אינגה פונר קוקוס, 'נפל דבר', אוצרת: דר' סמדר שפי. בית ביאליק. הקומה השנייה, תל אביב, פתיחה מחודשת 20.9.2019 עד 14.12.2019

IMG_20190920_113132

בבית ביאליק מוצגת התערוכה 'נפל דבר' של האמנית אינגה פונר קוקוס. תערוכה מרגשת בטיבה. מודה! ארכיונים, אמנות ארכיונית ואמנות טובה! יקרים לי, מאתגרים ומעניינים אותי. ארכיונים מטבעם דורשים עיון ואורך רוח ומערבים סוגיות של זיכרון פרטי בצד זיכרון קולקטיבי, מורשת ושימורה, בהם עוסקת פונר קוקוס מזה זמן ניכר.IMG_20190920_113112.jpg

בית ביאליק הממוקם בלב מתחם אתרי תרבות היסטוריים ברחוב ביאליק, הנו מעין קפסולת קסמים הנושאת עקבות לביתו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק ואשתו מניה. הבית תוכנן ע"י האדריכל יוסף מינור ומשמש היום מוזיאון, ארכיון ומרכז לתרבות עברית.

פונר קוקוס סיפרה במפגש עמה לאחר הפתיחה ב-20.6.2019 (התערוכה נסגרה לאחר זמן מה לפרק זמן כבן חודשיים בשל שיפוץ מערכת המיזוג במקום) שהתערוכה נוצרה בעקבות ביקורים ומחקר שלה בארכיון ביאליק.IMG_20190920_113016.jpg

במיצב "תהודה" פונר קוקוס מאירה את הקשר המיוחד בין חיים נחמן ביאליק לבין יהושע חנא רבניצקי. הקשר ביניהם החל בשלהי המאה ה 19 כשרבניצקי, כעורך כתב העת הספרותי " פרדס" פרסם את "אֶל הַצִפּוֹר"  שירו הראשון של ביאליק שראה אור בדפוס.  יחסי החברות, האהבה וההערכה בין השניים הניבו מיפעלות שימור תרבות מפוארים ובראשם סֵפֶר הָאַגָּדָה, שכרך ראשון ממנו ראה אור ב-1907 ובו אסופת אגדות מספרי מדרש מתקופת התנאים והאמוראים. עד מותו של ביאליק, ב-1934 הושלמו מפעלי כינוס ותרבות רבים.

70758269_2962373843835153_4100313287881654272_n

לאחר מחקר ממושך והכרות עם ארכיון בית ביאליק בעזרתם של שמואל אבנרי ויהודית דנון אנשי הארכיון, בחרה פונר קוקוס במכתבים וצילומים של ביאליק ורבניצקי. היא הגדילה אותם, ואז גרסה ויצרה את המארג שבו טקסט אחד נכנס לאחר, משפט לתוך משפט, ומתחבר לדיוקנאות. נוצר מארג של מילים שמבטא את הקשר המיוחד ביניהם. המיצב הגולש מקיר לרצפה, פולש למרחב, וחלקיקי מילים סמלי דואר וחותמות לוגו של אניות משא או הוצאות ספרים, מקבלים חיים משל עצמם, ומהדהדים לאז, לזמן עבר.

פונר קוקוס מתבוננת בקשר  ביאליק – רבניצקי  כיוצרת, ומציעה לחשוב עליו במונחי אמן ואוצר על כל המשתמע מכך. שאלת ההנחיה, השיתוף המחשבתי, הנדיבות הנדרשת ופוטנציאל החיכוך, דומים היא אומרת. ובדומה, עולות שאלות על זהות והאוטונומיה של היוצר

"עבודת הווידיאו 'נפל דבר' נהגתה ונבנתה תוך כדי המחקר שלי על ביאליק, מחקר שנעשה בעיקרו בארכיון ובקריאה חוזרת ונשנית בשירי ביאליק ובמאמרים אודותיו. תנועת החיפוש הספירלית בגרם המדרגות המוביל לארכיון נדמתה לי בכל פעם כירידה לתוך הלא נודע".IMG_20190920_111721.jpg

פונר קוקוס רצתה להעביר את החוויה שחוותה בנוגע לארכיון, שאלות באשר למהו ידע ומהו זיכרון, מהלך הבנייה מחדש של הזיכרון בשילוב הידע החדש שנלמד לאחרונה. והוסיפה: "לעתים זהו תהליך מטלטל".IMG_20190920_112624.jpg

בנוסף, אמרה האמנית, קיים החשש מקריסה של ארכיון; נייר הולך לאיבוד. קריסה של ארכיון דיגיטלי "ואין רואה ואין מגיד". "ואין יודע מה נפל".  — והמילים מתייחסות גם למצב פוליטי-חברתי: הכל קורס ואין מישהו שיאמר, שיחזיק ויאגד וימנע את הקריסה.IMG_20190920_112342.jpg

"מעניין אותי", אומרת פונר קוקוס, "הכוח שיש לארכיון ככותב העבר, ההיסטוריה. הוא מאפשר ידע, מידע ובניית זיכרון, טקסט או תיאורה. למעשה הארכיון מתעד את העבר כסוג של  'הקפאת הזיכרון', למען העתיד. ובכוחו לייצר הפרדה בין מה שקיים בו לבין מה שלא נוכח וקוטלג, מה שייזכר לבין מה שיישכח".

מילות השיר "דבר" – ההתחלה בשפה מקראית, וכך גם סופו של השיר. שיר פוליטי. מספרת שכשקראה את השיר חשבה כמה שביאליק רלוונטי, ומשתמש בשפה שמייצרת משמעויות שמאוד רלבנטיות כיום ורצתה לדבר על כך.
באמצע השיר מופיע קטע מאוד אישי :

נָפַל דָּבָר בֵּינֵינוּ וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-נָּפָל,

וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין מַגִּיד,

אִם-זָרֹחַ זָרְחָה לָנוּ הַשֶּׁמֶשׁ וְאִם שָׁקְעָה –

וְאִם שָׁקְעָה לְעוֹלָמִים.

משפה מקראית (כמו הנביא שמדבר אל העם) ביאליק עובר לשפה אישית.  זהו שיר מאוד אישי ויוצא דופן (זיוה שמיר התייחסה אליו).

תודה לאינגה פונר קוקוס על הפגישה והשיחות, ועל חומרי התערוכה ועל הטקסט שהיה לעזר.

14 כיוונים לרוח דיוקן המשכן, משכן לאמנות עין חרוד, אוצר יניב שפירא 15.7.2019-13.4.2019

 

האם ניתן ללכוד זיכרונות? ואיך ניתן להעניק להם ישות ממשית? התערוכה "14 כיוונים לרוח" עוסקת בסוגיות חמקמקות אלו בהן עבר והווה חוברים להם חוברים יחדיו.

המשכן לאמנות בעין חרוד הזמין 14 אמניות ואמנים עכשוויים לערוך מסע בזמן, לבחון את המבנה שכשמו כן הוא "משכן", ולהתייחס לאוספי המוזיאון והייחודיות שלו כאחד מבין המוזיאונים הראשונים שהוקמו בארץ. הפרשנות של כל אמן יוצרת מארג שלם בו האחד הוא חלק מכלל מרכיביו. האמנים המציגים: דוד בהר פרחיה, קרן בנבנישתי, דרור בן עמי, יאיר ברק, הדר גד, אפרת גל נור, מלי דה קאלו, עפרי כנעני, הראל לוז, נגה לינצ'בסקי, רמי מימון, משה מירסקי, מרגלית מנור ועירית תמרי.

התערוכה מוצגת במסגרת שנת ה-80 של משכן לאמנות, עין חרוד – כחלק מסדרת תערוכות הבוחנות את המוזיאון מבפנים. כל התערוכות מוקדשות להיבטים השונים של המשכן לאמנות: תולדותיו, מיקומו, יחסיו עם קהילת הקיבוץ, הדמויות שנקשרו בו, אדריכלות האור שלו, אוספיו, הספרייה וכן "ספר המשכן" שראה אור ב-1970.

העבודות מוצגות במגוון מדיה: ציור, צילום, קולאז', פיסול, וידאו ארט ומיצב. חלק מהפרויקטים האמנותיים המוצגים בתערוכה זו משחזרים תערוכות עבר ואחרים נעשו במיוחד עבורה.

אפרת גל נור הדרך לעין חרוד , מסע ברחבי ישראל בעקבות ספרו של עמוס קינן "הדרך לעין חרוד" מ-1982. במסע שהחל בספטמבר 2017, עוסקת גל נור במיפוי מנטלי ופיזי של מושגים, שמות, ערכים ואירועים. התוצאה, מיצג רישומים ופריטים בדומה למפה פואטית על קירות המשכן.

 

נקודת המוצא של קרן בנבנישתי הינה 'ספר המשכן' שראה אור ב-1970 ותורגם למספר שפות. בעבודתה של בנבנישתי הפורמט של עמודי הטקסט הומר למעין מפות חזותיות וגאומטריות בטכניקת cyanotype, כנגדם היא מציבה בחלל מבנים תלת-ממדיים הנגזרים מאותן צורות.

 

בעבודות של דרור בן עמי משתקפים הצמחים המטפסים על החלונות המצויים לאורכו של אולם העמודים במשכן. טבע ותרבות חוברים יחדיו באזכור ליפי הטבע לנוכח חלל התצוגה המודרניסטי והאמנות המוצגת בו.IMG_20190608_104434.jpg

תערוכתו של דוד בהר-פרחיה 'תנודות אור-חלל' הוצגה במשכן ב-2017 ועסקה במבנה הארכיטקטוני הייחודי של המשכן ובאור הטבעי הבוקע ממנו. העבודה הנוכחית היא פרי עשרות שעות תיעוד של מופעי האור הטבעי כפי שנראו בתערוכה 'תנודות אור-חלל" והשפעתם המנטלית והפיזית על המבקרים

-1

ספריית המשכן לאמנות שבמרכזה חטיבת "ספרי אפתקר",[1] ספרייתו של חיים אתר, מייסד המשכן מהווה נקודת מוצא לתערוכתו של יאיר ברק. האמן מתמקד בחזותם של הספרים הנושאים כותרות של ציירים, אסכולות, מוזיאונים ואספנים. לצידם הוא מציג מראות מתוך הספרייה, שיש בה מן ההוד וההדר של ספריות בהן הזמן כמו עצר מלכת, בשקפם את אופייה ומתכונתה המקוריים.

 

את פני העולים בשער המשכן מקדם הציור "חזית דרומית" של הדר גד, כמעין "מלכודת דבש" פתיינית לבוא ולהציץ בשעריו. בשנתיים האחרונות היה המשכן לאמנות וסביבותיו מושא מרכזי לציוריה של גד. ביקוריה במקום לוו בעשרות סקיצות, רישומים וציורים בקנה מידה קטן ובינוני וכתולדה מאלה גם הציור "חזית דרומית" המכנס בחזותו מכלול של מבטים ותחושות, זיכרונות מוקדמים ורשמים מאוחרים.IMG_20190608_103459.jpg

המשכן כמהות פיזית ומנטלית הנטועה בלב קהילת עין חרוד עומד במרכז הפרויקט  של מלי דה- קאלו המבקש 'ללכוד' את סוד המשכן לאמנות. מסופרים בו תולדותיו כפי שהשתמרו בזיכרונם של בני וחברי הקיבוץ לדורותיהם, בכללם הדיוקנאות של חיים אתר מייסד המשכן ושמואל ביקלס אדריכל המשכן; אגף היודאיקה; התמורות שחלו במשכן ומקומו במציאות הקיבוצית העכשווית.

59504889_10213655605136632_2243584911342567424_n.jpg

המיצב 'הון אנושי' של עפרי כנעני מבוסס על פסלים מתוך אוסף משכן לאמנות עין חרוד. כנעני מציבה על מדפי ברזל פסלים שהוציאה ממחסני המוזיאון, ובנוסף, מוצגת עבודת וידאו שצולמה בהם ומוקרנת על הקיר. ב"הוצאת" המחסן אל חלל התצוגה מבקשת האמנית לבחון ערכים כעבודה, קהילה ו"מעשה האמנות".

 

הראל לוז, דור שלישי למייסדי עין חרוד, מקשר את צמחיית השדה המקיפה את המשכן – החוביזה, החרדל, הסביונים ושיבולת השועל עם זיכרונות ילדותו בקיבוץ . לוז מקביל את פעולת השעתוק בטבע לחוויית היחיד בחברה הקיבוצית. "שדות" הצמחייה אותם הוא יוצר על קירות המשכן, מחברים בין חוץ לפנים, בין טבע לבין תרבות ואמנות.

 

ספר האמן של נגה לינצ'בסקי הינו תולדה של תערוכתה 'לרשום את הזמן', שהוצגה במשכן לאמנות בינואר 2017. התערוכה עסקה בממדיו השונים של הזמן – רגע, נצח, זמן חולף, קצוב או עומד מלכת, שקיבלו את השראתם מאיכויותיו האדריכליות של המשכן. הספר מלווה ביומן תיעודי שרשמה לינצ'בסקי במהלך העבודה על התערוכה וכן ברישומים, סקיצות וצילומים.

 

משה מירסקי בן וחבר קיבוץ עין חרוד איחוד, משחזר תערוכה שהציג במשכן בשנת 1994 בה התעמת עם דמותו של חיים אתר כדמות אב, הסיפורים שליוו את אתר ודיוקנאות הילדים שצייר.

 

בשנת 1990 הציגה מרגלית מנור סדרת תצלומים במשכן . המצלמה של מנור משוטטת באולמות המשכן, מתמקדת ברצפה, בתקרות ובחלונות, חושפת את האדריכלות המודרניסטית-אוטופית השואפת לשלמות, ובה בעת שואלת שאלות שיש בהן מן הביקורת באשר לכך.IMG_20190608_105839.jpg

תערוכתו של רמי מימון ממזגת מרחבים – מוזיאלי, מקור/שעתוק והארכיב. התערוכה מבוססת על עשרות קולאז'ים, במקור רפרודוקציות שחור/לבן הלקוחות מספר המשכן שראה אור ב-1970. כנגדם מוצב מיצב פיסולי המורכב מעבודות מקור שבחר מאוסף המוזיאון.

 

 

עבודותיה של עירית תמרי מאופיינות בגזירה, שזירה והדבקה של תצלומים שבאמצעותם היא בוראת עולם חדש ומתעתע. בעבודתה, מתערבת תמרי בתקרה הצפה של המשכן, כמו פותחת בה פתח ומשבשת את אשליית האור הטבעי הממלא את אולמות המוזיאון.

58376202_2412810768749911_1109036490848993280_n.jpg

כמי שבמגיעה במקור מעולם ההדרכה והחינוך לאמנות, עניינו אותי  קשרי הגומלין והדיאלוג הפנימי הנוצרים בין העבודות השונות המוצגות בתערוכה, "חפירות" במרתפי המוזיאון, בצד ההדהוד לספריה האפופה באזכור לספריות עבר, לארכיונים, לדיאלוג בין חוץ לפנים, ההדהוד למאפיינים הארכיטקטוניים של המשכן, והתחושה שבבואך עדיו, הנך עולה ברגל אל מקום שיש בו מן הקדושה. כל אלה יוצרים מארג עדין לעתים בולט לעין לעתים סמוי.

תודה ליניב שפירא, מנהל ואוצר ראשי

קטלוג התערוכה

 

[1] במסמכי ארכיון ישנים מופיע שמו של חיים אתר בשם לידתו חיים אפתקר.

יובל דניאלי, אנדרטה Monument אוצר: יוסי וסיד גלריה זוזו להנעה חברתית Zuzu Gallery נעילה: יום שבת 30.3.19

Yuval Danieli 01.jpg
יובל דניאלי, מלאכי שרת, אקריליק על בד, 1987, קרדיט צלם: תמי סואץ

בתערוכה "אנדרטה" של האמן יובל דניאלי בגלריה זוזו שבעמק חפר מוצג חתך עבודות המורכב מעבודתו הממושכת וארוכת השנים. לפועלו של דניאלי, שחי ופועל בקיבוץ המעפיל שבעמק חפר, התוודעתי בזמנו באמצעות התערוכה המקיפה "דרכי זיכרון" והקטלוג המרשים "רק אשר אבד לי – קנייני לעד" יובל דניאלי אמן וארכיונאי, המשכן לאמנות עין חרוד באוצרותו של יניב שפירא, 2009.

דניאלי כפי שכותב אוצר התערוכה יוסי וסיד, "בונה את פעולתו האמנותית דרך חקירה ואספנות סקרניים של מוטיבים מקומיים ואוניברסליים, סדורים במילון מושגים אישי ומוקפד המשמש כבסיס למתווים ולמחשבה. התערוכה מתמקדת בחמישה מהמושגים:  ניו יורק, א.ד. גורדון, בית עלמין, פרש, דרכים.

Yuval Danieli 05.jpg
יובל דניאלי, מחיר הניצחון, עץ, נחושת ובד, 1987
קרדיט צלם: תמי סואץ

בעבודותיו, פוסע דניאלי לאורך השנים בנתיב רב מהמורות, מרקמים וצבע, שמאפיין את תהליכי ההתהוות וההתפרקות של הרעיון הקיבוצי. פאתוס מהפכנות סוציאליסטי, חתירה להגשמת ערכים של שוויון ושיתוף, תקוות ההומניזם, שאיפות תנועתיות ואתגרים כלכליים וחברתיים של הקהילה, כל אלו משמשים השראה ורקע ליצירתו. דניאלי חוזר ומשתמש באלמנטים מתוך שפת דימויים שיצר, כמו שדרת הברושים, הפׇּרׇש והצבר, סמלים ארצישראליים הטעונים אצלו במשמעות וזיכרון אישי".

עבודה מרשימה, פסל שתכנן דניאלי עבור חלל הגלריה, ומסמל אנדרטה. הפסל, "זיכרון ברושים",  נע על רצף של מגוון תחושות שבין הטקסי לסמלי, וכדברי וסיד: "האנדרטה אינה נעה עם הזמן אלא מציינת אותו כתמרור, לטוב ולרע; מנציחה חלומות שהתגשמו והוחמצו לאורך מסלול חיינו המתקצרים."[1]

ולבסוף, ציטוט מדבריו של דניאלי בקטלוג התערוכה במשכן עין חרוד: "מאז שנות השבעים אני עוסק באספנות או ארכיונאות בהקשרים של עבודתי האמנותית. העבודה הזו כוללת אייקונים, סמלים וכתבי יד שאני רותם ליצירה שלי. מרגע שרתמתי אותם אני מטפל בהם בדרכים שונות. אינני נוטש אותם. מגדל המים יכול לעמוד על תלו, לרחף או להיות שכוב על הקרקע; דמותו של א"ד גורדון מופיעה כדמות פטריארכלית או כאב קדמון…; וכך גם הבית, הברוש או הפרש. גם אם חשבתי שאני עוזב דימוי זה או אחר, יש והוא חוזר, מגלה נוכחות, בשינוי צורה או משמעות". [2]

קיבוץ שוכב קיבוץ עומד.jpg
יובל דניאלי, קיבוץ שוכב קיבוץ עומד

גלריה זוזו, רחוב גשר העץ 46, פארק תעשיות עמק חפר

 

 

[1] תודה לתמי סואץ ולרותם על העברת חומרי התערוכה

[2] יניב שפירא, "רק אשר אבד לי – קנייני לעד" יובל דניאלי אמן וארכיונאי, קטלוג התערוכה "דרכי זיכרון", המשכן לאמנות עין חרוד 2009.