"חומרים קשים", אסנת יהלי-סרבגילי. אילנה דותן, אוצר יקיר שגב, גלריה חנינא שביל המרץ 5, קריית המלאכה 18.6.22-20.5.22

ימין, אוסנת יהלי-סרבגילי, עציץ, 2009, שמן על בד; שמאל אילנה דותן, שקית אשפה מס' 6, 2022, עפרון על נייר

גלריה חנינא, שתי אמניות אוסנת יהלי-סרבגילי ואילנה דותן, עולם ומלואו שבסיור קצר העלה במוחי אזכור לנושאים המעסיקים את עולם האמנות והתיאורטיקנים מקדמת דנא – ציור, מהו ציור, תעתוע עין, אין סוף ומעגליות החיים, מהות ופשר ועוד ועוד.

ב"מטמורפוזות" של אובידיוס נאמר: "עז כרצוני בי לשיר גלגולי עצמים שהמירו את צלמיהם וחדשום. אלוהים, הן ידכם חוללה זאת!"[1]

בתערוכה בה מציגות יהלי-סרבגילי ודותן עבודות שיש בהן מן הטעיית העין, עולה התהייה האם בציור ענייננו או שמא בצילום? המיומנות הניכרת העולה מן העבודות מעלה תחושת השתאות בעין הצופה (ובמקרה הזה שלי, כחניכה נאמנה של אמנות הרנסנס והבארוק…).

ההתבוננות בעבודותיהן –האחת, יהלי-סרבגילי ציור בשמן ומדיה נוספות, האחרת, דותן, ברישום, מעלה בזיכרוני את המעשייה על ג'וטו די בונדונה, מאמני הרנסנס האיטלקי הראשונים שבעת היותו תלמיד של צ'ני די פפו צ'ימבואה, צייר חרק על אפו של אחד הדיוקנאות. מעשה הציור היה כה משכנע ומתעתע עד כי צ'ימבואה ניסה לגרש את הזבוב.

בעבודותיה של אוסנת יהלי-סרבגילי מוצגים חדרי המתנה, לובי וחללים אדריכליים של בנייני משרדים נטושים המועלים על הבד בעקבות צילומים של מרחבים משרדיים תל אביביים ברובם המצויים בסביבתה הקרובה של האמנית. הריק שיש בו מן הניכור והאיום מעלה על הדעת חידלון ומוות ובאנלוגיה לEt arcadia ego"- ("וגם כאן אנוכי נוכח"); לאותה ארקדיה בה מגלים רועי צאן במהלך שיטוטיהם מצבה עליה מופיע הכיתוב שעיל "וגם כאן אנוכי נוכח".[2] העיסוק בארקדיה, בהשראה מה-Eclogues (אקלוגיות) של המשורר הרומי וירגיליוס, עולה ביתר שאת ביצירות אמנות רנסנסיות, ברוקיות ורוקוקו המתארות חיי כפר פשוטים ושלווים, חיים של רוגע ושמחה; ו"אודיסיאה" כמטאפורה למסע ארוך, מופיעה בעלילות אפיות מרומי הקדומה, ובימינו אנו. אך בעבודותיה של יהלי-סברגילי אין מדובר כאמור בשיטוט בטבע, האודיסיאה משנה פניה לעלייה לרגל למרחבים עכשוויים, משרדים ואחרים, וארקדיה משנה פניה ל"מאוים".

אוסנת יהלי-סרבגילי, ימין, ללא כותרת, 2015 שמאל, כניסה ומעלית, 2016, שמן על בד

שגב המתייחס במאמרו לארקדיה, מעלה נקודה מעניינת באשר להתבוננות מעמיקה בעבודות המורה "כי מתחת לפסדות ולפסטישים האדריכליים המצוירים בעבודותיה של יהלי-סרבגילי, עדיין מהבהבים שרידיו של אחד מייצוגי היופי הנשגבים של המאה הקודמת".[3] הגריד המאפיין את עבודותיהם של מודרניסטים כגון פיט מונדריאן ואחרים.

אוסנת יהלי-סרבגילי, ללא כותרת, 2015, שמן על בד

אילנה דותן מציגה בעבודותיה חפצים הלקוחים מתרבות הצריכה: שקיות אשפה, שברי אבנים ומלט שנלקחו מאתרי בנייה, ניירות אלומיניום המשמשים לאפייה, לאחר שסיימו את תפקידם, מגשי אוכל חד-פעמיים ועוד. "קליפות של תרבות" שמילאו וסיימו את הפונקציה שלה הם נועדו ומושלכים כלאחר יד למיחזור, או אל הפח. נמוך וגבוה משמשים להם כאן יחדיו. "שרידים" מתועשים אלה המוצגים במדפי הסופרמרקטים באריזות של חבילות לשימוש מהיר "השתמש וזרוק", מועלים לדרגת חפץ מושלם מתעתע, פתייני.

אילנה דותן, Terra, 2021, עפרון על נייר

שגב מציין במאמרו "באנלוגיה אנושית ברורה למדי, החפצים שבוחרת אילנה דותן לתאר שקופים עבורנו כל-כך (מילולית ומטפורית כאחד) בעיצובם ובסתמיותם הבנאלית, עד שנדמה שחדלנו כלל מלהתייחס אליהם כאל בעלי ממשות מוצקה משל עצמם"…" הם למעשה תמונת התשליל של עולם החפצים המקיפים אותנו, רוחות הרפאים הנגטיביות של החפצים ה"אמיתיים" שהם נועדו לעטוף, להכיל או לשאת בתוכם". (ציטוט מהטקסט).

עבודות אלו העשויות במיומנות ניכרת, ומאתגרות כאמור את עין המתבונן, טומנות בחובן אף הן אזכורי חידלון ותהיה באשר לחיים ומוות, הן בשקיות האשפה השחורות והן בעבודות "אבן במיטה" המתארות אבן המונחת על מצעי מיטה.

אילנה דותן, אבן במיטה 2, , אבן במיטה 1, 2021, שתיהן עפרון על נייר

וכאן ולו לרגע אני גולשת אל ציורי הטבע דומם של שלהי המאה ה-16 והמאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית ואל תפיסת ה"ממנטו מורי" המהווה חלק מהתפיסה הנוצרית הפרוטסטנטית וחוזרת אחורה אל רומי הקדומה באשר למשמעות חיי האדם וברואי היקום באשר הם. שכן בעבודותיהן של דותן ויהלי-סרבגילי, כמו בעבודות המסטרים ההולנדיים נוכחת תפיסת "תעתוע העין" ה-Trompe l'oeil שרווחה בימים עברו על משמעויותיה המורכבות.


[1] פובליוס אובידיוס נזו, מטמורפוזות בחמישה-עשר ספרים, תרגם מרומית והוסיף, מבוא, הערות ומילון שלמה דיקמן, מוסד ביאליק ירושלים, 2003, כרך ראשון, עמ' 30.

[2] ניקולא פוסין בן המאה ה-17 מתייחס לכך בציורו הידוע 1639-1638, הנמצא בלובר

[3] ציטוט מהטקסט "חומרים קשים", יקיר שגב.

רועי רוזן, קפקא לקטנים – הציורים, אוצרת: מיה פרנקל טנא, גלריה רוזנפלד, קריית המלאכה, 23.4.2022-10.3.2022

ביקרתי לפני מספר שבועות בתערוכה קפקא לקטנים – ומסתבר שלא רק אלא גם קפקא – לגדולים, או למי שחושב ומבקש להתחבר לילדיות שבו. האמת צחקתי והתענגתי על העבודות הקסומות.

רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים

מודה מכירה את העבודות של רועי רוזן מתערוכות קודמות הן במוזיאון ישראל, והן במוזיאון תל אביב לאמנות, פרויקטים בגלריה וחשיפה אל פרויקטים בחו"ל, וכאן משהו אחר קמעה, חלק מהדמויות מאזכרות "טיפוסים" קונטרוורסאליים, ועדיין צריך לראות כדי להבין במה מדובר. תערוכה שעשויה להיות "נשכנית" בשל האיזכור לקפקא, ולגלגול וכמובן ה-subtext שבכך, אבל השבר, אם ישנו, הינו אחר.

רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים
רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים
רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים

אנימציה, ציורים והסרט המשלב בין קומדיה מוזיקלית, אנימציה, דרמה ותיעוד פוליטי. (המוקרן בסינמטק) וכפי שמציין רוזן בטקסט התערוכה: "מרכיב האנימציה בפרויקט נולד מתוך תשוקה עזה לצייר, לדמיין ולברוא דמויות ועולמות. בתערוכה זו מוצגים מבחר ציורים שנוצרו עבור קטעי האנימציה, ואחרים שנעשו כמתווה לתפאורה ולדירת משפחת סמסא. לצידם מוקרנים שירים אחדים מתוך הסרט, כמעין קדימונים. למרות שבמבט ראשון הם נראים כאיורים קלילים, ברבים מן הציורים הדיוקן, לב ליבו של הציור בעת המודרנית, הופך מושא לחקירה פילוסופית ואסתטית. פניהן של הדמויות "לוקות" בחוסר יציבות המאזכר את אי-הבהירות המורפולוגית של השרץ. לאיברים המרכיבים אותם העניק רוזן חיים משל עצמם. מוטיב זה מתבטא ביתר שאת בדמות המנקה, שפניה עשויים מאוסף של חורים עגולים המשמשים בערבוביה, תוך שהם מחליפים תדיר את מיקומם ותפקידם" (ציטוט מטקסט התערוכה).

רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים
רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים
רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים
רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים

סיור גלריות עם תכנית האוצרות, סמינר הקיבוצים, המשך גבעון פורום לאמנות – "אבן גבירול-באו", נווה צדק, רחוב אלרואי 3 פינת שלוש 22

בשני פוסטים שהועלו בשבועיים האחרונים כתבתי על סיור בתערוכות בו השתתפתי ומתייחס להליכה בציר וזמן. סיור של  תכנית האוצרות בסמינר הקיבוצים  אותה מרכז ד"ר אלעד ירון  Elad Yaron לצד ראש המחלקה דרורית גור אריה Drorit Gur Arie.

 בגבעון פורום לאמנות בנווה צדק פגשנו את נעמי גבעון ואת האמנית נורית דוד בקדם התערוכה "אבן גבירול באו" – גירסה חורפית. דוד שוחחה עמנו על הרציו, ועל המהלכים שקדמו והובילו לעבודות המוצגות.

שיתוף הפעולה בין נעמי גבעון וגלריה גבעון לבין האמנית נורית דוד הוא בן עשרות שנים (כארבעים שנה). התערוכה יועדה לחללה המכיל והנדיב של גבעון פורום.

נורית דוד

בטקסט התערוכה מציינת דוד: "הגירסה החורפית של אבן-גבירול-באו המוצגת בגבעון פורום לאמנות היא השלישית והמקיפה ביותר עד עתה. במקור, העמדה כזאת של ציורים בחלל נועדה להוות מעין בית בתוך בית, הערת שוליים או בִּטנה ארכיטקטונית לדירה בה אני מתגוררת ועובדת ברחוב אבן גבירול בתל אביב. השאיפה היתה לקבוע סדרים ארכיטקטוניים חדשים בבית בהשראת ה"מרצבאו" של קורט שוויטרס".[1]

נורית דוד
נורית דוד

נעמי גבעון ונורית דוד סיפרו על הצגת התערוכה "אבן גבירול-באו" בחללים אחרים. בקיץ האחרון, הוצגה התערוכה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, עמק הירדן (אצרה: סמדר קרן). דוד סיפרה על השירות הצבאי שלה באזור בזמנו. ועל מעברים בחייה בין אזורים עירוניים לכפריים, ועל הקשר למושג הניידות בתערוכה שניתן להעבירה ממקום למקום, מרכיב המאפיין את עבודותיה כיום. בשיחה עמה ציינה שני טיולים שערכה ביפן  ועל ההקשרים לארכיטקטורה של יפן והתרבות שלה המשמשים כמקור והשראה לתערוכה. דוד הזכירה את ה"פוסומה" – דלתות הזזה ומסכים מעוטרים בציורים שניתן להזיז מצד אל צד, ביפן ארץ הנתונה לסערות קשות והתפרצויות וולקניות והניעות בין ארכיטקטורה ארעית לבין חומרים רכים, זמניים, מתכלים; ואת ה'טוקונומה', גומחה המיועדת להצגת אמנות ומצויה בכל בית יפני מסורתי.

נורית דוד

 משפט משמעותי שעלה בשיחה עמה: "הציורים בונים את הארכיטקטורה". בהמשך דיברה על הקבלות בין לבוש לארכיטקטורה, ועל ארכיטקטורה כטקסטיל, ועל כך שמעניין אותה לחשוב על claddings  – חיפויים וציפוי שיש לבתים.[2]

נורית דוד

תודה על המפגש בתערוכה היפה והשיח המרתק.

נורית דוד

[1] קורט שוויטרס (1948-1887), יליד העיר הנובר בגרמניה, ומראשי תנועת הדאדא בגרמניה. ה"מרצבאו", עבודה גדולה ומונומנטלית של האמן הוקמה תילה בביתו של שוויטרס. מרכיביה היו קרטון ועץ ועוד. העבודה עוצבה מחדש ע"י שוויטרס כל העת ואף הוקמה מחדש מספר פעמים בארצות אחרות. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%98_%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%A1

[2] התערוכה של נורית דוד "בגדים לשום איש/מתווה לעסק", גלריה גבעון, 3027.

אוֹרי ריזמן, תערוכת יחיד, גלריה חזי כהן, תל אביב 6.6.20121- 6.5.2021

בכניסה לחלל הגלריה המואר, ציורי דיוקן וציורי נוף מוכרים של אוֹרי ריזמן, בצד ציורים אחרים, שונים קמעה. לשאלתי, צוין שהעבודות המופיעות בתערוכה אוגדו ממספר אוספים פרטיים.

ציורי הדיוקן בתערוכה בצבעוניות המוכרת של האמן נעים בין הטקסטורה החומרית משהו של הצבע לבין ההשטחה, שני מאפיינים המופיעים בעבודותיו של האמן. ציורי הנוף מנגד נושאים עמם את תפיסת הנוף שיש בה מן האיזכור לגופניות נשית אמביוולנטית (נוף/אישה).

ב-2004 הוצגה תערוכת יחיד של אוֹרי ריזמן במוזיאון תל אביב לאמנות, תערוכה שגובתה בעשרות עבודות ובמאמרים מאת חוקרות וחוקרים, והשלימה סופית את "הכנסתו" של הצייר לחיקה של האמנות הישראלית הקנונית. עבודות שנעו בין תמות נוף ודיוקן, בתמציתיות התיאור, בהשטחה של הצבע על פי רוב ובמנעד צבעים "ריזמני" לצד רישומים. אלן גינתון במאמרה בקטלוג התערוכה מציינת פזות ותימות בעבודת האמן (האור הבהיר, שאינו ניתן לציור כדברי ריזמן, הציור כ"דיוקן" של הנפש? אישה-נוף,  אישה-מקום בצד ציטוטים חשובים כמצוין לעיל[1]:

על ריזמן האמן, ועל ההחמצה בקבלתו לשיח האמנות בארץ ציין אדם ברוך בביקורת שכתב על תערוכתו של ריזמן בגלריה הקיבוץ ב-1979: "אורי ריזמן, צייר משובח, שקוע באלמוניות יחסית חסרת כל הצדקה", וסיים אותה במילים: "ריזמן הוא מאותם אמנים שעושים את הציור בארץ, ושפירסומו המועט הוא גם טעות וגם עניין של זמן".[2] 

 תשע שנים לאחר מכן, במאמרו על הרטרוספקטיבה של ריזמן במשכן לאמנות בעין חרוד ב-1988, כתב איתמר לוי דברים קשים על הפוליטיקה של האמנות הישראלית: "בארץ, שהקהילה האמנותית בה קטנה ושמרנית, וכמות המשאבים מוגבלת, מעמדם של אמנים אינו משתנה כמעט. אמנים שהיו חשובים בעבר, שומרים על מעמדם גם אם לא יצרו דבר בעל ערך זה זמן רב, וכנגדם אין מזכים בהערכה מחודשת מי שראוי לכך. ריזמן הוא אולי המקרה הבולט ביותר בתחום זה הוא הצייר הפיגורטיבי והקולוריסט הטוב ביותר בארץ, צייר בעל עוצמה ועומק רגשיים, אך היחס הרווח אליו הוא כאל עוד צייר טוב מהשורה. בנקודה זו נשלף לעיתים המושג הצבוע 'צייר של ציירים'. לא זכור שצייר כלשהו נלחם למען ריזמן […] לרבים מהציירים הוותיקים, לעומת זאת, היה נוח, להנציח את שוליותו של ריזמן כדי שלא יזעזע יותר מדי את סולם הערכים השליט בציור הישראלי".[3]

"מקרה" ריזמן מזכיר עד כמה "כניסתם של אמניות ואמנים" לשיח המוסכם הינו חלק מתפיסות זמן ומקום, עת בארצנו הקטנה שררה זמן רב התפיסה שדגלה ב"דלות החומר" וב"אמנות המושגית", שלא איפשרה כניסה של כל מה שנתפס כ"אחר" אל תוך השיח המוסכם, קרי כניסה של אמנות שיש בה מן הפיגורציה ובה בעת צבעוניות עזה, בצד קריצה להפשטה, ומן הסתם גם סיפוריות. הוסיפה לכך חברותו של האמן בשתי קבוצות, קבוצת "העשרה" וקבוצת "אקלים", שנתפסו בשיח המקומי של שנות ה-60 וה-70, כשמרניות.

וכמו שציינה אסנת ריזמן על אביה במפגש בזמנו: "ציורי הנוף של אוֹרי ריזמן מצויים במתח שבין המבניות, הקומפוזיציה, שיש בה מן התמצות  הגיאומטרי, ולהפשטה, לבין הממד הרגשי, המתאפיין בעיקר בצבע".


[1] אלן גינתון, אוֹרי ריזמן: מהנוף אל האדם, מהנשגב אל הבזוי, ובחזרה, קטלוג התערוכה אוֹרי ריזמן: רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ' 25.-9.

[2] אדם ברוך, "ציור מקצועי", ידיעות אחרונות, 6.7.1979, מצוטט במאמרה של אלן גינתון, שם.

[3] איתמר לוי, "בחיפוש אחר המרחק הנכון", הארץ, 15.4.1988, מצוטט במאמרה של אלן גינתון, שם.

חיות מחמד, אלעד רוזן, איזבלה וולובניק, נועה אירוניק, גלריה רוזנפלד, אוצרת: מיה פרנקל טנא 1.5.2021-19.3.2021

בגלריה רוזנפלד מוצגים פסלי הראשים של אלעד רוזן, ציורי כלבות של איזבלה וולובניק ומיצבי סוסים של נועה אירוניק, עבודות המנהלות דיאלוג ישיר ובעקיפין, אלו עם אלו.

העבודות המוצגות בתערוכה נעשו בשנה האחרונה, ושואלות השראה מתולדות האמנות ובה בעת מציעות פרשנות אישית שיש בה מן האירוניה.

איזבלה וולובניק

אלעד רוזן מציג עמודי קרמיקה בהם מגולפות מסכות אליליות, חיות טוטם ודמויות של אבות קדמונים. הפסלים נטולי גוף, עשויים באופן אקספרסיבי ומתקיים בהם מתח בין צבעוניות עזה לבין קריצה שיש בה מן הפרודיה והגרוטסקה, ובה בעת יש בהם מן ההגחכה והאנושיות. 

אלעד רוזן ברקע עבודותיה של איזבלה וולובניק

על אחדים מפסליו חורט רוזן, תותים, צורות גיאומטריות, טקסטים וסימנים, אלמנטים ומוטיבים המוכרים מעבודות קודמות שלו. על פסלים אחרים הצמיד ראשים זעירים, פיותיהם הפעורים חושפים שיניים מחודדות ונושאים עמם מן המחויך והמאיים כאחד.

אלעד רוזן ברקע עבודותיה של איזבלה וולובניק

העבודות של רוזן מאזכרות ומתכתבות עם פיסול פרימיטיביסטי קדום של עבודות ילידיות/שבטיות שחלקן נוכסו מאפריקה, טהיטי ועוד תרבויות קדומות שאינן מערביות, ומצויות כיום במוזיאונים שונים במערב.

ואם השיח שלו במחויך ובמאיים, אלה מופיעים גם בעבודותיה של איזבלה וולובניק. האנושי שהופך לחייתי והחייתי שנראה אנושי. כלב שהפך לכלבה, חמוד/ה לכאורה, חושפ/ת שיניים מאיימות. בתערוכה זו ממשיכה וולובניק את עיסוקה בקשר שבין נשים ונשיות לבין ייצוגים תרבותיים של כלבות בעיקר. באמצעות ייצוגים אלה היא נוגעת בסוגיות של מאזני כוחות, חית מחמד/חיה רעה, ביצ'יות, והצעה שבאופן ייצוג האישה כחייתית מצויה אפשרות לכינונה של עמדת כוח אחרת.

איזבלה וולובניק

בתולדות האמנות מופיעים לרוב ייצוגי כלבים. הכלב כמסמן נאמנות בחיי הפרט והן בייצוגים העוסקים בשליט. הכלבלב המצויר בעבודתו של יאן ואן אייק, "נישואי הזוג ארנולפיני" מופיע כמסמן עדות נוספת לנישואי הזוג, בעבודותיו של אנדראה מנטנייה, צייר החצר בנסיכות מנטובה במאה ה-15, בייצוגי זני כלבים ייחודיים של משפחת גוזנגה המופיעים על קירות "הקמרה דלי ספוזי (Camer degli Spozi), מנטובה, בציורים של ג'ורג' סטובס, הצייר האנגלי בן המאה ה-18 ועוד.

איזבלה וולובניק

בציוריה של וולובניק הכלב הופך לכלבה – מדימוי של חית מחמד מבויתת, חמודה, צייתנית לאיזכור הפוטנציאל המסוכן של "האישה הרעה" (Bitch), שפיה ולשונה הם נישקה.

נועה אירוניק

עבודותיה של נועה אירוניק עוסקות לכאורה בגבר/יות המצ'ואיסטית שאופניה באים לידי ביטוי בדימוי רוכבים מקצועיים. הסוסים שגם להם ייצוג חשוב בתולדות האמנות ובדימויי השליט הרוכב על סוס ברומי הקדומה, ברנסנס ומעבר לכך גם בייצוגים מודרניסטים של שליטים טוטליטריים מקבלים לחילופין ב"קמרה דלי ספוזי" ייצוג משמעותי כזן ששמו יצא למרחקים,. הסוסים, משמשים את אירוניק ככלי לבחינה מחודשת של יחסי אדם וטבע שיש בהם מן הניצול אך גם ההתפעמות וההכלה. הם עוברים בציוריה תהליך של האנשה מתוקף היותם חלק מן המכונה המשומנת של ספורט תחרותי. בדומה לרוכבים, בני האנוש, הסוסים מיוצגים בעבודתה של אירוניק כצורכים סמים, עוברים בדיקות שתן, מתחרים, מרמים, נפצעים ועוד. לצדם מתוארים הרוכבים ללא אמפטיה, במצבים שיש בהם מאיבוד השליטה. הפער בין הרוכבים המסורבלים לבין ייצוגי הסוסים האציליים מייצג התנגשות בין חיה לאדם. וכמו שמציינת אוצרת התערוכה: מיה פרנקל טנא, "המיצב בתערוכה מתאר את רגע השיא האולטימטיבי – הנפת רגע הניצחון. אצל אירוניק הופך ההישג הספורטיבי לתצוגה גרוטסקית של מגלומניה ונרקסיזם".

העבודות מאזכרות לי יצירות ביקורתיות שהופיע בגרמניה בין שתי מלחמות העולם – ובעיקר בין שנות העשרים לשנות השלושים של המאה העשרים, ועם זיקה לדקדנס אך גם לביקורת חברתית כפי שמובעת בעבודותיה של אירוניק.

חן שיש, טומס קרונר, "לזה בדיוק התכוונתי", גלריה טובה אוסמן, בן יהודה 100, תל אביב עד 1.9.2020

בגלריה טובה אוסמן מוצגת חן שיש, אמנית בינלאומית מוערכת שמציגה בימים אלו במוזיאון ישראל – בית טיכו ובמוזיאונים וגלריות בארץ וברחבי העולם, לצידו של טומס קרונר (1992-1909), יליד גרמניה, שזכה להערכה רבה בימים עברו (הציג במשכן לאמנות עין חרוד ובגלריות בארץ) ו"נשכח". על כך כותבת שיש: "להציג עם טומס קרונר, רשם גאון, רשם נשכח שלא זכיתי ללמוד עליו, שלא דיברו עליו בבצלאל של שנת 2000".PY0_0341s

קיר בתערוכה

IMG_20200821_135150

טומס קרונר

בתערוכה הארוגה מעשה אמן באוצרותה של טובה אוסמן אנו פוגשים את הקו האקספרסיבי הלוהב,  את הדמויות הנשיות המשירות מבט אל הצופה, מכוסות בצלב שחור או בכתמי שחור החושפים  ובה בעת "חוסמים" את הדמות; את כתמי האדום, וגם הזהב שהפך להיות לאחד מסימני ההיכר של שיש, זהב שיש בו מן הקריצה אל השמימי, אל מלכות השמים בצד עושר חומרי/ארצי. ואת היד הרושמת, את הקו הדקיק בדומה לקורי העכביש והדמויות מכמירות הלב של קרונר שמבטן נסוב הצדה ולא אל הצופה. אוסמן השכילה לשלב בין שיש האמנית בעבודותיה שיש בהן מן החצנת המבט והרגש לבין קרונר האמן שיש בעבודותיו מן המבט פנימה, וליצור תערוכה מרגשת.PY0_0364

חן שיש

PY0_0362s

חן שיש

הדיאלוג אותו מנהלת שיש עם קרונר מעניין ומאתגר את העין; ה-X המוחק, הצלב הנוצרי, עבודות שיש בהן מן הקרבה והגילוי, ובהן לקו ולכתם נוכחות בולטת. הדמויות  בציוריה של שיש המביטות מבעד לסורגי ה-X החוסם ומגלה בה בעת, אקספרסיביות ועוצמתיות וכדבריה "לנוכח התקופה יכולות להיות דיוקן עצמי"; ובדומה, עבודותיו המיוסרות, הנפלאות של טומס קרונר.קרונר1

טומס קרונר

מרים טל ציינה: "הציור של תומאס קרונר הוא עדות. אחרי שתיקה של שנים רבות התעוררו בתומאס קרונר דחפי היצירה, משום שהיה לו מה להגיד; וכמעט מיד ידע להגיד זאת, באמצעים פלאסטיים, נאותים ומשכנעים.

הנושא של תומאס קרונר הוא האדם. הוא מספר לנו על עצמו – אך חוויותיו לבטיו וגעגועיו אינם רק אספקלריה של נפש אחת, אלא גם אספקלריה של דור – דור אומלל, מעונה, מחפש, מתייאש וצמא-חיים".[1]

קרונר2

טומס קרונר

בטקסט המלווה את התערוכה ומסביר יותר מכל את "מעשה המרכבה" בתערוכה זו, כותבת שיש: "כשפגשתי את היד 'המקשקשת', את רישומי היד הרכה בנייר הקשה, את המסע של ההגירה האומנותית אבא פסל, אחות אמנית וטומס קרונר הרגשתי אותך לרגע, הלכתי לצידך עם מקל ההליכה, הוא עזר לי בדרך, הבין את השביל המטושטש והזיז את האבנים עבור כולנו. רשמים כמוהו שכבו על הגדר כדי שאנחנו, האמנים שעכשיו נוכל לראות, נוכל לשמוע, נוכל להרגיש".

[1] מרים טל, תומאס קרונר בדרך, גלריה רנה, ירושלים, 1.4.1966? – תומאס קרונר, תיק אמן, שם.

PY0_0358s

חן שיש

תודה לחן שיש ולטובה אוסמן על הטקסט.

IMG_20200821_135809

אולגה קונדינה, "קשה עכשיו הקלה אחר כך", גלריה רוזנפלד, אוצרת: מיה פרנקל טנא, שביל המפעל 1, קריית המלאכה, תל אביב 22.05.2020-04.07.2020

IMG_20200613_120944

"קשה עכשיו הקלה אחר כך" הפך למטבע לשון שגורה, המופיעה ומאוזכרת על קירות זמניים באזורי ההקמה של הרכבת הקלה, כשם שבגרפיטי, באמירות משורבטות ועוד. בציורים המוצגים בתערוכה נותנת האמנית אולגה קונדינה ביטוי למרחבי העיר תל אביב – עבודות כריה של מנהרת הרכבת הקלה, הים, הנתיבים ועוד.IMG_20200613_121001

ציוריה של קונדינה מתאפיינים בצבעוניות עזה, בתנועה ובמקצבים, נושאים עדות לסממני העיר המודרנית: אוטוסטרדות, תמרורים, מכוניות ואוטובוסים, כשם שאלמנטים ארכיטקטוניים דוגמת מגדלי עזריאלי, סממן איקוני בחיי העיר. הדמויות מנגד הינן על-פי רוב, מתומצתות, קטנות בממדיהן, ולעתים אינן נושאות מדגמי פנים ברורים.IMG_20200613_121016

העיר המודרנית על תצורותיה המוכרות עולה במחציתה של המאה התשע עשרה באירופה, מאה המאופיינת בתיעוש מואץ ובטכנולוגיה מתפתחת, במעבר של צעירים מהכפר אל העיר והביטוי לכך ביצירות ספרותיות, בשירה ובאמנות הפלסטית ומאוחר יותר, במאה העשרים בקולנוע. לצמיחתה של העיר המודרנית באותה עת תרמה הקמת הרכבת שקישרה בין אזורי הספר לערים הצומחות, כשם שבין המדינות.IMG_20200613_121037

דרשן אנגלי אנונימי, אוהד טכנולוגיה מדבר על הרכבת באהדה: "אי אפשר יהיה להתבונן באפשרויות הנהדרות שייפתחו לעולם [על-ידי הרכבת] בלי להתרגש, אם רק יביאו לידי ביצוע את התכניות לעבודות הענקיות והחשובות שעליהן עובדים עכשיו…"[1]  כמובן שהיו גם דעות אחרות, בוטות בתגובותיהן להתפתחויות הטכנולוגיות המואצות (על כך בפעם אחרת).

באמנות של שלהי המאה ה-19 ניתן למצוא תיאורי רכבות אצל קלוד מונה, וטרנר, תיאורי הנוסעים ברכבות אצל הונורה דומייה, וממאפייני העיר המודרנית ביצירותיהם של וינסנט ואן גוך וטולוז לוטרק. בעשורים המוקדמים של המאה ה-20 ניתן ביטוי לעיר הסואנת  ביצירותיהם של אמני התנועה הפוטוריסטית ובציוריהם של אמני "הגשר"; אלה ואלה נותנים ביטוי בעבודותיהם לעיר המודרנית, לתנועה, להמון הסואן, ויש המעלים ביצירותיהם את הניכור והעליבות המאפיינים חלק מהדמויות ועוד כמו צלמי העיר המודרנית ויג'י (Weegee) ואחרים.

בציוריה של קונדינה, ניתן מקום למרכז העיר ולשוליים. בצד המגדלים המתנשאים אל על והדרכים המהירות, ניתן ביטוי לאותם מקומות ורחובות קטנים, אך גם למראות הים, חלק בלתי נפרד מהעיר תל אביב.‏‏‏‏99425514_2962961183798433_1537675914911940608_o - עותק - עותק

בציור "רחוב הרצל" של אולגה קונדינה מוצג פתח הכרייה של מנהרת הרכבת הקלה נושא את הכיתוב "כאן כורים את המנהרות", עבודות הרכבת הקלה נכנסו לחיינו לפני מספר שנים, משבשות את מהלך החיים, הכבישים הפקוקים, המולה, ונראה שהן עמנו כמעט לנצח.

IMG_20200613_120855

קונדינה נעה בין מרכז לפריפריה, בין מקום מגוריה בראש פינה לבין הסטודיו בתל אביב. במהלכן של שעות הנסיעה הארוכות וההתבוננות הממושכת מחלון האוטובוס מתחדדת הרגישות שלה לדרך, לשינויים המתחוללים, לדמויות. אוצרת התערוכה, מיה פרנקל טנא מציינת: "בכל פעם היא פוגשת בשובה עיר שונה מזו שעזבה לא מכבר. אתרי בנייה הפכו לחלק אינטגרלי מהנוף האורבני. בכל מקום הורסים ובונים. נראה כי ערים מרכזיות בעולם שקועות באופן קבוע בעבודות תשתית, בניית מגדלים וסלילת נתיבי תחבורה. קונדינה מבקשת להפנות את תשומת הלב אל המהפך, רגע היסטורי שיש בו הזדמנות חד-פעמית לחזות בשינוי בעודו מתרחש. לייצר ממד ארכיוני-דוקומנטרי בציוריה".

ולסיום, העיר על מופעיה השונים מככבת במסות סוציולוגיות של מקס ובר וגיאורג זימל. מסות המציגות תפיסות מנוגדות וקשורות כאחד: העיר והמטרופוליס. העיר שיש בה קהילה ושייכות, בצד מתן מקום לפרט, מקום של פרטיות בצד דיפרנציאציה, מעניין לאן תקחנה אותנו עבודות הרכבת השובות את לבנו בציוריה של אולגה קונדינה…

 

תודה לאמנית אולגה קונדינה, תודה על הטקסט

[1] Quoted in J. Francis, A History of English Railways, It's Social Relations & Revelations, 1851, as cited in John Gage, Rain, Steam & Speed, London 1972, p.11. מופיע באוניברסיטה הפתוחה, אמנות בעידן  הטכנולוגי, יחידה 1, 1981, עמ' 22.

תערוכת 9 קירות אמן, מקום לאמנות קריית המלאכה, אוצרת דליה דנון 13.6.2019-29.6.2019 בתערוכה: אורה בריל | איילת ריזה | אנה פרומצ׳נקו | גילי נתן | הילה ליזר בג׳ה | זיוה כספי | מאירה פורת | נעה רז-מלמד | סיוון כהן

 

בתערוכה תשע אמניות ואמן, כל אחת ואחד בכתב היד הייחודי לה/ו.

אורה בריל מספרת שהמרחב אותו היא חוקרת למעלה מעשור הוא מופשט. בעבודה יש מעבר מדימויים שהחלו בתחילה כסולם גשר, חוט או חבל נעשו במהלך הזמן קונקרטיים ומוגדרים יותר, ומזכירים כיום דמות אדם, בית, בור ועץ. בתוך תבניות נוף בסיסי זה, מופיעות התמורות במרכיבי השפה האישית שלה, במסלול שונה מן המוכר והמקובל : מהמופשט אל הראליזם.

"העבודות החדשות המוצגות בתערוכה הן אלגוריה למתחולל בי אישית ובנו כחברה. הבית הנוטה, הקירות החשופים, דמויות שמבען אימה, תימהון או אדישות…"

זיוה כספי – שפת הציור של כספי גיאומטרית, צבעונית ושטוחה. באמצעותה מתרגמת האמנית סיטואציה, נושא או זיכרון, והופכת אותם למציאות ציורית עצמאית ומדויקת/

הציורים הם חלק מסדרת עבודות – "פינוי/בינוי" ועניינם הבית או היעדרו, תחושת הפליטות והתלישות החברתית והאישית כאחד.

הציורים מעוררים אמביוולנטיות באשר למתרחש בהם – פנים/חוץ – מהו מקום ההתרחשות? זיכרונות אישיים; חלון, פוזיטיב/נגטיב באחד הציורים מפה לבנה או שמא דמות?

אנה פרומצנקו – סדרת הדפסים -מחווה לי"ח ברנר. פרומצנקו מספרת שאחד ממשפטי המפתח בספר "מסביב לנקודה" של י"ח ברנר מהווה מקור השראה לסדרה זו. המעבר מהשטעטל למצב של חילון והרצון לבנות עולם, תרבות ושפה חדשים.

הצילומים צולמו מהאייפון – בעת ביקור בפורטוגל – קירות בתים, טירות, כנסיות הנושאים הד לימים עברו; עקבות הזמן החולף, הקירות המתפוררים, שרידי פרסקו המבצבצים פה ושם., גרפיטי וחריטות.  את הצילומים הדפיסה על נייר יבש המעניק תחושת חומריות.. והצילומים המעוררים "אשליה" מרחוק של מעין ציור, ואכן האמנית מזכירה שכשראתה את הקירות חשבה "אני רוצה לצייר זאת…"

העבודות הנדמות לציור, ונעות בין מופשטת, scratching ואזכור להוד ולגדולה שאפיינו את פורטוגל, omni potent, ממלכה אדירה בימים עברו ולעקבות אלו שהותיר ועולל הזמן…

הילה ליזר בג'ה – בעבודת הווידיאו נראית דמותה ש יוקו אימזייקה, רקדנית יפנית המתגוררת בישראל עמה ליזר בג'ה משתפת פעולה, משוטטת כאישה צעירה שזרותה ניכרת בין עיי החורבות צופה אל האופק, מחפשת את הדרך.IMG_20190626_144657.jpg

האמנית מספרת שעבודות הווידאו "מצפה" והציור "קריסת מעמד הביניים" נוצרו בשנת 2015, בעקבות רזידנסי במצפה רמון בהאנגר להקת המחול "אדמה" של ניר בן גל וליאת דרור.

אזור מצפה רמון המדברי נע בין הוד קדומים לבין אזור הנתפס כפריפריאלי ולימינאלי – בין לבין. בשיטוטיה במקום נגלה לליזר בג'ה אתר נטוש, ובו שרידי ערמות אבנים, זכר למפעל שהיה ונסגר. היתה בכך תחושה של חזרה אחורה בזמן אף שהשכבות הארכיאולוגיות שנגלו לכאורה, נושאות מטען שנים קצר (תחילת שנות האלפיים).

נעה רז מלמד – "הרישומים המוצגים כאן מהווים סוג של זרם תודעה. הדימויים צצים חלקם בעקבות נפילת המבט על עצמים או תמונות בסטודיו, חלקם צצים ממחשבה חולפת".  מגע העיפרון על הדף והתנועה הם המפעילים את הציור. בדרך זו מתהווים מאפיינים כמו דימוי, קו וכתם, אליהם היא מגיבה.

עולם התוכן של רז מלמד קשור לרקע הקיבוצי שלה, לחקלאות, ציוויליזציה ומיתולוגיות שונות.

סיון כהן – סמלים וארכיטיפים קדומים המוצגים בתמצות, מהווים בסים לעבודותיה  של כהן. "מתוך שאיפה לרוחני, לניתוק מן החומר, אני מנסה לברוא עולם אותו אני מוליכה אל מקום בראשיתי, קדום…"

כהן נוהגת לצייר בשעות הבוקר המוקדמות. הלילה, השתנות האור ומראות שמיימיים חודרים לציוריה.

איילת ריזה – מתמקדת בתערוכה זו בציורי נופים, מהלך המסכם תקופת בת חמש שנים בה התגוררה ביפו. "העבודות משקפות את הרשמים שלי מן המקום על כל צבעיו, צורותיו וסגנונו, ומהוות ביטוי של נופים פנימיים, אקספרסיביים, שם מתרחשת העלילה התיאטרלית של הדמויות".

מאירה פורת – מסע בערפל

IMG_20190626_144958.jpg

וההפתעה – גילי נתן – נתן אוטודידקט,  מציג סדרת רישומים על מצעים שונים אותם מוצא במקומות שונים כמו כריכות ספרים, קרטונים, נייר עטיפות ועוד. אינו משתמש בדפי ציור או בדים שנועדו לכך.

ציוריו אקספרסיביים ומביעים מצבי רוח שונים , סערות נפש ובעיקר אינטואיטיביים. נתן משתמש בטכניקות שונות ומגוונות כמו קולאז'ים, רישומים וצבע.

 

תודה

לאנה פרומצנקו ולזיוה כספי על השיחה עמן

תודה לדליה דנון על המילים על גילי נתן.

תודה כתמיד לגלריה ולמידע.

לוסי אלקויטי Sensu Amplo מקום לאמנות בקרית המלאכה, שביל המרץ 6, תל-אביב 8.6.2019-15.5.2019 אוצרת: טלי כהן- גרבוז

IMG_20190529_121947.jpg

בתערוכה Sensu Amplo (בתרגום מלטינית: "במובן הרחב", ביפנית, sensu: מניפה), מציגה לוסי אלקויטי עבודות אנינות טעם הנעות בין ציור למיצב לבין "חפץ" שאינו מממש את תפקידו, ובהן עובר מעין חוט מקשר – אלמנט התנועה הממומש/לא ממומש.

במיצב במרכז התערוכה מניפות בגדלים, צבעים ואיכויות שונות. המניפות המעלות על הדעת נשיות, עדינות ושפת חיזור בסימנים מוסכמים, אינן מופיעות תחת הפונקציה אליה אנו משייכים אותן. לא ניתן לנפנף בהן או לפלרטט באמצעותן שכן הפכו לאחת משלם. אלקויטי מספרת על ההתלבטויות שלה באשר לאופן ההצגה. הצגה בנפרד, אחת אחת, או ביחד, כגוף; ולבסוף על הבחירה להציג אותן יחדיו במיצב.IMG_20190529_121953.jpg

באחת העבודות המניפה הופכת לחפץ מקובע על הקיר, נפתח לעין הצופה אך חסר אפשרות תנועה.IMG_20190529_122007.jpg

אותה סתירה מתקיימת במריונטה התלויה מהתקרה, נעה לא נעה, מממשת בחובה את שטיחות הנייר אשר מארג העיתונים השזור בחלק ממנו מתכתב עם מסורת הקולאז' והמונטאז', ובחלקו ציור מיומן המתייחס לחלקי הגוף של המריונטה.IMG_20190529_122036.jpg

המריונטות ניתנות לתזוזה במשיכת חוט. אלקויטי מספרת שאל המריונטות הגיעה בתהליך של חיפוש אחר אלמנט התנועה ולאו דווקא דימוי הגוף הממומש בדימוי המריונטה. בעקבות תנועת האיברים, עשתה האמנית סדרת ציורים להם קראה "מכונפים", שהוצגו תלויים ומוקפאים. בתהליך זה נפתח ממד הכנף שהזכיר לה מניפה, ובעקבותיו חזרה לתלת ממד. אלקויטי פירקה את המניפה כדי להבין את המבנה והצורה, ואת התובנות הכניסה לתוך המבנה הזה החבוי בתוך הקיפולים – נגלה ונסתר בה בעת.IMG_20190529_122027.jpg

תַּת הַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה
עֲדַיִן הִיא סוּס כֵּהֶה עֲדַיִן לֹא לְבָנָה[1]

הציורים המוצגים על הקיר עשויים במשיכות מכחול עזות ובוטחות, וחלקם במשיכות מכחול מעודנות, מהוססות, כמעט מתמוססות אל המצע ומתמזגות בו. הדימוי המופיע בהם – מעין כנפיים, נע אף הוא בין נוכחות והסתר. גם בהם מצוי פוטנציאל התנועה העשוי להיות ממומש.

IMG_20190529_122043.jpg

את התערוכה מלווה טקסט פיוטי ונפלא של האוצרת טלי כהן גרבוז:  "כנפי נייר", "עבודותיה של לוסי הן כמו ציפורים.  בין התקרה לרצפה, בין שמים רחוקים לארץ, בתנועה בלתי פוסקת, יש דממה של המתנה…"

[1] יונה וולך, תת הכרה נפתחת כמו מניפה, אתר הספרייה החדש/ הוצאת הקיבוץ המאוחד  http://www.newlibrary.co.il/page_68

תודה לאמנית לוסי אלקויטי על השיחה עמה.

RECOMPOSE, אוצרת דליה דנון, הגלריה בקיבוץ גבעת חיים מאוחד

IMG_0367

בחלל הגלריה בקיבוץ גבעת חיים מאוחד מוצגת התערוכה RECOMPOSE המפגישה בין יצירותיה של פנינה רייכמן לבין היצירות של שחר קורנבליט. לעין הצופה נגלות העבודה עתירת הממדים של רייכמן והעבודות האינטימיות של קורנבליט. עבודות שני האמנים מזמנת את עין הצופה להתקרב ולבחון. ואצל שניהם יש מן הסוד הכמוס, הנגלה לעין בהתבוננות מקרוב, ופריו המניב, המהדהד למוזיקה.

עבודותיו של שחר קורנבליט מוצגות חלקן בוויטרינות וחלקן תלויות על הקיר. פעולת האיסוף, המיון והקידוד בדומה לחדרי הפלאות והמוזרויות מימים עברו, מודגשת בעבודות המוצגות בוויטרינות שמגירותיהן פתוחות לעיני הצופה וחושפות פכים מעולמו. דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "פתיחת המגירות חושפת חפצים קטני-ממד ולעתים אניגמטיים, כמו דפים שנלקחו מתוך אלבום תמונות לאחר שהצילומים הוסרו מהם והותירו רק סימנים שמזכירים אותם, ויוצרים מעין נוכחות רפאים. כמו כן, מוצגים שאריות של כלי עבודה, מסוריות ומקלות עץ שקצותיהם נחרכו. אובייקטים אלה מופיעים כסימני פיסוק בין חפצים ואלמנטים מקצביים ההופכים את ההצבה של החפצים בתוך המגירות למעין פרטיטורה".

IMG_0368.JPG

בדפי הפרטיטורה של בטהובן ומוצארט המוצגים על-ידי קורנבליט ניכרת פעולת ההנכחה והמחיקה. האמן טובל את הדפים בדיו, באזכור לטכסי חניכה דתיים-פולחניים, או לחילופין, טבילה של ניירות יקרי ערך בשעווה על-מנת לשמרם, אך הדיו השחור בו הוא משתמש, מאיים להסתיר את התווים ואת רוח היצירה כמעט לחלוטין. קורנבליט מסביר זאת כך: "לשחור יש עוצמה. הוא מכיל בתוכו מסתורין, אופל, את תהום הנפש והיקום, הוא צנוע ומשתלט, זועק ודומם, הוא בלתי אפשרי אך הוא האפשרות היחידה."

IMG_20190424_165527.jpg

IMG_20190424_170047.jpg

פנינה רייכמן מציגה את הסדרה "סונטינות", העבודה המונומנטלית על הצבעוניות המלכותית שבה – כחול, כסף וזהוב אליהם מצוות השחור.

IMG_0401

רייכמן עוסקת ביחס שבין המילה לבין הדימוי ובמתח שביניהם. מצע העבודה, הנייר, וסימני התווים שבשוליו, משמש לה כחומר גלם מרובד משמעויות: טקסטואלי, גראפי ותרבותי כאחד. לעין הצופה נגלים ציורים מרובדים, דחוסים, שרבה בהן החידתיות, ועליו להתבונן שוב ושוב במעמקי השכבות הנדמות כארוגות זו על גבי זו. דנון כותבת: "התווים יוצרים מבנה סדור, נוקשה שמכתיב מקצב פורמליסטי ללא פרסונה וללא פרטים ביוגרפיים. בו בזמן, לא ניתן להתעלם מהמטען שהם נושאים כמסמנים מובהקים של תרבות. על גבי המצעים הנוקשים, הטעונים והאינטימיים הללו, כעקבות או מצבות אילמות, רייכמן מטביעה סימני דרך באמצעות פרחים  שנלקחו מעבודות קודמות שלה. 'בימים רומנטיים יותר אוהבים היו שולחים אותם האחד לשנייה' מספרת עליהם רייכמן".

IMG_20190424_165750.jpg

סימני הדרך הדומיננטיים שמציגה רייכמן בתערוכה, הם מילים שכתובות באנגלית. מילה כדימוי ומילה כמקצב וכאקט ציורי. דפי המילים המופיעות על גבי מצע כסוף ששוליו זהובים, מאזכרים מנוסקריפטים מימי-הביניים וסימני מלכות שיש בהם מן ההוד וההדר. המילים, הבולטות ונשנות כאן הן YOU, אתה, אף שאין ברור מי נמען הפנייה שאליה מופנית המילה, וכן DON'T מילה שיש בה מן הציווי והאיסור. וכך מתקיים כאן משחק ומתח בין "האני" לבין "אתה", ואין ברור למי הפנייה? איש, אישה? רייכמן מסבירה שהיא מעדיפה להשתמש באנגלית ולא בעברית, כי זה מותיר אותה בעמדה ניטרלית מבחינת יחסה למטען התרבותי והרגשי של השפה המקומית.

IMG_9866.JPG

בטקסט התערוכה נכתב: RECOMPOSE" היא מילה רווייה במשמעויות, וכולן רלוונטיות למפגש החד-פעמי שנוצר בתערוכה הזו בין יצירתם של שני אמנים, היא הלחנה מחדש של יצירה מוקדמת. המשותף לשניהם הוא שימוש בדפי פרטיטורה ומקצבים. עבודותיהם עוסקות בצמדים דיכוטומיים של ייצוג מול הפשטה, גילוי מול כיסוי, הסתרה מול חשיפה ומחיקה מול הנצחה".

ולסיום: הנייר, חומר עתיק יומין משמש בעבודות השניים כמצב לעבודה, אך לא רק הוא. הצבע על משמעויותיו הגלויות והסמויות, המחיקה באזכור  ל-Erased de Koning של רוברט ראושנברג, המלים בזיקה לאמנות המושגית, לפופ ולפוסט פופ הכל נוכח בתערוכה קמרית ונוגעת ללב זו.

 

עבודותיה של פנינה רייכמן מוצגות בתערוכה באדיבות גלריה גורדון, תל אביב

תודה לדליה דנון, דורית קדר, אירית לוין וחנוש מורג על המפגש הפורה עמן.

שיח גלריה: שבת 27.4.2019, שעה 12.00