A-ne-no-me מופע מחול כוריאוגרפית סאלי אן פרידלנד, תיאטרון ענבל

da1d01_49f95109128f463fa092fdd22854d6a6_mv2.png

לפני מספר ימים צפינו במופע מחול A-ne-no-me  בתיאטרון ענבל, מרכז סוזן דלל.    https://www.youtube.com/watch?v=o7bX970q3oo&feature=youtu.be

הכוריאוגרפית סאלי אן פרידלנד השכילה להעלות הצגה אינטנסיבית המערבת את כל החושים – שש רקדניות צעירות המאתגרות את הגוף עד לקצה גבול היכולת. עבודה אינטנסיבית, גופנית, אינטימית, היוצרת תחושה מתעתעת בצופה באלמנטים הכמעט היברידיים שבה – אדם/חרק/חיה, אינטימיות וטכסיות מול ניכור, ואופפת כאמור את כל החושים. העבודה הסיזיפית של הרקדניות מנהלת דיאלוג עם האור המשחק תפקיד משמעותי ביותר בהבניית החלל. מקרן האור בונה תצורות ארכיטקטוניות במרחב ועל הרצפה כאחד; מלבנים, ריבועים המאתגרים את עין הצופה שכן פעולת האור מערפלת לעתים את המתרחש על הבמה, וגורמת לדמויות להיטמע באור, ואף מעניקה רובד נוסף להופעת המחול המרתקת!

פרידלנד מתארת את המחול: Anemone"  באנגלית הוא שמו של פרח הכלנית, אך גם שמו של צמח טורף- שושנת הים (Sea Anemone). הכפילות הזו, של פרח נוי ביבשה וצמח טורף בים היוו השראה לעבודה זו".

כוריאוגרפיה: סלי אן פרידלנד

רקדניות יוצרות:  מאיה ויטלין, מאיה שוורץ, ליהי פאול ,שחר סרי ,קלסי גרינווי ,דנה טרצ'ינה

וידאו ארט: מתן גולן

הפקה: כרמל גוטליב קמחי

מוסיקה: סוסומו יוקוטו, מיהרו קושי, הרומי הוסיני

תלבושות: ענת צפריר

              מנהלת חזרות: יעל ציבולסקי

              מעצב תאורה: נטע קורן

              מנהלת הצגה: רעות שייבה

קליפ מהמופע:  https://www.youtube.com/watch?v=o7bX970q3oo&feature=youtu.be

לינק לאתר:https://www.dancedrama.co.il/

Sally  Ann Friedland photo Inbal Cohen Hamo.jpg
תודה רבה למפיקה  כרמל גוטליב קמחי על החומרים שהעבירה אלי.

עבודת המחול האינטנסיבית של הרקדניות מזכירה לי במאוד את  "הריקוד", עבודתו האייקונית של אנרי (הנרי) מאטיס, הנמצאת בהרמיטאז', סנט פטרסבורג, ונעשתה להזמנתו של פטרון האמנות הרוסי שצ'וקין.

Matissedance.jpg
הנרי מאטיס, "הריקוד", פנל, ש/ב, 1910,  260X391, הרמיטאז'

אני מוצאת קרבה באינטנסיביות העזה בהופעת המחול בדומה לזו ביצירתו של מאטיס, אינטנסיביות הבאה לידי ביטוי בגופניות, בלקיחת הגוף אל מעבר ליכולות הפיזיות שלו, ובמחול שיש בו מן האזכור הבקחנלי, בדומה לזה המופיע בציורו של מאטיס.

בראיון עם העיתונאי Estienne ב-12 באפריל 1909 אמר מאטיס שהוא בעד "אמנות מאוזנת, שלווה, חופשיה מהתלהבות וסטימולציה וזאת ניתן להשיג במינימום אמצעים…" שלושה צבעים עבור פנל "הריקוד הגדול: הכחול תכול של השמים, הוורוד של הגוף, הירוק של הגבעה". מאטיס התייחס לקומפוזיציה "הריקוד" (המומה, NY) אותה השלים בזמן זה ושימשה כסקיצה עבור פנל שהוזמן ע"י שצ'וקין.[1] מעט מוקדם יותר, ב-31 במרץ 1909, האספן המוסקבאי שבבירור ראה את הסקיצה כתב למאטיס: "מיסייה, מצאתי את הפנל שלך "הריקוד" כה נאה עד שהחלטתי לתלות אותו עם הדמויות העירומות בגרם המדרגות שלי. אשמח לרכוש פנל שני בנושא המוזיקה. אנא הודיעני על תשובתך לחברה שלי…"

800px-La_danse_(I)_by_Matisse
הנרי מאטיס, "הריקוד", פנל, ש/ב, 1909,  259.7X390.1, המומה, ניו יורק

מאטיס ביצע את כל העבודה המכינה עבור הפנל בחודשים הראשונים של 1909. זה כולל רישום פחם (מוזיאון לציור ופיסול, גרנובל), רישום בצבעי מים (מוזיאון פושקין, מוסקבה) והסקיצה בשמן שהוזכרה לעיל. הפנל בוצע זמן כה קצר לאחר מכן שכן מאטיס תיאר טבעת של שש דמויות רוקדות ב-1905-6 בציור "שמחת החיים" (אוסף ברנס, מריון, פנסילבניה) והשתמש במוטיב זה עבור הריקוד.

כשהעבודה על הקומפוזיציה היתה בשלבים מתקדמים, מאטיס זנח אחת מהדמויות הנשיות, העצים את הדינאמיקה של הריקוד והגיע לסכמת צבע כה מפתיעה עבור הדמויות עד שהוא עצמו הופתע מההצלחה של כך. הצייר הנס פורמן, אחד מתלמידי האמן מספר שבעת ביקורו בסטודיו של מאטיס באחד הערבים ראה את הקנבס על הרצפה והוא מספר שמאטיס נתן בו מבט וקפץ אחורה בהפתעה מהצבעים הזורחים.

ללא התבוננות ממושכת בדמויות רוקדות מאטיס לא יכול היה להציע ציור זה בדיוק כה מפתיע. בנו פייר מספר שבעודו עובד על היצירה מאטיס נהג לבקר באולם הריקודים של מולן דה לה גאלט, פריז.   G. Duthuit מדווח שבעת שהותו של מאטיס בקויור[2] הוא נהג להתבונן בריקוד הסוער של הדייגים הקטלנים המקומיים. לדעתו של אלפרד בר, האמן גם יכול  היה להיות מושפע מעיטורים המופיעים בכדים היווניים עם ציור הדמות האדומה.

הוורסיה השנייה של "הריקוד" ופנל "המוזיקה" הושלמו ב-1910, הוצגו בסלון הסתיו ועוררו סקנדל. סרגיי שצ'וקין שהיה כה נלהב אודות הסקיצה שינה את דעתו באשר לרכישת היצירה באמתלה שחלק מהדמויות ב"מוזיקה" בוצעו באופן המוני ומביש ובלתי צפוי לשתי נערות שבאו לאחרונה לגור במעונו. מאוחר יותר התרגל שצ'וקין לציורים. "הריקוד" היה תלוי בביתו כשמאטיס ביקר במוסקבה ב-1911. בעיתון המוסקבאי Ranneye Utro ("בוקר מוקדם") נכתב ב-26 בדצמבר אודות הציור על צבעיו הבוערים והריקוד הסוער. רק ב-22 באוגוסט, 1922 שצ'וקין אישר לבסוף את רכישת שני הפנלים.

היצירה הולאמה ב-5.11.1918. היא הוצגה תחילה במוזיאון לאמנות מודרנית מערבית, והועברה ב-1948 להרמיטאז'.

 

Kean, Beverly Whitney, All the Empty Palaces: the Merchant Patrons of Modern Art in pre-revolutionary  Russia, c.1983.

צילומי העבודות של מאטיס נלקחו מ-  PD-US, https://en.wikipedia.org/w/index.php?curid=3523871

על שוצ'קין  במוזיאון לואי ויטון כתבתי בעבר בבלוג זה  –

"אוסף, לא נאות ולא תואם אידיאולוגית" 

https://zivakoort.com/?s=%22%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%A3%2C+%D7%9C%D7%90+%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA+%D7%95%D7%9C%D7%90+%D7%AA%D7%95%D7%90%D7%9D+%D7%90%D7%99%D7%93%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%AA%22++

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] הוורסיה הראשונה ל"ריקוד", 1909 מוצגת כאמור במוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.

[2] קוויור (Collioure) עיירה בדרום צרפת, בגבול הנושק לספרד. עיירת צבעונית זו קסמה למאטיס וחבריו לתנועה הפוביסטית (וגם לפבלו פיקסו ואמנים אחרים) והם הרבו לתאר את המראות שבה בציוריהם.

 

 

ArtBus – המרוץ למוזיאון! אוטובוס האמנות הראשון בישראל, מוזיאון פתח תקווה לאמנות

CANON.01_35_32_00.Still001

לאופן שבו אנו נחשפים לאמנות, תפקיד חשוב במיוחד: איך אנו מדגישים את חשיבות האמנות   כמפתחת את הדימיון, מעצימה ווגורמת להנאה, ואיך מעצימים את חוויית המשתמש בהגיעו אל המוזיאון, ההיכל המקודש, "מקדש המוזות"!

חזון ילדות קסום, על אי דמיוני, אי של חלומות, דמיון וכיסופים, מתממש לו במוזיאון פתח תקווה לאמנות. לרגל פתיחת חופשת הקיץ ביום רביעי 5.7.2017, הושק ה-ArtBus, אוטובוס האמנות הראשון  בישראל בעיצובו של האמן הבריטי צ'רלס אייברי (Charles Avery). האוטובוס מהווה התחלה של מסע המשלב דמיון ואמנות: נפתח באוטובוס האמנות, וממשיך במוזיאון פתח-תקוה לאמנות, בפעילות אמנותית חווייתית המיועדת להורים וילדים כאחד.

אייברי יצר אוטובוס אמנות מיוחד, אשר המעטפת שלו מהווה יצירת אמנות ניידת להסעת משפחות למוזיאון. העיצוב הייחודי של האוטובוס נובע מעבודה של אייברי, "אונומטופיאה", דגם גיאומטרי של נקודות בצבע כחול אולטרה מרין על רקע לבן העוטף ומכסה את האוטובוס כולו כמראה מנצנצת בתנועה. דגם זה מהווה המשך לרישומים ואובייקטים של אייברי, המספקים לצופה רמזים לצייד דמיוני המשוטט בעולם ייחודי – עולם של חלומות, אינטואיציה ודמיון השואבים השראה מחיי היום, בצד אלמנטים השאולים מהביוגרפיה האישית של האמן, בו שזורים התייחסויות לתולדות האמנות ולסיפורים מן המיתולוגיה.

IMG_8180

בפרויקט יוצר אייברי סיפור המשך לעבודות קודמות שלו – סיפור של נדודים בין דמיון לבין החיים הממשיים, סיפור בו הצייד מתחיל את מסעו באי הדמיוני, ממשיך אותו על אוטובוס הילדים/הורים ומסיים את המסע במוזיאון פתח תקוה לאמנות.

היוזמה לפרויקט אוטובוס אמנות החלה במטרה לייצר חוויה משפחתית וקהילתית משותפת, ולאפשר למשפחות לבלות זמן איכות, תוך כדי חשיפה לתערוכות מרתקות והנאה מפעילויות חווייתיות מגוונות. הפעילות כוללת מסלול הרפתקאות בתערוכות המוצגות במוזיאון, המצאת משחקים, יצירת דגל משפחתי וסדנאות אמנות ייחודיות. מטרה חשובה היא להנגיש את האמנות לכל אחד במרחב הציבורי ולאפשר לציבור הרחב להנות מצריכת אמנות לכל.

בעשורים האחרונים שדה האמנות השתנה לחלוטין. אם בעבר הלא רחוק דובר על "הקובייה הלבנה", אותה גלריה מסורתית ניטרלית ומבודדת הנמצאת בחלל המוזיאלי המוסכם ובה מוצגות יצירות האמנות, הרי שתפיסה זו השתנתה, ואנו מוצאים חללים אלטרנטיביים כמו אלו באזור התחנה המרכזית ומתחם תחנת הכוח רידינג, בתל אביב, אצטדיון טדי בירושלים ועוד.

IMG_8189IMG_8204

אוטובוס האמנות משרת כאמור שתי פונקציות: היותו יצירת אמנות העומדת בפני עצמה, ובה בעת יצירת חוויה הורית-ילדית משותפת במוזיאון באמצעות הרחבת המרחב הפיזי והרעיוני של גלריה כחלל תצוגה נגיש לכל. עולות כאן  שאלות באשר למהות מרחב תצוגה (יחסי פנים/חוץ), מהו אובייקט (האוטובוס כיצירת אמנות), והאופן שבו אוטובוס האמנות מתווך בין המשתתפים לבין המוזיאון ובו בזמן משנה את תפיסת הצופה בנוגע אליו.

שאלות חשובות העולות בפרויקט זה מתייחסות לסוגה המעסיקה אנשי חינוך במוזיאון באשר למהות הקשר בין צופה לבין יצירת האמנות, איך אנו רואים יצירה, איך אנו יוצרים חווית משתמש ובכלל איך מנגישים אמנות בעידן בו הכול מהיר ונגיש בלחיצת כפתור.

הפרויקט הינו ביוזמתה של דרורית גור-אריה, המנהלת והאוצרת של מוזיאון פתח-תקוה לאמנות המכירה את האמן ואת הרעיונות שלו משנים קודמות. יזם לצידה והפיק, חזי לביא. גור-אריה אמרה כי "יוזמת ה- ArtBus בניצוחו של האמן הבריטי צ'רלס אייברי מביאה אתה רוח רעננה לעיר, ולנוף האמנות בישראל. אני מאמינה כי הפעילות הייחודית שמחברת דרך מסע מופלא בין ההורים לילדים תעורר הדים ותביא קהלים חדשים למוזיאון".

על האמן – ריאיון עם צ'רלס אייבורי 7.7.2017 תל-אביב

האמן הבריטי צ'רלס אייבורי (יליד סקוטלנד, 1973), חי ופועל בלונדון. אייבורי, רשם, צייר ופסל,  יצר בשנת 2004, אי בדיוני הנקרא "the Island", ומתייחס לכך בגוף היצירה שלו  באמצעות ציורים, רישומים, פסלים וטקסטים.

01
Charles Avery
Untitled (Study for Tondus enclosure zoo, Onomatopoeia)
2016
Pencil, acrylic, gouache, watercolour, ink and collage on paper 
136 x 192 cm | 53.5 x 75.6 in

העבודה שלעיל נלקחה מאתר גלריה Grimm, אמסטרדם https://grimmgallery.com/artists/charles-avery/

במפגש בוקר מרתק, אייבורי סיפר על חיבתו לפילוסופיה ועל עניינו בפילוסופים היוונים הקדומים שקדמו לסוקרטס ואפלטון, על תיאורית הקוונטים ועל אטומים. אייבורי דיבר על ילדותו ועל כך שמקטנותו אהב לרשום. הוא סיפר על האי ועל המשמעויות שבו: האי קשור מחד לביוגרפיה האישית שלו, לאי Mull בסקוטלנד; ומאידך, על האי, כמהות פילוסופית, כטריטוריה של רעיונות, וכמייצג אותם. אייברי תיאר את אנשי אי בדיוני זה ואת הטיפולוגיה, והקוסמולוגיה של כך, את העיר הראשית Onomatopoeia ואת היער הנצחי שבו מצאה לה כמשכן חיה לא ידועה בשם the Noumenon. ניתן לקרוא פרויקט מעניין וחלוצי זה כחשיבה על מספר תמות מרכזיות בפילוסופיה של עשיית אמנות, ובאשר לעולם האידיאות; אף שלדידו, אין מדובר באוטופיה או דיסטופיה.

אייבורי סיפר על העניין שיש לו בפילוסופיה של המדע, בלייבניץ ובתיאוריה של הקוונטים, ובאופן שבו אנו מתייחסים ליקום. הוא סיפר שרצה לעשות משהו מאוד טהור ואוניברסלי, והגה את ה-Perfect forms – הנקודות המופיעות על האוטובוס, ומושתתות על דגם גיאומטרי. דגם הנקודות הינו הרחבה מעבודות הרישום והאובייקטים של האמן, ויש בהן קשר לעולם של חלומות כשם שלחיי היום יום. בזמן נסיעה נוצר מתח בין תנועה לאי-תנועה, השתקפות מעין מראה, ומעין  אזכור לגשם של יהלומים.

אייברי ייצג את סקוטלנד בביאנלה ה-52 בוונציה, 2007

ההצגה המקיפה ביותר של הפרויקט The Islanders, הוצגה ב-Parasol Unit Foundation for Contemporary Art, London, 2008 ומשם הגיעה לגלריה הסקוטית הלאומית לאמנות מודרנית, אדינבורו, ולמוזיאון Boijmans Van Beuningen, רוטרדם, 2009. תערוכות נוספות בהקשר הוצגו במרכזים ומוזיאונים בפירנצה, הנובר, פריז והאג.

תודה לצ'רלס אייברי, דרורית גור-אריה, חזי לביא

לינק לוידאו