מגדל שלום על מאפייניו הארכיטקטוניים, הסביבתיים והחברתיים, השכיות המסתתרות בין חלליו וסוגת הזיכרון חוברים יחדיו בתערוכתה של עדן בנט, במיצב הפיסול "סייט ספסיפיק" המשתרע לאורכו של מרחב הגלריה "אחד העם 9". המיצב הייחודי נגלה לעין המתבוננת וחוקרת אט אט, חלק אחר חלק בניעות מהכללי אל הפרטי: הצבתם של אובייקטים ממוזערים כגון קרוסלה של לונה פארק, סירות, גלים, אלמנטים נוספים המדמים פיסול ציבורי ואף אנדרטאות ומכאן "קריצה" אינטימית אל פריטים כגון הגרביים המלוכלכות, או קוביות משחק.
"פיל בקוף מחט" צלם דניאל חנוך
התערוכה מהדהדת", כותבת דרורית גור אריה "גם את זיכרונות מה שהיה חלק מנוף ילדותה של בנט, אי-שם בשנות השמונים של המאה הקודמת בתל אביב".[1]
גלריה אחד העם 9 ממוקמת בקומת הקרקע של "מגדל שלום מאיר" אשר נחנך בשנת 1965 בקצה רחוב הרצל במקום משכנה לשעבר של גימנסיה הרצליה. "באותה עת הוא היה המבנה הגבוה ביותר במזרח התיכון – מאה עשרים ושלושה מטרים, באנלוגיה לגורדי השחקים האמריקאים. המבנה הוקם ע"י האחים מאיר עם שותפים נוספים, והוא נקרא על שם אביהם שלום מאיר. חפירת היסודות החלה בשנת 1962 והבנייה הסתיימה בשנת 1965. בחנוכת המגדל נחשף הציבור לדרגנוע הראשון במדינת ישראל. במגדל פעלה חנות גדולה בשם "כל-בו שלום", שהייתה פופולרית מאוד בשנות השישים והשבעים בטרם קמו מרכזי קניות וקניונים בישראל. [2] בנוסף, מצויים בין חלליו משרדים, וארכיון ארכיטקטורה ישראל, וכיום משמש בחלק מחלליו כבית לפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים.
"פיל בקוף מחט" צלם דניאל חנוך
גורד שחקים מיתי זה שהיה חלק מזיכרונות ילדות של רבים מאתנו היווה השראה למיצב המסקרן של עדן בנט הבוראת עולם בזעיר אנפין, הנע בין זמנים, בין עבר לבין הווה, בין פיסול לבין אלמנטים ארכיטקטוניים, שיווי משקל, קנה מידה. תהליך העשייה כלל שוטטות ממושכת במרחבי המגדל ואיסוף חומרי גלם; בדומה למשוטטים מיתולוגיים בשלהי המאה ה-19 ובמאה העשרים, כך "מטיילת" האמנית בין חלליו, נשאת אל על במעליות והדרגנוע. באזורים שוממים מאדם הנושאים עדיין עדות לפעילות שוקקת החיים במקום, ולאזור המבואה ובו עבודות פסיפס מידי נחום גוטמן ודוד שריר, נפעמת, אוספת ויוצרת ארכיון המכיל זיכרונות וחומרים.
"פיל בקוף מחט" צלם דניאל חנוך
בנט יוצרת בעבודה תמונת מראה של עולם גדל ממדים ההופך בעבודותיה לזעיר בממדיו. תמונה המשקפת סקרנות וחקר. וכפי שמציינת גור אריה "מניחה את המגדל על רצפת הגלריה כבמעשה אשכבה, מפרקת מחשבות אדריכליות ופיסוליות שונות, ובתוך כך מפיחה חיים ומייצרת מרחב הנרקם כמעשה קסם מחלקי גבס, שטיחי קיר, לוחות פורמייקה, מתלי ברזלים, חפצי סדקית ונוי וציוד משרדי"…"הכותרת נשאבה מביטוי בארמית, "פִּיל בְּקוּף המַּחַט", במשמעות של דבר בלתי אפשרי ורחוק מן ההגיוני, מעידה הן על העשייה האמנותית שלה בחלל והן על זמנו הקצוב של אותו "פלא עצום" שנולד ללא הקשר לוקלי והיה סמל יוקרה של תרבות, פנאי וחינוך, עד שהנדל"ן והפיתוח העכשווי אמרו את דברם".[3]
עוזי צור מציין במאמרו "חלון מילוט" על התערוכה "אוזני חמור" של עדן בנט: "בנט חוזרת אל נקודת ההתחלה, אל הליבה המטאפיסית של הדברים, החומרים, הצורות, הגופים השימושיים לכאורה, ומשם סוטה ומסיטה אל מחוזות חדשים, אל שעטנז יצירתי של כל אלה… זוהי שירת המגעים, המשקלים, החיבורים־לא־חיבורים, המתחוללת בחלל…"[4]
[2] על המשמר", אתר עיתונות יהודית היסטורית. העיתון העלה לאתר בעזרת: יד יערי, מרכז לתיעוד וחקר של השומר הצעיר, תמיכתו הנדיבה של משרד ירושלים ומורשת – פרויקט ציוני דרך. מתוך: מגדל שלום יושלם ב-1965, כתבה מעיתון על המשמר, 23.3.1963, משאב הוראה של אתר החינוך של הספרייה הלאומית יש לציין שבעבר כלל המקום בית מלון, "מאירלנד:, תצפית ומוזיאון שעווה.
[4] עוזי צור, עדן בנט, "אוזני חמור", אוצרת: שלומית ברויר, גלריה בסיס, הרצליה, הארץ, תרבות וספרות, 4 בדצמבר 2018, תיק אמן, הספרייה ע"ש תד אריסון, מוזיאון תל אביב לאמנות.
שעות פתיחה: חמישי – 11:00-17:00, שישי-שבת -11:00-14:00
זו השנה השנייה שאמנים ישראלים פועלים בחודשי הקיץ בתוך חללי העבודה של בית הספר לאמנות בפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים וזוכים לסדנאות ולליווי אוצרותי צמוד במסגרת תכנית "רזידנסי", אשר מטרתה ליצור קשר בלתי אמצעי בין שדה האמנות הפעיל בעיר לבין האקדמיה. נוכחותם של אמנים/יות פעילים בסדנאות והצגת תערוכה של תוצריהם האמנותיים בסיום התכנית מעוררות השראה עבור הסטודנטים בפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים אשר הופכת בשנים האחרונות למוסד תרבות משפיע ומרכזי בלבה הפועם של תל אביב.
חגי אולריךזהר אלעזרחגי אולריך
התערוכה "ליקוי מאורות", שמסכמת את הפעילות האמנותית של זהר אלעזר וחגי אולריך שפעלו השנה במסגרת התכנית, מציגה צילומים הרחוקים מאוד מייצוג מדויק של מה שבאמת צולם. אלעזר ואולריך עושים שימוש בכלים צילומיים במטרה להפעיל מבט חקרני פנימה, אל תוך הצילום. עבודותיהם הן בבחינת ארס-פואטיקה של המעשה הצילומי, ואילו הסטודיו עבורם הוא מעבדה מחקרית אליה התכנים מיובאים מן החוץ. בניגוד לגישה המסורתית של צלם היוצא אל העולם, אצל אלעזר ואולריך – העולם נכנס אל הסטודיו. עבודותיהם של אלעזר ואורליך נוגעות בסוגיות של קידוד ופיענוח של דימויים.
יאיר ברק, אוצר וראש בית הספר לאמנות: ״במשך שנים האקדמיה מלמדת אמנות בניתוק מטריד מהשדה המקצועי. תכנית הרזידנסי היא חלק ממערך של פעולות שאמורות לחשוף את הסטודנטים לעשייה אמנותית מקצועית, ולחלופין – להכיר לקהילת האמנות בארץ את הפקולטה לאמנויות, שהיא כיום המוסד האטרקטיבי ביותר ללימודי אמנות וחינוך".
התערוכה דואטTEAM עוסקת בשיתופי פעולה וקשרי גומלין בין האמניות/אמנים לבין חומרי היצירה, בין האמניות/אמנים לבין עצמם, בין האוצרות/אוצרם לבין עצמם, ובתווך – הקשרים וההקשרים שנוצרו ביניהן וביניהם. שאלה חשובה העולה בשיח תערוכה זו ומתבקש בכל תערוכה – מהו תפקידם של אוצרות ואוצרים? – האם ליצור חיבורים בין אמניות, אמנים, חומרים, נושאים וסגנונות אסתטיים, שלעתים נראים כבלתי ניתנים לגישור?
האוצרות והאוצרים בחרו להתמקד בשלושה ממדים של קשר: חומרי, אנושי ומשפחתי. מחד, לשם יצירת שיתופי פעולה אמנותיים נחוצים יחסי אמון, קרבה ופתיחות לשינויים. מאידך, אמנים ואוצרים שואפים לבטא את קולם האישי והייחודי ולשמור על עצמאותם היצירתית. תערוכה קבוצתית זו הציבה אתגר של יצירת סינרגיה והכלה של ניגודים. "תוך כדי תנועה ו'ריקוד' בין המשתתפים בתערוכה, ניסינו לשמר את הייחודיות של כל אמן, לצד יצירת חיבורים המתגבשים למרחב אמנותי משותף. שלם הגדול מסך חלקיו".
אוסנת אלנטרה | רויטל בילו OFFליין, 2022
אוסנת אלנטרה (2021-1972) רישום, 2021 42x29.7 ס"מ רויטל בילו תצלום, 2017 29.7x42 ס"מ
אוצרת: רויטל בילו
אוסנת אלנטרה, רויטל בילו, צילום: דניאל חנוך
"דיאלוג" בין אמנית מתה לבין אמנית חיה הוא פרדוקסלי במהותו, שכן רכיבי הבסיס של השיחה והמפגש נעדרים ונתלשים מהמציאות. הדיאלוג היצירתי והמקצועי שניהלו אסנת ורויטל לאורך השנים נקטע עם פטירתה של אסנת בשנה האחרונה. "בעבודה OFFליין שני דימויים במדיה שונות שיוצרים דיפטיך אינטימי הכורך יחדיו "נפש תהומה" ונפש תאומה, ומחיה ולו לרגע את הקשר הממשי. זהו צמד של רישום עורב ותצלום של קב בשחור אפור, היוצרים מעין "שיחת מראה" מטאפורית. הדימוי המשותף מהדהד קולות של קינה ואובדן, "שירת העורב" הגוועת לאיטה, וקב עצי נאלם ושתוק נעמד דום מול הקיר".
מבט, צילום: דניאל חנוך
אוצרות משותפת, 2022 אלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי מיצב קיר, טכניקה מעורבת: תצלומים מודפסים על נייר Unryu, אקריליק, פיגמנטים, דיו על נייר פרגמנט והדפסי ציאנוטיפ. 220×150 ס"מ
חוברת Zine, הכוללת תצלומים וטקסטים מחיי משפחה של 47 משתתפים.
אוצרת: אורלי מלמד
אלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי, מיצב קיר, טכניקה מעורבת: תצלומים מודפסים על נייר Unryu, אקריליק, פיגמנטים, דיו על נייר פרגמנט והדפסי ציאנוטיפ. 220×150 ס"מ חוברת Zine, הכוללת תצלומים וטקסטים מחיי משפחה של 47 משתתפים. צילום: דניאל חנוךאלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי, צילום: דניאל חנוך
בעידן הרשתות החברתיות, כל אדם הוא אוֹצֵר של סיפור חייו, ויחד אנו אוצרים סיפור משותף. 40 ישראלים, שחצו את גיל 50, הגיבו לקול קורא מקוון, בחרו ושלחו תצלום אחד בעל משמעות עבורם שהם מצולמים בו עם אחד מהוריהם או עם שניהם, לרוב מתקופת הילדות. הם ציינו מקום, זמן, את שמות המצולמים ומילים שהתצלום מעורר בהם. תצלומים אלה צולמו בישראל ומחוצה לה בידי בני משפחה או צלמים מקצועיים, בין השנים 1935 ל-2017.
במיצב "אוצרוּת משותפת" האמניות אלחנדרה אוקרט ולוסי אלקויטי יוצרות אלכימיה, סטורי-בורד ריזומטי, לא-לינארי. הן שוזרות תמונות ומילים יחד על נייר שעל גביו כתמים ורודים, קווים לבנים וקליגרפיה בדיו. כך הן יוצרות מקצב, המדגיש שזיכרונות נאצרים כעקבות, ולאו דווקא כסיפורים עקביים. הבחירות האוצרותיות של המשתתפות והמשתתפים יצרו נקודות אלמותיות בזמן. העיסוק האמנותי הוא ביופיו של הבר-חלוף.
בשנים האחרונות, אלחנדרה ולוסי עובדות כדואו במיצבים. לדבריהן, "העבודה יחד היא כמו דינמו באופניים, כשמדוושים – נדלק הפנס. זה לא רק אני ואת… אלא מה שמתרחש בין 'אני' ל'את'. מה שקורה נמצא במרווח הזה, היוצר ממד שונה".
נעה אשכול (2007-1924) כוריאוגרפית ואמנית, טווס, טקסטיל 145x145 ס"מ באדיבות נטע שוחט שדות
ריקודנטו שיחות בנמל (2009), וידיאו צילום: דוד שליט
אוצרות: מירב ברט | שגי גלילי | אלינורה לפידות
נעה אשכול (2007-1924) כוריאוגרפית ואמנית, טווס, טקסטיל 145x145 ס"מ באדיבות נטע שוחט שדות; ריקודנטו שיחות בנמל (2009), וידיאו צילום: דוד שליט
צילום: דניאל חנוך
אשכול יצרה במשותף עם פרופ' אברהם וכמן את "כתב התנועה אשכול–וכמן". "כתב תנועה" הוא שפת מחול המנתחת, חוקרת ומתעדת תנועה. זהו ריקוד מתומצת, בלי מוזיקה, המבוסס על תנועות גוף במקצבים נתונים.
בזמן מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, בעקבות גיוסו של הרקדן היחיד בקבוצת הרקדנים שלה, החליטה אשכול כי היא אינה יכולה להמשיך ביצירת קומפוזיציות הריקוד. החלטה זו הובילה אותה ליצירתם של שטיחי קיר, "טווס" הוא אחד מהם.
נעה אשכול (2007-1924) כוריאוגרפית ואמנית, טווס טקסטיל 145x145 ס"מ באדיבות נטע שוחט שדות, צילום: דניאל חנוך
השטיחים הורכבו משאריות בדים שליקטה קבוצת הרקדנים שעבדה עימה. אשכול סימנה איך לחבר את גזרי הבדים על גבי משטח אחד שגודלו הכתיב את גודל השטיח, והרקדנים חיברו ורקמו את הבדים לשטיחים. פרקטיקה זו שימרה את דינמיקת היחסים בינה ובין רקדניה, ואפשרה דרך אחרת של יצירה משותפת.
ריקודנטו קבוצת המחול "ריקודנטו" רוקדת ופועלת יותר משני עשורים, ועוסקת בכתב התנועה אשכול–וכמן, למגוון היבטיו. הריקודים קוראים לעיסוק אמנותי-אסתטי במבנים תנועתיים ובווריאציות הנובעות מהם, ובמסלולים תלת-ממדיים הנוצרים על ידי הגוף במרחב ובזמן בעת הריקוד. קבוצת "ריקודנטו" נוסדה ונוהלה בידי תרצה ספיר ז"ל, תלמידה וקולגה של נועה אשכול.
קבוצת המחול ריקודנטו, שיחות בנמל (2009), את הוידיאו צילם דוד שליט; הצילום בתערוכה: דניאל חנוךקבוצת המחול ריקודנטו
דודו פריד | חוה פריד העברה בין-דורית דודו פריד, קזולה, 2012 צילום, הדפסה על זכוכית חוה פריד, אבקה גנטית 1968 אמייל, 15x20 ס"מ
אוצר: ארז ארמה
דודו פריד | חוה פריד העברה בין-דורית דודו פריד, קזולה, 2012 צילום, הדפסה על זכוכית; חוה פריד, אבקה גנטית 1968 אמייל צילום: דניאל חנוך
"אני מנסה לצאת מהמים, להוציא את האף ולנשום, יש מאבק לחיים. המים מבטאים את החרדות החונקות אותי ולא מאפשרות לי לנשום. אם לא אוציא את האף מהמים לאוויר העולם, איחנק ואמות. אימי עוטפת אותי ברחמה, ולא משחררת אותי, מזינה בי את התחושה שהעולם מפחיד ושנינו שבירים כזכוכית. אני נלחם להשתחרר, קפוא בין מים לאוויר." ֿדודו פריד, 2022
דודו פריד, קזולה, 2012 צילום, הדפסה על זכוכית, פרט, צילום: דניאל חנוך
דודו פריד, צלם ופוטותרפיסט, צולל אל מעמקי נשמתו ורגשותיו בצילום המבטא דיאלוג בין מים, אוויר וזכוכית שברירית. בשיחות עומק של האמן עם עצמו, הצופים נחשפים לתחושות החרדה והחנק שהוא חווה בחייו. אפשר שתחושות אלו הועברו אליו מאימו ניצולת השואה בהעברה בין-דורית.
חוה פריד, אבקה גנטית 1968 אמייל, צילום: דניאל חנוך
העבודה והתצלום חושפים סודות נסתרים, מצד אחד, תחושות של חנק, ומנגד – שאיפה לביטחון. בדיאלוג בין-דורי המתקיים בין האם לבנה מבחינים באותו חומר המקשר ביניהם כיוצרים והמהווה בסיס לדיאלוג; חוה פריד, אמנית אמייל, מציגה עבודת זכוכית ואמייל אל מול תצלום של בנה המציג עבודה על גבי זכוכית מודפסת.
אח(ו)ת ועוד אח(ו)ת יעל פרידמן, 2021 הדפסת תלת-ממד רונית שלם, 2018 מארקרים ואקריליק על נייר באדיבות האמניות
אוצרות: אילנית אנגלנדר שטרית | גלית קרן | מיכל שביט
אח(ו)ת ועוד אח(ו)ת יעל פרידמן, 2021 הדפסת תלת-ממד רונית שלם, 2018 מארקרים ואקריליק על נייר צילום: דניאל חנוך
הטבע, על שלל חומרי הגלם מקור השראה ופרשנות לאמניות האחיות יעל פרידמן ורונית שלם. השתיים חברו יחד לשיתוף פעולה מפרה, ויצרו עבודות המתכתבות זו עם זו רעיונית וצורנית.
יעל פרידמן, אמנית ומעצבת תכשיטים, יוצרת בחומרים בלתי שגרתיים ויוצקת את פשטות היום-יום אל תוך זוהר התכשיטים. הטבעות נוצרו במדפסת תלת-ממד, והן מדמות את המבנה המורכב של הסלע בטבע, דימוי שהוא מוטיב חוזר גם בסלעים של אחותה.
יעל פרידמן, אח(ו)ת ועוד אח(ו)ת, 2021 הדפסת תלת-ממד צילום: דניאל חנוך
רונית שלם, אמנית רב-תחומית, ציירה על גבי סלעי נייר, בעבודה עמלנית ולאחר מחקר מיקרוסקופי מעמיק, איורים גרפיים המתכתבים עם המרקם הבסיסי של הסלעים, ויחד מתגבשים לכדי גוף הרמוני אחד.
רונית שלם, אח(ו)ת ועוד אח(ו)ת, 2018 מארקרים ואקריליק על נייר צילום: דניאל חנוך
הצבת העבודות זו לצד זו מאפשרת התבוננות על היפוכי גדלים ומשקלים, היוצרת מעין מבנה פְרקטלי. יופיים של הסלעים אל מול עדינות הטבעות, פורצים החוצה ויוצרים ניגודיות של עוצמה ועידון, רכות וקשיות, צבעוניות ומונוכרומטיות.
יופי וצורות אחרות קרן ענבי | טל פרנק יופי וצורות אחרות, 2016 מיצב, טכניקה מעורבת: שמן על פשתן, מראות חרוטות ביד. אוסף האמניות
גרסה מיוחדת לתערוכה הנוכחית המבוססת על המיצב "יופי וצורות אחרות" שהוצג במוזיאון מאנה כץ, חיפה, 2016
אוצרת: עדי אורגד לנדוי
טל פרנק, קרן ענבי, יופי וצורות אחרות, 2016 מיצב, טכניקה מעורבת: שמן על פשתן, מראות חרוטות בידצילום: דניאל חנוך
קרן ענבי וטל פרנק – חברות, אמניות, אימהות ומחנכות לאמנות, יוצרות יחד ולחוד כעשור. במהלך השנים הן פיתחו תהליך ייחודי שבבסיסו תגובה אמנותית הדדית שמייצרת שיח ללא מילים אלא דרך החומר והעשייה בנושאים הקשורים בטבע ובמציאות היומיומית הסובבת אותנו. השתיים חולקות ביניהן צורת חשיבה משותפת, אך כל אחת מהן ייחודיות לעצמה בגישתה לחומרים.
המיצב "יופי וצורות אחרות" בנוי מאוסף ציורי שמן על פשתן ומראות, ומבוסס על קריסטלוגרפיה – חקר הארגון המבני של אטומים ומולקולות בגבישים. הדימויים שנוצרו בתהליך הפירוק-המופשטות קשורים ומזכירים במידה מסוימת את מקורם החומרי.
טל פרנק, קרן ענבי, פרט מהמיצב צילום: דניאל חנוך
קרן ענבי עובדת עם דימויים ונושא המנותקים מהקשרם הקודם, וההוצאה מההקשר לכדי חוויה מופשטת ויזואלית מתייחסת למתח וליופי. טל פרנק שואבת השראה מחפצים הקשורים לתרבות שאפשר למצוא בחיי היומיום ומחריגה אותם מהקשרם התרבותי, ההיסטורי והחברתי.
טל פרנק, קרן ענבי, פרט מהמיצב צילום: דניאל חנוךמבט, צילום: דניאל חנוך
לנה דובינסקי | פרופ' עמית צורן תה של שניים, 2017 פורצלן יצוק לתבניות ומתכת מודפסת בתלת-ממד באדיבות האמנים
אוצרת: אורית פרימוב
לנה דובינסקי | פרופ' עמית צורן תה של שניים, 2017 פורצלן יצוק לתבניות ומתכת מודפסת בתלת-ממד צילום: דניאל חנוך
קומקומי הפורצלן העדינים-שבריריים של המעצבת הקרמית לנה דובינסקי הם פרי תכנונה ויצירתה בעבודת יד מסורתית. מהנדס המחשבים פרופ' עמית צורן תכנן רכיבים משלימים – ידיות ורגלי קומקומים בטכנולוגיה חדשנית של הדפסת מתכת בתלת-ממד. הקומקומים ורכיבי המתכת המשלימים מועברים לתהליך שריפה בתנור ייעודי, בטמפרטורה של 1,050 מעלות למשך 12 שעות, ליצירת תוצר סופי מאוחד.
תוצאות שיתוף הפעולה בין האמנים, וכך גם שיתוף הפעולה בין החומרים, טכניקות העבודה והעולמות השונים של מקורות היצירה, מולידים ישות חדשה, ולצדה הבנה עמוקה של מהות תהליך היתוכם של יסודות.
לנה דובינסקי | פרופ' עמית צורן, מבט נוסף, צילום: דניאל חנוך
מה מאפשר כאן את נקודת המפגש? האם זהו מפגש בין יסודות כימיים, או מפגש המבטא כימיה ויצירה אנושית? מה נוצר מהחיבור החדש? האם זהו מפגש של חומרים בתוך מחקר, שיוצרים שלם חדש ומדויק? איך נוצרת האינטימיות בחיבור הזה? מה השתמר מכל יסוד?
ומה כל זה אומר לנו ועלינו
צילום משפחתי, הסלון 5 2018 , מיכאל שבדרון | נטשה קנדוב | נעמה רחמים | עידן סימון | רתם שמואלי שי דרור | תומר פרוכטר תצלומים באדיבות האמנים
אוצרת: שיר לוי
הסלון 5, צילום משפחתי, 2018 , מיכאל שבדרון | נטשה קנדוב | נעמה רחמים | עידן סימון | רתם שמואלי שי דרור | תומר פרוכטר תצלומים באדיבות האמניםצילום: דניאל חנוך
שבעת החברים בקבוצת "הסלון 5", בוגרי האקדמיה בצלאל, פועלים יחד זה שלוש שנים. הפן השיתופי מתקיים בפרקטיקה של "הסלון 5" בשני מישורים – האחד כחלק אינהרנטי מהשיח המתמשך בין חברי הקבוצה, והאחר באינטראקציה בין הקהל לקבוצה ובינו לבין עצמו, הנוצרת במהלך מיצגי הצילום שהם יוזמים ומבצעים.
עמדת הצילום של "הסלון 5" מוקמת ומוצבת בכל פעם במקום אחר ובהקשר אחר. חברי הקבוצה, במעין פרפורמנס מתוכנן ולעתים ספונטני, מזמנים צופים מתוך קהל מזדמן להשתתף בצילום קבוצתי בהרכבים שונים, שבו המצולמים הם זרים גמורים שהופגשו לצורך הצילום החד-פעמי. תוצאתם של מפגשים חד-פעמיים אלה מתועדת בעשרות תצלומים, המעוררים מחשבה על קרבה וזרות, על דומוּת ושוני, על יחסים וכן על אינטימיות וזוגיות.
מבט, צילום: דניאל חנוך
בפרויקט "תצלום משפחתי" הרכיבו חברי "הסלון 5" משפחות פיקטיביות מתוך קהל המבקרים בפסטיבל חג המולד והנציחו אותם לצד עץ אשוח. התצלומים עשויים להעלות שאלות ולערער על מוסכמות שנוגעות לזרות ומשפחתיות. האם תצלום משפחתי מייצג בהכרח יחסי קרבה והרמוניה, או שלמעשה מדובר במצולמים שהם זרים בינם לבין עצמם? מנגד, האם זרים שלא גדלו יחדיו יכולים ליצור קשר קרוב שהוא תחליף למשפחה?
תודה לכן ולכם על שנה מעניינת ומרתקת! ובשעה טובה בהמשך הדרך
הצבע הכחול על מטען האסוציאציות שנושא עמו בצד פריטי ריהוט מהווים את ליבת תערוכת היחיד של ליאור גריידי, "כ חול" בגלריה אחד העם 9. תערוכה מינימליסטית, מושגית באופייה המנהלת דיאלוג עם הצופה הנכנס אל המרחב.
ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך
הכחול כמעין "מלכודת דבש" הצדה את מבטו של הצופה הנכנס לחלל התערוכה. וממנו נפנית העין אל העבודות הקטנות המפעימות, בהן מופיע איזכור לחפצים דוגמת כורסא, קובייה או שמא אלו משיכות מכחול חופשיות במספר צבעים שאף הם נושאים עמם משמעות.
ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך
הכחול אצל גריידי הוא אותו כחול מוחלט המופיע בכתובים – כחול השמיים, הכחול המסמל את השמיימיות ביהדות ואת מלכות השמיים בבגדה של הבתולה מריה, אך גם מלכות ארצית. כחול כאחד משלושת צבעי היסוד (אדום, כחול, צהוב), כחול כצבע בו בחר איב קליין בעבודותיו (למשל, "המוכנוכרום הכחול" ואחרות).
בתערוכת זו מבקש גריידי לבחון את משמעות החיפוי ו"ההעלמה" לכאורה של חפץ, או פסל באמצעות רהיטים וחפצים פונקציונליים המהווים לרוב חלק מחלל ביתי אישי או ציבורי. מרחב התערוכה הופך מקום בו מציג האמן את חפציו ומעלה שאלות ותהיות על המשמעות של בחירות סובייקטיביות.
לעטוף חפץ, בית, משכן… מעלה על הדעת את כריסטו יבשב ובת זוגו ז'אן קלוד, שנהגו לעטוף חפצים, מבנים, גשרים, איים צפים ועוד הנושאים עמם מטען היסטורי או סתמי לעתים. הרייכסטאג הגרמני, איים צפים בפלורידה, ה"פונט נף" בפריז או "שער הניצחון" בפריז שבקיץ האחרון נעטף בבד כסוף למשך שבועיים, פרויקט אותו הגו בני הזוג, אך לא מומש על ידם אלא כמחוות זיכרון.
Le Plein et le Vide – המלא והחסר – אותם פריטים אישיים – ארון, ארונית, שידת מגירות הופכים יחדיו ל"אחד" – ניבטים לצופה, עטויים בקטיפה כחולה, ומנגד, הרהיטים בחזית הקדמית שלהם מתגלים בעירומם, ישנים, נושאים עמם זיכרונות וביוגרפיה אישית.
גריידי "מלביש" בדומה את הדימויים המופיעים בסדרת רישומים על נייר שיצר לתערוכה, דימויי הרהיטים בכיסויים בגוני כחול, צהוב, ורוד, אדום וזהב – צבע המסמל מלכות שבו הוא מרבה להשתמש. דרורית גור אריה מציינת בטקסט התערוכה: "כנגד פעולת ההלבשה עומד מעשה ריקון. זה הרגע שבו האובייקט, רהיט או הפיסול נפרד מתפקודו השימושי, פושט צורה והופך לנטול גוף. האיון מהדהד בחלל .
וילון קטיפה התלוי על קיר, מרוקן מתפקידיו. הווילון מהדהד לגוף עבודתו של גריידי, בין שהיה וילון העשוי משמונה-עשרה חצאיות פליסה המאלץ את הצופה "להציץ" מתחת לחצאיותיו כדי להיכנס לחלל באחת מתערוכותיו הקודמות ובין שהוא מצע לטקסט רקום כפרוכת שהועתק ממרחבו של ארון קודש אל מסגרת חלון המכסה על החוץ הניו יורקי. הווילון הוא גם אנדרטה, או ארכיב חי כאותו וילון שעליו הודפס בעבר דימוי של שדרת עצי דקל שצילם גריידי בשכונת מרמורק ברחובות.
ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך
ה"בית" של גריידי הוא חלל "מלא" והוא חלל "ריק". הוא שואף לייצר אינטימיות לצופה הבא בין כיסויי הקטיפה הכחולים, הווילון היתום על קיר ורהיטים שהם ישנם ואינם. אך זהו פנים המאזכר בית דומם שננטש".[1]
מבעד לחלונות הקומות הגבוהות ב"מגדל שלום" בו נמצאת הפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים ניבט הים על שלל מופעיו, נינוח, תכול, קודר וקוצף בהתאם למזג האוויר ותהפוכותיו. כחול הים וכחול השמיים וכחול הקטיפה בתערוכה.
ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך
התערוכה בשיתוף התואר השני באוריינות חזותית והיחידה למעורבות חברתית
בתערוכה הקבוצתית "האב, הבת ורוח הקודש" בגלריה אחד העם 9 מוצגות עבודות של שש אמניות פלסטינאיות- מנאר זועבי, מנאל מחאמיד, אניסה אשקר, נסרין אבו בכר, פטאמה אבו רומי, נרדין סרוג׳י. שש אמניות באנלוגיה לששת ימי הבריאה.
שם התערוכה מאזכר את ההתייחסות המוכרת בנצרות ל"בן, האב ורוח הקודש", אף שכאן בהיפוך מגדרי. כל אחת מהאמניות מתייחסת בעבודותיה לקשר הייחודי לה עם דמות האב, ולהבניה החברתית, המגדרית, והרגשית ואפשר אף הפוליטית, אף שלא בהכרח בהקשר ביולוגי. דמות האב כמודל לחיקוי, ליחסים מורכבים ופתיחת צוהר אל החברה הערבית המוגדרת כבעלת אורינטציה גברית-שובניסטית, מורכבות היחסים במשפחות הערביות בהן דמות האב דומיננטית לרוב, ועשויה להיות חיובית וחומלת אך גם כוחנית.
האמניות מבקשות לבחון את מערכת היחסים הדומיננטית עם דמות האב בחברה פטריארכלית, בה השליטה ניתנת לגבר כבעל תפקיד מוביל במשפחה ובחברה בכללותה. ומנגד מבקשות להאיר את האישה בפן היצירתי שלה בהקשר של האמנות הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל. ובנוסף את העולם בזעיר אנפין שהן בונות באמצעות היצירה. אוצר התערוכה: ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה כותב "התערוכה כוללת מספר מצומצם יחסית של עבודות אשר נבחרו לייצג אמניות שעברו כברת דרך בחייהן, בין אם בדרכן היצירתית או האישית. כל אחת משש האמניות פותחת בפנינו צוהר המאפשר לנו כצופים הסתכלות מזווית ראייה ייחודית על מורכבות ההקשרים השונים שבהם התערוכה מנסה לגעת".
"הבחירה בקבוצה המורכבת משש אמניות פלסטיניות הפועלות כיום בתוך המרחב הישראלי יכולה אולי לפרק את הדימוי הסטריאוטיפי לגבי הדומיננטיות הגברית, אך מציגה גם דימוי אחר, זה השונה לחלוטין ממה שעולה מדי יום ביומו באמצעי התקשורת. אין כאן דיבור על חוסר השלמות הנשית, על חולשות, כניעות או ציות של נשים כפי שהיה בעבר. במקום זאת, נמצא בתערוכה זו קבוצה של אמניות הממלאות תפקיד מרכזי בהוויה האמנותית, החברתית ואף הפוליטית".[1]
דרורית גור אריה, אוצרת ראשית ומנהלת הגלריה מתייחסת בפתח דבר: התערוכה "האב, הבת ורוח הקודש" מהדהדת נושאים טעונים של מרחב ומקום. […]
"חוק האב משויך לתיאוריה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן.הוא נוגע למערכת הסימנים התרבותית של הכתב, הייצוג, החוקים, הממסד וכל הנורמות והציוויים שמוטמעים בסובייקט הבוגר. "שפת האב" היא השפה של החוץ, שפת החוק והריבון בעוד מרחבה של "שפת האם" נותר אתר ההתרחשות של המרחב הפנימי של הבית וסביבתו. הממד הנשי שייך למערך הסימבולי לבדו, בעוד יחסי האב והבן בתרבויות השונות נוגעים במרחבם של הדת והסדר החברתי".[2]
תערוכה זו חותמת את סדרת התערוכות השנתית בגלריה "אחד העם 9" שעסקו ב"שפה" על פניה ורבדיה השונים.
מנארזועבי – (״חֻמַא״) קדחת
במיצגיהשלהאמניתמנארזועבי, בולט השימושבגוףהנשיבהיבטהפמיניסטי,אףשאינומוגדרכךעלידה. נוכחותההפיסיתבחללשבוהיאמציגהאף היאבעלתמשמעות,במיוחדכשהיאמגייסתלצדהדמויותנוספות,כמובעל,רקדניות או כוראוגראפיתמקצועיתכשותפיםבתהליךהעשייההאמנותית. ביצירותיה של זועבימצויים לרובשלושה מוטיביםבסיסיים: החומר,המרחבוהארעיות שמהם היאמצליחהליצור לכידותבקונטקסטהרחבהיכוללהימתחביןהאין–סופי,המיסטיוהקיומי, ובהקשרלתרבותהערבית.
מחד, עבודהזומבטאתאתהכישוריםוהכוחהגלומיםבגוףהנשי, שאותםהיאירשהמןהאב.בכך,העבודהמראהאתהיחסהמנוגדלאותהתפיסה המצטיירתבעדשההאוריינטליסטיתהמקובלתעלהחברההערביתשממנהובתוכה צמחההאמנית.למעשה, מדוברעלתיאורשוברסטריאוטיפיםשהפוךמזההמתייחס אלכלהנשיםהפלסטיניות,והערביותבכלל,כאלקורבנותשלמערכתפטריארכלית שמרנית. מאידך, יצירהזוגםמפנהשאלההןלעצמהוהןלחברה בה היא חיה, ודרכהאףמטילהספקבקיוםשלהכמערכתעצמאית, ולכך שהוענק לה הכוח, אך הוא נכרך בציפיות ממנה מגיל צעיר.[3]
נסרין סרוג'י
התערוכה נערכה בשיתוף היחידה למעורבות חברתית בפקולטה לאמנויות – סמינר הקיבוצים והגלריה לאמנות אום אל פחם.
גלריה " אחד העם 9" – הגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים , תערוכת פתיחה
שדר / Transmission
אוצרים קולקטיב האוצרים הבינלאומי BALCONY
החל מיום שלישי , 23 בפברואר
תאריך נעילה:8.3.21
הפרעת תקשורת
אוצרת : דרורית גור אריה
גלריית "אחד העם 9" באוצרותה של דרורית גור אריה פותחת את שעריה עם שתי תערוכות קבוצתיות חדשות: התערוכה "שדר" המוצגת כפרויקט על חלונות הראווה של הפקולטה לאמנות מציגה אמנים ישראליים ובינלאומיים והתערוכה "הפרעת תקשורת" בהשתתפותם של רן סלווין, שרון בלבן, שחר מרקוס וליאור תמים. התערוכות יעסקו בשפה, ובהפרעה תקשורתית ולשונית על רקע משבר הקורונה, בו התמוטט הסדר הישן. העבודות יציגו את היחסים המשתנים בין קול ותמונה, סאונד ודימוי, זמן ומרחב.
גלריה "אחד העם 9", כתובת : אחד העם 9 תל אביב . שעות פתיחה: א-ה 17-10
2. המשכן לאמנות עין חרוד:
גרגורי אבו: ידעתיך
אוצרות: בת-שבע גולדמן-אידה ויניב שפירא
החל מתאריך : 23.2.2021
נעילה : 15.7.2021
התערוכה מציגה לראשונה את סדרת העבודות שיצר גרגורי אבו בחמש השנים האחרונות תחת השם ידעתיך. הסדרה כוללת סרטים ובהם פעולות שביצע אבו באתרים שונים בקצות תבל – באיי לופוטן שבצפון נורווגיה, ביער יקושימה שבדרום יפן, בשמורת עין זיו שבגליל המערבי ובאתר הביזנטי שבטה שבנגב. אבו, המשמש בהם כשחקן, כבמאי וכצלם מציב את עצמו כחוליה נוספת ומרעננת באמנות שעניינה מודעות לטבע ולקיימות כמו גם לרב תרבותיות של העידן הזה.
אירוע פתיחה בזום ובפייסבוק לייב ביום שבת, 27.2.2021 בשעה 20:00
התערוכה פתוחה לקהל החל מתאריך 21 לפברואר
נעילה : 31.3.2022
מוזיאון העיר בחיפה פותח תערוכה ראשונה מסוגה המוקדשת לסיפורה של הקהילה הגאה — או בשמה הרשמי קהילת הלהט"ב —בחיפהמתקופת השלטון הבריטי ועד ימינו. התערוכה "מה יגידו השכנים?" היא התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל המוקדשת להיסטוריה הגאה, ומציעה נקודת מבט ראשונית ועדכנית על ההיסטוריה של מיעוטים מיניים ומגדריים.התערוכה היא פרי יוזמה של פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית והופקה בשיתוף האגודה למען הלהט"ב בישראל
4. גלריה שכטר בתל אביב:
סימה מאיר – זמזומים
אוצרת: שירה פרידמן
החל מיום ראשון, 21.02.21
נעילה: 17.03.21
התערוכה "זמזומים" מוצגת בשתי הקומות של גלריה שכטר, ומציגה 17 ציורים ועבודת וידאו. הציורים עשויים בטכניקה ייחודית של ציור באמצעות טושים על גבי משטח פורמייקה. מאיר מציירת על גבי החומר הקשה של הפורמייקה משטחים רכים של רקמות, תחרות ואבני פסיפס. על גבי חלק מהציורים מופיעים חרקים וציפורים המהווים הפרעה ליופי שנדמה לעיתים כרקמה או פסיפס אמיתי ולא ציור. החרקים מייצרים הפרעה/זמזום המנתב את הציורים מעולם פסטורלי לעולם מורכב ומרובד.