"אמנות כדרך חיים"

רעיה בר-אדון אמנית רב תחומית מציגה בתערוכה "שיח אינטימי בשחור ולבן", הדפסי לינולאום בשחור-לבן,[1] הטכניקה העיקרית שבה היא יוצרת בשש השנים האחרונות. על בחירה זו כותבת בר-אדון: "יש בהדפס הרבה מקום לאקראי, ומשחק ותנועה בין דו-ממד לתלת-ממד, בדומה לפיסול. אני אוהבת את המינימליזם של החומר ומחפשת חופש בטכניקה שאינה חופשית. בעבודותיי השחור כבד יותר והלבן קליל".[2]

הבחירה להצטמצם בשנים האחרונות להדפסי לינולאום בשחור-לבן, מעניינת לאור המנעד הרחב בו יצרה בר-אדון בשנותיה כאמנית – עבודות בחיתוכי עץ ובהדפסי לינוליאום, לצד יצירה ענפה בפיסול ובציור. משנות ה-70 ועד מחצית שנות ה-80 יצרה תבליטי קיר ועבודות ציבוריות מונומנטליות.[3] היא איירה ספרים, ואף עסקה שנים רבות בתרפיה באמצעות אמנות ודרמה. וכפי שמספרת בשיחה עמה: "מרגע שעמדתי על דעתי, גמלה בלבי ההחלטה לעסוק באמנות כדרך חיים".

על עבודות הלינולאום של האמנית כתב בעבר מבקר האמנות עוזי צור: "חיתוכי הלינול של רעיה בר-אדון נושאים את מחאת הקול הנשי של שנות ה-60 וה-70, נדמים למחוות אתנולוגיות לאמנות ילידית […] יש לבחון את עושר המרקמים שהיא מפיקה ממשטח הלינול, את אופן זרימתם ואת האופן שבו הם מצטופפים ומתרווחים כפרודות ושריטות של אור".[4]

העשייה של בר-אדון רבת רבדים, ולצדה ניתן לראות את התשוקה לאספנות הנבטת מכל פינה בבית המשפחה. בחללי הבית ובסטודיו של האמנית נמצאים אוספים רבים ומרהיבים, מרביתם פריטים קטנים, עבודות שבטיות ואתניות: מסכות, פסלונים, עבודות טקסטיל, תמונות ואובייקטים, בעיקר של חיות. "אני נמשכת מאוד לתרבויות עתיקות ואתניות. בקיבוץ הייתה פשטות, לא הייתה התייחסות לאסתטיקה של חפצים; הכמיהה שלי לחפצים נובעת מהרִיק שהיה והצורך באינטימיות, שקיבלו מענה על ידי איסוף דברים קטנים".[5]

במחוזות היצירה כותבת אירית לוין האוצרת, "דרות דמויות אדם, חיה, ועוף הלכודות במעין מבוכים פנימיים, לצד כדים, שטיחים ומוטיבים אורנמנטליים וצמחיים משתרגים. הקשר העמוק לטבע ניכר ביצירות: הד לילדותה בקיבוץ הדתי בקבוצת יבנה; אביה היה הביולוג הראשון במקום, עסק בהוראה ובנה את אוספי הטבע של הקיבוץ, והיא התלוותה אליו רבות; הד גם לסביבת מגוריה זה שישה עשורים ביישוב חופית, הסמוך לשמורת טבע.

בר-אדון הייתה בידידות קרובה ובקשרים קולגיאליים עם האמנים רודי להמן ואברהם אופק, שני אמנים שספגו השראה מסביבתם הקרובה. היא הושפעה מתפיסתו של רודי להמן  שרצתה למצות את המהות ואת הבסיס הצורני, בעיקר של בעלי החיים, והושפעה גם מאברהם אופק, מתפיסתו הארכיטיפית והאלגורית של תכנים אוניברסליים. לכן ניתן לראות אצל האמנית בעת ובעונה אחת תמציתיות, סימבוליקה והשפעה של סביבת המחיה. לאחר מותו של רודי להמן הדפיסה רעיה בר-אדון את עבודות חיתוכי העץ שלו, לבקשת הדוויג גרוסמן, בת זוגו.[6]

בין המורים שלה מספרת בר-אדון היו שלמה ויתקין ויעקב פינס. את שניהם העריכה מאוד, ואצל פינס למדה ליצור חיתוכי עץ, טכניקה שאהבה מלכתחילה ועסקה בה בהזדמנויות שונות עד כיום.

השפעות של אומנויות שבטיות ומסורתיות ניכרות בעבודותיה של בר-אדון, בעיקר אלו מן השנים האחרונות. ניתן לייחס זאת הן להשפעות של אמנות ההדפס משלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ביצירות אמנים כאדוארד מונק, ואמני האקספרסיוניזם הגרמני, אך גם מאמני ה-Art Brut המאוחרים יותר. ובו בזמן מאומנויות עממיות הבאות לידי ביטוי ביצירות פולחן והווי אבוריגי'יניות ואפריקניות, מצריות קדמוניות, ואף דימויים המתכתבים עם יצירות של קית הרינג. וכפי שלוין מציינת: בעבודותיה סמליות המורכבת מתכנים אישיים ותכנים אוניברסליים על פי רוח הדברים של יונג".

בספרו 100 שנות אמנות הדפס בישראל מציין גדעון עפרת את עבודותיה של בר-אדון בחיתוכי עץ ולינול, "שמשולבים בהם פרימיטיביזם 'גוגני' ודקורטיביות, והם בוראים עולם ספק-גרוטסקי, ספק-פולחני: דמויותיה עצומות הראש נראות לא אחת כאלילות או כנוטלות חלק בפולחן אקזוטי".[7]

דמות האישה זוכה לייצוג ניכר בעבודות המוצגות בתערוכה. ולצידה יצורים מעולמות הפאונה והפלורה: בעלי כנף, קיפודים, לטאות, כלבים, צמחיה ועוד. הדימויים המוצגים שטוחים, ונטולי נפח, וללא אשליה של עומק. לוין מציינת: "האישה של בר-אדון מופיעה במגוון מצבים, בהם "המדונה של החתולים השחורים", "מאכילה ציפורים", ב"הריון", שוכבת על אדמה בקועה ויבשה, בחולי ובחלום. פעמים רבות הדימויים המופיעים בעבודה מצוירים ממבט-על המשטיח את הדמויות. החיות שמופיעות בתוך גוף האישה ומחוצה לו מייצגות תשוקות, חלומות, חרדות, ויוצרות מתח דינמי בין הפנים והחוץ.

ציפורים הן מוטיב חוזר ביצירותיה. הן מלוות את האמנית ועדות להלכי הרוח ולמיחושי הגוף שלה. הן מופיעות בדמות עורבים גדולי ממדים ומשרי אימה, משובצות בשטיח כאורנמנט, ונגלות בחללים קטנים וסגורים או מחוץ להם. הציפור, מציינת בר-אדון "מסמלת בנוסף את היכולת לעוף ולהיות בכל מקום. בשל כך גם מופיע מבט העל".

נופי נפש של פנים וחוץ ופרטי אוספים אתניים נרקחים יחדיו ביצירה, פותחים צוהר להתבוננות אל עולם פנימי עשיר בשחור ולבן.

נוסף על הדפסי הלינולאום, בתערוכה מוצגים גם ספרי סקיצות, מחברות קולאז'ים, פריטים מאוספים וסרט קצר על סביבת האמנית ויצירתה".[8]

–

בר-אדון למדה אמנות ועיצוב בבית הספר לאמנות "בצלאל" בירושלים, ועסקה במגוון רחב של טכניקות אמנותיות: ציור, פיסול קרמי, חיתוכי עץ ולינוליאום, קולאז', איור ספרים ועטיפות וכן עיצוב קירות פסיפס משברי קרמיקה צבעונית ומאריחים שציירה במו ידיה. לאחר שהות קצרה בכפר האמנים, עין הוד, עברה עם משפחתה לחיפה ומשם חופית, שבה היא מתגוררת ויוצרת זה למעלה מששה עשורים.

היא השתתפה בתערוכות שונות, בין היתר במוזיאון Grand Palais בפריז. בסדנת ההדפס בירושלים, במוזיאון ישראל בירושלים ועוד. זכתה בפרס קרן שרת וכן בציון לשבח במסגרת פרס מוזיאון ישראל לאיור ספרי ילדים ע"ש בן-יצחק על איוריה לספר מי שנשאר עם עצמו – הוא כבר לא לבד מאת מירה מינצר יערי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1978). עבודותיה מצויות באוספים פרטיים רבים בארץ ובעולם.[9]

תודה לאירית לוין על הטקסט והחומרים ולרעיה בר-אדון על השיחה עמה.

---

[1] הדפס – טכניקה להכנת מספר העתקים של יצירת אמנות מגלופה. קיימות שלוש קבוצות עיקריות של הדפס: הדפס בלט (עץ, לינוליאום, קולגרף), שקע (תחריט, תצריב, אקווטינטה) ושטח (ליתוגרפיה, רשת, מונוטייפ).

בהדפס הבלט, עובדים באמצעות הוצאת החלקים ה"נגטיביים" מהמתווה, והשארת החלקים הבולטים, אותם יצבעו בצבע. החלקים הבולטים הם שישאירו את חותמם על הנייר בעת השיעתוק.

 חיתוכי לינולאום – טכניקה מקבילה לחיתוך העץ, שבה המצע הוא שכבת לינוליאום דקה.

[2] אירית לוין, רעיה בר אדון, "שיח אינטימי בשחור ולבן", ציטוט מטקסט התערוכה.

[3] רעיה בר-אדון יצרה בסיוע בן זוגה, האמן דורון בר-אדון, עשרות יצירות על קירות ציבוריים של בתי כנסת, חדר אוכל בקיבוץ, אולם ספורט ועוד. עבודה זו נחשבה "גברית" ובר-אדון הייתה בין היחידות שעסקו בה, לצד אמניות כמו ציונה שמשי וגדולה עוגן.

[4] עוזי צור, "לשחרר רוחות שבעץ", הארץ, 23.6.2017 – ביקורת על התערוכה "פרספקטיבה של מחאה" בסדנת ההדפס בירושלים.

[5] אירית לוין, שם, ציטוט מטקסט התערוכה.

[6] אירית לוין, ציטוט מטקסט התערוכה.

[7] גדעון עפרת, 100 שנות אמנות הדפס בישראל (סדנת ההדפס ירושלים, 2015), עמ' 71, מצוטט ב-רעיה בר-אדון, "חשיפה", אוצרת חנה קופלר, ספטמבר 2016, בית המידות רח' לילינבלום, תל אביב עמ' 9-6

[8] ציטוט מטקסט התערוכה.

[9] רעיה בר-אדון, חשיפה, אוצרת חנה קופלר, שם.

ביקור במוזיאוני העיר חיפה מזמן הפתעות מעניינות. והפעם, מוזיאון הרמן שטרוק השוכן לו באזור מעניין בחיפה המשלב בין ישן לחדש, ובין חילוניות לקהילות חרדים. שתי התערוכות המוצגות במוזיאון "מיומנו של אמן", תערוכה קבוצתית, ו"דיאלוג עם קפקא" של האמנית סימה לוין משתלבות במוזיאון ייחודי זה הנקרא על שם האמן הרמן שטרוק בבית שתוכנן עבורו ועבור אשתו מלכה ע"י האדריכל אלכסנדר ברוואלד.

שטרוק, אמן ויזם היה בקשר עם מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, ויש לו תפקיד משמעותי בהקמת מוזיאון תל אביב לאמנות בבית דיזנגוף ובפרויקטים אמנותיים נוספים, "בצלאל", הקמת בצלאל החדש ועוד.

הפרויקט של סימה לוין "דיאלוג עם קפקא", מציג סדרת עבודות תחריט וחיתוך עץ שהוכנה במיוחד לתערוכת יחיד זו. לוין משלבת בעבודותיה אלו בין המציאות היומיומית של יצירתה בסטודיו לבין דמותו וסיפוריו של הסופר פרנץ קפקא. עבודות אלו יוצרות מארג חזותי הממזג בין ממשות לבין בדיון, וסוחפות את הצופה לאווירה אירופית שיש בה מן המלנכוליה. בתערוכה זו הספרות והאמנות החזותית מקיימות ביניהן קשרי גומלין, ויצירתה של לוין "נושקת" לעיסוקו הענף של הרמן שטרוק ביצירת ספרים.

לוין כתבה בטקסט על פרויקט זה: "מקרה מעצב בחיי האישיים הביא אותי לקרוא את יצירותיו של קפקא מחדש.

חזרתי אל זיכרונותיי מפראג הקסומה והמיסטית ב-2014. הרגשתי שקפקא בכבודו ובעצמו מטייל אתי ברחובות פראג העתיקה. כך נולדה הדמות של "איש קטן", לבוש שחור, שמטייל אתי בסמטאות הצרות של העיר ומסביר לי "שמלחמות גדולות נולדות מתוך מילים  קטנות.

…לא ניסיתי לאייר את יצירותיו של קפקא אלא להעביר לצופים אווירה קפקאית נצחית שהיא אקטואלית גם לתקופתנו."

התחלתי בכתיבה במיקומו של מוזיאון הרמן שטרוק בחיפה. העבודות של לוין בתערוכה מהדהדות לתמות בספריו של קפקא ובין השאר "הטירה" ו"הגלגול". מעניין שדמותו של פרנץ קפקא אשר כתביו עוסקים במצבו הקיומי של האדם בעת המודרנית העומד מול מערכות ביורוקרטיות רבות עוצמה, בניכור ביחסים בינאישיים, ובהשפעת הטכנולוגיה על החברה, מעסיקה את אנשי החברה הישראלית על רבדיה השונים (כשם שבעולם כולו). בהתבוננות במבקרים בתערוכה ניתן היה לראות מעין מיקרוקוסמוס מרתק של כך.

 

אורית חופשי ומחמוד קייס מציגים יחדיו בחלל גלריה זימאק. חופשי מזוהה עם מדיום ההדפס הנוכח בעבודותיה, קייס מזוהה במוטיב הערבסקה בעבודות המיצב שלו.

בשני המקרים המדיום הוא עץ – עץ שתורבת. העץ, טבע כתרבות, הן באשר להדפס העץ והן בנוגע לקורות העץ אשר תורבתו אף הן.

רון ברטוש כתב  "על ההבדל בין עץ tree לבין עץ wood האחד צומח גדל, ניכרת בו השתנות לפי העונות ומחזור החיים. השני, הוא חומר גלם שנוצר על ידי האדם למטרותיו".

אורית חופשי, אמנית בכירה הציגה ומציגה בתערוכות במוזיאונים בארץ ובעולם, ולאחרונה נקנתה אחת מהעבודות שלה ע"י מוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק. חופשי, מרבה להציג מראות נוף בעבודותיה, לעתים אפוקליפטיים, ועושה זאת בווירטואוזיות.

בשיחה עם אורית: "הדימוי על נייר בעבודותיי מודפס באופן ידני ולא במכבש.  את עבודותיי לא ניתן להדפיס במכבש משום שהלוחות מעץ האורן, אותם אני מייצרת באמצעות הדבקה בסטודיו, אינם מייצרים משטח ישר ואחיד. מכאן שבמכבש לא כל האינפורמציה תועבר מהלוח אל העץ. ובנוסף, מפאת גודלם של הלוחות שמידותיהם גדולות משטח ההדפסה של המכבשים, אני מדפיסה באמצעות כף עץ לאט לאט מספר שעות. חשוב לי גם לציין שהן בעבודות על נייר והן בפלטות העץ משולבים מדיה נוספות כמו רישום וראבינג[1], ולכן התוצאה היא שהעבודות הן יחידניות ולא ניתנות ברובן לשכפול, או יצירת עותקים.

מחמוד קייס, אמן צעיר, הציג בתערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות. קייס מזוהה עם מיצבי הערבסקות[2] נטולי (לכאורה) הממד הדתי-אסלמי. בעבודותיו הערבסקה יוצרת מארג עדין ואוורירי; דפוס החוזר על עצמו. במיצבים שלו ניתן לעתים לטייל, ולהתחקות אחר האלמנטים המעודנים.

וכך בין קטבים – טכניקת ההדפס/מיצב; יחסי מערב/אסלם, העין נעה בין מארג הערבסקות האוורירי של קייס לבין כתב היד הייחודי של חופשי.

 

תודה לאורית חופשי

[1] ראבינג – שפשוף עיפרון שומני על נייר מעל משטח עץ חרוט (בצרפתית, פרוטאז', בעברית, מיחוי).

[2] ערבסקה – מוטיב דקורטיבי הרווח בעיטורים וארכיטקטורה אסלמית, מתאפיין במדגמים המאזכרים צמחיה בצד הפשטה, שזורים אלו באלו.