ליאור גריידי, "גוף זר", P8 גלריה לאמנות עכשווית, הפטיש 1, תל אביב, אוצרת רווית הררי, עד 16.3.2019

IMG_20190304_184722

בחלל הגלריה P8 מוצגת תערוכת היחיד "גוף זר", של ליאור גריידי, בעבודות שיש בהן מן הצמצום  ומן הגודש. מספרן של העבודות מצומצם ויש בהן הדהוד לתפיסה המינימליסטית האופפת את התערוכה. הן עשויות במגוון מדיה. רקמה בצד רדי מייד, צביעה בצד פעולת המכחול והיד באופן המזכיר את מתודת העבודה של ג'קסון פולוק. חופת פלסטיק בצד מסגרות בהן מוצגת פנינה; מעין מיצב המורכב מסך הכל חלקיו הניתנים לצפייה כעבודות העומדות בפני עצמן, וניתנות בו בזמן לקריאה כמכלול.

IMG_20190304_184652

את העין "לוכדת" העבודה העשויה במעין ח' מהופכת לצופה, המוצגת במרכז הגלריה ויש בה מן ההתכתבות עם הלובן מחד ועם שחור האספלט מאידך. דפנות העבודה חופו באריחי חרסינה אמיתיים המהדהדים במידותיהם ובמראם לציורי החרסינה שעל הקיר. האספלט המצפה את המשטח העליון של העבודה במעין ח' מתקשר לעמל כפיים, לסלילת כבישים. זליגת הזפת המכתימה את האריחים הבוהקים בלובנם מתכתבת עם ה-action painting של ג'קסון פולוק. נוצר דיאלוג מעניין בעבודה שצורתה מעין ח', והמשטח העליון שלה אמור לקרוא לצופה לשבת עליו, אף שאולי יתלכלך מציפוי האספלט המכתים את המשטח, מה גם שפני העבודה הפונות אל הצופה חסומות כאינן מאפשרת כניסה וחדירה. וכך ניגודים מתקיימים להם בתערוכה: לבן-שחור, נקי-מלוכלך,. טהור-בזוי, מיצב-ציור, art & craft.

בקיר הגלריה, מול הכניסה, עבודה מחופה במה שנראה במבט מרחוק כאריחי חרסינה לבנים, המזוהים עם חיפויי קירות בחדרי רחצה. במבט מקרוב, ניכר תעתוע העין; אוסף בדי ציור קטנים, במידות זהות למידות אריחי החרסינה הנפוצים. בדים אלה נצבעו בשכבות רבות של צבעי שמן בגוון לבן-שנהב, ועומדים בפני עצמם כציורים לכל דבר. בהצצה לשולי הריבועים ניתן להתחקות אחר סיכות השדכן המאגד ומותח את הבד. ריבועים אלה מאזכרים את העבודות של רוברט ריימן האמריקאי, מחלוצי הציור המינימליסטי, המזוהה בעבודות בשכבות בצבע לבן. ריימן עסק בסוגיות הקשורות למהות האמנות ולנשגב. בעבודותיו ישנו לעתים ביטול מרכיבי היצירה – צבע ותוכן. ברם גריידי אף שצובע את משטחי הקנבס הקטנים בשכבות צבע לבן, אינו מבקש לעסוק בנשגב, אלא להתייחס לפעולות פרוזאיות גרידא – לכלוך והתנקות.

IMG_20190304_184705.jpg

IMG_20190304_184713.jpgרווית הררי האוצרת כותבת: "גוף זר' יוצרת מיצב תלוי מקום המורכב מאוסף ייצוגים של חומרים ואובייקטים מעולם הרחצה, הניקיון, ההיטהרות והגוף".

על קיר נוסף נבנתה מעין חופה מעוגלת עשויה מווילון ניילון שקוף ורקום, ומאזכרת במידותיה תא רחצה או תא מדידה – מרחב המיועד לגוף עירום? הגוף הנוכח – נעדר, של מי? האמן? הצופה? על החופה מופיעה רקמה שיש בה מן הקדושה, ויש בה מן הקרבה והריחוק לתא רחצה, גוף עירום, בזות וטוהרה כאחד.

IMG_20190304_184558.jpg

IMG_20190304_184604.jpg

עבודה נוספת – שתי מסגרות רבועות שבמרכזה של כל אחת מהן, על המצע מוצמדת פנינה. בוהק הפנינה, מקבל ממד קסום במעין צורת שני פנסים שונים בעוצמתם ובסוגם, המאגפים את הפנינה משני צדיה, מאתגרים את עין הצופה המדמה לראות עבודת ציור; אף שמדובר בצל שנדמה לציור, הנוצר בשל משחק האור מעל, האור כחומר. הפנינה המסמלת בנצרות את תומתה של מריה, מאזכרת לצופים את "נערה עם עגיל פנינה" של ורמיר,שביצירה שלו אין פנינה אלא השתקפות האור ויכולת ציורית, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר!

ולבסוף המילה הרקומה- התכתבות עם האמנות המושגית אך גם עם פסוקים המוכרים למי שגדל בבית דתי/מסורתי; מודה – בחרתי במילה זו. שניתן להמשיכה כמובן בפסוק מתפילת "השחרית"  מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם.

IMG_20190304_184642.jpg

52358898_10217134166093897_5709116743138410496_n.jpgתודה לאוצרת על הטקסט, תודה לליאור על המפגש

לאה ניקל פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטיים

IMG_1073

גלריה שלוש, תל אביב אוצרת מירה חנן אבגר  22.3.2018-5.5.2018

"אני לא יכולה לכסות את הבד עד הסוף בכתם כהה לגמרי", אמרה לאה ניקל בריאיון, "…זה חונק אותי…אני תמיד משאירה… איזו קרן אור". "הציור בשבילי הוא ממשות שיש בה נשמה וזרימה וחיים…".

במלאת מאה שנה להולדתה של לאה ניקל מוצגת התערוכה "פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטיים" בגלריה שלוש. התערוכה מוצגת בחלל המואר והיפהפה של הגלריה המשמש כמעין "נזר" לציוריה היפהפיים של ניקל המוצגים בשתיים מקומות הגלריה.  ניקל, לקחה חלק בניסוח הציור המופשט המקומי, ומשויכת לציור "המופשט הלירי" המעמיד את הביטוי האקספרסיבי של האמן במרכז. ציוריה מתארים נופים פנימיים, השואלים השראה ממראות וזיכרונות פרטיים כשם שמזיכרונות קולקטיביים, ואפופים בתחושה של מקצבים אנרגטיים.

אמנותה של ניקל שהינה מופשטת במהותה, מתרכזת באוטונומיה של יצירת האמנות: בביטוי של ערכים אמנותיים – צבע, קו, צורה, מרקם, קומפוזיציה. המחווה הציורית המתרחשת על גבי מצע הציור קשורה לפעילות כגון התזה, מריחה, גירוד, משיכת מכחול, שרבוט, צבעים שקופים ואטומים,  ועוד בהשראת תנועות האקספרסיוניזם המופשט בארה"ב והארט אינפורמל[1] באירופה. אל הציור בכלל ואל הצייר חיים גליקסברג, המורה שלה, הגיעה לאה ניקל בהיותה נערה בת 17.

ניקל חיה בפריס אחת עשרה שנה (1950-1961). "אני אסירת תודה לפאריס", אמרה לאה ניקל, "פאריס נתנה לי את הבסיס, את השלד, הראתה לי את הדרך שם ורק שם, היא הדגישה, למדה "לצאת לעבודה מדי בוקר כמו פועל שהולך יום יום בבגדי העבודה שלו לבית החרושת".

בתחילתה של תקופה זו, ההתבוננות היא על הבד המלא והממוסגר במעין מבט מן הפנים אל החוץ. בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת לאחר אירוע שעברה, המבט נאחז בכתם, בטקסטורה טעונה; אך עם הזמן המבט נפתח לחירות מוחלטת בעבודה. בהמשך חודר המבט המדיטטיבי שיש בו מן האזכור לקליגרפיה היפנית.

1

השימוש בטקסט מופיע כהתנסות ראשונית כבר בראשית דרכה האמנותית בשנות ה-50, בתקופת מגוריה בפריס. בציור מחווה לידידה האמן ההולנדי "טק" מתקופה זו, הוסיפה לצד דיוקנו את שמו באותיות לועזיות. בשנות ה-70, השנים בהן צויר ציור זה, חזרה ניקל ביתר שאת לעשות שימוש בטקסט בציוריה באופן שלכאורה אינו תואם את אופייה הלא רשמי של יצירתה המופשטת המבקשת להיות מעין "כתב נפש" .

במהלך שנות ה-70, ניקל חיה מספר שנים בניו יורק. ניו יורק של שנים אלו היתה מרכז אמנותי חדשני, ניסיוני ופורץ גבולות והיוותה מוקד עליה לרגל לאמנים מכל הסוגים: אמנים קונספטואליים, ציירי פעולה, משוררים, נגני ג'ז, ועוד, שהשפיעו והושפעו זה מתחומו של זה. יצירה זו של ניקל ספוגה באווירת העיר: ברעשים, באנרגיה ובחשמל של הסביבה הניו יורקית האורבנית. בארה"ב, חזרה ניקל וגילתה את הכוח והאפשרויות הגלומות במילה הכתובה ומשחק המילים בציור עצמו.

משנות השמונים ואילך מופיעים בציור המופשט של ניקל מרכיבים מובנים, פיסוליים, קוויים, רישומיים. כבר מההתבוננות בעבודותיה הפיגורטיביות המוקדמות של ניקל ניתן להבחין בחוש שהיה לה למבנה, שלא אבד גם כשהציור שלה הפך למופשט.

FullSizeRender.jpg

לאה ניקל: פרפר שחור, 1994

שם התערוכה נובע מדימוי הפרפר  השחור. ברצוני להתייחס כאן ליצירה של לאה ניקל, פרפר שחור, 1994. ניקל נמנעה באופן עקבי וכמעט פנאטי מלספק פרשנות או בדל מפתח לעבודתה, "שכל אחד יבין מה שהוא רוצה", נהגה להפטיר. מאותה הסיבה נמנעה גם ממתן שמות מסגירים לציוריה, כאילו ביקשה לגונן על קסמם של הדברים שאין להם מובן סופי. רק כאשר מוטיב צורני מזוהה התעקש להופיע בציורה, כתבה האוצרת נעמי אביב, והכתירה אותו בשמו. זהו דינו של הפרפר השחור.

הפרפר בגלגוליו השונים, כחרק או כגולם, שב ומופיע ביצירתה של ניקל מראשיתה. הוא לעולם אינו מבוסס על הסתכלות, הוא תמיד מומצא ומתפתח בדרך מופשטת באמצעות כתמים המרחפים בחלל התמונה, משל למהלך היצירה: לחופש, לתנועה בחלל ולמקצב משיכות הצבע על הבד הלבן. הציור של ניקל התהווה מתוך הרצון לחופש, לשחרור גופני ומנטלי, ומנגד מתוך הכורח התמידי להתייצב מול הבד הריק שגודלו, צבעו הלבן, והיותו מתוח על מסגרת הפכו אותו לנקודת ההתחלה. "הוא כבר אובייקט, הוא כבר קיים" אמרה, "ראשית כל אני מלכלכת אותו בצבע…".

מתוך ההתמודדות המתמדת עם הגבולות הנתונים של הבד, רבים מן השטחים הצבעוניים בציוריה של ניקל מגיעים עד גבול התמונה ונעצרים בשוליה. הכאוס המדומה שבמריחות החופשיות בציוריה, הופך באופן זה לקומפוזיציה המאורגנת תחת סדר מסוים, ובמקרה של הפרפר השחור, לקומפוזיציה מאורגנת להפליא: הפרפר נמצא במרכז הבד, שחור על גבי צהוב, כהה על גבי בהיר. כמו פרפר שסובב את האור: השחור כמו מסמל את התנועה והצהוב את החלל המואר.

בריאיון עמה סיפרה ניקל כי אחרי שציירה את הציור גילתה את הפרפרים בשיריה של זלדה ובפרט את השיר "פרפר שחור". ניקל שהאמינה בכך שקיים זיכרון קולקטיבי בלתי אמצעי המשותף לאמנים מתחומים וממקומות שונים, התרגשה מהגילוי.

"פתאום חדר אל האולם

פליט אפל מגיהינום

פרפר שחור"

 

כתבה זלדה, ואילו הפרפר של ניקל, לעתים פליט אפל בדמות גולם כלוא ואטום אך גם משל לחופש, לתנועה בחלל ולחדווה שביצירה.

לצבע השחור ביצירתה של לאה ניקל שימושים שונים לאורך השנים: לעתים הוא משמש להדגשת הצבעוניות, לעתים הוא מופיע ככתם – ספק דימוי ספק צל, ולעתים כקו – מעין כתב יד אישי שמשקף את תנודות הנפש, ובעבודה זו הוא מופיע כמסך כבד המכסה ציור צבעוני אחר ובאותה העת מגלה את שרידיו. משיכות המכחול האינטנסיביות המונחות זו על גבי זו בעוביים שונים, התבליט והחריטה, הופכים את משטח הציור לפני שטח טופוגרפיים ויוצרים מעין טקסטורה מבעבעת המסתירה ומגלה באותה העת את הביוגרפיה של הבד.

לאה ניקל "פועלת עבודה", נהגה להשכים מדי בוקר לעבודה; בשיחה עם נעה תרשיש אמרה: "לא מחכה למוזות ולא ממתינה להשראה, כי "תוך כדי עבודה קורים דברים, עולה נושא, נוצר דימוי, משתנה חלל… אני רוצה ואני צריכה להפתיע את עצמי עם צבע, עם כתם או קו, עם רעיון…".

IMG_1079

תודה למירה חנן אבגר

חומרי הפוסט נלקחו – מטקסט התערוכה לאה ניקל במלאת 100 שנים להולדתה פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטסיים, גלריה שלוש

לאה ניקל – שנות פריס 1961-1950, מוזיאון מאנה-כץ, אביב-קיץ 2004

לאה ניקל-המוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן, קטלוג מס' 4

"עבודות – נייר" – לאה ניקל, סורין הלר

לאה ניקל וחן שיש, במרחק שחור, מוזיאון אשדוד

 

[1] ארט אינפורמל Art informel הינו מינוח צרפתי המתאר מגוון גישות לציור מופשט בעשורים 1940 ו-1950 שיש לו מתודולוגיה אימפרוביזורית וטכניקה שיש בה מן המחווה http://www.tate.org.uk/art/art-terms/a/art-informel