"חמניות", וינסנט ואן גוך

בין השנים 1888-1889 וינסנט ואן גוך יצר אחת מסדרות הציורים הידועות ביותר בעולם – שבע וריאציות של ציורי חמניות. כיום חמש מיצירות מופת אלה תלויות בחמישה מוזיאונים לאמנות בעולם: הגלריה הלאומית, לונדון, מוזיאון ואן גוך, אמסטרדם, נויה פינקוטקה, מינכן, מוזיאון פילדלפיה לאמנות, Seiji Togo Memorial Sompo Japan Nipponkoa Museum of Art, Tokyo.  ואן גוך ידוע בשל החיוניות הרבה של עבודותיו המאופיינות במשיכת מכחול אקספרסיבית ובצבע עז ובוהק.

את הוורסיה בגלריה הלאומית,  לונדון,  צייר ואן גוך בארל באוגוסט 1888. חמישה עשר פרחי חמניות בכלי חרס כנגד רקע צהוב עז. חלק מהפרחים הינם רעננים, מוקפים בהילות מהבהבות, עם עלי כותרת מעין להבה. אחרים מתחילים לנבול. היצירה שהוכנסה לאוסף הגלריה ב-1924 מעניקה טוויסט צבעוני, דינמי למסורת הארוכה של ציור טבע דומם מהמאה ה-17 ואילך וזוכה לפופולריות רבה.

הציור הראשון בסדרת ציורי "החמניות", כעת באוסף פרטי,  מתואר לעתים כציור החמניות "הלא ידוע" של האמן; מוצגים בו שלושה פרחים פורחים בצהוב כתום בכד עם גלזורה ירוקה כנגד רקע טורקיז. צירו זה הוצג ב-1948, כשהושאל למוזיאון קליבלנד לאמנות לחודש.

ציור שני, ובו מוצגים שלושה פרחים בכד ושלושה פרחים על השולחן בחזיתו של קיר בכחול מלכותי עשיר, נהרס ב-1945 במהלך ההפצצות האמריקאיות על העיר היפנית Ashiya. ציור שלישי דומה לזה בגלריה הלאומית, אך עם ארבע עשרה חמניות ורקע טורקיז, הינו בנויה פינקוטקה במינכן.

ואן גוך צייר לראשונה חמניות בקיץ 1886. שנתיים לאחר מכן, ב-1888, שב לצייר "חמניות" לאחר שהתיישב בארל, בפרובנס. הוא הוזמן ע"י הצייר פול גוגין, אותו העריץ לחבור אליו לסטודיו בדרום, והחל לצייר חמניות על מנת להאיר את הפנים הצבוע בלבן של הבית הצהוב שהוא שכר ב-2 Place Lamartine לא רחוק מתחנת הרכבת של העיר.

החלום של ואן גוך היה להקים מושבת אמנות בארל, והוא נרגש להגעת גוגין, הגיבור שלו, לחבור אליו בארל. שניים מציורי החמניות (הוורסיות בלונדון ובמינכן) נעשו על מנת לעטר את חדר השינה של גוגין במעין ברכת ברוך הבא לביתו.

צהוב עבור ואן גוך, היה אמבלמה של אושר. בספרות ההולנדית, החמנייה היתה סמל למסירות, דבקות ונאמנות. גוגין חבר לואן גוך באוקטובר 1888, אך ההתנסות שלהם בחיי קומונה לא ארכה זמן רב. השניים לא הסכימו באשר לדברים רבים, וכפי שגוגין אמר, "לבטח לא באשר לציור". גוגין עזב כועס בכריסטמס 1888, וואן גוך סבל מהתמוטטות.

בינואר 1889, ואן גוך חזר למוטיב החמניות, וצייר שלוש ורסיות נוספות (כעת בטוקיו, אמסטרדם ופילדלפיה). שתיים מאלה (אמסטרדם ופילדלפיה) היו אמורות להיתלות משני צדי הפורטרט של אוגוסטין רולין, חברו של ואן גוך, מעין טריפטיך באקט של נחמה. מכל מקום בחודשים שלאחר מכן, מצבו של ואן גוך התדרדר והוא שם קץ לחייו ביולי 1890. עבור רבים, השנים האחרונות לחייו מייצגות את שיא ההישג האמנותי שלו, ו"החמניות", אות לכישרון שלו. בהקשר ל-Martin Gayford מחבר הספר הבית הצהוב, גוגין התלהב מהחמניות, שהוא שב ושיבח וביקש כמתנה. שנים מאוחר יותר, באוקיינוס הפסיפסי, גוגין עצמו צייר מס' ציורי חמניות כהומאז'.

ואן גוך (1853-1890), יליד הולנד ובנו של כומר, הינו כיום אחד מהציירים הפוסט אימפרסיוניסטים הפופולאריים ביותר, אף שלא זכה להערכה ניכרת במהלך חייו. בשנת 1873 הגיע ללונדון, ושנה לאחר מכן הגיע לראשונה לפריס. הוא החל לצייר ב-1883, לאחר שעבד בעבודות שונות. בשנים 1885-1886 פקד את האקדמיה באנטוורפן והושפע מהדפסים יפניים ומיצירתו של פטר פול רובנס. עם שובו לפריס פגש אמנים כאדגר דגה, פול גוגין וז'ורז' סרה, וכתוצאה פלטת הצבעים בה השתמש התבהרה. הטראומות שחווה במהלך חייו, ומתועדות במכתביו, נוטות לשלוט ולעוות לעתים תפיסות אודות האמנות שלו.

ב-14 באוגוסט 2017, באירוע מקיף בפייסבוק, הציורים אוחדו באופן וירטואלי בשיתוף פעולה ייחודי בין המוזיאונים. המיזם התבסס על חמש אפיזודות שהוצגו ע"י מומחי אמנות מובילים.

Van Gogh Sunflowers Live Five masterpieces on three continents united on Facebook Retrieved from https://vangoghsunflowers.atavist.com/

20863304_10159132291765557_6657260090094661853_o

הילכו יחדיו נוירו-אסתטיקה ואנשי מוזיאון?

download.jpg
Anila Quayyum Agha, All the Flowers Are for Me, 2017. Courtesy of Peabody Essex Museum

מאז שלהי המאה ה-16 ועד תחילת המאה ה-20, אופן תליית היצירות בסגנון סלוני היה נוהל תצוגה דומיננטי באירופה. אך תליית ציורים והצגתם בצפיפות, בחלל הגלריה איבדה מכוחה הן משום שזה מנע מהצופים להתרכז ביצירה אחת, אך בעיקר בשל עליית התפיסה המודרניסטית של הצגת היצירות במרחב מסוג אחר, ב"קובייה לבנה". הקובייה הלבנה" הוא כינוי למרחב התצוגה האופייני לאמנות המודרנית; מרחב תצוגה ניטרלי ו"נקי" עם כמה שפחות הפרעות:  קירות צבועים בלבן, רצפת עץ או בטון, תאורה ומיזוג הנחבאת בתקרה.

אך למה בדיוק? הסבר לכך הוא שלמרחב התצוגה ולאופן העמדת והצגת העבודות בו, יש השפעה ניכרת על יחסי מוצג-צופה. אופן השמת האובייקט, המיקום, שלו מכוון לכך שהצופה יוכל לפרש את הנושא ולהעניק לו משמעות.

 

800px-Giuseppe_Castiglione_-_View_of_the_Grand_Salon_Carré_in_the_Louvre_-_WGA4552
     Giuseppe Castilione, View of the Grand Salon Carré in the Louvre, 1861. Wikimedia  Commons

הסיבה יכולה להיות כנראה בנוגע לדרך שבה מוח האדם מתנהל – וזו הינה התשובה לכך שבאחד המוזיאונים הזמינו נוירולוגית לחבור לקבוצה שלהם: "ברמה ההתנהגותית, זה יכול להיות מסיח דעת ללכת בחדר ולהיות חשוף להמון דברים שיש להסתכל בהם", אומרת דר' טדי אשר, שחברה מוקדם בשנה זו ל-Peabody Essex Museum, in Salem Massachusetts למינוי בן שנה כנוירולוגית חוקרת.

דר' אשר הסבירה את טענתה באמצעות התיאוריה של sensory suppression שאומרת ש"מטר" של תמריץ תחישתי – כמו תלייה בסגנון סלון –  "מקהה" את הכלי האופטי – נוירולוגי של הצופה.

היא ממחישה את טענתה בהצביעה על הסלולרי החכם שלה ועל עט הפלסטי. "אם מוצגים לפניך אובייקטים רבים באותו מרחב, הרי שנוירונים מסוימים יגיבו לטלפון ואחרים יגיבו לעט", היא אמרה. "מה שהתברר הוא שנוירונים שהגיבו לאחד מנסים לדכא באופן אקטיבי את הנוירונים שהגיבו לאחר. הייצוג של האובייקטים במוח נראה כמוחלש ברגע שיש 'מתקפה' של אובייקטים רבים".

המינוי של שאשר הינו חלק מקמפיין נרחב יותר ע"י Dan Monroe,  רוז מארי מהמוזיאון וEijk van Otterloo Director and CEO, כדי לנצל את מדע המוח לשירות עיצוב תערוכות.

מוזיאון זה מצפון לבוסטון הידוע באוספיו הנרחבים באמנות אסיאתית וימית, כבר זכה להכרה לאומית בתערוכות מסוג אחר. בכניסה לתערוכה "אסיה באמסטרדם": תרבות הפאר בתור הזהב" Asia in Amsterdam: The Culture of Luxury in the Golden Age" המבקרים כובדו בתבלינים – מסמרי מאכל, קינמון , פלפל שחור ועוד שהבטיחו המשכיות של הזיכרון וזאת על-ידי פניה לחושים נוספים.  עבור התערוכה Rodin: Transforming Sculpture" קבוצת רקדנים יצרה בלבול באשר לציפיות מ"הקובייה הלבנה".

download (1).jpg
Bosoma Dance Company perform in "Rodin: Transforming Sculpture' at the Peabody Essex Museum. Photo by Swong95765, via Flickr

ב- Peabody Essex Museum עומדים ליישם את עקרונות הנוירו אסתטיקה – סינתזה של מדע הניאורולוגיה והאסתטיקה לשם הצבה מחדש של האוסף הקבוע של המוזיאון שיתרחש בחמש השנים הבאות. יישום של יוזמה זו הינו תודות למענק של 130,000 דולר מקרן באר מבוסטון, וכל זאת לאור  הגילוי שיש ירידה משמעותית בארה"ב בביקור במוזיאונים.

בהמשך מסופר על נושא הראיה ועל הקשר בין החושים והתפיסה – פרספציה. גומבריך בספרו אמנות ואשליה מספר לנו אגדה פיתגוריאנית באשר לענן שנדמה לקנטאור או לאנטילופה…). וישנו הספר של Eric Kandel נוירולוג זוכה פרס נובל באוניברסיטת קולומביה Reductionism in Art and Brain Science: Bridging the Two Cultures (2016). "מה הולך בדיוק בראשו של הצופה כשהוא מתבונן ביצירת אמנות? זה נושא למחקר. זה עדיין ברמות הראשונות של כך אך בעל פוטנציאל מעניין וחשוב למדי". בשנים האחרונות Kandel עלה כמקדם של השיח של חקר אינטרדיסציפלינרי, ועל הרצון לתקן את השבר בין אמנות ומדע של המוח" כפי שג'ונתן גילמור, פרופסור עוזר ב-CUNY Graduate Center and Baruch College  כתב ב-2006. "חלק מחוקרי תולדות האמנות נלהבים אודות נוירו אסתטיקה וחלק חושבים שזה מגוחך", אמר קנדל, שכן זה מבקש לכאורה לחשוב שיש לכך הסבר ביולוגי;  אך אין לדאוג נוירולוגיה אינה עומדת להחליף את הגישה של תולדות האמנות אלא להעשיר אותה.

דר' אשר מודעת לכך שהמינוי שלה הינו אירוע מכונן – אך היא גם נלהבת להפיץ בשורה זו.

לאחר הריאיון המראיין והנוירולוגית דר' אשר נכנסו לראות את המיצב של       Anila Quayyum Agha's, All the Flowers Are for Me, מיצב שבו הקובייה הלבנה הפכה למומרת לחדר אור עם דיגום עלווה המוקרן על הרצפה, הקירות והתקרה. דר' אשר מתייחסת גם לאופן שבו ההתנסות שלנו במיצב מאפשרת לנו לחוש כמלוטפים ע"י האור.

"ההתנסות שלך במיצב זה תלויה במה שזה מזכיר לך", היא אומרת. "כשאתה מעלה זיכרון, אזורי הקורטקס שלך שמעבדים חושים שונים הופכים לפעילים. כך שאם אתה מתבונן באימז' של מעיל פרווה, תוכל לחוש כאילו שאתה יכול לגעת בפרווה, וזה משום שחלק מהמוח שלך שיכול לעבד את ההתנסות המישושית הופך להיות מופעל ע"י הזיכרון".

אך כמובן, היא הוסיפה, "זה הכול במוח שלך"!

Snow Hopkins, C.(2017, June 27). Re: This Art Museum Hired a Neuroscientist to change the Way We Look at Art. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-art-museum-hired-neuroscientist-change-way-art

כמה זמן נדרש להתבונן ביצירה אמנות? והפעם יוהן צופני, "הטריבונה של האופיצ'י"

כמה זמן נדרש להתבונן ביצירת אמנות על מנת להבין אותה?

יוהן צופני, הטריבונה של האופיצי.jpg

יוהן צופני, הטריבונה של האופיצ'י,  1772-77, 154.9X123.5, שמן, האקדמיה המלכותית, לונדון

 

למעשה כמו כל דבר שנשאל התשובה הינה סובייקטיבית ותלויה ביצירה עצמה, כשם שעד כמה זמן נדרש לאדם מסוים לנתח אימז'ים ויזואליים. אך נכון לומר איננו מסתכלים מספיק זמן ביצירה. זה אמנם משתנה, אך מחקרים הראו שההתבוננות ביצירה במוזיאון נעה בין 15 שניות ל-30 שניות. המון זמן להסקה מה האימז' מנסה לייצג (או כשמתבוננים במופשט). אך אין זה ממש זמן מספיק דיו להתנסות מלאה בעבודה.

James O. Pawelski השווה את הדרך שבה מרבית האנשים הולכים במוזיאון להתנסות בשיטוט בין שורות הספרייה. 'When you go the library, you don't walk along the shelves looking at the spines of the books and on your way out tweet to your friends, 'I read 100 books today!'" .הוא סיפר לניו יורק טיימס. הכוונה כאן הינה שאנשים יכולים ללכת למוזיאון, לבלות שעות שם בהתבוננות במאות יצירות אמנות, ולצאת החוצה בלא שלמעשה "ראו" דבר. פולסקי נהג להביא סטודנטים לאוסף ברנס וביקש מהם להשתהות כעשרים דקות בחזית עבודה אחת. התוצאה של הקונטמפלציה, הוא טען, לא רק הגבירה את הערכתם את יצירת האמנות, אלא גם היתה בעלת אפקטים מועילים של מדיטציה.

Phil Terry, ייסד את Slow Art Day בשנת 2008, יוזמה שמבקשת מאנשים להשתהות ממש ולבחון את היצירות שאנו מוצאים במוזיאונים. "התחלתי בכך מאחר ולא כל אחד יודע על כך", הוא הוסיף. מכונים מובילים כמו SFMOMA ומוזיאונים קטנים יותר כמו מוזיאון ברמינגהם לאמנות עודדו את הרעיון, ואף הציעו ימים קבועים מעין אלה Slow Art Sundays.

הצורך בתוכנית כמו Slow Art Day הינה לבטח תוצר של התקופה הדיגיטלית שלנו, כזו שבה יש פשוט יותר מדי תוכן מכדי שניתן יהיה לצורך אותו באופן נאות, כך שבמקום זאת, כמעט כולו נצרך מהר.

 

Kaplan, I. (2017, January 26). Re: How Long Do You Need to Look at a Work of Art to Get It? Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-long-work-art-it

ביצירה מעין זו של יוהן צופני, "הטריבונה של האופיצ'י",  1772-77, זמן הצפיה ארוך יותר, ואולי לא?

ה"טריבונה" הינה החדר שנעשה ע"י ברנרדו בואנטלנטי Bernardo Buontalenti  בשנים 1585-1591 בארמון האופיצי להצגת יצירות מאוסף המדיצ'י. הרעיון של החלל והשם היה שהחדר (אשר במקור היתה אליו כניסה אחת בלבד) יהיה בעל אופי של קפלה וישמש כמשכן לקדושה בארמון. הטריבונה הוצגה במאות 17-18 כ"וודרקמר" החשוב ביותר, עם  אוסף מתקופות שונות – פסל מצרי, עתיקות, רומי, ציורים רנסנסיים וברוקיים ואף רוקוקו.

ציור זה הוזמן ע"י המלכה שרלוט ב-1772 ונתפס כאחת מההצגות המפורסמות ביותר  של חובבי אמנות וגרנד טור Grand Tour של המאה ה-18. אף שנראה שצופני השלים את הקנבס בסוף 1773, הוא נטש עבודה זו ועסק בהזמנות פורטרט אחרות, עבור פייטרו ליאופולד הדוכס הגדול של טוסקנה, אחיו הבוגר יותר יוז'ף ה-II הארכידוכס של אוסטריה והלורד קופר. הוא גם שימש כיועץ לקופר ואפשר לו לאסוף מגוון מייצג של ציורים פלורנטיניים.

צופני מאזכר פעילות חדשה זו בטריבונה ע"י הוספת עצמו מחייך חיוך רחב, מחזיק את תמונת רפאל, "מדונה ובנה", הגלריה הלאומית, וושינגטון שקופר רכש וקיווה להחליפה באחרת. הקבוצה המקיפה את קופר וצופני בשמאל הציור נראית כעוסקת בחקר יצירתו של רפאל, "קופיד ופסיכה וסטיר עם צִלְצָל.

מימין סר הוראס מן, מוצג בחזית עם אות מסדר, מאזין לרעו תומס פטץ שמשווה את "ונוס מאורבינו" של טיציאן לפסל "המתאבקים". בגלריה מימין, קבוצה של תיירים צעירים הכוללת את הסייר והחוקר האפריקני סר ג'יימס ברוס שצופני תיאר כ"פלא של זמנו, אימת הגברים הנשואים ומאהב עקבי", מתבונן בונוס דה מדיצ'י. מעיתונים בני הזמן נראה ששתי הקבוצות שמרו על הפרדה חברתית, והדרכים השונות שבהן הם מתוודעים להנאותיה של פירנצה הינה אחת מהתמות הנחקרות בציור.

יוהן צופני היה צייר פורטרטים. נולד בגרמניה ומרבית ימיו בילה באנגליה.

 

https://www.royalcollection.org.uk/collection/406983/the-tribuna-of-the-uffizi

 

וונדרקמר -חדרי פלאות/מוזרויות בהם הוצבו ללא עקרון של מיון וסידור ציורים ופסלים לצד זיופים, פריטים ארכיאולוגים, אוספי מטבעות, תכשיטים וקמיאות. בנוסף, הם הכילו יצורי כלאיים (היברידים), פוחלצים, מינרלים, קורלים, עוברים שמורים בכוהל, מסיכות מוות, שנהבים, שעונים, כלים מוזיקליים וכלים מדעיים ועוד. חדרי המוזרויות שימשו גם כארסנל של אלכימיה והכילו חומרים שנתפסו כבעלי כוחות מאגיים.

גרנד טור – מסעות שערכו בני טובים מאנגליה, ארצות השפלה, גרמניה ועוד לאיטליה "ערש התרבות"