זיקה חייתית, תערוכה קבוצתית, אוצרת ענת גורל-רורברגר, בית האמנים תל אביב, 27.9.2018-17.10.2018

 

התערוכה הקבוצתית "זיקה חייתית" כשמה כן היא, תערוכה בזיקה לבעלי חיים – ממשיים ויצירי הדמיון.

ענת
ענת גורל-רורברגר

בתערוכה שעלתה מתוך אהבת בעלי החיים של האוצרת והאמנית הצלמת ענת גורל- רורברגר, עבודות במדיה שונות – צילומים, רדי מייד, רישום, גזירות נייר, מפות שולחן, מפות ופייטים. העבודות מצויות בתפר שבין טבע לתרבות בחלק מהצילומים חיות מחמד ממשיות ואילו חלקם הכלאות בין בני אנוש לבין חיות או מעשה הכלאה של חיות ובעלי כנף.

Screenshot_20180828-023748_Instagram
ענת גורל-רורברגר

ליילה הכלבה המשפחתית המופיעה בצילומיה של ענת גורל-רורברגר היתה מן הסתם הרציו ולא רק לתערוכה מהלכת קסם זו. לביוגרפיה של האמנית בל שפיר תפקיד משמעותי בעבודות המתארות בעלי חיים הקשורים לחוויות ילדות ולחווה לגידול הסוסים שהקימו הוריה בגרמניה, אך גם לסיפורי האגדות הגרמניים המפחידים (האחים גרים, וילהלם בוש ואחרים).

SAVE_20180911_161339.jpeg
בל שפיר
20180212_125559.jpg
בל שפיר

בעבודת הרישום של מיכאל רורברגר מדובר יצור כלאיים איש בעל פנים כלביות העושה מעשה אסור. עבודת הרישום משולבת בקטע של צילום.

מיכאל רורברגר,חותמת 3 .jpg
מיכאל רורברגר

מורן קליגר מציגה בעבודותיה אנוש/חיה. עבודה אחת נעה בתפר שבין ידי אישה לידי קוף, במחוות ידיים כמעין תפילה, עבודה טורדת מנוחה. בעבודה אחרת של קליגר דמות אישה בתנוחה מעין חיה מחזיקה בפיה יצור קטן דמוי חולדה שחוט דמי מחבר בינו לבין העשבים הירוקים; אלה מצויים בדיסוננס מול העצים השטוחים ביער שיש בו מן האיום…

Untitled (Hands), 2018, ink on paper, 80x80 cm.jpg
מורן קליגר
Untitled,2013,Pastel and Ink on paper,70x100cm.jpg
מורן קליגר

ברוך רפיח וגבי בן אברהם מתארים צילומים של אירועים במרחב הציבורי. ברוך רפיח בצילום מעורר החמלה – השועל שאינו מודע לסכנות במרחב הציבורי העכשווי, תנועת הרכבים, וסופו הנורא, מצוי בין היותו קיים בחלק מגופו לבין ההיעדר הגוף. פיו פעור באימה המתחלפת לה בצילומו של גבי בן אברהם בצילום בו נוצר דיאלוג בין הכלב המאיים לבין הכלב המתבונן בו או שמא בנו הצופים, והדמות האניגמטית מאחור. מיהי? שומר הסף?

ברוך רפיח שועל.jpg
ברוך רפיח
גבי בן אברהם .jpg
גבי בן אברהם
גבי בן אברהם 4.jpg
גבי בן אברהםגבי בן אברהם

יעל מאירי – צילמה גיגית עם נוצות שעמדה כך בשטח ובנתה סביב מיצג שהדהד אקט אלים, עם תקריב של ידה.

יעל מאירי.jpg
יעל מאירי

אצל מאיה אטון בעבודה שנקראת לופוס, נפתח פתח לעולם אסוציאטיבי אפל ורב סכנות. בעבודה אחרת שלה, שילוב בין החייתי לבין המדף מעץ (תוצר מעשה ידי אדם) לבין הדיסק מעין חמה שבו משולב דימוי דקל שטוח, בזיקה לאמני עבר, אפרים משה ליליאן, זאב רבן ואחרים שפעלו בארץ בראשית המאה העשרים, לבין דימוי הזאבים הנע בין חייתי לקיטש.

PS (pepperandsalt), ceramic, wood, spray paint, 30x10x20cm (2).jpg
מאיה אטון

דפנה טלמון בעבודת וידיאו מציגה עבודת שמרטפות, אחת מני רבות שעשתה לחיות מחמד, ובמקרה הזה – שמרטפות על חתול מחמד, הסברים על הרגלי המחיה שלו, עולמו ועוד, בתפר שבין ממשי לסצנה על גבול הסוראליסטי.

בחלק מהעבודות ניכרת האהבה לחיות המלוות אותנו ברגעים אישיים, ברחוב ובבית, ובחלקן את שהטבע או האדם מעולל ויותר מכל תובנות והרהורים שעולים באשר לבעלי חיים,

גורל-רורברגר כותבת בטקסט:" העיסוק בחיות מלווה אותנו משחר ההיסטוריה האנושית. חיות תמיד ליוו את חיי האדם. אם כאיום קיומי, אם כחוליה מקשרת לטבע, ואם כחלק משגרת החיים היצרנית. חיות שימשו להגנת הבית, ללכידת מזיקים, ללבוש ולמזון, אך

גם תיפקדו כחיות מקודשות, סמליות,  אובייקטים לסגידה והערצה. חיות שימשו גם בטקסי קורבן רבים, גם ביהדות, וגם כאן מתקיימת הנגיעה בטוהר, פולחן  דתי וקדושה.

האדם המודרני, מאידך, כבר התרחק מאד מהטבע, מהיערות ומחיי חקלאות וציד. הוא הסתגר בתוך המרחב העירוני, הקיף עצמו במשפחה גרעינית ובמקביל השתלטה הטכנולוגיה על החיים והידע האנושי לגבי עולם הטבע, ועולם החי המגולם בו, הלך והצטמצם".[1]

סקירה קצרה – ציורי בעלי חיים למיניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. ניתן לחלק ציורים המתארים בעלי חיים למספר סוגות – מופיעים בציורי נוף כפאר היצירה של הטבע, בסצנות ציד וסצנות מלחמה, סצנות דתיות או מבויתים ליד אדוניהם, בציורי טבע דומם ובפורטרטים כפולים של אדונים וחיות המחמד שלהם (ויליאם הוגרת)

בציורי המערות לדוגמא, הוצגו בעלי חיים למיניהם – סוסים, ביזונים, איילים, ציפורים ועוד מסיבות שונות בין השאר למטרות פולחן דתי וטכסים, וכך גם במצרים העתיקה.

היחס לבעלי חיים היה ועודנו אמביוולנטי. מחד, אהובים וזוכים לטיפול ומאידך, מועלים כקרבן, נרדפים, עוברים התעללויות. הם רבי פנים מופיעים לעתים כחיות מחמד ולעתים כיצורים מאיימים.

בתקופת הרנסנס – אנו מוצאים בעלי חיים – בעיקר כלבים על תקן של ניצבים ביצירות דתיות דוגמת "הנישואים בקנה" של ורונזה הוונציאני (1562-1563), לובר, פריז,  ומנגד זן של כלבים וסוסים בקסטלו די סן ג'ורג'יו במנטובה (1460-1465 בקירוב). (הסוסים שגדלו נסיכי משפחת גונזגה במנטובה זכו לתהילת עולם, ושמם יצא לפניהם).

אנו מוצאים בעת זו וגם זו שלאחריה, בתקופת הבארוק נסיכים ומלכים עם חיות המחמד שלהם או לצד הסוסים שלהם ביצירות של טיציאן, אנתוני ואן דייק ואמנים אחרים, וכן יצורים סימבוליים "חד קרן" (המסמל צניעות) המוביל את מרכבתה של בטיסטה ספורצה, אשתו של פדריגו דה מונטפלטרו בגב דיפטיך אורבינו של פיירו דלה פרנצ'סקה. (1465-1466) אופיצי, פירנצה ואף בשטיחי קיר פרנקו פלמיים מהמאה ה-14 תחילת המאה ה-15.

ברומנטיקה, מאה 19 רווחים ציורי בעלי חיים לרוב באופן המאדיר את תכונותיהם – החייתיות, הנאמנות שלהם ועוד. (ביצירות של תיאודור ג'ריקו, אוג'ין דלקרואה ועוד).

במאה ה-20 אנו מוצאים יצורי כלאיים ביצירות אמנים סוריאליסטים אבל מבחינתי הדיוקן המעניין ביותר הוא זה של פגי גוגנהיים עם כלבי המחמד שלה שאף נקברו לצידה בגן הפלצו רנייר די לאוני בוונציה בו מצוי האוסף שלה ומאידך הפורטרט הכפול של ויליאם הוגרת האנגלי עם כלבו, סיכום שאומר הכל – חיות מחמד עליהן אנו מתענגים.

 

[1] טקסט התערוכה "זיקה חייתית" ענת גורל-רורברגר

 

A-ne-no-me מופע מחול כוריאוגרפית סאלי אן פרידלנד, תיאטרון ענבל

da1d01_49f95109128f463fa092fdd22854d6a6_mv2.png

לפני מספר ימים צפינו במופע מחול A-ne-no-me  בתיאטרון ענבל, מרכז סוזן דלל.    https://www.youtube.com/watch?v=o7bX970q3oo&feature=youtu.be

הכוריאוגרפית סאלי אן פרידלנד השכילה להעלות הצגה אינטנסיבית המערבת את כל החושים – שש רקדניות צעירות המאתגרות את הגוף עד לקצה גבול היכולת. עבודה אינטנסיבית, גופנית, אינטימית, היוצרת תחושה מתעתעת בצופה באלמנטים הכמעט היברידיים שבה – אדם/חרק/חיה, אינטימיות וטכסיות מול ניכור, ואופפת כאמור את כל החושים. העבודה הסיזיפית של הרקדניות מנהלת דיאלוג עם האור המשחק תפקיד משמעותי ביותר בהבניית החלל. מקרן האור בונה תצורות ארכיטקטוניות במרחב ועל הרצפה כאחד; מלבנים, ריבועים המאתגרים את עין הצופה שכן פעולת האור מערפלת לעתים את המתרחש על הבמה, וגורמת לדמויות להיטמע באור, ואף מעניקה רובד נוסף להופעת המחול המרתקת!

פרידלנד מתארת את המחול: Anemone"  באנגלית הוא שמו של פרח הכלנית, אך גם שמו של צמח טורף- שושנת הים (Sea Anemone). הכפילות הזו, של פרח נוי ביבשה וצמח טורף בים היוו השראה לעבודה זו".

כוריאוגרפיה: סלי אן פרידלנד

רקדניות יוצרות:  מאיה ויטלין, מאיה שוורץ, ליהי פאול ,שחר סרי ,קלסי גרינווי ,דנה טרצ'ינה

וידאו ארט: מתן גולן

הפקה: כרמל גוטליב קמחי

מוסיקה: סוסומו יוקוטו, מיהרו קושי, הרומי הוסיני

תלבושות: ענת צפריר

              מנהלת חזרות: יעל ציבולסקי

              מעצב תאורה: נטע קורן

              מנהלת הצגה: רעות שייבה

קליפ מהמופע:  https://www.youtube.com/watch?v=o7bX970q3oo&feature=youtu.be

לינק לאתר:https://www.dancedrama.co.il/

Sally  Ann Friedland photo Inbal Cohen Hamo.jpg
תודה רבה למפיקה  כרמל גוטליב קמחי על החומרים שהעבירה אלי.

עבודת המחול האינטנסיבית של הרקדניות מזכירה לי במאוד את  "הריקוד", עבודתו האייקונית של אנרי (הנרי) מאטיס, הנמצאת בהרמיטאז', סנט פטרסבורג, ונעשתה להזמנתו של פטרון האמנות הרוסי שצ'וקין.

Matissedance.jpg
הנרי מאטיס, "הריקוד", פנל, ש/ב, 1910,  260X391, הרמיטאז'

אני מוצאת קרבה באינטנסיביות העזה בהופעת המחול בדומה לזו ביצירתו של מאטיס, אינטנסיביות הבאה לידי ביטוי בגופניות, בלקיחת הגוף אל מעבר ליכולות הפיזיות שלו, ובמחול שיש בו מן האזכור הבקחנלי, בדומה לזה המופיע בציורו של מאטיס.

בראיון עם העיתונאי Estienne ב-12 באפריל 1909 אמר מאטיס שהוא בעד "אמנות מאוזנת, שלווה, חופשיה מהתלהבות וסטימולציה וזאת ניתן להשיג במינימום אמצעים…" שלושה צבעים עבור פנל "הריקוד הגדול: הכחול תכול של השמים, הוורוד של הגוף, הירוק של הגבעה". מאטיס התייחס לקומפוזיציה "הריקוד" (המומה, NY) אותה השלים בזמן זה ושימשה כסקיצה עבור פנל שהוזמן ע"י שצ'וקין.[1] מעט מוקדם יותר, ב-31 במרץ 1909, האספן המוסקבאי שבבירור ראה את הסקיצה כתב למאטיס: "מיסייה, מצאתי את הפנל שלך "הריקוד" כה נאה עד שהחלטתי לתלות אותו עם הדמויות העירומות בגרם המדרגות שלי. אשמח לרכוש פנל שני בנושא המוזיקה. אנא הודיעני על תשובתך לחברה שלי…"

800px-La_danse_(I)_by_Matisse
הנרי מאטיס, "הריקוד", פנל, ש/ב, 1909,  259.7X390.1, המומה, ניו יורק

מאטיס ביצע את כל העבודה המכינה עבור הפנל בחודשים הראשונים של 1909. זה כולל רישום פחם (מוזיאון לציור ופיסול, גרנובל), רישום בצבעי מים (מוזיאון פושקין, מוסקבה) והסקיצה בשמן שהוזכרה לעיל. הפנל בוצע זמן כה קצר לאחר מכן שכן מאטיס תיאר טבעת של שש דמויות רוקדות ב-1905-6 בציור "שמחת החיים" (אוסף ברנס, מריון, פנסילבניה) והשתמש במוטיב זה עבור הריקוד.

כשהעבודה על הקומפוזיציה היתה בשלבים מתקדמים, מאטיס זנח אחת מהדמויות הנשיות, העצים את הדינאמיקה של הריקוד והגיע לסכמת צבע כה מפתיעה עבור הדמויות עד שהוא עצמו הופתע מההצלחה של כך. הצייר הנס פורמן, אחד מתלמידי האמן מספר שבעת ביקורו בסטודיו של מאטיס באחד הערבים ראה את הקנבס על הרצפה והוא מספר שמאטיס נתן בו מבט וקפץ אחורה בהפתעה מהצבעים הזורחים.

ללא התבוננות ממושכת בדמויות רוקדות מאטיס לא יכול היה להציע ציור זה בדיוק כה מפתיע. בנו פייר מספר שבעודו עובד על היצירה מאטיס נהג לבקר באולם הריקודים של מולן דה לה גאלט, פריז.   G. Duthuit מדווח שבעת שהותו של מאטיס בקויור[2] הוא נהג להתבונן בריקוד הסוער של הדייגים הקטלנים המקומיים. לדעתו של אלפרד בר, האמן גם יכול  היה להיות מושפע מעיטורים המופיעים בכדים היווניים עם ציור הדמות האדומה.

הוורסיה השנייה של "הריקוד" ופנל "המוזיקה" הושלמו ב-1910, הוצגו בסלון הסתיו ועוררו סקנדל. סרגיי שצ'וקין שהיה כה נלהב אודות הסקיצה שינה את דעתו באשר לרכישת היצירה באמתלה שחלק מהדמויות ב"מוזיקה" בוצעו באופן המוני ומביש ובלתי צפוי לשתי נערות שבאו לאחרונה לגור במעונו. מאוחר יותר התרגל שצ'וקין לציורים. "הריקוד" היה תלוי בביתו כשמאטיס ביקר במוסקבה ב-1911. בעיתון המוסקבאי Ranneye Utro ("בוקר מוקדם") נכתב ב-26 בדצמבר אודות הציור על צבעיו הבוערים והריקוד הסוער. רק ב-22 באוגוסט, 1922 שצ'וקין אישר לבסוף את רכישת שני הפנלים.

היצירה הולאמה ב-5.11.1918. היא הוצגה תחילה במוזיאון לאמנות מודרנית מערבית, והועברה ב-1948 להרמיטאז'.

 

Kean, Beverly Whitney, All the Empty Palaces: the Merchant Patrons of Modern Art in pre-revolutionary  Russia, c.1983.

צילומי העבודות של מאטיס נלקחו מ-  PD-US, https://en.wikipedia.org/w/index.php?curid=3523871

על שוצ'קין  במוזיאון לואי ויטון כתבתי בעבר בבלוג זה  –

"אוסף, לא נאות ולא תואם אידיאולוגית" 

https://zivakoort.com/?s=%22%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%A3%2C+%D7%9C%D7%90+%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA+%D7%95%D7%9C%D7%90+%D7%AA%D7%95%D7%90%D7%9D+%D7%90%D7%99%D7%93%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%AA%22++

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] הוורסיה הראשונה ל"ריקוד", 1909 מוצגת כאמור במוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.

[2] קוויור (Collioure) עיירה בדרום צרפת, בגבול הנושק לספרד. עיירת צבעונית זו קסמה למאטיס וחבריו לתנועה הפוביסטית (וגם לפבלו פיקסו ואמנים אחרים) והם הרבו לתאר את המראות שבה בציוריהם.

 

 

ArtBus – המרוץ למוזיאון! אוטובוס האמנות הראשון בישראל, מוזיאון פתח תקווה לאמנות

CANON.01_35_32_00.Still001

לאופן שבו אנו נחשפים לאמנות, תפקיד חשוב במיוחד: איך אנו מדגישים את חשיבות האמנות   כמפתחת את הדימיון, מעצימה ווגורמת להנאה, ואיך מעצימים את חוויית המשתמש בהגיעו אל המוזיאון, ההיכל המקודש, "מקדש המוזות"!

חזון ילדות קסום, על אי דמיוני, אי של חלומות, דמיון וכיסופים, מתממש לו במוזיאון פתח תקווה לאמנות. לרגל פתיחת חופשת הקיץ ביום רביעי 5.7.2017, הושק ה-ArtBus, אוטובוס האמנות הראשון  בישראל בעיצובו של האמן הבריטי צ'רלס אייברי (Charles Avery). האוטובוס מהווה התחלה של מסע המשלב דמיון ואמנות: נפתח באוטובוס האמנות, וממשיך במוזיאון פתח-תקוה לאמנות, בפעילות אמנותית חווייתית המיועדת להורים וילדים כאחד.

אייברי יצר אוטובוס אמנות מיוחד, אשר המעטפת שלו מהווה יצירת אמנות ניידת להסעת משפחות למוזיאון. העיצוב הייחודי של האוטובוס נובע מעבודה של אייברי, "אונומטופיאה", דגם גיאומטרי של נקודות בצבע כחול אולטרה מרין על רקע לבן העוטף ומכסה את האוטובוס כולו כמראה מנצנצת בתנועה. דגם זה מהווה המשך לרישומים ואובייקטים של אייברי, המספקים לצופה רמזים לצייד דמיוני המשוטט בעולם ייחודי – עולם של חלומות, אינטואיציה ודמיון השואבים השראה מחיי היום, בצד אלמנטים השאולים מהביוגרפיה האישית של האמן, בו שזורים התייחסויות לתולדות האמנות ולסיפורים מן המיתולוגיה.

IMG_8180

בפרויקט יוצר אייברי סיפור המשך לעבודות קודמות שלו – סיפור של נדודים בין דמיון לבין החיים הממשיים, סיפור בו הצייד מתחיל את מסעו באי הדמיוני, ממשיך אותו על אוטובוס הילדים/הורים ומסיים את המסע במוזיאון פתח תקוה לאמנות.

היוזמה לפרויקט אוטובוס אמנות החלה במטרה לייצר חוויה משפחתית וקהילתית משותפת, ולאפשר למשפחות לבלות זמן איכות, תוך כדי חשיפה לתערוכות מרתקות והנאה מפעילויות חווייתיות מגוונות. הפעילות כוללת מסלול הרפתקאות בתערוכות המוצגות במוזיאון, המצאת משחקים, יצירת דגל משפחתי וסדנאות אמנות ייחודיות. מטרה חשובה היא להנגיש את האמנות לכל אחד במרחב הציבורי ולאפשר לציבור הרחב להנות מצריכת אמנות לכל.

בעשורים האחרונים שדה האמנות השתנה לחלוטין. אם בעבר הלא רחוק דובר על "הקובייה הלבנה", אותה גלריה מסורתית ניטרלית ומבודדת הנמצאת בחלל המוזיאלי המוסכם ובה מוצגות יצירות האמנות, הרי שתפיסה זו השתנתה, ואנו מוצאים חללים אלטרנטיביים כמו אלו באזור התחנה המרכזית ומתחם תחנת הכוח רידינג, בתל אביב, אצטדיון טדי בירושלים ועוד.

IMG_8189IMG_8204

אוטובוס האמנות משרת כאמור שתי פונקציות: היותו יצירת אמנות העומדת בפני עצמה, ובה בעת יצירת חוויה הורית-ילדית משותפת במוזיאון באמצעות הרחבת המרחב הפיזי והרעיוני של גלריה כחלל תצוגה נגיש לכל. עולות כאן  שאלות באשר למהות מרחב תצוגה (יחסי פנים/חוץ), מהו אובייקט (האוטובוס כיצירת אמנות), והאופן שבו אוטובוס האמנות מתווך בין המשתתפים לבין המוזיאון ובו בזמן משנה את תפיסת הצופה בנוגע אליו.

שאלות חשובות העולות בפרויקט זה מתייחסות לסוגה המעסיקה אנשי חינוך במוזיאון באשר למהות הקשר בין צופה לבין יצירת האמנות, איך אנו רואים יצירה, איך אנו יוצרים חווית משתמש ובכלל איך מנגישים אמנות בעידן בו הכול מהיר ונגיש בלחיצת כפתור.

הפרויקט הינו ביוזמתה של דרורית גור-אריה, המנהלת והאוצרת של מוזיאון פתח-תקוה לאמנות המכירה את האמן ואת הרעיונות שלו משנים קודמות. יזם לצידה והפיק, חזי לביא. גור-אריה אמרה כי "יוזמת ה- ArtBus בניצוחו של האמן הבריטי צ'רלס אייברי מביאה אתה רוח רעננה לעיר, ולנוף האמנות בישראל. אני מאמינה כי הפעילות הייחודית שמחברת דרך מסע מופלא בין ההורים לילדים תעורר הדים ותביא קהלים חדשים למוזיאון".

על האמן – ריאיון עם צ'רלס אייבורי 7.7.2017 תל-אביב

האמן הבריטי צ'רלס אייבורי (יליד סקוטלנד, 1973), חי ופועל בלונדון. אייבורי, רשם, צייר ופסל,  יצר בשנת 2004, אי בדיוני הנקרא "the Island", ומתייחס לכך בגוף היצירה שלו  באמצעות ציורים, רישומים, פסלים וטקסטים.

01
Charles Avery
Untitled (Study for Tondus enclosure zoo, Onomatopoeia)
2016
Pencil, acrylic, gouache, watercolour, ink and collage on paper 
136 x 192 cm | 53.5 x 75.6 in

העבודה שלעיל נלקחה מאתר גלריה Grimm, אמסטרדם https://grimmgallery.com/artists/charles-avery/

במפגש בוקר מרתק, אייבורי סיפר על חיבתו לפילוסופיה ועל עניינו בפילוסופים היוונים הקדומים שקדמו לסוקרטס ואפלטון, על תיאורית הקוונטים ועל אטומים. אייבורי דיבר על ילדותו ועל כך שמקטנותו אהב לרשום. הוא סיפר על האי ועל המשמעויות שבו: האי קשור מחד לביוגרפיה האישית שלו, לאי Mull בסקוטלנד; ומאידך, על האי, כמהות פילוסופית, כטריטוריה של רעיונות, וכמייצג אותם. אייברי תיאר את אנשי אי בדיוני זה ואת הטיפולוגיה, והקוסמולוגיה של כך, את העיר הראשית Onomatopoeia ואת היער הנצחי שבו מצאה לה כמשכן חיה לא ידועה בשם the Noumenon. ניתן לקרוא פרויקט מעניין וחלוצי זה כחשיבה על מספר תמות מרכזיות בפילוסופיה של עשיית אמנות, ובאשר לעולם האידיאות; אף שלדידו, אין מדובר באוטופיה או דיסטופיה.

אייבורי סיפר על העניין שיש לו בפילוסופיה של המדע, בלייבניץ ובתיאוריה של הקוונטים, ובאופן שבו אנו מתייחסים ליקום. הוא סיפר שרצה לעשות משהו מאוד טהור ואוניברסלי, והגה את ה-Perfect forms – הנקודות המופיעות על האוטובוס, ומושתתות על דגם גיאומטרי. דגם הנקודות הינו הרחבה מעבודות הרישום והאובייקטים של האמן, ויש בהן קשר לעולם של חלומות כשם שלחיי היום יום. בזמן נסיעה נוצר מתח בין תנועה לאי-תנועה, השתקפות מעין מראה, ומעין  אזכור לגשם של יהלומים.

אייברי ייצג את סקוטלנד בביאנלה ה-52 בוונציה, 2007

ההצגה המקיפה ביותר של הפרויקט The Islanders, הוצגה ב-Parasol Unit Foundation for Contemporary Art, London, 2008 ומשם הגיעה לגלריה הסקוטית הלאומית לאמנות מודרנית, אדינבורו, ולמוזיאון Boijmans Van Beuningen, רוטרדם, 2009. תערוכות נוספות בהקשר הוצגו במרכזים ומוזיאונים בפירנצה, הנובר, פריז והאג.

תודה לצ'רלס אייברי, דרורית גור-אריה, חזי לביא

לינק לוידאו