תערוכות חורף 22 רישום וציור, סיגל צברי / פֶרְמָטָה; מאיה אטון – דמעות בגשם; נטע ליבר שפר- סדרת 'המקוננים'; אלכס טוביס – משפחה; אריה למדן-'איש-ציפור'. אוצרת: אפי גן, אוצרת משנה: עדי אנג'ל, גלריה עירונית לאמנות ראשון לציון, 30.4.2022-12.2.2022

בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון, בית גורדון-לונדון מוצג מקבץ תערוכות חורף 22 – רישום וציור. חמש תערוכות נפלאות של אמניות ואמנים, כל אחת מהן מתאפיינת במבט ייחודי משלה, ציור, רישום ומה שביניהן.

מאפיין חשוב העולה מהתבוננות כוללת בתערוכות הוא הקשרים הפנימיים שנוצרים בהן וביניהן ויוצרים דיאלוג מעניין ופורה – דיוקן היוצר/ת, יצורים היברידיים, מיומנות בציור וברישום המראה על כישרון בצד למידה.

עבור מישל פוקו – התמונה היא ייצוגו המוחלט של מעשה הייצוג. פרישת "מייצגי הייצוג" – חלון, דלת, ראי, תמונות, אור, השתקפות, כן, ציור, עין, יד, ובעיקר נראות וסמיות. זהו האופן בו עולות ברוחי חמש תערוכות אלו.

סיגל צברי / פֶרְמָטָה   

בעבודותיה של סיגל צברי המוצגות בתערוכתה פֶרְמָטָה   עיןהצופה נעה בין מושאי הציור – דמויות במערכי פנים, ציורי תפנים, טבע דומם. יש ומבטו משתהה על פעולת הנגינה של הדמות, הרהור מול מצע הציור, גג הבית, המבנים, הציפורים והצמחייה.

העין המצויה בתנועה בין פנים הבית לחוץ, הופכת אותנו הצופים למציצנים או שמא משתתפים בפעולת הציור, הנגינה… להדהוד תחושת "בין זמנים" זו מוסיפים כתמי הצבע, נפילת האור והאשליה שלו.

אפי גן אוצרת התערוכה מתייחסת לעצם תחושת הצניעות השורה על עבודותיה של צברי.  "כוחם אינו בהכרזתם, יופיים אינו קשור לגודל או לצבע, או לקומפוזיציה ספציפית, אלא למכלול שקט שיש בו עצירה של המבט, לצד זמנים (לא זמן אחד) המתקיימים בו בעת בציור".

סיגל צברי, חבל הטבור של העץ, 209-2020, עיפרון על נייר, 55\67 ס"מ, אוסף פרטי,  צילום: אבי אמסלם

בתערוכה, ציורים בשמן על בד ורישומי טבע דומם המצוירים לרוב בעיפרון. בעבודות אלו – צברי מציירת בדרכה היא, נאמנה לאופן הניסוח הציורי המוכר מתערוכות קודמות, ולכך מתווסף מבט נוסף. בציור "חבל הטבור של העץ" (2020-2019),מערכי פנים וחוץ חוברים כאן בדומה לעבודות אחרות של האמנית. הנערה הפורטת על גיטרה מרוכזת באקט הנגינה, אינה מודעת ליונה הלבנה על משענת הכיסא, או שמא היונה אינה מודעת לה, מעלה בדעתי ציורים של ציירי התנועה הפרה רפאליטית ממחצית המאה ה-19. נערה זו בזמן עכשיו נושאת אותי גם אל "מנגנת בגיטרה" של יוהנס ורמיר מ-1670 בקירוב.[1] כאן, עכשיו ושם, זמן עבר והווה נוכחים כל העת.

הצמחייה המצוירת באנלוגיה למעגל החיים, בפריחה, בצבעוניות עשירה, שיש בה גם מן הכתמיות ומצבים של קמילה. המקומות בהם הנחת הצבע נוטה להפשטה, ההקצרות, והזוויות השונות בהן בוחרת האמנית למקם אובייקטים שונים, והמבט אל מצע הציור עליו מוצגות מספר נגיעות ותו לא (ולא! אין זו הציירת/הצייר בפעולת הציור תימה רווחת בתולדות האמנות).

ברישומי הטבע הדומם, חלקם מפורטים, אחרים ראשוניים, מתוספת לעתים נגיעה צבעונית של צבע פסטל ממוקדת או זולגת, פורעת את הסדר.

סיגל צברי, ענף, עפרון ושמן על נייר, 76/57, אוסף פרטי

סיגל צברי מוזכרת כמי שלמדה אצל ישראל הירשברג בנעוריה, ועם זאת כתב היד שלה שונה מאוד מאלה המזוהים עם אסכלת "הירשברג", (מסייגת, שכן אולי נכון יותר לומר שכל צייר וציירת המיוחסים לכאורה לאסכולה זו, שונים זה מזו) כתב היד שלה כן וייחודי, מעניק תפיסת רגע של המציאות, ועם זאת אינו מנסה לחקות אותה עד תום!

מבט אישי זה ניכר בעבודה "ואלס" (2013-2011), ציור טבע דומם בו העציץ המצוי בין פריחה לקמילה "מתעתע" בעין הצופה, משתלב במראות המבנים ברקע, אך גם נושא את המבט אל מה שמוצג בחלקו התחתון של הציור, שם מבצבץ המסור, קרוב אלינו הצופים ומעורר אי-שקט.

סיגל צברי, ואלס, 2011-2013, שמן על בד, 165\188 ס"מ, אוסף דובי שיף  צילום: אבי אמסלם

אי שקט זה נושא אותי לתערוכות קודמות של צברי, ובעיקר לתערוכה "ניגון של עשב", אך גם לתערוכה בָּבוּאה בַּבּוּעָה שהוצגה בגלריה רוטשילד לאמנות[2] בהן הדיוקנאות העצמיים של האמנית ולא רק הם, איתגרו את עין הצופה בכאב הטמון בהם, באירוטיות, ובקריצה לדמויות "האחר" שניתן למצוא אצל ציירי מופת מן העבר.

ולבסוף ציטוט מדבריה של אפי גן: הייתי רוצה להציע מבט המתייחס למושג בודהיסטי 'שקיטה' (מלשון שקט). עולם התופעות יכול להתברר לנו מתוך האזנה, קריאה, דו-שיח, או התבוננות מדיטטיבית. פועל יוצא מתנאי התבודדות, הוא שמגיעה שתיקה פנימית שהיא האספות מדיטטיבית לשקט של מרחב נטול גבולות. ללא שקט פנימי מצטמצמת האפשרות ליצור. השקט הוא הגיליון הלבן המאפשר לנו להשאיר סימן ועל גביו מתחיל הציור. השקט הפנימי מאפשר להיווכח במוחלט, במרחב האין-סופי, במה שהוא מעבר לאישיות ולהתניות המאפיינות אותה. השקט ריק מאיכויות של “אני”, “עצמי”. נדמה שפעולת ההתבוננות והציור של סיגל כמו גם ההתבוננות שמאפשר הציור לצופה, קשורים אל שקט וריכוז ההפוכים כל כך לרעש המטריד, של הפטפוט הפנימי". (מטקסט התערוכה)

בתוך חלל התערוכה סרט שצילם וערך ערן אקרמן. הזדמנות מיוחדת לשמוע את סיגל צברי 'על ציור' וכן שניים ממושאי ציורי הדיוקן שלה- על החוויה: פרופ' אריאל הירשפלד וערן אקרמן.- צלם ועורך הסרט.

העבודות בהשאלה מגלריה גורדון ומאספנים.


[1] מנגנת בגיטרה או מנגנת בלאוטה, שתי הכותרות רווחות באשר לעבודה זו של ורמיר.

[2] סיגל צברי, זוכה בפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2013. תערוכה באוצרותו של ד"ר דורון לוריא. את התערוכה בגלריה רוטשילד, אצר: דרור בורשטיין, 2011.

מאיה אטון – דמעות בגשם[1]

עבודות המצויות בין זמנים, מופיעות בתערוכה "דמעות בגשם" של מאיה אטון . מחד, העבודות מעלות על דעת שילובי אדם/חיה/צומח, אותן ישויות היברידיות המופיעות בעבודות של Old Masters כגון הירונימוס בוש ופטר ברויגל הבכיר, בדימויי השוליים המוצגים בדפי כתבי היד מימי הביניים ומשלבים בין מציאות לבין מחוזות הדמיון וכמובן בתנועה הסוריאליסטית ואף זו שקדמה לה התנועה הסימבוליסטית של שלהי שנות התשעים של המאה ה-19. בו בזמן, איזכורים לפרנקנשטיין, ולכאן ועכשיו. שכן כפי שאטון מציינת בטקסט התערוכה היא החלה בסדרת רישומי דיו אלה בסגר הראשון, פעילות שהפכה לחלק מהתרגול היומיומי הקבוע. רישומים מהירים יחסית הנעשים בישיבה אחת.

מאיה אטון

ה"קריצה" לזמן עכשיו היא גם כפי שמציינת אטון באיסוף ושמירה של דימויים אותם היא מוצאת באינטרנט וברשתות החברתיות שעניינם עולמות הנושקים למפלצתי, לגבול הדמדומים, לקולנוע ואף ל"גולם". "בתהליך העבודה אני משלבת לעיתים שני דימויים ומצרפת להם משפט הלקוח בד"כ מתוך פריימים של סרטים שונים. אני מחפשת חיבור חדש בין דימוי לטקסט, כזה שמעורר דימוי שלישי מדומיין, קצת כמו מבט דרך העין השלישית".

בתערוכה "מאיה אטון – בין כלב וזאב" במוזיאון תל אביב לאמנות בה השתתפה אטון עת זכתה בפרס נתן גוטסדינר לאמנות ישראל מציינת אוצרת התערוכה אלן גינתון הופעתם של מוטיבים שהפכו עם השנים לחלק ממילון הדימויים והצורות המאפיין את האמנית: "הרישומים, ציורי הקיר והאובייקטים של אטון מתחברים למיצבים שמכילים מוטיבים גופניים ודקורטיביים – חיות, גולגלות, לבבות, כלי דם, חבלים, גבעולים וספלים. המיצבים שלה הם חלק מהמגמה של מיצבים פמיניסטיים המשלבים יופי ואימה, דם ומחלה, גוף ובית. אבל עולם הדימויים של אטון המתגלה גם כקשור למוטיבים צורניים ואיקונוגרפיים אירופיים, בעיקר של מגמות אנטי-מודרניסטיות, אנטי רציונאליות מן המאה ה-18 וה-19: הניאו-גותיקה, הרומנטיקה, האר-נובו, הפרה רפאליזם והארטס-אנד-קראפטס".[2]  

יש לציין שצבעי השחור והלבן ומה שביניהם, האפורים למיניהם, ההצללות ועוד, חוזרים ונשנים בעבודתה של אטון. שחור ולבן אינם חלק ממעגל הצבעים, הם גם באנלוגיה לדיכוטומיה מוגדרת. יצורי הכלאיים, האיברים המנותקים מהקשר, המפלצות שהופיעו בתערוכת הפרס, כל אלה נוכחים בתערוכתה העכשווית בבית גורדון-לונדון כשם שבתערוכות עבר שלה (כגון זו שעסקה בפרנקנשטיין והמקסם ממנו).

הקשרים בין עבודתה של מאיה אטון לחקר בו עסקתי במהלך השנים אני מוצאת בקטע שלעיל: "הדור הסימבוליסטי נראה שנולד תחת השפעת סטורן, כוכב חיוור זה שנתפס מני קדם כקשור עם השבועות וההתנסויות, התנ"ך של האמנים הסימבוליסטים היה ארתור שופנהאואר – World as Will and Idea. עבודה זו פורסמה מוקדם והפכה לפופולארית במחצית השנייה של המאה ותורגמה לצרפתית ואיטלקית רק בעשור 1880. היא השרתה השראה על הפסימיות של קלינגר וקובין; והשרתה השראה על סגנטיני, גוסטב מורו, דה קיריקו. האמן הפריזאי מורו בהיותו מוצג עם מבחר של כתבי שופנהאואר ע"י מתרגם צרפתי, הודה לאחרון ברישום שהציג את הלנה בעצב על חורבות טרויה".[3] 

מאיה אטון

אטון נעה לדידי בין זמן עכשיו לזמן עבר כבתנועת מטוטלת.. במוטיב הגולגולת הרווח אף הוא ביצירתה ומיוצג באחת העבודות בתערוכה מוצגת דמות "המערסלת" גולגולת, דימוי השולח אותנו הן למוטיב ה"ממנטו מורי" ("זכור את יום המוות"), וה"ואניטס" ("הבל הבלים הכל הבל"), ולדמותה של מריה מגדלנה הרווחת בציורי בארוק במדיטציה מול גולגולת ולאור הנר. אך גם כפי שמציינת אוצרת התערוכה אפי גן: "הבחירה להציג מקבץ אקראי לכאורה, מתוך מאות רישומי דיו שנעשו בשנתיים האחרונות, מאפשר לצופה לחוות באופן נוסף רישומים אותם מעלה מאיה אטון כמעט מדי יום לאינסטגרם. ברשת, זוהי חוויה מהירה הזוכה ל'פיד-בק' מידי אבל גם מוגבלת ע"י גודלו של מכשיר הטלפון. אנחנו מביטים ברישום אחד, פרגמנט בודד הנחווה כשלעצמו. לעומתו תנועת המבט במבחר או במקבץ מאפשרת לזהות שפה, פרקים, הבדלים לצד חיבורים ובעיקר מאפשר לנו לנוע מתוך הפרטיקולרי, האישי- אל עבר המכנה המשותף. המעשה היומיומי מזכיר 'יומן רישומי- קליגרפי', ונעשה בפורמט קבוע על נייר, בבדרך כלל בגודל A3 , בדיו ומים". (מטקסט התערוכה)  

ולבסוף, דימוי ומילה, המופיעים בעבודות לעתים נהירים, ויש ש"סתומים" לעין המתבונן, ממקמים אותנו הצופות והצופים הן בתנועת הדאדא ""יפה כמו פגישתן של מוכנת תפירה ומטריה על שולחן הניתוחים" בה לשילובי מילה/טקסט/דימוי אך גם בתנועה המושגית שהרבתה לשלב בין השניים ועל כך הברכה! [4]

מאיה אטון

וכמו שקורה לי פעמים רבות, לאחר שאני חוזרת שוב לטקסט שכתבתי ובחנתי לאחר יום-יומיים… ניסיתי לחשוב מה עולה בראשי מול הדימויים של מאיה אטון, אז כן! הצבי? (מבט לקרניים מעל) או שמא חיה אחרת ותחושת חוסר האונים העולה מול דימוי זה שמצידו מתכתב עם דימויי חיות ניצודות במאות עברו, ומה לחיה זו באולם אפוף באובך זה בו תלויות תמונות? ויש עוד אסוציאציות אבל נשאיר לפעמים אחרות…

והתחושה שהעבודה "שקופה" לנו המתבוננים ו"חידתית" בה בעת.


[1] all those moments will be lost in time, like tears in rain

ציטוט מהסרט בלייד ראנר, מתוך המונולוג  של הרפליקנט רוי, רגע לפני שתוחלת החיים שלו נגמרת.

[2] אלן גינתון, הקדמה, עמ' 8-7,  בתוך: מאיה אטון, בין כלב וזאב, קרן נתן גוטסדינר, הפרס לאמנות ישראלית 2008, מוזיאון תל אביב לאמנות

[3] Pierre-Louis, The Symbolist Generation, 1870-1910, New York: Skira/Rizzoli, 1990.    

[4] "שירי מלדורור" של הרוזן של לוטריאמון  (Isidore Ducasse, 1846-1870)

נטע ליבר שפר- סדרת 'המקוננים'

בחלל תערוכתה של נטע ליבר שפר "המקוננים" מוצגים רישומי פחם גדולי ממדים ובהם דמויות גברים בג'סטות שונות של קינה.

נטע ליבר-שפר

לרישומי 'המקוננים' קדמה סדרה של רישומי חיילים פצועים שתחבושת גדולה מכסה את פניהם, עדות למציאות אלימה וקשה. בסדרה המוצגת בתערוכה הוחלפה התחבושת במטפחת, שיש בה מן האיזכור לכאב ולאבדן. המטפחת מסמנת את מקום הפגיעה ובו בזמן מכסה ומסתירה. המטפחת מציינת אפי גן אוצרת התערוכה מזכירה גם את 'מטפחתה של ורוניקה הקדושה'. ורוניקה אישה אדוקה ומאמינה מירושלים, אשר על-פי האמונה הנוצרית נתנה לישו את מטפחתה, כדי שיוכל לנגב את פניו במהלך מסע הייסורים לגבעת הגולגולתא.[1] ישו מחה את הזיעה וכשהשיב את המטפחת, הוטבעו עליה תווי פניו. הטמעת הדימוי בקפלי המטפחת מזכירה את פעולת המצלמה והתוצר, הצילום, ומעלה שאלה באשר למהות היווצרותו של דימוי, וכדברי אפי גן "רוח הנחקקת בחומר: דמויות הגברים, בשר ודם, מטביעות רישומן בנייר, שחושף אותן ומסתיר אותן. המטפחת היא מחסה ומסתור. היא עוטפת ומגנה אך  גם מעלימה את הפנים. היא מאיינת אותם, מרוקנת אותם מן המבט ומן היכולת להתבונן בהם ולזהותם. בעצם פעולת הכיסוי הופך המוכר לנסתר. הבד המגן מתעתע בכנותו, הסתרת העיניים שומטת את היכולת לפענח את המבט". 

נטע ליבר-שפר, אייל, 2019, פחם על נייר, 300\207 ס"מ , צילום: אבי אמסלם        

מכאן ששאלות באשר לדימוי, ומהו עולות בסדרה זו אך גם פעולות הקשורות לסוגות מיגדריות. בעבודות הרישום המיומנות המוצגות בתערוכה, ואופפות את הצופה מכל עבר, מציגה ליבר-שפר את הגברים המקוננים שהדמויות שלהם נראות כמצויות בעולם משלהן במעין התמסרות והתאחדות עם אקט הקינה. ברם, בתרבויות שונות מן העת הקדומה, האמונות על הקינה היו נשים על-רוב רוב. נשים זרות למשפחה אבלה שזה היה מקצוען. ובל נשכח את סצינות "הפייטה" שהקשרן ישו הצלוב והקינה עליו.

אלה ועוד חוברים לדימוי הקָפֵּלָה שעלה בעיני רוחה של האמנית באשר לחלל התצוגה. קפלות מופיעות בכנסיות כחלק מהחללים שבהן, אך לעתים כמבנה עצמאי וייחודי. הן שמשו בימים עברו משפחות רמות מעלה לטקסים דתיים וארציים – נישואין, ציון אירועים חשובים, אך גם לקבורתם של בני משפחה.

נטע ליבר-שפר

ליבר-שפר מציינת בטקסט התערוכה: "בעקבות מפגש עם דיוקן של נשים ויקטוריאניות מתייפחות שנשאר חקוק בליבי, בקשתי ממספר חברים שידגמנו עבורי את דמותם המסתתרת מאחורי מטפחת. בקשתי ליצור מבט עכשווי על הקינה. מבחינתי קינתם היא ביטוי לאבל על קוצר החיים, על הנעורים החולפים ועל אפשרויות שהוחמצו. מבטם האובד בבד המטפחת משדר פגיעות, אבל גם חסימה ואת חוסר היכולת להגיע אליהם. עקב גודלו של הרישום הם מקבלים נוכחות רבה ועוצמה, ועם זאת בעצם מחיקת פניהם הם שבים אל הדף הלבן, אל ההיעדר. במקום הנשים המקוננות, הגברים מבכים את תפקידם"[2].


[1] גולגולתא, שם מקום הגבעה והסלע שבהם התרחשה לפי המסורת הנוצרית צליבה ישו. המטפחת של ורוניקה עם דיוקן ישו עליה מצויה בסט. פטרוס ברומא.

[2] מתוך שיחה עם נטע ליבר שפר. ינואר 2022

אלכס טוביס – משפחה

לצייר כמו "מוסיקה"

בתערוכה "אלכס טוביס – ציור 2021-2020 שלוש עבודות, שלושה דיוקנאות של משפחת הצייר. הרעייה – שירלי כהן, הבן דוב, והבת אלישבע. שלושה דיוקנאות שיש בהם מן הקרבה והשוני כאחד. ציורים שיש בהם מן התפיסה הריאליסטית, ועם זאת כפי שמסייג האמן "אין לו כוונה להיות היפר-ריאליסטי, מדוקי ונאמן למציאות כצילום"! וזה מה שמקרב אותם לצופה.

בשיחה שלו עם אפי גן אוצרת התערוכה מספר טוביס על תהליך העבודה: "אני עושה סקיצה בעיפרון. בודק עליה את היחס בין הגובה לרוחב, ואז בוחר את הקנבס. מה שקובע את הגודל הוא הנושא והמגבלות של החלל בו אני עובד. ובנוסף מספר על בחירת הפורמט וגודל הבד לציור. וכן על אופן ההתייחסות לציור המוגמר "אחרי שאני מצייר אני כבר לא יכול להיכנס לציור שוב, כי אני בא אחר".                                                                                                                                           

אלכס טוביס, שירלי עם המדונה של אל גרקו,2021, שמן על בד, 110\90 ס"מ

שירלי עם המדונה של אל גרקו (2021). בעבודה זו אשת האמן מוצגת בגבה אלינו בפעולת התבוננות ב"מדונה" של אל גרקו. תמונה בתוך תמונה. עולם קטן בתוך עולם גדול יותר וחידה! המדונה של אל גרקו מצוירת בציורו של טוביס במעשה של מחווה, ניכוס או שמא פרט שנלקח מציור גדול יותר. האם הוא מתעתע בנו, הצופות והצופים או שמתייחס לפעולת ההתבוננות המדיטטיבית כמעט של רעייתו אל מול הציור/פרט. אז וכאן. המדונה הנשגבת אל מול בגדי היום יום והסניקרס שלרגלי שירלי, אשת האמן. ולצד אלה המיומנות בציור "פטרן" המרצפות.

הרהור אישי. כמי שעסקה רבות בציורים מימים עברו, המדונה הזו איתגרה לי העין. מוכרת ולא מוכרת כאחד. מזכירה את דמות המדונה בציור "המשפחה הקדושה" (1599)  אף שניתן לכנותה גם Madonna del Late מדונה המניקה וציורי מדונות אחרות של אל גרקו.

אלישבע יושבת בתקופת קורונה (2021) בשיחה שלו עם אפי גן, מספר טוביס שזהו ציור של בתו אלישבע אותו צייר בסלון הבית. הציור נעשה בתקופת הסגר עת היתה ספונה בחדרה, והוא ביקש לצייר אותה, אולי כדי לתקשר. הבת התרצתה והסכימה לשבת לפניו. "אני מנסה לא להכניס בדים גדולים הביתה. בכל מקרה לא היה לי הרבה מרחק ממנה, והתנוחה היא תנוחת ישיבה, אז הספיק לי גודל של  60/50 ס"מ". […] "בהתחלה הייתה סקיצה במחברת סקיצות ואח"כ היא עברה לקנבס. היו לנו 3-4 ישיבות מודל. סיימתי את העבודה בבית".   

פניה אפשר חתומות, ואפשר נושאות עמן הבעה אחרת של דריכות, אולי דכדוך?. טוביס אינו חש שהן נושאות עמן הבעה ספציפית, דבר המאפשר לו לנהל דיאלוג עם הדמויות ולראות בהן בכל פעם משהו שונה.

אלכס טוביס, אלישבע יושבת בתקופת קורונה,2021, שמן על בד  60/50 ס"מ

דוב עם המעיל והעניבה שלי (2022) באשר לציור של בנו דוב מציין טוביס, הוא נעשה בסטודיו. "דוב מדד את המעיל שלי בבית, וידעתי שאני רוצה לצייר אותו ככה. ידעתי שאני צריך אותו בתנוחת עמידה, כלומר – אני צריך מרחק יותר גדול מהמודל,  על מנת שהעדשה של העין לא תיצור עיוותי פרופורציות, אני צריך קנבס גדול יותר על מנת שהפורטרט עצמו יהיה בגודל סביר. החלטתי להביא את דוב אל הסטודיו. הוא עמד כמה פעמים בשביל הציור ואת השאר השלמתי מצילום".

אלכס טוביס, דוב עם המעיל והעניבה שלי,2022, שמן על בד  120/80ס"מ

טוביס מורה ב"בצלאל" ובמסגרות נוספות לוקח את הדיוקן, אחת מהתמות החשובות בציור הן בימים עברו והן במדיה של הצילום ומציג את הדמויות בפשטות ובצניעות ועם זאת יש בהן מן הגדולה ביכולת הציורית. בשיחה עם גן ניכרת ההצטנעות שלו, בתשובה לשאלה, מה הוא חושב על בחירתה בשלושת העבודותבחרת את שלושת הציורים הפיגורטיביים האחרונים שציירתי, ואני מניח שהם פשוט יותר טובים מציורים יותר ישנים שלי שהראיתי לך. אומנם היו לי כמה הבלחות טובות גם בעבר, אבל אני רוצה להאמין שאני מתקדם כצייר. אני מרגיש שאני מתפתח לאט, תופס את הדברים לאט, והנה אני מרגיש שהגעתי לרמה שאני מסופק ממנה…". תנועת היד הנעה בחופשיות והאנלוגיה של הציור למוזיקה – הנגיעה של הקשת במיתרים, אופי הצליל אותו אני מוציא מהצבע. למרות הדימוי בציור מתקיים בו גם חלק אבסטרקטי. ופעולת הציור יש בה עבורו מן הכאב והשמחה, האופן שבו הצבע והצורה משתלבים, האפשרות שיש באקט הציור לחבור לבדידות למכאוביה, ודרכו להיות חלק מהעולם. "בדידות" שהוא מגלה בציוריהם של אמנים הקרובים ללבו: וורונזה, וולסקאז ואדוארד הופר.

אריה למדן-'איש-ציפור'

אריה למדן, רושם חלום! "יש לי מחברת של חלומות שאני כותב בה את החלומות ואני מצייר מתוך המילים, קורא במחברת ורושם את החלום…גם בלי משקפיים אני רואה נפלא". (מטקסט התערוכה).

ברישום יש מכתב היד המעביר אלינו את כוונת המכוון. הוא יכול להיות ראשוני, בגדר סקיצה, "סקרצו" וכן הלאה. ולעמוד ברשות עצמו, כמדיום חשוב ורב-הבעה כפי שניתן לראות בתערוכה זו של למדן בה מוצגים רישומים שנעשו במהלך ארבעים השנה האחרונות.

התערוכה "איש ציפור" של אריה למדן מעלה על הדעת באיכויות הגרפיות וההבעתיות שלה, עבודות של אמני מופת כרמברנדט ופרנצ'סקו גויה. ואילו המחבר בין דמות אנוש לבין דימוי חייתי ומן הצומח, מאזכר אמנים סוריאליסטים שנטו לכך בחלק מעבודותיהם כחלק מהאמונה במשחקה החופשי של המחשבה ובשלטונו המוחלט והכל יכול של החלום.

אריה למדן, הזעקה, 1982, רישום על נייר, 97\70 ס"מ

הקו, אלמנט מהותי ביצירת אמנות נושא עמו משמעויות שונות – קו מיתאר (קונטור), קו שמסמן וחותם את הצורה, קו שעשוי לבטא תנועה ומקצב. בעבודותיו של למדן, קווים דקים ולעתים עבים קמעה, ישרים, אקספרסיביים, מתפתלים בריתמוס אומרים את דברם. הקו מופיע לעתים כעומד בפני עצמו ולעתים כמקבץ של קווים היוצרים אשליה של תלת ממד ונפח, ומשחקים של אור והצל. כל אלו יוצרים שפה ייחודית לאמן; דימויים מעין חלום, שיש בו מן הבעתה, עבודות שיש בהן כפי שמצוין בטקסט התערוכה מהלך הרוח של האמן, שילוב של עין, נפש ורגש.

עדי אנג'ל אוצרת המשנה וכותבת הטקסט "אריה למדן- 'איש ציפור', מציינת את דבריו של האמן: "אני מצייר בקווים, הקווים מעניינים אותי כל החיים, אני אוהב לעבוד עם קוים דקים, מה שמושך אותי בקו הדק, זה העשייה הגופנית, הפיזית. לעשות קו קטן ועוד קו עד שהצורה יוצאת תחת ידי, לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי".

בטקסט המופיע בקטלוג "אריה למדן, תחריטים והרהורים" מזכיר למדן את "איש הציפור" הנוכח בחלק מעבודותיו: "קודם גיוסי לצה"ל עשיתי מספר שבועות בקיבוץ במעמד של "לבדניק", ועבדתי שם בעבודות שונות, בשדה, בחדר האוכל וגם בלול, שהיה ענק, כיאה לקיבוץ אמיתי. לפי תפיסה עממית רווחת, כלב נעשה דומה לבעליו, ובלול נכון לי אישור מפתיע. האיש האחראי על הלול מראהו היה כמראה תרנגולת. רזה היה, עיניו מתרוצצות בחוריהן, ואפו מתקמר כמקור, רגליו ארוכות ודקות נתונות תמיד בסנדלים, ציפורני בהונותיו ארוכות אף הן ומעוגלות. בקיצור, איש תרנגולת, איש עוף… וכך נולד "איש ציפור".[1]

איש ציפור זה בדומה ל"לופלופ" של הצייר מקס ארנסט, מלווה את למדן בתערוכה שהרישומים שבה נושאים עמם מעין חותם של דיוקן עצמי. הציפור כדימוי למעוף, לתנועה ולתנופה אך גם כטומנת בחובה משמעויות אחרות מנוגדות, מופיעה באיזכור לעבודה 'ציפור עצובה' (1989) "אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע". (מטקסט התערוכה).

אריה למדן

למדן עוסק במדיה שונות: רישום, תחריטים, ציור בצבעי שמן, אקוורל, מים, פנדה ועוד. בעבודותיו עולה המקסם מאנשים שהזמן חרת בהם את "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו". (מטקסט התערוכה)

עבודותיו מורות על מיומנות רבה, ציור נופי מדבר, סלעים ואבנים וכפי שכתב על רישומים שערך מול נוף מדברי בעת שירות מילואים בסיני במהלכן של שנים רבות: "ואני ציירתי במחברת הרישום את נוף המדבר, את הסלעים, את האבנים, את הצמחייה המדברית. אט אט הרגשתי שאף אני נהפך להר… בודד, בשקט, מתמזג עם הנוף הפראי היפה. כמו דיונה נערמתי… מקבל עלי את דיון המדבר… להיות פה. זקני צמח לו פרא, זרועותי כמו שורשים מתפתלים, וציפורני אצבעותיי חורשות להן תלמים ושבילים בלב הישימון"[2]


[1] אריה למדן, תחריטים והרהורים, ישראל 2009, עמ' 17.

[2] שם, עמ' 20.

תודה לאפי ולסיגל על חומרי הטקסטים

ענת גרינברג; רון וינטר; נתנאלה אווסלנדר, תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה, אוצר: דר' גלעד פדבה, גלריה עירונית לאמנות – ראשון לציון בית גורדון-לונדון, נובמבר 2020-פברואר 2021 פתיחה מחדש 1.3.2021 במשוער

IMG_20201210_105017

ענת גרינברג

בתערוכה בעלת השם מעורר התהיה "תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה" מציגות האמניות ענת גרינברג ונתנאלה אווסלנדר  לצדו של האמן רון וינטר. שלושתם, בני דור שני ושלישי לשואה, מתמודדים בדרכים שונות, מגוונות ומפתיעות בנוגע לכך, שכן עבור צאצאי השורדים, זיכרונות אישיים שהועברו אליהם מהתא המשפחתי ומהסביבה הסובבת אותם מהווים אלמנט משמעותי בהבניית התודעה שלהם. אופני ההבעה הם במדיה שונות: ציור על קנבס ועל נייר, רישום, מיצב וידיאו, רקמה.

הכותרת הראשית של התערוכה היא "תסמינים"; כל משתתפיה מודים שהם סובלים באופן יומיומי מתסמיני השואה בטראומה משפחתית ואישית. בין התסמינים אגרנות כפייתית, מצוקות הנובעות מחסכים רגשיים, רגישות יתר וחרדת נטישה מחד, והיכולות הניכרות וביניהן רגישות אסתטיות ויצירתיות, מאידך. כל אלה מאפשרים להם ליצור בצל הטראומה, ולהשכיל לנצל מצב תובעני זה באופן שמאפשר השראה וחמלה.

IMG_20201210_110332

רון וינטר

IMG_20201210_105321

נתנאלה אווסלנדר

ענת גרינברג- גרינברג מציירת דמויות בהן יש מן הנוכח/נפקד – חלקי גוף, עיניים ממצמצות/פעורות בכאב, יד עצומה שיש בה מן איכויות הרישום של אמני האולד מסטרס (Old Masters), מושטת בג'סטה של בקשה? תחינה? פטישיזם – רגלי אישה על עקב, או בחלקה העליון המופנה אלינו הצופים. העבודות, בדי קנבס במגוון גדלים במנעד צבעוני שיש בו מן השקיפות בצד משיחות מכחול עזות בהבעתן, מוצגות באופני תליה מעניינים המאתגרים את העין.

IMG_20201210_105034

IMG_20201210_112106

IMG_20201210_105227

נתנאלה אווסלנדר- הנוכח נפקד עולה גם ביצירתה של אווסלנדר, דיוקנאות קטנים ומפתיעים המוצגים בקיר שמנגד. האמנית מטמיעה לתוך דיוקנה העצמי חלקי פנים של קרובי משפחתה אשר חלקם נספו בשואה וחלקם שרדו את התופת. באמצעות תכנת פוטושופ עיבדה צילום "סלפי", הטעינה אותו בתכנה לייצור מתוות לגובלנים ואזי רקמה את הדיוקן העצמי העשוי מעשה מארג של דיוקנאות קרוביה. הדיוקנאות הקטנים בעבודת עמלנות המפתה את הצופה לחוות אותם מקרוב, נעים בקשת צבעוניות שיש בה מן הרוגע להתפרצות עזה של כתומים צהובים ואדומים.[1]

IMG_20201210_105234

IMG_20201210_105247IMG_20201210_105254

רון וינטר- המבט של וינטר באשר למערכת היחסים עם אמו הנו רב-פנים; מכיל ואוהב ועם זאת ביקורתי ומפוכח. בעבודות במדיה שונות – ציור, פיסול רישום ועבודת וידאו מתוודע/ת הצופה למערכת יחסים שיש בה מן הסימביוזה- יש בה מן התלות אך גם מן הרצון לעצמאות, התמסרות, תלות וחמלה בצד רצון לפרידה ועצמאות, ובעיקר אהבה שאינה תלויה בדבר. הציור בצבעי אדום/לבן של הבן "העוטף/מגן" על האם, מהדהד את עבודת הווידיאו הנפלאה בה נוצר אקט שיש בו מן הריקוד, המשחק, הילדיות והחמלה.

IMG_20201210_110443


IMG_20201210_110425

IMG_20201210_110412

IMG_20201210_110342IMG_20201210_112614

[1] נתנאלה אווסלנדר סיפרה בזמנו: "לאבא שלי יש שמות הונגריים ועבריים, ניקולאי מיקלוש אצ'ה שמואל, ויש לו שני תאריכי לידה. הוא נולד ב-29 בפברואר 1948 בדרך לבית החולים בהרי הקרפטים ההונגריים, אך עקב סערת שלגים, הוריו הגיעו לרשום את שמו במשרד הפנים ההונגרי רק ב-10 באפריל 1948".

תודה לענת על הסיור וההסברים

ברכה בינ'וינידה גיא, שדות געגוע; ציור, תערוכה, בית גורדון לונדון, אוצרת: אפי גן, נובמבר 2019-22 בינואר 2020

unnamed (4)

געגוע למחוזות ילדות, שדות נרחבים בהם צמחו פרחי בר הם הרציו והרגש העומדים מאחורי העבודות היפות, בתערוכתה של ברכה בינ'וינידה גיא, "שדות געגוע; ציור", שבחלקן נגיעת המכחול, עדינה כמשק כנפי הפרפר מתכתבת עם שבריריות הזיכרון.

בינ'וינידה גיא כותבת: "בילדותנו ציירנו פרחים. לא צריכים היינו ללמוד על יופי או להבין ערכיו כדי להתפעל משלמותו של פרח. פרח הוא פרט שיכול להצביע על שלם סביבו. ציירנו פרחים כי זוהי תמציתו המושלמת של הטבע שהיה סביבנו. תפרחות כלניות, נוריות, נרקיסים ואיריסים, עלים ושיחים שצמחו בשולי מחוזות ילדותנו – הם שדות געגוע של ילדות".

פרחים מופיעים תכופות בעבודותיה של ג'יא בינ'וינידה. לעתים שזורים בזרים  או בשדות. פרחים כמייצגים מחזוריות, את מעגל החיים, צמיחה, בשלות וקמילה, באנלוגיה לפסוק מקהלת '"הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל' (קהלת פרק י"ב, פסוק 8), ולמושג ה"ואניטס" שרווח בהולנד הפרוטסטנטית בשלהי המאה 16 ומאה 17, באשר להבלות החיים.

ברם יש לזכור, פרחים מופיעים בהקשרים נוספים. כהלל ליפי הטבע, והן כמושא לחושניות. באמצעות הציור כותבת האוצרת אפי גן "בוראת גיא בינ'וינידה את עולמה הפנימי ואת העולם המקיף אותה. ציור 'שדות געגוע' הוא קריאה ממעמקים ואין הבדל אם מקורה הוא חלום, הדהוד קמאי, או תדר קיים של הווה מתממש".

unnamed (1)

בתערוכה מוצגות עבודות על נייר, "אלה פרימה", ללא מתווה. הן תלויות מהתקרה. ללא מתיחה, הדבקה או מסגרת. הן נדמות כמרחפות, מנהלות דיאלוג עם הקיר מאחוריהן, אחת מהן נדמית למגילה הנושקת לרצפת הגלריה ואחרת מנהלת "דו-שיח "עם הקיר המתפצל שמאחוריה. העבודות משלבות ציור בגירים צבעוניים, רישום, מחיקות ואף שיוף בנייר זכוכית. כל כתם צבעוני על הנייר הוא ניסוי ותעייה, עד שרבדים, מעשה של שכבות, גיאולוגיה אישית מרכיבים את היצירה המוגמרת.IMG_20200118_111605

המילה "געגוע", מופיעה באחת העבודות בצבעי צהוב ושחור. טקסט ודימוי חוברים כאן לצהוב בוהק הנושא עמו משמעויות של אור והשחור מסביב, צהוב השואב פנימה את עין  המתבונן. unnamed (5)

ציור נוסף, שהרקע שלו נצבע ורוד, מפתיע בצבעוניות שלו בין העבודות הנוטות לצהובים/אפורים/שחורים/לבנים. "הפרחים אינם אלה שנצבעו וורוד אלא הרקע הציורי והשחור עד שברור לצופה שלפניו נוף מדומיין. אנחנו מקבלים את שאריותיו הספק מתקתקות של זיכרון".      unnamed (2)

ברכה גיא"ההרגשה שלי", כותבת האוצרת אפי גן, "היא שצריך לעמוד מול העבודות ולהמתין בשקט, תוך מדיטציה עד שהיופי והרכות המסתתרים בין הקווים יהפכו לכוח חסר שקט".

וכפי שמופיע בטקסט באופן המבהיר יותר מכל את רציונל התערוכה: "מה שמחבר את כל העבודות שהוצגו עד היום, לאורך עשרות שנות יצירה מגוונות, היא התמודדות הנעה בין יפה לכעור, בין שלם ליחידי, בין פרט לקבוצה. התמודדות אסתטית מפעימה אשר לוקחת את המתבונן פנימה אל תוכו, שואבת אותו הרחק מן הנוף הפיזי. הפרחים אינם רק 'שדות געגוע', אלא נשאי תרבות עתיקה, היסטוריה אישית המעלה שאלות קיומיות על אין ועל יש, על מהות הנגיעה ועל אפשרויות העומס. כל אחת מהעבודות היא ביטוי לתוהו ובוהו, כאוס הנוגע בשאלות של סדר וצבע. מתקיים מתח פנימי תמידי בין גירוי חושי – למבניות מאורגנת, בין חיים למוות, בין יש לאין המופיעים בשדות מדומיינים של געגוע".

unnamed (6)

 

אנטון בידרמן ציור מראות זמן/ טופוגרפיה של יד ונפש, תערוכה "נדידה", גלריה עירונית לאמנות בית גורדון-לונדון, ראשון לציון, אוצרת אפי גן 27.7.2019-20.10.2019

AVI_5535.jpg

ארבעת התערוכות המוצגות בגלריה משקפות כל אחת בדרכה את האישי לצד 'רוח הזמן' שחלק מאפיוניו היא נזילות, תנועה בין מקומות, זמנים, אנשים, סימנים. נדידה מתמדת.

באשכול תערוכות זה מוצגת התערוכה "ציור מראות זמן/טופוגרפיה של יד ונפש", של האמן אנטון בידרמן. ציוריו של בידרמן, העשויים במחוות יד בוטחת ובעושר צורני וצבעוני, מאתגרים את העין בתהליכי ההתמודדות עם חלל ועם זמן בעבודת המארג המצויה בעבודות.  Picture3.jpg

ביצירתו של בידרמן חוברים יחדיו הישן והחדש – הקלאסי והמודרני, במעין פזל המעמיד את הצופה תהייה – במה הנו צופה, ומהו נושא העבודה, הבמבינו של המדונה, דמות מפומפיי? האל האב, גבירה מאחד מהציורים הוונציאניים?

במתח המתקיים בין הדימויים מהעולמות השונים. הציורים עתירי הממדים נעים בין הנשגב או במילים אחרות ה-Grandeur לבין היומיומי, הטריוויאלי, הנמוך לכאורה. בין ניכוס של דימויים מתולדות האמנות – הרנסנס, הבארוק ואמנות מודרנית, לבין התייחסות לתרבות הצריכה הפופולארית. כל אלה, שורים להם ביחד ביצירה, בקומפוזיציות עמוסות מידע שהינן ביטוי לאקלקטיות בה אנו חיים. וכפי שכותב בידרמן במאמרו לתערוכה: "האקלקטיות בעבודותיי שואבת מזרמים שונים בתולדות האמנות ומהסביבה הקרובה. אני בונה פרזנטציה  של חורבות התרבות בניסיון להרכיב מחדש היגד או משמעות. גישה זו מאפשרת נגישות לתפר שבין החיים לאמנות. אפשר לראות בסדרת הציורים סוג של מנדלות תחת שם כולל: "מראות זמן", והן כתפאורה, מסך עשן של ההווה, מתקיימות כשלט כניסה מפתה, כמחיצה לפרשנות ולהתכתבות עם אי ההרמוניות של ההווה, עם אי הסדר ואי האנושיות שבעולמנו המנוכר, עם ההיסטוריה המתיישנת מדי יום במהירות האור, בד בבד עם אופיו חסר הסבלנות של האדם המודרני, ריבוי צורות המחשבה וחוסר האחדות שבריבוי… מטען מוסרי עם ספקנות מפעילים אותי כיוצר לערוך שיח בין עבר להווה".[1] 4 תמונה.jpg

 

[1] תודה על הטקסט, ותודה לאפי גן – האוצרת

לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט, מיצב נדודים בין אור לזמן, תערוכה "נדידה", גלריה עירונית לאמנות בית גורדון-לונדון, ראשון לציון, אוצרת אפי גן 27.7.2019-20.10.2019

בבית גורדון-לונדון, ראשל"צ מוצג אשכול תערוכות בשם "נדידה" באוצרותה של אפי גן. רוח הזמן בצד שיקוף האישי נוכחים בתערוכות 'נדידה', כותבת גן. האמנים/יות המוצגים: אלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי, אנטון בידרמן, לילך שרג. בנוסף, מוצגים מיצבים בחדר המנציח השנה את גדעון גכטמן.

בפוסט זה אחד ממספר המתייחסים ל"נדידה", ברצוני להתייחס למיצב המשותף של לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט, מיצב נדודים בין אור לזמן.

האמניות לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט מנהלות דיאלוג במיצב נדודים: בין אור לזמן המרהיב בצבעי התכול/ורוד/זהוב המוצג בתערוכה. עבודותיהן מוצגות בשני חדרים נפרדים, הניתנים לאפיון אישי/אמנותי, ועם זאת עבודות האחת "זולגות" אל האחרת ולהיפך. עבודות השתיים הפועלות במשותף ובנפרד, שונות אמנם, ועם זאת חוט משותף מקשר ביניהן – הניסיון להתחקות אחר מושג הזיכרון החמקמק. אלקויטי יוצרת הדפסים צילומיים, ובאמצעותם מבקשת לשמר זיכרונות. אוקרט מציגה מיצב של סלילים וורודים וזהובים הנופלים מן השולחן, "מתפקעים מזיכרונות גזורים". 65830721_10219705857861198_8996196175593865216_n (1)

DOR_4875_222.jpg
צילום Doron Adar

שתי האמניות  נולדו באורוגואי ולשתיהן ביוגרפיה דומה. שפת אמן, ספרדית, הן גדלו באותו מקום, ולמדו באותו מקום, כל אחת מהן עלתה לארץ בצעירותה, כאן התעצבה הזהות האמנותית שלהן, והן התוודעו זו לזו ולעשייה האמנותית. יחדיו הן מנסות לטוות הקשרים אל זיכרון המקום ממנו הן באו ובדומה, גם זיכרון הפעולות שנעשות כאן ועכשיו.

שפת האם של לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט היא ספרדית. הן נולדו באורוגואי, גדלו באותה שכונה, ולמדו באותם בתי ספר ותנועת הנוער. כל אחת מהן עלתה בצעירותה לארץ, וכאן הכירו האחת את עבודתה של השנייה, כאן התעצבה זהותן כאמניות. מכאן שעבודתן נושאת עמה מובן של זיכרון אישי, פרטי, אך גם זיכרון קולקטיבי שיש בו מן המאחד.

DOR_4862_222
צילום Doron Adar

לוסי אלקויטי – 'זיכרון' מטבעו הנו אישי במהותו. אנו נדרשים לעשות שיום (שליפה) ממאגר הדימויים והאירועים שנשמר במוחו/ה של היחיד. הזיכרון מורכב מפיסות; אזכורים, תמונות, אירועים ומתרחש במרחב של הפרט. ועל פי רוב לא מופיע בשלמותו. באמצעות שברירי זיכרון אנו מנסים ליצור ולחבר סיפור, רצף והיגיון. המיצב המוצג בחדר של אלקויטי "הזחילה הגדולה"- מדגישה אמורפיות. היא עשויה בתנועה ארוכה, באנלוגיה למשפט ארוך שאין בו סימני פיסוק, בזרימה לא אחידה של מחשבות, זיכרונות, המקבלים ממדים משל עצמם. המיצב  ממשיך וזוחל על הקירות, מעלה ומטה ולעברו של החדר הסמוך. המיצב עשוי מעבודות ציאנוטייפ[1] מטופל, חתוך וגזור.

DOR_4819_222_1.jpg
צילום Doron Adar

"כשהתחלתי להשתמש בציאנוטייפ, נמשכתי אל 'הכחול הרנטגני' שאילו משקף דבר מה שלא נראה בעין רגילה. כחול שמביא רוחות עבר, מעלה באוב זיכרונות או פותח אפשרויות לשמוע קולות. כשהדפסתי את תצלומי המשפחה כאילו נגעתי שוב במתים. חשיפה מבוקרת של אור השמש משאירה סימן, רישום (בדומה לשאיפת האמן: להשאיר חותם, רישום). הדפסות צמחיה ותצלומי משפחה נתנו לי אפשרות למשש את הזמן, להרגיש נוכחות של דברים שאינם. השתמשתי בהדפסי ציאנוטייפ וגזרתי מתוכם דברים שעניינו אותי: דימוי ברור (פנים, יד, פרח) או אזור טקסטורלי שמעניין אותי. חלקים אחרים 'מתנהגים' כקלף ג'וקר ויש שגזרתי כאבני פסיפס ריבועיים. בזרם הארוך בסטודיו נוצרה צורה שהיא כתב היד שלי, המדברת בצורה בה אני מתבטאת באמצעות מדיומים אחרים. עבורי זהו שיקוף של עולם פנימי, פרוס לאורך כבסרט. במיצב בגלריה אני מרחיבה ומעניקה לעבודה תפאורה ונפח ע"י מעברים לצורות תלת ממד  ושימוש בבד (סדיני כותנה לבנה רקומה מבית הורי)".[2]

DOR_4835_222.jpg
צילום Doron Adar

עולם הזיכרונות של לוסי כחול ציאנוטייפי ועשוי פיסות זיכרון מעולמה, מפעילויות בוקר (הליכות), מפריטים שאספה וצברו משמעות בחייה. עבודות הציאנוטייפ מתכתבות באופן סמוי עם הדפסים יפנים מסורתיים בשם איזורי-אי (Aizuri-e): הדפסי עץ כחולים שנעשו ביפן ב-1800 בקירוב ואילך. השם מגיע מהמקום ממנו יובא הפיגמנט הכחול (מפרוסיה – 1820). צבע נוסף יחידי מלבד הכחול שהיה על הדפסי האיזורי-אי הוא חותמת אדומה שלעיתים הופיעה כוורודה במהלך ההדפסה. ומכאן הקשר נוסף לעבודה של אוקרט. הוורוד של אוקרט כמו הכחול אצל אלקויטי: שטוף, ובו בזמן מזכיר בשר, עור, שבירות ופגיעות.

אלחנדרה אוקרט – בשנה שעברה חזרה אוקרט למונטבידיאו, אורוגואי לטיול משפחתי בלוויית ילדיה ובעלה. הטיול היה בבחינת רגע מכונן שכן המקומות בהם הלכה החיו רגשות כמוסים, זיכרונות עבר. קטעים נשכחים, לא בהכרח חשובים, פיסות זיכרון התערבבו עם תמונות חדשות שנצרבו ונוצרה מפה מנטלית חדשה שבה היום ואתמול שוכנים זה לצד זה.

DOR_4911_222.jpg
צילום Doron Adar

בתערוכה מחפשת אוקרט איך להעביר לצופה את תחושת "הנסיעה בזמן", של אירועים קטנים חשובים ושאינם חשובים המרכיבים את מסע/תמונת חייו של אדם. באמצעו של החדר מיצב מרובד עשוי מאות פיסות קרעי נייר פרגמנט, פיסות ארוכות, שקופות, שנצבעו במכחול יפני בגווני וורוד וזהב – צבעים שהופיעו בעבודות קודמות של האמנית. הפעולה שקדמה למיצב בגלריה הייתה כמעט טקסית, אישית, של האמנית בסטודיו. פיסות נייר ארוכות, פריכות שיש בהן מן הלימינליות, סיטואציות מעומעמות, שקשה לאחוז בהן, בדומה לפיסות זיכרון מעורפלות. מה שמייחד את הנייר הוא היותו בה בעת בעל איכויות של שקיפות ועמימות ויש בו מן האנלוגיה לעור המתקלף מעל הבשר. השולחן אף הוא מצוי במעין שלב מעבר בין לבין; מחד יש בו את עודפות של ניירות, שקופים וצבועים, ומאידך הניירות משתלשלים ונופלים אל הרצפה, בדומה לקפיצות בזיכרון ולשברי זיכרון.  הצופה ניצב גם מול שפע וגם מול ריק ובמובן זה פעולת הצפייה יכולה להיות גם מדיטטיבית, להזכיר נהר הפוגש בזרימתו מכשולים, עוקף אותם, במקום ענפים וסלעים, האמנית יצרה גבולות אחרים והוא ממשיך הלאה!

התותים הוורדרדים/אדמוניים מייחדים את עבודותיה של אוקרט; הם נושאים עמם זיכרון לאביה שהיה מביא עמו תותים מחו"ל.

IMG_6885.JPG
צילום Doron Adar

יש בהם מן הגעגוע והכמיהה. הם מוצגים כאלמנט פיסולי, עשויים שעוות דבורים. לאחר פיסולם בשעווה הם מוכנסים לאמבט דיו שחור, השקיפות, והעור החשוף של התות הופכים כאן לעמומים, שחורים כפחם.

העבודות של אלקויטי ואוקרט ניתנות לזיהוי בכתב היד הייחודי לכל אחת מהן, ועם זאת כאמור ניכרים בכל אחד מהחדרים, סימני האחת והאחרת. בחדר של אוקרט מופיע סוס עץ ומגזרת של אלקויטי. ואילו בחדרה של אוקרט הוכנסה מריונטה מעשה ידיה של אלקויטי.

DOR_4868_222.jpg
צילום Doron Adar

בנוסף מופיעים סוס העץ אצל אלקויטי, שמלה שלה בהיותה בת שנה, ומזוודה עליה תותים, סמן לעזיבה, מסע, בלוויית צילומים של טיסה אצל אוקרט.

DOR_4864_222.jpg
צילום Doron Adar

העפיפון – לדעתה של לוסי יכול להחזיק חזק כמו החזקת המחשבות שלא תתפזרנה, וגם לעשות סדר ב"בלגן המחשבות". החוט עובר בערמת ספרים שהיא אנציקלופדית ילדות שהביאו משם וגם אלחנדרה מכירה אותה. הרישום הוא של אמא של אלחנדרה – משכילה ומתרגמת, הרגישו שנוח שזה יהיה על האנציקלופדיה.

DOR_4851_222
צילום Doron Adar

בגומחה – אנציקלופדיה – החלק שדיבר על משחקים, אגדות, ואלחנדרה עשתה תותים כחולים.

DOR_4927_222_r.JPG
צילום Doron Adar

הזיכרון של התותים של אלחנדרה, והכחול של לוסי מהציאנוטייפ. [3]

DOR_4835_222
צילום Doron Adar

 

 

[1] ציאנוטייפ היא טכניקת דפוס צילומית העושה שימוש באור שמש כדי לפתח דימוי. הנייר מכוסה תערובת שני חומרים שלאחר חשיפה לאור אולטרה-סגול, מקבל גוון כחול אופייני. (נייר זה היה פופולרי בקרב מהנדסים שהשתמשו בו לצילום שטרוטים ומכאן מקור המונח האנגלי blueprint שמשמעותו בשפם היומיום: 'מזהה', 'מאפיין', 'ייחודי').

[2] הציטוט, מקטלוג התערוכה. תודה לאפי גן על השיחה עמה ועל קבלת הפנים.

[3] תודה ללוסי אלקויטי על השיחה עמה בתערוכה ועל הכל.