תערוכות חורף 22 רישום וציור, סיגל צברי / פֶרְמָטָה; מאיה אטון – דמעות בגשם; נטע ליבר שפר- סדרת 'המקוננים'; אלכס טוביס – משפחה; אריה למדן-'איש-ציפור'. אוצרת: אפי גן, אוצרת משנה: עדי אנג'ל, גלריה עירונית לאמנות ראשון לציון, 30.4.2022-12.2.2022

בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון, בית גורדון-לונדון מוצג מקבץ תערוכות חורף 22 – רישום וציור. חמש תערוכות נפלאות של אמניות ואמנים, כל אחת מהן מתאפיינת במבט ייחודי משלה, ציור, רישום ומה שביניהן.

מאפיין חשוב העולה מהתבוננות כוללת בתערוכות הוא הקשרים הפנימיים שנוצרים בהן וביניהן ויוצרים דיאלוג מעניין ופורה – דיוקן היוצר/ת, יצורים היברידיים, מיומנות בציור וברישום המראה על כישרון בצד למידה.

עבור מישל פוקו – התמונה היא ייצוגו המוחלט של מעשה הייצוג. פרישת "מייצגי הייצוג" – חלון, דלת, ראי, תמונות, אור, השתקפות, כן, ציור, עין, יד, ובעיקר נראות וסמיות. זהו האופן בו עולות ברוחי חמש תערוכות אלו.

סיגל צברי / פֶרְמָטָה   

בעבודותיה של סיגל צברי המוצגות בתערוכתה פֶרְמָטָה   עיןהצופה נעה בין מושאי הציור – דמויות במערכי פנים, ציורי תפנים, טבע דומם. יש ומבטו משתהה על פעולת הנגינה של הדמות, הרהור מול מצע הציור, גג הבית, המבנים, הציפורים והצמחייה.

העין המצויה בתנועה בין פנים הבית לחוץ, הופכת אותנו הצופים למציצנים או שמא משתתפים בפעולת הציור, הנגינה… להדהוד תחושת "בין זמנים" זו מוסיפים כתמי הצבע, נפילת האור והאשליה שלו.

אפי גן אוצרת התערוכה מתייחסת לעצם תחושת הצניעות השורה על עבודותיה של צברי.  "כוחם אינו בהכרזתם, יופיים אינו קשור לגודל או לצבע, או לקומפוזיציה ספציפית, אלא למכלול שקט שיש בו עצירה של המבט, לצד זמנים (לא זמן אחד) המתקיימים בו בעת בציור".

סיגל צברי, חבל הטבור של העץ, 209-2020, עיפרון על נייר, 55\67 ס"מ, אוסף פרטי,  צילום: אבי אמסלם

בתערוכה, ציורים בשמן על בד ורישומי טבע דומם המצוירים לרוב בעיפרון. בעבודות אלו – צברי מציירת בדרכה היא, נאמנה לאופן הניסוח הציורי המוכר מתערוכות קודמות, ולכך מתווסף מבט נוסף. בציור "חבל הטבור של העץ" (2020-2019),מערכי פנים וחוץ חוברים כאן בדומה לעבודות אחרות של האמנית. הנערה הפורטת על גיטרה מרוכזת באקט הנגינה, אינה מודעת ליונה הלבנה על משענת הכיסא, או שמא היונה אינה מודעת לה, מעלה בדעתי ציורים של ציירי התנועה הפרה רפאליטית ממחצית המאה ה-19. נערה זו בזמן עכשיו נושאת אותי גם אל "מנגנת בגיטרה" של יוהנס ורמיר מ-1670 בקירוב.[1] כאן, עכשיו ושם, זמן עבר והווה נוכחים כל העת.

הצמחייה המצוירת באנלוגיה למעגל החיים, בפריחה, בצבעוניות עשירה, שיש בה גם מן הכתמיות ומצבים של קמילה. המקומות בהם הנחת הצבע נוטה להפשטה, ההקצרות, והזוויות השונות בהן בוחרת האמנית למקם אובייקטים שונים, והמבט אל מצע הציור עליו מוצגות מספר נגיעות ותו לא (ולא! אין זו הציירת/הצייר בפעולת הציור תימה רווחת בתולדות האמנות).

ברישומי הטבע הדומם, חלקם מפורטים, אחרים ראשוניים, מתוספת לעתים נגיעה צבעונית של צבע פסטל ממוקדת או זולגת, פורעת את הסדר.

סיגל צברי, ענף, עפרון ושמן על נייר, 76/57, אוסף פרטי

סיגל צברי מוזכרת כמי שלמדה אצל ישראל הירשברג בנעוריה, ועם זאת כתב היד שלה שונה מאוד מאלה המזוהים עם אסכלת "הירשברג", (מסייגת, שכן אולי נכון יותר לומר שכל צייר וציירת המיוחסים לכאורה לאסכולה זו, שונים זה מזו) כתב היד שלה כן וייחודי, מעניק תפיסת רגע של המציאות, ועם זאת אינו מנסה לחקות אותה עד תום!

מבט אישי זה ניכר בעבודה "ואלס" (2013-2011), ציור טבע דומם בו העציץ המצוי בין פריחה לקמילה "מתעתע" בעין הצופה, משתלב במראות המבנים ברקע, אך גם נושא את המבט אל מה שמוצג בחלקו התחתון של הציור, שם מבצבץ המסור, קרוב אלינו הצופים ומעורר אי-שקט.

סיגל צברי, ואלס, 2011-2013, שמן על בד, 165\188 ס"מ, אוסף דובי שיף  צילום: אבי אמסלם

אי שקט זה נושא אותי לתערוכות קודמות של צברי, ובעיקר לתערוכה "ניגון של עשב", אך גם לתערוכה בָּבוּאה בַּבּוּעָה שהוצגה בגלריה רוטשילד לאמנות[2] בהן הדיוקנאות העצמיים של האמנית ולא רק הם, איתגרו את עין הצופה בכאב הטמון בהם, באירוטיות, ובקריצה לדמויות "האחר" שניתן למצוא אצל ציירי מופת מן העבר.

ולבסוף ציטוט מדבריה של אפי גן: הייתי רוצה להציע מבט המתייחס למושג בודהיסטי 'שקיטה' (מלשון שקט). עולם התופעות יכול להתברר לנו מתוך האזנה, קריאה, דו-שיח, או התבוננות מדיטטיבית. פועל יוצא מתנאי התבודדות, הוא שמגיעה שתיקה פנימית שהיא האספות מדיטטיבית לשקט של מרחב נטול גבולות. ללא שקט פנימי מצטמצמת האפשרות ליצור. השקט הוא הגיליון הלבן המאפשר לנו להשאיר סימן ועל גביו מתחיל הציור. השקט הפנימי מאפשר להיווכח במוחלט, במרחב האין-סופי, במה שהוא מעבר לאישיות ולהתניות המאפיינות אותה. השקט ריק מאיכויות של “אני”, “עצמי”. נדמה שפעולת ההתבוננות והציור של סיגל כמו גם ההתבוננות שמאפשר הציור לצופה, קשורים אל שקט וריכוז ההפוכים כל כך לרעש המטריד, של הפטפוט הפנימי". (מטקסט התערוכה)

בתוך חלל התערוכה סרט שצילם וערך ערן אקרמן. הזדמנות מיוחדת לשמוע את סיגל צברי 'על ציור' וכן שניים ממושאי ציורי הדיוקן שלה- על החוויה: פרופ' אריאל הירשפלד וערן אקרמן.- צלם ועורך הסרט.

העבודות בהשאלה מגלריה גורדון ומאספנים.


[1] מנגנת בגיטרה או מנגנת בלאוטה, שתי הכותרות רווחות באשר לעבודה זו של ורמיר.

[2] סיגל צברי, זוכה בפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2013. תערוכה באוצרותו של ד"ר דורון לוריא. את התערוכה בגלריה רוטשילד, אצר: דרור בורשטיין, 2011.

מאיה אטון – דמעות בגשם[1]

עבודות המצויות בין זמנים, מופיעות בתערוכה "דמעות בגשם" של מאיה אטון . מחד, העבודות מעלות על דעת שילובי אדם/חיה/צומח, אותן ישויות היברידיות המופיעות בעבודות של Old Masters כגון הירונימוס בוש ופטר ברויגל הבכיר, בדימויי השוליים המוצגים בדפי כתבי היד מימי הביניים ומשלבים בין מציאות לבין מחוזות הדמיון וכמובן בתנועה הסוריאליסטית ואף זו שקדמה לה התנועה הסימבוליסטית של שלהי שנות התשעים של המאה ה-19. בו בזמן, איזכורים לפרנקנשטיין, ולכאן ועכשיו. שכן כפי שאטון מציינת בטקסט התערוכה היא החלה בסדרת רישומי דיו אלה בסגר הראשון, פעילות שהפכה לחלק מהתרגול היומיומי הקבוע. רישומים מהירים יחסית הנעשים בישיבה אחת.

מאיה אטון

ה"קריצה" לזמן עכשיו היא גם כפי שמציינת אטון באיסוף ושמירה של דימויים אותם היא מוצאת באינטרנט וברשתות החברתיות שעניינם עולמות הנושקים למפלצתי, לגבול הדמדומים, לקולנוע ואף ל"גולם". "בתהליך העבודה אני משלבת לעיתים שני דימויים ומצרפת להם משפט הלקוח בד"כ מתוך פריימים של סרטים שונים. אני מחפשת חיבור חדש בין דימוי לטקסט, כזה שמעורר דימוי שלישי מדומיין, קצת כמו מבט דרך העין השלישית".

בתערוכה "מאיה אטון – בין כלב וזאב" במוזיאון תל אביב לאמנות בה השתתפה אטון עת זכתה בפרס נתן גוטסדינר לאמנות ישראל מציינת אוצרת התערוכה אלן גינתון הופעתם של מוטיבים שהפכו עם השנים לחלק ממילון הדימויים והצורות המאפיין את האמנית: "הרישומים, ציורי הקיר והאובייקטים של אטון מתחברים למיצבים שמכילים מוטיבים גופניים ודקורטיביים – חיות, גולגלות, לבבות, כלי דם, חבלים, גבעולים וספלים. המיצבים שלה הם חלק מהמגמה של מיצבים פמיניסטיים המשלבים יופי ואימה, דם ומחלה, גוף ובית. אבל עולם הדימויים של אטון המתגלה גם כקשור למוטיבים צורניים ואיקונוגרפיים אירופיים, בעיקר של מגמות אנטי-מודרניסטיות, אנטי רציונאליות מן המאה ה-18 וה-19: הניאו-גותיקה, הרומנטיקה, האר-נובו, הפרה רפאליזם והארטס-אנד-קראפטס".[2]  

יש לציין שצבעי השחור והלבן ומה שביניהם, האפורים למיניהם, ההצללות ועוד, חוזרים ונשנים בעבודתה של אטון. שחור ולבן אינם חלק ממעגל הצבעים, הם גם באנלוגיה לדיכוטומיה מוגדרת. יצורי הכלאיים, האיברים המנותקים מהקשר, המפלצות שהופיעו בתערוכת הפרס, כל אלה נוכחים בתערוכתה העכשווית בבית גורדון-לונדון כשם שבתערוכות עבר שלה (כגון זו שעסקה בפרנקנשטיין והמקסם ממנו).

הקשרים בין עבודתה של מאיה אטון לחקר בו עסקתי במהלך השנים אני מוצאת בקטע שלעיל: "הדור הסימבוליסטי נראה שנולד תחת השפעת סטורן, כוכב חיוור זה שנתפס מני קדם כקשור עם השבועות וההתנסויות, התנ"ך של האמנים הסימבוליסטים היה ארתור שופנהאואר – World as Will and Idea. עבודה זו פורסמה מוקדם והפכה לפופולארית במחצית השנייה של המאה ותורגמה לצרפתית ואיטלקית רק בעשור 1880. היא השרתה השראה על הפסימיות של קלינגר וקובין; והשרתה השראה על סגנטיני, גוסטב מורו, דה קיריקו. האמן הפריזאי מורו בהיותו מוצג עם מבחר של כתבי שופנהאואר ע"י מתרגם צרפתי, הודה לאחרון ברישום שהציג את הלנה בעצב על חורבות טרויה".[3] 

מאיה אטון

אטון נעה לדידי בין זמן עכשיו לזמן עבר כבתנועת מטוטלת.. במוטיב הגולגולת הרווח אף הוא ביצירתה ומיוצג באחת העבודות בתערוכה מוצגת דמות "המערסלת" גולגולת, דימוי השולח אותנו הן למוטיב ה"ממנטו מורי" ("זכור את יום המוות"), וה"ואניטס" ("הבל הבלים הכל הבל"), ולדמותה של מריה מגדלנה הרווחת בציורי בארוק במדיטציה מול גולגולת ולאור הנר. אך גם כפי שמציינת אוצרת התערוכה אפי גן: "הבחירה להציג מקבץ אקראי לכאורה, מתוך מאות רישומי דיו שנעשו בשנתיים האחרונות, מאפשר לצופה לחוות באופן נוסף רישומים אותם מעלה מאיה אטון כמעט מדי יום לאינסטגרם. ברשת, זוהי חוויה מהירה הזוכה ל'פיד-בק' מידי אבל גם מוגבלת ע"י גודלו של מכשיר הטלפון. אנחנו מביטים ברישום אחד, פרגמנט בודד הנחווה כשלעצמו. לעומתו תנועת המבט במבחר או במקבץ מאפשרת לזהות שפה, פרקים, הבדלים לצד חיבורים ובעיקר מאפשר לנו לנוע מתוך הפרטיקולרי, האישי- אל עבר המכנה המשותף. המעשה היומיומי מזכיר 'יומן רישומי- קליגרפי', ונעשה בפורמט קבוע על נייר, בבדרך כלל בגודל A3 , בדיו ומים". (מטקסט התערוכה)  

ולבסוף, דימוי ומילה, המופיעים בעבודות לעתים נהירים, ויש ש"סתומים" לעין המתבונן, ממקמים אותנו הצופות והצופים הן בתנועת הדאדא ""יפה כמו פגישתן של מוכנת תפירה ומטריה על שולחן הניתוחים" בה לשילובי מילה/טקסט/דימוי אך גם בתנועה המושגית שהרבתה לשלב בין השניים ועל כך הברכה! [4]

מאיה אטון

וכמו שקורה לי פעמים רבות, לאחר שאני חוזרת שוב לטקסט שכתבתי ובחנתי לאחר יום-יומיים… ניסיתי לחשוב מה עולה בראשי מול הדימויים של מאיה אטון, אז כן! הצבי? (מבט לקרניים מעל) או שמא חיה אחרת ותחושת חוסר האונים העולה מול דימוי זה שמצידו מתכתב עם דימויי חיות ניצודות במאות עברו, ומה לחיה זו באולם אפוף באובך זה בו תלויות תמונות? ויש עוד אסוציאציות אבל נשאיר לפעמים אחרות…

והתחושה שהעבודה "שקופה" לנו המתבוננים ו"חידתית" בה בעת.


[1] all those moments will be lost in time, like tears in rain

ציטוט מהסרט בלייד ראנר, מתוך המונולוג  של הרפליקנט רוי, רגע לפני שתוחלת החיים שלו נגמרת.

[2] אלן גינתון, הקדמה, עמ' 8-7,  בתוך: מאיה אטון, בין כלב וזאב, קרן נתן גוטסדינר, הפרס לאמנות ישראלית 2008, מוזיאון תל אביב לאמנות

[3] Pierre-Louis, The Symbolist Generation, 1870-1910, New York: Skira/Rizzoli, 1990.    

[4] "שירי מלדורור" של הרוזן של לוטריאמון  (Isidore Ducasse, 1846-1870)

נטע ליבר שפר- סדרת 'המקוננים'

בחלל תערוכתה של נטע ליבר שפר "המקוננים" מוצגים רישומי פחם גדולי ממדים ובהם דמויות גברים בג'סטות שונות של קינה.

נטע ליבר-שפר

לרישומי 'המקוננים' קדמה סדרה של רישומי חיילים פצועים שתחבושת גדולה מכסה את פניהם, עדות למציאות אלימה וקשה. בסדרה המוצגת בתערוכה הוחלפה התחבושת במטפחת, שיש בה מן האיזכור לכאב ולאבדן. המטפחת מסמנת את מקום הפגיעה ובו בזמן מכסה ומסתירה. המטפחת מציינת אפי גן אוצרת התערוכה מזכירה גם את 'מטפחתה של ורוניקה הקדושה'. ורוניקה אישה אדוקה ומאמינה מירושלים, אשר על-פי האמונה הנוצרית נתנה לישו את מטפחתה, כדי שיוכל לנגב את פניו במהלך מסע הייסורים לגבעת הגולגולתא.[1] ישו מחה את הזיעה וכשהשיב את המטפחת, הוטבעו עליה תווי פניו. הטמעת הדימוי בקפלי המטפחת מזכירה את פעולת המצלמה והתוצר, הצילום, ומעלה שאלה באשר למהות היווצרותו של דימוי, וכדברי אפי גן "רוח הנחקקת בחומר: דמויות הגברים, בשר ודם, מטביעות רישומן בנייר, שחושף אותן ומסתיר אותן. המטפחת היא מחסה ומסתור. היא עוטפת ומגנה אך  גם מעלימה את הפנים. היא מאיינת אותם, מרוקנת אותם מן המבט ומן היכולת להתבונן בהם ולזהותם. בעצם פעולת הכיסוי הופך המוכר לנסתר. הבד המגן מתעתע בכנותו, הסתרת העיניים שומטת את היכולת לפענח את המבט". 

נטע ליבר-שפר, אייל, 2019, פחם על נייר, 300\207 ס"מ , צילום: אבי אמסלם        

מכאן ששאלות באשר לדימוי, ומהו עולות בסדרה זו אך גם פעולות הקשורות לסוגות מיגדריות. בעבודות הרישום המיומנות המוצגות בתערוכה, ואופפות את הצופה מכל עבר, מציגה ליבר-שפר את הגברים המקוננים שהדמויות שלהם נראות כמצויות בעולם משלהן במעין התמסרות והתאחדות עם אקט הקינה. ברם, בתרבויות שונות מן העת הקדומה, האמונות על הקינה היו נשים על-רוב רוב. נשים זרות למשפחה אבלה שזה היה מקצוען. ובל נשכח את סצינות "הפייטה" שהקשרן ישו הצלוב והקינה עליו.

אלה ועוד חוברים לדימוי הקָפֵּלָה שעלה בעיני רוחה של האמנית באשר לחלל התצוגה. קפלות מופיעות בכנסיות כחלק מהחללים שבהן, אך לעתים כמבנה עצמאי וייחודי. הן שמשו בימים עברו משפחות רמות מעלה לטקסים דתיים וארציים – נישואין, ציון אירועים חשובים, אך גם לקבורתם של בני משפחה.

נטע ליבר-שפר

ליבר-שפר מציינת בטקסט התערוכה: "בעקבות מפגש עם דיוקן של נשים ויקטוריאניות מתייפחות שנשאר חקוק בליבי, בקשתי ממספר חברים שידגמנו עבורי את דמותם המסתתרת מאחורי מטפחת. בקשתי ליצור מבט עכשווי על הקינה. מבחינתי קינתם היא ביטוי לאבל על קוצר החיים, על הנעורים החולפים ועל אפשרויות שהוחמצו. מבטם האובד בבד המטפחת משדר פגיעות, אבל גם חסימה ואת חוסר היכולת להגיע אליהם. עקב גודלו של הרישום הם מקבלים נוכחות רבה ועוצמה, ועם זאת בעצם מחיקת פניהם הם שבים אל הדף הלבן, אל ההיעדר. במקום הנשים המקוננות, הגברים מבכים את תפקידם"[2].


[1] גולגולתא, שם מקום הגבעה והסלע שבהם התרחשה לפי המסורת הנוצרית צליבה ישו. המטפחת של ורוניקה עם דיוקן ישו עליה מצויה בסט. פטרוס ברומא.

[2] מתוך שיחה עם נטע ליבר שפר. ינואר 2022

אלכס טוביס – משפחה

לצייר כמו "מוסיקה"

בתערוכה "אלכס טוביס – ציור 2021-2020 שלוש עבודות, שלושה דיוקנאות של משפחת הצייר. הרעייה – שירלי כהן, הבן דוב, והבת אלישבע. שלושה דיוקנאות שיש בהם מן הקרבה והשוני כאחד. ציורים שיש בהם מן התפיסה הריאליסטית, ועם זאת כפי שמסייג האמן "אין לו כוונה להיות היפר-ריאליסטי, מדוקי ונאמן למציאות כצילום"! וזה מה שמקרב אותם לצופה.

בשיחה שלו עם אפי גן אוצרת התערוכה מספר טוביס על תהליך העבודה: "אני עושה סקיצה בעיפרון. בודק עליה את היחס בין הגובה לרוחב, ואז בוחר את הקנבס. מה שקובע את הגודל הוא הנושא והמגבלות של החלל בו אני עובד. ובנוסף מספר על בחירת הפורמט וגודל הבד לציור. וכן על אופן ההתייחסות לציור המוגמר "אחרי שאני מצייר אני כבר לא יכול להיכנס לציור שוב, כי אני בא אחר".                                                                                                                                           

אלכס טוביס, שירלי עם המדונה של אל גרקו,2021, שמן על בד, 110\90 ס"מ

שירלי עם המדונה של אל גרקו (2021). בעבודה זו אשת האמן מוצגת בגבה אלינו בפעולת התבוננות ב"מדונה" של אל גרקו. תמונה בתוך תמונה. עולם קטן בתוך עולם גדול יותר וחידה! המדונה של אל גרקו מצוירת בציורו של טוביס במעשה של מחווה, ניכוס או שמא פרט שנלקח מציור גדול יותר. האם הוא מתעתע בנו, הצופות והצופים או שמתייחס לפעולת ההתבוננות המדיטטיבית כמעט של רעייתו אל מול הציור/פרט. אז וכאן. המדונה הנשגבת אל מול בגדי היום יום והסניקרס שלרגלי שירלי, אשת האמן. ולצד אלה המיומנות בציור "פטרן" המרצפות.

הרהור אישי. כמי שעסקה רבות בציורים מימים עברו, המדונה הזו איתגרה לי העין. מוכרת ולא מוכרת כאחד. מזכירה את דמות המדונה בציור "המשפחה הקדושה" (1599)  אף שניתן לכנותה גם Madonna del Late מדונה המניקה וציורי מדונות אחרות של אל גרקו.

אלישבע יושבת בתקופת קורונה (2021) בשיחה שלו עם אפי גן, מספר טוביס שזהו ציור של בתו אלישבע אותו צייר בסלון הבית. הציור נעשה בתקופת הסגר עת היתה ספונה בחדרה, והוא ביקש לצייר אותה, אולי כדי לתקשר. הבת התרצתה והסכימה לשבת לפניו. "אני מנסה לא להכניס בדים גדולים הביתה. בכל מקרה לא היה לי הרבה מרחק ממנה, והתנוחה היא תנוחת ישיבה, אז הספיק לי גודל של  60/50 ס"מ". […] "בהתחלה הייתה סקיצה במחברת סקיצות ואח"כ היא עברה לקנבס. היו לנו 3-4 ישיבות מודל. סיימתי את העבודה בבית".   

פניה אפשר חתומות, ואפשר נושאות עמן הבעה אחרת של דריכות, אולי דכדוך?. טוביס אינו חש שהן נושאות עמן הבעה ספציפית, דבר המאפשר לו לנהל דיאלוג עם הדמויות ולראות בהן בכל פעם משהו שונה.

אלכס טוביס, אלישבע יושבת בתקופת קורונה,2021, שמן על בד  60/50 ס"מ

דוב עם המעיל והעניבה שלי (2022) באשר לציור של בנו דוב מציין טוביס, הוא נעשה בסטודיו. "דוב מדד את המעיל שלי בבית, וידעתי שאני רוצה לצייר אותו ככה. ידעתי שאני צריך אותו בתנוחת עמידה, כלומר – אני צריך מרחק יותר גדול מהמודל,  על מנת שהעדשה של העין לא תיצור עיוותי פרופורציות, אני צריך קנבס גדול יותר על מנת שהפורטרט עצמו יהיה בגודל סביר. החלטתי להביא את דוב אל הסטודיו. הוא עמד כמה פעמים בשביל הציור ואת השאר השלמתי מצילום".

אלכס טוביס, דוב עם המעיל והעניבה שלי,2022, שמן על בד  120/80ס"מ

טוביס מורה ב"בצלאל" ובמסגרות נוספות לוקח את הדיוקן, אחת מהתמות החשובות בציור הן בימים עברו והן במדיה של הצילום ומציג את הדמויות בפשטות ובצניעות ועם זאת יש בהן מן הגדולה ביכולת הציורית. בשיחה עם גן ניכרת ההצטנעות שלו, בתשובה לשאלה, מה הוא חושב על בחירתה בשלושת העבודותבחרת את שלושת הציורים הפיגורטיביים האחרונים שציירתי, ואני מניח שהם פשוט יותר טובים מציורים יותר ישנים שלי שהראיתי לך. אומנם היו לי כמה הבלחות טובות גם בעבר, אבל אני רוצה להאמין שאני מתקדם כצייר. אני מרגיש שאני מתפתח לאט, תופס את הדברים לאט, והנה אני מרגיש שהגעתי לרמה שאני מסופק ממנה…". תנועת היד הנעה בחופשיות והאנלוגיה של הציור למוזיקה – הנגיעה של הקשת במיתרים, אופי הצליל אותו אני מוציא מהצבע. למרות הדימוי בציור מתקיים בו גם חלק אבסטרקטי. ופעולת הציור יש בה עבורו מן הכאב והשמחה, האופן שבו הצבע והצורה משתלבים, האפשרות שיש באקט הציור לחבור לבדידות למכאוביה, ודרכו להיות חלק מהעולם. "בדידות" שהוא מגלה בציוריהם של אמנים הקרובים ללבו: וורונזה, וולסקאז ואדוארד הופר.

אריה למדן-'איש-ציפור'

אריה למדן, רושם חלום! "יש לי מחברת של חלומות שאני כותב בה את החלומות ואני מצייר מתוך המילים, קורא במחברת ורושם את החלום…גם בלי משקפיים אני רואה נפלא". (מטקסט התערוכה).

ברישום יש מכתב היד המעביר אלינו את כוונת המכוון. הוא יכול להיות ראשוני, בגדר סקיצה, "סקרצו" וכן הלאה. ולעמוד ברשות עצמו, כמדיום חשוב ורב-הבעה כפי שניתן לראות בתערוכה זו של למדן בה מוצגים רישומים שנעשו במהלך ארבעים השנה האחרונות.

התערוכה "איש ציפור" של אריה למדן מעלה על הדעת באיכויות הגרפיות וההבעתיות שלה, עבודות של אמני מופת כרמברנדט ופרנצ'סקו גויה. ואילו המחבר בין דמות אנוש לבין דימוי חייתי ומן הצומח, מאזכר אמנים סוריאליסטים שנטו לכך בחלק מעבודותיהם כחלק מהאמונה במשחקה החופשי של המחשבה ובשלטונו המוחלט והכל יכול של החלום.

אריה למדן, הזעקה, 1982, רישום על נייר, 97\70 ס"מ

הקו, אלמנט מהותי ביצירת אמנות נושא עמו משמעויות שונות – קו מיתאר (קונטור), קו שמסמן וחותם את הצורה, קו שעשוי לבטא תנועה ומקצב. בעבודותיו של למדן, קווים דקים ולעתים עבים קמעה, ישרים, אקספרסיביים, מתפתלים בריתמוס אומרים את דברם. הקו מופיע לעתים כעומד בפני עצמו ולעתים כמקבץ של קווים היוצרים אשליה של תלת ממד ונפח, ומשחקים של אור והצל. כל אלו יוצרים שפה ייחודית לאמן; דימויים מעין חלום, שיש בו מן הבעתה, עבודות שיש בהן כפי שמצוין בטקסט התערוכה מהלך הרוח של האמן, שילוב של עין, נפש ורגש.

עדי אנג'ל אוצרת המשנה וכותבת הטקסט "אריה למדן- 'איש ציפור', מציינת את דבריו של האמן: "אני מצייר בקווים, הקווים מעניינים אותי כל החיים, אני אוהב לעבוד עם קוים דקים, מה שמושך אותי בקו הדק, זה העשייה הגופנית, הפיזית. לעשות קו קטן ועוד קו עד שהצורה יוצאת תחת ידי, לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי".

בטקסט המופיע בקטלוג "אריה למדן, תחריטים והרהורים" מזכיר למדן את "איש הציפור" הנוכח בחלק מעבודותיו: "קודם גיוסי לצה"ל עשיתי מספר שבועות בקיבוץ במעמד של "לבדניק", ועבדתי שם בעבודות שונות, בשדה, בחדר האוכל וגם בלול, שהיה ענק, כיאה לקיבוץ אמיתי. לפי תפיסה עממית רווחת, כלב נעשה דומה לבעליו, ובלול נכון לי אישור מפתיע. האיש האחראי על הלול מראהו היה כמראה תרנגולת. רזה היה, עיניו מתרוצצות בחוריהן, ואפו מתקמר כמקור, רגליו ארוכות ודקות נתונות תמיד בסנדלים, ציפורני בהונותיו ארוכות אף הן ומעוגלות. בקיצור, איש תרנגולת, איש עוף… וכך נולד "איש ציפור".[1]

איש ציפור זה בדומה ל"לופלופ" של הצייר מקס ארנסט, מלווה את למדן בתערוכה שהרישומים שבה נושאים עמם מעין חותם של דיוקן עצמי. הציפור כדימוי למעוף, לתנועה ולתנופה אך גם כטומנת בחובה משמעויות אחרות מנוגדות, מופיעה באיזכור לעבודה 'ציפור עצובה' (1989) "אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע". (מטקסט התערוכה).

אריה למדן

למדן עוסק במדיה שונות: רישום, תחריטים, ציור בצבעי שמן, אקוורל, מים, פנדה ועוד. בעבודותיו עולה המקסם מאנשים שהזמן חרת בהם את "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו". (מטקסט התערוכה)

עבודותיו מורות על מיומנות רבה, ציור נופי מדבר, סלעים ואבנים וכפי שכתב על רישומים שערך מול נוף מדברי בעת שירות מילואים בסיני במהלכן של שנים רבות: "ואני ציירתי במחברת הרישום את נוף המדבר, את הסלעים, את האבנים, את הצמחייה המדברית. אט אט הרגשתי שאף אני נהפך להר… בודד, בשקט, מתמזג עם הנוף הפראי היפה. כמו דיונה נערמתי… מקבל עלי את דיון המדבר… להיות פה. זקני צמח לו פרא, זרועותי כמו שורשים מתפתלים, וציפורני אצבעותיי חורשות להן תלמים ושבילים בלב הישימון"[2]


[1] אריה למדן, תחריטים והרהורים, ישראל 2009, עמ' 17.

[2] שם, עמ' 20.

תודה לאפי ולסיגל על חומרי הטקסטים

אסד עזי, אפל היער, אוצרת: דליה דנון, מקום לאמנות, קרית המלאכה, שביל המרץ 6, תל אביב עד 1.1.2022

הומאז' תערוכה קבוצתית – דוד וקשטיין, חגית שחל, טובה אלדד, יונתן גולד, לוסי אלקויטי, לילי פישר, מאיר רקוץ, נועה תבורי, נטלי יששכרי, אוצרת: דליה דנון

שתי תערוכות במקום לאמנות, האחת – תערוכת יחיד לאסד עזי, "אפל הוא היער" והשנייה הומאז' של אמניות ואמנים ליצירתו הברוכה ורבת השנים של אסד עזי.

שתי תערוכות יפות שיש בהן מן הצניעות מחד וההוד וההדר Grandeur מאידך.

אסד עזי

בדיוקן עצמי משנת 1655, אחד מני דיוקנאות עצמיים מציג עצמו רמברנדט הבוגר, בעבודה שיש בה מן ההרהור הפנימי על הזמן החולף. תמונת עבודה זו עלתה בראשי עת צפיתי בתערוכה של אסד עזי. וברשותכם אתחיל במה שנושאות עמן המילים ומה שמצוי ב-subtext שמעבר להן;

בטקסט יפהפה המנסה לגשר בין זמנים ומקומות, בין הבנלי לאידיאה ובין סגנונות ומהפכים, בין מה שהיה מיתי והפך לאישי, למעין בבואה של האמן המצייר, שגופו נושא עמו את סימני הזמן ותלאותיו. "זה ארבעים וחמש שנה הוא חותר במים האינסופיים. חיים שלמים הוא חותר – בלילות הקרים, בסערות, בימים הלוהטים בשמש היוקדת – וחוף אין באופק הנראה לעין. הניסיון המצטבר מותיר בידיו שאלות ותהיות רבות יותר, אך חכמת ליבו דוחקת בו להמשיך לחתור עוד שעל, עד האופל האפרפר".

אסד עזי

בציטוט זה מתוך טקסט התערוכה, ניכר חשבון נפש, אף שהאמן מדבר אלינו הקוראים ומן הסתם הצופים בעבודותיו בלשון דיבור בגוף שלישי. בהמשך סוקר עזי את חלוף השנים, והשפעות הזמן: "אני ער להפרדות הדימוי החדש מרקעו – הוא מוותר על ההוויה ההיולית, על היותנו התרחשות זמנית במרחב, לטובת זהות אישית, ייחודית ומוגדרת. "צניעות" כתבתי בתחילתה ואכן, יש כן מן ההתכתבות עם מה שהיה, עם הגשמיות ומעבר אל מה שניכר שנושא עמו מן הרוח.

אסד עזי

והחלק השני, ההדוניסטי, המעביר אותנו אל מחוזות דיוניסים, לדימויים השאולים ומתכתבים עם יצירות מן העבר, יצירות רנסנסיות בעיקר, בקחנליות, המשלבות יצר ורוח כאחד, נימפות וסטירים, במה שלי מזכיר את התפיסה הניאופלטוניסטית (של פלטוניוס) שרווחה בחצר המדיצי' בפירנצה במאה ה-15.

אסד עזי

היצירות נושאות עמן הומאז'ים והתכתבויות עם תימות מהמיתולוגיה היוונית- פאן וקנטוארים, נימפות, חטיפת פרוסרפינה ועוד… ואיזכורים שעולים בראשי להומאז'ים לאמני הרנסנס דוגמת טיציאן, ג'ורג'ונה ואמנים הולנדיים מהמאה ה-17, כרמברנדט, קריצות לעירומות של סזאן, אך גם לפסלים הלניסטיים ורומיים של אלים שרועים, ואף בעבודה בה זוכה לייצוג דימוי של פרש אקזוטי שיש בה מן ההתכתבות עם אקט הצילום.

בתערוכה השנייה, הומאז' ניכרת ההתכתבות עם עבודותיו של אסד עזי, בפרשים, בעבודות שיש בהן אזכור לביוגרפיה האישית של עזי, מזרח ומערב ועוד.

דוד וקשטיין
חגית שחל
טובה אלדד
יונתן גולד
לוסי אלקויטי
לילי פישר
מאיר רקוץ
נועה תבורי
נטלי יששכרי

ולסיום, מהו סוד הקסם שמהלכות עלינו יצירות אמנות? מה הוא שעושה יצירה לזו שנתעקש להתבונן בה ולבחון ולהתחקות? אפשר שזהו הקסם שהילך עלי בתערוכה זו.

תודה

דיוקנאות ברישום, תערוכה קבוצתית אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב עד 24.7.2021

בתערוכה "דיוקנאות ברישום" בבית האמנים תל אביב מוצגים רישומי דיוקן עצמי של עשרים ושניים אמניות ואמנים בני דורות שונים:

גד אפוטקר/ חגי ארגוב/ אנטון בידרמן/ דן בירנבוים/ גבי בן ז'נו/ אליזבט בניאל/ אודרי ברגנר/ אמנון דוד ער/ ז'אק ז'אנו/ עולא זיתון/ רוני טהרלב/ טגיסט יוסף רון/ לאה כוכב שבדרון/ תמר סימון/ אבי עזרא/ אתי עמרם/ גידי פובזנר/ אהוד פקר/ תרצה פרוינד/ אלכס קרמר/ שיר שבדרון/ סמאח שחאדה.

ראשית וידוי אישי – רישומים אהובים עלי, ולראות "מסה" מצויינת מעין זו, מרגש.

דיוקן ובתוכו הסוגה דיוקן עצמי מופיעים באמנות מני קדם. הן כאפשרות לרשום את דמותו של האהוב/ה ולקבע אותה כמעין פטיש והן אפשרות הכנה, חקר, לימוד, תהייה וטעיה באשר למדגמי הפנים, ולעבודה בקנה מידה גדול.

הדיוקן העצמי נרשם מהתבוננות (בימים עברו, אך יש שעושים זאת גם כיום, בהתבוננות במראה, או בהשתקפות במים…). עם המצאת הצילום, משמשת מדיה זו אף היא כאמצעי עזר, אף שלרישום מהזיכרון ומהדמיון תפקיד ניכר. "פני האמן", כפי שמציינת אירית לוין, האוצרת בטקסט התערוכה, "מהווים מודל זמין עבורו, מושא לתהייה ולמסע אינטימי לחקר העצמי בנקודות בזמן. בתקופות מעבר ציורי הדיוקן העצמי מאפשרים "פסק זמן" להתרעננות והתנעה מחודשת".

אנטון בידרמן
גבי בן ז'אנו

הדיוקנאות המוצגים בתערוכה הם במגוון טכניקות הן באשר לרישום הדמות והן באשר למצע העבודה. בנוגע לקו: לקו: עיפרון גרפיט, פחם, טוש, עט כדורי, דיו, ציפורן, גירים, אקריליק, גואש וקפה.
ובאשר למצע: קרטון וסוגי נייר במגוון מרקמים, דיקט ואובייקט.

הדיוקנאות בתערוכה מגוונים ומצוינים: במרביתם האמן/ית מתמודדים עם מראיתם, על מצע שונה לעיתים, דף מספר או מצע עץ שאינו קונבנציונלי במהותו  יש בהם דיוקנאות זוגיים.

תרצה פרוינד
אלכס קרמר
לאה כוכב שבדרון
שיר שבדרון

יש המטופלים באופן ציורי, ובהם ניכרים משחקי האור וצל

רוני טהרלב
`טגיסט יוסף רון

לעתים חושפים את מדגמי הנפש ולעתים יוצרים הסתר פנים.. וניכר בהם החיפוש אחר העצמי.

גד אפוטקר
אודרי ברגנר
עולא זיתון
תמר סימון
חגי ארגוב
אמנון דוד ער

חלקם דיוקנאות ישירים המתבוננים בצופה ללא חת. ויש את המטופלים באופן מתומצתת ואף נוטה קמעה להחצנה שיש בה מן הגרוטסקה.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d790d7aad799-d7a2d79ed7a8d79d-1.jpg
אתי עמרם
גידי פובזנר

ויש גם מן הדיוקנאות שבהם האמן חצץ עצמו מעין הצופה הבולש באמצעות קווים. דיוקנאות בהם ניתן מקום לקדושת האל הבורא

אבי עזרא
ז'אק ז'אנו

ויש דיוקנאות שיש בהן אנלוגיה ליוחנן המטביל, שראשו הערוף נישא על טס….

סמאח שחאדה

או דיוקן עצמי שיש בו מן השילוב בין האדם לבעל הכנף באופן המאזכר לפחות לי … את פרנצ'יסקו הקדוש. (אף שאפשר לחשוב גם על החכם מכל אדם! שלמה המלך). או אהבת יצורי האל באשר הם.

דן בירנבאום

ודיוקנאות שיש בהם מן התימצות וכמעט הפשטה ובו בזמן מן המלאות.  

אהוד פקר
אליזבט בניאל

אירית לוין אוצרת התערוכה מציינת: "משמעות רבה יש לרישום עצמו, שהוא מעין ה-DNA של האמן; חבויים בו מאבקיו, היסוסיו, לבטיו, חיוניותו, יצריותו, כתב ידו. כפי שכתב במאמר יגאל תומרקין: "רישום הוא כמו יומן. רישום הוא כמו התבוננות אל תוך האמן, הוא מגלה את אופיו של האמן יותר מכול […] הוא תחילת המחשבה בצורה, המרשם, פתק הקניות, הוא דף ההערות, נקודת המוצא ליצירת האמנות ולפעמים מעשה האמנות עצמו […] לעולם הוא הבסיס,

בין אמיתה לאשליה, הקו מוקפד ומדויק, מרפרף או מתמצת, ותנודותיו כססמוגרף הנפש".  ובהמשך מוסיף תומרקין: "רישום הוא ראי לאישיותו של האמן […]רישום הוא המקום בו נוגע חוד האמן במשטח, החוד בו מתנקזים מוח ולב, עין ודמיון, תאוות יצירה ותקוות. רישום הוא התחלה."[1]

פורטרטים עצמיים נתפסים בדרך כלל כמגלים את הצד הפרטי של מקצועי ציבורי, המקבילה הוויזואלית של קריאת מכתבים אינטימיים או ז'ורנלים של סופר מפורסם. ההנחה היא  שכשרמברנדט, וינסנט ואן גוך או פבלו פיקסו פנו לפורטרטים עצמיים, הם ציירו קודם כל עבור עצמם וחקרו את מה שהם ראו בתוך עצמם או חשו מאחורי העיניים הסגורות. אך זו יכולה להיות הטעייה. כמו שחקנים, אמנים יכולים לשחק את כל סוגי התפקידים, להציג אופטימיות של נעורים, משברי אהבה וכן רטרוספקציה של הגיל המתקדם, ואף את רוח הרפאים של הזמן הממשמש ובא…" [2]

תודת הלב לאירית לוין.


[1] אירית לוין, דיוקנאות ברישום/תערוכה קבוצתית, טקסט התערוכה

[2] Dietmar Elger, Andy Warhol – Self Portraits, Hanouver: Ostfildern-Ruit : Hatje Cantz 2004, p. 21.