מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות,  איה סריג, ענת גרינברג, אילנה סטרלין, אוצר: אורי דרומר, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי 9, תל אביב, 1.10.2022-8.9.2022

בתערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות", פרי שיתוף פעולה ממושך בין האמניות איה סריג וענת גרינברג, והסופרת והפסיכותרפיסטית אילנה סטרלין לבין האוצר אורי דרומר, נחשפים הבאים בשעריה לעשייה בה חברו עבודות אמנות ועבודת טקסט – קול וסאונד.

העין, ובמקרה הזה עיני שלי הצופה, מתבוננת, נעה בין העבודות: ציור בקנה מידה ניכר בעבודותיה של ענת גרינברג, רדי מייד מטופל וקולאז' בעבודותיה של איה סריג, הטקסט מכמיר הלב וקולה של אילנה סטרלין ועבודת הסאונד של נגה שליט גליק. 

במרכז, הכיסא המטופל של איה סריג, ומנגד, הציורים של ענת גרינברג, מבט אל מרחב התערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

מספר חושים ניכרים באימפקט שהם יוצרים אצל המבקר בתערוכה זו: חוש הראיה, חוש השמיעה וחוש המישוש.[1] החומריות הניכרת בכיסאות השבורים ומחוברים לכדי חדש, לעומת העידון של הפלטה הציורית והטקסטואליות, הטקסט והאודיו!

אילנה סרלין, "פרחי זיכריני", בתערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

"העבודה המשותפת התבססה על שיחות, קריאת טקסטים, ניתוח עבודות ועיסוק בשברי זיכרונות, דימויים ותחושות; התהליך האמנותי-היוצר, שעמד במוקד השיח, מבקש להביע חוויות של שלוש נשים, האוצרות בגופן – קולות, צרחות, תחושות, דימויי-ניצוֹלים".[2]

בתערוכה עולות מספר סוגות אליהן אבקש להתייחס: זיכרון, עֵדוּת ואפשר שאף הבית.

בבואנו להידרש  לסוגת הזיכרון נשאלת השאלה מהו זיכרון? איך מבנים זיכרון? מה כל אחד מאתנו בוחר לזכור (לא תמיד זה בידינו) שהרי פרטים "הנחקקים" בזיכרון הם סובייקטים וסלקטיביים למדי. המהות שלהם משתנה בהתאם לזמן ולפרשנות אירוע כלשהו ע"י הפרט והקולקטיב.

איה סריג וענת גרינברג המציגות בתערוכה ביקשו לדבר בפגישה איתן על מסע. לדבר על השואה אך לא לדבר ולאזכר בשמות הרגילים, שכן דשו בכך הרבה. הן ביקשו אחר: חוויה אישית לצד קולקטיבית. ציינו שאינן מעוניינות להעמיד בפרונט את הפרטי, ורוצות ליצוק את החוויה של תוצרי העבודה המשותפת.

מבט אל חלל התערוכה, איה סריג, ענת גרינברג, מבט אל מרחב התערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

ברצוני לציין שבתערוכות קודמות של אמניות אלו ניתן מקום לעיסוק בשואה ולביוגרפיה האישית של כל אחת מהן. עם זאת הזיכרון המודחק, לפחות בתערוכה זו מופיע כפי שפרויד ציין באופן לא שיטתי דרך חלומות ופליטות פה. בטקסט הנלווה לתערוכה מצוין: "בתערוכה מוצגים אובייקטים פיסוליים, ציורים ועבודת טקסט-קול-סאונד. ניתן לראותם כיוצאים מהגוף, או במידה רבה כקולותיהם, הדובבים של זיכרונות שנצברו בגופן של האמניות במשך שנים".[3]

אילנה סטרלין מנגד, מספרת שאיה סריג וענת  גרינברג ביקשו לצרף אותה לתערוכה, הן בשל היותה "דור שני" ומומחית שעוסקת בשואה וגם בשל עיסוקה – פסיכותרפיסטית והקשריה לעמותת "עמך". הטקסט שלה המופיע בתערוכה "חתום בנבכי נשמתם של הניצולים".

אלה מילים

לא נאמרות,

מתעקלות,

מתעקלות,

מתעקלות,

מתעקלות סביב הגרון

סביב הצוואר.

מתלעלעות,

מתלעלעות,

מתלעלעות,

מת

מת… נתקעות בלוע.מלוא הלוע דמעה חנוקה. (אילנה סטרלין, קטע מהטקסט)

ענת גרינברג: הציורים המופיעים בתערוכה קשורים לצילומי חללים ודימויים אותם היא מצלמת מקטנותה, והוצאתם מהקונטקסט. לפני כשנתיים החלה לצייר את העלים בגינת בית המשפחה לתערוכה בגלריה בארי.[4]

ענת גרינברג, בתערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

סריג מספרת על כסאות שבורים ומפורקים אותם אוספת ברחובות העיר, ועושה בהם שימוש מחודש מעבודותיה. תחילת המעשה בכיסא שבור בסטודיו של האמנית אותו חיברה מחדש.  "לקחת, לפרק, לנסר להרכיב מחדש וליצור משהו אחר. הכיסא הינו טריגר; כפי שקנבס מעורר רצון לצייר, כך גם חלקי כיסא שבור". בתערוכה מספר כסאות שעברו טרנספורמציה עד לאובדן מהותם, וחלק מהם אצל סריג אף שולחים "משושים" אל הקיר ומנהלים עמו שיח.

איה סריג בתערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

העבודות של איה סריג וענת גרינברג מעמתות אותי עם ההדהוד שעולה מתוך האין, דרך יצירות שבהן הזיכרון נוכח נעדר באמצעות חפצים. הם אלה שהופכים לפורטרט העצמי שלהן. לאן המדרגות מובילות? החלונות שיש בהם מן המלא והריק, מה מסתתר שם למעלה? השבר וסיפורו כפי שהוא נוכח/מונכח בכיסאות המפורקים/מתחברים/מתפרקים/מתהפכים…

שהרי הן גרינברג והן סריג מציגות אלמנטים שיש להם הקשרים לבית או למרחבים ציבוריים באשר הם. הבית כאוטופיה, כמרחב מוגן ומגונן? הבית שבו רוחשים חיים אך גם סודות. הבית כמאזכר את "האלביתי"("Das Unheimliche")  במסה של זיגמונד פרויד, בה הוא מתחקה אחר תחושה של זרות השורה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת  ואי–הנוחות במפגש עם הביתי שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה[5].

מבט נוסף אל מרחב התערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

סטרלין מביאה עמה את נוכחות הקול העולה בתערוכה באמצעות מילות הטקסט והאודיו המלווה את קולה. בשיחה עמה מציינת: "הקטע מיהו אחי? יצא כשאמרתי לדרומר – אני פה במקרה. יש משמעות ומחירים לסודות במשפחה". גילתה זאת בגיל 26, ועד אז לא ידעה שהיתה לאביה משפחה והיה לה אח מנישואים קודמים של אביה שנספה בשואה ואינה יודעת דבר אודותיו. ב"מיהו אחי?" מצאה דרך להנציח אותו, אף שאינה יודעת את שמו.

בעבודתה של סטרלין עולה לדידי סוגת העֵדוּת. ג'ורג'יו אגמבן מדבר על העֵדוּת ועל על חוסר אפשרותה של המילה. על שום כך היא מציגה עצמה כעדה, יכולה לדבר בעבור אלה שאינם מסוגלים לדבר. העדות היא כוח היוצר לעצמו מציאות בפועל, דרך – אי-האפשרות לומר היא אכן אי-אפשרות הקורמת עור וגידים – האפשרות לדבר. שתי תנועות אלה אינן יכולות להיטמע זו בזו לא בסובייקט ולא בתודעה, אך הן גם אינן יכולות להיפרד לכדי שתי מהויות נבדלות בתכלית. אינטימיות בלתי ניתנת לפירוק. זו העדות[6].

תודה לאמניות איה סריג, אילנה סטרלין וענת גרינברג על השיח עמן ועל החומרים.

מבט נוסף אל מרחב התערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

[1] התמה של חמשת החושים: חוש הראיה וחוש הריח וחוש הטעם, השמיעה והמישוש זוכה לייצוג נכבד באמנות הרנסנס והבארוק, (בעיקר בבארוק ההולנדי והפלמי, מאה 17). 

[2] מתעקלות.מתעכלות.מתכלות,נתקלות, אוצר: אורי דרומר, ציטוט מטקסט התערוכה.

[3] אורי דרומר, שם.

[4] סודות בין קירות הבית, קבוצת SHEVA רוזה בן אריה, ענת גרינברג, דליה חי אקו, איה סריג,לילי פישר, גלריה בארי, אוצרת ד"ר זיוה ילין, עד 9.1.2021

[5] זיגמונד פרויד האלביתי, הקדמה לאלביתי יצחק בנימיני 7-8, תל אביב, רסלינג  2012.

[6] אורי ש. כהן בתוך: ג'ורג'יו אגמבן, מה נותר מאושוויץ הארכיון והעד (הומו סאקר III), רסלינג, 2007   , תרגום מאיטלקית, ד"ר מאיה קציר, עריכה מדעית: ד"ר אורי ש. כהן, תל אביב: רסלינג, 2007, עמ' 24-7.