אסד עזי, אפל היער, אוצרת: דליה דנון, מקום לאמנות, קרית המלאכה, שביל המרץ 6, תל אביב עד 1.1.2022

הומאז' תערוכה קבוצתית – דוד וקשטיין, חגית שחל, טובה אלדד, יונתן גולד, לוסי אלקויטי, לילי פישר, מאיר רקוץ, נועה תבורי, נטלי יששכרי, אוצרת: דליה דנון

שתי תערוכות במקום לאמנות, האחת – תערוכת יחיד לאסד עזי, "אפל הוא היער" והשנייה הומאז' של אמניות ואמנים ליצירתו הברוכה ורבת השנים של אסד עזי.

שתי תערוכות יפות שיש בהן מן הצניעות מחד וההוד וההדר Grandeur מאידך.

אסד עזי

בדיוקן עצמי משנת 1655, אחד מני דיוקנאות עצמיים מציג עצמו רמברנדט הבוגר, בעבודה שיש בה מן ההרהור הפנימי על הזמן החולף. תמונת עבודה זו עלתה בראשי עת צפיתי בתערוכה של אסד עזי. וברשותכם אתחיל במה שנושאות עמן המילים ומה שמצוי ב-subtext שמעבר להן;

בטקסט יפהפה המנסה לגשר בין זמנים ומקומות, בין הבנלי לאידיאה ובין סגנונות ומהפכים, בין מה שהיה מיתי והפך לאישי, למעין בבואה של האמן המצייר, שגופו נושא עמו את סימני הזמן ותלאותיו. "זה ארבעים וחמש שנה הוא חותר במים האינסופיים. חיים שלמים הוא חותר – בלילות הקרים, בסערות, בימים הלוהטים בשמש היוקדת – וחוף אין באופק הנראה לעין. הניסיון המצטבר מותיר בידיו שאלות ותהיות רבות יותר, אך חכמת ליבו דוחקת בו להמשיך לחתור עוד שעל, עד האופל האפרפר".

אסד עזי

בציטוט זה מתוך טקסט התערוכה, ניכר חשבון נפש, אף שהאמן מדבר אלינו הקוראים ומן הסתם הצופים בעבודותיו בלשון דיבור בגוף שלישי. בהמשך סוקר עזי את חלוף השנים, והשפעות הזמן: "אני ער להפרדות הדימוי החדש מרקעו – הוא מוותר על ההוויה ההיולית, על היותנו התרחשות זמנית במרחב, לטובת זהות אישית, ייחודית ומוגדרת. "צניעות" כתבתי בתחילתה ואכן, יש כן מן ההתכתבות עם מה שהיה, עם הגשמיות ומעבר אל מה שניכר שנושא עמו מן הרוח.

אסד עזי

והחלק השני, ההדוניסטי, המעביר אותנו אל מחוזות דיוניסים, לדימויים השאולים ומתכתבים עם יצירות מן העבר, יצירות רנסנסיות בעיקר, בקחנליות, המשלבות יצר ורוח כאחד, נימפות וסטירים, במה שלי מזכיר את התפיסה הניאופלטוניסטית (של פלטוניוס) שרווחה בחצר המדיצי' בפירנצה במאה ה-15.

אסד עזי

היצירות נושאות עמן הומאז'ים והתכתבויות עם תימות מהמיתולוגיה היוונית- פאן וקנטוארים, נימפות, חטיפת פרוסרפינה ועוד… ואיזכורים שעולים בראשי להומאז'ים לאמני הרנסנס דוגמת טיציאן, ג'ורג'ונה ואמנים הולנדיים מהמאה ה-17, כרמברנדט, קריצות לעירומות של סזאן, אך גם לפסלים הלניסטיים ורומיים של אלים שרועים, ואף בעבודה בה זוכה לייצוג דימוי של פרש אקזוטי שיש בה מן ההתכתבות עם אקט הצילום.

בתערוכה השנייה, הומאז' ניכרת ההתכתבות עם עבודותיו של אסד עזי, בפרשים, בעבודות שיש בהן אזכור לביוגרפיה האישית של עזי, מזרח ומערב ועוד.

דוד וקשטיין
חגית שחל
טובה אלדד
יונתן גולד
לוסי אלקויטי
לילי פישר
מאיר רקוץ
נועה תבורי
נטלי יששכרי

ולסיום, מהו סוד הקסם שמהלכות עלינו יצירות אמנות? מה הוא שעושה יצירה לזו שנתעקש להתבונן בה ולבחון ולהתחקות? אפשר שזהו הקסם שהילך עלי בתערוכה זו.

תודה

דיוקנאות ברישום, תערוכה קבוצתית אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב עד 24.7.2021

בתערוכה "דיוקנאות ברישום" בבית האמנים תל אביב מוצגים רישומי דיוקן עצמי של עשרים ושניים אמניות ואמנים בני דורות שונים:

גד אפוטקר/ חגי ארגוב/ אנטון בידרמן/ דן בירנבוים/ גבי בן ז'נו/ אליזבט בניאל/ אודרי ברגנר/ אמנון דוד ער/ ז'אק ז'אנו/ עולא זיתון/ רוני טהרלב/ טגיסט יוסף רון/ לאה כוכב שבדרון/ תמר סימון/ אבי עזרא/ אתי עמרם/ גידי פובזנר/ אהוד פקר/ תרצה פרוינד/ אלכס קרמר/ שיר שבדרון/ סמאח שחאדה.

ראשית וידוי אישי – רישומים אהובים עלי, ולראות "מסה" מצויינת מעין זו, מרגש.

דיוקן ובתוכו הסוגה דיוקן עצמי מופיעים באמנות מני קדם. הן כאפשרות לרשום את דמותו של האהוב/ה ולקבע אותה כמעין פטיש והן אפשרות הכנה, חקר, לימוד, תהייה וטעיה באשר למדגמי הפנים, ולעבודה בקנה מידה גדול.

הדיוקן העצמי נרשם מהתבוננות (בימים עברו, אך יש שעושים זאת גם כיום, בהתבוננות במראה, או בהשתקפות במים…). עם המצאת הצילום, משמשת מדיה זו אף היא כאמצעי עזר, אף שלרישום מהזיכרון ומהדמיון תפקיד ניכר. "פני האמן", כפי שמציינת אירית לוין, האוצרת בטקסט התערוכה, "מהווים מודל זמין עבורו, מושא לתהייה ולמסע אינטימי לחקר העצמי בנקודות בזמן. בתקופות מעבר ציורי הדיוקן העצמי מאפשרים "פסק זמן" להתרעננות והתנעה מחודשת".

אנטון בידרמן
גבי בן ז'אנו

הדיוקנאות המוצגים בתערוכה הם במגוון טכניקות הן באשר לרישום הדמות והן באשר למצע העבודה. בנוגע לקו: לקו: עיפרון גרפיט, פחם, טוש, עט כדורי, דיו, ציפורן, גירים, אקריליק, גואש וקפה.
ובאשר למצע: קרטון וסוגי נייר במגוון מרקמים, דיקט ואובייקט.

הדיוקנאות בתערוכה מגוונים ומצוינים: במרביתם האמן/ית מתמודדים עם מראיתם, על מצע שונה לעיתים, דף מספר או מצע עץ שאינו קונבנציונלי במהותו  יש בהם דיוקנאות זוגיים.

תרצה פרוינד
אלכס קרמר
לאה כוכב שבדרון
שיר שבדרון

יש המטופלים באופן ציורי, ובהם ניכרים משחקי האור וצל

רוני טהרלב
`טגיסט יוסף רון

לעתים חושפים את מדגמי הנפש ולעתים יוצרים הסתר פנים.. וניכר בהם החיפוש אחר העצמי.

גד אפוטקר
אודרי ברגנר
עולא זיתון
תמר סימון
חגי ארגוב
אמנון דוד ער

חלקם דיוקנאות ישירים המתבוננים בצופה ללא חת. ויש את המטופלים באופן מתומצתת ואף נוטה קמעה להחצנה שיש בה מן הגרוטסקה.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d790d7aad799-d7a2d79ed7a8d79d-1.jpg
אתי עמרם
גידי פובזנר

ויש גם מן הדיוקנאות שבהם האמן חצץ עצמו מעין הצופה הבולש באמצעות קווים. דיוקנאות בהם ניתן מקום לקדושת האל הבורא

אבי עזרא
ז'אק ז'אנו

ויש דיוקנאות שיש בהן אנלוגיה ליוחנן המטביל, שראשו הערוף נישא על טס….

סמאח שחאדה

או דיוקן עצמי שיש בו מן השילוב בין האדם לבעל הכנף באופן המאזכר לפחות לי … את פרנצ'יסקו הקדוש. (אף שאפשר לחשוב גם על החכם מכל אדם! שלמה המלך). או אהבת יצורי האל באשר הם.

דן בירנבאום

ודיוקנאות שיש בהם מן התימצות וכמעט הפשטה ובו בזמן מן המלאות.  

אהוד פקר
אליזבט בניאל

אירית לוין אוצרת התערוכה מציינת: "משמעות רבה יש לרישום עצמו, שהוא מעין ה-DNA של האמן; חבויים בו מאבקיו, היסוסיו, לבטיו, חיוניותו, יצריותו, כתב ידו. כפי שכתב במאמר יגאל תומרקין: "רישום הוא כמו יומן. רישום הוא כמו התבוננות אל תוך האמן, הוא מגלה את אופיו של האמן יותר מכול […] הוא תחילת המחשבה בצורה, המרשם, פתק הקניות, הוא דף ההערות, נקודת המוצא ליצירת האמנות ולפעמים מעשה האמנות עצמו […] לעולם הוא הבסיס,

בין אמיתה לאשליה, הקו מוקפד ומדויק, מרפרף או מתמצת, ותנודותיו כססמוגרף הנפש".  ובהמשך מוסיף תומרקין: "רישום הוא ראי לאישיותו של האמן […]רישום הוא המקום בו נוגע חוד האמן במשטח, החוד בו מתנקזים מוח ולב, עין ודמיון, תאוות יצירה ותקוות. רישום הוא התחלה."[1]

פורטרטים עצמיים נתפסים בדרך כלל כמגלים את הצד הפרטי של מקצועי ציבורי, המקבילה הוויזואלית של קריאת מכתבים אינטימיים או ז'ורנלים של סופר מפורסם. ההנחה היא  שכשרמברנדט, וינסנט ואן גוך או פבלו פיקסו פנו לפורטרטים עצמיים, הם ציירו קודם כל עבור עצמם וחקרו את מה שהם ראו בתוך עצמם או חשו מאחורי העיניים הסגורות. אך זו יכולה להיות הטעייה. כמו שחקנים, אמנים יכולים לשחק את כל סוגי התפקידים, להציג אופטימיות של נעורים, משברי אהבה וכן רטרוספקציה של הגיל המתקדם, ואף את רוח הרפאים של הזמן הממשמש ובא…" [2]

תודת הלב לאירית לוין.


[1] אירית לוין, דיוקנאות ברישום/תערוכה קבוצתית, טקסט התערוכה

[2] Dietmar Elger, Andy Warhol – Self Portraits, Hanouver: Ostfildern-Ruit : Hatje Cantz 2004, p. 21.