האמן בלו סימיון פיינרו בין המייצגים את רומניה בביאנלה של ונציה

BULLU_DFUS_26.11
Belu-Simion Fainaru’s You Have Always to Start Anew, 2012, Dan Mihaltianu’s Canal Grande (Corridor), Bucharest, 1984, and Miklos Onucsan's The White Camouflage (detail), 1998-2009  Courtesy of the artists.

מספר מלים –בביאנלה של ונציה משתתפות אחת לשנתיים (ביאנלה – דו-שנתי), מדינות רבות, וביניהן גם מדינת ישראל. הביאנלה הנחשבת בין התערוכות החשובות והיוקרתיות ביותר, החלה ב-1895.

רומניה שולחת לתערוכה השנה שלושה אמנים רומנים לייצג אותה בביאנלה. אחד מהם הינו בלו סימיון פיינרו, משלנו! ולהלן:

 מדובר בשלושה אמנים שהקריירה האמנותית שלהם התעצבה בשנות ה-80 של המאה ה-20, אשר נבחרו לייצג את רומניה בביאנלה של ונציה השנה. התערוכה תהיה באוצרותו של היסטוריון האמנות והתיאורטיקן  Christian Nae – התערוכה הקבוצתית – Unfinished Conversations on the Weight of Absence – תייצג ורסיות חדשות של מיצבים משל בלו סימיון פיינרו, דן מיהלטיאנו ומיקלוש אונוקסן.

Belu-Simion Fainaru’s You Have Always to Start Anew, 2012, Dan Mihaltianu’s Canal Grande (Corridor), Bucharest, 1984, and Miklos Onucsan's The White Camouflage (detail), 1998-2009  Courtesy of the artists.

האמנים נבחרו בינואר ע"י פנל של שופטים רומנים ובינלאומיים, והתערוכה תערך ע"י ה- Cluj- and Berlin-based Galeria Plan B שמייצגת את פיינרו ואונוקסן. זו תהייה הפעם השלישית שMihai Pop מייסד Plan B, מעורב בייצוג הרשמי של המדינה שלו בביאנלה, עם הגלריסט רב ההשפעה שפעל כאוצר ב-2015.

Nae סיפר ל-Art Newspaper: "אחת מהסיבות העיקריות להצגת העבודות של שלושה אמנים אלה קשורה למקורות הבינלאומיים שלהם: אונוסקן חי ועבד ברומניה, אך הוא ממוצא הונגרי; פיינרו היגר במהלך השלטון הקומוניסטי והתיישב בבלגיה ובישראל; ומיהלטיאנו עדיין חי בין ברגן, בוקרשט וברלין. אני חושב שדינמיקה תרבותית זו מאפשרת הבנה של ההגבלות בהן עמדו אמנים אלה במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, כשם שהאופן שהם הצליחו לנהל קריירות בינלאומיות והצליחו לעצב את החשיבה שלהם".

הצגת המיצבים בפאביליון הרומני, תעשה בג'ארדיני (Giardini) ותלווה בעבודות נוספות ב"גלריה החדשה של המכון הרומני לתרבות ומחקר הומניסטי" באזור Cannaregio בוונציה.

 

Unwin, R.(2019, February 6). Re: Veteran Romanian artists to represent their country at Venice Biennale. Retrieved from https://www.theartnewspaper.com/news/romanian-pavilion-venice-biennale

 

קבוצת SHEVA בתערוכה קבוצתית: רוזה בן אריה, אדית גורן, ענת גרינברג, דליה חי אקו, אסתי דרורי חיות, איה סריג, לילי פישר גלריה ZUZU להנעה תרבותית, אוצרת: רותם ריטוב 18.01.2019 – 16.02.2019

50779142_619066738550878_5930106034721914880_n
רוזה בן אריה

בחלל המרווח של גלריה ZUZU בעמק חפר מוצגות עבודות של האמניות חברות קבוצת SHEVA. מהלך האוצרות בבחירת העבודות לתערוכה, נעשה מתוך כוונה להציג את העשייה האישית של כל אחת מחברות הקבוצה.

Anat+Greenberg
מבט לעבודותיהן של ענת גרינברג ואיה סריג

קבוצת SHEVA התגבשה בתחילת 2018 כפלטפורמה מקצועית, יוזמת ואקטיבית. מסיבות שונות, הדגש על קריירה אמנותית בקרב חברות הקבוצה בא לידי ביטוי משמעותי בחמש השנים האחרונות: בין חברות הקבוצה יש בוגרות מוסדות אמנות משנות ה- 80 (דליה חי אקו), יש שעשו את הכשרתן המקצועית ולמדו אמנות בשלב שני של החיים (ענת גרינברג, רוזה בן אריה, לילי פישר, איה סריג, אדית גורן) ויש שנבנו והתפתחו באופן עקבי ומתמשך במהלך העשורים האחרונים (אסתי דרורי חיות).

אופן ההצבה מאתגר את העין הנודדת בין  המיצבים עתירי הממדים של רוזה בן אריה המוצבים במרכז,  פולשים אל המרחב ומתכתבים עמו, אל המיצב האינטימי עשוי במדיה מעורבת של אדית גורן. ובין עבודות בתכנים ובמדיה שונים המוצגות על קירות הגלריה. העבודה עתירת הפרטים של דליה חי אקו, שיש בה מן המקסם מן העבודות קטנות הממדים על הרקע השחור דמוי האלטר (מזבח) המאיים וכנגדה במעין קו אלכסוני דמיוני, העבודה האוורירית והמרחפת בין הקיר לרצפת הגלריה מן העבר השני של איה סריג. וביניהם, ביניהן כמאמר השיר עבודות בגדלים שונים, פיגורטיביות, ופיגורטיביות למחצה, ריאליסטיות (ענת גרינברג), אקספרסיביות ולעתים רישומיות (לילי פישר), בציור ובאסמבלאז' (אסתי דרורי חיות).

התחושה שאני כצופה עמדתי בפניה היתה הדיסוננס בין הצבעוניות והקלילות לכאורה, המקבלת ומשמחת לבין המבט השני המעניק תחושה של "המאוים", ה"אלביתי" עליו כותב זיגמונד פרויד.[1]

חברות הקבוצה נפגשות באופן קבוע לדיונים אמנותיים, לשיתוף ולפידבק, להבנת והעמקת תהליכי היצירה האישיים. במהלך הזמן, התגבשו עמדות ברורות כלפי כוחה של הקבוצה בהנעת מהלכים מקצועיים במישור האישי של כל אחת מהחברות. חלקן עובדות בהקשר ומתוך קונטקסט אוטוביוגרפי – הקריאה בקפה והסרת עין הרע, חלק מהווי משפחתי אישי במיצב של דליה חי אקו, הנע בין אמונה טפלה לבין עולם הנסתר, התת מודע ופולחנים מתרבויות קמאיות, מזרח תיכוניות וגם של דרום אמריקה, ה"חמסה" הרווחת בתרבותיות המזרח התיכון תורמת אף היא נופך לכך.

Dalia+Hay+Eco+01
דליה חי אקו

עבודותיה של לילי פישר הנעות בין זיכרונות אוטוביוגרפים שיש בהם מן החזרה לילדות, אל בנות המשפחה – האם, הסבתא, הבנות והאחיות, ואל האב הדומיננטי בארגנטינה בתקופה רוויה באלימות. בין מציאות לחלום ולדמות הזאב המעלה על הדעת את השועל בעבודה המפורסמת של פול גוגן "אובדן הבתולים", (1891-1890), ואף את האגדות על אדם/זאב.

Lili+Fisher+03
לילי פישר

אמניות אחרות בקבוצה עוסקות בשפת החומר ובהקשרים אישיים. העבודות של רוזה בן אריה,

Rosa+Ben+Arye+01
רוזה בן אריה

מדענית שעבודותיה העשויות מחומרים סינתטיים הופכות בעבודת ניסוי ותהייה למעין טבע מלאכותי; צלחות פטרי עם תרביות צבעוניות, אזכורים לטבע בחלקי הסלעים, זרמי הנהרות והמפלים, גזעי עצים ועלים. המיצב האוורירי והנזיל שלה מנהל דיאלוג סמוי ומהופך עם עבודת המיצב של אדית גורן במיקס מדיה, חומר רך, ספוגי ובו מוטבעות עיניים. המרחב המגונן לכאורה הופך למרחב קלאוסטרופובי בשל מאות העיניים המשובצות, חוקרות, עוקבות, מעין "אח גדול", המעניקות למיצב ממד סוריאליסטי, באזכור של העין ב"כלב אנדלוסי" של לואיס בוניואל, אך גם נושא העין כמוטיב משמעותי בתנועה הסוריאליסטית מחד, והקשר ל"מאוים" ול"עין הרע" ("מאל די אוקיו") בעבודה של דליה חי אקו, מאידך.

Edit+Goren
אדית גורן

אסתי דרור חיות יוצרת כתגובה לאירועים אישיים, מיידים בחייה, תקופות חיים שונות ואתגרים יזיים, פסיכולוגיים ורגשיים העוסקים למעבר מעלומים לגיל הבוגר. סוגה שמעסיקה את שאר חברותיה לקבוצה. עבודותיה בציור ובאסמבלאז' עוסקות בפחד, שבר, כאב ומתכתבות עם עבודות של אמניות פמיניסטיות משנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים.

Esti+Drori+Hayut
אסתי דרור חיות

ענת גרינברג הדמות ההוגה והרוח המאחדת בגיבושה של קבוצת SHEVA, מציירת דמויות ריאליסטיות באקוורל מדולל על פי רוב, שייחודו השקיפות שלו המתקבלת על מצע הבד. הדמויות הילדיות בצד דמויות הנשים הבוגרות מעלות לרגע על הדעת תום ועליצות של תקופת הילדות, אך הקומפוזיציות המקוטעות בצד היעדר הפנים, החידתיות בחלק מהן ואווירת הניכור מזכירים את "המאוים" בו עסקנו קודם לכן. בצד אלה יש עבודות נינוחות בהן יש דגש הנע בין ריאליה לאקספרסיביות בכפות ידיים צעירות ובוטחות, כאלה שיש בהן רוגע והשלמה עם הזקנה.

Anat+Greenberg+02.jpg
ענת גרינברג

עבודותיה המונומנטליות של איה סריג מצויות על גבול ההפשטה, אף שנוכחים בהן אזכורים לשפה, סימן, כתב יד. בעבודות מצוי הפער בין הכתמיות המתאווה לספר סיפור לבין הלבן שלעתים הינו לבן טהור ולעתים כמו בעבודה "עוגן" מלווה בקווים דקיקים בצד כתמי צבע שחור במעין אזכור לכתב יד קדום. עבודה עתירת ממדים זו מנהלת דיאלוג עם הקיר ורצפת הגלריה. מחוות היד וה-Plein d'air בעבודה זו הינה אנטי תזה לעבודה מרובת הפרטים של דליה חי אקו, בעוד שהאווריריות והבוהק הלבן והמסמא לעתים, מאפשרים הקשר לבד הנשאר חשוף, כחלק מהעבודה בצוריה של ענת גרינברג.

Aya+Sarig
איה סריג

על הקבוצה

המיוחד והמשותף לחברות הקבוצה הוא האתגר העומד בפני אמניות שחצו את שנות ה-50 של חייהן. כלומר, הכניסה לעולם האמנות, במיוחד לאלו שלא קיימו קריירת אמנות רציפה / מגיל צעיר / ללא הפסקות מקצועיות או משפחתיות. התערוכה שואפת לעורר דיון ביקורתי על גישות גִּילָנוּת (אייג'יזם) מקובעות, שיש בהן אפליה ודעה קדומה על חשבון ערך ואיכות.

באשר ל"גִּילָנוּת" אנו מוצאים כיום בעולם האמנות (הבינלאומי!) ניסיונות לצאת מגישות מקבעות, שיש בהן מן ההחמצה. דוגמא בולטת קשורה לפרס טרנר (Turner) הבריטי היוקרתי שהסיר לאחרונה את מגבלת הגיל. מטרת קבוצת "SHEVA" היא לצאת מפסיביות, לקחת אחריות מקצועית על עתיד ולחזק את העשייה האישית דרך השותפות בקבוצה, ובכך, לפרוץ ולתת תנופה למהלכים המקצועיים של כל אחת מהן.[2]

[1] זיגמונד פרויד, האלביתי, הקדמה, יצחק בנימיני, תל אביב, רסלינג, עמ' 8-7   במסה זו שהתפרסמה לראשונה ב-1919, פרויד מתחקה אחר תחושה המופיעה במילה הגרמני. unheimlich השפה הגרמנית מיטיבה לבטא תחושה זו של הזרות השורה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת ואי–הנוחות במפגש עם הביתי שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה.

[2] תודה: קטלוג קבוצת SHEVA, באוצרותה של רותם ריטוב, גלריה  זוזו, ולחברות הקבוצה על השיח עמן.

"לגעת בפצע", מרב שין בן אלון וג'נין גרבר, פרויקט מתמשך ZUSAMMEN. PROJECT, אוצרת: כרמית בלומנזון, גלריה מנשר לאמנות, תל אביב פתיחה: 3/1/19 נעילה: 2/2/19

zusammen.project_minshar gallery ex view 3_ foto credit_avi chai

zusammen.project_minshar gallery ex view 3_ foto credit_Avi Chai

שעות הפתיחה בתערוכה: א'-ה': 19:00-11:00,  ששי: בתאום מראש,  שבת: 14:00-11:00

בגלריה מנשר לאמנות בתל אביב מוצג פרויקט מתמשך, פרויקט "צוזמן" שהינו שיתוף פעולה מתמשך בין האמניות מרב שין בן אלון מתל-אביב וג'נין גרבר מלובק גרמניה, המארחות זו את זו בערים בהן הן חיות ועובדות.

בחלקו הראשון של הפרויקט (יוני 2018), הוזמנו האמניות לעבוד בחלל גלריה K70 בלובק, שם יצרו את התערוכה: ZUSAMMEN//TOGETHER. חלקו השני של הפרויקט מוצג בגלריה מנשר לאמנות בתל-אביב. בתערוכה בתל-אביב מוצג מיצב חדש ששתי האמניות יצרו לחלל גלריית מנשר בהמשך לתהליך העבודה בגרמניה. המיצב כולל רישומים גדולים על קנבס (בן-אלון) ואובייקטים גדולי ממדים מנייר (גרבר).

zusammen.project_minshar gallery ex view 4_ foto credit_avi chai
zusammen.project_minshar gallery ex view 4_ foto credit_Avi Chai

מרב מספרת שלפני מספר שנים קיבלה הזמנה לנסוע לרזידנסי בלטביה, נסיעה טעונה ורבת משמעות. בשהות זו התוודעה מרב לג'נין אמנית ממזרח גרמניה ונוצר ביניהן קשר חברי ומקצועי כאחד. השתיים למדו ששתיהן עובדות עם נייר, אף שכל אחת באופן ייחודי לה. אחד הדברים המשמעותיים ביותר שקרו שם, היה מסע אל העיירה הקטנה אל המקום עליו שמעה בבית הוריה, אל היערות והשלג, ורגשות מעורבים של געגוע בצד רגשות אשמה עליהם גדלה.

"לא היתה לי כתובת, לכן סתם נעמדתי ליד בית כלשהו שמספרו היה 10 וביקשתי מג'נין שתצלם אותי. מהצילומים שהיא צלמה, עשיתי סדרת רישומים ששנה לאחר מכן הצגתי בגרמניה.

Merav Shinn Ben Alon_minshar gallery ex view 2_ foto credit_Avi Chai.jpg
Merav Shinn Ben Alon_minshar gallery ex view 2_ foto credit_Avi Chai

הפגישה בגרמניה היתה ההתחלה של הפרויקט שבהמשך קראנו לו 'צוזמן', ביחד. לאורך כל הדרך לא ניהלנו דיון מילולי על משמעות המושג 'דור שלישי'. זה פשוט היה שם. אמנית גרמניה ואמנית ישראלית המנהלות באמצעות האמנות, דיון מקביל, סמוי, חמקמק וכואב. כל אחת מאתנו מביאה אתה מטען אישי הקשור לאותו מושג, מה שהופך את שתינו לסוג של מראה זו לזו שבה כל אחת רואה את בבואתה".

בהדרגה הבנו שתהליך העבודה הוא תהליך מתמשך. שהמרחק הגיאוגרפי והמנטלי דורשים זמן ושכל מפגש הוא הבסיס למפגש הבא. התערוכה הנוכחית המוצגת בגלריה מנשר בתל-אביב, מבוססת על חומרי העבודה שנוצרו במהלך רזידנסי של שבועיים שעשינו בגלריה K70 בלובק גרמניה לפני חצי שנה".

janine gerber_body memories installation detail_2018_foto credit janine gerber
Janine Gerber_Body Memories installation detail_2018_foto credit Janine Gerber

כאמור, הפרויקט "צוזמן" שפירושו: "ביחד", מעלה ומציף תמות מרכזיות העומדות כיום בפני בני ובנות ה"דור השלישי". מחד, הרצון להמשיך הלאה מבלי לנהל דיאלוג מורכב עם העבר; ומאידך,  הרצון לחקור, ללמוד ולהבין. הפעולה האמנותית ברישום, וידאו ומיצב, ובהיבטים עכשוויים של מגדר, היא הזירה בה הן בוחרות לכונן דיאלוג המאפשר לגעת בפצע, גם אם הדבר כרוך בכאב. סוגה משמעותית נוספת קשורה למושג "זיכרון" – זיכרון אישי בצד זיכרון  קולקטיבי ולכך שכל עיסוק בעבר הטעון כל כך מערב "שזירה" של הפרטי בקולקטיבי, ובתערוכה שלפנינו הצרנה של כך.

בבני דור שלישי החלו לעסוק בעשורים האחרונים. בתיה ברוטין כתבה על כך שמחקרים מאמצע שנות השמנים ואילך הראו את השפעת השואה על האמנות החזותית, ובעיקר על אמנים אשר חוו בעצמם את ייסורי השואה. עתה, יותר מששים שנה אחריה, אפשר לראות בבירור כשהשואה ממשיכה להשפיע גם על יצירות של אמנים מה"דור השני" וה"דור השלישי". [1]

בשיחה עמה סיפרה מרב שהאובססיה לנושא השואה התחילה עם מות אביה. "העבר שחשבתי שהיה העבר שלי, נמחק. באותה תקופה נתקלתי במושג 'סזורה' של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון. ביון מדבר על קטיעה שיש אחריה המשך במקום אחר. אצלנו לא היו ניצולים ובני ונכדי ניצולים, ולכן לא חשבתי על עצמי כ'דור שלישי'.

מי שעלה לפני, מלחמת העולם השנייה, נשאר בחיים, ומי שלא, מת. ההבנה שאני 'דור שלישי', התקשרה להבנה שהקשר בין העבר להווה הוא הנתק בניהם".

janine gerber_body memories installation_2018_foto credit janine gerber
Janine Gerber_Body Memories installation_2018_foto credit Janine Gerber

על תהליך העבודה והעבודות בתערוכה – האמניות עובדות עם נייר- כל אחת באופן שונה, מטעינות את הנייר במטען אישי ומיוחד- כל אחת בפני עצמה. קווי הרישום של מרב רגישים ועדינים. קווי החיתוך של ג'נין מהירים וחד משמעיים. מרב עובדת בפורמט קטן אותו היא מגדילה בחופשיות בהתאם לתחושתה את החלל אליו היא מתכווננת. ג'נין עובדת בפורמט ענק, אתו היא מנהלת יחסים פרפורמטיביים. מרב מתבוננת בג'נין ומתעדת את תנועותיה בצילומי סטופ-מושן במהלך העבודה המשותפת בחלל הגלריה K70 בלובק (יוני 2018), שם הוצג חלקו הראשון של הפרויקט. ג'נין מתרכזת בשקט מדיטטיבי בנייר ולפתע, בהבזק מהיר מתפרצת ידה האוחזת בלהב הסכין החודר אל הנייר ופוער בו סדק חד. מרב חורגת מהרישומים מלאי התנועה המאפיינים אותה ומשאילה מג'נין את הנייר כחומר, כתוכן, ומביאה אותו לעולם שלה. בשונה מהמונומנטליות של הנייר של ג'נין, מרב מדפיסה את צילומי האייפון במדפסת ביתית בגודל A4 ובמקביל, בסכין חיתוך, על שולחן העבודה, חוצבת את דמותה של ג'נין מהצילומים. את הניירות הגזורים היא מניחה אחד על גבי השני ויוצרת שכבות של תהליך בחפיפה משתנה כך שנוצרים בכל פעם אובייקטים רישומיים ובהם פעורים חללים. אצל שתיהן הדימוי הוא תוצר של מהלך פרפורמטיבי, עקבות של פעולה. מרב מפרקת ומרכיבה את הדמות של ג'נין בדומה לחציבה ארכיאולוגית של שכבות בקיר. ג'נין צוללת אל הריק ומגלה את האָין.[2]

zusammen.project_minshar gallery ex view 5_ foto credit_avi chai
zusammen.project_minshar gallery ex view 5_ foto credit_Avi Chai

הפרויקט, שתחילתו ב-2015 הוא פרויקט מתמשך שיוצג במקומות שונים בעולם. כל פעימה מהווה חוליה חדשה בתהליך. במקביל לתערוכה, האמניות מנהלות חשבון אינסטגרם בשם @ZUSAMMEN.PROJECT בו הן משתפות עבודות מתוך התהליך.

התערוכה הופקה בתמיכת "המפעל לפרויקטים מיוחדים באמנויות", עיריית תלאביב-יפו – המחלקה לאמנויות וקרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות, ובתמיכת Schleswig-Holstein. Ministerium für Bildung, Wissenschaft und Kultur גרמניה.

[1] בתיה ברוטין, הירושה: הגלוי והסמוי ביצירותיהם של אמנים ישראלים, "דור שני" לשואה, עמ' 187-165 בתוך רונית פישר, ממרחבי הזיכרון יצירות בני הדור השני והשלישי של ניצולי השואה, המכללה האקדמית עמק יזרעאל, בית לוחמי הגטאות, 2008.

[2] תודות לאוצרת התערוכה כרמית בלומנזון על הטקסט האוצרותי.                                               תודה לאמנית מרב שין בן אלון על השיחה עמה.

חגית שחל, "אַי פִיל פְּרִיטִי", תערוכה, גלריה מקום לאמנות, שביל המרץ 6, קריית המלאכה 25.10.2018-17.11.2018

01-impaled_ red_02 copy.jpg

אישה=חפץ? נשים על מוט במועדני חשפנות, נשים כגוף, רגל, ישבן, נעלי עקב, מוט, עירום!  נשים ללא פנים, חסרות זהות, מחופצנות.

בסדרת העבודות החדשה של האמנית חגית שחל "אַי פִיל פְּרִיטִי" בגלריה מקום לאמנות מוצגות נשים, חשופות למבט הצופה המתבונן וללא יכולת התבוננות שכן הן חסרות פנים.

אנרי דה טולוז לוטרק "עשה" ביצירותיו משלהי המאה ה-19 אידיאליזציה לחיי הלילה, הברים, מועדוני ריקודים, רקדניות/פרוצות.[1] ואילו אמנים מהתנועה הפרה רפאליטית שפעלו בתקופה הוויקטוריאנית באנגליה הציגו לעתים ביצירותיהם את משמעות ותוצאותיו המרות של העיסוק בזנות.[2]

ביקור באזור קריית המלאכה בדרום העיר תל אביב מתעתע – ביום, בתי עסק ובתי חרושת קטנים, סדנאות אמנים, גלריות, ואילו לעת לילה המקום משנה את פניו. עוסקות ועוסקים בזנות, בצד המסרסרים והקליינטורה, מקום אפל וטעון יצרים.

בכניסה לחלל התערוכה עבודות קטנות בצבעי אדום ,לבן ושחור. עבודות שמפאת גודלן דורשות מאתנו הצופים להתקרב אף יותר על מנת להתבונן בהן. באופן זה אנו הצופים הופכים למשתתפים פעילים באקט המציצנות.

10-impaled_ red_11 copy.jpg

הטכניקה בה משתמשת שחל בתערוכה זו היא טכניקה של חיתוך והדפס לינולאום. ניר הרמט אוצר התערוכה כותב: "טכניקת גילוף זו הובילה אותה לתוצאה דיכוטומית, כזו שאין בה אזורים אפורים והיא נדמית ליצירת חותמות. הבוטות האלימה של צבעי הסדרה, בשחור ולבן ואדום עז, יוצרת דימויים ישירים הנראים כתמרור או כשלט בהפגנה. המדיה עצמה, הכוללת שימוש בסכינים חדות, חריטה ופציעה של לוח הלינוליאום, מחלחלת לתוכנן של העבודות". ניתן לומר שבשימוש בטכניקה זו יש מקבילה לפציעה הפיזית והמנטלית שחוות נשים במעגל הזנות והניצול.

בסדרה זו יש "שבלונה" של אישה, אין כאמור אישה ממשית. הדמות על העמוד הינה אחת מני רבות חסרות זהות ולעתים קרובות נטולות רצון וכוח משל עצמן. בתהליך העבודה שחל מעתיקה את קווי המתאר של רקדניות העמוד, פוצעת בסכין, מפרקת, שוברת את גופן, ובה בעת מבקשת לפרק את מבט הצופה המחפצן ולהשיב לדמויות חסרות הזהות את כוחן.

סדרת העבודות בתערוכה החלה בחיפושים ברשת, שיטוטים שהניבו סרטונים של רקדניות עמוד ואתרים של מועדוני חשפנות, בזמן שעבדה על הסדרה "מה את רוצה" שהוצגה בתערוכה Double Trouble, באוצרותה של רותם ריטוב, גלריה אפרט-ארט. בתערוכה זו שעסקה בסטריאוטיפים – מנעד של רגשות שבין עונג לכאב, יחסי שליטה, הופיעה הכתובת "מה את רוצה" שזורה בעבודות, לעתים בשלמות ולעתים במקוטע.

שחל מספרת בטקסט לתערוכה" אי פיל פריטי" שהמראה אליו נחשפה בשיטוטיה ברשת היה קשה וברוטלי, "ידעתי בוודאות שאחזור לעסוק בנושא זה".

הבאנרים בתערוכה המתייחסים לכינויים/שמות בדויים של נשים בתעשיית הזנות – רוקסי, דסטיני אופל, לקסוס, לולה ועוד, מעניקים נופך של פתיינות בצד יוקרה מדומה ויש בהם מעין מקבילה לטקסט של האמן שרדר המופיע על קיר מחוץ לגלריה.

22-impaled_red_names_4 copy.jpg

הצילו! הטקסט של שרדר, אמן (אמנית?) שזהותו אנונימית מופיע על הקיר החיצוני של "מקום לאמנות". שלשה סוגי טקסטים: טקסטים המצוטטים מעמוד הפייסבוק When He Pays Me של טלי קורל – המציג עדויות של נשים בזנות. טקסטים מפורום צרכני זנות, וטקסטים אינפורמטיביים של ארגונים למען נשים במעגל הזנות.

הטקסט של שרדר שהינו קריא עובד במעין תמונת מראה הפוכה לטקסט של שחל – שהינו חלול ומפוברק.14-impaled_ red_15 copy.jpg

 

[1] וישנה כמובן היצירה המפורסמת של אדוארד מנה, אולימפיה, 1863.

[2] יצירתו של דנטה גבריאל רוזטי, "נמצאה", 1869 לדוגמה

זהבה אדלסבורג, הסופר והעלמה, תערוכה גלריה B.Y/5 אגודת אמני הקרמיקה, אוצר: ניר הרמט, 6.9.2018-6.10.2018

20180903_143428.jpg

בחלל התערוכה של זהבה אדלסבורג, "הסופר והעלמה", שברים של חן ויופי, מקבילות, קטבים וניגודים – אמת ובדיה, ציור בצד אובייקטים פיסוליים, ציטוט/ניכוס, סדר/כאוס, הרס ובנייה מחדש. המבט משתהה על העבודות כשואל רגע, מה זה? שרידים ארכיאולוגיים, מעבדת רסטורציה? מחווה?

ניר הרמט האוצר כותב: "הסופר והעלמה, שתי דמויות בדויות ופנימיות מוליכות את תערוכת היחיד של זהבה אדלסבורג. הדמויות מחזיקות בשני קטבים המתערבלים יחד לכדי ידע חדש וחוויה מצטברת.. ההליכה בתערוכה מדמה נתיב לא ליניארי המזמין למן טקס התבוננות לא רק באובייקטים ובציורים, אלא גם במה שמעבר להם, ברווחים שבין הדברים".

בעבודות במדיה שונות בתפר שבין אמנות לאומנות (אם בכלל ניתן לעשות כיום הבחנה מעין זו!), ציורים, כדים/פסלים ואובייקטים בממדים קטנים, מחרוזות המשובצות בפיסות קרמיקה ועבודות קרמיות משולבות בציור וברישום ובחומרים נוספים כעץ. כל אלה בצד שבירה, הרס והרכבה מחדש מאפיינים חלק ניכר מהעבודות המוצגות בתערוכה, באופן המעורר את השאלה האם החומר זוכר את שהיה בעת שנוצקו חיים חדשים אליו?

20180903_143732.jpg

בציורים מונוכרומטיות מעודנת עם נגיעות של צהוב, ורוד וצבעים נוספים. ציור המתכתב עם יצירות אמנות מתקופות שונות – ימי הביניים, רנסנס ועוד, דמויות המצוטטות מציורי העבר בתנוחות ובג'סטות של היד המורה ומחוות הפנים, ואף ציטוט של אדלסבורג את עצמה בהכנסה של צילומי יצירות קודמות. כל אלה מאתגרים את העין ומקורות הידע: באיזו יצירה מדובר? עם מי מתכתבת האמנית? הכד כמיכל הצופן בחובו סוד, מעלה על הדעת כדים קנופיים. השולחן העשוי שכבות שיש בהן מן הגלוי והנסתר במעין ארכיאולוגיה של עבודות עבר, עשוי גם להיות מעין שולחן/מזבח ואפשר אזכור לשולחן במעבדת רסטורציה (רפאות).

20180903_143504.jpg

ציטוט, ניכוס ומה שביניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. מיכאלאנג'לו "האלוהי" "שאל" מוטיבים, תנוחות ועוד מהרומאים הקדמונים. רפאל "שאל" מכל הבא ליד. ובמודרניזם, ציטוט זו פרקטיקה שכיחה בה האמן/ת מוציא מהקשרה את יצירת המקור ובדרך זו נוצרת יצירה אחרת, חדשה.[1]

שם התערוכה "הסופר והעלמה" אף הוא מתכתב; דמויות הסופר והעלמה בדיוניות אמנם, ועם זאת מאתגרות את המחשבה על יצירות ספרותיות ומחזאות גרמניות ונורווגיות.

ולבסוף, הרהורים ומחשבות של האמנית: הסופר/האמן הבורא, מיתוסים קדמונים של הולדת האדם בחומר, פיגמליון והבריאה בכללותה. התייחסות לכך ניתן למצוא ברישום על גבי כד  המתאר סופר רושם, פרט השאול  מדף מאויר מכתב יד מימי הביניים.[1]  ובאשר לעלמה היא גם בת דמותה של "השכינה" וגם מריה העולה השמימה, ובו בזמן חלק משלושת עלמות החן (הגרציות). וכדברי האוצר הרמט "הסופר והעלמה כמעין אלטר אגואים".

תודה לזהבה על החומרים

 

[1] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

40763827_1761870333923990_4479065159268040704_n

Registrum_gregorii,_san_gregorio_magno_ispirato_dalla_colomba,_983_miniatura,_treviri_stadtbiblithek,_19,8x27_cm.jpg
The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו.

20180903_143527.jpg

 

 

 

 

 

[1] Jean Lipman, Art About Art, New York: E.P Dutton in Assoc. with Whitney Museum of American Art, c.1978.

[2] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

"נולדתי לתחרה", אליזבט בניאל ודקלה בניאל, תערוכה, אוצר דורון פולק גלריית מכון המים, הגלריה העירונית ע"ש ויסמן, רחוב השומר 7 , גבעתיים פתיחה 12.7.2018

IMG_20180712_205418.jpg

אליזבט בניאל ודקלה בניאל, אם ובת, מציגות תערוכה משותפת "נולדתי לתחרה" במכון המים, הגלריה העירונית ע"ש ויסמן, גבעתיים.

אליזבט בניאל, אמנית פלסטית עוסקת ביצירותיה בעבר שלה – ילדות בבית יתומים בצלה של מלחמת העולם השנייה. דקלה, אמנית ווידיאו ומלחינה, מפיקה ויוצרת מופעם רב-תחומיים.

IMG_20180712_205407.jpg

IMG_20180712_210249

בתערוכותיה הקודמות ובזו הנוכחית חושפת בניאל את המסע האישי שעברה, מסע של איסוף פיסות מידע, דימויים טעונים המעלים אזכור לאירועי העבר, חוויות ילדות ראשוניות כשם שאירועים דרמטיים מאוחרים יותר. דקלה, הבת משתמשת בחומרי היצירה של אמה: ציורים והקלטות, ויוצרת עבודת ווידיאו ומיצב מולטי מדיה, המספרים לצופה סיפור רב-פנים; שיש בו מן הפן האישי, התחקות בעקבות עבר משפחתי משותף ומן הפן האוניברסלי, בת המתחקה אחר עברה הטעון של אמה, התחקות שיש בה מן החקר והלימוד ותוצאותיה בירור והתקרבות, וזאת בדומה לדיונו של ולטר בנימין במושג ההיסטוריה: "היכולת לשמר את תוכנם של מעשים, אירועים, תמונות וסוגיות מן העבר. האופן שבו העבר מאורגן, מיוצג ומַבְנֶה את השיח בהווה מהווה גורם מרכזי המכונן את זהות הפרט והקולקטיב".[1]

IMG_20180712_205531.jpg

הדימויים המוצגים במיצב הווידיאו חומקים ומבליחים בה בעת לעיני הצופה בדומה לזיכרון ולמהות שלו, לעתים מופשטים, פעמים מתארים דמויות ועלווה. אופן ההצבה של המיצב בין רצועות היוצרות מארג מעין מסך מקוטע תורם אף הוא לתחושה זו של שבריריות הזיכרון.

תודה לאוצרת אירית לוין על המידע.

 

IMG_20180712_205644.jpg

[1] ולטר בנימין, "תזות על מושג ההיסטוריה, מבחר כתבים, ב (תר': דוד זינגר), תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמוד 313

 

IMG_20180712_205646.jpg

Frieze will launch a new fair in Los Angeles, with the inaugural edition set to take place in February 2019

היריד ינוהל ע"י Bettina Borek, שעבדה עבור the Getty Foundation's Pacific Standard ושהינה גם המייסדת של ForYourArt, בו הוצגו מגוון מיצגים ותערוכות. ירידים קודמים כמו Paris Photo and FIAC, לא שרדו. שני ירידים קיימים בלוס אנג'לס, אך הם "מושכים" גלריות מקומיות בלבד, וקורק סוברת שהירידים של Frieze שהחלו בלונדון, 2003 ועברו גם לניו יורק ב-2012, יכולים למקסם את הפניה של שוק האמנות בעיר לאספנים וגלריות בינלאומיים.

ביריד יהיו רק 60 גלריות, וזאת בהשוואה ל-190 גלריות המשתתפות בניו יורק, והוא יפתח ב-14 בפברואר, 2019, ב-Paramount Studios, הוליווד. הודעה זו התקבלה בשבוע חשוב לעולם האמנות בלוס אנג'לס. מוזיאון האמר בעיר הצהיר שקיבל מענק של 30 מיליון דולר מהפילנטרופים Lynda and Stewart Resnick, ותרומה של 20 מיליון דולר מיו"ר של הדירקטוריון Marcy Carsey.