חגית שחל, "אַי פִיל פְּרִיטִי", תערוכה, גלריה מקום לאמנות, שביל המרץ 6, קריית המלאכה 25.10.2018-17.11.2018

01-impaled_ red_02 copy.jpg

אישה=חפץ? נשים על מוט במועדני חשפנות, נשים כגוף, רגל, ישבן, נעלי עקב, מוט, עירום!  נשים ללא פנים, חסרות זהות, מחופצנות.

בסדרת העבודות החדשה של האמנית חגית שחל "אַי פִיל פְּרִיטִי" בגלריה מקום לאמנות מוצגות נשים, חשופות למבט הצופה המתבונן וללא יכולת התבוננות שכן הן חסרות פנים.

אנרי דה טולוז לוטרק "עשה" ביצירותיו משלהי המאה ה-19 אידיאליזציה לחיי הלילה, הברים, מועדוני ריקודים, רקדניות/פרוצות.[1] ואילו אמנים מהתנועה הפרה רפאליטית שפעלו בתקופה הוויקטוריאנית באנגליה הציגו לעתים ביצירותיהם את משמעות ותוצאותיו המרות של העיסוק בזנות.[2]

ביקור באזור קריית המלאכה בדרום העיר תל אביב מתעתע – ביום, בתי עסק ובתי חרושת קטנים, סדנאות אמנים, גלריות, ואילו לעת לילה המקום משנה את פניו. עוסקות ועוסקים בזנות, בצד המסרסרים והקליינטורה, מקום אפל וטעון יצרים.

בכניסה לחלל התערוכה עבודות קטנות בצבעי אדום ,לבן ושחור. עבודות שמפאת גודלן דורשות מאתנו הצופים להתקרב אף יותר על מנת להתבונן בהן. באופן זה אנו הצופים הופכים למשתתפים פעילים באקט המציצנות.

10-impaled_ red_11 copy.jpg

הטכניקה בה משתמשת שחל בתערוכה זו היא טכניקה של חיתוך והדפס לינולאום. ניר הרמט אוצר התערוכה כותב: "טכניקת גילוף זו הובילה אותה לתוצאה דיכוטומית, כזו שאין בה אזורים אפורים והיא נדמית ליצירת חותמות. הבוטות האלימה של צבעי הסדרה, בשחור ולבן ואדום עז, יוצרת דימויים ישירים הנראים כתמרור או כשלט בהפגנה. המדיה עצמה, הכוללת שימוש בסכינים חדות, חריטה ופציעה של לוח הלינוליאום, מחלחלת לתוכנן של העבודות". ניתן לומר שבשימוש בטכניקה זו יש מקבילה לפציעה הפיזית והמנטלית שחוות נשים במעגל הזנות והניצול.

בסדרה זו יש "שבלונה" של אישה, אין כאמור אישה ממשית. הדמות על העמוד הינה אחת מני רבות חסרות זהות ולעתים קרובות נטולות רצון וכוח משל עצמן. בתהליך העבודה שחל מעתיקה את קווי המתאר של רקדניות העמוד, פוצעת בסכין, מפרקת, שוברת את גופן, ובה בעת מבקשת לפרק את מבט הצופה המחפצן ולהשיב לדמויות חסרות הזהות את כוחן.

סדרת העבודות בתערוכה החלה בחיפושים ברשת, שיטוטים שהניבו סרטונים של רקדניות עמוד ואתרים של מועדוני חשפנות, בזמן שעבדה על הסדרה "מה את רוצה" שהוצגה בתערוכה Double Trouble, באוצרותה של רותם ריטוב, גלריה אפרט-ארט. בתערוכה זו שעסקה בסטריאוטיפים – מנעד של רגשות שבין עונג לכאב, יחסי שליטה, הופיעה הכתובת "מה את רוצה" שזורה בעבודות, לעתים בשלמות ולעתים במקוטע.

שחל מספרת בטקסט לתערוכה" אי פיל פריטי" שהמראה אליו נחשפה בשיטוטיה ברשת היה קשה וברוטלי, "ידעתי בוודאות שאחזור לעסוק בנושא זה".

הבאנרים בתערוכה המתייחסים לכינויים/שמות בדויים של נשים בתעשיית הזנות – רוקסי, דסטיני אופל, לקסוס, לולה ועוד, מעניקים נופך של פתיינות בצד יוקרה מדומה ויש בהם מעין מקבילה לטקסט של האמן שרדר המופיע על קיר מחוץ לגלריה.

22-impaled_red_names_4 copy.jpg

הצילו! הטקסט של שרדר, אמן (אמנית?) שזהותו אנונימית מופיע על הקיר החיצוני של "מקום לאמנות". שלשה סוגי טקסטים: טקסטים המצוטטים מעמוד הפייסבוק When He Pays Me של טלי קורל – המציג עדויות של נשים בזנות. טקסטים מפורום צרכני זנות, וטקסטים אינפורמטיביים של ארגונים למען נשים במעגל הזנות.

הטקסט של שרדר שהינו קריא עובד במעין תמונת מראה הפוכה לטקסט של שחל – שהינו חלול ומפוברק.14-impaled_ red_15 copy.jpg

 

[1] וישנה כמובן היצירה המפורסמת של אדוארד מנה, אולימפיה, 1863.

[2] יצירתו של דנטה גבריאל רוזטי, "נמצאה", 1869 לדוגמה

זהבה אדלסבורג, הסופר והעלמה, תערוכה גלריה B.Y/5 אגודת אמני הקרמיקה, אוצר: ניר הרמט, 6.9.2018-6.10.2018

20180903_143428.jpg

בחלל התערוכה של זהבה אדלסבורג, "הסופר והעלמה", שברים של חן ויופי, מקבילות, קטבים וניגודים – אמת ובדיה, ציור בצד אובייקטים פיסוליים, ציטוט/ניכוס, סדר/כאוס, הרס ובנייה מחדש. המבט משתהה על העבודות כשואל רגע, מה זה? שרידים ארכיאולוגיים, מעבדת רסטורציה? מחווה?

ניר הרמט האוצר כותב: "הסופר והעלמה, שתי דמויות בדויות ופנימיות מוליכות את תערוכת היחיד של זהבה אדלסבורג. הדמויות מחזיקות בשני קטבים המתערבלים יחד לכדי ידע חדש וחוויה מצטברת.. ההליכה בתערוכה מדמה נתיב לא ליניארי המזמין למן טקס התבוננות לא רק באובייקטים ובציורים, אלא גם במה שמעבר להם, ברווחים שבין הדברים".

בעבודות במדיה שונות בתפר שבין אמנות לאומנות (אם בכלל ניתן לעשות כיום הבחנה מעין זו!), ציורים, כדים/פסלים ואובייקטים בממדים קטנים, מחרוזות המשובצות בפיסות קרמיקה ועבודות קרמיות משולבות בציור וברישום ובחומרים נוספים כעץ. כל אלה בצד שבירה, הרס והרכבה מחדש מאפיינים חלק ניכר מהעבודות המוצגות בתערוכה, באופן המעורר את השאלה האם החומר זוכר את שהיה בעת שנוצקו חיים חדשים אליו?

20180903_143732.jpg

בציורים מונוכרומטיות מעודנת עם נגיעות של צהוב, ורוד וצבעים נוספים. ציור המתכתב עם יצירות אמנות מתקופות שונות – ימי הביניים, רנסנס ועוד, דמויות המצוטטות מציורי העבר בתנוחות ובג'סטות של היד המורה ומחוות הפנים, ואף ציטוט של אדלסבורג את עצמה בהכנסה של צילומי יצירות קודמות. כל אלה מאתגרים את העין ומקורות הידע: באיזו יצירה מדובר? עם מי מתכתבת האמנית? הכד כמיכל הצופן בחובו סוד, מעלה על הדעת כדים קנופיים. השולחן העשוי שכבות שיש בהן מן הגלוי והנסתר במעין ארכיאולוגיה של עבודות עבר, עשוי גם להיות מעין שולחן/מזבח ואפשר אזכור לשולחן במעבדת רסטורציה (רפאות).

20180903_143504.jpg

ציטוט, ניכוס ומה שביניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. מיכאלאנג'לו "האלוהי" "שאל" מוטיבים, תנוחות ועוד מהרומאים הקדמונים. רפאל "שאל" מכל הבא ליד. ובמודרניזם, ציטוט זו פרקטיקה שכיחה בה האמן/ת מוציא מהקשרה את יצירת המקור ובדרך זו נוצרת יצירה אחרת, חדשה.[1]

שם התערוכה "הסופר והעלמה" אף הוא מתכתב; דמויות הסופר והעלמה בדיוניות אמנם, ועם זאת מאתגרות את המחשבה על יצירות ספרותיות ומחזאות גרמניות ונורווגיות.

ולבסוף, הרהורים ומחשבות של האמנית: הסופר/האמן הבורא, מיתוסים קדמונים של הולדת האדם בחומר, פיגמליון והבריאה בכללותה. התייחסות לכך ניתן למצוא ברישום על גבי כד  המתאר סופר רושם, פרט השאול  מדף מאויר מכתב יד מימי הביניים.[1]  ובאשר לעלמה היא גם בת דמותה של "השכינה" וגם מריה העולה השמימה, ובו בזמן חלק משלושת עלמות החן (הגרציות). וכדברי האוצר הרמט "הסופר והעלמה כמעין אלטר אגואים".

תודה לזהבה על החומרים

 

[1] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

40763827_1761870333923990_4479065159268040704_n

Registrum_gregorii,_san_gregorio_magno_ispirato_dalla_colomba,_983_miniatura,_treviri_stadtbiblithek,_19,8x27_cm.jpg
The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו.

20180903_143527.jpg

 

 

 

 

 

[1] Jean Lipman, Art About Art, New York: E.P Dutton in Assoc. with Whitney Museum of American Art, c.1978.

[2] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

"נולדתי לתחרה", אליזבט בניאל ודקלה בניאל, תערוכה, אוצר דורון פולק גלריית מכון המים, הגלריה העירונית ע"ש ויסמן, רחוב השומר 7 , גבעתיים פתיחה 12.7.2018

IMG_20180712_205418.jpg

אליזבט בניאל ודקלה בניאל, אם ובת, מציגות תערוכה משותפת "נולדתי לתחרה" במכון המים, הגלריה העירונית ע"ש ויסמן, גבעתיים.

אליזבט בניאל, אמנית פלסטית עוסקת ביצירותיה בעבר שלה – ילדות בבית יתומים בצלה של מלחמת העולם השנייה. דקלה, אמנית ווידיאו ומלחינה, מפיקה ויוצרת מופעם רב-תחומיים.

IMG_20180712_205407.jpg

IMG_20180712_210249

בתערוכותיה הקודמות ובזו הנוכחית חושפת בניאל את המסע האישי שעברה, מסע של איסוף פיסות מידע, דימויים טעונים המעלים אזכור לאירועי העבר, חוויות ילדות ראשוניות כשם שאירועים דרמטיים מאוחרים יותר. דקלה, הבת משתמשת בחומרי היצירה של אמה: ציורים והקלטות, ויוצרת עבודת ווידיאו ומיצב מולטי מדיה, המספרים לצופה סיפור רב-פנים; שיש בו מן הפן האישי, התחקות בעקבות עבר משפחתי משותף ומן הפן האוניברסלי, בת המתחקה אחר עברה הטעון של אמה, התחקות שיש בה מן החקר והלימוד ותוצאותיה בירור והתקרבות, וזאת בדומה לדיונו של ולטר בנימין במושג ההיסטוריה: "היכולת לשמר את תוכנם של מעשים, אירועים, תמונות וסוגיות מן העבר. האופן שבו העבר מאורגן, מיוצג ומַבְנֶה את השיח בהווה מהווה גורם מרכזי המכונן את זהות הפרט והקולקטיב".[1]

IMG_20180712_205531.jpg

הדימויים המוצגים במיצב הווידיאו חומקים ומבליחים בה בעת לעיני הצופה בדומה לזיכרון ולמהות שלו, לעתים מופשטים, פעמים מתארים דמויות ועלווה. אופן ההצבה של המיצב בין רצועות היוצרות מארג מעין מסך מקוטע תורם אף הוא לתחושה זו של שבריריות הזיכרון.

תודה לאוצרת אירית לוין על המידע.

 

IMG_20180712_205644.jpg

[1] ולטר בנימין, "תזות על מושג ההיסטוריה, מבחר כתבים, ב (תר': דוד זינגר), תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמוד 313

 

IMG_20180712_205646.jpg

Frieze will launch a new fair in Los Angeles, with the inaugural edition set to take place in February 2019

היריד ינוהל ע"י Bettina Borek, שעבדה עבור the Getty Foundation's Pacific Standard ושהינה גם המייסדת של ForYourArt, בו הוצגו מגוון מיצגים ותערוכות. ירידים קודמים כמו Paris Photo and FIAC, לא שרדו. שני ירידים קיימים בלוס אנג'לס, אך הם "מושכים" גלריות מקומיות בלבד, וקורק סוברת שהירידים של Frieze שהחלו בלונדון, 2003 ועברו גם לניו יורק ב-2012, יכולים למקסם את הפניה של שוק האמנות בעיר לאספנים וגלריות בינלאומיים.

ביריד יהיו רק 60 גלריות, וזאת בהשוואה ל-190 גלריות המשתתפות בניו יורק, והוא יפתח ב-14 בפברואר, 2019, ב-Paramount Studios, הוליווד. הודעה זו התקבלה בשבוע חשוב לעולם האמנות בלוס אנג'לס. מוזיאון האמר בעיר הצהיר שקיבל מענק של 30 מיליון דולר מהפילנטרופים Lynda and Stewart Resnick, ותרומה של 20 מיליון דולר מיו"ר של הדירקטוריון Marcy Carsey.

 

דבר אלי בפרחים, אהובי!

 

אסתר כהן, חצבים, טריפטיכון, עט כדורי על נייר, 2017
אסתר כהן
חצבים, טריפטיכון,  עט כדורי על נייר, 17X50  ס"מ כל יחידה, 2017

פלוריוגרפיה תערוכה – גלריה זוּזוּ,  גלריה להנעה חברתית,  אוצרת רותם ריטוב            17.11.2017-6.1.2018

בתערוכה פלוריוגרפיה Floriography – שפת הפרחים, באוצרותה של רותם ריטוב, מוצגים דימויי פרחים וצמחים ארץ-ישראליים. בתערוכה משתתפים עשרה אמנים ואמניות, המעניקים משמעות אישית לשפת הפרחים.

וכך כותבת ריטוב,  המונח פלוריוגרפיה Floriography – שפת הפרחים "The language of flowers", נטבע לראשונה במהלך התקופה הוויקטוריאנית במאה ה-19 כאשר השימוש בפרחים כתקשורת סמויה הפך לפופולרי ושימושי. זאת במקביל להתעניינות המוגברת בבוטניקה וגידול צמחים עקב התפתחויות מדעיות, טכנולוגיות ואדריכליות.

ביצירות מופיעים פרחים ולהם מסרים שונים גלויים וסמויים כאחד, הנהירים ליודעי חן.  מציגים לפי סדר הא"ב: אילנה בר, דפנה גזית, גלי גרינשפן, גוני חרל"פ, אסתר כהן, הדר מיץ, נטלי מנדל, אמי ספרד, עמיר רוזנברג, רותם ריטוב. העבודות הן בטכניקות ומדיה שונים – צילום, מיצב, רישום, ציור, וידיאו ועוד.

אילנה בר "עשבים חשופים", 2017. במיצב רישום פחם שלה חוזרת לנוף ילדותה. לצמחיה לצדי הדרך – קנים, קוצים, פטל ועוד, בונה "נוף חדש" עתיר קווים, פיתולים, ומקצבים. בר מציינת את הצורך העז לנוע ולבצע את פעולת הציור.

דפנה גזית בגוף עבודות צילום דאגרוטייפ [1] 2013-2016, נותנת במה לצמחים שהעין רגילה לראות בצדי הדרך ובגינות ציבוריות. בצילומיה עוקבת גזית אחר תהליך הצמיחה והקמילה של הצמח, והבחירה בטכניקת הצילום דאגרוטייפ, שיש בה מן היחידאי, שאינו ניתן לשכפול מעניקה נשגבות לעבודות.

דפנה גזית, חרצית, דאגרוטייפ, 2016
דפנה גזית, חרצית, דאגרוטייפ, 34×32 ס"מ, 2016
קרדיט צילום: דפנה גזית

גלי גרינשפן מיוצגת במבחר עבודות, 2005-2017. במיצב וידיאו ושטיח מציגה האמנית מחזור צמיחה וקמילה של  צמחי בית – הוורדים. בעבודה סיגלית שחורה, סיגלית אפורה, קרמיקה, מתייחסת גרינשפן לסיגלית, צמח, בעל מחזוריות של פריחה וצמיחה, כשכל העת גודלו וצורתו נשארים קבועים. ההשראה לעבודה, צמח סיגליות רב שנים שהיה בבית הוריה מכניסה ממדים נוספים של זיכרון ואלמנט הזמן ומה שהזמן מעולל.

גלי גרינשפן, מיצב וידיאו, שטיח ופרחים, 2017.jpg
גלי גרינשפן
Flowers, מיצב וידיאו, שטיח ומסך, קוטר 120 סמ, 2017
קרדיט צילום: פריים מתוך העבודה

גוני חרל"פ גוף עבודות "משפך", 2013-2014. עבור חרל"פ המשפך מהווה כלי עבודה משמעותי. הוא משמש כתבנית לתוכה נמזגים ודרכה מתרבים עשרות מיני משפכים. כל משפך שנוצק הינו יחידי במינו, תוצר סך התהליכים, החומרים, הצבעים והרגעים שנמזגו לתוכו. היא מעניקה להם שמות ובכך מאמצת פרקטיקה של סידור ומיון. חרל"פ גם מתייחסת לצורת המשפך שיש בה מן הסממנים הפאלי, הרחמי, האנדרוגיני, צורה ניתן למצוא אותה במערבולות, באיברי הגוף ובעולם החי והצומח.

גוני חרלפ, Funnel , מדיה מעורבת,2, 2013.jpg
גוני חרל"פ, Funnel #2,  מדיה מעורבת, 100x70x20 ס״מ, 2013. 
קרדיט צלם: יובל חי

אסתר כהן גוף עבודות 2014-2017. כהן רושמת רישום צמחים פרטני, מדוקדק בעט כדורי על מצע נייר ומפות ארץ ישראליות מקוריות מתקופות שונות. היא חוקרת מסורות, ריטואלים, נרטיבים ומטענים תרבותיים בבוטניקה בת המקום. בעבודותיה היא מנהלת דיאלוג שיש בו מן הביקורת באשר למסורות עבר מול אלה הממשיכות להתקיים גם כיום. הקשר בין הצמחים המצוירים לבין המפות מבוסס על שלוש מערכות: מיקום גיאוגרפי של צמיחת הפרחים; פולחנים ומסורות בהקשר למקום המצוין על המפה; משמעות הצמחים במסורות דתיות ועממיות בשלושת הדתות המונותיאיסטיות: יהדות, נצרות, אסלאם.

Ester Cohen_Nazareth
אסתר כהן
כתר קוצים (נצרת), עט כדורי על נייר, 65X60 ס"מ, 2016

כהן מסמנת, ממפה ומגדירה גבולות של ממש וגבולות סמליים בתהליכי הביות והמשטור של הטבע הפראי. למשל, בעבודה "טיון דביק ולבונה" כהן מחברת בין הצמח הצהבהב הצומח על אם הדרך ונוטה להשתלט בקלות על כל חלקה פנויה, לבין צמח הלבונה המקודש ביהדות. הלבונה צמחה בימי קדם באזור צפון ים המלח וחבל יריחו. מיקומו  של צמח זה באזור העליון של המפה, מרמז על חשיבותו ועל השימוש בו בפולחן קטורת הבשמים בבית המקדש. המפה שנבחרה לרישום זה היא מפה ישנה מימי המנדט הבריטי.

אמי ספרד "במיצב מדיה אימרסיבית[2] "כיבוש השממה" או "טע עץ במו ידיך", 2017, בוחנת את היחסים בין הפוליטי והאקולוגי, והאופן שבו קשרים אלו מטעינים את הנוף המקומי במשמעויות וסמליות. היער בעבודה הוא הייצוג הדיגיטלי של יער בן שמן. הצופה משוטט ביער בו נטועים עצי האורן כ"מעין פולשים" שהשתלטו על אזורי המחיה ופגעו במגוון האקולוגי ובסביבה. היער הוא גם אזכור למימוש החלום הציוני לכיבוש השממה.

הדר מיץ גוף עבודות 2014-2017. להופעתם של פרחים וצמחים בעבודותי של הדר מיץ משמעות סימבולית, הנגזרת מהמיתולוגיה המערבית והמזרחית ביחסי אדם וטבע. במיצב הווידיאו "נרקיס" מהפכת מיץ את היוצרות ובמקום העלם נרקיס שהתאהב בבבואתו הנשקפת במים, עד לסופו הידוע, היא מציגה דמות עלמה זקופה בביצת פרחי לוטוס. מיץ מתייחסת לממד הזמן בביצה, שיש בו מן האיטיות והמדיטטיביות, ומן ההזמנה של הצופה להשתהות, ומפגישה כאן מסורות מערביות בצד עקרונות בודהיסטיים.

הדר מיץ, נרקיס, מיצב וידיאו בהקרנה על לוח פרספקס, 2014
הדר מיץ, נרקיס,מיצב וידאו בהקרנה על לוח פרספקס, קוטר  120 ס"מ, 2014
קרדיט צלם: סטילס מתוך וידאו

נטלי מנדל, "פרחים מן העתיד", מיצב סאונד מודולרי,  חשמל ועלים מלאכותיים, 2017. המיצב מדמה סוכה, מקום מזמין להחבא בו אך גם מקום של מצוקה. הצלילים הבוקעים מהפרחים הם הקלטות של צלילים אורגניים שעברו עריכה דיגיטלית כדי להעמיק את תחושת הזיוף אשר היצירה מנסה להעביר, החלפת הטבע, מוציא ישן מפני חדש.

עמיר רוזנברג, "ללא כותרת", מיצב גבס, רדימייד ועץ, 2017. פרקטיקת הנבטת גלעין אבוקדו באמצעות שלושה קיסמים הנעוצים בו בעודו מונח על שפת כוס מים מהדהדת באנלוגיה לחיקוי הטבע, פרקטיקה שניתן למצוא בבתים שונים בארץ- מעין מיני ביוספרה המכילה את כל התנאים להיווצרות חיים. תשתית פשוטה זו מאגדת בתוכה את הידע הביולוגי האצור הגלעין, כשם שאת המחשבה האנושית היודעת לחלץ  ידע זה ובניית תשתית למימושו מחדש. ביציקות האבוקדו נוצרת אנומליה שכפולית, בעוד שבפעולת השכפול נוצרים העתקים זהים המחקים את פעולת השיבוט הגנטי האנושי.

רותם ריטוב "הזר של עדה לעד", דרדרים ופיגמנט, 2017. פרח הדרדר הינו אחד מהאטריבוטים של האלה עדה לעד אשר פולחנה משויך באמצעותו למקום ולזמן הכנעני/מזרח תיכוני. הדרדר שדרכו לקמול, תוך כדי שמירת זרעיו חבויים בין קוציו עד לנביטה בעונה עתידית, מסמל את תפקידה של האלה. האמביוולנטיות המצויה בו כקמל, מחולל שריפות קיץ בצד הכלת החיים בחובו, פריחה והמשכיות, קשורה לאלה עדהלעד, השומרת על האמת מפני כל עיוות נרטיבי והיסטורי, ופולחנה מאפשר נוכחות בו בזמן של נרטיבים שונים בלא שיגרעו מחלקו של האחר.

רותם ריטוב, הזר של עדהלעד, דרדרים ופיגמנט זהב, 2017.jpg
רותם ריטוב, הזר של עדהלעד, דרדרים ופיגמנט זהב, 18X18 ס"מ, 2017
קרדיט צלם: רותם ריטוב

ולסיכום, פרחים מופיעים ביצירות אמנות בעתות שונות. בציורו של סנדרו בוטיצ'לי "פרימוורה"  בגדה של "פלורה" אלת האביב- מעוטר בפרחים, ולראשה זר שזור מפרחים שניתן למצוא בטבע. בציורי טבע דומם משלהי המאה ה-16 והמאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית, הפרחים מהווים בבואה לחברה עשירה של סוחרים ויורדים בימים. הפרחים מאוגדים בזרים מרהיבים באגרטלים ומייצגים כפל משמעות – בצד פריחה, קמילה באזכור לחלופיות החיים והבלותם. וישנו כמובן פרח הנרקיס באנלוגיה לסיפור המיתולוגי לנרקיס שהתאהב בבואה שלו. ואי אפשר ללא הורד המתייחס בסימבוליקה הנוצרית לייסוריה של מריה הבתולה.

גלריה זוּזוּ היא מרחב חדש לקידום אמנות ותרבות עכשווית, באזור התעשייה עמק חפר.

תודה לתמי סואץ ורותם ריטוב, על חומרי התערוכה והדימויים

[1] דאגֵרוֹטִיפ בצרפתית: Daguerreotype הוא שמו של אחד מתהליכי הצילום המוקדמים ביותר, והראשון שהופץ באופן מסחרי. את התהליך פיתח ב-1836הצייר ומעצב התפאורות הצרפתי לואי ז'אק מנדה דאגר, כשכלול של ההליוגרפיה, שהומצאה ב-1826 על ידי ז'וזף ניספור נייפס. התהליך התבסס על טכניקה המטביעה בעזרת קרני-אור את הדימוי המצולם באופן פוזיטיבי, ישירות על פני לוח כסף ממורק שהונח בגב קמרה אובסקורה. הדאגרוטיפ היה מתהליכי הצילום הראשונים שהצליחו לרשום ולקבע בצורה טובה ויציבה את הדימוי המצולם.  ראו ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A4

[2] מערכות מציאות מדומה המאפשרות למשתמש/דימוי  'להיטמע' בתוך העולם הווירטואלי

"מַכְּתוּב" "ויורדים העירה" – שתי תערוכות בבאר שבע, העיר העתיקה *

P70720-115047.jpg
לירון לביא טורקניץ'

הדרמנו לבאר שבע. חוויה!

"מַכְּתוּב", תערוכה במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח, העיר העתיקה, באר שבע, אוצרת ד"ר שרון לאור-סירק

התערוכה מוצגת במוזיאון האסלם שמשכנו במבנה היסטורי לשימור שבו שכן בעבר מסגד עות'מאני. בחצר, תערוכת קבע המציגה ממצאים ארכיאולוגיים מוסלמיים. בחללו הפנימי של המבנה מוצגת התערוכה "מַכְּתוּב", בה מוצגים אופני השימוש בנייר בארצות האסלם. התערוכה מתמקדת בקליגרפיה הערבית המהווה חלק משמעותי מתרבות ואמנות האסלם. מוצגים ספרי קוראן, ספרים מאוירים, קמעות, תעודות נישואין מפרס (יהודית ומוסלמית) בצד יצירות עכשוויות של שישה אמנים מישראל ומחו"ל.

בין העבודות המוצגות:                                                                                                    עבודתה של אלה פוניזובסקי ברגלסון אשר נעשתה במיוחד לתערוכה ((site specific), משתלשלת מכיפת המסגד. אלה כתבה בעברית ובערבית את המשפט "אהיה אשר אהיה" המתייחס אל האל (ספר שמות, פרק ג', פסוק י"ד). בעבודה העשויה בציפורן ודיו יש מן החזרה, והיא בוחנת את השוני שבין השפה העברית לבין הערבית באופן צורני ותוכני כאחד. בנוסף, נוצר בעבודה יש מעין "רעש" שכן שתי השפות "מפריעות" אחת למשניה, בצד תחושה של אחדות בשל המארג של רצועות הנייר לכדי ישות אחת.

P70720-114628.jpg
אלה פוניזובסקי ברגלסון

 

לירון לביא טורקניץ' בעיצוב בן הזמן המשלב כתב עברי וערבי. זהו פונט משולב המאפשר לקרוא באותו משפט, בו בזמן בעברית ובערבית. מחשבה מעניינת על אקט הראיה ועל העין המתבוננת ומתרגמת.

שירין נשאט, אמנית אירנית – צלמת ואמנית וידאו החיה בניו יורק עוסקת ביצירותיה לאחר המהפכה באירן – מעבר מחברה פתוחה ונאורה לחברה מסוגרת ונוקשה. במרכז העבודות של נשאט נשים בחברה המוסלמית באירן. בתערוכה מציגה נשאט תצלום מהסדרה "נשות אללה" ובו מוצגות נשים איראניות, עטויות צ'אדור (כסות מסורתית המכסה את הראש והגוף), ונושאות נשק, ועל רגליהן עיטור קליגרפיה בפרסית משירה של המשוררת האיראנית Forough Farrokhzad. [1]

בנוסף מוצגות בתערוכה עבודות של פריד אבו שקרה, קוטלו אטאמן, קזואו אישיאי.

P70720-114443.jpg
קוטלו אטאמן

בתוך המסגד ובחצר מוצגות עבודות נפלאות המשלבות מוטיבים האופייניים לקרמיקה טורקית וארמנית כאחד.

P70720-115614
ארמן דריאן

"יורדים העירה" – תערוכת אמני/יות העיר העתיקה באר שבע, גלריה טרומפלדור אוצרת: יהל זקס; מנחה: פרופ' חיים מאור

בתערוכה תשעה אמנים ואמניות הפועלים ויוצרים בתחומי העיר העתיקה בבאר שבע כחלק מפיתוח מואץ של העיר באר שבע כמוקד תרבותי ותיירותי.

בדף התערוכה כתוב ש"המשותף למציגים הוא החיבור לעיר העתיקה והאהבה לאווירה הייחודית של המקום. חיבור המתבטא ביצירה, אותה הכינו במיוחד לרגל התערוכה, המציגה את העיר העתיקה כפי שמשתקפת מעיניהן/ם". בתערוכה יצירות של מעיין-שירה הדר, דני מכליס, דניאלה מלר, דריה דוידוב, שני וייס, דורית שרף-בוסל, קרן חורש, עמר תומא-גרוסוסר, יוליה אייזנברג. היצירות במגוון מדיומים ופורמטים מפתיעות באיכותן. [2]

 

ביצירתה של דניאלה מלר, "מכונת זמן", שמן על בד, המוצגת בתערוכה נשאלת השאלה מה העין רואה ומה עולה מהתבוננות ביצירת מקור מול התבוננות בעבודה המוצגת בצילום. מכונת תפירה על מעמד, גריד קרמי, קשתות?

לשאלה זו דניאלה מספרת ש"המכונה מסמלת את אחד מבתי העסק הוותיקים בעיר העתיקה, המעניק שירות ארצי למכונות תפירה. בציור מופיע הקטר הידוע 70414, והוא מהווה את גוף המכונה. פני המכונה הניבטים אלינו הינם למעשה גלגל המייצג את "באר אברהם",[3] וזאת במקום הגלגל המקורי של המכונה; ובמקום הסמל של "זינגר" מסתתר חלון המסגד. הגריד מתייחס למפת העיר העתיקה. האריחים הינם מחווה לבתים בעיר העתיקה. ואילו למעלה מוצגות הקשתות של מוזיאון האסלם וכן דקלים. והכל בצבעי אוקר של קיץ וירוק של חורף שכן בחורף כל האזור עוטה ירוק רענן שמצהיב מיד לאחר הגשם האחרון".[4]

20464356_10214549977209376_396646377_n
דניאלה מלר

 

  • תודה מיוחדת לאב הבית במוזיאון לתרבות האסלם

[1] צילומים של שירין נשאט הוצגו זמן רב באוסף האמנות העכשווית –

Untitled (from the series "Rapture") 1999

 

 

 

 

 

 

[2] המידע מקטלוג תערוכת "יורדים העירה" תערוכת אמני/יות העיר העתיקה באר שבע, גלריה טרומפלדור: מרכז אמנות

[3] באר אברהם ראו: https://www.facebook.com/%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96-%D7%94%D7%9E%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%90%D7%A8-%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D-200270116813395/

[4] תודה לדניאלה מלר על ההסבר

ArtBus – המרוץ למוזיאון! אוטובוס האמנות הראשון בישראל, מוזיאון פתח תקווה לאמנות

CANON.01_35_32_00.Still001

לאופן שבו אנו נחשפים לאמנות, תפקיד חשוב במיוחד: איך אנו מדגישים את חשיבות האמנות   כמפתחת את הדימיון, מעצימה ווגורמת להנאה, ואיך מעצימים את חוויית המשתמש בהגיעו אל המוזיאון, ההיכל המקודש, "מקדש המוזות"!

חזון ילדות קסום, על אי דמיוני, אי של חלומות, דמיון וכיסופים, מתממש לו במוזיאון פתח תקווה לאמנות. לרגל פתיחת חופשת הקיץ ביום רביעי 5.7.2017, הושק ה-ArtBus, אוטובוס האמנות הראשון  בישראל בעיצובו של האמן הבריטי צ'רלס אייברי (Charles Avery). האוטובוס מהווה התחלה של מסע המשלב דמיון ואמנות: נפתח באוטובוס האמנות, וממשיך במוזיאון פתח-תקוה לאמנות, בפעילות אמנותית חווייתית המיועדת להורים וילדים כאחד.

אייברי יצר אוטובוס אמנות מיוחד, אשר המעטפת שלו מהווה יצירת אמנות ניידת להסעת משפחות למוזיאון. העיצוב הייחודי של האוטובוס נובע מעבודה של אייברי, "אונומטופיאה", דגם גיאומטרי של נקודות בצבע כחול אולטרה מרין על רקע לבן העוטף ומכסה את האוטובוס כולו כמראה מנצנצת בתנועה. דגם זה מהווה המשך לרישומים ואובייקטים של אייברי, המספקים לצופה רמזים לצייד דמיוני המשוטט בעולם ייחודי – עולם של חלומות, אינטואיציה ודמיון השואבים השראה מחיי היום, בצד אלמנטים השאולים מהביוגרפיה האישית של האמן, בו שזורים התייחסויות לתולדות האמנות ולסיפורים מן המיתולוגיה.

IMG_8180

בפרויקט יוצר אייברי סיפור המשך לעבודות קודמות שלו – סיפור של נדודים בין דמיון לבין החיים הממשיים, סיפור בו הצייד מתחיל את מסעו באי הדמיוני, ממשיך אותו על אוטובוס הילדים/הורים ומסיים את המסע במוזיאון פתח תקוה לאמנות.

היוזמה לפרויקט אוטובוס אמנות החלה במטרה לייצר חוויה משפחתית וקהילתית משותפת, ולאפשר למשפחות לבלות זמן איכות, תוך כדי חשיפה לתערוכות מרתקות והנאה מפעילויות חווייתיות מגוונות. הפעילות כוללת מסלול הרפתקאות בתערוכות המוצגות במוזיאון, המצאת משחקים, יצירת דגל משפחתי וסדנאות אמנות ייחודיות. מטרה חשובה היא להנגיש את האמנות לכל אחד במרחב הציבורי ולאפשר לציבור הרחב להנות מצריכת אמנות לכל.

בעשורים האחרונים שדה האמנות השתנה לחלוטין. אם בעבר הלא רחוק דובר על "הקובייה הלבנה", אותה גלריה מסורתית ניטרלית ומבודדת הנמצאת בחלל המוזיאלי המוסכם ובה מוצגות יצירות האמנות, הרי שתפיסה זו השתנתה, ואנו מוצאים חללים אלטרנטיביים כמו אלו באזור התחנה המרכזית ומתחם תחנת הכוח רידינג, בתל אביב, אצטדיון טדי בירושלים ועוד.

IMG_8189IMG_8204

אוטובוס האמנות משרת כאמור שתי פונקציות: היותו יצירת אמנות העומדת בפני עצמה, ובה בעת יצירת חוויה הורית-ילדית משותפת במוזיאון באמצעות הרחבת המרחב הפיזי והרעיוני של גלריה כחלל תצוגה נגיש לכל. עולות כאן  שאלות באשר למהות מרחב תצוגה (יחסי פנים/חוץ), מהו אובייקט (האוטובוס כיצירת אמנות), והאופן שבו אוטובוס האמנות מתווך בין המשתתפים לבין המוזיאון ובו בזמן משנה את תפיסת הצופה בנוגע אליו.

שאלות חשובות העולות בפרויקט זה מתייחסות לסוגה המעסיקה אנשי חינוך במוזיאון באשר למהות הקשר בין צופה לבין יצירת האמנות, איך אנו רואים יצירה, איך אנו יוצרים חווית משתמש ובכלל איך מנגישים אמנות בעידן בו הכול מהיר ונגיש בלחיצת כפתור.

הפרויקט הינו ביוזמתה של דרורית גור-אריה, המנהלת והאוצרת של מוזיאון פתח-תקוה לאמנות המכירה את האמן ואת הרעיונות שלו משנים קודמות. יזם לצידה והפיק, חזי לביא. גור-אריה אמרה כי "יוזמת ה- ArtBus בניצוחו של האמן הבריטי צ'רלס אייברי מביאה אתה רוח רעננה לעיר, ולנוף האמנות בישראל. אני מאמינה כי הפעילות הייחודית שמחברת דרך מסע מופלא בין ההורים לילדים תעורר הדים ותביא קהלים חדשים למוזיאון".

על האמן – ריאיון עם צ'רלס אייבורי 7.7.2017 תל-אביב

האמן הבריטי צ'רלס אייבורי (יליד סקוטלנד, 1973), חי ופועל בלונדון. אייבורי, רשם, צייר ופסל,  יצר בשנת 2004, אי בדיוני הנקרא "the Island", ומתייחס לכך בגוף היצירה שלו  באמצעות ציורים, רישומים, פסלים וטקסטים.

01
Charles Avery
Untitled (Study for Tondus enclosure zoo, Onomatopoeia)
2016
Pencil, acrylic, gouache, watercolour, ink and collage on paper 
136 x 192 cm | 53.5 x 75.6 in

העבודה שלעיל נלקחה מאתר גלריה Grimm, אמסטרדם https://grimmgallery.com/artists/charles-avery/

במפגש בוקר מרתק, אייבורי סיפר על חיבתו לפילוסופיה ועל עניינו בפילוסופים היוונים הקדומים שקדמו לסוקרטס ואפלטון, על תיאורית הקוונטים ועל אטומים. אייבורי דיבר על ילדותו ועל כך שמקטנותו אהב לרשום. הוא סיפר על האי ועל המשמעויות שבו: האי קשור מחד לביוגרפיה האישית שלו, לאי Mull בסקוטלנד; ומאידך, על האי, כמהות פילוסופית, כטריטוריה של רעיונות, וכמייצג אותם. אייברי תיאר את אנשי אי בדיוני זה ואת הטיפולוגיה, והקוסמולוגיה של כך, את העיר הראשית Onomatopoeia ואת היער הנצחי שבו מצאה לה כמשכן חיה לא ידועה בשם the Noumenon. ניתן לקרוא פרויקט מעניין וחלוצי זה כחשיבה על מספר תמות מרכזיות בפילוסופיה של עשיית אמנות, ובאשר לעולם האידיאות; אף שלדידו, אין מדובר באוטופיה או דיסטופיה.

אייבורי סיפר על העניין שיש לו בפילוסופיה של המדע, בלייבניץ ובתיאוריה של הקוונטים, ובאופן שבו אנו מתייחסים ליקום. הוא סיפר שרצה לעשות משהו מאוד טהור ואוניברסלי, והגה את ה-Perfect forms – הנקודות המופיעות על האוטובוס, ומושתתות על דגם גיאומטרי. דגם הנקודות הינו הרחבה מעבודות הרישום והאובייקטים של האמן, ויש בהן קשר לעולם של חלומות כשם שלחיי היום יום. בזמן נסיעה נוצר מתח בין תנועה לאי-תנועה, השתקפות מעין מראה, ומעין  אזכור לגשם של יהלומים.

אייברי ייצג את סקוטלנד בביאנלה ה-52 בוונציה, 2007

ההצגה המקיפה ביותר של הפרויקט The Islanders, הוצגה ב-Parasol Unit Foundation for Contemporary Art, London, 2008 ומשם הגיעה לגלריה הסקוטית הלאומית לאמנות מודרנית, אדינבורו, ולמוזיאון Boijmans Van Beuningen, רוטרדם, 2009. תערוכות נוספות בהקשר הוצגו במרכזים ומוזיאונים בפירנצה, הנובר, פריז והאג.

תודה לצ'רלס אייברי, דרורית גור-אריה, חזי לביא

לינק לוידאו