בורסו ד'אסטה, נסיך מטיב לעמו

פלאצו סקיפנויה, חודש מרס מבט כולל
פאלאצו סקיפנויה, חודש מרס מבט כולל, 1467-1470

ספרות ואמנות הרנסנס עוסקות בשליט המטיב עם בני עמו, בעיר האידיאלית, במעלות השלטון הטוב ובמגרעות השלטון הרע!

בעיר פררה מצוי ארמון סקיפנויה ובו מחזור ציורי פרסקו שכוון להביע הערצה לנסיך בורסו ד'אסטה ולשלטונו בעבודות המתארות את 12 חודשי השנה.

משפחת אסטה Este שלטה בפררה החל מהמאה ה-13; הם קיבלו תוקף חוקי לשלטון בה ומונו לנציגי האפיפיור. האמנות בפררה התרכזה בחצר, ואמנים הגיעו אליה לעבוד עבור השליט.
הנסיך הראשון, ליאונלו ד'אסטה (1450-1407) היה בעל טעם מוגדר בספרות; הוא העדיף ספרות עתיקה. הוא היה קרוב להומניסט הנודע גווארינו דה וורונה ולאמנים ואדריכלים כאלברטי ופיזנלו, שהיה האמן האהוב עליו.

אחיו בורסו ד'אסטה (1471-1413) היה זה שהעלה את פררה לשיא גדולתה. בורסו, שלא כליאונלו לא היה הומניסט, אך היה איש רעים להתרועע, בעל מזג נעים, אוהב חיי נוחות וראווה. בורסו נחשב לשליט מטיב בקרב בני עמו. הוא העניק חסות להומניסטים אף שלא ידע לטינית. הוא אהב ואסף ספרים יפים, והפך לפטרון של עושי מיניאטורות. הזמנה חשובה היתה תנ"ך בשני כרכים (1466-1455) שעוטר ע"י תדיאו קריוולי Crivelli עם מספר אמנים נוספים.

תדיאו קריוולי, דף מעוטר מספר התנך של בורסו ד'אסטה.jpg
תדיאו קריוולי, דף מעוטר מספר התנ"ך של בורסו ד'אסטה, 1455 בקירוב

בורסו ד'אסטה האמין באסטרולוגיה. בשנת 1467 ערך שינויים בארמון סקיפנויה (Schifanoia) בפררה לארמון נוספה קומה ראשונה, והמבנה הוסב לארמון מגורים לעונת הקיץ. בכניסה לארמון הוצב שלט בית אסטה עם סמלו האישי של בורסו, החד קרן. האולם המרכזי בארמון כוסה בציורי פרסקו בין השנים 1470-1467 ע"י האמנים קוסימו טורה, פרנצ'סקו דל קוסה, ארקולה דה רוברטי ואחרים. הנושאים בעיטורי האולם המרכזי "חדר החודשים" הם שנים עשר חודשי השנה. הקירות חולקו ל-12 חלקים, וכל אחד מהם חולק לשלושה אזורים; הנושאים המוצגים עוסקים באסטרולוגיה, מיתולוגיה, ובהווי החצר הפררזית.

פלאצו סקיפנויה, חודש מרס, פרט מהחלק התחתון, סצנת ציד. הדוכס עם חצרו.jpg
פלאצו סקיפנויה, חודש מרס, פרט מהחלק התחתון, סצנת ציד. הדוכס עם חצרו, 1467-1470

בציורים מוצג בורסו כשליט מיטיב לנתיניו. מתוארים בהם חיי עיר אידיאלית באותה תקופה. בחלקם העליון של העיטורים מופיעים האלים המיתולוגיים המשתייכים לחודשים השונים. בפנל המרכזי של החודשים מופיע סמל הזודיאק והדקאנים. בפנל התחתון מוצגים אירועים אשר אירעו בחצרו של בורסו.

פלאצו סקיפנויה, חודש מרס, פרט מהאזור התחתון, פמליית הדוכס
פאלאצו סקיפנויה, חודש מרס, פרט מהאזור התחתון, פמליית הדוכס

הדוכס בורסו מופיע בחודשים שנה נוספים.

הדימוי הפותח פרט מחודש אפריל, חלק עליון, גבירות וקבליירים

המתואר לעיל הינו חלק מעבודת המחקר שלי "פטרונות האמנויות באיטליה במאה ה-15 בארבע נסיכויות – אורבינו, פררה, מנטובה, רימיני, יוני 1990.

Images Retrieved from http://www.artecultura.fe.it/159/museo-schifanoia

A-ne-no-me מופע מחול כוריאוגרפית סאלי אן פרידלנד, תיאטרון ענבל

da1d01_49f95109128f463fa092fdd22854d6a6_mv2.png

לפני מספר ימים צפינו במופע מחול A-ne-no-me  בתיאטרון ענבל, מרכז סוזן דלל.    https://www.youtube.com/watch?v=o7bX970q3oo&feature=youtu.be

הכוריאוגרפית סאלי אן פרידלנד השכילה להעלות הצגה אינטנסיבית המערבת את כל החושים – שש רקדניות צעירות המאתגרות את הגוף עד לקצה גבול היכולת. עבודה אינטנסיבית, גופנית, אינטימית, היוצרת תחושה מתעתעת בצופה באלמנטים הכמעט היברידיים שבה – אדם/חרק/חיה, אינטימיות וטכסיות מול ניכור, ואופפת כאמור את כל החושים. העבודה הסיזיפית של הרקדניות מנהלת דיאלוג עם האור המשחק תפקיד משמעותי ביותר בהבניית החלל. מקרן האור בונה תצורות ארכיטקטוניות במרחב ועל הרצפה כאחד; מלבנים, ריבועים המאתגרים את עין הצופה שכן פעולת האור מערפלת לעתים את המתרחש על הבמה, וגורמת לדמויות להיטמע באור, ואף מעניקה רובד נוסף להופעת המחול המרתקת!

פרידלנד מתארת את המחול: Anemone"  באנגלית הוא שמו של פרח הכלנית, אך גם שמו של צמח טורף- שושנת הים (Sea Anemone). הכפילות הזו, של פרח נוי ביבשה וצמח טורף בים היוו השראה לעבודה זו".

כוריאוגרפיה: סלי אן פרידלנד

רקדניות יוצרות:  מאיה ויטלין, מאיה שוורץ, ליהי פאול ,שחר סרי ,קלסי גרינווי ,דנה טרצ'ינה

וידאו ארט: מתן גולן

הפקה: כרמל גוטליב קמחי

מוסיקה: סוסומו יוקוטו, מיהרו קושי, הרומי הוסיני

תלבושות: ענת צפריר

              מנהלת חזרות: יעל ציבולסקי

              מעצב תאורה: נטע קורן

              מנהלת הצגה: רעות שייבה

קליפ מהמופע:  https://www.youtube.com/watch?v=o7bX970q3oo&feature=youtu.be

לינק לאתר:https://www.dancedrama.co.il/

Sally  Ann Friedland photo Inbal Cohen Hamo.jpg
תודה רבה למפיקה  כרמל גוטליב קמחי על החומרים שהעבירה אלי.

עבודת המחול האינטנסיבית של הרקדניות מזכירה לי במאוד את  "הריקוד", עבודתו האייקונית של אנרי (הנרי) מאטיס, הנמצאת בהרמיטאז', סנט פטרסבורג, ונעשתה להזמנתו של פטרון האמנות הרוסי שצ'וקין.

Matissedance.jpg
הנרי מאטיס, "הריקוד", פנל, ש/ב, 1910,  260X391, הרמיטאז'

אני מוצאת קרבה באינטנסיביות העזה בהופעת המחול בדומה לזו ביצירתו של מאטיס, אינטנסיביות הבאה לידי ביטוי בגופניות, בלקיחת הגוף אל מעבר ליכולות הפיזיות שלו, ובמחול שיש בו מן האזכור הבקחנלי, בדומה לזה המופיע בציורו של מאטיס.

בראיון עם העיתונאי Estienne ב-12 באפריל 1909 אמר מאטיס שהוא בעד "אמנות מאוזנת, שלווה, חופשיה מהתלהבות וסטימולציה וזאת ניתן להשיג במינימום אמצעים…" שלושה צבעים עבור פנל "הריקוד הגדול: הכחול תכול של השמים, הוורוד של הגוף, הירוק של הגבעה". מאטיס התייחס לקומפוזיציה "הריקוד" (המומה, NY) אותה השלים בזמן זה ושימשה כסקיצה עבור פנל שהוזמן ע"י שצ'וקין.[1] מעט מוקדם יותר, ב-31 במרץ 1909, האספן המוסקבאי שבבירור ראה את הסקיצה כתב למאטיס: "מיסייה, מצאתי את הפנל שלך "הריקוד" כה נאה עד שהחלטתי לתלות אותו עם הדמויות העירומות בגרם המדרגות שלי. אשמח לרכוש פנל שני בנושא המוזיקה. אנא הודיעני על תשובתך לחברה שלי…"

800px-La_danse_(I)_by_Matisse
הנרי מאטיס, "הריקוד", פנל, ש/ב, 1909,  259.7X390.1, המומה, ניו יורק

מאטיס ביצע את כל העבודה המכינה עבור הפנל בחודשים הראשונים של 1909. זה כולל רישום פחם (מוזיאון לציור ופיסול, גרנובל), רישום בצבעי מים (מוזיאון פושקין, מוסקבה) והסקיצה בשמן שהוזכרה לעיל. הפנל בוצע זמן כה קצר לאחר מכן שכן מאטיס תיאר טבעת של שש דמויות רוקדות ב-1905-6 בציור "שמחת החיים" (אוסף ברנס, מריון, פנסילבניה) והשתמש במוטיב זה עבור הריקוד.

כשהעבודה על הקומפוזיציה היתה בשלבים מתקדמים, מאטיס זנח אחת מהדמויות הנשיות, העצים את הדינאמיקה של הריקוד והגיע לסכמת צבע כה מפתיעה עבור הדמויות עד שהוא עצמו הופתע מההצלחה של כך. הצייר הנס פורמן, אחד מתלמידי האמן מספר שבעת ביקורו בסטודיו של מאטיס באחד הערבים ראה את הקנבס על הרצפה והוא מספר שמאטיס נתן בו מבט וקפץ אחורה בהפתעה מהצבעים הזורחים.

ללא התבוננות ממושכת בדמויות רוקדות מאטיס לא יכול היה להציע ציור זה בדיוק כה מפתיע. בנו פייר מספר שבעודו עובד על היצירה מאטיס נהג לבקר באולם הריקודים של מולן דה לה גאלט, פריז.   G. Duthuit מדווח שבעת שהותו של מאטיס בקויור[2] הוא נהג להתבונן בריקוד הסוער של הדייגים הקטלנים המקומיים. לדעתו של אלפרד בר, האמן גם יכול  היה להיות מושפע מעיטורים המופיעים בכדים היווניים עם ציור הדמות האדומה.

הוורסיה השנייה של "הריקוד" ופנל "המוזיקה" הושלמו ב-1910, הוצגו בסלון הסתיו ועוררו סקנדל. סרגיי שצ'וקין שהיה כה נלהב אודות הסקיצה שינה את דעתו באשר לרכישת היצירה באמתלה שחלק מהדמויות ב"מוזיקה" בוצעו באופן המוני ומביש ובלתי צפוי לשתי נערות שבאו לאחרונה לגור במעונו. מאוחר יותר התרגל שצ'וקין לציורים. "הריקוד" היה תלוי בביתו כשמאטיס ביקר במוסקבה ב-1911. בעיתון המוסקבאי Ranneye Utro ("בוקר מוקדם") נכתב ב-26 בדצמבר אודות הציור על צבעיו הבוערים והריקוד הסוער. רק ב-22 באוגוסט, 1922 שצ'וקין אישר לבסוף את רכישת שני הפנלים.

היצירה הולאמה ב-5.11.1918. היא הוצגה תחילה במוזיאון לאמנות מודרנית מערבית, והועברה ב-1948 להרמיטאז'.

 

Kean, Beverly Whitney, All the Empty Palaces: the Merchant Patrons of Modern Art in pre-revolutionary  Russia, c.1983.

צילומי העבודות של מאטיס נלקחו מ-  PD-US, https://en.wikipedia.org/w/index.php?curid=3523871

על שוצ'קין  במוזיאון לואי ויטון כתבתי בעבר בבלוג זה  –

"אוסף, לא נאות ולא תואם אידיאולוגית" 

https://zivakoort.com/?s=%22%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%A3%2C+%D7%9C%D7%90+%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA+%D7%95%D7%9C%D7%90+%D7%AA%D7%95%D7%90%D7%9D+%D7%90%D7%99%D7%93%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%AA%22++

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] הוורסיה הראשונה ל"ריקוד", 1909 מוצגת כאמור במוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.

[2] קוויור (Collioure) עיירה בדרום צרפת, בגבול הנושק לספרד. עיירת צבעונית זו קסמה למאטיס וחבריו לתנועה הפוביסטית (וגם לפבלו פיקסו ואמנים אחרים) והם הרבו לתאר את המראות שבה בציוריהם.

 

 

הלובר באבו דאבי

resize540x360_e6e652d50e5d6f86c310d3ded7074c8d_bb783aed63c865eb1d7d178756e6819e2000x1333_quality99_o_1atbttcj9ips1nq4b4ngk3pu3o6
Louvre Abu Dhabi  TDIC, Architect Ateliers Jean Nouvel

כאן תוכלו להאזין לראיון בהשתתפותי בתכנית 'גם כן תרבות' בהנחיית גואל פינטו, כאן תרבות,  החל מ1:04:00 (שעה וארבע דקות)

הלובר אבו דאבי הכריז ב-6 בספטמבר על פתיחת דלתותיו לציבור ב-11 בנובמבר, 2017. בשל עיכובים בבניה, חנוכת הבניין שתוכנן ע"י האדריכל הנודע ז'אן נובל – נדחתה מספר פעמים מאז שהוכרז על הפרויקט ב-2007.[1] Agence France-Museums, ארגון גג שנוצר על מנת לפקח על הקמת המוזיאון, נתן למוסד אור ירוק לאחר שעבר את הבדיקות הסופיות באוגוסט השנה.

לרגל הפתיחה יגיע הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון לביקור בן יומיים באבו דאבי. מקרון עשוי להשתמש בהזדמנות זו על מנת לקדם את האג'נדה האנטי-טרוריסטית שלו, שהינה בראש העדיפות של מדיניות החוץ שלו. "אנו הולכים סוף סוף לעזוב את תחום הדמיוני ולגלות לא רק את העיצוב הארכיטקטוני של ז'אן נובל, אלא גם את התוכן של המוזיאון החדש, שנהגה תחת הסכם דו צדדי שאפשר עשייה ייחודית זו", אמר מנהל הלובר   jean-Luc Martinez ל- Art Newspape.

המוזיאון ממוקם במרכז התרבות באי סעדיאת ((Saadiyat Island ששטחו 27 קילומטרים רבועים. הפתיחה החגיגית תהיה מ-11 ועד 15 בנובמבר, ותלווה באירועי תרבות, וביקורים של מנהלי מוזיאונים מרחבי העולם. במקום, בית הקפה ומוזיאון ילדים. התערוכה הראשונה בכותרת From One Louvre To Another הינה באוצרותו של ז'אן לוק מרטינז, מנהל הלובר, פריז, ותפתח   ב-22 בדצמבר. התערוכה תעסוק בהיסטוריה של הלובר בפריז, מראשיתו כמקום מגורי מלכי צרפת והאוסף המלכותי, ועד לפתיחתו כמוזיאון ציבורי.

כמחצית מהעבודות בתצוגה (החלו בתליית העבודות ב-5 בספטמבר) הינן השאלה לזמן ארוך מהלובר ומוזיאונים צרפתיים אחרים, ומחצית נוספת הינה מהאוסף המלכותי של אבו דאבי; 620 יצירות שנרכשו במהלך עשור בעצת הלובר ונשמרו בצרפת. היצירות תוצגנה בין כ-300 פריטים שהינם כבר בהשאלה מ-13 מוסדות צרפתיים למשך עשר השנים הבאות. גלריות המוזיאון, מסודרות באופן כרונולוגי ותמטי כאחד, ומחולקות ל-12 פרקים החל מהתקופה הפרהיסטורית ועד לאמנות עכשווית. עבודות בתצוגה תכלולנה חלק מהרפרזנטציות הפיגורטיביות הראשונות כמו the Bactrian Princess statuette  אשר נוצר במרכז אסיה לקראת סוף המילניום השלישי לפנה"ס; הסרקופגים של הנסיכה המצרית Henuttawy, בתו של פרעה רעמסס ה-2 ואשתו המלכה נפרטיטי; פסלונים מאפריקה; קבוצת פסלים גרקו רומיים ומצריים מהלובר, קבוצה של פסלי שיש המציגים את אפולו והנימפות שהוזמנה ע"י לואי ה-14 עבור הגרוטו בוורסאי, והאוסף של אבו דאבי של עמודים רומיים עתיקים. בנוסף יוצגו עבודות המייצגות את האסלם בצד עבודות של ליאונרדו דה וינצ'י, ז'אק לואי דוד, וינסנט ואן גוך ופול גוגין; עבודה מונומנטלית מידי אי וויווי ועבודה של האמנית האמריקאית ג'ני הולצר, שתוכננה במיוחד עבור המוזיאון. האוסף מייצג מערב ומזרח; פרהיסטוריה ועכשיו; נצרות ואסלם!.

עלות הקמת המוזיאון כמיליארד פאונד, סכום הכולל את בניית המבנה, רכישות, השאלות של יצירות אמנות ושימוש בשמו של הלובר, פריז, שהסכים להשאיל את שמו למוזיאון אבו דאבי החדש לשלושים השנה וששת החודשים הבאים.

"עם נרטיב גלובלי ייחודי וחזון לחקור את תולדות האמנות בקונטקסט רענן, לובר אבו דאבי הינו מקום בו מבקרים יכולים לבוא להבין את התרבויות שלהם ושל אחרים", אמר מנהל המוזיאון Manuel Rabate'. "הארכיטקטורה המהפכנית משלימה ייצוג של אוצרות יוצאי דופן שמייצגים סנפשוט של יצירתיות אנוש, וסוללת את הדרך לדיונים חדשים.

LAD_Louvre_Outreach_Manuel_RabateLO
Manuel Rabaté Abu Dhabi Tourism & Culture Authority. Photo: Erik and Petra  Hesmerg http://theartnewspaper.com/interview/exclusive:-the-first-interview-with-louvre-abu-dhabi's-french-director

מבנה הלובר החדש באבו דאבי משלב בין תפיסות העונות לאסתטיקה בת זמננו בצד מתן כבוד למסורת ולמקום בו הוא ממוקם. במבט על נראות גלריות המוזיאון באנלוגיה לכפר ערבי המונח על פלגי מים. מעל לחללי המבנה מונחת כיפה שמשקלה 7,700 טון. הכיפה מורכבת מ-8,000 מוטיבים המושפעים מאלמנטים ערביים/מוסלמיים.

מוזיאון זאיד[2] הלאומי להיסטוריה ולמורשת המקומית, האמור להיפתח בעוד כשנה, מקום בסיוע המוזיאון הבריטי,] לונדון ובתכנונו של האדריכל הבריטי נורמן פוסטר; בנוסף עומד להיפתח סניף גדול ביותר של מוזיאון הגוגנהיים, בעיצוב של פרנק גרי, האדריכל היהודי אמריקאי.[3] כמו כן יפתח מרכז לאמנויות הבמה בתכנון משרד האדריכלים זאהה חדיד, ומוזיאון ימי בתכנון האדריכל היפני טדאו אנדו.

יש לציין שלפרויקטים אלו מטרות חיוביות – למתג את המזרח התיכון באופן חיובי, בעידן של טרור, מיתוג שמשמעותו שיפור תדמית בעיני המערב. ברם תכנון המבנים ע"י מגה אדריכלים, עלות הבניה הגבוהה ביותר, וטענות לניצול הפועלים הזרים עולים כקול אחר המדבר על קולוניאליזם ואימפריאליזם תרבותי. על כך בפוסט אחר.

כאן תוכלו להאזין לראיון בהשתתפותי בתכנית 'גם כן תרבות' בהנחיית גואל פינטו, כאן תרבות,  החל מ1:04:00 (שעה וארבע דקות)

Noce, V. (2017, September 6). Re: Diary louvre Abu Dhabi to Open on November 11. Retrieved from http://theartnewspaper.com/news/louvre-abu-dhabi-to-open

[1] החוזה שנחתם ב-2007 בין הלובר לנסיכות אבו דאבי, עמד על 10 ביליון יורו

[2] זאיד הינו אביו של השיח ח'ליפה, שליט אבו דאבי.

[3] שיח ח'ליפה בן זאיד  פנה ב-2005 לתומס קרנס, מנהל הגוגנהיים דאז, באשר להקמת שלוחה חדשה של המוזיאון באבו דאבי.

האפיפיור פרנציסקוס שואף לחזור לתהילת העבר! האמצעי- אמנות!

pope_francis_1050x700
Pope Francis at the Sistine Chapel  via The Pope's Instagram

פטרונים הם אנשים הנושאים באחריות אישית או קולקטיבית ליצירות אמנות. עיקר הגדרת הפטרון בתמיכתו ובעידודו של אדם או מוסד כלשהו ליצור עבודת אמנות.[1]

לעתים פעלו פטרונים שונים בתפקידים חופפים, ולא פעם לקחו חלק בפטרונות משותפת של גילדות או מוסדות אזרחיים ואף פעלו באופן ציבורי פרטי כפטרונים של הכנסיה, נסיכויות או הבורגנות הגבוהה.

ספרות הרנסנס דנה רבות ביחסי פטרון-אמן הן בחברות החצרוניות (בתיאוריהם של אריוסטו Ariosto וקסטיליונה Castiglione והן בחברות האריסטוקרטיות פחות (למשל בתיאוריהם של בוקצ'יו Boccaccio ומקיוואלי Macchiavelli.

באחד ממכתביו האחרונים לפרנצ'סקו דה קררה אדון פדובה מעלה פטררקה את דמות הנסיך האידיאלי בעיניו: גישה המוצאת הד גם בדמות "הנסיך" של מקיוואלי. "הנסיך" של פטררקה ממונה על הכול: החל בבניית ארמונות ציבור וכנסיות וכלה במפעלים קטני-ממדים. עליו להקים בתי-חולים ובתי-מחה ליתומים, להעניק הגנה ולספק חברה למשכילים נבחרים וכל זאת על מנת לזכות בתהילת עולם.[2]

צבירת הכוח המחודשת של האפיפיורים בוותיקן, החלה בשנת 1420, כשהאפיפיור מרטין ה-5 העביר בחזרה את הכס האפיפיורי לרומא, וכך גם התחדשה פטרונות האמנות והארכיטקטורה של האפיפיורים פול ה-2, סיקסטוס ה-4 והפטרונות המדוברת והמתוקשרת בין האפיפיור יוליוס ה-2 לבין אמנים כרפאל, מיכאלאנג'לו, ואחרים.

מכאן שרצונו של האפיפיור פרנציסקוס לחזור להוד וההדר של האפיפיורות בתקופת הרנסנס, אינו מתמיה כלל. מסמך שפורסם לאחרונה ומתבסס על ספרו מ-2015 של האפיפיור פרנציסקוס My Idea of Art מאיר את הדרכים והאופן שבהם האפיפיור פרנסיס מקווה לחזור להדר והפאר של איטליה הרנסנסית וזאת על ידי שימוש באמנות עכשווית ככלי אוונגליסטי. פרנציסקוס שנבחר כאפיפיור ה-266 של הכנסייה הרומית קתולית, מגדיר מחדש את האפיפיורות בדרכים ייחודיות.

מספר חודשים לאחר הכתרתו של האפיפיור פרנציסקוס, Roland Flamini  התייחס לגישתו של האפיפיור למשרה שלו ולאימז' המשתנה של הכנסייה הקתולית. פלמיני החל בכך שציין אחדות מהדרכים הרבות והקטנות שהאפיפיור בחר לשבור באופן מיידי את המסורת, כולל החלטתו לא לנעול את הנעליים האדומות (ובמקום זאת שמר על נעליו השחורות), דחה את השכמייה האדומה או mozetta, ובחר ללבוש את צלב הברזל שלו במקום לשדרג לאחד מזהב שהוצע לו. פלמיני מסביר, "הבחירות של המלתחה של האפיפיור היו בדיוק ההתחלה של מה שהפך להמשכיות של שינויים אמיצים שהוא עשה בנוגע לדפוסים מקובלים בהתנהגות אפיפיורית". שבירה נוספת של מסורת מתייחסת להחלטתו להשאר בבית ההארחה Domus Santae Marthae, במקום לעבור לדירות האפיפיוריות הגדולות והמלכותיות יותר בארמון האפוסטלי. הוא גם בחר לאכול את "מרבית הארוחות שלו בחדר האוכל של המלון יחד עם אורחים אחרים".

התנהגות זו זוכה לאישור גם בשל בחירת השם שלו, עפ"י פרנצ'סקו הקדוש מאסיסי", קדוש הידוע באנושיות ובפשטות שלו, ובדאגתו לעניים". פלמיני כותב, "בתקופת זמן קצרה להפליא, האפיפיור הישועי הראשון הגדיר את עצמו באמצעות מסר פשוט של התחדשות רוחנית וזאת ע"י דאגה לעניים ומשוללי אזרחות".

franc02.jpg
Giotto, Legend of St Francis: St. Francis Giving his Mantle to a Poor Man, 1297-1299, Fresco Upper Church, San Francesco, Assisi

בשל הצניעות והפשטות שלו, רבים תהו באשר לאמצעי ההבטחה של "האוצרות האמנותיים" של הוותיקן תחת האפיפיור החדש. פלמיני תיאר איך הוותיקן דואג לנכסים יקרי הערך, ומה עושה האפיפיור. ונראה שלאחר ארבע שנים בהנהגתו של האפיפיור פרנציסקוס, האמנות מוערכת ומכובדת, אין דאגה שימכרו אותה או שתיתפס כאיוולת. בראיון של האב Antonio Spadaro מ-2013 הם שוחחו על "אהבת האמנות של האפיפיור פרנציסקוס, והאפיפיור מנה יצירות ספציפיות בספרות, מוזיקה, ציורים וסרטים, שעזרו לעצב אותו והשרו עליו השראה : היצירות של קרווג'יו, "הקריאה לסט. מתיו", ושל מרק שגאל, "הצליבה הלבנה", יצירות מוזיקליות משל פוצ'יני, טורנדוט, מוצרט ובטהובן, ואת "הפסיון" של באך, וכן את דוסטוייבסקי ו- Hôlderlin וסרטיו של פליני, לה סטרדה La Strada ורומא Rome. [3]

 

 

[1] הציטוטים שלעיל הם חלק מעבודת המסטר שלי בנושא פטרונות בארבע נסיכויות באיטליה במאה ה-15 בהנחייתו של פרופ' אברהם רונן, החוג לתולדות האמנות, יוני 1990                                                                                                                                                              D.S. Chambers, Patrons and Artists in the Italian Renaissance, London, 1970 pp. xxii-xxxv.

[2] Macchiaveli, Il Principe, Operette storiche e Politiche, Verona, 1950, p.51

[3]  Caldwell, Ellen c.(2017, August 6). Re: How Pope Francis will Redefine Art at the Vatican.  Retrieved from https://daily.jstor.org/how-pope-francis-will-redefine-art-at-the-vatican/

 

מחברות הסקיצות של ליאונרדו דה וינצ'י אוֹן לַיְן

מחברות הסקיצות של ליאונרדו מעניקות מבט קסום אל תהליכי החשיבה שלו. לפני מספר שנים הספרייה הבריטית פרסמה את האוסף שלה אוֹן לַיְן.

השרבוטים והרישומים של ליאונרדו דה וינצ'י הינם כעת עדות חיה ומתמדת לאמן בעל שאר רוח. הם מקיפים את כל תחומי העניין וההתנסויות של אוטודידקט רב כישורים זה, ממתמטיקה ועד למכונות מתעופפות. לאחרונה, הספרייה הבריטית בלונדון סרקה את כתבי היד של ליאונרדו, ומאפשרת לכל החפץ לחקור מסמך נפלא זה על מסך המחשב – בבית, בבית קפה, בכל מקום. זה בנוסף לדברים נוספים שמוצעים.

Leonardo-da-Vincis-notebo-008
 Leonardo da Vinci's jottings and drawings. Photograph: 11861/The British Library

האם ליאונרדו היה מאשר זאת? אנו חושבים עליו כעל טכנופיל – מעצב ומתכנן אין סוף דברים – אך כשזה הגיע לפרסום, ליאונרדו היה שמרן.  הדפוס הומצא בגרמניה בשלהי המאה ה-15 ולליאונרדו היו ספרים מודפסים רבים – אך הוא לא עשה מאמץ כלשהו להדפסת מחברות הסקיצות שלו. למה? האם נקט בחשאיות, או שפשוט המתין לרגע הנכון, רגע שאף פעם לא הגיע?

במקום זאת הכתבים והרישומים שלו השתמרו ושרדו כהערות, שהוא השאיר לתלמידו הנאמן פרנצ'סקו מלצי. חלק מאלה היו ספרים כרוכים קטנים – למוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון יש אחד כזה בתצוגת קבע – בעוד שאחרים היו בעלי דפים גדולים יותר ונכרכו או נאספו לאחר מותו של ליאונרדו. בזמנו, אלבומים וספרונים אלה נמכרו לאספנים עשירים מבתי מלוכה, האצולה והבורגנות הגבוהה ברחבי העולם (אף שמרביתם הינם באירופה): מהאוסף הגדול של רישומים ומחקרים המדעיים  בספריה המלכותית, וינדזור, ועד לספר ההערות על מעופן של ציפורים בטורינו.

Melzi_Leonardo.jpg
Francesco Melzi, Portrait of Leonardo da Vinci, 16th century

המחברת בספרייה הבריטית, אחד מהאוספים שלאחר מותו של ליאונרדו נמכרו לאספנים, הובאה כנראה לבריטניה ע"י ארל מארונדל אוהב האמנות, חבר קרוב של צ'רלס ה-I שניצל ממוות במלחמת האזרחים. בפורטרט שלו מידי רובנס הוא נראה דרוך, מבריק ומעט רציני. ארונדל שכר את שירותיו שלWenceslas Hollar  להעתיק אחדים מרישומיו של ליאונרדו באחד המאמצים הראשונים להדפיס את עבודותיו.

האוסף שארונדל יבא לבריטניה ושהינו כעת מקוון הינו חגיגה נפלאה של מילים ואימז'ים. הוא מכסה שנים רבות מחייו של ליאונרדו ואת הטווח המפעים של החשיבה שלו בעודו נע מבעיות של מכניקה לרשימות קניה. אלה הינם אכן הערות עבודה, לא מנוסקריפט שהוכן לפרסום, וליאונרדו לא היסס להוסיף תזכורת אישית או ממו פרקטי בדיוק במחצית הדף של מחקרים מתמטיים.

-fronts-N-2968-00-000029-WZ-PYR
Peter Paul Rubens, Portrait of Thomas Howard, 2nd Earl of Arundel
1629-30  http://www.nationalgallery.org.uk/paintings/peter-paul-rubens-portrait-of-thomas-howard-2nd-earl-of-arundel

ניתן ללמוד רבות אודות החשיבה של ליאונרדו דרך מחברות ההערות שלו. האוסף הדיגיטלי של הספרייה הבריטית הינו בדיוק צעד אחד קדימה בתהליך שהותחל במאה ה-19 כש-JP Richter תיאר ותרגם מבחר ניכר ממה שהוא כינה the literary works of Leonardo da Vince. מאז פקסימיליות ותרגומים רבם פורסמו.

אך אם רוצים להבין את הרעיונות של ליאונרדו, מקום טוב להתחיל בו הינו the OUP edition   שנבחר ע"י אירמה ריכטר ועודכן ע"י תרזה וולס. וגם העבודות של מרטין קמפ מציעות מבחר ואזי הדרך קלה יותר להבנת ים המילים והאימז'ים בספריה הלאומית.

Jones, J.(2013, February 12). Re: Leonardo da Vinci's notebooks are beautiful works of art in themselves. Retrieved from https://www.theguardian.com/artanddesign/jonathanjonesblog/2013/feb/12/leonardo-da-vinci-notebooks-art

הירסט ממשיך להכעיס בתערוכה שלו בביאנלה בוונציה

download.jpg
Brass Nigerian Ife Heads. Image via the British Museum.

התערוכה העיקרית הראשונה של דמיאן הירסט מזה עשור המוצגת בביאנלה בוונציה, ממשיכה כרגיל בעבודות של הירסט למשוך קהלים עצומים ובו בזמן לעורר סערות וזעם. * אנא ראו לעיל.

הטענות הן על ניכוס תרבותי באחד מהפסלים של הירסט, המשעתקת עבודה ניגרית מהמאה ה-14 בלא קונטקסט היסטורי נאות. מוחים בנדון טוענים שהצעירים בבריטניה יטעו לחשוב על עבודה ניגרית זו כעבודה מידי הירסט.

הפסל של הירסט הינו אחד מיצירות שהאמן פיזר בפלצו גראסי ובפונטה דלה דוגנה כחלק מתערוכה העוסקת בפיקציה באשר לאוצרות שנשלו מספינה טורקית שטבעה בים. אך לראש Yoruba המצוי בלב העבודה של תערוכתו של הירסט יש היסטוריה ממשית, שכן הפסל הניגרי נמצא בעיר Ife בשעת 1939 בתקופת השלטון הבריטי שם. הפסל המקורי כונה בשם "Ori Olokun", במחווה לאל Olokun, האל של השפע העצום ושל קרקעית האוקיינוס. לחפץ מקודש זה יש חשיבות מיוחדת לאנשי ה-Yoruba, שכן "הוא מגשר ומאפשר לאלה החיים ליצור קשר עם האבות הקדומים שלהם", כתב Laolu Senbanjo, אמן ניגרי היושב בניו יורק.

ועם זאת, כמו חפצי פולחן מקודשים רבים אחרים, ראש פיסולי זה נלקח מניגריה ומוחזק כעת במוזיאון הבריטי בלונדון. על אף לובי וקריאה ציבורית להחזיר חלק מפסלים אלה, השלטון הבריטי מסרב עד כה לכך.

Senbanjo טוען שבאמצעות ניכוס ותיאור מחדש של הראש, הירסט מספר לנו סיפור בדיוני שמטשטש את המורשת הקולוניאליסטית הבריטית ואת המקור האמתי של פסל זה. הירסט יצר תיאורים היסטוריים אחרים בתערוכה שלו, כולל ראש מדוזה וספינקס.

download
Via @victorsozaboy on Instagram.
download (1)
The Ife Head, ca. 14th-15th Century. Head representing ruler (with elaborate head-dress) made of brass. Image via the British Museum. 

Meiselman, J.(2017, May 12). Re: Damien Hirst Show Sparks Accusations of Cultural Appropriation. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-damien-hirst-sparks-accusations-cultural-appropriation

 

בעבודת המחקר שלי שעסקה בחדרי מוזרויות וחדרי פלאות בעת המודרני, התייחסתי בין השאר לדמיאן הירסט, שמתחילת דרכו מנכס להנאתו מוטיבים שונים (ולא רק הוא!). הכריש המשומר שלו בפורמלין למשל, שאול מתצוגות של אוספים של רוקחים ומדענים בחדרי מוזרויות בערים כפיזה באיטליה בין המאות 15-16 ולאחר מכן באוספים של אנשי אצולה, כמורה ועוד וזאת קודם להקמת המוזיאונים.

יש לזכור שההגדרה האנציקלופדית של פליניוס הזקן שכל דבר בטבע מהדמיוני, לאקזוטי, לפשוט, שווה אזכור, עמדה בבסיס האוספים בחדרי הפלאות (שלהי מאה 15-מאה 18), בצד שימור ידע והפצת דוקטרינת תעמולה של הפטרון שברשותו חפצים נדירים כל כך. המטרה היתה ליצר מודל של טבע אוניברסלי, מיקרוקוסמוס בבעלות פרטית ובעל נגישות מוגבלת. בין האוספים ניתן היה למצוא: אבנים, מינרלים, תבלינים, מתכות, פוחלצים ועוד. האספנות הפכה לפעילות של בחירה בקרב האליטה החברתית והמלומדת, ברכישת ידע אודות האובייקטים, ודרך הצגתם, מהדמיוני לאקזוטי, לפשוט.

ואפרופו אפריקה – אי אפשר לא להזכיר את ההתייחסויות הרבות של פיקסו ומאטיס ואמנים מתנועת הגשר כקירשנר (קירכנר) בעשורים הראשונים של המאה ה-20, שהתייחסו בעבודות שלהם לכך. ועל כך אולי בפוסט אחר.

סנדרו בוטיצלי "הפרימוורה", 1482, האופיצ'י

תודה על האיחולים, נהוג שביום ההולדת האישי, מאחלים לכל המאחלות והמאחלים הרבה טוב!  בחרתי ביצירה אחת מני רבות האהובה עלי! הפרימוורה של סנדרו בוטיצלי, שיש בה שילוב של תמות, התייחסויות, והעדפות בחיי הפרטיים והמקצועיים כאחד!  – ויטה אקטיבה Vita Activa וויטה קונטפלטיבה Vita Contemplativa ברוח הניאופלטוניזם של הרנסנס. יצירה המשלבת אמנות, היסטוריה פיורנטינית, פטרונות של המדיצ'י ופילוסופיה של הרנסנס והבארוק האהבות המוקדמות שלי, בצד אהבה לאמנות מודרנית ועכשווית. דמויות המסמלות אהבה, שמחת חיים, חן וחסד, וכמובן את ונוס האלה המסמלת את מזל שור ואת מרקורי המסמל את תאומים, האופק שלי. מי יתן ותדענה ותדעו כולכן/ם נחת וטוב בחייכם, תודה על כל האיחולים המרגשים! זיוה

botticelli-primavera

ב"פרימוורה" מתוארת סצינה מיתולוגית הנקראת ומפורשת מימין לשמאל; אנו מתחילים בדמות המייצגת את זפירוס, רוח המערב. הרודף אחרי הנימפה כלוריס, המשליכה  פרחים מפיה. כלוריס בתמורה מועתקת לפלורה, הדמות השלישית שמלבושה מפואר עם מוטיבים של פרחים. פלורה מחזיקה את שמלתה ו"מערסלת" פרחים בין הקפלים; היא מפזרת פרחים אלה בכל, בעיקר בכיוונה של ונוס, אלת האהבה שתופסת את מרכז הציור. לימינה של ונוס מופיעות שלושת הגרציות (עלמות החן), בנות לווייתה הקבועות על פי רוב. קופידון, תוצר האיחוד בין ונוס ומרקורי, העומד בשמאל הקיצוני מעופף מעל אמו בעודו מכוון את חץ האש שלו כלפי אחת מהגרציות. סצינה זו מתקיימת בגן פורח מלא בפרחים שונים ומוצל בעצי תפוז ברקע.

"הפרימוורה" היתה הנושא של כתבים וחוקרים רבים. חוקרי אמנות שתרמו להבנת התוכנית האיקונוגרפית המורכבת מאוד של כך, ביארו בד"כ עבודה זו בקונטקסט של הניאופלטוניזם ששלט על הפילוסופיה של חוגי המדיצ'י. בוטיצ'לי עבד עבור המדיצ'י והיה בן חסותם ונהנה מלווייתם של ההומניסטים הפלורנטינים המבריקים ביותר, המומחים והמשוררים שלורנצו המפואר הקיף עצמו בהם, כולל מרסיליו פיצ'ינו, הסנגור והמפיץ הגדול של הניאופלטוניזם. למעשה, גומבריך הציע שפיצ'ינו עצמו היה אחראי לתוכנית "הפרימוורה".

חוקרים מאמינים שהיצירה הוזמנה לרגל נשואי לורנצו די פיירפרנצ'סקו דאי מדיצ'י לסמירמידה ד'אפיאני Semiramide d`Appiani במאי 1482.