ורדה סאנד – "דיוקן" בית האמנים תל אביב, אוצרת: אירית לוין 27.9.2018-20.10.2018

20180927_115724.jpg

בתערוכה דיוקן – "על חיות ואנשים" מציגה ורדה סאנד סדרת דיוקנאות של כלבים, חתולים ודמויות נשים וגברים בממדים קטנים. סאנד מציגה את מושאי ציוריה בזווית ראייה שונות, לעתים הדיוקן  (דמות אישה או בעל החיים) ממוקם במרכז הציור, תופס את מרביתו של המצע, לעתים נפנה אל הצד. בדיוקנאות המוצגים המבט פונה אל הצופה בעיניים פקוחות לרווחה בדרך המאזכרת ציור דיוקן בן אנוש, ולעתים בדרך שיש בה מן "ההתפנקות" בדיוקנאות החתולים. בעלי החיים מתוארים בנטורליזם נפלא.

20180926_110257.jpg

בטקסט התערוכה נכתב: "הדיוקנאות המוצגים בתערוכה זו מתמקדים במספר מבטים, מספרים כמה הבעות, ותוהים על מידת ההאנשה הטמונה בייצוג מקביל של בעלי חיים ובני אדם.

20180926_110040.jpg

על פיסות עץ ונייר, בעבודות שמן אישיות, מחליפה הציירת את נופיה רחבי האופק בנופי סביבתה המיידית – רשמים קטנים של התחברות אוהבת והתבוננות בסובבים אותה, ושל ניסיון לפענח את הקרבה האינטימיות והזהות, בין ההולכים על שניים ועל ארבע".

1.jpg

דיוקנאות הכלבים המוצגים בתערוכה הינם של כלבים השייכים למשפחתה של סאנד, ולחברים קרובים. הפורטרטים הנשיים הם של בנותיה של סאנד. דיוקן נוסף מתאר את אחותה מיה.

IMG_0381.jpg

אדית.jpg

בסוגה פורטרט (דיוקן) ניתן למצוא מספר קבוצות: דיוקן, דיוקן עצמי, דיוקן של קבוצה.

בעבר קודם המצאת הצילום –

– דיוקן שימש ככלי להצגת עוצמה – בן מלוכה, איש כמורה, בורגנות גבוהה ועוד. פורטרט המשמש כעדות לזהות מקצועית, מעמד וכדומה.

– דיוקן ככלי להצגת המצויר/ת כפוטנציאל לשידוך.

– דיוקן כמשמר זהות וכעדות להיותו של אדם בן המקום והזמן.

– דיוקן עצמי שימש כאמצעי לייצוג בניסיון לתפוס את מהותו/ה החיצונית (מעמד, עושר…)  או הפנימית או שניהם יחדיו של המצויר/ת.

– דיוקן של בעל חיים, הן כחית מחמד, כמייצג את האדם שהינו הבעלים שלו, והן כיצור פראי בטבע: כלב, סוס, נמר ועוד.

– דיוקן יכול להיות דיוקן של חפץ כלשהו, פריט אישי העשוי לסמן ולסמל את האדם שאליו הוא משתייך, את מהותו, נטיותיו.

יש לציין שכל הנאמר לעיל בנוגע לעבר רלוונטי גם לימינו בדיוקנאות צילומיים למיניהם

תיאורי דיוקן של כלבים מופיעים בציור ובפיסול כאחד. ברצוני להתייחס בקצרה למספר תיאורים מעין אלה. תיאורי כלבים רווחים בעת העתיקה בציורי קיר ובפיסול (מצרים, יוון, רומא, לעתים קרובות נושאים עמם משמעויות של מעבר בין תחום ארצי למטפיסי, משמעויות של פולחן ועוד. אנו מוצאים כלבים מוצגים בתיאורי נופים, בסצנות מלחמה או בסצנות ציד למיניהן, למשל ציורו של פיזנלו, "סצנת ציד עם כלבים" (החזון של אוסטציוס הקדוש), 1438-1442, הגלריה הלאומית, לונדון. בעוד שהכלבלב המוצג בציורו של יאן ואן אייק, "נישואי הזוג ארנולפיני", 1434, גלריה לאומית לונדון,[1] מתואר כחלק מן המערך הביתי.

800px-Jan_van_Eyck_009.jpg

כלבים מתוארים בספרות. בסדרת איורים ל"כלב חוצות" ספרו של שמואל יוסף עגנון, מתאר אביגדור אריכא את הכלב 'בלק' ברמות שונות של תיאור והפשטה, שכפי שסיפר בזמנו עשה זאת מהדמיון למרות שהיה לו אוצר דימויים גדול בעקבות אלבום שלם של רישומי הכלב של ט כרמי שנמצא אצל אלמנתו, תמרה ריקמן.[2]

ולסיום, שאלה מהותית בנוגע לתיאורי דיוקן – האם דיוקן יכול בכלל ללכוד את הבלתי ניתן לתפיסה? נראה שאכן.

תודה לאוצרת אירית לוין על חומרי תערוכה מענגת עין זו.

[1] Cultural depictions of the dog, from Wikipedia https://en.wikipedia.org/wiki/Cultural_depictions_of_the_dog

[2] מרדכי עומר, כלב חוצות מאת שמואל יוסף עגנון ואיוריו של אביגדור אריכא, בית עגנון בירושלים; מוזיאון תל אביב לאמנות, 2010, עמ' 24.

חיים סוטין: טבחים, מלצרים… גלריה קורטו, לונדון

XSP.005-Web.jpg

התערוכה חיים סוטין: טבחים, מלצרים ואנשי שרות המוצגת בגלריה קורטו מכנסת קבוצה מצוינת של פורטרטים מידי חיים סוטין (1893-1943). סוטין בנו של חייט יהודי עני, הגיע לפאריס ב-1913.  סוטין היה אחד מהציירים המובילים בפריס בעשור 1920 ועשור  1930, ובשל סגנונו הרוגש ומשיכות המכחול העזות והסוערות שלו נתפס על-ידי רבים כיורשו של וינסנט ואן גוך (אף שהוא עצמו הכחיש זאת). תערוכה חשובה זו הינה הפעם הראשונה שבה מוצג האמן בבריטניה מזה 35 שנה.

בין השנים 1922-1925 סוטין שהה בקאן-סיר-מר, בדרום צרפת, אך הגיע לעתים תכופות לפריז ולביקור במוזיאון הלובר. בעת זו הוקסם סוטין מצוות האופים והמלצרים בבתי מלון ומסעדות בצרפת, ומהמדים הצבעוניים שלהם. בעשור שלאחר מכן, מודלים צנועים אלה ישבו לפניו בפריס ובדרום צרפת. התוצאה, סדרות של פורטרטים המציעים אימז'ים רבי כוח של המעמד החברתי החדש של נותני שירות, שעברו מבתי האצולה של מאות עברו לבתי המלון והמסעדות היוקרתיים שקמו בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. דמויות אלו ששירתו בין השאר במסעדה היוקרתית מקסים בפריס, קסמו לסוטין שהטיב לתאר את הרגש העז ותחושת האנושיות העמוקה  שניתן למצוא במודלים צנועים ביותר מעין אלה. הוא עמל לתאר את תצורות הצבע רבות העוצמה בלבנים, אדומים וכחולים במדים שלהם.

פורטרטים אלה שיחקו תפקיד מפתח בכינון הפרסום של סוטין והפיכתו מצייר הנאבק למחייתו לצייר מצליח. כשהתחיל לצייר את הסדרות, סוטין שהיגר מרוסיה, חי בעוני יחסי לצד אמנים אחרים, כולל חברו הקרוב ביותר אמדיאו מודליאני (1884-1920). ב-1923 האספן האמריקני אלברט סי. ברנס ראה ציור של אופה, אחת מהעבודות המוקדמות של סוטין, וסבר שזו אחת מהיצירות הגדולות ביותר שלהמודרניזם. הוא ביקש לראות ציורים נוספים משל סוטין וקנה כחמישים יצירות. רכישה זו עזרה לסוטין להיחלץ מנסיבות חייו הקשות והביאה להצגתו בקדמת הבמה. הפורטרטים שלו המתארים עובדי בתי מלון ומסעדות הפכו למוערכים במיוחד בקרב אספנים וכיום נחשבים בין הישגיו הגדולים ביותר.

19.10.2017-21.1.2018

התערוכה בחסות:

This exhibition has been sponsored by:
The Friends of The Courtauld
The Garcia Family Foundation

הדימויים נלקחו מאתר התערוכה

Soutine’s Portraits: Cooks, Waiters & Bellboys, exhibition at The Courtauld Gallery, London https://courtauld.ac.uk/gallery/what-on/exhibitions-displays/soutine

 

חיים סוטין הינו חלק ממה שמכונה "אסכולת פאריז" ביטוי שיש בו התייחסות לסצנת פעילות אמנותית ולאו דווקא לסגנון מגובש. אסכולה זו נוצרה בפריז בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, בין שתי מלחמות עולם. בתקופה בה פריז היתה בירת האמנות המוצהרת. בין האמנים ממוצא יהודי בקבוצה ניתן למצוא את אמדאו מודיליאני, מרק שגאל, ז'יל פסקן, מואיז קיסלינג ואחרים.

Lead-Image_-Cropped_x_acf_cropped-1-840x1024.jpg