גסטון צבי איצקוביץ / מצדה, שי עבאדי / סברה, גלריה שכטר, נווה שכטר, רחוב שלוש 42, אוצרת: שירה פרידמן, 15.5.2021-8.4.2021

זיכרון, אתוס ומיתוס, מהווים חלק מליבת שתי התערוכות המוצגות בגלריה.

מצדה/ גסטון צבי איצקוביץ

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא image-2.png
גסטון צבי איצקוביץ

התערוכה "מצדה" של גסטון צבי איצקוביץ בוחנת את תרבות השכול והזיכרון בחברה הישראלית, ומציגה טקס שלכאורה מצטרף לאלפי טקסי יום הזיכרון שנערכים ברחבי המדינה באותה שעה בדיוק.

במשך עשר שנים, האמן גסטון צבי איצקוביץ הגיע לטקסי יום הזיכרון ואל התערוכות המתלוות לטקס בשבט תנועת הצופים, "מצדה", שבט ותיק הפועל מאז 1937 בעמק המצלבה בירושלים. במהלך שנות קיומו של השבט נפלו 53 בוגרים במערכות ישראל ובפעולות איבה.

איסקוביץ הגיע לשבט הצופים בשל התעניינות שלו בטקסים ישראליים ובשכול ובטקסים המאזכרים ומלווים אותו. וההתבוננות בטקס אחד, המנוהל על ידי נערים ונערות בתנועת הצופים מאפשרת לבחון את האתוס הלאומי של תרבות השכול והזיכרון בישראל דרך עיניהם של בני ובנות נוער.

עם השנים סיגל לעצמו איצקוביץ מנהג, להגיע לטקס הצילומי שלו דווקא ביום לאחר הטקס הרשמי, ביום בו תערוכת החניכים הורדה, והעבודות המפוזרות באתר הטקס, מאפשרות לרוח ולעוברים ושבים להיות חלק ממנה.

ביום הזיכרון האחרון בשל הקורונה התקיים טקס יום הזיכרון המסורתי דרך ה"זום". איסקוביץ הצטרף למשתתפים בטקס המקוון והבין שדברים שלרוב סמויים מהעין במהלך הטקסים, עלו השנה באמצעות הצ'אט. בתערוכה – ההערות שנאמרו בצ'אט הופכות לכתובות על גבי עבודות הווידאו. החניכים מתלוננים על שעמום שמוביל אותם לקשקש על גבי המסך באמצעות האפשרויות שהזום מציע. המדריכים, מגיבים בסיסמאות קלישאתיות בסגנון: "לא למדו אתכם איך לכבד?". המבט אליו מכוון אותנו איצקוביץ בצילומיו הוא פער זה שנפער בין הטקס הרשמי המלווה בשירת ה"תקווה" המסורתית לבין הילדים חסרי הסבלנות שאינם רוצים לעסוק במוות.

שם התערוכה "מצדה" הנגזר משם השבט מאזכר את מיתוס הגבורה המושרש בתודעה הישראלית. בחוברות הדרכה של תנועות הנוער בשנותיה הראשונות של המדינה נהגו להדגיש, את מיתוס מצדה  על שלל המשמעויות הכרוכות בו.

במנוגד לנושא טעון זה, העבודות בתערוכה הן מרומזות ועדינות. איצקוביץ מאפשר דרך המבט המצולם שלו להרהר אודות הכאב, האובדן וגם על האופן הבוטה המעורר אי נחת לפיו מציגים בני הנוער את השכול, והטקסים הנלווים אליו.

גסטון צבי איצקוביץ

סברה / שי עבאדי

שי עבאדי

שי עבאדי מציג ארבעה ציורים מתוך הסדרה "בחזרה ללבנט", בהם מוצגות דמויות גבר ואשה ביחד ולחוד וציור "סברס", פרי הצבר – "סברס". הדמויות מבוססות על הדיוקנאות של אסי דיין ואיריס יוטבת, השחקנים שהיו גיבורי הסרט "הוא הלך בשדות" המבוסס על ספרו של משה שמיר.

בדיוקן המתאר את דמותה של מיקה המגולמת על ידי יוטבת הוסיף עבאדי את הכיתוב סברה באותיות בערבית. אקט זה חותר תחת הייצוג שנחקק בזיכרון הקולקטיבי, של דמותו הקולנועית של אסי דיין, כמייצג האידיאלי של הצבר – יפה הבלורית והתואר ומשליך אותו על מיקה המוצגת בסרט כמגיעה מ"שם" (רמז לפולין) ומסמלת אוד מוצל מאש. בנוסף לאקט חתרני ומערער זה, מוסיף עבאדי אותיות בערבית לדמותה של מיקה ובכך הוא יוצר משחק זהויות בו מתוארת דמותה של אישה כשכיתוב בערבית על פניה, מתבוננת בהערצה על דמות הצבר האולטימטיבי שאפשר ומעולם לא התקיים במציאות.

שם התערוכה "סברה" טעון במשמעויות מנוגדות, מגוונות ומורכבות: "סברה", צברית – אישה שנולדה בישראל מלשון אנגלית מדוברת; ליקר הסברה שהיה אחד מסמליה של מדינת ישראל ושל היִשְׂרְאֵלִיּוּת כמהות, ושווק כסממן של הזהות הישראלית בדומה לפרי הצבר,הסברס; סברה גם מתקשר למאורעות סברה ושתילה. בערבית סבר (s'aber) הוא סבלנות.

עבאדי מציג את דמויותיהם של מיקה ואורי על רקע מוזהב, צבע שאינו חלק ממסורת הציור הישראלית. יש בו "קריצה" לאיקונות נוצריות, לזהב כמסמל עושר ומלכות שמיימית, ואפשרוגם מסמל את היחס האדנותי הישראלי ל"טעם הערבי", "הולכים עם המון זהבים וגורמטים", "מלא ברשרשים" אמירות מתנשאות, שיש בהן מן ההדרה והמיגדור,  ומן הטעם הרע והמאוס, אף שעדיין שגורות בשיח. הסדרה נוצרה סביב תהליך הקשור לזהותו של עבאדי בו הוא מתבונן בלבנט במבט חיובי ואופטימי, ומשלב בעבודותיו בין מזרח ומערב, שילוב שמדגיש את הדמיון בין היהודים לערבים שהרי כולנו תושבי האוריינט. עבאדי יוצר במכוון הכלאות מיתוסים, מצליב זהויות ומציע מבט מרובד ואמיץ על יחסי יהודים ערבים במרחב הישראלי.

שי עבאדי

גלריית שכטר, מרכז נווה שכטר, רחוב שלוש 42 פינת רחוב אילת נווה צדק, תל אביב-יפו

הגלריה פתוחה שבעה ימים בשבוע :

א-ה 17:00-9:00, ו – 13:30-11:00 שבת – 16:00-13:00

http://neve-schechter.org.il

פתיחות: תערוכות גלריות, מוזיאונים

  1. גלריה " אחד העם 9" – הגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים , תערוכת פתיחה

גלריה אחד העם 9 הגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים

שדר /  Transmission

אוצרים קולקטיב האוצרים הבינלאומי BALCONY

החל מיום שלישי , 23 בפברואר

תאריך נעילה:8.3.21

הפרעת תקשורת

אוצרת : דרורית גור אריה

גלריית "אחד העם 9"  באוצרותה של דרורית גור אריה פותחת את שעריה עם שתי תערוכות קבוצתיות חדשות: התערוכה "שדר" המוצגת כפרויקט על חלונות הראווה של הפקולטה לאמנות מציגה אמנים ישראליים ובינלאומיים והתערוכה "הפרעת תקשורת" בהשתתפותם של רן סלווין, שרון בלבן, שחר מרקוס וליאור תמים.   התערוכות יעסקו בשפה, ובהפרעה תקשורתית ולשונית על רקע משבר הקורונה, בו התמוטט הסדר הישן. העבודות יציגו את היחסים המשתנים בין קול ותמונה, סאונד ודימוי, זמן ומרחב.

גלריה "אחד העם 9", כתובת : אחד העם 9 תל אביב . שעות פתיחה: א-ה 17-10

2. המשכן לאמנות עין חרוד:

גרגורי אבו: ידעתיך

המשכן לאמנות עין חרוד גרגורי אבו

אוצרות: בת-שבע גולדמן-אידה ויניב שפירא

החל מתאריך : 23.2.2021

נעילה : 15.7.2021

התערוכה מציגה לראשונה את סדרת העבודות שיצר גרגורי אבו בחמש השנים האחרונות תחת השם ידעתיך. הסדרה כוללת סרטים ובהם פעולות שביצע אבו באתרים שונים בקצות תבל – באיי לופוטן שבצפון נורווגיה, ביער יקושימה שבדרום יפן, בשמורת עין זיו שבגליל המערבי ובאתר הביזנטי שבטה שבנגב. אבו, המשמש בהם כשחקן, כבמאי וכצלם מציב את עצמו כחוליה נוספת ומרעננת באמנות שעניינה מודעות לטבע ולקיימות כמו גם לרב תרבותיות של העידן הזה.

3. מוזיאון העיר , חיפה :

מה יגידו השכנים?

חיים קוויריים בחיפה 1932 – 2007

הפגנה כנגד התבטאויותיו ההומופוביות של נשיא המדינה עזר ויצמן בבית הספר הראלי מאייר אופק תערוכה במוזיאון העיר חיפה מה יגידו השכנים אפלבאום (1)

אוצרים.ות התערוכה: עינבר דרור לקס, דותן ברום, יואב זריצקי ועדי סדקה

אירוע פתיחה  בזום ובפייסבוק לייב ביום שבת,   27.2.2021  בשעה 20:00

התערוכה פתוחה לקהל החל מתאריך 21 לפברואר

נעילה : 31.3.2022

מוזיאון העיר בחיפה פותח תערוכה ראשונה מסוגה המוקדשת לסיפורה של הקהילה הגאה — או בשמה הרשמי קהילת הלהט"ב —בחיפה מתקופת השלטון הבריטי ועד ימינו. התערוכה "מה יגידו השכנים?" היא התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל המוקדשת להיסטוריה הגאה,  ומציעה נקודת מבט ראשונית ועדכנית על ההיסטוריה של מיעוטים מיניים ומגדריים. התערוכה היא פרי יוזמה של פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית והופקה בשיתוף האגודה למען הלהט"ב בישראל 

4. גלריה שכטר בתל אביב:

סימה מאיר – זמזומים

סימה מאיר גלריה שכטר

אוצרת: שירה פרידמן

החל מיום ראשון,  21.02.21

נעילה: 17.03.21

התערוכה "זמזומים" מוצגת בשתי הקומות של גלריה שכטר, ומציגה 17  ציורים ועבודת וידאו. הציורים עשויים בטכניקה ייחודית של ציור באמצעות טושים על גבי משטח פורמייקה. מאיר מציירת על גבי החומר הקשה של הפורמייקה משטחים רכים של רקמות, תחרות ואבני פסיפס. על גבי חלק מהציורים מופיעים חרקים וציפורים המהווים הפרעה ליופי שנדמה לעיתים כרקמה או פסיפס אמיתי ולא ציור. החרקים מייצרים הפרעה/זמזום המנתב את הציורים מעולם פסטורלי לעולם מורכב ומרובד.

תודה לעינת כהן יחסי ציבור

בְּחִינַת שַׁחֲרוּת | אסתר כהן אוצרת: שירה פרידמן, נווה שכטר, פתיחה: לכשיתאפשר!

בחינת שחרות (דיפטיכון)

אסתר כהן, "בחינת שחרות" דיפטיכוון

אסתר כהן מציגה בקיר האמנות סדרת רישומים חדשה, מיצב צמחי בושם ועבודת וידאו. סדרה אישית זו נרקמה במהלך ימי הסגר של מרץ–אפריל 2020 הוצגה לזמן קצר במהלך הימים הנוראים של שנת תשפ"א, ובתקווה לפתיחה מחדש.

כהן מתמסרת לסמליות של לוח השנה היהודי, למוטיבים קבליים, לצמחיה, לרימוני תורה, לאותיות הא”ב, לגוף האדם ובמיוחד ליד הרושמת. שם התערוכה הינו ציטוט מליקוטי הלכות המתייחס לצבע התכלת ולכתיבה בדיו.[1]

אשרי האיש

אסתר כהן, אשרי האיש

כהן ממשיכה במסורת בת מספר שנים, באשר לעיסוק בצמחים. התערוכות שלה, תערוכות יחיד וקבוצתיות כאחד מהשנים האחרונות עוסקות בנושא (פרחים בכחול שחור, בית האמנים, תל אביב; תערוכת המגדירים, בניין הסנט, אוניברסיטת בן גוריון, פיליגרין ומיני בשמים ועוד). מסורת המאפיינת את עבודותיה בסוגה זו. רישום צמחייה, השורשים, הפירות והזרעים, כשלכך מצטרף רובד נוסף, אותיות הא"ב הקדושות, רובד המחבר בין עולמות גשמיים, חומריים לבין עולמות של מעלה. העבודה העמלנית בדיו ובעט כדורי, מוצגת על נייר המחולק לשניים, במעין אזכור לדיפטיך, ומתקיים בה שיח מעניין בין הרישום המשוחרר לכאורה בחלקו האחד, לבין הרישום העמוס והתובעני יותר בחלקו האחר.

כפי שמצוין בטקסט התערוכה הדיו השחורה, מומרת בתערוכה מדיו של סופר סת”ם העוסק בכתיבת ספרי קודש לרישומי אמנות. לכך מתווספים גם הצבעים כחול ואדום בחלק מן העבודות. "…בְּחִינַת שַׁחֲרוּת הַדְּיוֹ שֶׁל הַסֵּפֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת חוֹתָם, כִּי הַדְּיוֹ מְצַיֵּר וְחוֹתֵם עַל הַקְּלָף אֶת אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה". (ליקוטי הלכות)[2]

נעמנים וזמרת זר תזרענו

אסתר כהן, נעמנים, וזמרת זר תזרענו

ספירת העומר-x3-s

אסתר כהן, ספירת העומר

"מלבד הדיו השחורה, הכחול-אינדיגו מרפרר לחוט התכלת של הטלית אשר ניתן לראות בו המשך של תהליך הבריאה והיצירה לצד צבעו הלבן של הדף המבליח כאור בין הקווים והכתמים הכהים של הדיו. אסתר בוחנת מחדש ברישומיה את מרכיבי הדיו השחור אשר בשימוש סופרי סת"ם בשילוב חומרים מן הטבע כגון בלוטי אלון העפצים המכילים טאנין להכנת תרכובת "מי מילין" אשר נועדו לשימור וביסוס הדיו כדי שלא תתפורר מהנייר. בלוטי עץ האלון שימשו גם כקמע בשם "עפצה" שנועד לברכה והגנה על הרך הנולד.[3] צבע התכלת אשר הופק בעבר מחלזון מהים התיכון בשם ארגמון קהה קוצים מופיע ברישום לצד פרחי התורמוס הכחולים. ברישום אחר מופיע צמח הקרוי קלא אילן/ איסטיס הצבעים/כחול אינדיגו כצבע אסור ופסול לשימוש בטלית ובציצית על פי ההלכה". (תודה לאמנית על התוספת החשובה!).

קלא אילן-ק

אסתר כהן, קלא אילן

צבע התכלת  מלא במשמעויות ובסמליות. הצבע הכחול/תכול מייצג בעתות קדומות קדושה, שמיימיות, מלוכה. ראשיתו בלפיס לזולי, אותה אבן נדירה מופיע בפתיל התכלת בציצית. בספר במדבר, הציצית מוזכרת מפורשות: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת." (במדבר, ט"ו, ל"ח). על פי הכתוב, בכל ציצית יש להוסיף פתיל צמר שצבוע בצבע תכלת, וזו נחשבת "מצוות תכלת". וכפי שהרחיב הרמב"ן: "אבל הזיכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל ולכן אמר וזכרתם את כל שהיא מצות השם וזהו שאמרו (שם מג) מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו' והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא ולפיכך נקרא תכלת".[4]

Tchelet-s

אסתר כהן, התכלת

בספרה "המראה והדבור, עיון בטבעה של חווית ההתגלות בדת ובמסתורין היהודי, מקורות ומחקרים בספרות הקבלה" כותבת חביבה פדיה: במשכן היו שלושה סוגי חציצות המעניינים אותנו: "הכפרת, הפרכת והמסך. הכפרת היוותה למעשה חלק הכרחי במבנה ארון הקדש שכן הארון היה מעין תיבה פתוחה מלמעלה והכפרת – המכסה החותם אותו מלמעלה. תבנית זו אינה רק תבנית ארכיטקטונית המשרתת את מטרות המשכן המטלטל ואת היות הארון נשא בכתף – היא משקפת את רעיון הכלי ואת ההתגלות כחופפת ונכנסת מלמעלה.[5]

החציצה הנוספת היתה הפרכת. הפרכת היתה כיסוי בד אשר כפי הנראה היה דומה מאד במבנהו למעין סוכה או חופה שכן היתה זו יריעת בד הסוככת מלמעלה על הארון אך גם מוצבת על ארבעה עמודים וחוצצת בין כל המשכן לבין תחום הארון. יריעת בד זו היתה מכילה צבעים וכנראה גם מרקמת בכרבים: 'ועשית פרכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש חשב יעשה אותה כרבים: ונתת אתה על ארבעה עמודי שטים מצפים זהב וויהם זהב על ארבעה אדני כסף: ונתת את הפרכת תחת הקרסים והבאת שמה מבית לפרכת את ארן העדת והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים'.[6]

החציצה הנוספת היתה המסך. המסך היה יריעת בד כעין וילון, המסך עמד בפתח האהל והכיל את צבעי הפרכת והיה אף הוא רקום (אך ללא כרבים): 'ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני שש משזר מעשה רקם'.[7] מסך כעין זה בחומריו בצבעיו וברקמתו (אם כי בגודל אחר ובמספר עמודים תומכים אחר) היה גם לשער החצר.[8]

אם נשאל עצמנו מה נראה לעין מבחינת האדם הצופה לכיוון ארון הקדש נאמר כי ראה לפניו פרכת שאחד מצבעיה הבולטים הוא תכלת. למעשה שני צבעים טבעם, או האזור הכללי שלהם, ברור לנו פחות או יותר: תכלת וארגמן, ואילו בהבנת צבעי תולעת, שני ושש רבו הדעות כבר אצל מפרשים ראשונים. הפרשנויות לנושא הכפרת, הפרכת והמסך עשויות לבאר את נושא הצפייה בכבוד מנקודת המבט של זיקת תפיסות מיסטיות אלה לפולחן הקדום".

פדיה מוסיפה: "ברצוני להראות שהפרכת, עליה היתה רקמת צבעים ואשר היתה המראה העיקרי שראה האדם המתקרב אל הארן שתחומו קדש קדשים והמלווה בידיעה שבמקום זה האל נראה בכבודו, פרוכת זו, היתה קשורה בה תפיסה שמראה זה מלמד באופן סמלי על טיבו ומראהו של הכבוד.

מתוך כך הכבוד שהוא מראה אור ואש נתפס כמרוקם, הכבוד שהוא 'מלוא' נתפס כמכיל צורות אור בדומה למסך המכיל צורות מרוקמות. על הפסוק  וַיַּעַשׂ, אֶת-הַפָּרֹכֶת, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר; מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָהּ, כְּרֻבִים. (שמות לו, לה), מתרגם אונקלוס: 'ועבד ית פרכתא תכלא וארגונא וצבע זהורי ובוץ שזיר עובד אמן עבד יתיה צורת כרובין'.[9]

הצבע האדום הנראה ברישום “פטל רימון ולשון של זהורית” מתקשר לתהליך עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, אז נקשרה לשון של זהורית אדומה (חוט צמר צבוע בצבע אדום המופק מתולעת השני) על ראש השעיר הנשלח למדבר כדי לכפר על חטאי בני ישראל. איזכור לכך ניתן למצוא בציורו של ויליאם הולמן הנט "השעיר לעזאזל", 1854.[10]

פטל רימון ולשון של זהורית

אסתר כהן, פטל רימון ולשון של זהורית

כהן מוצאת משמעות וסימבוליקה רבה באובייקטים אותם היא מעלה על הדף, בצבעים בהם היא יוצרת ובחלל התצוגה עצמו. רימוני התורה בסגנון מזרחי המתנועעים בדממה בעבודת הווידאו מרמזים על דנדון הפעמונים הנשמע בבית הכנסת בשעת הוצאתו והכנסתו של ספר התורה. אותיות הא"ב ופסוקים בעלי משמעות קבלית חוברים לדיו של סופר סת"ם, והמשרביה (הסורג) הניצבת לפני החלון מופיעה כדגם חוזר בחלק מהעבודות ומשתלבת במרקם הצורני של התערוכה כולה.

לצד העבודות מונחים צמחי הבושם המקראיים מור ולבונה אשר הובאו עבור התערוכה מאזור ים המלח. הם מונחים על מגש נחושת, שהוא נכס משפחתי של האמנית מימים ימימה. ים המוות, היסודות הצבעוניים והפולחניים של צמחי המור והלבונה, החיים והמוות ומגש הנחושת הנחצב מהסלע מהווים את היסוד החי השורשי של התערוכה ומקיימים רובד משלים לרישומים ולעבודת הווידאו.[11]

כפי שכתבתי לעיל העיסוק של כהן בצמחים הינו עיסוק מתמשך. בעבודות קודמות התייחסה לשימוש בלבונה ששימש בפולחן קטורת הבשמים בבית המקדש, כנאמר ב"פיטום הקטורת" "הנה אנחנו באים בשמחה לומר פיטום הקטורת בעבור כלל ישראל", תפילה שיש בה מן ההגנה למי שמכיר.

יש לציין שמעניין המעבר שעשתה כהן מהעיסוק בעבודות שיש בהן מן תעתוע העין – סדרות צלחות האורז והעדשים בצבעי שמן על בד, עבודות שיש בהן מן ה"טרומפלאייל" – "תעתוע העין", ובזיקה לבית הוריה, אל עבודות המצוירות בדיו ובעט כדורי, עבודות שעסקן צמחים: צמחי מרפא, צמחים מקודשים, עיסוק בנרטיבים ובקשר בין בני אנוש לטבע האופף את עולמנו, זהות, מסורות ודיאלוג עם תורת הקבלה, הילכות ועוד

תודה לאמנית אסתר כהן על החומרים.

[1] ציטוט מטקסט התערוכה

[2] הציטוט באדיבות האמנית.

[3] דימוי קמע סגולה נגד עין הרע לרך הנולד/ת. עשוי בעבודת יד, מפסי זהב טהור, עם חמסה במרכז ושני עלים בצדדים המשתלשלים מהקמע ומקושטים באבן כחולה, המרכז למורשת יהדות בבל https://www.bjhc.org.il/product-page/%D7%A7%D7%9E%D7%A2-%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%91-%D7%A2%D7%A4%D7%A6%D7%94-%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%A1%D7%94-%D7%9E%D7%96%D7%94%D7%91

[4]

[5]         יש לציין שהמלה ארון יועדה בתורה רק לנושא זה של לחות העדות וייתכן שבטעות דובר העברית המודרנית יטעה ויחשוב כי כפי שיש ארון בגדים יש ארון לוחות הברית. בגמרא מובא כמעט כקללה שמי משתמש בלשון ארון ארוונא לחולין, לוקה. במדרש מנסים להסביר ארן – אור; בעיקר יובן זה על רקע הכתיב החסר.

[6]        שמות כו, לא-לג.

[7]    שם, שם, לו.

[8]    שם, כז, טז.

[9] חביבה פדיה, המראה והדבור, עיון בטבעה של חווית ההתגלות בדת ובמסתורין היהודי, מקורות ומחקרים בספרות הקבלה בעריכת דניאל אברמס ספר שמיני, הוצאת כרוב, לוס אנג'לס, תשס"א, הכבוד והפרגוד, עמ' 231-230.

[10] ויליאם הולמן האנט, "השעיר לעזאזל", 1854, שמן על בד, גלריית האמנות של מנצ'סטר.

[11] מטקסט התערוכה

ליאור גריידי, ביתלחם, תערוכה, נווה שכטר, רחוב שלוש 42, תל אביב יפו, אוצרת שירה פרידמן, 6.6.2019-22.8.2019

Bethlehem2.jpeg

במבנה הייחודי במתחם נווה שכטר – תרבות ואמנות יהודית עכשווית, מוצגת העבודה "ביתלחם" של ליאור גריידי, עבודה היוצרת הקשרים וגשרים בין עבר והווה, בין גיבורות תנ"כיות לבין כאן  ועכשיו.

לעבודתו רבת הפנים של ליאור גריידי התוודעתי בין השאר בשל יצירות העוסקות בתימני כנרת, וביניהן יצירה בנדון המוצגת באוסף האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות, ובנוסף עבודה שהוצגה במוזיאון פתח תקווה לאמנות, תערוכה בגלריית "הקיבוץ" דאז ועוד, אך לא רק.

בתערוכה הנוכחית, בנווה שכטר ביקרתי לפני מספר שבועות ועדיין הרשמים שורים עמי.

בסוף הפרק הראשון במגילת רות מסופר על שיבתה של נעמי ממואב לבית לחם יחד עם כלתה המואבייה רות. וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב, וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים[1]. פסוק זה מגלם רגעי שיבה/עזיבה מכוננים ומנוגדים בחייהן של שתי הנשים: נעמי שבה אל ביתה לאחר שהיתה זרה במואב, בעוד שרות עוזבת את ביתה במואב ונכנסת בשערי ארץ ישראל כזרה. נקודת הזמן זו שהינה רגע מכונן במגילת רות, נוכחת גם בגוף העבודות של ליאור גריידי ובתערוכה "בית לחם"

גריידי יוצר מיצב site specific המתייחס במרובד לקשת המשמעויות המתכנסות ברגע של עזיבה-שיבה. זמן גלות וזמן גאולה. מקום הולדת דוד (צאצא של רות המואבייה ובעז), והמקום בו נמשח למלך. לשם כך, הוא נדרש להיסטוריה של חלל הגלריה, לבחינת מושג הבית ולדיאלוג עמו, ולעיר בית לחם של ימינו. Bethlehem5.jpg

בחלל התערוכה  מוצג שטיח פרחוני. גריידי רכש שטיחים בשוק הפשפשים. ואלה הושמו "פטרן על פטרן" על שטיח האריחים שקיים. "השטיח הפרחוני בסגנון עות'מאני", כותבת, שירה פרידמן אוצרת התערוכה, "מאפיין את החלל כמרחב ביתי ומדגיש את הארכיטקטורה העות'מאנית המקורית של מבנה הגלריה באמצעות הדהוד קימורי הקשתות של התקרה בנגזרת השטיח. השטיח הגזור כמו מקפל לתוכו את המהות הארכיטקטונית של המבנה ויכול, כמו החפצים האחרים בתערוכה, לנדוד למקום אחר – אך תמיד יישאר סוכן של המקום".[2] Bethlehem1.jpeg

במרכז החדר, ערם גריידי לערמה רהיטים וספרים שהעתיק מדירתו אל הגלריה. רהיטים אלה קשורים לביוגרפיה של האמן ושימשו אותו בשהייתו בארצות הברית; הוא החזיר אותם לארץ כשהחליט על שיבה הביתה. הם מייצגים עבורו את המהלך הטעון של פרידה מבית אחד והקמה של בית חדש בדומה לסיפור רות ונעמי. ואילו הספרים מגלים טפח מעולמו של גריידי: "חיוך הגדי" של דוד גרוסמן; "גוף שני יחיד" של סייד קשוע; "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" של יונה וולך; "רצח בדרך בית לחם" של בתיה גור ועוד.Bethlehem4.jpg

במעבר בין חדרי הגלריה קבועות מעין שתי מזוזות, "מאיפה באתי ולאן אני הולך" (עזיבה-שיבה; בלבול). המזוזה קבועה, כנהוג בקהילות ישראל, בצד הכניסה לבית מגורים. מקור המצווה בשתי פרשיות בספר דברים:

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיך   ספר דבריםפרק ו'פסוקים ו'ט'

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.    ספר דבריםפרק י"אפסוקים י"חכ"א  [3]

מטרת המזוזה להזכיר את האמונה באל. ואילו אצל חז"ל, בספר הזוהר ובמקורות נוספים מוזכרת גם סגולת השמירה על הבית ויושביו המגולמת במזוזה.  כאן בתערוכה, כפל המזוזות הופך אותן לפסולות.

במעין קיטון צר מוצג בדי ציור (טריפטיך) ועליהם האותיות ב' ת' א', הרקומות בחוטי זהב על הבד ומתייחסות לתשובתה של רות לנעמי: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, [4] שנאמרה כאשר ניסתה נעמי לשכנע את רות לשוב לבית אימה במואב ולא להיכנס לארץ ישראל כאלמנה ענייה וזרה. רקמת האותיות נראית כקמעות עתיקים, שעליהם נכתבו צירופי אותיות המהווים את שמות האל, שלהם מייחסים כוחות מאגיים ושמירה על בני הבית.Bethlehem3.jpeg

גריידי מתייחס אל העיר בית לחם המוזכרת במגילת רות בתצלום של העיר, המוקרן על גבי קיר הכורכר של הגלריה. בית לחם דאז חוברת אל בית לחם דהיום; מארג של הבתים: הפרטי, המקראי והפוליטי השזורים זה בזה, כמעין תזכורת לאחריות שלנו לבית, בית פיזי ומטפורי כאחד, לתושביו ולרגע הכניסה אליו והיציאה ממנו. מצב סיפי של בין לבין.IMG_7643.JPG

IMG_7669.JPG

תודה לשירה פרידמן האוצרת על השיחה עמה ועל צילומי התערוכה.

 

[1] מגילת רות, פרק א', פסוק כ"ב

[2] שירה פרידמן, בית לחם, אוצרת גלריה שכטר

[3] מזוזה, ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%96%D7%94

[4] מגילת רות, פרק א', פסוק ט"ז.