A-ne-no-me מופע מחול כוריאוגרפית סאלי אן פרידלנד, תיאטרון ענבל

da1d01_49f95109128f463fa092fdd22854d6a6_mv2.png

לפני מספר ימים צפינו במופע מחול A-ne-no-me  בתיאטרון ענבל, מרכז סוזן דלל.    https://www.youtube.com/watch?v=o7bX970q3oo&feature=youtu.be

הכוריאוגרפית סאלי אן פרידלנד השכילה להעלות הצגה אינטנסיבית המערבת את כל החושים – שש רקדניות צעירות המאתגרות את הגוף עד לקצה גבול היכולת. עבודה אינטנסיבית, גופנית, אינטימית, היוצרת תחושה מתעתעת בצופה באלמנטים הכמעט היברידיים שבה – אדם/חרק/חיה, אינטימיות וטכסיות מול ניכור, ואופפת כאמור את כל החושים. העבודה הסיזיפית של הרקדניות מנהלת דיאלוג עם האור המשחק תפקיד משמעותי ביותר בהבניית החלל. מקרן האור בונה תצורות ארכיטקטוניות במרחב ועל הרצפה כאחד; מלבנים, ריבועים המאתגרים את עין הצופה שכן פעולת האור מערפלת לעתים את המתרחש על הבמה, וגורמת לדמויות להיטמע באור, ואף מעניקה רובד נוסף להופעת המחול המרתקת!

פרידלנד מתארת את המחול: Anemone"  באנגלית הוא שמו של פרח הכלנית, אך גם שמו של צמח טורף- שושנת הים (Sea Anemone). הכפילות הזו, של פרח נוי ביבשה וצמח טורף בים היוו השראה לעבודה זו".

כוריאוגרפיה: סלי אן פרידלנד

רקדניות יוצרות:  מאיה ויטלין, מאיה שוורץ, ליהי פאול ,שחר סרי ,קלסי גרינווי ,דנה טרצ'ינה

וידאו ארט: מתן גולן

הפקה: כרמל גוטליב קמחי

מוסיקה: סוסומו יוקוטו, מיהרו קושי, הרומי הוסיני

תלבושות: ענת צפריר

              מנהלת חזרות: יעל ציבולסקי

              מעצב תאורה: נטע קורן

              מנהלת הצגה: רעות שייבה

קליפ מהמופע:  https://www.youtube.com/watch?v=o7bX970q3oo&feature=youtu.be

לינק לאתר:https://www.dancedrama.co.il/

Sally  Ann Friedland photo Inbal Cohen Hamo.jpg
תודה רבה למפיקה  כרמל גוטליב קמחי על החומרים שהעבירה אלי.

עבודת המחול האינטנסיבית של הרקדניות מזכירה לי במאוד את  "הריקוד", עבודתו האייקונית של אנרי (הנרי) מאטיס, הנמצאת בהרמיטאז', סנט פטרסבורג, ונעשתה להזמנתו של פטרון האמנות הרוסי שצ'וקין.

Matissedance.jpg
הנרי מאטיס, "הריקוד", פנל, ש/ב, 1910,  260X391, הרמיטאז'

אני מוצאת קרבה באינטנסיביות העזה בהופעת המחול בדומה לזו ביצירתו של מאטיס, אינטנסיביות הבאה לידי ביטוי בגופניות, בלקיחת הגוף אל מעבר ליכולות הפיזיות שלו, ובמחול שיש בו מן האזכור הבקחנלי, בדומה לזה המופיע בציורו של מאטיס.

בראיון עם העיתונאי Estienne ב-12 באפריל 1909 אמר מאטיס שהוא בעד "אמנות מאוזנת, שלווה, חופשיה מהתלהבות וסטימולציה וזאת ניתן להשיג במינימום אמצעים…" שלושה צבעים עבור פנל "הריקוד הגדול: הכחול תכול של השמים, הוורוד של הגוף, הירוק של הגבעה". מאטיס התייחס לקומפוזיציה "הריקוד" (המומה, NY) אותה השלים בזמן זה ושימשה כסקיצה עבור פנל שהוזמן ע"י שצ'וקין.[1] מעט מוקדם יותר, ב-31 במרץ 1909, האספן המוסקבאי שבבירור ראה את הסקיצה כתב למאטיס: "מיסייה, מצאתי את הפנל שלך "הריקוד" כה נאה עד שהחלטתי לתלות אותו עם הדמויות העירומות בגרם המדרגות שלי. אשמח לרכוש פנל שני בנושא המוזיקה. אנא הודיעני על תשובתך לחברה שלי…"

800px-La_danse_(I)_by_Matisse
הנרי מאטיס, "הריקוד", פנל, ש/ב, 1909,  259.7X390.1, המומה, ניו יורק

מאטיס ביצע את כל העבודה המכינה עבור הפנל בחודשים הראשונים של 1909. זה כולל רישום פחם (מוזיאון לציור ופיסול, גרנובל), רישום בצבעי מים (מוזיאון פושקין, מוסקבה) והסקיצה בשמן שהוזכרה לעיל. הפנל בוצע זמן כה קצר לאחר מכן שכן מאטיס תיאר טבעת של שש דמויות רוקדות ב-1905-6 בציור "שמחת החיים" (אוסף ברנס, מריון, פנסילבניה) והשתמש במוטיב זה עבור הריקוד.

כשהעבודה על הקומפוזיציה היתה בשלבים מתקדמים, מאטיס זנח אחת מהדמויות הנשיות, העצים את הדינאמיקה של הריקוד והגיע לסכמת צבע כה מפתיעה עבור הדמויות עד שהוא עצמו הופתע מההצלחה של כך. הצייר הנס פורמן, אחד מתלמידי האמן מספר שבעת ביקורו בסטודיו של מאטיס באחד הערבים ראה את הקנבס על הרצפה והוא מספר שמאטיס נתן בו מבט וקפץ אחורה בהפתעה מהצבעים הזורחים.

ללא התבוננות ממושכת בדמויות רוקדות מאטיס לא יכול היה להציע ציור זה בדיוק כה מפתיע. בנו פייר מספר שבעודו עובד על היצירה מאטיס נהג לבקר באולם הריקודים של מולן דה לה גאלט, פריז.   G. Duthuit מדווח שבעת שהותו של מאטיס בקויור[2] הוא נהג להתבונן בריקוד הסוער של הדייגים הקטלנים המקומיים. לדעתו של אלפרד בר, האמן גם יכול  היה להיות מושפע מעיטורים המופיעים בכדים היווניים עם ציור הדמות האדומה.

הוורסיה השנייה של "הריקוד" ופנל "המוזיקה" הושלמו ב-1910, הוצגו בסלון הסתיו ועוררו סקנדל. סרגיי שצ'וקין שהיה כה נלהב אודות הסקיצה שינה את דעתו באשר לרכישת היצירה באמתלה שחלק מהדמויות ב"מוזיקה" בוצעו באופן המוני ומביש ובלתי צפוי לשתי נערות שבאו לאחרונה לגור במעונו. מאוחר יותר התרגל שצ'וקין לציורים. "הריקוד" היה תלוי בביתו כשמאטיס ביקר במוסקבה ב-1911. בעיתון המוסקבאי Ranneye Utro ("בוקר מוקדם") נכתב ב-26 בדצמבר אודות הציור על צבעיו הבוערים והריקוד הסוער. רק ב-22 באוגוסט, 1922 שצ'וקין אישר לבסוף את רכישת שני הפנלים.

היצירה הולאמה ב-5.11.1918. היא הוצגה תחילה במוזיאון לאמנות מודרנית מערבית, והועברה ב-1948 להרמיטאז'.

 

Kean, Beverly Whitney, All the Empty Palaces: the Merchant Patrons of Modern Art in pre-revolutionary  Russia, c.1983.

צילומי העבודות של מאטיס נלקחו מ-  PD-US, https://en.wikipedia.org/w/index.php?curid=3523871

על שוצ'קין  במוזיאון לואי ויטון כתבתי בעבר בבלוג זה  –

"אוסף, לא נאות ולא תואם אידיאולוגית" 

https://zivakoort.com/?s=%22%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%A3%2C+%D7%9C%D7%90+%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA+%D7%95%D7%9C%D7%90+%D7%AA%D7%95%D7%90%D7%9D+%D7%90%D7%99%D7%93%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%AA%22++

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] הוורסיה הראשונה ל"ריקוד", 1909 מוצגת כאמור במוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.

[2] קוויור (Collioure) עיירה בדרום צרפת, בגבול הנושק לספרד. עיירת צבעונית זו קסמה למאטיס וחבריו לתנועה הפוביסטית (וגם לפבלו פיקסו ואמנים אחרים) והם הרבו לתאר את המראות שבה בציוריהם.

 

 

דיוויד רוקפלר, נדבן אמנות ובנקאי, מת בגיל 101

03-17_NW_DRockefeller_1.jpg

Richard Serra, left, and David Rockefeller, Sr. in 2015 at the Museum of Modern Art’s Party in the Garden.  ©PATRICK MCMULLAN COMPANY

 

דיוויד רוקפלר, פילנתרופ שהעניק יצירות חשובות למומה – המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ואשר שימש בשנותיו כיו"ר (מ-1948) ולאחר מכן כיו"ר כבוד של הדירקטוריון, והגדיל באופן ניכר ביותר את נכסי המוזיאון, מת בביתו בפוקנטינו הילס, ניו יורק, בן 101 שנה.

בהון שנצבר הן בשל ירושה והן בשל עבודה כבנקאי חשוב בצ'ייס מנהטן בנק, רוקפלר השתמש במעמדו בחברתי להבאת כסף מאספנים ומידוענים – אף שהוא עצמו גם כן, היה פעיל בהגדלת התרומות למוזיאון. ב-2005, הוא העניק 100 מיליון דולר – מענק היסטורי שאפשר סיוע לתוכניות החינוך של המוזיאון. הוא גם תרם 77 מיליון דולר לתוכנית החידוש של המומה.

רוקפלר היה בעל טעם באספנות ונודע כרוכש יצירות ממסטרים מודרניסטיים. באוסף שלו היו ציורים, רישומים והדפסים מידי פול סזאן, אנדרה דרן, וילם דה קונינג, פול גוגין, הנרי מאטיס, ג'ורג'יה אוקיף ופבלו פיקסו ואחרים.

חלק מהיצירות ניתנו למומה כ תרומה מצטברת לאורך זמן, מסיבות מיסוי. ב-1994, האוסף של רוקפלר ואשתו פגי, הוצג בתערוכה במומה.

Greenberger, A.(2017, March 20). Re: David Rockefeller, Avid Collector and Honorary MoMA Chairman, Dies at 101. Retrieved from http://www.artnews.com/2017/03/20/david-rockefeller-avid-collector-and-honorary-moma-chairman-dies-at-101/

 

מעט על אוסף הצ'ייס מנהטן בנק

התאגיד, בקניית אמנות והצגתה מבין את האפשרויות שבהשגת הכרה ציבורית ויוקרה. בנק צ'ייס מנהטן , ניו יורק, היה בין הראשונים לרכוש אמנות למשרדים בפרק אווניו 410. הצלחת המאמץ הראשוני, 1959, הובילה להצעה להציג יצירות אמנות במשרדים הראשיים והחדשים בוול סטריט. דויד רוקפלר היה זה שהרחיב את השימוש באמנות לכלל סביבות העבודה, תפיסה שדרשה מאות יצירות אמנות וצוות מיומן. מומחי אמנות מוכרים ביניהם אלפרד באר מהמומה וג'יימס ג'ונסון סוויני מהגוגנהיים, וראשי הנהלת הבנק , נרתמו  להצלחת התוכנית החדשה. בעצתו של אלפרד באר, העוזרת שלו דורותי מילר הפכה ליועצת האמנות התאגידית הראשונה. וכך נולד האוסף התאגידי הראשון.