הצבע הכחול על מטען האסוציאציות שנושא עמו בצד פריטי ריהוט מהווים את ליבת תערוכת היחיד של ליאור גריידי, "כ חול" בגלריה אחד העם 9. תערוכה מינימליסטית, מושגית באופייה המנהלת דיאלוג עם הצופה הנכנס אל המרחב.
ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך
הכחול כמעין "מלכודת דבש" הצדה את מבטו של הצופה הנכנס לחלל התערוכה. וממנו נפנית העין אל העבודות הקטנות המפעימות, בהן מופיע איזכור לחפצים דוגמת כורסא, קובייה או שמא אלו משיכות מכחול חופשיות במספר צבעים שאף הם נושאים עמם משמעות.
ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך
הכחול אצל גריידי הוא אותו כחול מוחלט המופיע בכתובים – כחול השמיים, הכחול המסמל את השמיימיות ביהדות ואת מלכות השמיים בבגדה של הבתולה מריה, אך גם מלכות ארצית. כחול כאחד משלושת צבעי היסוד (אדום, כחול, צהוב), כחול כצבע בו בחר איב קליין בעבודותיו (למשל, "המוכנוכרום הכחול" ואחרות).
בתערוכת זו מבקש גריידי לבחון את משמעות החיפוי ו"ההעלמה" לכאורה של חפץ, או פסל באמצעות רהיטים וחפצים פונקציונליים המהווים לרוב חלק מחלל ביתי אישי או ציבורי. מרחב התערוכה הופך מקום בו מציג האמן את חפציו ומעלה שאלות ותהיות על המשמעות של בחירות סובייקטיביות.
לעטוף חפץ, בית, משכן… מעלה על הדעת את כריסטו יבשב ובת זוגו ז'אן קלוד, שנהגו לעטוף חפצים, מבנים, גשרים, איים צפים ועוד הנושאים עמם מטען היסטורי או סתמי לעתים. הרייכסטאג הגרמני, איים צפים בפלורידה, ה"פונט נף" בפריז או "שער הניצחון" בפריז שבקיץ האחרון נעטף בבד כסוף למשך שבועיים, פרויקט אותו הגו בני הזוג, אך לא מומש על ידם אלא כמחוות זיכרון.
Le Plein et le Vide – המלא והחסר – אותם פריטים אישיים – ארון, ארונית, שידת מגירות הופכים יחדיו ל"אחד" – ניבטים לצופה, עטויים בקטיפה כחולה, ומנגד, הרהיטים בחזית הקדמית שלהם מתגלים בעירומם, ישנים, נושאים עמם זיכרונות וביוגרפיה אישית.
גריידי "מלביש" בדומה את הדימויים המופיעים בסדרת רישומים על נייר שיצר לתערוכה, דימויי הרהיטים בכיסויים בגוני כחול, צהוב, ורוד, אדום וזהב – צבע המסמל מלכות שבו הוא מרבה להשתמש. דרורית גור אריה מציינת בטקסט התערוכה: "כנגד פעולת ההלבשה עומד מעשה ריקון. זה הרגע שבו האובייקט, רהיט או הפיסול נפרד מתפקודו השימושי, פושט צורה והופך לנטול גוף. האיון מהדהד בחלל .
וילון קטיפה התלוי על קיר, מרוקן מתפקידיו. הווילון מהדהד לגוף עבודתו של גריידי, בין שהיה וילון העשוי משמונה-עשרה חצאיות פליסה המאלץ את הצופה "להציץ" מתחת לחצאיותיו כדי להיכנס לחלל באחת מתערוכותיו הקודמות ובין שהוא מצע לטקסט רקום כפרוכת שהועתק ממרחבו של ארון קודש אל מסגרת חלון המכסה על החוץ הניו יורקי. הווילון הוא גם אנדרטה, או ארכיב חי כאותו וילון שעליו הודפס בעבר דימוי של שדרת עצי דקל שצילם גריידי בשכונת מרמורק ברחובות.
ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך
ה"בית" של גריידי הוא חלל "מלא" והוא חלל "ריק". הוא שואף לייצר אינטימיות לצופה הבא בין כיסויי הקטיפה הכחולים, הווילון היתום על קיר ורהיטים שהם ישנם ואינם. אך זהו פנים המאזכר בית דומם שננטש".[1]
מבעד לחלונות הקומות הגבוהות ב"מגדל שלום" בו נמצאת הפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים ניבט הים על שלל מופעיו, נינוח, תכול, קודר וקוצף בהתאם למזג האוויר ותהפוכותיו. כחול הים וכחול השמיים וכחול הקטיפה בתערוכה.
ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך
התערוכה בשיתוף התואר השני באוריינות חזותית והיחידה למעורבות חברתית
בתערוכה הקבוצתית "האב, הבת ורוח הקודש" בגלריה אחד העם 9 מוצגות עבודות של שש אמניות פלסטינאיות- מנאר זועבי, מנאל מחאמיד, אניסה אשקר, נסרין אבו בכר, פטאמה אבו רומי, נרדין סרוג׳י. שש אמניות באנלוגיה לששת ימי הבריאה.
שם התערוכה מאזכר את ההתייחסות המוכרת בנצרות ל"בן, האב ורוח הקודש", אף שכאן בהיפוך מגדרי. כל אחת מהאמניות מתייחסת בעבודותיה לקשר הייחודי לה עם דמות האב, ולהבניה החברתית, המגדרית, והרגשית ואפשר אף הפוליטית, אף שלא בהכרח בהקשר ביולוגי. דמות האב כמודל לחיקוי, ליחסים מורכבים ופתיחת צוהר אל החברה הערבית המוגדרת כבעלת אורינטציה גברית-שובניסטית, מורכבות היחסים במשפחות הערביות בהן דמות האב דומיננטית לרוב, ועשויה להיות חיובית וחומלת אך גם כוחנית.
האמניות מבקשות לבחון את מערכת היחסים הדומיננטית עם דמות האב בחברה פטריארכלית, בה השליטה ניתנת לגבר כבעל תפקיד מוביל במשפחה ובחברה בכללותה. ומנגד מבקשות להאיר את האישה בפן היצירתי שלה בהקשר של האמנות הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל. ובנוסף את העולם בזעיר אנפין שהן בונות באמצעות היצירה. אוצר התערוכה: ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה כותב "התערוכה כוללת מספר מצומצם יחסית של עבודות אשר נבחרו לייצג אמניות שעברו כברת דרך בחייהן, בין אם בדרכן היצירתית או האישית. כל אחת משש האמניות פותחת בפנינו צוהר המאפשר לנו כצופים הסתכלות מזווית ראייה ייחודית על מורכבות ההקשרים השונים שבהם התערוכה מנסה לגעת".
"הבחירה בקבוצה המורכבת משש אמניות פלסטיניות הפועלות כיום בתוך המרחב הישראלי יכולה אולי לפרק את הדימוי הסטריאוטיפי לגבי הדומיננטיות הגברית, אך מציגה גם דימוי אחר, זה השונה לחלוטין ממה שעולה מדי יום ביומו באמצעי התקשורת. אין כאן דיבור על חוסר השלמות הנשית, על חולשות, כניעות או ציות של נשים כפי שהיה בעבר. במקום זאת, נמצא בתערוכה זו קבוצה של אמניות הממלאות תפקיד מרכזי בהוויה האמנותית, החברתית ואף הפוליטית".[1]
דרורית גור אריה, אוצרת ראשית ומנהלת הגלריה מתייחסת בפתח דבר: התערוכה "האב, הבת ורוח הקודש" מהדהדת נושאים טעונים של מרחב ומקום. […]
"חוק האב משויך לתיאוריה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן.הוא נוגע למערכת הסימנים התרבותית של הכתב, הייצוג, החוקים, הממסד וכל הנורמות והציוויים שמוטמעים בסובייקט הבוגר. "שפת האב" היא השפה של החוץ, שפת החוק והריבון בעוד מרחבה של "שפת האם" נותר אתר ההתרחשות של המרחב הפנימי של הבית וסביבתו. הממד הנשי שייך למערך הסימבולי לבדו, בעוד יחסי האב והבן בתרבויות השונות נוגעים במרחבם של הדת והסדר החברתי".[2]
תערוכה זו חותמת את סדרת התערוכות השנתית בגלריה "אחד העם 9" שעסקו ב"שפה" על פניה ורבדיה השונים.
מנארזועבי – (״חֻמַא״) קדחת
במיצגיהשלהאמניתמנארזועבי, בולט השימושבגוףהנשיבהיבטהפמיניסטי,אףשאינומוגדרכךעלידה. נוכחותההפיסיתבחללשבוהיאמציגהאף היאבעלתמשמעות,במיוחדכשהיאמגייסתלצדהדמויותנוספות,כמובעל,רקדניות או כוראוגראפיתמקצועיתכשותפיםבתהליךהעשייההאמנותית. ביצירותיה של זועבימצויים לרובשלושה מוטיביםבסיסיים: החומר,המרחבוהארעיות שמהם היאמצליחהליצור לכידותבקונטקסטהרחבהיכוללהימתחביןהאין–סופי,המיסטיוהקיומי, ובהקשרלתרבותהערבית.
מחד, עבודהזומבטאתאתהכישוריםוהכוחהגלומיםבגוףהנשי, שאותםהיאירשהמןהאב.בכך,העבודהמראהאתהיחסהמנוגדלאותהתפיסה המצטיירתבעדשההאוריינטליסטיתהמקובלתעלהחברההערביתשממנהובתוכה צמחההאמנית.למעשה, מדוברעלתיאורשוברסטריאוטיפיםשהפוךמזההמתייחס אלכלהנשיםהפלסטיניות,והערביותבכלל,כאלקורבנותשלמערכתפטריארכלית שמרנית. מאידך, יצירהזוגםמפנהשאלההןלעצמהוהןלחברה בה היא חיה, ודרכהאףמטילהספקבקיוםשלהכמערכתעצמאית, ולכך שהוענק לה הכוח, אך הוא נכרך בציפיות ממנה מגיל צעיר.[3]
נסרין סרוג'י
התערוכה נערכה בשיתוף היחידה למעורבות חברתית בפקולטה לאמנויות – סמינר הקיבוצים והגלריה לאמנות אום אל פחם.
גלריה " אחד העם 9" – הגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים , תערוכת פתיחה
שדר / Transmission
אוצרים קולקטיב האוצרים הבינלאומי BALCONY
החל מיום שלישי , 23 בפברואר
תאריך נעילה:8.3.21
הפרעת תקשורת
אוצרת : דרורית גור אריה
גלריית "אחד העם 9" באוצרותה של דרורית גור אריה פותחת את שעריה עם שתי תערוכות קבוצתיות חדשות: התערוכה "שדר" המוצגת כפרויקט על חלונות הראווה של הפקולטה לאמנות מציגה אמנים ישראליים ובינלאומיים והתערוכה "הפרעת תקשורת" בהשתתפותם של רן סלווין, שרון בלבן, שחר מרקוס וליאור תמים. התערוכות יעסקו בשפה, ובהפרעה תקשורתית ולשונית על רקע משבר הקורונה, בו התמוטט הסדר הישן. העבודות יציגו את היחסים המשתנים בין קול ותמונה, סאונד ודימוי, זמן ומרחב.
גלריה "אחד העם 9", כתובת : אחד העם 9 תל אביב . שעות פתיחה: א-ה 17-10
2. המשכן לאמנות עין חרוד:
גרגורי אבו: ידעתיך
אוצרות: בת-שבע גולדמן-אידה ויניב שפירא
החל מתאריך : 23.2.2021
נעילה : 15.7.2021
התערוכה מציגה לראשונה את סדרת העבודות שיצר גרגורי אבו בחמש השנים האחרונות תחת השם ידעתיך. הסדרה כוללת סרטים ובהם פעולות שביצע אבו באתרים שונים בקצות תבל – באיי לופוטן שבצפון נורווגיה, ביער יקושימה שבדרום יפן, בשמורת עין זיו שבגליל המערבי ובאתר הביזנטי שבטה שבנגב. אבו, המשמש בהם כשחקן, כבמאי וכצלם מציב את עצמו כחוליה נוספת ומרעננת באמנות שעניינה מודעות לטבע ולקיימות כמו גם לרב תרבותיות של העידן הזה.
אירוע פתיחה בזום ובפייסבוק לייב ביום שבת, 27.2.2021 בשעה 20:00
התערוכה פתוחה לקהל החל מתאריך 21 לפברואר
נעילה : 31.3.2022
מוזיאון העיר בחיפה פותח תערוכה ראשונה מסוגה המוקדשת לסיפורה של הקהילה הגאה — או בשמה הרשמי קהילת הלהט"ב —בחיפהמתקופת השלטון הבריטי ועד ימינו. התערוכה "מה יגידו השכנים?" היא התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל המוקדשת להיסטוריה הגאה, ומציעה נקודת מבט ראשונית ועדכנית על ההיסטוריה של מיעוטים מיניים ומגדריים.התערוכה היא פרי יוזמה של פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית והופקה בשיתוף האגודה למען הלהט"ב בישראל
4. גלריה שכטר בתל אביב:
סימה מאיר – זמזומים
אוצרת: שירה פרידמן
החל מיום ראשון, 21.02.21
נעילה: 17.03.21
התערוכה "זמזומים" מוצגת בשתי הקומות של גלריה שכטר, ומציגה 17 ציורים ועבודת וידאו. הציורים עשויים בטכניקה ייחודית של ציור באמצעות טושים על גבי משטח פורמייקה. מאיר מציירת על גבי החומר הקשה של הפורמייקה משטחים רכים של רקמות, תחרות ואבני פסיפס. על גבי חלק מהציורים מופיעים חרקים וציפורים המהווים הפרעה ליופי שנדמה לעיתים כרקמה או פסיפס אמיתי ולא ציור. החרקים מייצרים הפרעה/זמזום המנתב את הציורים מעולם פסטורלי לעולם מורכב ומרובד.