ברכה בינ'וינידה גיא, שדות געגוע; ציור, תערוכה, בית גורדון לונדון, אוצרת: אפי גן, נובמבר 2019-22 בינואר 2020

unnamed (4)

געגוע למחוזות ילדות, שדות נרחבים בהם צמחו פרחי בר הם הרציו והרגש העומדים מאחורי העבודות היפות, בתערוכתה של ברכה בינ'וינידה גיא, "שדות געגוע; ציור", שבחלקן נגיעת המכחול, עדינה כמשק כנפי הפרפר מתכתבת עם שבריריות הזיכרון.

בינ'וינידה גיא כותבת: "בילדותנו ציירנו פרחים. לא צריכים היינו ללמוד על יופי או להבין ערכיו כדי להתפעל משלמותו של פרח. פרח הוא פרט שיכול להצביע על שלם סביבו. ציירנו פרחים כי זוהי תמציתו המושלמת של הטבע שהיה סביבנו. תפרחות כלניות, נוריות, נרקיסים ואיריסים, עלים ושיחים שצמחו בשולי מחוזות ילדותנו – הם שדות געגוע של ילדות".

פרחים מופיעים תכופות בעבודותיה של ג'יא בינ'וינידה. לעתים שזורים בזרים  או בשדות. פרחים כמייצגים מחזוריות, את מעגל החיים, צמיחה, בשלות וקמילה, באנלוגיה לפסוק מקהלת '"הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל' (קהלת פרק י"ב, פסוק 8), ולמושג ה"ואניטס" שרווח בהולנד הפרוטסטנטית בשלהי המאה 16 ומאה 17, באשר להבלות החיים.

ברם יש לזכור, פרחים מופיעים בהקשרים נוספים. כהלל ליפי הטבע, והן כמושא לחושניות. באמצעות הציור כותבת האוצרת אפי גן "בוראת גיא בינ'וינידה את עולמה הפנימי ואת העולם המקיף אותה. ציור 'שדות געגוע' הוא קריאה ממעמקים ואין הבדל אם מקורה הוא חלום, הדהוד קמאי, או תדר קיים של הווה מתממש".

unnamed (1)

בתערוכה מוצגות עבודות על נייר, "אלה פרימה", ללא מתווה. הן תלויות מהתקרה. ללא מתיחה, הדבקה או מסגרת. הן נדמות כמרחפות, מנהלות דיאלוג עם הקיר מאחוריהן, אחת מהן נדמית למגילה הנושקת לרצפת הגלריה ואחרת מנהלת "דו-שיח "עם הקיר המתפצל שמאחוריה. העבודות משלבות ציור בגירים צבעוניים, רישום, מחיקות ואף שיוף בנייר זכוכית. כל כתם צבעוני על הנייר הוא ניסוי ותעייה, עד שרבדים, מעשה של שכבות, גיאולוגיה אישית מרכיבים את היצירה המוגמרת.IMG_20200118_111605

המילה "געגוע", מופיעה באחת העבודות בצבעי צהוב ושחור. טקסט ודימוי חוברים כאן לצהוב בוהק הנושא עמו משמעויות של אור והשחור מסביב, צהוב השואב פנימה את עין  המתבונן. unnamed (5)

ציור נוסף, שהרקע שלו נצבע ורוד, מפתיע בצבעוניות שלו בין העבודות הנוטות לצהובים/אפורים/שחורים/לבנים. "הפרחים אינם אלה שנצבעו וורוד אלא הרקע הציורי והשחור עד שברור לצופה שלפניו נוף מדומיין. אנחנו מקבלים את שאריותיו הספק מתקתקות של זיכרון".      unnamed (2)

ברכה גיא"ההרגשה שלי", כותבת האוצרת אפי גן, "היא שצריך לעמוד מול העבודות ולהמתין בשקט, תוך מדיטציה עד שהיופי והרכות המסתתרים בין הקווים יהפכו לכוח חסר שקט".

וכפי שמופיע בטקסט באופן המבהיר יותר מכל את רציונל התערוכה: "מה שמחבר את כל העבודות שהוצגו עד היום, לאורך עשרות שנות יצירה מגוונות, היא התמודדות הנעה בין יפה לכעור, בין שלם ליחידי, בין פרט לקבוצה. התמודדות אסתטית מפעימה אשר לוקחת את המתבונן פנימה אל תוכו, שואבת אותו הרחק מן הנוף הפיזי. הפרחים אינם רק 'שדות געגוע', אלא נשאי תרבות עתיקה, היסטוריה אישית המעלה שאלות קיומיות על אין ועל יש, על מהות הנגיעה ועל אפשרויות העומס. כל אחת מהעבודות היא ביטוי לתוהו ובוהו, כאוס הנוגע בשאלות של סדר וצבע. מתקיים מתח פנימי תמידי בין גירוי חושי – למבניות מאורגנת, בין חיים למוות, בין יש לאין המופיעים בשדות מדומיינים של געגוע".

unnamed (6)

 

אנטון בידרמן ציור מראות זמן/ טופוגרפיה של יד ונפש, תערוכה "נדידה", גלריה עירונית לאמנות בית גורדון-לונדון, ראשון לציון, אוצרת אפי גן 27.7.2019-20.10.2019

AVI_5535.jpg

ארבעת התערוכות המוצגות בגלריה משקפות כל אחת בדרכה את האישי לצד 'רוח הזמן' שחלק מאפיוניו היא נזילות, תנועה בין מקומות, זמנים, אנשים, סימנים. נדידה מתמדת.

באשכול תערוכות זה מוצגת התערוכה "ציור מראות זמן/טופוגרפיה של יד ונפש", של האמן אנטון בידרמן. ציוריו של בידרמן, העשויים במחוות יד בוטחת ובעושר צורני וצבעוני, מאתגרים את העין בתהליכי ההתמודדות עם חלל ועם זמן בעבודת המארג המצויה בעבודות.  Picture3.jpg

ביצירתו של בידרמן חוברים יחדיו הישן והחדש – הקלאסי והמודרני, במעין פזל המעמיד את הצופה תהייה – במה הנו צופה, ומהו נושא העבודה, הבמבינו של המדונה, דמות מפומפיי? האל האב, גבירה מאחד מהציורים הוונציאניים?

במתח המתקיים בין הדימויים מהעולמות השונים. הציורים עתירי הממדים נעים בין הנשגב או במילים אחרות ה-Grandeur לבין היומיומי, הטריוויאלי, הנמוך לכאורה. בין ניכוס של דימויים מתולדות האמנות – הרנסנס, הבארוק ואמנות מודרנית, לבין התייחסות לתרבות הצריכה הפופולארית. כל אלה, שורים להם ביחד ביצירה, בקומפוזיציות עמוסות מידע שהינן ביטוי לאקלקטיות בה אנו חיים. וכפי שכותב בידרמן במאמרו לתערוכה: "האקלקטיות בעבודותיי שואבת מזרמים שונים בתולדות האמנות ומהסביבה הקרובה. אני בונה פרזנטציה  של חורבות התרבות בניסיון להרכיב מחדש היגד או משמעות. גישה זו מאפשרת נגישות לתפר שבין החיים לאמנות. אפשר לראות בסדרת הציורים סוג של מנדלות תחת שם כולל: "מראות זמן", והן כתפאורה, מסך עשן של ההווה, מתקיימות כשלט כניסה מפתה, כמחיצה לפרשנות ולהתכתבות עם אי ההרמוניות של ההווה, עם אי הסדר ואי האנושיות שבעולמנו המנוכר, עם ההיסטוריה המתיישנת מדי יום במהירות האור, בד בבד עם אופיו חסר הסבלנות של האדם המודרני, ריבוי צורות המחשבה וחוסר האחדות שבריבוי… מטען מוסרי עם ספקנות מפעילים אותי כיוצר לערוך שיח בין עבר להווה".[1] 4 תמונה.jpg

 

[1] תודה על הטקסט, ותודה לאפי גן – האוצרת

לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט, מיצב נדודים בין אור לזמן, תערוכה "נדידה", גלריה עירונית לאמנות בית גורדון-לונדון, ראשון לציון, אוצרת אפי גן 27.7.2019-20.10.2019

בבית גורדון-לונדון, ראשל"צ מוצג אשכול תערוכות בשם "נדידה" באוצרותה של אפי גן. רוח הזמן בצד שיקוף האישי נוכחים בתערוכות 'נדידה', כותבת גן. האמנים/יות המוצגים: אלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי, אנטון בידרמן, לילך שרג. בנוסף, מוצגים מיצבים בחדר המנציח השנה את גדעון גכטמן.

בפוסט זה אחד ממספר המתייחסים ל"נדידה", ברצוני להתייחס למיצב המשותף של לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט, מיצב נדודים בין אור לזמן.

האמניות לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט מנהלות דיאלוג במיצב נדודים: בין אור לזמן המרהיב בצבעי התכול/ורוד/זהוב המוצג בתערוכה. עבודותיהן מוצגות בשני חדרים נפרדים, הניתנים לאפיון אישי/אמנותי, ועם זאת עבודות האחת "זולגות" אל האחרת ולהיפך. עבודות השתיים הפועלות במשותף ובנפרד, שונות אמנם, ועם זאת חוט משותף מקשר ביניהן – הניסיון להתחקות אחר מושג הזיכרון החמקמק. אלקויטי יוצרת הדפסים צילומיים, ובאמצעותם מבקשת לשמר זיכרונות. אוקרט מציגה מיצב של סלילים וורודים וזהובים הנופלים מן השולחן, "מתפקעים מזיכרונות גזורים". 65830721_10219705857861198_8996196175593865216_n (1)

DOR_4875_222.jpg
צילום Doron Adar

שתי האמניות  נולדו באורוגואי ולשתיהן ביוגרפיה דומה. שפת אמן, ספרדית, הן גדלו באותו מקום, ולמדו באותו מקום, כל אחת מהן עלתה לארץ בצעירותה, כאן התעצבה הזהות האמנותית שלהן, והן התוודעו זו לזו ולעשייה האמנותית. יחדיו הן מנסות לטוות הקשרים אל זיכרון המקום ממנו הן באו ובדומה, גם זיכרון הפעולות שנעשות כאן ועכשיו.

שפת האם של לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט היא ספרדית. הן נולדו באורוגואי, גדלו באותה שכונה, ולמדו באותם בתי ספר ותנועת הנוער. כל אחת מהן עלתה בצעירותה לארץ, וכאן הכירו האחת את עבודתה של השנייה, כאן התעצבה זהותן כאמניות. מכאן שעבודתן נושאת עמה מובן של זיכרון אישי, פרטי, אך גם זיכרון קולקטיבי שיש בו מן המאחד.

DOR_4862_222
צילום Doron Adar

לוסי אלקויטי – 'זיכרון' מטבעו הנו אישי במהותו. אנו נדרשים לעשות שיום (שליפה) ממאגר הדימויים והאירועים שנשמר במוחו/ה של היחיד. הזיכרון מורכב מפיסות; אזכורים, תמונות, אירועים ומתרחש במרחב של הפרט. ועל פי רוב לא מופיע בשלמותו. באמצעות שברירי זיכרון אנו מנסים ליצור ולחבר סיפור, רצף והיגיון. המיצב המוצג בחדר של אלקויטי "הזחילה הגדולה"- מדגישה אמורפיות. היא עשויה בתנועה ארוכה, באנלוגיה למשפט ארוך שאין בו סימני פיסוק, בזרימה לא אחידה של מחשבות, זיכרונות, המקבלים ממדים משל עצמם. המיצב  ממשיך וזוחל על הקירות, מעלה ומטה ולעברו של החדר הסמוך. המיצב עשוי מעבודות ציאנוטייפ[1] מטופל, חתוך וגזור.

DOR_4819_222_1.jpg
צילום Doron Adar

"כשהתחלתי להשתמש בציאנוטייפ, נמשכתי אל 'הכחול הרנטגני' שאילו משקף דבר מה שלא נראה בעין רגילה. כחול שמביא רוחות עבר, מעלה באוב זיכרונות או פותח אפשרויות לשמוע קולות. כשהדפסתי את תצלומי המשפחה כאילו נגעתי שוב במתים. חשיפה מבוקרת של אור השמש משאירה סימן, רישום (בדומה לשאיפת האמן: להשאיר חותם, רישום). הדפסות צמחיה ותצלומי משפחה נתנו לי אפשרות למשש את הזמן, להרגיש נוכחות של דברים שאינם. השתמשתי בהדפסי ציאנוטייפ וגזרתי מתוכם דברים שעניינו אותי: דימוי ברור (פנים, יד, פרח) או אזור טקסטורלי שמעניין אותי. חלקים אחרים 'מתנהגים' כקלף ג'וקר ויש שגזרתי כאבני פסיפס ריבועיים. בזרם הארוך בסטודיו נוצרה צורה שהיא כתב היד שלי, המדברת בצורה בה אני מתבטאת באמצעות מדיומים אחרים. עבורי זהו שיקוף של עולם פנימי, פרוס לאורך כבסרט. במיצב בגלריה אני מרחיבה ומעניקה לעבודה תפאורה ונפח ע"י מעברים לצורות תלת ממד  ושימוש בבד (סדיני כותנה לבנה רקומה מבית הורי)".[2]

DOR_4835_222.jpg
צילום Doron Adar

עולם הזיכרונות של לוסי כחול ציאנוטייפי ועשוי פיסות זיכרון מעולמה, מפעילויות בוקר (הליכות), מפריטים שאספה וצברו משמעות בחייה. עבודות הציאנוטייפ מתכתבות באופן סמוי עם הדפסים יפנים מסורתיים בשם איזורי-אי (Aizuri-e): הדפסי עץ כחולים שנעשו ביפן ב-1800 בקירוב ואילך. השם מגיע מהמקום ממנו יובא הפיגמנט הכחול (מפרוסיה – 1820). צבע נוסף יחידי מלבד הכחול שהיה על הדפסי האיזורי-אי הוא חותמת אדומה שלעיתים הופיעה כוורודה במהלך ההדפסה. ומכאן הקשר נוסף לעבודה של אוקרט. הוורוד של אוקרט כמו הכחול אצל אלקויטי: שטוף, ובו בזמן מזכיר בשר, עור, שבירות ופגיעות.

אלחנדרה אוקרט – בשנה שעברה חזרה אוקרט למונטבידיאו, אורוגואי לטיול משפחתי בלוויית ילדיה ובעלה. הטיול היה בבחינת רגע מכונן שכן המקומות בהם הלכה החיו רגשות כמוסים, זיכרונות עבר. קטעים נשכחים, לא בהכרח חשובים, פיסות זיכרון התערבבו עם תמונות חדשות שנצרבו ונוצרה מפה מנטלית חדשה שבה היום ואתמול שוכנים זה לצד זה.

DOR_4911_222.jpg
צילום Doron Adar

בתערוכה מחפשת אוקרט איך להעביר לצופה את תחושת "הנסיעה בזמן", של אירועים קטנים חשובים ושאינם חשובים המרכיבים את מסע/תמונת חייו של אדם. באמצעו של החדר מיצב מרובד עשוי מאות פיסות קרעי נייר פרגמנט, פיסות ארוכות, שקופות, שנצבעו במכחול יפני בגווני וורוד וזהב – צבעים שהופיעו בעבודות קודמות של האמנית. הפעולה שקדמה למיצב בגלריה הייתה כמעט טקסית, אישית, של האמנית בסטודיו. פיסות נייר ארוכות, פריכות שיש בהן מן הלימינליות, סיטואציות מעומעמות, שקשה לאחוז בהן, בדומה לפיסות זיכרון מעורפלות. מה שמייחד את הנייר הוא היותו בה בעת בעל איכויות של שקיפות ועמימות ויש בו מן האנלוגיה לעור המתקלף מעל הבשר. השולחן אף הוא מצוי במעין שלב מעבר בין לבין; מחד יש בו את עודפות של ניירות, שקופים וצבועים, ומאידך הניירות משתלשלים ונופלים אל הרצפה, בדומה לקפיצות בזיכרון ולשברי זיכרון.  הצופה ניצב גם מול שפע וגם מול ריק ובמובן זה פעולת הצפייה יכולה להיות גם מדיטטיבית, להזכיר נהר הפוגש בזרימתו מכשולים, עוקף אותם, במקום ענפים וסלעים, האמנית יצרה גבולות אחרים והוא ממשיך הלאה!

התותים הוורדרדים/אדמוניים מייחדים את עבודותיה של אוקרט; הם נושאים עמם זיכרון לאביה שהיה מביא עמו תותים מחו"ל.

IMG_6885.JPG
צילום Doron Adar

יש בהם מן הגעגוע והכמיהה. הם מוצגים כאלמנט פיסולי, עשויים שעוות דבורים. לאחר פיסולם בשעווה הם מוכנסים לאמבט דיו שחור, השקיפות, והעור החשוף של התות הופכים כאן לעמומים, שחורים כפחם.

העבודות של אלקויטי ואוקרט ניתנות לזיהוי בכתב היד הייחודי לכל אחת מהן, ועם זאת כאמור ניכרים בכל אחד מהחדרים, סימני האחת והאחרת. בחדר של אוקרט מופיע סוס עץ ומגזרת של אלקויטי. ואילו בחדרה של אוקרט הוכנסה מריונטה מעשה ידיה של אלקויטי.

DOR_4868_222.jpg
צילום Doron Adar

בנוסף מופיעים סוס העץ אצל אלקויטי, שמלה שלה בהיותה בת שנה, ומזוודה עליה תותים, סמן לעזיבה, מסע, בלוויית צילומים של טיסה אצל אוקרט.

DOR_4864_222.jpg
צילום Doron Adar

העפיפון – לדעתה של לוסי יכול להחזיק חזק כמו החזקת המחשבות שלא תתפזרנה, וגם לעשות סדר ב"בלגן המחשבות". החוט עובר בערמת ספרים שהיא אנציקלופדית ילדות שהביאו משם וגם אלחנדרה מכירה אותה. הרישום הוא של אמא של אלחנדרה – משכילה ומתרגמת, הרגישו שנוח שזה יהיה על האנציקלופדיה.

DOR_4851_222
צילום Doron Adar

בגומחה – אנציקלופדיה – החלק שדיבר על משחקים, אגדות, ואלחנדרה עשתה תותים כחולים.

DOR_4927_222_r.JPG
צילום Doron Adar

הזיכרון של התותים של אלחנדרה, והכחול של לוסי מהציאנוטייפ. [3]

DOR_4835_222
צילום Doron Adar

 

 

[1] ציאנוטייפ היא טכניקת דפוס צילומית העושה שימוש באור שמש כדי לפתח דימוי. הנייר מכוסה תערובת שני חומרים שלאחר חשיפה לאור אולטרה-סגול, מקבל גוון כחול אופייני. (נייר זה היה פופולרי בקרב מהנדסים שהשתמשו בו לצילום שטרוטים ומכאן מקור המונח האנגלי blueprint שמשמעותו בשפם היומיום: 'מזהה', 'מאפיין', 'ייחודי').

[2] הציטוט, מקטלוג התערוכה. תודה לאפי גן על השיחה עמה ועל קבלת הפנים.

[3] תודה ללוסי אלקויטי על השיחה עמה בתערוכה ועל הכל.