… הם מרחפים בערים גותיות, בונים שיכונים במדבר, אוכלים, מעלים זבחים, ריקודים.'"
(כרמלה רובין על יוסל ברגנר, מתוך קטלוג יוסל ברגנר – רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2000)

אודרי ברגנר, "חסידות", 1984, אקוורל      "עבור אודרי ברגנר, אמנית אוסטרלית-ישראלית, ציורי חיות היוו מקור השראה לכל אורך חייה. … התבוננותה המוקפדת בצורות המיוחדות בהן בעלי חיים עפים, זוחלים, שועטים, או נחים – יצרה סדרות רבות של ציורים ושל רישומים בנושא חיות…"  (יקיר שגב על אודרי ברגנר, תרגום חופשי מתוך  "The Captured Animal: Audrey Bergner's Animal Prints," 2016 )

העבודות מענגות העין והנפש המוצגות בתערוכה מגוונות; חלקן נעשו על סמך התבוננות בציפורים, נוהגן ומעופן בטבע, אחרות נלקחו ממגדירי ציפורים או מתצלומים פרטיים ואישיים ויש שמקורן בספרות הגותית. חלקן זניות ותמציתיות במהותן, אחרות ליריות או אקספרסיביות, רבות הוד והדר, מרהיבות ביופיין, צופנות סוד כמו הספינקס, נעות בין ריאליה להפשטה,

לוסי אלקויטי, בולבול, 2011, דיו וצבע מים על נייר

לוסי אלקויטי, נחליאלי, 2018, הדפס על נייר צילום   "… שיר הייקו הוא כרישום בדיו ועוד דרך עבורי לצייר תמונה, רישום של רגע… לחבר יחד שתי דרכי ביטוי ולהפוך את המילה למצוירת."
(מתוך דברים של לוסי אלקויתי)

דורית קדר, נשר – ראש, 2018, טכניקה מעורבת על עץ לבנה  "ציפור – אבן יסוד תורשתית, סמלית, טקסית ופולחנית.
היצור ההיולי-קדמוני, שריד של אב קדמון – נוסק כנפיו למרומים, נוחת ומטופף על הארץ.
הברוא ניתך על המצע, שחרור אנרגטי כשל אמן קליגרפיה לאחר התמקדות, פעולת טקס מאגית. האמנית מתאחדת עם הציפור, חשה את מהותה, עוצמתה, רואה בעיניה את טרפה, מרפה את טופריה, פורשת נוצותיה. קיום הציפורים נע בין עולמות, ושירתן מהדהדת מבעד לגבולות."
(צח בן יוסף על דורית קדר, מתוך קטלוג שומרי הסף: חיות, ציפורים, עצים…,
הסדנה לאמנות יבנה, 2018)

ציפורים כותבת האוצרת אירית לוין בטקסט המלווה את התערוכה: "ציפורים קושרות בין עולמות של מטה ומעלה, מופיעות בתרבויות ובמיתוסים כבעלות כוחות מאגיים, ומאגדות בין עולם החיים למתים.

בין הציפורים המופיעות בעבודות: אנפה, בולבול, דרור, דוכיפת, חסידה, יונה, נחליאלי, נשר, עורב, עורבני, עגור, שחרור, תור, תנשמת".

הציפור, במהותה הפיזית והרוחנית מופיעה ביצירות אמנות, בהגותם של פילוסופים, משוררים, סופרים מני קדם. הביטוי "לעוף כמו ציפור" מבטא כמיהה של האדם "לעוף כמו ציפור", להצמיח כנפיים שתסייענה לו לעוף, וניתן למצוא לכך ביטוי במקסם של ליאונרדו דה וינצ'י האמן הרנסנסי ואיש האשכולות מהאפשרות לעוף, ההתבוננות שלו במעוף הציפורים ומכונות תעופה שונות אותן בנה. וגם במיתוס "איקרוס" על הרצון להגביה עוף ולהתקרב אל השמש ותוצאותיו. ביטויים כמו "ציפור הנפש", "פשושון ובשפת הלדינו "פשריקו" כינוי חיבה שהאם מעניקה לעוללה…

"מספר עבודות של אמני התערוכה מפגישות בין ניגודים כותבת לוין: שאון להקה לצד צליל בודד, תאוצה וזינוק לצד קפיאה וסטטיות, דרמטי לצד קומי,  פיגורציה של דימוי לצד הפשטה, שקט לצד סערה, ביטויים אקספרסיביים לצד קווים גולמיים. העבודות במגוון טכניקות: רישום, ציור, פיסול, הדפס, צילום, קולאז', טכניקה מעורבת".

חקר ציפורים מופיע בחוגי צפרות, אך גם במוזיאונים לטבע בהם אנו רואים תצוגות ציפורים לסוגיהן השונים, ואף בציוריהם של ציירי טבע המציירים לעתים קרובות אם כי לא רק למטרות מחקר.

תקופה מורכבת זו בה האדם מצוי בתהייה החזירה ולו לזמן מה את הציפורים למתחמים העירוניים. לגור בעיר, לשמוע את צפצוף הציפורים בכל שעות היום זה כמו לגור בכפר… עוד איזכור למקומם של בעלי הכנף בחיינו וביקום.

את התערוכה מלווה טקסט של ד"ר דורית קדר (אהבתי במיוחד את "דרמה קווינס, פשניסטיות מהודרות, חידות פלאיות, ידידות נפש") וכן ציטוטים של אמניות ואמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה.

On Some Birds

By Dorit Kedar

על מספר ציפורים          

מאת דורית קדר

תרגום: דורית קדר, צח בן יוסף

In the Air, On Earth and The Waters, Winged by Fire, Migrants, Watchers in the Sky, Swift killers, Biological cleansers, Parenting hunters, Multi-lingual and taskers, Fancy fashionistas, Incentive navigators, Architects of the heights, Builders in practice, Performers of prestige, Magnificent, Fervent suitors, Ever stimulated, Competitive warriors, Auspicious, Announcers of Spring, Seers in Darkness, Mythical monsters, Wise, Creepy, Symbols of Spirit, Chaperons of magicians, Pets of witches, Fabulous enigmas, Vivid, Of smooth fragility, Poignant and rapacious, Volatile, Hybrid, Social, Ascetic, Exotic, Robust, Drama queens Marital Tenors and jazzists, Noble Deities, Nightmarish, Cherished Soulmates.

באוויר, על אדמה, במים, מכונפות באש, נודדות, עוקבות מעל, רוצחות בזק, מנקות סביבה, ציידות והורות, רב לשוניות ומטלות, פשניסטות מהודרות, מנווטות נמרצות, אדריכליות שחקים, בנאיות במעש, אמניות מהוללות, מפוארות, מחזרות יוקדות, ערניות, לוחמות הישגיות, מבשרות טוב, מכריזות על אביבים, רואות מחשכים, מפלצות אגדה, חכמות, מרעידות, סמלי טבע, שוליות הקוסם, חיות מחמד למכשפה, חידות פלאיות, חיוניות, גמישות ברכות, חדות בחמדנות, הפכפכות, היברידיות, חברות, נזירות, אקזוטיות, איתנות, דרמה קווינס, זיווגיות, טנוריות וג'זיסטיות, אלילות אצולה, אימתניות, ידידות נפש אהודות.

תודה לאירית לוין על הטקסט והדימויים

 

 

U TURN, תערוכת היחיד של דוד גרשטיין המוצגת בבית האמנים, תל אביב, מוצגות עבודות משנים מוקדמות בצד עבודות עכשוויות בממדים גדולים. בתערוכה שתי סדרות  עיקריות – המרפסות והמכוניות הנושאות עמן זיכרונות ילדות ונעורים של האמן.

בסדרת המרפסות מוצגות יצירות משנות ה-70 וה-90 בדרום תל אביב דאז. הציורים נושאים עמם מראה אופייני למרפסות באותה תקופה, נושאות עדות לחלוף הזמן, טיח מתקלף, תריס עץ ישן שחלונו מוגף, וילון מוסט שאינו מאפשר מבט פנימה או אל החוץ. האנשים היושבים על המרפסת, המבט הלאה, האדיש לכאורה, כל אלה מתכתבים עם ארכיטיפ העיר הישראלית על המרפסות הנוכחות בה גם כיום.

בספרו "מרפסות/דוד גרשטיין" כותב יונה פישר: "מלבנים מלבנים, עיצוב חדגוני של זוויות ישרות או קווים מתעגלים, זוגות זוגות לשני צדדיו של גרם מדרגות: מרפסות של תל-אביב הלבנה, עמדות קדמיות בחזיתות באוהאוסיות.

שלוש קומות, קומה מול קומה. שלוש קומות של מרפסות, בית מספר 1 חוסה בצל מול בית מספר 2 חשוף לשמש. כולם שכנים של כולם, כולם מבוצרים מפני כולם. כולם, בסקרנות פאסיבית, מציצים בכולם. ארשת קפואה בין נמנום לנמנום. מבט שלעולם אינו פוגש מבט"

ובהמשך מוסיף פישר תיאור מכמיר לב: "מול העמדות המבוצרות הללו מגויס מבטו של דוד גרשטיין לחקירה דקדקנית של וריאציות על נושא אחד, חשיפת שקיעתה של העיר ודייריה בהזדקנות יגעה, בלתי-נמנעת, ולפרשנות שיש בה גזירה שווה של חמלה ואירוניה".[1]

בטקסט התערוכה נאמר: "זה ארבעה עשורים שדוד גרשטיין מנסח את שפתו האמנותית; שפה הומנית של אהבת החיים ואהבת האדם; שפורצת על גבי מצעי הציור והאובייקטים שלו ומזדככת. ציוריו הפיגורטיביים, שרובם מאופיינים בצבעים עזים, מכילים ייצוגים אנושיים הנעים בין המקומי לעולמי, המזרח־תיכוני למערבי והעכשווי לנוסטלגי. מראשית עבודתו בשנות ה-70 כאמן צעיר, בחר גרשטיין להתבטא במדיום הציור הקלאסי, הפיגורטיבי. בחירה מודעת בזמן שהאמנות הקונספטואלית שהיגרה מניו יורק לשדה המקומי לא היוותה עבורו אמצעי ביטוי מספק. גרשטיין מרבה לרשום ביום־יום כחלק בשגרת חייו. בעשרות מחברות האיור שלו ניתן לזהות ניצנים של רעיון שלאחר מכן הבשיל לסדרות פיסול ולציורים…"[2]

ב"מכוניות", הסדרה השנייה בתערוכה ומוצגים ציורי מכוניות מהתקופה האחרונה בצד כאלו שנוצרו בשנות ה-80. בסדרה זו מיוצג מרחב אורבני אחר, אירופאי. מכוניות החונות ברחובות העיר פריס ובערים אחרות באירופה. בשמשות המכוניות משתקפים מראות העיר פריס, בציורים אותם צייר גרשטיין בעת ששהה בסיטה בפריס בשנים 1991-1990.

דימויים נוספים שהתווספו לאינוונטר של גרשטיין, רוכבי קורקינט ואופניים חשמליות מסמנים את העיר על התזזיתיות שבה בציור המאופיין במשיחות מכחול מופשטות בצד הצבע והכתמים המרצדים בו. בציורי המכוניות, מוקפאים רגעי השתקפות, מעברם של העננים בשמיים, השתקפויות ארכיטקטוניות ועוד. כך, כל ציור מקפיא רגע של השתקפות המציאות סביב "בועת" המכונית והופך לחד פעמי ועשיר מבע, ומציע מבע מציאות מורכב ומרובד, שובב ומאיים בעת ובעונה אחת כמאמר האוצרים.

דוד גרשטיין אמן פעיל אשר צייר ציור פיגורטיבי בזמן שאחרים ציירו ציור מושגי מאופיין בשפה משל עצמו ובדרך ביטוי ייחודית לו. אוצרי התערוכה מבקשים "להציג את גרשטיין לדור שלא התוודע לרוחב היריעה של יצירותיו ולהציג זוויות ביטוי נוספות לאלו שקיבעו את יצירותיו כאופטימיות, שמחות ודקורטיביות. כל אלה נכונים אגב, גם כן; אולם במהלך העבודה על תערוכה זו ביקשנו להרחיב את זווית הראיה השגורה ביחס לשפה הגרשטיינית ולהציג מפעל חיים רחב יריעה של אמן, צייר ופסל, רב תחומי".[3]

 

 

[1] יונה פישר, מרפסות/דוד גרשטיין, תל אביב? דומינו, 1984.

[2] ורה פלפול, אריה ברקוביץ, טקסט התערוכה

[3] טקסט התערוכה.

בתערוכת הבוגרים של בית הספר מוסררה, מוצגות העבודות של בוגרי/ות המחלקות – צילום, אמנות מדיה-חדשה, תקשורת חזותית, מוזיקה חדשה והתכנית ללימודים מתקדמים במוזיקה אקספרימנטלית ואמנות הסאונד.

בית ספר מוסררה על חלליו השונים הפך למתחם תצוגה רב-תחומי המפגיש בין המחלקות השונות ומראה עבודות "הנושקות" למספר תחומים: בין אמנות לטכנולוגיה, תצלומים, תוצרים חזותיים שונים, מיצבי צילום ווידאו מותאמי חלל, פרפורמנס ומיצבי סאונד. העבודות בוחנות יחסי אם בת; סבא- נכדה; צילום בצד צילומי ארכיון; מהו זיכרון, ומהו בית ועוד.

הבוגרים/ות המציגים:

אבישג חכימי, אהוד לקס, אינה אורלי ספוז'ניקוב, איתי תירוש, אלון ירקוני, אלי אוריאן, אלי פריימן, אריאל אלטרץ, בר אלטרס, בר זקן, דניאל טרייסטמן, הדר מרדכי, הילי דוד, ורד צין-קליינמן, חגית פרנקל, טניה שרייפל, יובל זיקוט, ירדן לוי-אלנטק, מירב רוזנברג, מלק מטר, משה סילבר, מטווי שפירא, נועה כרם-בלומנדל, ניר פינחס קליינמן, ניתאי לוי, קוראל יפת, רויה שפירא, רחלי דבורקין, שיר סמואל, תום מאור, תום פרל

בתערוכה עבודות הבוחנות הקשרים, קשרים, יחסים, בין אם יחסי אם (משוררת)-בת (אמנית) – אבישג חכימי;

עבודות סאונד ווידאו המנסות לפרש חוויות עולם- אהוד לקס;

עבודה מול ומ/ארכיון משפחתי  שצילם הסב – אינה אורלי;

עולם הדאטה והמידע –איתי תירוש;

אלבום מעולם הסאונד – אלון ירקוני;

הצצה לעיר ירושלים כעיר מדומיינת, עירוב פנטזיה ודמיון – אלי פריימן;

אלבום שהינו אוסף של הקלטות- אריאל אלטרץ;

מפגש בין יצירת מחול לעבודת סאונד ניסיונית – בר אלטרס;

מיצב סאונד ואור בצד תופעות סאונד אורבניות בעיר ירושלים – בר זקן;

מיצב אודיו-ויזואלי – חלל של צליל ואור בהשראת תנועת מטוטלת – דניאל טרייסטמן;

תיאור מסע חיים מטלטל של אישה – הדר מרדכי;

אובדן זיכרון אצל הסב, והקשר בין עיבוד לאיבוד – עיבוד תמונה העשוי לגרום לאיבוד פרטים – הילי דוד;

ספר מאויר של שירי עם בלדינו ניסיון להכיר מחדש את הסב – ורד צין-קליינמן;

מה מעצבן אותך. כעסי יום יום והתמודדות מולם באופן הומוריסטי – חגית פרנקל;

הצל האמיתי והאם ניתן להפריד אדם מצילו – טניה שרייפל;

ספר מאויר- הומור בצד טקסטים ביקורתיים באשר למיניות נשית – יובל זיקוט;

לשמוע תדרים ועוד ע"י נשכנים – ירדן לוי אלנטק;

מה בין העין לפרשנות של הצופה – מירב רוזנברג;

יומן אישי המשקף במלל ובאיורים חרדות אישיות – מלק מטר;

פרויקט המבוסס על תכנה ייעודית המנתחת חומרים מוזיקליים המוזנים אליה ומעבדת אותם לכדי יצירה חדשה המוסיפה רבדים חדשים – משה סילבר;

פרויקט החוקר את הקשרים הפנימיים שבין נופים, ציורים ומוזיקה בסדרות של ציורים – מטווי שפירא;

חיבור באמצעות קולאז'ים דיגיטליים וידניים בין הטבע לעולמה הפנימי של האמנית – נועה כרם-בלומנדל;

הילכו יחדיו מוזיקת מטאל ויהדות? במדיה שונות – איור צילום, שירה, קראפט ועוד – ניר פנחס-קליינמן;

"דיוקנאות" של חרקים – ניתאי לוי;

ביטוי חדש לאבן הירושלמית – לטקסטורה שבה – קוראל יפת;

צילומים באור יום, בבית – רויה שפירא;

בין עבר, ילדות (מצפה רמון) לבין הווה (מושב אורה) בצילומיה של רחל דבורקין;

עריכה של סיפור ילדים על  שני תנינים – שיר סמואל-טרגר;

מהקרטון אל הדמויות המפוסלות בסקלפי – תום מאור;

הבית כחלל פואטי ורציונלי הבנוי מקירות זוכרים – תום פרל.

אתר התערוכה

המחלקות המציגות:

המחלקה לצילום: ראשת המחלקה – איילת השחר כהן

המחלקה למוזיקה חדשה: ראש המחלקה – אילן גרין

המחלקה לאמנות מדיה-חדשה: ראשת המחלקה – איילה לנדאו

המחלקה לתקשורת חזותית: ראש המחלקה – גיא גולדשטיין

התכנית ללימודים מתקדמים במוזיקה אקספרימנטלית ואמנות הסאונד: ראש התכנית – דן וינשטיין

 

שעות פתיחת התערוכה:

א' – ה' 10:00-19:00
ו' 10:00-14:00

 

 

www.musrara.co.il

לאתר תערוכת הבוגרים – https://www.musrara.co.il/graduation-2020/

תערוכת היחיד "Prototype" של יוסף ז'וזף דדון נעה בין הארצי לבין הרוחני, בין הפיזי והממשי לבין הערטילאי, בין הדימוי הקונקרטי לבין זה הנמצא על המופשט.

בתערוכה סדרות שעניינן האם – צלחת אם שבורה, 2020, בצד עבודות המסכים: מסכי הטלוויזיה, המחשב והפלזמה, ומחוות לאמנים.

העבודות מצויות ברצף שבין האישי, האינטימי, הכואב, לבין הכללי – ההתייחסות לאם שאינה והכאב שאינו מרפה, וההתייחסות למסכים הממסכים את חיינו, אך בהיותם מנוטרלים הם חסרי משמעויות של כוח.

דדון מוכר לנו היטב מתערוכות קודמות בארץ ובחו"ל; והיה האמן הישראלי הראשון לצלם את היצירה "ציון" בלובר, פריז. מקום מושבו של דדון בשנים האחרונות בפריז. בתערוכה הנוכחית ניכר המעבר בעבודותיו מאמנות וידאו ומבנים ארכיטקטוניים אל עבודות צנועות ואישיות יותר: במדיה של ציור ורדי מייד.

מן העבודות בתערוכה עולות שאלות באשר לזיכרון, זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי; ממה מורכבים הזיכרונות שלנו, שברירי הזיכרונות. מהם דפוסי ילדות המקועקעים בנו. ובדומה לזיכרונות עולים ומבליחים בעבודות בתערוכה דימויים המוטמעים בהן כמעין רוחות רפאים.

צלחת אם שבורה 2020 אמי, גביש קריסטל, ליל הבדולח

סדרת עבודות אישיות המהווה אזכור למותה של האם. הזיכרון מוטמע באמצעות שברי צלחות והחומריות של הצבע הלבן "המלוכלך" קמעה.

"אמי עזבה את העולם הזה בשנת 2009. היו לנו אותן צלחות בסגנון מזרחי. כשעזבה את העולם הזה, התחוללה בי רעידת אדמה מאוד איטית וארוכה… שהרעידה אותי בהדרגה, כמו אדמה יבשה וסדוקה במדבר. גופתה החסרה הייתה כמו צלחות שנשברו, שנשברות… אני רואה אותן נשברות עם הנפילה לאדמה, ואני מקשיב לצלילים שלהן. גוף מת הוא גוף שנשבר מאור חייו, ואתו אנו, בניהם ובנותיהם של הורינו, גם אנו, משהו נשבר בנו, לפנות לנו מקום, ולגדל את ההמשכיות, את המימוש שלנו.

היחסים שלי עם זכוכית וקריסטל והעובדה שאימא שלי ירשה כוסות קריסטל מבוהמיה. כוסות הקריסטל הדקות האלו היו דקות במיוחד! כמו נייר שקף! עם מוטיבים של פרחים מגולפים עבודת יד. הם תמיד הרשימו אותי. אבל הקריסטל גם מעורר בי זיכרונות אפלים מההיסטוריה שלנו… ליל הבדולח… שם שוב שוברים חלונות, הכול עולה בבהירות.

אני אוהב את הצלחות השבורות שנשארו. אלה שברי זיכרונות עבורי. שרידי אוצרות או שרידי טראומת ילדות…"

מסכי טלוויזיה, מחשב ופלזמה:

בעבודות אלה מטמיע דדון מסכים שנלקחו מאלמונים, וככאלה הם כאילו קפאו בזמן, חסרי זיכרון אישי.

"בשנים האחרונות אני מטמיע בציורי הזפת שלי מצלמות, מסכי פלזמה ומסכי מחשב. המסכים האלה – של אלמונים – הופכים למדיום של ציור. המסכים השחורים הללו המונפשים על ידי גבישי פלזמה מאדמות אפריקה, מכוסים בלבן, ובתורם הופכים למסכים לבנים… בראשי אני רואה אותם כמו מראות לבנות… על המשטח הלבן הזה כל אחד יכול לצייר את הווה שלו, או לשכוח את ההווה. הפעולה הזו של הטמעה של חפצים אלקטרוניים בתוככי הציור מחברת אותי לארכיאולוגיה. שם, זיכרון העבר מתערבב עם האדמה… המחווה הזו הופכת את העבודות האלו למצויות על גבול עולם הפיסול. באחד הציורים הגדולים, ערבבתי את החומר המורכב ממים עם אורז… מצרך חיוני, שיחד יחד עם המסך נבלעים בלבן.

הומור לבן או הומור שחור, יש הומור בעבודה. שלי… סוף סוף אחרי כל ההסברים האלה, אני משאיר לכם צופים יקרים לראות או לא לראות.

ציורים אלה נקיים מכלן הפרשנויות, הם שם כדי לראות או אפילו לגעת בהם בקצות אצבעותיך ובעיניים עצומות (הם תלת-ממדיים) ולחוש, לנשום, לצחוק על עצמנו ועל המציאות שלנו"!

בצדו האחורי של אחד המסכים מוטמע Back of monitor ; בעבודה White screen, מוטבע מסך של מסך מוניטור לא ידוע. בעבודה אחרת "מסך לבן" מופיע המשפט                                              I will never know you. You the unknown screen. הומור מורבידי מעט

העבודות בתערוכה נעות בין הלבן לבין השחור, שני מרכיבים הנמצאים מחוץ לגלגל  הצבעים. הלבן נוטה לרוחני, השחור נתפס כנוטה לסופי. תנועה מעגלית. הן הלבן והן השחור הינם במנעד של לבן "מלוכלך" במעט אפור, והשחור אף הוא אינו שחור אטום, ויש בו מן הברק שבזפת, השתקפות האור, החום.

בעבודות בלבן מוטמעים הזיכרונות, הכאבים, רדי מייד שהקשרו צלחת אם, וגם מסכים שונים. בעבודות בשחור – יש אזכור לעבודות הזפת, שהאמן עשה קודם לכן, למשל בשהות אמן בורסאי, וכן  לשטיח הקיר המופשט אשר הוצג במוזיאון פ"ת לאמנות, 2013.

המסגרת, הנתפסת כעיטור המקבע, הסוגר, המאפשר שמירה ותלייה של העבודה הופכת לאלמנט נכבד בעבודות המוצגות בתערוכה.

אחת העבודות "Black Mirror" מנהלת דיאלוג עם "ריבוע שחור על רקע לבן" של קזימיר מלביץ, וגם בה מוטמע מסך מוניטור.

בעבודה ""Square fields  מופיע תעתוע עין נפלא.

עבודה אחרת "Gold anonymous"  הנה לזכרו של Peter Schwarze הידוע בשמו Blinky Palermo, חקר ריבוע ומשולש לבן אקרילי ואבן ספוג ופליז מוזהב.

פלרמו נודע  בעבודות הקנבס המונוכרומטיות שלו ו-"fabric paintings" שנעשו מחומרים צבעוניים שנחתכו, נמתחו ונתפרו על מסגרת. הוא צייר על מצעים שונים עץ, נייר, אלומיניום, פורמייקה, פלדה, ולעתים הניח סרטי הדבקה באנלוגיה לצבע. צורה וצבע. אלמנטים מעבודותיו של פלרמו, השפיעו על חקר הצורה, ההשתקפות, תנועה במרחב, היחסים בין דו-ממד לבין תלת-ממד המאפיינים עבודות אלו של דדון.

ולבסוף, יוהנס איטן אחד מהמורים המובילים בבית הספר של הבאוהאוז, עסק במחקריו ביסודות הצבע והצורה בהוראת אמנות. מעניין להסתכל כיום כמעט מאה שנה לאחר מכן, עד כמה התפיסה שלו רעננה ורלבנטית בנוגע לצורה, מדיה וצבע, והייצוג שלהם בעבודותיו של דדון: הבהיר-כהה – "השחור והלבן הם אמצעים יעילים ביותר לייצוג בהירות וכהות. בין הלבן והשחור מצויה ממלכת הגוונים האפרוריים והצבעוניים על דירוגיהם השונים. […]"[1]

 

 

תודה לז'וז'ף יוסף דדון על השיחות עמו

 

 

 

 

[1] יוהנס איטן, יסודות הצורה והצבע, אוצר אחראי: אילה גורדון, מוזיאון ישראל, תרגם מגרמנית: דר' אביגדור פוסק, תל אביב, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1987

התערוכה "רפאל, במלאת חמש מאות שנה למותו" נפתחה מחדש ב-2 ביוני. במרץ שנה זו, רגע לפני סגירה, נפתחה תערוכה מקיפה ומאתגרת זו שהוקדשה לרפאל, נער הפלא של הרנסנס בשיאו. רפאל הלך לעולמו ברומא ב-1520, עלם צעיר בן 37, והתערוכה “Raffaello, 1520 – 1483” חוגגת את "הגאוניות" שלו במלאת 500 שנה למותו. (על מותו דיווח בן האצולה מארק אנטוניו מיקיל ששהה ברומא בלילה שבין ה-6 ל-7,  1520, בו מת רפאל. כ-120 מעבודותיו מוצגות ב- Le Scuderie del Quirinale (האורוות של הקווירינלה), בשיתוף פעולה עם האופיצ'י, פירנצה, גלריה בורגזה ומוזיאוני הוותיקן ברומא, ומוזיאונים נוספים ברחבי העולם.

מרבית ימיו הבוגרים  של רפאל עברו עליו ברומא, כך שיאה העובדה שהתערוכה הגדולה ביותר של עבודותיו מוצגת בעיר זו. "Raffaello" מציגה איך העיר רומא השפיעה על רפאל, ואיך הוא עצמו עזר לשנות את רומא.

מספר מילים אישיות! רפאל היה יליד אורבינו, נסיכות רנסנסית חשובה וקטנה במאות 16-15 בה שלט פדריגו דה מונטפלטרו. נסיכות זו היתה חלק מעבודת המחקר שלי, "פטרוני אמנות בארבע נסיכויות באיטליה במאה 15, אורבינו, מנטובה, פררה ורימיני"  ואילו בלדסרה דה קסטיליונה הידוע בעבודתו "החצרן", מעין מורה נבוכים להתנהגות נאותה ואצילית, המופיע אף הוא בתערוכה, היה אף הוא חלק מעבודה מקיפה ועמלנית זו שלי תחת הדרכתו הקפדנית של פרופ' אברהם רונן ז"ל.

לזמן בתערוכת "רפאל" תפקיד חשוב ומעניין. הצופים נעים במסלול המתחיל במותו של רפאל ומתקדמים אחורה בזמן, עד לתחילת הקריירה האמנותית שלו. התערוכה נפתחת בבניה מחדש של קיברו של רפאל וה- Altar of Our Lady of the Rockמהפנתאון. הרקונסטרוקציה הינה כה מרשימה שהצופה מאמין שמדובר בדבר האמתי! התערוכה מציגה את ההערצה העצומה שחש רפאל לפנים של הפנתאון, כפי שמראים כתביו, המצוטטים על הקירות. בבירור, רפאל נשאר במקום המנוחה האידאלי עבורו.

בחדרים 4-2 נבחן הקשר של רפאל עם רומי הקדומה, קשר העוזר להבנת האמן אשר בני זמנו האמינו שירש את הגאוניות של גדולי אמני העת העתיקה. הסקיצות שרשם של  העתיקות הרומיות, מוצגות בצד אובייקטים שהתווה, והינן בין המוצגים המקסימים ביותר בחלק זה. מכל מקום המקסם הגדול הוא מהציורים בצבעי שמן "פורטרט בלדסרה קסטיליונה" (1515-1514) ו"פורטרט האפיפיור ליאו ה-10" (1519-1518). מבקרים בסקודריה דל קווירנלה הינם ברי מזל לצפות בפורטרט זה, שכן הוועדה המדעית של האופיצ'י הביעה מחאה לאור ההשאלה.

בחדר 5 המבקרים מתוודעים לחמישה ציורים בצבעי שמן. אלו ההזמנות הגדולות שקיבל רפאל מליאו ה-10, בין השנים 1521-1513, כשזכה לפרסום באיטליה, וברחבי אירופה. "הקדוש יוחנן הבפטיסט" (המטביל) (1518), שהיווה בבירור השראה ל"יוחנן הבפטיסט" של קרווג'יו, או "צעיר עם ראם" (1602) אף הוא של קרווג'יו. "הביקור" (1517) המתאר את ביקורה של הבתולה מריה אצל אליזבט הקדושה, ויש בה מן ה- sprezzatura[1]  שהינה שליטה נונשלנטית בחן. עבודה נוספת "האקסטזה של סנטה ססיליה" (1518) מוצגת לצד ראש של איזיס מהמאה השנייה, ושתי נשים אלו – הקדושה המייצגת את המוזיקה ואלת הקסם והמג'יקה, חובשות את אותו מעטה ראש. חדר 5 משמש משכן לסקיצות הכנה, כמו אלה עבור "המדונה של הורד" (1520-1518) ו"המדונה של האהבה השמימית" (1516).

בחדר 6 מוצגים שני שטיחי קיר שליאו ה-10 הזמין עבור הקפלה הסיסטינית, אשר התבססו על רישומים משל רפאל. זו הזדמנות נדירה לראות יצירות מופת אלה מחוץ למוזיאונים של הוותיקן, שם הן נצפות בין יצירות אמנות נוספות. הציור המיניאטורי של רפאל "חזון יחזקאל" (1518) מוצג לצדו של אותו שטיח קיר (1520), כך שניתן להשוות ביניהם. טווח הצבעים המוצג על כנפי המלאכים והחיות בשטיח הקיר הינו עילאי.

מבקרים רבים יראו לבטח בחדר 7 את גולת הכותרת. כאן מוצג רפאל הרומנטיקן, עם הפורטרטים של La Velata (1512 – 1513)  "האישה עטוית הצעיף" ו-La Fornarina (1519 – (1520)  "בתו של האופה" המוצגים בחזית ובמרכז. האגדה מספרת ששני הפורטרטים הינם של מרגריטה לוטי, פילגשו של רפאל, הידועה כ"בתו של האופה". אהבתו הנלהבת של רפאל לפילגשו מרגריטה היתה ידועה היטב כך שוזארי, שכתב את "חיי האמנים" Vitae, הציע שרפאל מת בשל "מעשי אהבים מרובים יתר על המידה…"

אוהבי ארכיטקטורה ייהנו בחדר 8, בו מוצגות התכניות של רפאל לבזיליקה סנט פטרוס לצידם של רישומים שביצע של מבנים קלסיים ופרטי הפסדות שלהם. כן מוצגות סקיצות של קפלה קיגי Chigi Chapel ווילה פרנסינה ברומא, בחדר מס' 9 לצד יציקות ברונזה מרשימות של צ'זרה רוזטי (Cesare Rossetti) : "סט. תומס הפקפקן" (1511-1510) ו"ההורדה של ישו אל הקבר"  (1511-1510), המבוססות על הסקיצות של רפאל.

חדרים 11-10 מוקדשים להזמנות שרפאל  קיבלת מהאפיפיור יוליוס ה-2, מ-1508 – כשעבר מפירנצה לרומא – עד 1513. העבודות הגדולות ביותר שרפאל יצר במהלך תקופה זו אינן מוצגות, שכן הן נמצאות ב"חדרים של רפאל" על קירות המוזיאונים של הוותיקן. מכל מקום סקיצות הכנה ליצירות כמו "אסכולת אתונה" (15011-1509) מוצגות לצדם של הצילומים של התוצר המוגמר. הפורטרט של האפיפיור יוליוס ה-2 (1512-1511) מוצג כאן, בהדרת הכבוד והרצינות שבו.

ציורים משנותיו המוקדמות של רפאל בפירנצה, מ-1504 ועד 1508, מוצגים בחדר האחרון. התערוכה מדהימה את הצופה בכך שהיא מסתיימת בנעוריו של האמן. מכל מקום ניתן למצוא שתיים מהעבודות הידועות ביותר של רפאל כאן, כך שהפינלה הגדול, הינו מקסם מריר-מתוק. ולסיום פוגשים את "הפורטרט העצמי" הידוע של רפאל (1506), ונראה כאילו האמן הצעיר והנאה מסתכל אחורה מעבר לכתפו, צופה את הגעת הצופים. "אישה צעירה עם חד קרן" (1506-1505), "קורצת" ל"מונה ליזה" (1503) של ליאונרדו דה וינצ'י (1503-1516?) , מוצגת כאן מורה לנו שבגיל 22 בלבד, רפאל כבר היה אחד מגדולי המסטרים של הרנסנס.

Re-opening: from 2 June till 30 August

Scuderie del Quirinale

Via XXIV Maggio, 16 (Monti)

Opening hours: Mon-Thu, 8am-11pm; weekends 8am-1am

Entry fee: €13 – 15

scuderiequirinale.it

go on a virtual tour of the exhibition:

scuderiequirinale.it/media/una-passeggiata-in-mostra

Beverley, A. (2020, March).  Re: On the 500th anniversary of his death, Scuderie del Quirinale pays tribute to Raffaello. Retrieved  from https://www.romeing.it/raphael-exhibition-rome/

 

[1] Sprezzatura ([sprettsaˈtuːra]) is an Italian word that first appears in Baldassare Castiglione's 1528 The Book of the Courtier, where it is defined by the author as "a certain nonchalance, so as to conceal all art and make whatever one does or says appear to be without effort and almost without any thought about it".^[1] It is the ability of the courtier to display "an easy facility in accomplishing difficult actions which hides the conscious effort that went into them".^[2] Sprezzatura has also been described "as a form of defensive irony: the ability to disguise what one really desires, feels, thinks, and means or intends behind a mask of apparent reticence and nonchalance".^[3  The word has entered the English language; the Oxford English Dictionary defines it as "studied carelessness",^[4] especially as a characteristic quality or style of art or literature. https://en.wikipedia.org/wiki/Sprezzatura^]