דואטTEAM, תערוכת בוגרות ובוגרים, גלריה לאמנות אחד העם 9 מכללת סמינר הקיבוצים, הפקולטה לאמנויות, המסלול לאוצרות וחשיבה חזותית  16 ביוני 2022

גלריה לאמנות אחד העם תשע (הכניסה מרחוב השחר 5, תל אביב)  

בתערוכה הקבוצתית דואטTEAM מוצגים פרויקטים אוצרותיים של הבוגרות והבוגרים במסלול לאוצרות וחשיבה חזותית בסמינר הקיבוצים.

אמנים/אמניות                                      אוצרים/אוצרות      

אוסנת אלנטרה & רויטל בילו              רויטל בילו

אלחנדרה אוקרט & לוסי אלקויטי        אורלי מלמד

נועה אשכול & ריקודנטו                      מירב ברט, שגי גלילי, אלינורה לפידות

דודו פריד & חוה פריד                                     ארז ארמה

יעל פרידמן & רונית שלם                    אילנית אנגלנדר שטרית, גלית קרן, מיכל שביט

קרן ענבי & טל פרנק                           עדי אורגד לנדוי

עמית רפאל צורן & לנה דובינסקי        אורית פרימוב 

הסלון 5                                                שיר לוי

15 אמנים, 12 אוצרים, 8 עבודות, תערוכה אחת.

מנחה:  ד"ר אלעד ירון

ראש התכנית: דרורית גור אריה

מבט, צילום: דניאל חנוך
מבט, צילום: דניאל חנוך

התערוכה דואטTEAM עוסקת בשיתופי פעולה וקשרי גומלין בין האמניות/אמנים לבין חומרי היצירה, בין האמניות/אמנים לבין עצמם, בין האוצרות/אוצרם לבין עצמם, ובתווך – הקשרים וההקשרים שנוצרו ביניהן וביניהם. שאלה חשובה העולה בשיח תערוכה זו ומתבקש בכל תערוכה – מהו תפקידם של אוצרות ואוצרים? – האם ליצור חיבורים בין אמניות, אמנים, חומרים, נושאים וסגנונות אסתטיים, שלעתים נראים כבלתי ניתנים לגישור? 

האוצרות והאוצרים בחרו להתמקד בשלושה ממדים של קשר: חומרי, אנושי ומשפחתי. מחד, לשם יצירת שיתופי פעולה אמנותיים נחוצים יחסי אמון, קרבה ופתיחות לשינויים. מאידך, אמנים ואוצרים שואפים לבטא את קולם האישי והייחודי ולשמור על עצמאותם היצירתית. תערוכה קבוצתית זו הציבה אתגר של יצירת סינרגיה והכלה של ניגודים. "תוך כדי תנועה ו'ריקוד' בין המשתתפים בתערוכה, ניסינו לשמר את הייחודיות של כל אמן, לצד יצירת חיבורים המתגבשים למרחב אמנותי משותף. שלם הגדול מסך חלקיו".

אוסנת אלנטרה  |  רויטל בילו   OFFליין, 2022     

אוסנת אלנטרה (2021-1972)  רישום, 2021  42x29.7 ס"מ    
רויטל בילו  תצלום, 2017  29.7
x42 ס"מ

אוצרת: רויטל בילו

אוסנת אלנטרה, רויטל בילו, צילום: דניאל חנוך

"דיאלוג" בין אמנית מתה לבין אמנית חיה הוא פרדוקסלי במהותו, שכן רכיבי הבסיס של השיחה והמפגש נעדרים ונתלשים מהמציאות. הדיאלוג היצירתי והמקצועי שניהלו אסנת ורויטל לאורך השנים נקטע עם פטירתה של אסנת בשנה האחרונה. "בעבודה OFFליין שני דימויים במדיה שונות שיוצרים דיפטיך אינטימי הכורך יחדיו "נפש תהומה" ונפש תאומה, ומחיה ולו לרגע את הקשר הממשי. זהו צמד של רישום עורב ותצלום של קב בשחור אפור, היוצרים מעין "שיחת מראה" מטאפורית. הדימוי המשותף מהדהד קולות של קינה ואובדן, "שירת  העורב" הגוועת לאיטה, וקב עצי נאלם ושתוק נעמד דום מול הקיר".

מבט, צילום: דניאל חנוך

אוצרות משותפת, 2022  אלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי    מיצב קיר, טכניקה מעורבת: תצלומים מודפסים על נייר Unryu,  אקריליק, פיגמנטים, דיו על נייר פרגמנט והדפסי ציאנוטיפ. 220×150 ס"מ 

חוברת Zine, הכוללת תצלומים וטקסטים מחיי משפחה של 47 משתתפים.

 אוצרת: אורלי מלמד 

אלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי,   מיצב קיר, טכניקה מעורבת: תצלומים מודפסים על נייר Unryu,  אקריליק, פיגמנטים, דיו על נייר פרגמנט והדפסי ציאנוטיפ. 220×150 ס"מ 
חוברת Zine, הכוללת תצלומים וטקסטים מחיי משפחה של 47 משתתפים. צילום: דניאל חנוך
אלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי, צילום: דניאל חנוך

  בעידן הרשתות החברתיות, כל אדם הוא אוֹצֵר של סיפור חייו, ויחד אנו אוצרים סיפור משותף. 40 ישראלים, שחצו את גיל 50, הגיבו לקול קורא מקוון, בחרו ושלחו תצלום אחד בעל משמעות עבורם שהם מצולמים בו עם אחד מהוריהם או עם שניהם, לרוב מתקופת הילדות. הם ציינו מקום, זמן, את שמות המצולמים ומילים שהתצלום מעורר בהם. תצלומים אלה צולמו בישראל ומחוצה לה בידי בני משפחה או צלמים מקצועיים, בין השנים 1935 ל-2017.

במיצב "אוצרוּת משותפת" האמניות אלחנדרה אוקרט ולוסי אלקויטי יוצרות אלכימיה, סטורי-בורד ריזומטי, לא-לינארי. הן שוזרות תמונות ומילים יחד על נייר שעל גביו כתמים ורודים, קווים לבנים וקליגרפיה בדיו. כך הן יוצרות מקצב, המדגיש שזיכרונות נאצרים כעקבות, ולאו דווקא כסיפורים עקביים. הבחירות האוצרותיות של המשתתפות והמשתתפים יצרו נקודות אלמותיות בזמן. העיסוק האמנותי הוא ביופיו של הבר-חלוף. 

בשנים האחרונות, אלחנדרה ולוסי עובדות כדואו במיצבים. לדבריהן, "העבודה יחד היא כמו דינמו באופניים, כשמדוושים – נדלק הפנס. זה לא רק אני ואת… אלא מה שמתרחש בין 'אני' ל'את'. מה שקורה נמצא במרווח הזה, היוצר ממד שונה".

נעה אשכול (2007-1924)  כוריאוגרפית ואמנית, טווס,  טקסטיל 145x145 ס"מ באדיבות נטע שוחט שדות    

ריקודנטו  שיחות בנמל (2009), וידיאו  צילום: דוד שליט

אוצרות: מירב ברט  |  שגי גלילי  |  אלינורה לפידות

נעה אשכול (2007-1924)  כוריאוגרפית ואמנית, טווס,  טקסטיל 145x145 ס"מ באדיבות נטע שוחט שדות; ריקודנטו  שיחות בנמל (2009), וידיאו  צילום: דוד שליט

צילום: דניאל חנוך

אשכול יצרה במשותף עם פרופ' אברהם וכמן את "כתב התנועה אשכול–וכמן". "כתב תנועה" הוא שפת מחול המנתחת, חוקרת ומתעדת תנועה. זהו ריקוד מתומצת, בלי מוזיקה, המבוסס על תנועות גוף במקצבים נתונים.

בזמן מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, בעקבות גיוסו של הרקדן היחיד בקבוצת הרקדנים שלה, החליטה אשכול כי היא אינה יכולה להמשיך ביצירת קומפוזיציות הריקוד. החלטה זו הובילה אותה ליצירתם של שטיחי קיר, "טווס" הוא אחד מהם.

נעה אשכול (2007-1924) כוריאוגרפית ואמנית, טווס  טקסטיל 145x145 ס"מ באדיבות נטע שוחט שדות, צילום: דניאל חנוך    

השטיחים הורכבו משאריות בדים שליקטה קבוצת הרקדנים שעבדה עימה. אשכול סימנה איך לחבר את גזרי הבדים על גבי משטח אחד שגודלו הכתיב את גודל השטיח, והרקדנים חיברו ורקמו את הבדים לשטיחים. פרקטיקה זו שימרה את דינמיקת היחסים בינה ובין רקדניה, ואפשרה דרך אחרת של יצירה משותפת.

ריקודנטו   קבוצת המחול "ריקודנטו" רוקדת ופועלת יותר משני עשורים, ועוסקת בכתב התנועה אשכול–וכמן, למגוון היבטיו. הריקודים קוראים לעיסוק אמנותי-אסתטי במבנים תנועתיים ובווריאציות הנובעות מהם, ובמסלולים תלת-ממדיים הנוצרים על ידי הגוף במרחב ובזמן בעת הריקוד.  קבוצת "ריקודנטו" נוסדה ונוהלה בידי תרצה ספיר ז"ל, תלמידה וקולגה של נועה אשכול. 

קבוצת המחול ריקודנטו, שיחות בנמל (2009), את הוידיאו צילם דוד שליט; הצילום בתערוכה: דניאל חנוך
קבוצת המחול ריקודנטו

דודו פריד  |  חוה פריד   העברה בין-דורית   דודו פריד, קזולה, 2012  צילום, הדפסה על זכוכית     חוה פריד, אבקה גנטית 1968  אמייל, 15x20 ס"מ

אוצר: ארז ארמה 

דודו פריד  |  חוה פריד   העברה בין-דורית   דודו פריד, קזולה, 2012  צילום, הדפסה על זכוכית;     חוה פריד, אבקה גנטית 1968  אמייל צילום: דניאל חנוך

"אני מנסה לצאת מהמים, להוציא את האף ולנשום, יש מאבק לחיים. המים מבטאים את החרדות החונקות אותי ולא מאפשרות לי לנשום. אם לא אוציא את האף מהמים לאוויר העולם, איחנק ואמות. אימי עוטפת אותי ברחמה, ולא משחררת אותי,  מזינה בי את התחושה שהעולם מפחיד ושנינו שבירים כזכוכית. אני נלחם להשתחרר, קפוא בין מים לאוויר." ֿדודו פריד, 2022

דודו פריד, קזולה, 2012  צילום, הדפסה על זכוכית,  פרט, צילום: דניאל חנוך

דודו פריד, צלם ופוטותרפיסט, צולל אל מעמקי נשמתו ורגשותיו בצילום המבטא דיאלוג בין מים, אוויר וזכוכית שברירית. בשיחות עומק של האמן עם עצמו, הצופים נחשפים לתחושות החרדה והחנק שהוא חווה בחייו. אפשר שתחושות אלו הועברו אליו מאימו ניצולת השואה בהעברה בין-דורית.

חוה פריד, אבקה גנטית 1968  אמייל, צילום: דניאל חנוך

העבודה והתצלום חושפים סודות נסתרים, מצד אחד, תחושות של חנק, ומנגד – שאיפה לביטחון. בדיאלוג בין-דורי המתקיים בין האם לבנה מבחינים באותו חומר המקשר ביניהם כיוצרים והמהווה בסיס לדיאלוג; חוה פריד, אמנית אמייל, מציגה עבודת זכוכית ואמייל אל מול תצלום של בנה המציג עבודה על גבי זכוכית מודפסת.


אח(ו)ת ועוד אח(ו)ת  יעל פרידמן, 2021  הדפסת תלת-ממד   רונית שלם, 2018 מארקרים ואקריליק על נייר    באדיבות האמניות                        

אוצרות: אילנית אנגלנדר שטרית  |  גלית קרן  |  מיכל שביט

אח(ו)ת ועוד אח(ו)ת  יעל פרידמן, 2021  הדפסת תלת-ממד   רונית שלם, 2018 מארקרים ואקריליק על נייר    צילום: דניאל חנוך

הטבע, על שלל חומרי הגלם מקור השראה ופרשנות לאמניות האחיות יעל פרידמן ורונית שלם. השתיים חברו יחד לשיתוף פעולה מפרה, ויצרו עבודות המתכתבות זו עם זו רעיונית וצורנית.

יעל פרידמן, אמנית ומעצבת תכשיטים, יוצרת בחומרים בלתי שגרתיים ויוצקת את פשטות היום-יום אל תוך זוהר התכשיטים. הטבעות נוצרו במדפסת תלת-ממד, והן מדמות את המבנה המורכב של הסלע בטבע, דימוי שהוא מוטיב חוזר גם בסלעים של אחותה.

יעל פרידמן, אח(ו)ת ועוד אח(ו)ת, 2021  הדפסת תלת-ממד   צילום: דניאל חנוך

רונית שלם, אמנית רב-תחומית, ציירה על גבי סלעי נייר, בעבודה עמלנית ולאחר מחקר מיקרוסקופי מעמיק, איורים גרפיים המתכתבים עם המרקם הבסיסי של הסלעים, ויחד מתגבשים לכדי גוף הרמוני אחד.

רונית שלם, אח(ו)ת ועוד אח(ו)ת, 2018 מארקרים ואקריליק על נייר צילום: דניאל חנוך

הצבת העבודות זו לצד זו מאפשרת התבוננות על היפוכי גדלים ומשקלים, היוצרת מעין מבנה פְרקטלי. יופיים של הסלעים אל מול עדינות הטבעות, פורצים החוצה ויוצרים ניגודיות של עוצמה ועידון, רכות וקשיות, צבעוניות ומונוכרומטיות.

יופי וצורות אחרות   קרן ענבי  |  טל פרנק   יופי וצורות אחרות, 2016   מיצב, טכניקה מעורבת: שמן על פשתן, מראות חרוטות ביד.  אוסף האמניות

גרסה מיוחדת לתערוכה הנוכחית המבוססת על המיצב "יופי וצורות אחרות"  שהוצג במוזיאון מאנה כץ, חיפה, 2016

אוצרת: עדי אורגד לנדוי

טל פרנק, קרן ענבי,  יופי וצורות אחרות, 2016   מיצב, טכניקה מעורבת: שמן על פשתן, מראות חרוטות ביד צילום: דניאל חנוך

קרן ענבי וטל פרנק – חברות, אמניות, אימהות ומחנכות לאמנות, יוצרות יחד ולחוד כעשור. במהלך השנים הן פיתחו תהליך ייחודי שבבסיסו תגובה אמנותית הדדית שמייצרת שיח ללא מילים אלא דרך החומר והעשייה בנושאים הקשורים בטבע ובמציאות היומיומית הסובבת אותנו. השתיים חולקות ביניהן צורת חשיבה משותפת, אך כל אחת מהן ייחודיות לעצמה בגישתה לחומרים.

המיצב "יופי וצורות אחרות" בנוי מאוסף ציורי שמן על פשתן ומראות, ומבוסס על קריסטלוגרפיה – חקר הארגון המבני של אטומים ומולקולות בגבישים. הדימויים שנוצרו בתהליך הפירוק-המופשטות קשורים ומזכירים במידה מסוימת את מקורם החומרי.

טל פרנק, קרן ענבי, פרט מהמיצב צילום: דניאל חנוך

קרן ענבי עובדת עם דימויים ונושא המנותקים מהקשרם הקודם, וההוצאה מההקשר לכדי חוויה מופשטת ויזואלית מתייחסת למתח וליופי. טל פרנק שואבת השראה מחפצים הקשורים לתרבות שאפשר למצוא בחיי היומיום ומחריגה אותם מהקשרם התרבותי, ההיסטורי והחברתי. 

טל פרנק, קרן ענבי, פרט מהמיצב צילום: דניאל חנוך
מבט, צילום: דניאל חנוך

לנה דובינסקי | פרופ' עמית צורן   תה של שניים, 2017   פורצלן יצוק לתבניות ומתכת מודפסת בתלת-ממד   באדיבות האמנים

אוצרת: אורית פרימוב

לנה דובינסקי | פרופ' עמית צורן   תה של שניים, 2017   פורצלן יצוק לתבניות ומתכת מודפסת בתלת-ממד   צילום: דניאל חנוך

קומקומי הפורצלן העדינים-שבריריים של המעצבת הקרמית לנה דובינסקי הם פרי תכנונה ויצירתה בעבודת יד מסורתית. מהנדס המחשבים פרופ' עמית צורן תכנן רכיבים משלימים – ידיות ורגלי קומקומים בטכנולוגיה חדשנית של הדפסת מתכת בתלת-ממד. הקומקומים ורכיבי המתכת המשלימים מועברים לתהליך שריפה בתנור ייעודי, בטמפרטורה של 1,050 מעלות למשך 12 שעות, ליצירת תוצר סופי מאוחד.

תוצאות שיתוף הפעולה בין האמנים, וכך גם שיתוף הפעולה בין החומרים, טכניקות העבודה והעולמות השונים של מקורות היצירה, מולידים ישות חדשה, ולצדה  הבנה עמוקה של מהות תהליך היתוכם של יסודות.

לנה דובינסקי | פרופ' עמית צורן, מבט נוסף, צילום: דניאל חנוך

מה מאפשר כאן את נקודת המפגש? האם זהו מפגש בין יסודות כימיים, או מפגש המבטא כימיה ויצירה אנושית? מה נוצר מהחיבור החדש? האם זהו מפגש של חומרים בתוך מחקר, שיוצרים שלם חדש ומדויק?  איך נוצרת האינטימיות בחיבור הזה? מה השתמר מכל יסוד?

ומה כל זה אומר לנו ועלינו

צילום משפחתי, הסלון 5  2018 מיכאל שבדרון  |  נטשה קנדוב  |  נעמה רחמים  |  עידן סימון  |  רתם שמואלי  שי דרור  |  תומר פרוכטר  תצלומים באדיבות האמנים

אוצרת: שיר לוי

הסלון 5, צילום משפחתי, 2018 ,  מיכאל שבדרון  |  נטשה קנדוב  |  נעמה רחמים  |  עידן סימון  |  רתם שמואלי  שי דרור  |  תומר פרוכטר  תצלומים באדיבות האמנים צילום: דניאל חנוך

שבעת החברים בקבוצת "הסלון 5", בוגרי האקדמיה בצלאל, פועלים יחד זה שלוש שנים. הפן השיתופי מתקיים בפרקטיקה של "הסלון 5" בשני מישורים – האחד כחלק אינהרנטי מהשיח המתמשך בין חברי הקבוצה, והאחר באינטראקציה בין הקהל לקבוצה ובינו לבין עצמו, הנוצרת במהלך מיצגי הצילום שהם יוזמים ומבצעים.

עמדת הצילום של "הסלון 5" מוקמת ומוצבת בכל פעם במקום אחר ובהקשר אחר. חברי הקבוצה, במעין פרפורמנס מתוכנן ולעתים ספונטני, מזמנים צופים מתוך קהל מזדמן להשתתף בצילום קבוצתי בהרכבים שונים, שבו המצולמים הם זרים גמורים שהופגשו לצורך הצילום החד-פעמי. תוצאתם של מפגשים חד-פעמיים אלה מתועדת בעשרות תצלומים, המעוררים מחשבה על קרבה וזרות, על דומוּת ושוני, על יחסים וכן על אינטימיות וזוגיות.

מבט, צילום: דניאל חנוך

בפרויקט "תצלום משפחתי" הרכיבו חברי "הסלון 5" משפחות פיקטיביות מתוך קהל המבקרים בפסטיבל חג המולד והנציחו אותם לצד עץ אשוח. התצלומים עשויים להעלות שאלות ולערער על מוסכמות שנוגעות לזרות ומשפחתיות. האם תצלום משפחתי מייצג בהכרח יחסי קרבה והרמוניה, או שלמעשה מדובר במצולמים שהם זרים בינם לבין עצמם? מנגד, האם זרים שלא גדלו יחדיו יכולים ליצור קשר קרוב שהוא תחליף למשפחה? 

תודה לכן ולכם על שנה מעניינת ומרתקת! ובשעה טובה בהמשך הדרך

ליאור גריידי, כ חול, אוצרת: דרורית גור אריה, גלריה אחד העם 9, סמינר הקיבוצים, הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5 19.3.2022-27.1.2022

הצבע הכחול על מטען האסוציאציות שנושא עמו  בצד פריטי ריהוט מהווים את ליבת תערוכת היחיד של ליאור גריידי, "כ חול" בגלריה אחד העם 9. תערוכה מינימליסטית, מושגית באופייה המנהלת דיאלוג עם הצופה הנכנס אל המרחב.

ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך

הכחול כמעין "מלכודת דבש" הצדה את מבטו של הצופה הנכנס לחלל התערוכה. וממנו נפנית העין אל העבודות הקטנות המפעימות, בהן מופיע איזכור לחפצים דוגמת כורסא, קובייה או שמא אלו משיכות מכחול חופשיות במספר צבעים שאף הם נושאים עמם משמעות.

ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך

הכחול אצל גריידי הוא אותו כחול מוחלט המופיע בכתובים – כחול השמיים, הכחול המסמל את השמיימיות ביהדות ואת מלכות השמיים בבגדה של הבתולה מריה, אך גם מלכות ארצית. כחול כאחד משלושת צבעי היסוד (אדום, כחול, צהוב), כחול כצבע בו בחר איב קליין בעבודותיו (למשל, "המוכנוכרום הכחול" ואחרות).

בתערוכת זו מבקש גריידי לבחון  את משמעות החיפוי ו"ההעלמה" לכאורה של חפץ, או פסל באמצעות רהיטים וחפצים פונקציונליים המהווים לרוב חלק מחלל ביתי אישי או ציבורי. מרחב התערוכה הופך מקום בו מציג האמן את חפציו ומעלה שאלות ותהיות על המשמעות של בחירות סובייקטיביות.

לעטוף חפץ, בית, משכן… מעלה על הדעת את כריסטו יבשב ובת זוגו ז'אן קלוד, שנהגו לעטוף חפצים, מבנים, גשרים, איים צפים ועוד הנושאים עמם מטען היסטורי או סתמי לעתים. הרייכסטאג הגרמני, איים צפים בפלורידה, ה"פונט נף" בפריז או "שער הניצחון" בפריז שבקיץ האחרון נעטף בבד כסוף למשך שבועיים, פרויקט אותו הגו בני הזוג, אך לא מומש על ידם אלא כמחוות זיכרון.

Le Plein et le Vide – המלא והחסר  – אותם פריטים אישיים – ארון, ארונית, שידת מגירות הופכים יחדיו ל"אחד" – ניבטים לצופה, עטויים בקטיפה כחולה, ומנגד, הרהיטים בחזית הקדמית שלהם מתגלים בעירומם, ישנים, נושאים עמם זיכרונות וביוגרפיה אישית.

גריידי "מלביש" בדומה את הדימויים המופיעים בסדרת רישומים על נייר שיצר לתערוכה, דימויי הרהיטים בכיסויים בגוני כחול, צהוב, ורוד, אדום וזהב – צבע המסמל מלכות שבו הוא מרבה להשתמש.   דרורית גור אריה מציינת בטקסט התערוכה: "כנגד פעולת ההלבשה עומד מעשה ריקון. זה הרגע שבו האובייקט, רהיט  או הפיסול נפרד מתפקודו השימושי, פושט צורה והופך לנטול גוף. האיון מהדהד בחלל .

וילון קטיפה התלוי על קיר, מרוקן מתפקידיו. הווילון מהדהד לגוף עבודתו של גריידי, בין שהיה וילון העשוי משמונה-עשרה חצאיות פליסה המאלץ את הצופה "להציץ" מתחת לחצאיותיו כדי להיכנס לחלל באחת מתערוכותיו הקודמות ובין שהוא מצע לטקסט רקום כפרוכת שהועתק ממרחבו של ארון קודש אל מסגרת חלון המכסה על החוץ הניו יורקי. הווילון הוא גם אנדרטה, או ארכיב חי כאותו וילון שעליו הודפס בעבר דימוי של שדרת עצי דקל שצילם גריידי בשכונת מרמורק ברחובות.

ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך

ה"בית" של גריידי הוא חלל "מלא" והוא חלל "ריק". הוא שואף לייצר אינטימיות לצופה הבא בין כיסויי הקטיפה הכחולים, הווילון היתום על קיר ורהיטים שהם ישנם ואינם. אך זהו פנים המאזכר בית דומם שננטש".[1]

מבעד לחלונות הקומות הגבוהות ב"מגדל שלום" בו נמצאת הפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים ניבט הים על שלל מופעיו, נינוח, תכול, קודר וקוצף בהתאם למזג האוויר ותהפוכותיו. כחול הים וכחול השמיים וכחול הקטיפה בתערוכה.

ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך

התערוכה בשיתוף התואר השני באוריינות חזותית והיחידה למעורבות חברתית

גלריה "אחד העם 9"

רחוב אחד העם 9 , תל אביב

שעות פעילות הגלריה: יום חמישי 16:00-20:00

יום שישי ושבת : 11:00-14:00

הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5


[1] מטקסט התערוכה

האב, הבת ורוח הקודש, אוצר: ד״ר חוסני אלח׳טיב שחאדה, גלריה אחד העם 9, הכניסה מהשחר 5, סמינר הקיבוצים, תל אביב, 23.10.2021-9.9.2021

מבט אל חלל התערוכה

בתערוכה הקבוצתית "האב, הבת ורוח הקודש" בגלריה אחד העם 9 מוצגות עבודות של שש אמניות פלסטינאיות- מנאר זועבי, מנאל מחאמיד, אניסה אשקר, נסרין אבו בכר, פטאמה אבו רומי, נרדין סרוג׳י. שש אמניות באנלוגיה לששת ימי הבריאה.

שם התערוכה מאזכר את ההתייחסות המוכרת בנצרות ל"בן, האב ורוח הקודש", אף שכאן בהיפוך מגדרי. כל אחת מהאמניות מתייחסת בעבודותיה לקשר הייחודי לה עם דמות האב, ולהבניה החברתית, המגדרית, והרגשית ואפשר אף הפוליטית, אף שלא בהכרח בהקשר ביולוגי. דמות האב כמודל לחיקוי, ליחסים מורכבים ופתיחת צוהר אל החברה הערבית המוגדרת כבעלת אורינטציה גברית-שובניסטית, מורכבות היחסים במשפחות הערביות בהן דמות האב דומיננטית לרוב, ועשויה להיות חיובית וחומלת אך גם כוחנית.

האמניות מבקשות לבחון את מערכת היחסים הדומיננטית עם דמות האב בחברה פטריארכלית, בה השליטה ניתנת לגבר כבעל תפקיד מוביל במשפחה ובחברה בכללותה. ומנגד מבקשות להאיר את האישה בפן היצירתי שלה בהקשר של האמנות הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל. ובנוסף את העולם בזעיר אנפין שהן בונות באמצעות היצירה. אוצר התערוכה: ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה כותב "התערוכה כוללת מספר מצומצם יחסית של עבודות אשר נבחרו לייצג אמניות שעברו כברת דרך בחייהן, בין אם בדרכן היצירתית או האישית. כל אחת משש האמניות פותחת בפנינו צוהר המאפשר לנו כצופים הסתכלות מזווית ראייה ייחודית על מורכבות ההקשרים השונים שבהם התערוכה מנסה לגעת".

"הבחירה בקבוצה המורכבת משש אמניות פלסטיניות הפועלות כיום בתוך המרחב הישראלי יכולה אולי לפרק את הדימוי הסטריאוטיפי לגבי הדומיננטיות הגברית, אך מציגה גם דימוי אחר, זה השונה לחלוטין ממה שעולה מדי יום ביומו באמצעי התקשורת. אין כאן דיבור על חוסר השלמות הנשית, על חולשות, כניעות או ציות של נשים כפי שהיה בעבר. במקום זאת, נמצא בתערוכה זו קבוצה של אמניות הממלאות תפקיד מרכזי בהוויה האמנותית, החברתית ואף הפוליטית".[1]

דרורית גור אריה, אוצרת ראשית ומנהלת הגלריה מתייחסת בפתח דבר: התערוכה "האב, הבת ורוח הקודש" מהדהדת נושאים טעונים של מרחב ומקום. […]

"חוק האב משויך לתיאוריה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן.הוא נוגע למערכת הסימנים התרבותית של הכתב, הייצוג, החוקים, הממסד וכל הנורמות והציוויים שמוטמעים בסובייקט הבוגר. "שפת האב" היא השפה של החוץ, שפת החוק והריבון בעוד מרחבה של "שפת האם" נותר אתר ההתרחשות של המרחב הפנימי של הבית וסביבתו. הממד הנשי שייך למערך הסימבולי לבדו, בעוד יחסי האב והבן בתרבויות השונות נוגעים במרחבם של הדת והסדר החברתי".[2]

תערוכה זו חותמת את סדרת התערוכות השנתית בגלריה "אחד העם 9" שעסקו ב"שפה" על פניה ורבדיה השונים.

מנאר זועבי – (״חֻמַא״) קדחת

במיצגיה של האמנית מנאר זועבי, בולט השימוש בגוף הנשי בהיבט הפמיניסטי, אף שאינו מוגדר כך על ידה. נוכחותה הפיסית בחלל שבו היא מציגה אף היא בעלת משמעות, במיוחד כשהיא מגייסת לצדה דמויות נוספות, כמו בעל, רקדניות או כוראוגראפית מקצועית כשותפים בתהליך העשייה האמנותית. ביצירותיה של  זועבי מצויים לרוב שלושה מוטיבים בסיסיים: החומר, המרחב והארעיות שמהם היא מצליחה ליצור לכידות בקונטקסט הרחב היכול להימתח בין האיןסופי, המיסטי והקיומי, ובהקשר לתרבות הערבית.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא 1.jpg
מנאר זועבי, "חמא" (קדחת), עבודת וידיאו, 2014

עבודתה בתערוכה זו כוללת וידיאוארט, שני ציורים על נייר, וטקסט שנוסח במקור בערבית כחלק מביטוי אישי של האמנית לגבי עבודה זו. הווידיאו מוקרן בשלושה פרקים על מסכים שונים הפועלים בעת ובעונה אחת, כשבכל מסך מוקרן חלק נפרד מהעבודה המסונכרן עם קודמו.

מנאר זועבי, "חמא" (קדחת), עבודת וידיאו, 2014

ההתחלה כוללת ישיבה של האמנית ליד מיטת חולה (שאיננו יודעים את זהותו המגדרית), כשכל גופו רועד במיטה כתוצאה מקדחת שאין לה מענה או ריפוי. במשך דקות ספורות אנו צופים בחלק הראשון, כשדממה שוררת בו, אך תנועות של סבל ועוותים משתלטים על הגוף החולה השוכב במיטה ומכוסה כולו בלבן. לצדו, האמנית יושבת זקופה ללא הגה על כיסא כשגבה לצופים, אף היא בלבן. נוכחותה זו ליד מיטת החולה המיוסר היא תמצית האקט שהיא מבקשת למלא כאן. ניתן לנחש שמדובר במשחקי תפקידים, שבו האישה משקיפה על סבלם של האחרים ואין בידיה מזור, אך דמותו של החולה יכולה להיות בבואה של הנפש המיוסרת של האמנית עצמה.

מנאל מחמיד – סיפור הצבי הפלסטיני

ההשראה לעבודת וידיאו זו נבעה משלט תלת-לשוני שהתנוסס בגן החיות של חיפה, בעת שביקרה בו עם ילדיה. השלט כלל את שמו המדעי של הצבי ששמו המדעי הוא "Palestine mountain gazelle"  או ״Palestinian gazelle״, שבעברית הפך ל״צבי ישראלי״ או ״צבי ארץישראלי". בהתבוננות בצבאים שהתרוצצו בשטח סגור היא הבחינה שאחדים מהם היו קטועי רגל קדמית.

מנאל מחאמיד, אבק עדין (הצבי הפלסטיני), עבודת וידיאו, 2017

לאחר בירור הבינה שקטיעת הרגל נועדה למנוע את התפשטותה של מחלה גנטית. מחמיד שבה לבקר את הצבאים מספר פעמים, עד שנודע לה שהצבאים קטועי הרגל הועברו לאחד מגני החיות בגדה המערבית, באחריות הרשות הפלסטינית.      

מנאל מחאמיד, אבק עדין (הצבי הפלסטיני), עבודת וידיאו, 2017

באמצעות עבודת וידיאוארט זו מבקשת מחאמיד לשתף את הצופים בחוויה שעברה עם ילדיה בגן החיות, ולנסות לשחזר חזרה אל המורשת הפראית של טבע הארץ וזהותה. חזרה זו אל הטבע עשויה להיות ניסיון להבהיר לעצמה את זהותה האישית בתוך ההקשר הרחב שלה, הקשור בהכרח גם למושג למהות האב, שכאן דמותו נקשרת למושג השליטה, ההגמוניה והכוח, אשר מיוצג על ידי שליטתה של מדינת ישראל במשאבי הטבע.

נסרין אבו באכר – אבי עובד בבניין

יצירות האמנות של נסרין אבו בכר נעות בין הציר האוטוביוגרפי לבין הפוליטי, ולעיתים הגבול בין שני הצירים מטשטש. היא גדלה באופן שבו הגדרת הזהות שלה מתנדנדת בין זו הפלסטינית לישראלית, וכך היא כותבת: "לעתים קרובות אני מתמודדת עם לחצים חברתיים ופוליטיים כדי לגלם זהות מסוימת, להיות חלק מקבוצה מסוימת ואף להיות שותפה לדעות מסוימות. בעבודתי כאמנית אני שואפת לטשטש את הגדרות אלה, שבעיני הן פשוטות ושטחיות. ביצירות שלי, אני משתמשת בציורים, במצבים ובחפצים מן המוכן (רדימייד) לא רק כאמצעי לביטוי עצמי, אלא גם כדי לדבר על נושאים סוציופוליטיים רחבים יותר ולפזר הטיות הקיימות בתוך החברה שלי". רוב העבודות שלה, היא אומרת מפרשות, בצורה כזו או אחרת, את המציאות שבה  גדלה, כבת למשפחה ממעמד הפועלים. חלק גדול מהעבודות המוצגות בתערוכה זו נוצרו בהשראת הוריה: אביה פועל בניין, שעובד בשיפוץ מבנים וחידושם והאם שלה עובדת בתפירה, סריגה ורקמה.

נסרין אבו בכר, תחת חסות האב והאם, 2019, יציקת בטון, בד סרוג במסרגה וחומרים שונים

אבו באכר מציינת שהחלה להיות יצור כלאיים, הנע בין השפעות מזרחיות ומערביות, וניסיון להתמודד עם שתיהן דרך העיסוק באמנות ויצירה. "סגנון עבודתי הינו אקספרסיבי ונושא בתוכו קונוטציות, סימנים והשפעות של מוטיבים מזרחיים". האמנית אוהבת להשתמש בחומרים מגוונים הכוללים עץ, טקסטיל, בטון, אספלט ומתכת, בנוסף לחפצים שונים שהיא מוצאת במחסן של אביה. בנוסף, היא נוטה להשתמש בתבניות ובצורות קישוטים מן המוכן, וזאת על מנת לשבור, ואף להרוס, את צורתן המושלמת. באמצעות השימוש בחומרים אליה, עבודותיה נעות בין נאיביות לאגרסיביות, הרמוניה וחוסר הרמוניה, בין טוהר וטומאה, ובין יופי למפלצתיות.

נסרין אבו בכר, משפחה, 2020, זפת, בטון, וחוטים סרוגים על לוח עץ

אניסה אשקר – נפש סוררת

אניסה אשקר מעניקה בעבודותיה מקום משמעותי למשפחה. באמצעותן היא אף מתייחסת למורכבות מערכות היחסים בין בני ובנות משפחתה המבורכת בילדים (11 אחים ואחיות) לבין ההורים.

אניסה אשקר, שמים וארץ (ארץ), 2016, אקריליק, שמן וריסוס על נייר כותנה

מערכות אלה אינן פשוטות, מציינת אשקר, במיוחד כשמדובר על אב שהוא מפרנס יחיד הדואג לספק את כל צרכיהם. בעבודות המיצג שהעלתה בשנים האחרונות היא הרבתה להצביע על טיבם של יחסים אלה מזוויות ומנקודות ראות שונות, בפן האישי ובאנלוגיה של  יחסים אלה לדידה, כבבואה למכלול הקשרים הקיימים בתוך החברה הערבית שאליה היא משתייכת. מכאן, הרבדים המשפחתיים האישיים שלה מהווים מעין שיקוף להקשרים חברתיים רחבים של החברה הערבית, בנוסף לאלה הפוליטיים.

אניסה אשקר, שמים וארץ (שמים), 2016, אקריליק, שמן וריסוס על נייר

אשקר מספרת על הדמיון בינה לבין אביה. דמיון זה מתבטא,  דבריה, קודם כל באישיותו, בנוסף לתכונות כמו שקדנות, רצינות, חוש הסדר והארגון, הקפדה על כללי העבודה ועוד. תכונה נוספת שאשקר מציינת היא השתיקות שלו והבלגתו בפני סערות ומשברים. בעבודות המוצגות בתערוכה נמצאים שני רבדים המעגנים שני היבטים מרכזיים באישיותו של אביה. הרוחניות מצד אחד, שכן מדובר באיש בעל תפיסות רוחניות, עם נטייה לעולם המיסטי, ומצד שני תפיסה פרקטיתהישרדותית המעוגנת בתפיסת עולם ארצית-שכלתנית. בצמד העבודות שבתערוכה אשקר נוגעת בשני האספקטים הללו על ידי בניית קיר מיצב הכולל מספר אלמנטים בציור ובחומרים נוספים. צבעי הארגמן מסמנים רוחניות ומיסטיות, ובאמצעותם היא יוצרת צמד עבודות המשלימות זו את זו, בשילוב כתיבה תמה של קליגרפיה ערבית. לשם כך היא בוחרת בכתב עדין המשתלב עם צבעי הארגמן של אותן יצירות. זהו צמד ציורים המבטאים תכונות רוחניות באמצעות השימוש במילה ״נפש״ (روح) בראשון, ואילו בציור השני מופיע המשכו של משפט המתאר את אותה הנפש ״שאיננה ניתנת לאילוף״ (لا تروّّض) . המילים מופיעות בתוך מעגל אליפטי קמעא, המסמל אף הוא מוטיב רוחני המבוסס על תפיסת עולם מיסטית (צופית) הרואה ביקום מעגל המכיל את הנשמות הטהורות שחגות מסביב, ושכל רצונן לחזור ולהתחבר לאלוהי. צורה זו גם מבטאת אלמנט קבוע בציוריה של אשקר, שכן דומה היא לצורת העין שהיא מרבה לצייר בהדגישה את החיבור הישיר המתבטא במבט העין ולהרגל הכתיבה מסביב לעין בכל יום.

אניסה אשקר, נפש סוררת I, 2020 צבעי זכוכית, כתב אמנותי וריסוטס על נייר כותנה

בשתי העבודות הנוספות בחרה אשקר לפנות להיבט הנוסף באישיותו של אביה, הפרקטי, אל צמד המילים ״שמים וארץ״, כביטוי לפרקטיקה הקיומית שלו ואזכור למעשה הבריאה. בכך היא מתכתבת עם מעשה הבריאה האלוהי שנמשך בשישה ימים. מלבד צבעי הארגמן, היא עושה שימוש מסיבי בשכבות של צבעי אקריליק על נייר, כך שכל מילה המופיעה על כל אחת מצמד העבודות מקבלת נפח תלת ממדי המציין את העולמות המקיפים או המכילים את מזגו של אביה.

פאטמה אבו רומי – אני ואבי

למעלה מעשור, מנהלת פאטמה אבו רומי דיאלוג אמנותי מיוחד עם אביה, שאת תוצאותיו היא מבטאת באמצעות ציוריה הריאליסטיים בעלי הצבעוניות העזה ומשחקי האור והצל. הבחירה לצייר את אישיותו של האב באופן זה, מצביעה גם על חולשותיו ושבריריותו של הגבר, ובכך היא מעצימה יותר את אנושיותו, ואת קשרי הקרבה וההערצה של האמנית לאביה.

פאטמה אבו רומי, ונוס 3, 2017, צבעי שמן על בד

בציור הראשון, ניכרים הפרטים המדויקים, קפלי הבגדים המכסים את גופו של האב השוכב במיטה, גופו הדק והחלש. מוטיבים צמחיים ודמויות של מלאכים מוצגים בין השמיכות והכריות משחקי האור והצל (הקיארו סקורו), במיוחד אלה שעל הקיר הלבן והחשוף, המכיל השתקפויות של צללי אלמנטים ואיברים שונים של גוף האב. גוונים אלה שרויים בהרמוניה מלאה עם אותם קמטים של העור המופיעים בכפות הרגליים. בשכבות הגלימה הלבנה המכסה את הגוף, בנוסף להשתקפויות הצבעים הכהים בגווני האדום עמוק והחום על גבי כיסוי המיטה או השמיכה.

פאטמה אבו רומי, ונוס 1, 2017, צבעי שמן על בד

בציור השני, האב יושב מולנו, באותה גלימה לבנה. הקמטים משקפים את טביעת הזמן על גופו הכחוש. שהוא מביט עלינו, כאילו שהוא, במידה מסוימת, מתריס על המבטים המופנים אליו.

נרדין סרוג'י – Titled

תחת הכותרת Titled, 2021 מציגה אמנית המיצב נרדין סרוג׳י עבודה שנעשתה במיוחד לתערוכה זו וכוללת שלושה אלמנטים בסיסיים: גומחה הבנויה מעץ וצבועה בלבן, עבודת וידיאו המוקרנת בתוכה ודימוי של האמנית בחיתוך לייזר. גומחה מעלה אזכור דתי לאפסיס של כנסייה, או מִחְרָא בּ במסגד. התחושה מתעצמת בשל הוספת אלמנט כמעט דוממדי, של דמות שקופה (דמות האמנית), עומדת בתנוחת עמידה אתלטית עם ידיים פרושות לצדדים, באזכור להיותה שחיינית תחרותית בעברה, זיכרון של נערה מתבגרת בעלת אמביציות לנצח בתחרויות ולעמוד בגאווה, בהציגה גוף אתלטי המלא באנרגיות חיוביות. לצידה של ילדהנערה זו ניצב תמיד אביה אשר עודד אותה להיות ראשונה, ולא לוותר על חלומותיה. בחלוף השנים נפלה ההחלטה לזנוח את הספורט התחרותי ולפנות לאמנות, והתערוכה העלתה בראשה את הרעיון לשוב לאותם רגעים מכוננים בחייה שאליהם היא מתגעגעת. כך נולדו שיחזור של זיכרון רחוק ועבודת מיצב הכוללת גם אלמנט של ״רדי-מייד״ מאותה תקופהמשקפי השחייה שנותרו בחזקתה, אך ללא שימוש וחסרי מעש. סרוג׳י עדיין אוהבת לשחות ומחוברת לענפי ספורט שונים, אך אין הדבר דומה לחוויה של שחיית הפרפר התחרותית.

נסרין סרוג'י

מחד, עבודה זו מבטאת את הכישורים והכוח הגלומים בגוף הנשי, שאותם היא ירשה מן האב. בכך, העבודה מראה את היחס המנוגד לאותה תפיסה המצטיירת בעדשה האוריינטליסטית המקובלת על החברה הערבית שממנה ובתוכה צמחה האמנית. למעשה, מדובר על תיאור שובר סטריאוטיפים שהפוך מזה המתייחס אל כל הנשים הפלסטיניות, והערביות בכלל, כאל קורבנות של מערכת פטריארכלית שמרנית. מאידך, יצירה זו גם מפנה שאלה הן לעצמה והן לחברה בה היא חיה, ודרכה אף מטילה ספק בקיום שלה כמערכת עצמאית, ולכך שהוענק לה הכוח, אך הוא נכרך בציפיות ממנה מגיל צעיר. [3]

נסרין סרוג'י

התערוכה נערכה בשיתוף היחידה למעורבות חברתית בפקולטה לאמנויות – סמינר הקיבוצים והגלריה לאמנות אום אל פחם.

תודה לדרורית גור אריה על הטקסט והדימויים


[1]  ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה, "האב, הבת ורוח הקודש", קטלוג התערוכה, סמינר הקיבוצים, עמ' 42-39.

  דרורית גור אריה, פתח דבר, שם, עמ' 19-18.[2]

[3]  ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה,, שם, עמ' 54-42.

פתיחות: תערוכות גלריות, מוזיאונים

  1. גלריה " אחד העם 9" – הגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים , תערוכת פתיחה

גלריה אחד העם 9 הגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים

שדר /  Transmission

אוצרים קולקטיב האוצרים הבינלאומי BALCONY

החל מיום שלישי , 23 בפברואר

תאריך נעילה:8.3.21

הפרעת תקשורת

אוצרת : דרורית גור אריה

גלריית "אחד העם 9"  באוצרותה של דרורית גור אריה פותחת את שעריה עם שתי תערוכות קבוצתיות חדשות: התערוכה "שדר" המוצגת כפרויקט על חלונות הראווה של הפקולטה לאמנות מציגה אמנים ישראליים ובינלאומיים והתערוכה "הפרעת תקשורת" בהשתתפותם של רן סלווין, שרון בלבן, שחר מרקוס וליאור תמים.   התערוכות יעסקו בשפה, ובהפרעה תקשורתית ולשונית על רקע משבר הקורונה, בו התמוטט הסדר הישן. העבודות יציגו את היחסים המשתנים בין קול ותמונה, סאונד ודימוי, זמן ומרחב.

גלריה "אחד העם 9", כתובת : אחד העם 9 תל אביב . שעות פתיחה: א-ה 17-10

2. המשכן לאמנות עין חרוד:

גרגורי אבו: ידעתיך

המשכן לאמנות עין חרוד גרגורי אבו

אוצרות: בת-שבע גולדמן-אידה ויניב שפירא

החל מתאריך : 23.2.2021

נעילה : 15.7.2021

התערוכה מציגה לראשונה את סדרת העבודות שיצר גרגורי אבו בחמש השנים האחרונות תחת השם ידעתיך. הסדרה כוללת סרטים ובהם פעולות שביצע אבו באתרים שונים בקצות תבל – באיי לופוטן שבצפון נורווגיה, ביער יקושימה שבדרום יפן, בשמורת עין זיו שבגליל המערבי ובאתר הביזנטי שבטה שבנגב. אבו, המשמש בהם כשחקן, כבמאי וכצלם מציב את עצמו כחוליה נוספת ומרעננת באמנות שעניינה מודעות לטבע ולקיימות כמו גם לרב תרבותיות של העידן הזה.

3. מוזיאון העיר , חיפה :

מה יגידו השכנים?

חיים קוויריים בחיפה 1932 – 2007

הפגנה כנגד התבטאויותיו ההומופוביות של נשיא המדינה עזר ויצמן בבית הספר הראלי מאייר אופק תערוכה במוזיאון העיר חיפה מה יגידו השכנים אפלבאום (1)

אוצרים.ות התערוכה: עינבר דרור לקס, דותן ברום, יואב זריצקי ועדי סדקה

אירוע פתיחה  בזום ובפייסבוק לייב ביום שבת,   27.2.2021  בשעה 20:00

התערוכה פתוחה לקהל החל מתאריך 21 לפברואר

נעילה : 31.3.2022

מוזיאון העיר בחיפה פותח תערוכה ראשונה מסוגה המוקדשת לסיפורה של הקהילה הגאה — או בשמה הרשמי קהילת הלהט"ב —בחיפה מתקופת השלטון הבריטי ועד ימינו. התערוכה "מה יגידו השכנים?" היא התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל המוקדשת להיסטוריה הגאה,  ומציעה נקודת מבט ראשונית ועדכנית על ההיסטוריה של מיעוטים מיניים ומגדריים. התערוכה היא פרי יוזמה של פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית והופקה בשיתוף האגודה למען הלהט"ב בישראל 

4. גלריה שכטר בתל אביב:

סימה מאיר – זמזומים

סימה מאיר גלריה שכטר

אוצרת: שירה פרידמן

החל מיום ראשון,  21.02.21

נעילה: 17.03.21

התערוכה "זמזומים" מוצגת בשתי הקומות של גלריה שכטר, ומציגה 17  ציורים ועבודת וידאו. הציורים עשויים בטכניקה ייחודית של ציור באמצעות טושים על גבי משטח פורמייקה. מאיר מציירת על גבי החומר הקשה של הפורמייקה משטחים רכים של רקמות, תחרות ואבני פסיפס. על גבי חלק מהציורים מופיעים חרקים וציפורים המהווים הפרעה ליופי שנדמה לעיתים כרקמה או פסיפס אמיתי ולא ציור. החרקים מייצרים הפרעה/זמזום המנתב את הציורים מעולם פסטורלי לעולם מורכב ומרובד.

תודה לעינת כהן יחסי ציבור