דוד גרשטיין U TURN אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 15.8.2020-9.7.2020

 

דוד גרשטיין, מסדרת המרפסות, 2020
דוד גרשטיין, מסדרת המרפסות, 2020

 

U TURN, תערוכת היחיד של דוד גרשטיין המוצגת בבית האמנים, תל אביב, מוצגות עבודות משנים מוקדמות בצד עבודות עכשוויות בממדים גדולים. בתערוכה שתי סדרות  עיקריות – המרפסות והמכוניות הנושאות עמן זיכרונות ילדות ונעורים של האמן.

בסדרת המרפסות מוצגות יצירות משנות ה-70 וה-90 בדרום תל אביב דאז. הציורים נושאים עמם מראה אופייני למרפסות באותה תקופה, נושאות עדות לחלוף הזמן, טיח מתקלף, תריס עץ ישן שחלונו מוגף, וילון מוסט שאינו מאפשר מבט פנימה או אל החוץ. האנשים היושבים על המרפסת, המבט הלאה, האדיש לכאורה, כל אלה מתכתבים עם ארכיטיפ העיר הישראלית על המרפסות הנוכחות בה גם כיום.

חתול במרפסת, 1991 עפרון על נייר
דוד גרשטיין, חתול במרפסת, 1991

בספרו "מרפסות/דוד גרשטיין" כותב יונה פישר: "מלבנים מלבנים, עיצוב חדגוני של זוויות ישרות או קווים מתעגלים, זוגות זוגות לשני צדדיו של גרם מדרגות: מרפסות של תל-אביב הלבנה, עמדות קדמיות בחזיתות באוהאוסיות.

צילום הצבה IV- בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין, צילום הצבה IV- בית האמנים תל אביב יולי 2020

שלוש קומות, קומה מול קומה. שלוש קומות של מרפסות, בית מספר 1 חוסה בצל מול בית מספר 2 חשוף לשמש. כולם שכנים של כולם, כולם מבוצרים מפני כולם. כולם, בסקרנות פאסיבית, מציצים בכולם. ארשת קפואה בין נמנום לנמנום. מבט שלעולם אינו פוגש מבט"

ובהמשך מוסיף פישר תיאור מכמיר לב: "מול העמדות המבוצרות הללו מגויס מבטו של דוד גרשטיין לחקירה דקדקנית של וריאציות על נושא אחד, חשיפת שקיעתה של העיר ודייריה בהזדקנות יגעה, בלתי-נמנעת, ולפרשנות שיש בה גזירה שווה של חמלה ואירוניה".[1]

צילום הצבה - בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין, צילום הצבה – בית האמנים תל אביב יולי 2020

בטקסט התערוכה נאמר: "זה ארבעה עשורים שדוד גרשטיין מנסח את שפתו האמנותית; שפה הומנית של אהבת החיים ואהבת האדם; שפורצת על גבי מצעי הציור והאובייקטים שלו ומזדככת. ציוריו הפיגורטיביים, שרובם מאופיינים בצבעים עזים, מכילים ייצוגים אנושיים הנעים בין המקומי לעולמי, המזרח־תיכוני למערבי והעכשווי לנוסטלגי. מראשית עבודתו בשנות ה-70 כאמן צעיר, בחר גרשטיין להתבטא במדיום הציור הקלאסי, הפיגורטיבי. בחירה מודעת בזמן שהאמנות הקונספטואלית שהיגרה מניו יורק לשדה המקומי לא היוותה עבורו אמצעי ביטוי מספק. גרשטיין מרבה לרשום ביום־יום כחלק בשגרת חייו. בעשרות מחברות האיור שלו ניתן לזהות ניצנים של רעיון שלאחר מכן הבשיל לסדרות פיסול ולציורים…"[2]

צילום הצבה II- בית האמנים תל אביב יולי 2020
צילום הצבה II- בית האמנים תל אביב יולי 2020

ב"מכוניות", הסדרה השנייה בתערוכה ומוצגים ציורי מכוניות מהתקופה האחרונה בצד כאלו שנוצרו בשנות ה-80. בסדרה זו מיוצג מרחב אורבני אחר, אירופאי. מכוניות החונות ברחובות העיר פריס ובערים אחרות באירופה. בשמשות המכוניות משתקפים מראות העיר פריס, בציורים אותם צייר גרשטיין בעת ששהה בסיטה בפריס בשנים 1991-1990.

צילום הצבה III- בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020.

דימויים נוספים שהתווספו לאינוונטר של גרשטיין, רוכבי קורקינט ואופניים חשמליות מסמנים את העיר על התזזיתיות שבה בציור המאופיין במשיחות מכחול מופשטות בצד הצבע והכתמים המרצדים בו. בציורי המכוניות, מוקפאים רגעי השתקפות, מעברם של העננים בשמיים, השתקפויות ארכיטקטוניות ועוד. כך, כל ציור מקפיא רגע של השתקפות המציאות סביב "בועת" המכונית והופך לחד פעמי ועשיר מבע, ומציע מבע מציאות מורכב ומרובד, שובב ומאיים בעת ובעונה אחת כמאמר האוצרים.

דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020.
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020

דוד גרשטיין אמן פעיל אשר צייר ציור פיגורטיבי בזמן שאחרים ציירו ציור מושגי מאופיין בשפה משל עצמו ובדרך ביטוי ייחודית לו. אוצרי התערוכה מבקשים "להציג את גרשטיין לדור שלא התוודע לרוחב היריעה של יצירותיו ולהציג זוויות ביטוי נוספות לאלו שקיבעו את יצירותיו כאופטימיות, שמחות ודקורטיביות. כל אלה נכונים אגב, גם כן; אולם במהלך העבודה על תערוכה זו ביקשנו להרחיב את זווית הראיה השגורה ביחס לשפה הגרשטיינית ולהציג מפעל חיים רחב יריעה של אמן, צייר ופסל, רב תחומי".[3]

דוד גרשטיין, מסדרת המכוניות, 2020.
דוד גרשטיין, מסדרת המכוניות, 2020.

 

 

[1] יונה פישר, מרפסות/דוד גרשטיין, תל אביב? דומינו, 1984.

[2] ורה פלפול, אריה ברקוביץ, טקסט התערוכה

[3] טקסט התערוכה.

אולגה קונדינה, "קשה עכשיו הקלה אחר כך", גלריה רוזנפלד, אוצרת: מיה פרנקל טנא, שביל המפעל 1, קריית המלאכה, תל אביב 22.05.2020-04.07.2020

IMG_20200613_120944

"קשה עכשיו הקלה אחר כך" הפך למטבע לשון שגורה, המופיעה ומאוזכרת על קירות זמניים באזורי ההקמה של הרכבת הקלה, כשם שבגרפיטי, באמירות משורבטות ועוד. בציורים המוצגים בתערוכה נותנת האמנית אולגה קונדינה ביטוי למרחבי העיר תל אביב – עבודות כריה של מנהרת הרכבת הקלה, הים, הנתיבים ועוד.IMG_20200613_121001

ציוריה של קונדינה מתאפיינים בצבעוניות עזה, בתנועה ובמקצבים, נושאים עדות לסממני העיר המודרנית: אוטוסטרדות, תמרורים, מכוניות ואוטובוסים, כשם שאלמנטים ארכיטקטוניים דוגמת מגדלי עזריאלי, סממן איקוני בחיי העיר. הדמויות מנגד הינן על-פי רוב, מתומצתות, קטנות בממדיהן, ולעתים אינן נושאות מדגמי פנים ברורים.IMG_20200613_121016

העיר המודרנית על תצורותיה המוכרות עולה במחציתה של המאה התשע עשרה באירופה, מאה המאופיינת בתיעוש מואץ ובטכנולוגיה מתפתחת, במעבר של צעירים מהכפר אל העיר והביטוי לכך ביצירות ספרותיות, בשירה ובאמנות הפלסטית ומאוחר יותר, במאה העשרים בקולנוע. לצמיחתה של העיר המודרנית באותה עת תרמה הקמת הרכבת שקישרה בין אזורי הספר לערים הצומחות, כשם שבין המדינות.IMG_20200613_121037

דרשן אנגלי אנונימי, אוהד טכנולוגיה מדבר על הרכבת באהדה: "אי אפשר יהיה להתבונן באפשרויות הנהדרות שייפתחו לעולם [על-ידי הרכבת] בלי להתרגש, אם רק יביאו לידי ביצוע את התכניות לעבודות הענקיות והחשובות שעליהן עובדים עכשיו…"[1]  כמובן שהיו גם דעות אחרות, בוטות בתגובותיהן להתפתחויות הטכנולוגיות המואצות (על כך בפעם אחרת).

באמנות של שלהי המאה ה-19 ניתן למצוא תיאורי רכבות אצל קלוד מונה, וטרנר, תיאורי הנוסעים ברכבות אצל הונורה דומייה, וממאפייני העיר המודרנית ביצירותיהם של וינסנט ואן גוך וטולוז לוטרק. בעשורים המוקדמים של המאה ה-20 ניתן ביטוי לעיר הסואנת  ביצירותיהם של אמני התנועה הפוטוריסטית ובציוריהם של אמני "הגשר"; אלה ואלה נותנים ביטוי בעבודותיהם לעיר המודרנית, לתנועה, להמון הסואן, ויש המעלים ביצירותיהם את הניכור והעליבות המאפיינים חלק מהדמויות ועוד כמו צלמי העיר המודרנית ויג'י (Weegee) ואחרים.

בציוריה של קונדינה, ניתן מקום למרכז העיר ולשוליים. בצד המגדלים המתנשאים אל על והדרכים המהירות, ניתן ביטוי לאותם מקומות ורחובות קטנים, אך גם למראות הים, חלק בלתי נפרד מהעיר תל אביב.‏‏‏‏99425514_2962961183798433_1537675914911940608_o - עותק - עותק

בציור "רחוב הרצל" של אולגה קונדינה מוצג פתח הכרייה של מנהרת הרכבת הקלה נושא את הכיתוב "כאן כורים את המנהרות", עבודות הרכבת הקלה נכנסו לחיינו לפני מספר שנים, משבשות את מהלך החיים, הכבישים הפקוקים, המולה, ונראה שהן עמנו כמעט לנצח.

IMG_20200613_120855

קונדינה נעה בין מרכז לפריפריה, בין מקום מגוריה בראש פינה לבין הסטודיו בתל אביב. במהלכן של שעות הנסיעה הארוכות וההתבוננות הממושכת מחלון האוטובוס מתחדדת הרגישות שלה לדרך, לשינויים המתחוללים, לדמויות. אוצרת התערוכה, מיה פרנקל טנא מציינת: "בכל פעם היא פוגשת בשובה עיר שונה מזו שעזבה לא מכבר. אתרי בנייה הפכו לחלק אינטגרלי מהנוף האורבני. בכל מקום הורסים ובונים. נראה כי ערים מרכזיות בעולם שקועות באופן קבוע בעבודות תשתית, בניית מגדלים וסלילת נתיבי תחבורה. קונדינה מבקשת להפנות את תשומת הלב אל המהפך, רגע היסטורי שיש בו הזדמנות חד-פעמית לחזות בשינוי בעודו מתרחש. לייצר ממד ארכיוני-דוקומנטרי בציוריה".

ולסיום, העיר על מופעיה השונים מככבת במסות סוציולוגיות של מקס ובר וגיאורג זימל. מסות המציגות תפיסות מנוגדות וקשורות כאחד: העיר והמטרופוליס. העיר שיש בה קהילה ושייכות, בצד מתן מקום לפרט, מקום של פרטיות בצד דיפרנציאציה, מעניין לאן תקחנה אותנו עבודות הרכבת השובות את לבנו בציוריה של אולגה קונדינה…

 

תודה לאמנית אולגה קונדינה, תודה על הטקסט

[1] Quoted in J. Francis, A History of English Railways, It's Social Relations & Revelations, 1851, as cited in John Gage, Rain, Steam & Speed, London 1972, p.11. מופיע באוניברסיטה הפתוחה, אמנות בעידן  הטכנולוגי, יחידה 1, 1981, עמ' 22.