אסד עזי, אפל היער, אוצרת: דליה דנון, מקום לאמנות, קרית המלאכה, שביל המרץ 6, תל אביב עד 1.1.2022

הומאז' תערוכה קבוצתית – דוד וקשטיין, חגית שחל, טובה אלדד, יונתן גולד, לוסי אלקויטי, לילי פישר, מאיר רקוץ, נועה תבורי, נטלי יששכרי, אוצרת: דליה דנון

שתי תערוכות במקום לאמנות, האחת – תערוכת יחיד לאסד עזי, "אפל הוא היער" והשנייה הומאז' של אמניות ואמנים ליצירתו הברוכה ורבת השנים של אסד עזי.

שתי תערוכות יפות שיש בהן מן הצניעות מחד וההוד וההדר Grandeur מאידך.

אסד עזי

בדיוקן עצמי משנת 1655, אחד מני דיוקנאות עצמיים מציג עצמו רמברנדט הבוגר, בעבודה שיש בה מן ההרהור הפנימי על הזמן החולף. תמונת עבודה זו עלתה בראשי עת צפיתי בתערוכה של אסד עזי. וברשותכם אתחיל במה שנושאות עמן המילים ומה שמצוי ב-subtext שמעבר להן;

בטקסט יפהפה המנסה לגשר בין זמנים ומקומות, בין הבנלי לאידיאה ובין סגנונות ומהפכים, בין מה שהיה מיתי והפך לאישי, למעין בבואה של האמן המצייר, שגופו נושא עמו את סימני הזמן ותלאותיו. "זה ארבעים וחמש שנה הוא חותר במים האינסופיים. חיים שלמים הוא חותר – בלילות הקרים, בסערות, בימים הלוהטים בשמש היוקדת – וחוף אין באופק הנראה לעין. הניסיון המצטבר מותיר בידיו שאלות ותהיות רבות יותר, אך חכמת ליבו דוחקת בו להמשיך לחתור עוד שעל, עד האופל האפרפר".

אסד עזי

בציטוט זה מתוך טקסט התערוכה, ניכר חשבון נפש, אף שהאמן מדבר אלינו הקוראים ומן הסתם הצופים בעבודותיו בלשון דיבור בגוף שלישי. בהמשך סוקר עזי את חלוף השנים, והשפעות הזמן: "אני ער להפרדות הדימוי החדש מרקעו – הוא מוותר על ההוויה ההיולית, על היותנו התרחשות זמנית במרחב, לטובת זהות אישית, ייחודית ומוגדרת. "צניעות" כתבתי בתחילתה ואכן, יש כן מן ההתכתבות עם מה שהיה, עם הגשמיות ומעבר אל מה שניכר שנושא עמו מן הרוח.

אסד עזי

והחלק השני, ההדוניסטי, המעביר אותנו אל מחוזות דיוניסים, לדימויים השאולים ומתכתבים עם יצירות מן העבר, יצירות רנסנסיות בעיקר, בקחנליות, המשלבות יצר ורוח כאחד, נימפות וסטירים, במה שלי מזכיר את התפיסה הניאופלטוניסטית (של פלטוניוס) שרווחה בחצר המדיצי' בפירנצה במאה ה-15.

אסד עזי

היצירות נושאות עמן הומאז'ים והתכתבויות עם תימות מהמיתולוגיה היוונית- פאן וקנטוארים, נימפות, חטיפת פרוסרפינה ועוד… ואיזכורים שעולים בראשי להומאז'ים לאמני הרנסנס דוגמת טיציאן, ג'ורג'ונה ואמנים הולנדיים מהמאה ה-17, כרמברנדט, קריצות לעירומות של סזאן, אך גם לפסלים הלניסטיים ורומיים של אלים שרועים, ואף בעבודה בה זוכה לייצוג דימוי של פרש אקזוטי שיש בה מן ההתכתבות עם אקט הצילום.

בתערוכה השנייה, הומאז' ניכרת ההתכתבות עם עבודותיו של אסד עזי, בפרשים, בעבודות שיש בהן אזכור לביוגרפיה האישית של עזי, מזרח ומערב ועוד.

דוד וקשטיין
חגית שחל
טובה אלדד
יונתן גולד
לוסי אלקויטי
לילי פישר
מאיר רקוץ
נועה תבורי
נטלי יששכרי

ולסיום, מהו סוד הקסם שמהלכות עלינו יצירות אמנות? מה הוא שעושה יצירה לזו שנתעקש להתבונן בה ולבחון ולהתחקות? אפשר שזהו הקסם שהילך עלי בתערוכה זו.

תודה

"זית אצל זית", סיגלית לנדאו בבית ראובן, ביאליק 14 תל אביב, 21.10.2021-7.10.2021 אמן אורח: גיא לוי

סיגלית לנדאו, "מענה"

האמנית, סיגלית לנדאו והאמן, ראובן רובין, מוצגים בדיאלוג בין דורי מעניין בבית ראובן. עבודותיו של ראובן עם הנופים המקומיים של העשורים המוקדמים של המאה העשרים זוכות לפרשנות אחרת, מפוכחת, עכשווית בעבודותיה של לנדאו

עבודותיה של לנדאו הוצגו בעבר בבית ראובן בתערוכה "אבטיחים (2009) ובתערוכות נוספות, אך בתערוכה זו היא היוצרת והאוצרת כאחד. הבחירה בעצי זית שהינם מוטיב שכיח ביצירותיו של ראובן ומסמלים מקומיות ויש בהם מן התמימות הרומנטית; באבטיחים המסמלים אף הם ארץ-ישראליות ונקשרים בתודעה עם עבודותיה בתערוכות קודמות, ובנעליים בסמיכות לעבודותיו של ראובן מעלה על הדעת הקשרים ופרשנויות באשר למרחב מקומי, זמן עבר והווה, זהות ישראלית ופלשתינאית והתכתבות עם אלמנטים אורינטליסטיים המוכרים מיצירותיו של ראובן רובין ובני זמנו.

האבטיח של סיגלית לנדאו בדיאלוג עם "מוכר השבשבות" של ראובן רובין, 1923

מרחק של זמן נפער כאמור בין עבודותיה של לנדאו לבין אלו של ראובן. "מסיק", סדרת עבודות הווידאו של לנדאו מתמקדת בדמויות של פלשתינאים העוסקים במסיק, ויש בהם שיקוף חזותי באשר לשינוי שחל בארץ ובתודעה הישראלית.

סיגלית לנדאו, "ארבעה נכנסו אל הפרדס"

האבטיח המופיע כמשולב בחלל התצוגה מופיע במלואו אך גם כשבשרו האדום פצוע וחשוף לעין הצופה, במעין אנלוגיה לבשר החי, במבט שמאזכר לדידי את עבודותיו המדממות של סוטין, והטרנספורמציה שעובר האבטיח בהשפעת המלח. המלח משנה את מהות בשרו של האבטיח, אך מטבעו הוא גם משמר ומקבע (ויש שאומרים שמעלה את מתיקותו). האבטיח מאזכר כמובן עבודות אייקוניות מוקדמות יותר של לנדאו, ביניהן העבודה "ים המלח" (2005). ומי מאתנו שגדל בזמנו לקולם של מוכרי האבטיחים המכריזים על מרכולתם בעגלות הרתומות לסוסים או חמורים זוכר את האבטיחים שגדשו את הבתים (מתחת לספה, מחכים לתורם…). בעבודת הווידאו, I + II דיפטיך, (2010), מועברים האבטיחים מאיש למשנהו בתנועות קצובות, מתוזמנות, במעין מלאכת כוריאוגרפיה. ובכלי מיוחד מוצגים פלחי אבטיח מושרים במלח ומציגים את שהמלח או שמא הזמן העובר מעוללים.

סיגלית לנדאו
סיגלית לנדאו, דיפטיך I+II

עבודה נוספת – המעלה על הדעת "נרגילה" הנישאת על כן מפואר עם קשתות "עיוורות" ודימויי עמודים וכותרות, מופיעה אף הוא בתערוכה ומנהלת דיאלוג עם היצירות של ראובן המוצגות בה.

סיגלית לנדאו

ומאבטיח והאזכורים שהוא נושא עמו, ל"מענה", מיצב הנעליים המקדם את פני המבקרים בתערוכה ומעורר אף הוא אסוציאציות. הנעליים מעלות במבט ראשון אזכור למצבי פליטות, נדודים, הגירה, אך אופן הסידור שלהן במעגל המוקפד, מצבן "הסביר" והצבתן מול קבוצת הדמויות בציור "הרוקדים ממירון (1926) מעלה מעין תמונת מראה הפוכה – בשיחה עמה ציינה כרמלה רובין אוצרת ומנהלת בית ראובן שבניגוד לחסידים הרוקדים בדבקות עזה ומבטם נישא אל על, מעגל הנעליים של לנדאו, מרמז על דבר מה אחר, על ארציות, החיבור לאדמה, או כמו שהעלתה לנדאו בשיחה עם כרמלה רובין – הרוקדים מוצגים בציורו של ראובן ללא חלק גוף תחתון. ואזכור קטן לפילוסופיה הניאו-פלטוניסטית המתייחסת בין השאר לגוף האדם ולחלקיו העליונים בזיקה ל-mind ול-anima בעוד שפלג הגוף התחתון מסמל ארציות, יצר ועוד (הפילוסוף וההומניסט מרסיליו פיצינו [1499-1433] וניאו פלטוניסטים נוספים).

סיגלית לנדאו, "מענה"
סיגלית לנדאו, "מענה, זווית צילום נוספת

"במבט מרוחק מעט", מצוין בטקסט התערוכה, "נדמה כי הדיאלוג בתערוכה מעיד על מבטים שונים של שני יוצרים שעולם ההתייחסות שלהם משותף אך בנקודות זמן מרוחקות. לנדאו כמו מקלפת את המעטפת הציונית הרומנטית ממוקדי המשיכה המשותפים לה ולראובן, וכשהיא מתבוננת בהם ממרחק הזמן, היא עושה כך במבט חקרני, מתוך ריאליזם מפוכח ולמוד ניסיון, ומעלה על הפרק נקודות חיכוך והיבטים בלתי פתורים. מבלי להיות אמנית פוליטית במובהק יצירותיה של סיגלית נוגעות גם בפוליטי המובלע במבטה על החיים ועל תולדות האמנות".[1]

במקום מוצגות גם עבודות של גיא לוי, זוכה פרס האמן הצעיר של משרד התרבות והספורט לשנת 2019,  שעבודותיו מתכתבות עם איקונוגרפיה מזרחית ומערבית כאחד: "הרוקדות בכרם" (2021) המתכתבת עם מוטיב "שלושת הגרציות" בנות לוויתה של ונוס/אפרודיטי במיתולוגיה היוונית והרומית, ומצוטטות בציוריהם של ציירים כבוטיצלי, רפאל ואחרים מתקופת הרנסנס ותקופות נוספות, לכך מתווספות החמסות עם מוטיב העין (נגד עין הרע).  והעבודה "פרח פראית" (2021) המעלה על דעתי את דמותה של שושנה דמארי, ויש בה מן הציטוט מעבודות של ראובן. בשתי העבודות צבעוניות עזה ואקספרסיה.

גיא לוי, הרוקדות בכרם, 2021
גיא לוי, פרח פראית, 2021

[1]  תודה לכרמלה רובין על השיחה ועל הטקסט.

מלי לסקר, "אקפראסיס", אוצרת: חניתה אליצור, בית האמנים גבעתי 17, ראשל"צ עד 28.11.2020

הכניסה לחלל התערוכה "אקפראסיס"[1] של האמנית מלי לסקר בבית האמנים ראשל"צ נושאת עמה אזכור לכניסה למעין משכן באופן ההצבה של שני המעמדים מימין ומשמאל הנושקים למעמד האמצעי. בעבודות  בציור ופיסול המוצגות בתערוכה יש מן "ההתכתבות", ההומאז' (מחווה), ציטוט או "אקפראסיס" כדברי חניתה אליצור האוצרת:  אקפראסיס הוא כלי לתיאור יצירת אמנות – ציור, פסול וכדומה, ולהעשרתה באמצעות כלי אמנותי אחר, שירה, פרוזה, יצירה קולנועית או מוזיקלית. ציור עשוי לתאר פסל, שיר יכול לתאר תמונה וכדומה.

קיר ימין   – שדרת ציורים המגיבים ליצירות פיסול.

IMG_20201123_124637

קיר שמאל – מאוורר יותר. עבודות חדשות של האמנית שנעשו כמעט כולן בזמן קורונה, ובהן כתב היד חופשי וחומרי יותר.

שכבות הזמן (1)

בין לבין שזורות עבודות הפיסול של לסקר.

DSCN9420

 

תקשורת

ממד הזמן נוכח בעבודות – עבר והווה, קלאסיקה ועכשוויות, זמן ומקום – ניעות בין תקופות ומקומות שונים, ואזכורים לסיפורי המיתולוגיה היוונית והרומית המקבלים משמעות חדשה. נוכחות הזמן מקבלת משנה תוקף בשעון שזכה "טיפול" בידי האמנית, והוא החותם את התערוכה בקיר שמאל. אזכור לזמן מופיע גם בחלק מכותרות העבודות.דיוקן

לסקר מציירת ומפסלת. כ-40 שנה היא מתייחסת ליצירות פיסוליות בציוריה וחוזרת לכך שוב ושוב, אף שעוסקת גם בתימות אחרות. בשיחה עמה היא מציינת את אהבתה לפיסול, באפשרות "ההעתקה של האנושי אל הפיסול". בעבודות אלו היא מבקשת להציג יחסי גומלין בין הפסל לבין המציאות הנוכחית.חרוט_1

התייחסות לכך באה לידי ביטוי גם בעבודות כגון זו שבה מופיע גלגול הנייר המקבל טוויסט עכשווי. בכל עבודה היא משתדלת לתת "קריצה" עכשווית.

DSCN9412

לאהבה זו יש תימוכין אוטוביוגרפיים. בגיל 12 נסעה האמנית עם הוריה לביקור ברומא. את עתיקותיה של רומא, עיר הנצח הנושאת עמה מטעני עבר וזמן הווה, את גדולתה של האימפריה הרומית, ואת הרנסנס והבארוק ומאות מאוחרות יותר היא מציינת כחוויה מכוננת שהותירה בה את חותמה.

IMG_20201123_124624

בחלק מהציורים מופיעים חיבורים פנימיים – שלושת הגרציות החוזרות ומופיעות ב"להטוטן" בקיר האמצעי. פסל "ונוס ממילו" החוזר שוב ושוב. פרשנויות שונות, זמנים שונים, ונקיטת עמדה אישית בשילוב עם תכנים חדשים בסגנון שיש בו מכתב היד הריאליסטי בשילוב השראה מהעת הקלאסית, ולעתים אף התייחסויות סוריאליסטיות.

וונוס_2

תודה לאמנית מלי לסקר ואוצרת התערוכה חניתה אליצור על המפגש עמן

[1] תיאור רטורי של יצירת אמנות, תיאור בכלי ספרותי או פרשנות מילולית של יצירת אמנות חזותית. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A7%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%A1%D7%99%D7%A1