דבר אלי בפרחים, אהובי!

 

אסתר כהן, חצבים, טריפטיכון, עט כדורי על נייר, 2017
אסתר כהן
חצבים, טריפטיכון,  עט כדורי על נייר, 17X50  ס"מ כל יחידה, 2017

פלוריוגרפיה תערוכה – גלריה זוּזוּ,  גלריה להנעה חברתית,  אוצרת רותם ריטוב            17.11.2017-6.1.2018

בתערוכה פלוריוגרפיה Floriography – שפת הפרחים, באוצרותה של רותם ריטוב, מוצגים דימויי פרחים וצמחים ארץ-ישראליים. בתערוכה משתתפים עשרה אמנים ואמניות, המעניקים משמעות אישית לשפת הפרחים.

וכך כותבת ריטוב,  המונח פלוריוגרפיה Floriography – שפת הפרחים "The language of flowers", נטבע לראשונה במהלך התקופה הוויקטוריאנית במאה ה-19 כאשר השימוש בפרחים כתקשורת סמויה הפך לפופולרי ושימושי. זאת במקביל להתעניינות המוגברת בבוטניקה וגידול צמחים עקב התפתחויות מדעיות, טכנולוגיות ואדריכליות.

ביצירות מופיעים פרחים ולהם מסרים שונים גלויים וסמויים כאחד, הנהירים ליודעי חן.  מציגים לפי סדר הא"ב: אילנה בר, דפנה גזית, גלי גרינשפן, גוני חרל"פ, אסתר כהן, הדר מיץ, נטלי מנדל, אמי ספרד, עמיר רוזנברג, רותם ריטוב. העבודות הן בטכניקות ומדיה שונים – צילום, מיצב, רישום, ציור, וידיאו ועוד.

אילנה בר "עשבים חשופים", 2017. במיצב רישום פחם שלה חוזרת לנוף ילדותה. לצמחיה לצדי הדרך – קנים, קוצים, פטל ועוד, בונה "נוף חדש" עתיר קווים, פיתולים, ומקצבים. בר מציינת את הצורך העז לנוע ולבצע את פעולת הציור.

דפנה גזית בגוף עבודות צילום דאגרוטייפ [1] 2013-2016, נותנת במה לצמחים שהעין רגילה לראות בצדי הדרך ובגינות ציבוריות. בצילומיה עוקבת גזית אחר תהליך הצמיחה והקמילה של הצמח, והבחירה בטכניקת הצילום דאגרוטייפ, שיש בה מן היחידאי, שאינו ניתן לשכפול מעניקה נשגבות לעבודות.

דפנה גזית, חרצית, דאגרוטייפ, 2016
דפנה גזית, חרצית, דאגרוטייפ, 34×32 ס"מ, 2016
קרדיט צילום: דפנה גזית

גלי גרינשפן מיוצגת במבחר עבודות, 2005-2017. במיצב וידיאו ושטיח מציגה האמנית מחזור צמיחה וקמילה של  צמחי בית – הוורדים. בעבודה סיגלית שחורה, סיגלית אפורה, קרמיקה, מתייחסת גרינשפן לסיגלית, צמח, בעל מחזוריות של פריחה וצמיחה, כשכל העת גודלו וצורתו נשארים קבועים. ההשראה לעבודה, צמח סיגליות רב שנים שהיה בבית הוריה מכניסה ממדים נוספים של זיכרון ואלמנט הזמן ומה שהזמן מעולל.

גלי גרינשפן, מיצב וידיאו, שטיח ופרחים, 2017.jpg
גלי גרינשפן
Flowers, מיצב וידיאו, שטיח ומסך, קוטר 120 סמ, 2017
קרדיט צילום: פריים מתוך העבודה

גוני חרל"פ גוף עבודות "משפך", 2013-2014. עבור חרל"פ המשפך מהווה כלי עבודה משמעותי. הוא משמש כתבנית לתוכה נמזגים ודרכה מתרבים עשרות מיני משפכים. כל משפך שנוצק הינו יחידי במינו, תוצר סך התהליכים, החומרים, הצבעים והרגעים שנמזגו לתוכו. היא מעניקה להם שמות ובכך מאמצת פרקטיקה של סידור ומיון. חרל"פ גם מתייחסת לצורת המשפך שיש בה מן הסממנים הפאלי, הרחמי, האנדרוגיני, צורה ניתן למצוא אותה במערבולות, באיברי הגוף ובעולם החי והצומח.

גוני חרלפ, Funnel , מדיה מעורבת,2, 2013.jpg
גוני חרל"פ, Funnel #2,  מדיה מעורבת, 100x70x20 ס״מ, 2013. 
קרדיט צלם: יובל חי

אסתר כהן גוף עבודות 2014-2017. כהן רושמת רישום צמחים פרטני, מדוקדק בעט כדורי על מצע נייר ומפות ארץ ישראליות מקוריות מתקופות שונות. היא חוקרת מסורות, ריטואלים, נרטיבים ומטענים תרבותיים בבוטניקה בת המקום. בעבודותיה היא מנהלת דיאלוג שיש בו מן הביקורת באשר למסורות עבר מול אלה הממשיכות להתקיים גם כיום. הקשר בין הצמחים המצוירים לבין המפות מבוסס על שלוש מערכות: מיקום גיאוגרפי של צמיחת הפרחים; פולחנים ומסורות בהקשר למקום המצוין על המפה; משמעות הצמחים במסורות דתיות ועממיות בשלושת הדתות המונותיאיסטיות: יהדות, נצרות, אסלאם.

Ester Cohen_Nazareth
אסתר כהן
כתר קוצים (נצרת), עט כדורי על נייר, 65X60 ס"מ, 2016

כהן מסמנת, ממפה ומגדירה גבולות של ממש וגבולות סמליים בתהליכי הביות והמשטור של הטבע הפראי. למשל, בעבודה "טיון דביק ולבונה" כהן מחברת בין הצמח הצהבהב הצומח על אם הדרך ונוטה להשתלט בקלות על כל חלקה פנויה, לבין צמח הלבונה המקודש ביהדות. הלבונה צמחה בימי קדם באזור צפון ים המלח וחבל יריחו. מיקומו  של צמח זה באזור העליון של המפה, מרמז על חשיבותו ועל השימוש בו בפולחן קטורת הבשמים בבית המקדש. המפה שנבחרה לרישום זה היא מפה ישנה מימי המנדט הבריטי.

אמי ספרד "במיצב מדיה אימרסיבית[2] "כיבוש השממה" או "טע עץ במו ידיך", 2017, בוחנת את היחסים בין הפוליטי והאקולוגי, והאופן שבו קשרים אלו מטעינים את הנוף המקומי במשמעויות וסמליות. היער בעבודה הוא הייצוג הדיגיטלי של יער בן שמן. הצופה משוטט ביער בו נטועים עצי האורן כ"מעין פולשים" שהשתלטו על אזורי המחיה ופגעו במגוון האקולוגי ובסביבה. היער הוא גם אזכור למימוש החלום הציוני לכיבוש השממה.

הדר מיץ גוף עבודות 2014-2017. להופעתם של פרחים וצמחים בעבודותי של הדר מיץ משמעות סימבולית, הנגזרת מהמיתולוגיה המערבית והמזרחית ביחסי אדם וטבע. במיצב הווידיאו "נרקיס" מהפכת מיץ את היוצרות ובמקום העלם נרקיס שהתאהב בבבואתו הנשקפת במים, עד לסופו הידוע, היא מציגה דמות עלמה זקופה בביצת פרחי לוטוס. מיץ מתייחסת לממד הזמן בביצה, שיש בו מן האיטיות והמדיטטיביות, ומן ההזמנה של הצופה להשתהות, ומפגישה כאן מסורות מערביות בצד עקרונות בודהיסטיים.

הדר מיץ, נרקיס, מיצב וידיאו בהקרנה על לוח פרספקס, 2014
הדר מיץ, נרקיס,מיצב וידאו בהקרנה על לוח פרספקס, קוטר  120 ס"מ, 2014
קרדיט צלם: סטילס מתוך וידאו

נטלי מנדל, "פרחים מן העתיד", מיצב סאונד מודולרי,  חשמל ועלים מלאכותיים, 2017. המיצב מדמה סוכה, מקום מזמין להחבא בו אך גם מקום של מצוקה. הצלילים הבוקעים מהפרחים הם הקלטות של צלילים אורגניים שעברו עריכה דיגיטלית כדי להעמיק את תחושת הזיוף אשר היצירה מנסה להעביר, החלפת הטבע, מוציא ישן מפני חדש.

עמיר רוזנברג, "ללא כותרת", מיצב גבס, רדימייד ועץ, 2017. פרקטיקת הנבטת גלעין אבוקדו באמצעות שלושה קיסמים הנעוצים בו בעודו מונח על שפת כוס מים מהדהדת באנלוגיה לחיקוי הטבע, פרקטיקה שניתן למצוא בבתים שונים בארץ- מעין מיני ביוספרה המכילה את כל התנאים להיווצרות חיים. תשתית פשוטה זו מאגדת בתוכה את הידע הביולוגי האצור הגלעין, כשם שאת המחשבה האנושית היודעת לחלץ  ידע זה ובניית תשתית למימושו מחדש. ביציקות האבוקדו נוצרת אנומליה שכפולית, בעוד שבפעולת השכפול נוצרים העתקים זהים המחקים את פעולת השיבוט הגנטי האנושי.

רותם ריטוב "הזר של עדה לעד", דרדרים ופיגמנט, 2017. פרח הדרדר הינו אחד מהאטריבוטים של האלה עדה לעד אשר פולחנה משויך באמצעותו למקום ולזמן הכנעני/מזרח תיכוני. הדרדר שדרכו לקמול, תוך כדי שמירת זרעיו חבויים בין קוציו עד לנביטה בעונה עתידית, מסמל את תפקידה של האלה. האמביוולנטיות המצויה בו כקמל, מחולל שריפות קיץ בצד הכלת החיים בחובו, פריחה והמשכיות, קשורה לאלה עדהלעד, השומרת על האמת מפני כל עיוות נרטיבי והיסטורי, ופולחנה מאפשר נוכחות בו בזמן של נרטיבים שונים בלא שיגרעו מחלקו של האחר.

רותם ריטוב, הזר של עדהלעד, דרדרים ופיגמנט זהב, 2017.jpg
רותם ריטוב, הזר של עדהלעד, דרדרים ופיגמנט זהב, 18X18 ס"מ, 2017
קרדיט צלם: רותם ריטוב

ולסיכום, פרחים מופיעים ביצירות אמנות בעתות שונות. בציורו של סנדרו בוטיצ'לי "פרימוורה"  בגדה של "פלורה" אלת האביב- מעוטר בפרחים, ולראשה זר שזור מפרחים שניתן למצוא בטבע. בציורי טבע דומם משלהי המאה ה-16 והמאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית, הפרחים מהווים בבואה לחברה עשירה של סוחרים ויורדים בימים. הפרחים מאוגדים בזרים מרהיבים באגרטלים ומייצגים כפל משמעות – בצד פריחה, קמילה באזכור לחלופיות החיים והבלותם. וישנו כמובן פרח הנרקיס באנלוגיה לסיפור המיתולוגי לנרקיס שהתאהב בבואה שלו. ואי אפשר ללא הורד המתייחס בסימבוליקה הנוצרית לייסוריה של מריה הבתולה.

גלריה זוּזוּ היא מרחב חדש לקידום אמנות ותרבות עכשווית, באזור התעשייה עמק חפר.

תודה לתמי סואץ ורותם ריטוב, על חומרי התערוכה והדימויים

[1] דאגֵרוֹטִיפ בצרפתית: Daguerreotype הוא שמו של אחד מתהליכי הצילום המוקדמים ביותר, והראשון שהופץ באופן מסחרי. את התהליך פיתח ב-1836הצייר ומעצב התפאורות הצרפתי לואי ז'אק מנדה דאגר, כשכלול של ההליוגרפיה, שהומצאה ב-1826 על ידי ז'וזף ניספור נייפס. התהליך התבסס על טכניקה המטביעה בעזרת קרני-אור את הדימוי המצולם באופן פוזיטיבי, ישירות על פני לוח כסף ממורק שהונח בגב קמרה אובסקורה. הדאגרוטיפ היה מתהליכי הצילום הראשונים שהצליחו לרשום ולקבע בצורה טובה ויציבה את הדימוי המצולם.  ראו ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A4

[2] מערכות מציאות מדומה המאפשרות למשתמש/דימוי  'להיטמע' בתוך העולם הווירטואלי

"מַכְּתוּב" "ויורדים העירה" – שתי תערוכות בבאר שבע, העיר העתיקה *

P70720-115047.jpg
לירון לביא טורקניץ'

הדרמנו לבאר שבע. חוויה!

"מַכְּתוּב", תערוכה במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח, העיר העתיקה, באר שבע, אוצרת ד"ר שרון לאור-סירק

התערוכה מוצגת במוזיאון האסלם שמשכנו במבנה היסטורי לשימור שבו שכן בעבר מסגד עות'מאני. בחצר, תערוכת קבע המציגה ממצאים ארכיאולוגיים מוסלמיים. בחללו הפנימי של המבנה מוצגת התערוכה "מַכְּתוּב", בה מוצגים אופני השימוש בנייר בארצות האסלם. התערוכה מתמקדת בקליגרפיה הערבית המהווה חלק משמעותי מתרבות ואמנות האסלם. מוצגים ספרי קוראן, ספרים מאוירים, קמעות, תעודות נישואין מפרס (יהודית ומוסלמית) בצד יצירות עכשוויות של שישה אמנים מישראל ומחו"ל.

בין העבודות המוצגות:                                                                                                    עבודתה של אלה פוניזובסקי ברגלסון אשר נעשתה במיוחד לתערוכה ((site specific), משתלשלת מכיפת המסגד. אלה כתבה בעברית ובערבית את המשפט "אהיה אשר אהיה" המתייחס אל האל (ספר שמות, פרק ג', פסוק י"ד). בעבודה העשויה בציפורן ודיו יש מן החזרה, והיא בוחנת את השוני שבין השפה העברית לבין הערבית באופן צורני ותוכני כאחד. בנוסף, נוצר בעבודה יש מעין "רעש" שכן שתי השפות "מפריעות" אחת למשניה, בצד תחושה של אחדות בשל המארג של רצועות הנייר לכדי ישות אחת.

P70720-114628.jpg
אלה פוניזובסקי ברגלסון

 

לירון לביא טורקניץ' בעיצוב בן הזמן המשלב כתב עברי וערבי. זהו פונט משולב המאפשר לקרוא באותו משפט, בו בזמן בעברית ובערבית. מחשבה מעניינת על אקט הראיה ועל העין המתבוננת ומתרגמת.

שירין נשאט, אמנית אירנית – צלמת ואמנית וידאו החיה בניו יורק עוסקת ביצירותיה לאחר המהפכה באירן – מעבר מחברה פתוחה ונאורה לחברה מסוגרת ונוקשה. במרכז העבודות של נשאט נשים בחברה המוסלמית באירן. בתערוכה מציגה נשאט תצלום מהסדרה "נשות אללה" ובו מוצגות נשים איראניות, עטויות צ'אדור (כסות מסורתית המכסה את הראש והגוף), ונושאות נשק, ועל רגליהן עיטור קליגרפיה בפרסית משירה של המשוררת האיראנית Forough Farrokhzad. [1]

בנוסף מוצגות בתערוכה עבודות של פריד אבו שקרה, קוטלו אטאמן, קזואו אישיאי.

P70720-114443.jpg
קוטלו אטאמן

בתוך המסגד ובחצר מוצגות עבודות נפלאות המשלבות מוטיבים האופייניים לקרמיקה טורקית וארמנית כאחד.

P70720-115614
ארמן דריאן

"יורדים העירה" – תערוכת אמני/יות העיר העתיקה באר שבע, גלריה טרומפלדור אוצרת: יהל זקס; מנחה: פרופ' חיים מאור

בתערוכה תשעה אמנים ואמניות הפועלים ויוצרים בתחומי העיר העתיקה בבאר שבע כחלק מפיתוח מואץ של העיר באר שבע כמוקד תרבותי ותיירותי.

בדף התערוכה כתוב ש"המשותף למציגים הוא החיבור לעיר העתיקה והאהבה לאווירה הייחודית של המקום. חיבור המתבטא ביצירה, אותה הכינו במיוחד לרגל התערוכה, המציגה את העיר העתיקה כפי שמשתקפת מעיניהן/ם". בתערוכה יצירות של מעיין-שירה הדר, דני מכליס, דניאלה מלר, דריה דוידוב, שני וייס, דורית שרף-בוסל, קרן חורש, עמר תומא-גרוסוסר, יוליה אייזנברג. היצירות במגוון מדיומים ופורמטים מפתיעות באיכותן. [2]

 

ביצירתה של דניאלה מלר, "מכונת זמן", שמן על בד, המוצגת בתערוכה נשאלת השאלה מה העין רואה ומה עולה מהתבוננות ביצירת מקור מול התבוננות בעבודה המוצגת בצילום. מכונת תפירה על מעמד, גריד קרמי, קשתות?

לשאלה זו דניאלה מספרת ש"המכונה מסמלת את אחד מבתי העסק הוותיקים בעיר העתיקה, המעניק שירות ארצי למכונות תפירה. בציור מופיע הקטר הידוע 70414, והוא מהווה את גוף המכונה. פני המכונה הניבטים אלינו הינם למעשה גלגל המייצג את "באר אברהם",[3] וזאת במקום הגלגל המקורי של המכונה; ובמקום הסמל של "זינגר" מסתתר חלון המסגד. הגריד מתייחס למפת העיר העתיקה. האריחים הינם מחווה לבתים בעיר העתיקה. ואילו למעלה מוצגות הקשתות של מוזיאון האסלם וכן דקלים. והכל בצבעי אוקר של קיץ וירוק של חורף שכן בחורף כל האזור עוטה ירוק רענן שמצהיב מיד לאחר הגשם האחרון".[4]

20464356_10214549977209376_396646377_n
דניאלה מלר

 

  • תודה מיוחדת לאב הבית במוזיאון לתרבות האסלם

[1] צילומים של שירין נשאט הוצגו זמן רב באוסף האמנות העכשווית –

Untitled (from the series "Rapture") 1999

 

 

 

 

 

 

[2] המידע מקטלוג תערוכת "יורדים העירה" תערוכת אמני/יות העיר העתיקה באר שבע, גלריה טרומפלדור: מרכז אמנות

[3] באר אברהם ראו: https://www.facebook.com/%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96-%D7%94%D7%9E%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%90%D7%A8-%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D-200270116813395/

[4] תודה לדניאלה מלר על ההסבר

ArtBus – המרוץ למוזיאון! אוטובוס האמנות הראשון בישראל, מוזיאון פתח תקווה לאמנות

CANON.01_35_32_00.Still001

לאופן שבו אנו נחשפים לאמנות, תפקיד חשוב במיוחד: איך אנו מדגישים את חשיבות האמנות   כמפתחת את הדימיון, מעצימה ווגורמת להנאה, ואיך מעצימים את חוויית המשתמש בהגיעו אל המוזיאון, ההיכל המקודש, "מקדש המוזות"!

חזון ילדות קסום, על אי דמיוני, אי של חלומות, דמיון וכיסופים, מתממש לו במוזיאון פתח תקווה לאמנות. לרגל פתיחת חופשת הקיץ ביום רביעי 5.7.2017, הושק ה-ArtBus, אוטובוס האמנות הראשון  בישראל בעיצובו של האמן הבריטי צ'רלס אייברי (Charles Avery). האוטובוס מהווה התחלה של מסע המשלב דמיון ואמנות: נפתח באוטובוס האמנות, וממשיך במוזיאון פתח-תקוה לאמנות, בפעילות אמנותית חווייתית המיועדת להורים וילדים כאחד.

אייברי יצר אוטובוס אמנות מיוחד, אשר המעטפת שלו מהווה יצירת אמנות ניידת להסעת משפחות למוזיאון. העיצוב הייחודי של האוטובוס נובע מעבודה של אייברי, "אונומטופיאה", דגם גיאומטרי של נקודות בצבע כחול אולטרה מרין על רקע לבן העוטף ומכסה את האוטובוס כולו כמראה מנצנצת בתנועה. דגם זה מהווה המשך לרישומים ואובייקטים של אייברי, המספקים לצופה רמזים לצייד דמיוני המשוטט בעולם ייחודי – עולם של חלומות, אינטואיציה ודמיון השואבים השראה מחיי היום, בצד אלמנטים השאולים מהביוגרפיה האישית של האמן, בו שזורים התייחסויות לתולדות האמנות ולסיפורים מן המיתולוגיה.

IMG_8180

בפרויקט יוצר אייברי סיפור המשך לעבודות קודמות שלו – סיפור של נדודים בין דמיון לבין החיים הממשיים, סיפור בו הצייד מתחיל את מסעו באי הדמיוני, ממשיך אותו על אוטובוס הילדים/הורים ומסיים את המסע במוזיאון פתח תקוה לאמנות.

היוזמה לפרויקט אוטובוס אמנות החלה במטרה לייצר חוויה משפחתית וקהילתית משותפת, ולאפשר למשפחות לבלות זמן איכות, תוך כדי חשיפה לתערוכות מרתקות והנאה מפעילויות חווייתיות מגוונות. הפעילות כוללת מסלול הרפתקאות בתערוכות המוצגות במוזיאון, המצאת משחקים, יצירת דגל משפחתי וסדנאות אמנות ייחודיות. מטרה חשובה היא להנגיש את האמנות לכל אחד במרחב הציבורי ולאפשר לציבור הרחב להנות מצריכת אמנות לכל.

בעשורים האחרונים שדה האמנות השתנה לחלוטין. אם בעבר הלא רחוק דובר על "הקובייה הלבנה", אותה גלריה מסורתית ניטרלית ומבודדת הנמצאת בחלל המוזיאלי המוסכם ובה מוצגות יצירות האמנות, הרי שתפיסה זו השתנתה, ואנו מוצאים חללים אלטרנטיביים כמו אלו באזור התחנה המרכזית ומתחם תחנת הכוח רידינג, בתל אביב, אצטדיון טדי בירושלים ועוד.

IMG_8189IMG_8204

אוטובוס האמנות משרת כאמור שתי פונקציות: היותו יצירת אמנות העומדת בפני עצמה, ובה בעת יצירת חוויה הורית-ילדית משותפת במוזיאון באמצעות הרחבת המרחב הפיזי והרעיוני של גלריה כחלל תצוגה נגיש לכל. עולות כאן  שאלות באשר למהות מרחב תצוגה (יחסי פנים/חוץ), מהו אובייקט (האוטובוס כיצירת אמנות), והאופן שבו אוטובוס האמנות מתווך בין המשתתפים לבין המוזיאון ובו בזמן משנה את תפיסת הצופה בנוגע אליו.

שאלות חשובות העולות בפרויקט זה מתייחסות לסוגה המעסיקה אנשי חינוך במוזיאון באשר למהות הקשר בין צופה לבין יצירת האמנות, איך אנו רואים יצירה, איך אנו יוצרים חווית משתמש ובכלל איך מנגישים אמנות בעידן בו הכול מהיר ונגיש בלחיצת כפתור.

הפרויקט הינו ביוזמתה של דרורית גור-אריה, המנהלת והאוצרת של מוזיאון פתח-תקוה לאמנות המכירה את האמן ואת הרעיונות שלו משנים קודמות. יזם לצידה והפיק, חזי לביא. גור-אריה אמרה כי "יוזמת ה- ArtBus בניצוחו של האמן הבריטי צ'רלס אייברי מביאה אתה רוח רעננה לעיר, ולנוף האמנות בישראל. אני מאמינה כי הפעילות הייחודית שמחברת דרך מסע מופלא בין ההורים לילדים תעורר הדים ותביא קהלים חדשים למוזיאון".

על האמן – ריאיון עם צ'רלס אייבורי 7.7.2017 תל-אביב

האמן הבריטי צ'רלס אייבורי (יליד סקוטלנד, 1973), חי ופועל בלונדון. אייבורי, רשם, צייר ופסל,  יצר בשנת 2004, אי בדיוני הנקרא "the Island", ומתייחס לכך בגוף היצירה שלו  באמצעות ציורים, רישומים, פסלים וטקסטים.

01
Charles Avery
Untitled (Study for Tondus enclosure zoo, Onomatopoeia)
2016
Pencil, acrylic, gouache, watercolour, ink and collage on paper 
136 x 192 cm | 53.5 x 75.6 in

העבודה שלעיל נלקחה מאתר גלריה Grimm, אמסטרדם https://grimmgallery.com/artists/charles-avery/

במפגש בוקר מרתק, אייבורי סיפר על חיבתו לפילוסופיה ועל עניינו בפילוסופים היוונים הקדומים שקדמו לסוקרטס ואפלטון, על תיאורית הקוונטים ועל אטומים. אייבורי דיבר על ילדותו ועל כך שמקטנותו אהב לרשום. הוא סיפר על האי ועל המשמעויות שבו: האי קשור מחד לביוגרפיה האישית שלו, לאי Mull בסקוטלנד; ומאידך, על האי, כמהות פילוסופית, כטריטוריה של רעיונות, וכמייצג אותם. אייברי תיאר את אנשי אי בדיוני זה ואת הטיפולוגיה, והקוסמולוגיה של כך, את העיר הראשית Onomatopoeia ואת היער הנצחי שבו מצאה לה כמשכן חיה לא ידועה בשם the Noumenon. ניתן לקרוא פרויקט מעניין וחלוצי זה כחשיבה על מספר תמות מרכזיות בפילוסופיה של עשיית אמנות, ובאשר לעולם האידיאות; אף שלדידו, אין מדובר באוטופיה או דיסטופיה.

אייבורי סיפר על העניין שיש לו בפילוסופיה של המדע, בלייבניץ ובתיאוריה של הקוונטים, ובאופן שבו אנו מתייחסים ליקום. הוא סיפר שרצה לעשות משהו מאוד טהור ואוניברסלי, והגה את ה-Perfect forms – הנקודות המופיעות על האוטובוס, ומושתתות על דגם גיאומטרי. דגם הנקודות הינו הרחבה מעבודות הרישום והאובייקטים של האמן, ויש בהן קשר לעולם של חלומות כשם שלחיי היום יום. בזמן נסיעה נוצר מתח בין תנועה לאי-תנועה, השתקפות מעין מראה, ומעין  אזכור לגשם של יהלומים.

אייברי ייצג את סקוטלנד בביאנלה ה-52 בוונציה, 2007

ההצגה המקיפה ביותר של הפרויקט The Islanders, הוצגה ב-Parasol Unit Foundation for Contemporary Art, London, 2008 ומשם הגיעה לגלריה הסקוטית הלאומית לאמנות מודרנית, אדינבורו, ולמוזיאון Boijmans Van Beuningen, רוטרדם, 2009. תערוכות נוספות בהקשר הוצגו במרכזים ומוזיאונים בפירנצה, הנובר, פריז והאג.

תודה לצ'רלס אייברי, דרורית גור-אריה, חזי לביא

לינק לוידאו

גורדון פינת בן יהודה

שיטוט בגלריות במתחם גורדון/בן יהודה- משיטוטי יום ששי – תערוכות מפתיעות, חלקן על גבול ההפשטה, חלקן נוגעות בגבול שבין לבין – בין מופשט למחצה באופן המאזכר עבודות פרוטאז' לבין כתמיות ענוגה ולירית; צבעוניות עזה בצד צבעוניות ממותנת; חומריות בצד השטחה וכמובן במרביתן מיוצג ציור – ציור עז מבע, ברור, אינו מתכחש למהותו הציורית.

גלריה גבעון- עתר גבע אי שקט

שרה ארמן מציגה ומארחת – ענת מיכאליס לוי, שיר שבדרון, ירמי עדני 

גלריה טובה אוסמן, נירה סביר, מחווה לפרנק סטלה

גלריה דודו גרשטיין, הפתעה (לפחות לגבי, לא הכרתי את ציוריו של דוד גרשטיין)

4 תערוכות צילום, ציור, מיצב, הגלריה העירונית לאמנות בית גורדון-לונדון ראשון לציון

יצאנו לראשון! ראשית, "שאפו"! על עבודות השיחזור המדהימות שנעשו במתחם המוזיאון העירוני, בבית גורדון לונדון, ומסביב, בהחלט מרהיב.

ועתה לתערוכות- בבית גורדון-לונדון מוצגות 4 תערוכות המייצגות מספר עולמות – ציור, צילום, מיצב + עבודת וידיאו ומייצגות ארבע אמניות ואמנים – אלדד מנוחין ועומר יאיר, רותם ריטוב, לאה טופר, גידי סמילנסקי באוצרותה של אפי גן.

לאה טופר, 'קמילות' – ציורים בפורמט גדול, בצד פורמט קטן. שלושת הציורים הגדולים על בד מייצגים טריפטיך ובו ייצוגי פרח הקאלה אותו פרח לבן ויפהפה שכאן מוצג בהקבלה לקריסת הגוף, לחלופיות הזמן ולמה שהזמן מעולל.

P70610-185757.jpg

בעבודות בפורמט קטן על נייר מציגה טופר כף יד בתנוחות שונות. לצייר כפות ידיים, זו משימה לא פשוטה. במאות 16-17 היו אמנים שזו היתה אומנותם, וטופר עושה זאת באופן מרגש. היד המושטת  אל פנינה -הפנינה כייצוג של הבתולה מריה, של טוהר ושלמות.

18424101_10155332007614181_1379192740220945143_n

P70601-122802

רותם ריטוב, 'עדהלעד', מיצב, עוסקת בקבר שייח מקומי כמרחב מייצג של המזרח התיכון. המיצב משלב מבנה עשוי יריעות שקופות למחצה יחד עם הקרנת וידיאו ובו ייצוג של עין סימן ל'עדהלעד' וסאונד המהדהד למיים מחלחלים.

המיצב מופיע מנותק ממקום ומזמן, ודימוי העין הגדולה הצופיה מעל משתף/לא משתף את הצופה, במעין אנלוגיה למישל פוקו ולספרו "לפקח ולהעניש" ולעין הצופה מעל תמיד ויודעת הכל.

P70601-123412.jpg

P70601-122521.jpg

גידי סמילנסקי, 'נגלה כסוד', ציור באנלוגיה לציור – ציור שנעשה במיוחד לחלל הגלריה, דיוקן עצמי המצויר משני צדדיו ובו דימוי כפול וטורדני המצוי בגבול דמדומים בין סדר לאי-סדר, ותהיה מצד הצופה באשר למתרחש.

P70610-185950.jpg

העבודות של ואלדד מנוחין, עומר יאיר, סטודיו 'אבו סורא' – צילום, עוסקות בטכניקות צילום אבודות ושימור ושחזור תהליכים.

אירוע 'מדברן' הוא אירוע הנחגג במדבר בארצנו מזה מספר שנים (בעקבות פסטיבל Burning Man הנערך מדי שנה בנבדה, ארה"ב) האירוע הישראלי מושך אליו קהל צעיר ורב. בשנה שחלפה יצאו אלדד מנוחין ועומר יאיר- שני צלמים צעירים בוגרי בצלאל אל האירוע על מנת לצלם ולהדפיס עבודות צילום, תוך כדי שחזור שיטות צילום והדפסה שכמעט חלפו מן העולם. הפרויקט מוצג בגלריה באופנים שונים: קופסאות אור המציגות נגטיבים, הדפסות גדולות, הדפסות כסף.

3999357355P70601-123632.jpg

 

פרס טרנר 2017

 

פרס טרנר הינו פרס שנתי הניתן לאמן בריטי עד גיל 50. השנה שונתה מגבלת הגיל ובין המועמדים שניים בגילאי 50 ו-62 שנה. הפרס הינו על שם הצייר מילורד טרנר. הוא ניתן בחסות הטייט החל מ-1984 והפך לפרס החשוב ביותר בבריטניה.

אחד מיעדי הפרס המוצהרים הינו: "אנשים המתעניינים בתרבות זמננו, אך אינם מבקרים דרך קבע בגלריות". התערוכה מלווה בקורס מיוחד ובשורה של שיחות וסימפוזיונים ברחבי בריטניה המעבים את הממד החינוכי של האירוע ומסווים היבטים מסחריים יותר.

ארבעת המועמדים הסופיים לפרס טרנר הוכרזו בסוף השבוע. פרס האמנות המרכזי עורר בשנים האחרונות מחלוקות וביקורות קשות בשל מועמדיו השנויים במחלוקת ובחירותיו המפתיעות. רבים בתחום טענו כי הוא הפך להיות פופולרי ושטחי, ואף החלו לזלזל בחשיבותו. ואולם, רשימת המועמדים השנה מצביעה על בחירה זהירה ואף שמרנית.

מיסוד הפרס ב-1984, והוא כולל בין היתר, תערוכת יחיד במוזיאון טייט בריטן לכל אחד מארבעת מועמדיו הסופיים. הזוכה, שיוכרז ב-5 בדצמבר, יקבל מענק כספי של 25 אלף ליש"ט ויצטרף לרשימת זוכים מכובדת, בהם אניש קאפור, טרייסי אמין, וולפגאנג טילמנס וג'ייק ודינוס צ'אפמן.

רשימת המועמדים הסופיים לפרס טרנר 2017

מאז 2011 הפרס מוענק בכל שנה בעיר אחרת בבריטניה. השנה הפרס יוענק בגלריה לאמנות Ferens בהאל (Hull) כחלק מתכנית התרבות של בריטניה.

ferrens_art_gallery_turner_prize

http://links.e.tate.org.uk/ctt?kn=41&ms=NTM5OTcxMzIS1&r=MjE2OTQwOTEyNzIzS0&b=0&j=MTE2MDc5NDgxNQS2&mt=1&rt=0

"מעולם לא קראתי לעצמי אמן פוליטי; מישהו קרא לי כך. אני חושב שזהו עלבון, אך אני מקבל זאת"

download

Photo by Genevieve Hanson, courtesy of Jeffrey Deitch Inc. New York

download (3).jpg

Installation view of “Ai Weiwei 2016: Roots and Branches” at Mary Boone Gallery. Photo courtesy of Mary Boone Gallery

AIWW_NOV16_045W-1200x800.jpg 

Cast iron trees set against graphic black and white wallpaper at Lisson Gallery. Photo by Caroline Owens

אלפי פריטי ביגוד, תלויים ממתלים, מוצגים בחלל העיקרי של Deitch Projects בסוהו. הטקסונומיה מאורגנת עם תוויות וממוינת עפ"י קטגוריה וגודל: על אחד מהמתלים תלויים מעילים קטנים, במידות של ילד; באחר, בוקסרים של גברים; ועל מתלה נוסף וסטים, חולצות וסוודרים. בסמוך, על פלטפורמה מורמת, שורות צפופות של נעליים מעצבות ריבוע צר. אם לא שמים לב שחלק מהנעליים חסרות את הנעל התואמת, ניתן היה לחשוב שאלו פריטים בחנות בגדים יד שנייה. למעשה אלה בגדים שהושארו מאחור לאחר הפינוי הכפוי של מחנה הפליטים Idomeni, בגבול של יוון ומקדוניה. זו המהות של "The Laundromat" (המכבסה), התערוכה השאפתנית ביותר מבין ארבעת התערוכות החדשות של אי וויווי שנפתחו בו זמנית בניו יורק בשלהי חודש אוקטובר.

אי וויווי החולק כעת את עתותיו בין ברלין לבין בייג'ינג, הופיע באודיטוריום הצפוף במוזיאון ברוקלין, ועורר את תרעומת הצופים בשל צילום שנעשה מוקדם יותר בשנה זו, המציג אותו שוכב על סלע בחוף היווני של לסבוס. הצילום, באזכור לאימז' של אלאן כורדי, הילד הסורי בן השלוש שהפך לסמל משבר הפליטים הסורי בספטמבר 2015 – שלח חיצי בקורת בחדשות ובמדיה החברתית לאחר שרבים ראו בכך גסות רוח וטיפשות.

"אני אמן, איני נזיר", אמר אי וויווי לקהל, קולו מרעים בתגובה לתגובות הביקורתיות. "אני מעלה שאלה, אני שואל את עצמי שאלות אלה, ואם לא היה אכפת לי, לא הייתי הופך לאמן".

אי וויווי מחויב פוליטית, ונושא הילדים קרוב לליבו (יש לו ילד בן שבע). הביקורת הקשה מאוד שלו כנגד הממשל הסיני התחילה לאחר המשחקים האולימפיים של 2008 והתפשטה באמצעות המדיה החברתית ותערוכות בכל רחבי העולם, ושיאה היה בבידודו והחרמת הדרכון שלו. מאחר ונאלץ להישאר בסין באותה שנה, הוא החל לעבוד עם פליטים שהפכו כעת לעיקר הפרקטיקה שלו. הפרויקט הראשון שלו, לביאנלה ה-56 בוונציה עם קרן Ruya,היה תצוגה של רישומים שנוצרו ע"י פליטים ממחנה Shariya בעירק (הוא עצמו לא יכול היה לבקר במקום, ושלח אסיסטנטים לשם לעבוד עם האנשים).

אי וויווי המשיך לעסוק בנושא (לאי וויווי עבר כילד פליט; משפחתו הוגלתה מבייג'ינג למחנה עבודה מרוחק שכן אביו נתפס כעוין לשלטון) אף לאחר שהדרכון שלו הוחזר לו ב-2015. כשעבר לברלין ביולי, פגש פליטים סוריים והתעמק בסיפורים שלהם.

"The Laundromat" נותן חשיפה גדולה לעבודה שאי וויווי עשה בחודשים האחרונים לחקור, לתעד, ולהתנסות במשבר הפליטים, בעיקר באידומני. בחלל התערוכה, ב-Deitch Projects מוצג סרט שמדגיש את סיפורם של הפליטים, וכן אפשרות לשיתופי פעולה עם ערוץ ה-WeChat של האמן בו הוא חולק עם אחרים מקום מרכזי לאיסוף ממצאים חדשים, אימז'ים, ומאמרים העוסקים במשבר הפליטים.

בתערוכות ב-Mary Boone וב-Lisson הצופים ימצאו את העבודה שאנו מצפים מהפיסול השאפתני, ותמות העוסקות בטבע ובמסורות האומנויות הסינית, עם קטעי ביקורת. ב-Lisson, תשע יציקות ברזל בגודל ניכר של גזעי עץ מוצגות בחלל הקובייה הלבן האוורירי, ומשמרות את המסורת האסיאתית הרוחנית של איסוף קטעי עצים יבשים. אותה מסורת נוכחת בחלל Mary Boone, בחדר המכוסה במוטיבים קלידוסקופים בו מוצב עץ בן 25 רגל. העבודה שעמדה קודם לכן בגנו של אי וויווי בסטודיו שלו בבייג'ינג, מתבססת על פרגמנטים של עצים מתים שנמצאו בדרום סין. כל צורות העץ הללו, שעשויות מחלקים מובחנים רבים, יכולות לסמל את סוגי האתניות השונים שיוצרים את סין המודרנית כיום, או ג'סטה מלאת תקווה לעתיד חזק, מאוחד העולה מהאפר.

הטפט בשחור לבן שמכסה את הקיר המערבי בגלריה ליסון מתחבר יותר למיצב Idomeni. יש בכך אזכור לסגנון של האפריזים היווניים הקדומים והעיצובים על האמפורות, ורצועות חוזרות המתארות סצנות מפורטות של לוחמה ומשבר הפליטים: אנשים במחנות עם סימנים על גדרות בהם כתוב "#safepassage", "no one is illegal", "open the border"; שורות של גברים הצועדים עם רובים; נשים וילדים הנושאים את מטלטליהם בשקים על ראשיהם; סירות צפופות  מפליגות במים הגליים; הליקופטרים מרחפים מעל עיר.

בחלל של מרי בון, החדר העיקרי עטוף בטפט עם אחד מאותם אלמנטים שנמצאים בליסון – זה של זרוע קטועה המושיטה אצבע משולשת. זה משתקף בעבודה המרכזית, מיצב של 40,000 פיות פורצלן מקנקני תה סינים עתיקים, שהופשטו מהפונקציה שלהם ופוזרו בטבעת מושלמת סביב עמוד מרכזי. הג'סטה של האצבע המשולשת אינה חדשה לאמן, שבמשך שנים הציב את סדרות "Study of Perspective"  שלו (1995-2003) שלו באתרים טעונים באופן פוליטי כמו כיכר טיאנאנמן , בניין רייכסטאג, מגדל אייפל והבית הלבן. אי וויווי גם העלה את הג'סטה ל-264,000 עוקבי אינסטגרם שלו, בהפנותו אצבע משולשת לכיוון מגדל טראמפ בדיוק שבוע קודם הבחירות בארה"ב.

עירוב זה של ביקורת ממשלתית וחוסר כבוד הם שהביאו לו את פרסומו כ"אמן בדלן", או אפשר האמן הפוליטי החזק ביותר החי כיום. אך אי אינו כה מרוצה מהכותרת. "מעולם לא קראתי לעצמי אמן פוליטי; מישהו קרא לי כך. אני חושב שזהו עלבון, אך אני מקבל זאת", הוא אמר במוזיאון ברוקלין.  "כל אמנות צריכה להיות פוליטית. אם אינה פוליטית, אין היא אמנות".

 

Lesser, C. (2016, November 8). Re:  Ai Weiwei Returns to New York with Powerful Shows at Deitch Projects, Mary Boon and Lisson. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-ai-weiwei-returns-to-new-york-with-four-powerful-shows