דגש חזק

תערוכת גמר של התוכנית ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית, סמינר הקיבוצים – הפקולטה לאמנויות, "גלריה אחד העם תשע", רחוב אחד העם 9, תל אביב 7.8.2021-15.7.2021 . הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5.

שעות פעילות הגלריה:
שלישי וחמישי  16.00-20.00
רביעי  11.00-15.00
שישי 10.00-14.00
שבת  11.00-14.00

בגלריה "אחד העם תשע" מוצגת תערוכת גמר של בוגרות ובוגרי התוכנית לימודי אוצרות וחשיבה חזותית בהובלתה של דרורית גור אריה.





תערוכת הגמר בהשתתפות 13 אמנים עכשוויים מובילים, עוסקת בשפה ובוחנת מונחים שונים אשר על- פיהם נבחרו עבודות האמנות. 
שפה, אמצעי תקשורת מני קדם משמשת להעברת מסרים, קבלת ושיתוף מידע, תקשורת מילולית, ג'סטות (מחוות גוף) ועוד. אותיות, מילים הן היוצרות את השפה, ומאפשרות הקשרים למושגים בכללם ולהקשרי אמנות ושפה שהם מעניינינו בתערוכה זו.
שפה הינה דבר חי, נושם, משתנה. בעבודות המוצגות בתערוכה "דגש חזק" ניתן לראות מחד את הביטוי המילולי והוויזואלי כאחד למושגי יסוד בשפה כגון אות, מילה, שורש, אנגראמה, תרגום, הלחם בסיסים. מאידך, עבודות אחרות מדגישות אופני שימוש בשפה כאמצעי לתקשורת מילולית או א-מילולית באמצעות מושגים כגון שפת סימנים, שפה זרה, מפה, הדהוד, תחומה וסאבטקסט.

בטקסט התערוכה מופיע הציטוט: "התערוכה מחברת בין אמנים ואמניות בני דורות שונים ושוזרת מנעד של עשייה אומנותית. בדומה לשפה, העוסקת בסמלים, בפירוק, בהרכבה ובקידוד תרבותי, כך העבודות משקפות מגוון נקודות מבט היוצרות אין-סוף דימויים. המסה "גילוי וכיסוי בלשון" מאת חיים נחמן ביאליק, הנחשבת לאחת החשובות ביותר שנכתבו בעברית בנושא שפה, מהדהדת בתערוכה אם באופן גלוי ואם באופן סמוי. לדידו של ביאליק, הלשון אינה חוצצת בין האדם לעולם, היא הולמת את תנועתם העיקרית של החיים האנושיים, את האמביוולנטיות היסודית הטמונה בהם. הלשון נתונה במחזור מטבולי פנימי וכל גילוייה, או כל סוגיה, מפרנסים אלה את אלה. בדומה התערוכה מבקשת גילוי וכיסוי  של הקשרים מושגיים וטקסטואליים, וכן הקשרים חזותיים ועיצוביים".
התערוכה היא נקודת שיא בתוכנית החדשה ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית של סמינר הקיבוצים, ומשקפת מלאכת אוצרות ויצירה אינדיווידואלית ומשותפת גם יחד, מבטאת קולות מגוונים של אוצרים ואוצרות, כל אחד ואחת מנקודת המבט הייחודית לו/ה, אשר יחד יוצרת שלם הגדול מסך חלקיו.

במסגרת התערוכה יערכו אירועים ומפגשים ביניהם קונצרט פרפורמנס מיוחד. להלן רשימת האירועים המלאה:
שבת   31.07.21
11.00, שיח גלריה – בהשתתפות האמנים: רנא אבו-פריחה, טלי נבון, נעם פלומבו,  דפנה שלום
12.30, הרצאה  -"בין הבורקיני לחוטיני – הלחמי בסיסים באופנה": אביגיל טלמור, מעצבת רב תחומית, סטודנטית אוצרת.
שישי 06.08.21
12.00, שיח גלריה – בהשתתפות האמנים: יאיר ברק, בן הנטקנט
שבת 07.08.21 
20.00, קונצרט נעילה – "שיר ילדות – פרק חמישי": מיצב סאונד בשיתוף הקהל והאמנית הבין-תחומית עדיה גודלבסקי שתבצע יצירת סיום בנבל, קול ואלקטרוניקה
בלובי התיאטרון רחוב אחד העם 9

ביום זה תהיה הגלריה פתוחה בין השעות 19.00-20.00 / 11.00-14.00
העבודות המופיעות בתערוכה הן במדיה שונות: ציור, צילום, וידאו, מיצב, מיצג.
בחלקן ניכרת בחינה של גבולות הגוף, שאלות מהי שפה באופן חזותי ומילולי כאחד. התייחסות לשפות שמיות – עברית וערבית, פרשנות ואף קליגרפיה, ועיסוק בשפות כשפת החרשים וכתב ברייל שבהן יש למחוות היד ולתנועה שלה, ליכולת המימוש ולתובנות העולות תפקיד. ובכלל מהי שפה זרה ומנגד "שפת אם"?
בעבודות יש חקר של השפה העברית על מופעיה השונים, האות על הגלוי והנסתר שבה, של השפה הערבית על הנראה ועל האובד בתהליך תרגום, על מופעיה השונים של שפת הגוף.

על האמניות והאמנים, האוצרות והאוצרים

בחרתי להציג את העבודות לפי ציר הסירקולציה המקובל בצפייה בעבודות בתערוכה! אי לכך הבחירה אינה לפי שמות או שמות העבודות.

 

רנא אבו פריחה, כרם נאטור, תחומה היא קומפוזיציה מערך בשפת המיצג. יש לה צליל וחומר. היא הוויה אשר זורמת בלשון, מניעה התרחשות המתקיימת בו בזמן עם האובייקט והסובייקט כאחד. תחְּומָּה יכולה להיות סימן, מבנה, שטח, גבול, וחמר ובו בזמן היא חמקמקה, גבולותיה זזים ומשתנים תדיר.

רנא אבו-פריחה משלבת בעבודת הווידאו שלה בין צילום, ארכיטקטורה ושירה; בין הקבוע לזמני; בין טבעי למלאכותי, ובין הגוף לשפה.

רנא אבו פרחה, בין הגוף לשפה, 2014, וידאו אוצרת: ליאור קריאל

כרם נאטור מבצע בעבודתו פעולת היאחזות, השתרעות ומתיחה של גבולות הגוף בין שני כנים המשמשים להצגת אובייקטים. המבנה והגוף של האמן מצויים בתפר שבין קריסה, תנועה וא-תנועה. בין שיווי משקל לניגודו, לתחושת המאבק/הניסיון לשמור על תנוחת הגוף והכנים שעולה מהדימוי.

כרם נאטור, ללא כותרת, 2015 אוצרת: ליאור קריאל

ויקטוריה חנה, אות היא הצורה שבכתב להגיים השונים של הלשון, אות היא סימן המייצג צליל. בעבודתה האמנית ויקטוריה חנה חוקרת את מרחבי הקול האנושי וגבולותיו, בצליל ובשפה. חנה מופיעה כמורה המלמדת את תלמידותיה את סדר האותיות ואופן הגייתן ואת הקשרן למקומות שונים בגוף. במקביל מופיעה כתלמידה הלומדת על כוחן של האותיות ועל האפשרויות הגלומות בהן. וגם על יכולתה של שירה לקשר בין התחומים ובין אנשים.

ויקטוריה חנה, "אל"ף בי"ת" (סדר הושענות), 2015 אוצרות: אורית בקרמן, נעמי משולם

נועם פלומבו, סאַבְטקסט הוא מונח המבטא טקסט משנה או טקסט סמוי ביצירה ובתקשורת בין-אישית, ומועבר באופן מרומז ולא ישיר.

עבודות ההדפס של פלומבו נוצרו מתוך עיסוק בפער שבין הציפיות למציאות לבין אי-הלימה של הפרטים לכך.  ההדפסים המשוכפלים בעבודות בדומה ל"אופסט", הם דימויים גרפיים של טקסט מוצפן, ופעולות ההצפנה והשכפול מתייחסות למושגים הנוגעם לחשיפה והסתרה, אשמה, קבלה וחמלה…

נועם פלומבו, אופסט, 2021 אוצרת: נגה אור ים

בן הנטקנט, מלה  מלה היא אבן יסוד בשפה, לכל מילה משמעות ייחודית משלה, ביטוי פונטי בעת דיבור או מרחבי ותנועתי בשפת הסימנים. במילים מצויה כל העת להתחדש וליצור משמעויות חדשות. מילה כחלק משפה ומילה – מילת גברים/נשים.

הנטקנט משתמש בעבודה זו בישות וירטואלית מוקרנת. הוא מעלה מופע קסמים שבמהלכו הוא מציג אילוזיה הקשורה למילה "מילה" מילה רבת משמעויות. גופו המוקרן של האמן מתפרק ומורכב מחדש באנלוגיה לשפה ולמחברים שבה.

התבוננות בדמות שיש בה מן הממשי בצד המיכני איזכרה לי את "האוטומטון" שכיכב בחדרי מוזרויות/פלאות בימים עברו (אבל על כך בפעם אחרת).

בן הנטקנט, מילה מ.י.ל.ה 2021 אוצר: ליאור חורש

עדיה גודלבסקי, הִדהוד מושג בשפה ובתקשורת, הוא חזרה על מקור באופן שונה. בשפת הדיבור, הדהוד הוא גם שיקוף רעיוני, אסוציאטיבי וסובייקטיבי של מסר.

היצירה "שיר ילדות" של גודלבסקי מנהלת דיאלוג עם המבקר/ת באמצעות להדהוד אישי המתרחש בין יוצרת-יצירה-קהל, העבודה מזמינה לפעולה את הצופים, מעבר לצפייה והאזנה גם לכתוב או לצייר. יש בעבודה זו המורכבת ממספר עבודות היוצרות שלם שהינו סה"כ של מרכיביו, הפעלה של המתבונן, תוצר שמתקבל, ואיסוף של הפעילות בנדון לערב סיום התערוכה.

עדיה גודלבסקי, שיר ילדות, 2021 אוצרים: דוד פייביש, עידו כהן, שמעון קסטיאל

יערה צח, הלחם בסיסים הוא חיבור של שתי מילים קיימות לכדי מילה חדשה אחת (למשל, מחזמר). שפה היא דבר דינמי ומתחדש וכך גם מילים מורכבות כגון אלה, אשר צורות הנקבה הרבים והסמיכות שלהן אינה  ברורה וקשה לגזור מהן פעלים.

בעבודה עולה פעולת הפירוק וההרכבה מחדש. צח מפרקת סירים, אך באמצעות פעולת ההרכבה מחדש, הצביעה וחיבור שוטי העור, נולד גוף חידתי., שיש בו משהו מן האנושי באופן הצגתו במרחב הגלריה. נוצרת יצירה מורכבת העולה על סך מרכיביה. עבודה שאינה הומוגנית ומפעילה את הצופה לחפש אחר השלם.

יערה צח, ללא כותרת, 2018 אוצרות: אביגיל טלמור, נועה פלג

לארי אברמסון, שׁרֶֹש – השורש הוא תשתית לצורתה ולמשמעותה של המילה והוא מאפשר בין היתר את יצירתן של משפחות מילים.

בעבודה בתערוכה אברמסון משתמש בשלושה דימויים מרכזיים: הריבוע השחור של קזימיר מלביץ, האוונגרדיסט הרוסי, שכבות הבסיס והסגול של הצייר משה קופפרמן, והענף/השורש החוזר בעבודותיו כחלק מהשפה האישית שלו. אברמסון מרבה להשתמש בסמלים ודימויים מתולדות האמנות באופן היוצר דיאלוג בין עולמות ושפה ייחודית.

לארי אברמסון, שובו של הריבוע השחור 2008 אוצרות: אור וינטר, תמר ברגר

יאיר ברק, שפת סימנים היא אמצעי ליצירת תקשורת בעזרת סימנים מוסכמים כמו מחוות, הבעות פנים והטיות גוף. היא משמשת בעיקר את אוכלוסיית כבדי השמיעה.

בדומה לשפת סימנים, הניצוח המוזיקלי מבוסס על מחוות ברורות, באמצעות שימוש בשרביט ניצוח או בלעדיו, שפת גוף מרומזת, ארשת פנים ומבטים. בעבודה זו ברק מרכיב סדרה של שנים עשר צילומי ידיים בעת פעולת הניצוח של גדולי המנצחים במאה העשרים. מרבית הדימויים הם צילומי ארכיון שעברו טיפול ועריכה בידי האמן.

יאיר ברק, כתב יד, 2019, פרט אוצרות: מירב שחף, דין קרול-גביש

אניסה אשקר, תרגום הוא מלאכת ההעתקה מלשון אל לשון. אבַדָ בתַּרְַּגוםּ הוא ביטוי המתאר את תופעת אובדן המידע,  העומק והמשמעות, המאפיינת את המעבר משפה לשפה, משפה מדוברת לשפה כתובה ומשפה מילולית לשפה חזותית. מה שאבד בתרגום, במעבר, נותר לא ידוע, עלום, ואולם צרכן התרגום מקבל מבחינתו משהו שלם, וכלל אינו מודע למה שנשמט והוחמץ. בעבודתה, באמצעות ייצוג מילולי וחזותי.

אשקר מותירה את המילה כתובה בקליגרפיה ערבית ללא תרגום, ושומרת עליה באופן  אוטונומי. בכך היא מדגימה את נחיצותה של פעולת התרגום, אך גם מעוררת מחשבה לגבי האובדן הכרוך בכך.

אניסה אשקר, אל-היאם (טירוף זמני), 2019, (מתוך 14 דרגות האהבה) אוצרות: יעל דיין, עדי כהן

בלו סימיון פיינרו, אנָגַרְמָהָ, או בעברית טְרִיפתַ אותִֹיוּתֹ, היא יצירת מילה חדשה באמצעות ערבוב אותיות של מילה נתונה. כך ניתן ליצור אין סוף אפשרויות של מילים. באמצעות הפעלת הלוח והסיבוב שלו, מרפרר סימיון פיינרו אל ערבוב האותיות הקבלי ההופך את הסופי לאין-סופי. המקובל רבי אברהם אבולעפיה אמר שהצירופים הם הסוד של השפה, של הלשון (פיינרו, מרק אלן, ערב רב, 3.2021).

תערוכה שעסקה ברב המקובל אברהם אבולעפייה, הוצגה במוזיאון תל אביב לפני מספר שנים באוצרותה של ד"ר בת שבע אידה גולדמן).

בלו סימיון פיינרו, צירוף, 2006 אוצרות: אורה כהן, נועה שיזף

טלי נבון, שפָָה זרה היא שפה שאינה שפת האם של האדם ואינה שגורה בפיו. לימוד שפה זרה מאפשר תקשורת אישית ובין אישית, ומעודד את הבנת האחר והכרת תרבויות חדשות.

הספרייה בבית הספר המקיף ביאליק-רוגוזין ובגינת לוינסקי בתל אביב מיועדות לקוראים מקהילת העובדים הזרים בעיר תל-אביב, אותם אלה הסמויים מן העין… ספריה המעוררת מחשבות על מקומו של הפרט במצבי קיצון, על יחסי מרכז ושוליים, ועל מקומה של יצירה בחברה. נבון חוקרת בעבודתה את התהליכים הנפשיים והתרבותיים של הקורא בשעת הקריאה, את יחסי הגומלין בין הקורא לטקסט.

טלי נבון, Could be me, 2014 אוצרות: לינה לוין, נורית זלצמן, סיגל הררי

דפנה שלום, מפה היא תיאור סמלי של מרחב שיש בו מיקום על מרכיביו השונים וההקשרים ביניהם. בדומה לשפה, כך גם המפה מבוססת על סימנים מוסכמים ומטרתה לסייע להתמצא במרחב.

המסה "גילוי וכיסוי בלשון" מאת ח"נ ביאליק, העוסקת בתולדות המילים ובמשמעותן, משמשת בסיס לעבודותיה של שלום המקודדת בכתב ברייל. כתב זה מוסס על סימנים מוסכמים, על נקודות בולטות על המצע אשר קריאתן נעשית באמצעות מישוש. בכתב זה ל"לא רואה" עליונות על האדם הרואה, ויחסי הכוח הינם אחרים ושונים.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210716_121948.jpg
דפנה שלום, מתוך הסדרה "כתבי לילה" (ביאליק 7,8); 2019, 2021 אוצרת: דולב האקן

תודה על הטקסטים, חומרים מהם מצוטטים לעיל, תודה לדרורית גור אריה, ולסטודנטיות והסטודנטים בתכנית זה. שמחתי לפגוש, להכיר וללמד וללמוד! זיוה

"אווטאר" | יעל תורן – תערוכת יחיד; קנופי | תערוכה קבוצתית, אוצרת נועה שיזף, דורון פישבייך, "קלפי", חלון הראווה גלריה רונית ND עוזיאל 52, רמת גן, עד 12.4.2021. בחול המועד בימים ב'-ה מ15:00-19:00 * לשעות הבוקר יש לתאם מראש

בתערוכות המוצגות בגלריה זו אני נעה מהפרט אל הכלל ובחזרה אל הפרט; מתערוכת היחיד של יעל תורן ולאחריה התערוכה הקבוצתית "קנופי" ובחזרה אל עבודת הווידאו "קלפי" בחלון הראווה השייך לגלריה. באופן מפתיע או שמא לא, לאחר קריאה, לבטים תחושת הבטן שלי- שתי התערוכות אותן אוצרת נועה שיזף, נעות בין התחומים, בין המקודש לארצי ובין הספירות השונות.

"אוואטאר" | יעל תורן – תערוכת יחיד

התערוכה "אוואטאר" נעה בין הממדים – בין הממשי לווירטואלי, בין מדיה שונות – חומר (חימר – חֵמָר וחֹמֶר),[1] נייר ועבודת וידיאו. שם התערוכה "אוואטאר" העלה בזיכרוני את סדרת האנימציה בטלוויזיה בה נהגנו לצפות לפני למעלה מעשור. דמויות בעלות כוח טלקינטי והיכולת לנוע בין הממדים, זהויות וישויות והשפעה מרחוק, לצאת מהמציאות המדומה אל העולם הממשי. בתערוכה מוצגות שלוש עבודות: עבודת הווידאו טרה קוטה, "סאקרום", "אבק אדם".

 "טרה קוטה", בעבודת וידאו זו בונה תורן מציאות מדומה באמצעות עבודת אנימציה תלת-ממדית. האמנית מבודדת דימוי של חייל אחד מבין אלפי החיילים שבצבא חיילי הַטֶרָקוֹטָה של צ׳ין שה-חואנג, קיסרה הראשון של סין (260-210 לפנה"ס), ליד העיר שי-אן במחוז שאאנשי, ויוצקת בו חיים באמצעות תנועות נשימה המכניסות בהדרגה את הצופה למצב מדיטטיבי. לעבודה נלוות אוזניות המאפשרות לצופה להתמסר לפעולת השאיפה-נשיפה המכשפת.

יעל תורן -טרה קוטה - סטילס מתוך וידאו

"סאקרום", מודל תלת ממדי שתוכנן על ידי תורן למדפסת חֵמָר דיגיטלית באנלוגיה לעצם הסאקרום המצויה בגוף האדם. בדומה לעבודה הנראית במבט ראשוני כפיסול, כך גם המילה "סאקרום" נושאת עמה משמעות כפולה. סאקרום – sacrum: המילה sacra – מקודש/ת מלטינית ו"סאקרום" – עצם העָצֶה הממוקמת בגב התחתון. בנוסף, המודל התלוי על קרס דייגים, נע סביב הציר שלו, מתעתע בעין הצופה בהיותו נדמה ולו לרגע כמגלם בחובו פני אדם.[2]

"אבק אדם" היא סדרת עבודות נייר אשר אף הן מתעתעות בעין הצופה, נדמות בה בעת לבן אנוש/מעופף/דמות פרעונית? עבודה שיש בה מן פוטנציאל ההשתנות במהלך השנים, עת קורוזיה מאכלת את הנייר ומדמה אותו לאבק "אבק אדם".

נועה שיזף: "ראשי הנייר המרכיבים את הסדרה נוצרו בסדנת נייר בגליל בטכניקה מסורתית שמקורה לפני כ 300 שנה. רגע לפני הכנסתם של הראשים למכבש, אז עוד היו חלקים ומושלמים בצורתם, הפעילה עליהם יעל שתי פעולות פולשניות המשחיתות את הפנים החלקות. פעולה אחת  מידית – צילוק פני השטח הלבנים. בפעולה השנייה יצקה יעל כבר תהליך הפקת הנייר אבקה שנוצרה מריסוק שאריות מתכות בהן נעשה שימוש בתעשיית הנשק; פעולה אלימה וסמויה מעין המתבונן שתבוא לידי ביטוי רק בעוד שנים רבות, כאשר החלודה ״הזוחלת״ לאיטה בין סיבי הנייר תכרסם את הפנים הלבנות. תהליך אנימטיבי נצחי כמעט, נוכח-לא נוכח, אוצר בתוכו את פוטנציאל הבעבוע הרוחש מתחת לפני השטח". (ציטוט מהטקסט של נועה שיזף)


 [1]  האקדמיה ללשון העברית – רבים משתמשים במילה חֵמר במשמעות clay, אדמה המשמשת לקדרות – במקום במילה חומר. https://hebrew-academy.org.il/2011/03/23/%D7%97%D6%B5%D7%9E%D6%B8%D7%A8-%D7%95%D7%97%D6%B9%D7%9E%D6%B6%D7%A8/

[2]  בדת הרומית הקדומה "סאקרה" sacra היתה קשורה לפולחן האלים. אם כי היו גם "סאקרה פריבטה" sacra private וכן "סאקרה פובליקה" sacra publica. בהתייחס  לתועלתו של הפרט, משפחתו, מולדתו….

קנופי | תערוכה קבוצתית ג'ולי אבישר | צביקה אלטמן | יאיר ברק | אסף גברא| ליטל דורצ'ין | אפרים ווסה | אורה כהן | דבורה נצר גרינברג | דורון עובד | אידית פישר כץ | נועה שיזף | נעה שחף שמחיוף | לימור תמיר

 גוף, עור, הנראה והסמוי מן העין כל אלה משמשים יחדיו בתערוכה "קנופי". בעבודות בתערוכה במדיה שונות מופיע הגוף על מופעיו השונים, הגוף הטורסו (אפרים ווסה), הגב המיוסר (דורון עובד), היד המנהלת דיאלוג משל עצמה (יאיר  ברק), הגוף המתעתע בנראות שלו בין הנשי לגברי להרמפרודיטס (אורה כהן), עולם הצומח, האדמה הים כל אלה מופיעים בתערוכה "קנופי", ששמה נגזר מארונות קבורה במצרים הקדומה, ומתהליכי החניטה שהיו נהוגים בה על מנת להבטיח את דרכם של אלה שאינם. וכל זאת בעבודות צילום, וידאו, ספרים, המזמנות מן הצופה להתקרב ולגלות.

אפרים ווסה – ללא כותרת- הזרקת דיו על נייר ארכיוני – 2018_1

אסף גברא – מזוודה – הזרקת דיו על נייר ארכיוני- 2020
מדריך לנערה המתבגרת- אידית פישר כץ- 2020

נועה שיזף, האוצרת: "התערוכה קנופי מתבוננת על הדיבור שבין הפנים והחוץ של הגוף; מתחקה אחרי המרחב שבין מח העצם – ליבת הגוף, אל פני השטח של העור שבא במגע עם החלל אותו מפלח הגוף בתנועתו. העבודות המוצגות בה מזמנות מבטים שונים על השפה שמנסח הגוף מול עצמו לבין העולם; גוף אנושי או וירטואלי, פניו של שד (Jinn), הספר כגוף, גבר/אשה/גבר, גופו של צמח או גופם של האדמה והים; כולם אוצרים בתוכם משהו, סודי או גלוי, הבא לידי ביטוי באמצעות שפת סימנים אישית, פרטית שמדבררת את המשהו הזה החוצה". (ציטוט מהטקסט של נועה שיזף)

דימויי הגוף המצוי בין הנגלה לעין המתבונן לבין מרכיביו השונים, העלה במחשבתי את הפילוסופיה הניאו-פלטוניסטית בה עסקתי בזמנו בהקשר לרנסנס האיטלקי, לאקדמיה הפלטוניסטית של פירנצה ולדמויות שהיו בה: קריסטופורו לנדינו, פיקו דלה מירנדולה, אנג'לו פוליציאנו וכמובן ההערצה למרסיליו פיצ'ינו, אותו מורה נבוכים לסנדרו בוטיצ'לי ולעבודות שלו העוסקות באידיאה השמיימית, ברוח וביצר, המגולמים בין השאר בגוף ובחלקיו המשויכים לרוח ואלו הקשורים ליצר, לארציות, לאדמה ולחומר.

מחירון – רשימת עבודות

פרויקט סרט לילה – קלפי, דורון פישביין –בסרט ״קלפי״, המוקרן בחלון הראווה של הגלריה במסגרת פרוייקט ״סרט לילה״ דורון פישביין מבצע  פעולות שונות באמצעות קלפי ישנה אותה מצא לאחר אחת ממערכות הבחירות האחרונות. תחילה הוא מדמה את הקלפי לסדין, ולאחר מכן מציב אותה על כן תווים ומדמה אותה למעין פרטיטורה, ובהמשך תולה אותה על קיר הסטודיו ומשתמש בה כמסך עליו מוקרן הסרט ״לה דולצ'ה ויטה״ של פדריקו פליני. בשיאו של המהלך הופכת הקלפי למצע ציורי עליו הוא מבצע פעולות אקספרסיביות המקצינות את נראותו של סמל של המדינה המודפס במרכזה.

תודה לרונית רוט חדד ולנועה שיזף על השיחה עמן ועל חומרי התערוכה


  

[2]  בדת הרומית הקדומה "סאקרה" sacra היתה קשורה לפולחן האלים. אם כי היו גם "סאקרה פריבטה" sacra private וכן "סאקרה פובליקה" sacra publica. בהתייחס  לתועלתו של הפרט, משפחתו, מולדתו….

אנה פרומצ'נקו 245, אוצר: יאיר ברק, חלל הפרויקטים של גלריה ברוורמן, כניסה מרחוב אילת 33, סמטת שלוש 6, 11.9.2020 – שלהי נובמבר 2020 בקירוב

 

אל תערוכתה של האמנית אנה פרומצ'נקו 245, שם חידתי ומעורר סקרנות, הגעתי זמן קצר קודם לסגר הנוכחי.

בתערוכה, המוצגת בשני מפלסי חלל הפרויקטים של גלריה ברוורמן ומתייחסת לשבר ביחסי אדם/טבע, שלושה רכיבים:

בקומה הראשונה – מיצב וידאו מונומנטאלי, המוקרן בו זמנית על שלושת קירות החלל.

Anna_002 (1)

במפלס העליון – האובייקט והדימוי המצולם שלו – יציקות אפוקסי דמויות כוורות, בצד שלושה תצלומים גדולים של האובייקטים הפיסוליים של פרומצ'נקו. אוצר התערוכה יאיר ברק רואה בהם מיצב אחד, שלושה הדהודים חזותיים וחומריים של אובייקטים נעדרים.

Anna_001 (1)

P1012249

אתייחס תחילה, לעבודת הווידאו "החפיר", עבודה מפעימה ומתעתעת. מתעתעת, שכן לעיני, כצופה נגלו תחילה דימויים, שהזכירו לי דימויי מערה קמאיים, דימויים שאפפו אותי וגרמו לי לתהות, מהם, ולתחושה של ציפה/ניעה בה בעת, ומהי המציאות בה אני שרויה, סטטית/דינמית, אור/אפלה?

Anna_003

119485720_2640381022958635_2697205412345046943_n

דימויים אלה, שנלקחו ונוכסו מן הכוורות ששימשו לאמנית פתיח למחקר בן שנתיים, נושאים עקבות, עקבות של דבורים "שנכלאו", נטמעו בדפנות כוורת זו או אחרת, עקבות של חלוף הזמן, ומטעניו.

הפילוסוף פול ריקר (Paul Ricœur) מתייחס אל העבר אשר אינו עוד נגיש בעבורנו, אלא באמצעות העֲקֵבוֹת (עקיבותיו); שכן רק באמצעות העקיבות יש באפשרותנו לנסות לייצג את העבר בזיכרון פרטי או קולקטיבי; אלא שהזיכרון יותר משהינו ייצוג של העבר, מעוות אותו.[1]  וכדבריה של פרומצ'נקו "אנו עוברים חוויה של הזרה ושל שינוי קנה המידה, לוח עץ של 50 סנטימטרים הופך לקיר של 10 מטרים בלי היכולת לזהות לאיזה מקום הגעת אליו".

119433448_2640381846291886_3492510546946043409_n

תחילת סיפור המעשה, מספרת פרומצ'נקו: "מאחורי הבית, בסוף הגינה הפורחת, עמדה לה ערמת הכוורות הישנות ששימשה לביום סדרת רשת של אחד מבניה, וחיכתה לפינוי המובטח. אחת עשרה כוורות ישנות נזרקו בחצר האחורית שלנו […] הקיץ חלף, הסתיו והחורף גם. הגיע האביב וערמת הכוורות עדיין לא פונתה. החלטתי לעשות מעשה, לא לחכות יותר לבני ולזרוק אותן בעצמי. ברגע שהרמתי את הכוורת הראשונה, הבנתי שנפל לידי אוצר מופלא. ברגע אחד התגלה לפניי מיקרוקוסמוס המקפל בתוכו את כל גלגוליו: בנייה, עשייה, פריחה דעיכה וכליה.

ובאחת, ערמת הכוורות העזובות הפכה לסובייקט, ל"נושא" שלי. התחלתי לחקור מקרוב את "טביעות הכנף" של נחיל הדבורים. פנים הכוורות הנטושות העידו על סיפור שלא סופּר, על היעלמות ושינוי. עולם בלתי מוכּר אך שלם".[2]

הדבורים והמשך קיומן בעולמנו, מעוררות שיח ניכר בעשור האחרון. צפריר רינת, מתייחס במאמריו ל"דו"ח מטעם האו"ם המתריע כי 75% מגידולי המזון בעולם תלויים בהאבקה על ידי בעלי חיים, רבים מהם בסכנת הכחדה. הבריאות שלהם קשורה באופן ישיר לרווחה שלנו".[3]

ברק, אוצר התערוכה מציין: "הדבורים היו מאז ומעולם מוקד משיכה ואיום, כלי כלכלי ואקולוגי וגם מושא למיתולוגיות ולהתייחסויות סימבוליות. ככלל, בעלי החיים היו לאורכה של ההיסטוריה מושא מרכזי לפולחן, לניצול ולמחקר".[4]

בקומה העליונה מוצגות יציקות אפוקסי בצד צילומים.

במרכז החלל מוצבות יציקות אפוקסי דקות ושקופות דמויות כוורות. ביציקות אלו המוצגות על כנים שקופים יש לאור העובר דרכן תפקיד משמעותי, כשם שלעקבות הזמן המצויים בהן.119443436_2640382032958534_8900357118069405097_n

אנה פרומצנקו,החפיר, 2020, הדפסת דיו פיגמנטי

בשלושת התצלומים, ייצוג של יציקות האפוקסי, ערמה האמנית כוורות זו על זו כמעין מבנה אדריכלי. בצילומים מופיע הדהוד למספר 245: "קראתי לתערוכה 245 על שם הכוורת שמצאתי ואותה חקרתי וצילמתי במשך שנתיים. המיספר מספר לנו את סיפור המישטור והתיעוש של הדבוראות בעולם. הכנסת החלות לתוך הכוורות התעשייתיות דומה לגידול העופות והבקר הברוטלי. גון ברג'ר כתב שהיחס לבעלי החיים הטרים (השפיעו במידה רבה) את היחס לבני האדם. בסופו של התהליך, גורס ברג'ר, הוא הפיכת החיות ובני האדם ליחידות מבודדות של יצרנות וצריכה".[5]  P1012249

P1012249

בפתח השער הראשון "מרחב" בספרה מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי כותבת חביבה פדיה על היות המרחב אחד המושגים הרווחים והחשובים ביותר בכל דיון בתרבות. להערכתה שתי הקטגוריות החשובות ביותר לדיון במרחב הן מרחב וזיכרון, מרחב וזמן (אנליזת הזמן המבוססת על פירוק תפיסת הזמן לגורמים של תפיסת עבר, הווה ועתיד); והקטגוריה השלישית, אנליזה מדוקדקת של יחסי מרחב ומקום.[6]

היעדרן של הדבורים ממרחב הכוורות מוחשי בעבודות. היותן בגדר נוכח/נעלם מופיע כאמור כעֲקֵבוֹת בעבודת הווידאו כשם שבעבודות בחלל העליון.

בימים המורכבים של הסגר הראשון והשני, ניתן היה לראות איך מערכות אקולוגיות בטבע מתחילות להשתקם ולשגשג; אוויר צח, להקות ציפורים, בעלי חיים (תנים ואחרים) האוזרים עוז ומגיעים לחצרות הבתים. נראה שהטבע דורש מאיתנו – אתחול והתכווננות מולו.

תודה לאנה פרומצ'נקו על השיחה עמה, ועל המידע

[1] Encyclopaedia Universalis (Paris, 1968) 2:231; Encyclopaedia Britanica (Chicago, 1971) 2:36-3B.

[2] טקסט של האמנית.

[3] צפריר רינת, הדבורים נעלמות והסכנה לגידולי המזון גוברת", הארץ, 2.3.2016, https://www.haaretz.co.il/science/.premium-1.2869720 ; צפריר רינת, דו"ח דרמטי של האו"ם: האנושות מסכנת את המשך החיים על כדור הארץ, הארץ, 6.5.2019, https://www.haaretz.co.il/news/world/.premium-MAGAZINE-1.7209222

[4]  ציטוט מטקסט התערוכה

[5] ציטוט נוסף מופיע בטקסט התערוכה מידי האוצר יאיר ברק. ג'ון ברגר, :למה להתבונן בבעלי חיים", על ההתבוננות, תרגום: אסתר דותן, תל אביב: הוצאת פיתום, 2012.

[6] חביבה פדיה, מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי, תל אביב, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 19.

מקבץ תערוכות: "מיניאטורות הודיות במבט עכשווי" – איילת כרמי, אבשלום סולימן, לילך ששון, צ'נצ'ל בנגה, שי אזולאי;  "בתנועה דוממת", מאיה סמירה, "סף", מידד אליהו; אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י, מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, קיבוץ הזורע פתיחה 11.7.2020 סגירה 6.12.2020

dimaphoto.co.il7G0A1582

מיניאטורות הודיות במבט עכשווי, צלם: דימה ולרשטיין

במוזיאון וילפריד ישראל, הזורע, מוצג מקבץ תערוכות יפהפה שהקשרו תת-היבשת הודו. התערוכות מנהלות שיח פורה ומרתק עם אוספי המוזיאון ונעות בין ישן לחדש, בין קדושה לחולין, זיכרון ושיכחה, הוד והדר. האוסף ממנו נגזר שם המוזיאון, השתייך לישראל וילפריד (1943-1899),  נדבן יהודי, אשר פעל ללא לאות להצלת יהודים באירופה ממלתעות הנאצים. ייחודו של מוזיאון זה אמנות ותרבויות המזרח.

האוסף של ישראל ולפריד מאגד מגוון פריטים מאמנות המזרח הקדום ואסיה: פסלים, חפצי נוי ופולחן, מסין, קמבודיה, תאילנד, הודו, נפאל אל אוסף זה התווספו במהלך השנים חפצים נוספים, תרומות של אספנים.[1]

אלמנט בולט בעבודות האמניות והאמנים המוצגים לעיל, הסתכלות ובחינה של יחסי הגומלין בין פרטים, דמויות, בהקשרם החדש, העכשווי לבין המיניאטורות ההודיות. כאן ושם, הומור, לעתים הגחכה, כאב וחמלה. זיכרון אישי וקולקטיבי.

מיניאטורות הודיות במבט עכשווי  אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י.  בתערוכה מוצגות מיניאטורות מוגוליות מאוסף המוזיאון[2] בצד עבודות שנעשו במיוחד לתערוכה – שילוב בין תרבויות וסגנונות שונים. ראשיתה של האמנות המוגולית באיור ספרים. מן האמנות הפרסית נטלו המוגולים את הציור הדו-ממדי, הקישוטי, המתעלם בדרך-כלל מפרספקטיבה.[3] במרבית המיניאטורות ניכרות תבניות חוזרות ונשנות, כמו ציור הדיוקן בצדודית בעוד הגוף נפנה בזווית של שלושת רבעי.

שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכה כותבת: "המיניאטורות, המוצגות כאן בפעם הראשונה, שייכות לאוסף המוזיאון. ממדיהן הצנועים מזמנים מפגש אינטימי עם אפיזודות, שיש בהן עושר צבעוני ורישום עדין ועתיר פרטים. המסגרות המעוטרות מהוות מעין חלונות, המזמינים את הצופה להביט דרכם על דמויות נאהבים מן המיתולוגיה ההודית, על אצילים ועל נסיכים, השוכנים בנינוחות בעולמם המצויר הזעיר. חמישה אמנים עכשוויים הוזמנו "לגעת" מחדש בעולמות רחוקים אלו ולפרשם בדרכם הם. ההקשר המחודש מציע רובד נוסף להתבוננות".

אילת כרמי יוצרת בציור הקיר שלה מארג היברידי, בשילוב שבין דמות אחת המוצגת על מספר מופעיה עם צמחיה יפהפייה, צבעונית ופתיינית.IMG_20200808_115717 IMG_20200808_120029 ציור הקיר של אבשלום סולימן מנכס דימויים מתוך הפנתאון ההודי, מעתיק אותם, משנה את ממדיהם, וכך מייצר חיבורים בלתי צפויים ביניהם. בתהליך ההעתקה, בורא סולימן מיתולוגיה אישית בדיונית.

שי אזולאי מצייר את הדמויות בהשטחה מן הצדודית ובצבעוניות ססגונית, במעין אנלוגיה לציורי המיניאטורות. כתב יד חופשי והומור מאפיינים את עבודותיו. 20200808_120322

בסדרת העבודות שלו, מציג צ'נצ'ל בנגה, אמן הודי המתגורר בישראל, קופים שובבים באנלוגיה ל"סלפי", ובמנוגד לאופן ההצגה הרשמי והחגיגי המאפיין את הצגת דמויות השליטים במיניאטורות.

IMG_20200808_115926

IMG_20200808_115856

לילך ששון משעתקת דמויות מן המיניאטורות, מצפה אותן בעלי זהב (ששימשו בימי הביניים וברנסנס לעיטור ולהזהבת הילות הקדושים ופרטים נוספים באיקונות נוצריות), ו"שותלת" אותן בדפים נבחרים של ספר תצלומים ישן מהודו.20200808_120339

לילך ששון

מידד אליהו / "סף"  אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י.   זיכרון ושיכחה, קדושה וחולין שורים בכפיפה במיצב של מידד אליהו. הפרקטיקה בה בוחר אליהו היא נסיעות לקוצי'ן והתחקות אחר צילומי ארכיונים בהם נמצא תיעוד העלייה של משפחתו ושל קהילת יהודי קוצ'ין ,הודו בשנות החמישים.[4] במהלך זה הוא מתחקה אחר הדרה, יחס מחפיר ודעות קדומות להם נחשפו בני הקהילה בארץ, סיפור שהושתק.

IMG_20200808_115258

מלר-ימגוצ'י: "הפרגמנטים הפיסוליים שיוצר אליהו שואבים את השראתם ממוטיבים אדריכליים ומתשמישי קדושה מקוצ'ין, המושפעים מהתרבות ההודית. הפיגמנט האדום, שבו הוא מצפה אותם, מעניק להם נוכחות מטאפיזית חיונית ורבת עוצמה. בה בעת הם מונחים כאבן שאין לה הופכין, מנותקים מן המסורת, בין שברי הקירות שהקים אליהו בחלל התערוכה, זועקים את השפע שאליו השתייכו בעבר, לעומת הדלות האופפת אותם מכל עבר. לדידו של אליהו הם מסמלים את המורשת המפוארת, שנותרה מאחור ואינה נגישה עוד עבורו ועבור הקהילה". [5]

IMG_20200808_115326

מאיה סמירה / "בתנועה דוממת", אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י.   בתערוכה, משמשים יחדיו, צילום וריקוד, פילוסופיה הודית, התבוננות והתכנסות פנימה, מחוות גוף ומחוות לתרבות ההודית. העבודות בתערוכה מסכמות מסע מנטלי ופיזי בן שלוש שנים, במהלכו נעה סמירה בין תפקידיה כצלמת וכמצולמת, התבוננות בקשר בין תנועה פיזית לבין תנועה מנטלית במחול ההודי בעודה חווה ומפנימה את תנועות גופה.dimaphoto.co.il7G0A1546

מאיה סמירה, מבט כללי, צלם: דימה ולרשטיין

מלר-ימגוצ'י כותבת בטקסט התערוכה: "הריקוד ההודי המסורתי, שראשיתו פולחן, נועד להעביר את הרקדן ואת הצופה חוויה אסתטית ורוחנית של מציאות אחרת, המכונה "ראסה". שפת התנועה בנויה מתנוחות ומתנועות קבועות, המייצגות משמעות סמלית ומשפיעות גם על מצב התודעה".

בפתח התערוכה מוצגת מנדלה במרכז מופיעה האמנית לבושה בלבוש הודי מסורתי, באנלוגיה לריקוד הקוסמי של האל ההינדי שִיוָוה, שבאמצעותו הוא בורא והורס את העולם. סמירה שבה ומשכפלת את דמותה במגוון תנוחות השואלות השראה מרפרטואר המחול ההודי.מאיה סמירה (2)

מאיה סמירה, צלם: דימה ולרשטיין

"שתי העבודות, המוצבות זו מול זו, נשימה ושהייה, צולמו בהודו, במקדש לאלה דֵוִוי בגוֹאה ובארמון מייסור, והן נושאות בחובן תנועה שקטה. בארמון מגלמת סמירה פסל של רקדנית הודית מאוסף המוזיאון. זוהי תנוחה, שיש בה שיווי משקל והתכנסות פנימה, עדינות והוד. צבעי הטורקיז של הסארי ושל הארמון מתמזגים ומשרים תחושת שלמות"[6].

מאיה סמירה, וידאו מתוך התערוכה בתנועה דוממת, 2020

מאיה סמירה, צלם: דימה ולרשטיין

[1] אוסף אמנות המזרח, מוזיאון וילפריד ישראל http://www.wilfrid.org.il/?p=22

[1] שיר מלר-ימגוצ'י, מיניאטורות הודיות במבט עכשווי http://www.wilfrid.org.il/?p=4399

[2] השם "מוגולים" הינו שיבוש של המילה "מונגולים". מייסד שושלת המוגולים, באבור (1530-1483) נמנה על צאצאיהם של ג'ינג'יס חאן ושל תימור הכובש. הוא כבש א חבל פנג'אב. ובשנים 1529-1525השתלט על הודו הצפונית. יורשיו הצליחו להשתלט על רוב שטחה של הודו, עליה שלטו עד אמצע המאה ה-19. הציור המוגולי מיזג סגנונות שונים, כגון זה של הציור הפרסי, מסורות הודיות (הינדיות ומוסלמיות כאחד) ואף השפעות אירופאיות. ד"ר דורון לוריא, אוצר התערוכה "מפלאי המזרח ציור הודי-מוגולי מאוסף חלילי", הקדמה, מוזיאון תל אביב לאמנות 31.7.2000-12.5.2000

[3] פרופ' מרדכי עומר, פתח דבר, שם.

[4] קוצ'ין, בשמה העכשווי קוצ'י https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A6%27%D7%99

על יהדות קוצ'ין https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A6%27%D7%99%D7%9F

[5] שיר מלר-ימגוצ'י, מידד אליהו/ סף http://www.wilfrid.org.il/?p=4389

[6] שיר מלר-ימגוצ'י, מאיה סמירה, "בתנועה דוממת" http://www.wilfrid.org.il/?p=4382

מוזיאון פתח תקווה לאמנות DEEP FEELING" רגשות ובינה מלאכותית" , אוצרת: נוהר בן אשר, עד דצמבר 2019

כולנו כבני אדם חווים קשת של רגשות, הנעות בין שמחה, הנאה, עצב, תסכול ועוד. אלה אף באים לידי ביטוי במחוות פנים וגוף, ולעתים אף משפיעים על התנהגותנו במצבים מסוימים. התערוכה  DEEP FEELING" רגשות ובינה מלאכותית" במוזיאון פתח תקוה לאמנות, מבקשת לעמוד על הקשר שבין רגשות אנושיים לבין אלה העוברים עיבוד באמצעות הטכנולוגיה. תערוכה שמאתגרת את המחשבה וגם הרגש ומעלה שאלות באשר לאמנות בעידן האינטליגנציה המלאכותית כיום.

אמנים משתתפים לפי סדר א"ב: איל גרוס וערן הדס, דור זליכה לוי, דניאל סמול, ליאור זלמנסון, ליאת סגל, מאיה מגנט, מירי סגל, ניבי אלרואי, פביו לטאנצי אנטינורי (איטליה), רוני קרפיול 

"בינה מלאכותית" היא ענף מתפתח במדעי המחשב, אשר מאופיין ביכולות שעד כה אפיינו את האנושות בלבד – כמו למידה מתפתחת ועצמאית. מראשית שנות ה-90 התפתחה הטכנולוגיה הדיגיטלית במהירות וגרמה לשינויים מרחיקי לכת בהיבטים הפוליטיים-חברתיים. שינויים אלו, כמו תפיסה ה-"אני" שעברה מהפיזי אל הווירטואלי ולרשתות החברתיות, או תפיסה שונה של ה"מרחב" דרך שימוש בטכנולוגיות עזר בנהיגה, עוררו את השיח על השפעת הדיגיטלי על האנושי.

האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה מבקשים לעמוד על ההיבטים הפילוסופיים והרעיוניים שביצירה עם הדיגיטלי. מקצתם שיתפו פעולה עם מתכנתים, אחרים התבססו בתחום מדעי המחשב והציגו בתערוכות רבות. תוך שימוש בטכנולוגיות שונות הם בוחנים את מקומו של הרגש, בזמנים בהם האינטליגנציה המלאכותית נדמית לעתים גדולה מהאדם.

היצירות עוסקות בשינויים החברתיים והרגשיים בהווה ובעתיד, ונוצרו במיוחד עבור התערוכה. בין הנושאים שעולים ביצירות: "בועות הסינון" המשמשות את ענקיות האינטרנט הגלובליות להתאמה של מידע סובייקטיבי עבור המשתמש, שהופך בעצמו לאלמנט סחיר (כמו בפיד הפייסבוק), אפליקציית תרגום קולי שבו-זמנית מטשטשת ויוצרת תרבות, יצירות הבוחנות נושאים כמו תעסוקה בעידן של בינה מלאכותית ועוד.

 העבודה Pseudotime, 2019 של ניבי אלרואי עוסקת במיון וקטלוג של יצירות אמנות על-ידי בינה מלאכותית, וברגשות הנלווים לתפיסת הזמן הלא-לינארית שביסוד השיטה. העבודה מתבססת על מנוע חיפש ניסיוני של גוגל, Google Experience  המקטלג יצירות אמנות מקדמת דנא ועד ימינו. בעבודה מופיעים רצפים של יצירות אמנות, שחוברו על-ידי קוד בינה מלאכותית ומוינו על פי רגשות, ובכך חותרת העבודה תחת תפיסת הממד הלינארי היסטורי של תולדות האמנות ומציגה מודל דיפוזי של זמן.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (36).jpg
צילם אלעד שריג

העבודה "מצלמת מציאות חלופית", 2019 של ערן הדס ואייל גרוס מהקולקטיב "מחניים 134" מבקשת להדגים איך הבינה המלאכותית חושבת, איך היא יכולה ללמוד עלינו דבר או שניים. הבינה מלאכותית "מצלמת" דימויים שהועלו לרשת, מתייגת אותם, ועל בסיס זה מייצרת עבורנו מציאות חלופית.

דור זליכה לוי בעבודה "לשונות", 2019, מציג מיצב קולי-חזותי, המבוסס כעל אפליקציות ניהול שיחה וטכנולוגיות המרה של טקסט לקול וקול לטקסט. זליכה יוצר כאן שתי דמויות – מאג'ד וכרמית שיש להן קולות גנריים מסונתזים. שתי הדמויות חוזרות על מילים בשפה העברית ובשפה הערבית במעין דיאלוג. בעבודה, 5 פרקים – איפה נפגשות השפות -היכרות, תפילה, גידופים, נוהל מעצר חשוד, ההמנון וכן שיר אהבה.

ליאור זלמנסון במיצב"פחדים מלאכותיים מלאכותיים", 2019, מתייחס לאתר אמזון Amazon Mechanical Turk בהודו, ולמבצעים עבורנו מטלות שונות. המיצב מתקשר עם האנשים הללו, בוחן את רגשות העובדים הנמצאים "מאחורי המכונה", מבקש מהם לדבר על העתיד התעסוקתי שלהם, עת הבינה המלאכותית תחליף אותם.

העבודה אינטראקטיבית וניתן למיין את הדפים לפחדים רציונליים, שונות, פחדים מוגזמים וכו'. הבינה המלאכותית לומדת אותנו, בני האדם, והשאלה עד כמה הבינה המלאכותית יכולה להרגיש אותנו, ועד כמה רחוק תוכל ללכת. זו טכנולוגיה גמישה ומתפתחת ואין עדיין תשובות.

פביו לטאנצי אנטינורי במיצב "אלים משועבדים זמנית", 2019, משלב מערכת בינה מלאכותית, חיישנים וטקסטים, ובוחן איך חברות גלובליות משתמשות בטכנולוגיה כדי להשפיע באופן רגשי. אנטינורי מעמיד בחלל שלושה פסלים אינטראקטיביים ומוניטור, המייצגים "בועות סינון", שהן ייצוג של גוגל, פייסבוק ואמזון שהאינטרסים הפוליטיים שלהם מתחרים על אופני הצגת המידע לגולשים. "בועות סינון" הינו מינוח שטבע אקטיביסט האינטרנט אלי פאריסר, לתיאור השימוש באלגוריתמים על-ידי מעצמות האינטרנט כדי לנחש את סוג המידע שהגולש מחפש. לדבריו, פרקטיקה זו מבודדת את הגולש במעין "בועה", שאינה חדירה למידע הנוגד את העדפותיו.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (11).jpg
צילם אלעד שריג

הפסלים דוממים בחלל ממש כמו בועות הסבון. רק כאשר הצופה מתקרב ונוגע בפסלים, הוא מתוודע ל"דיון" בין החברות שמסגיר את האינטרסים שלהן. הטכנולוגיה שמפעילה את העבודה מבוססת על חיישנים ותוכנת למידה עמוקה, המאפשרת דיון חי בין הפסלים. במוניטור מוצגים המזגים ה"רגשיים" של כל אחד מהם, המתייחדים על פי המודל הפסיכולוגי של "חמש התכונות הגדולות"[1] בהמשך בשל המוניטור הקטן עם הבועה, נגלה מי משלושת הגופים – גוגל פייסבוק ואמזון גבר על האחר ביצירת "בועת סינון" אידיאולוגית ורגשית סביב הגולשים.

מיה מגנט במיצג האינטראקטיבי AI Love U, 2019, עוסקת בקשרים בין מיצג, אינטימיות וטכנולוגיה באמצעות מיזמים חברתיים שהקימה. במיצג זה היא מגלמת נציגה של חברה פיקטיבית, שמוכרת למשתתפים תוכנת בינה מלאכותית (AI) ומספקת שירותי חברות אפלטונית ורומנטית. היא מאפשרת ללקוחות פוטנציאליים לעצב את הדמות המתוכנתת כראות עיניהם.

המשתתפים במופע מתבקשים לענות על שאלות ולבחור את תוכנת ה-AI שתתאים להם באופן מדויק. השאלות מעוררות דילמות מוסריות ורגשיות: האם נהיה מעוניינים בתכנה ידידותית או רומנטית? כזו שמסוגלת לריב ולהיפגע או כזו שלעולם לא תאמר "לא"?

ליאת סגל במיצב FOMO, 2019, מציגה חבורת רובוטים בצורת 'נחום תקום'. המיצב שואב השראה חקר הבינה המלאכותית ותחום המערכות המורכבות, ובוחן התנהגות קולקטיבית בעידן שבו אנו מתווכים בתקשורת שלנו באמצעות אמצעים דיגיטליים.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (19).jpg
צילם אלעד שריג

פומו – חרדת ההחמצה. חרדה זו גורמת לנו כל הזמן לקישוריות עם האחרת. המערכת הינה מורכבת, יש בעבודות משקולות, מנוע וחיישנים; החיישנים גורמים להם להפעיל אחד את השני ונוצר מערך שלם ומשתנה.

מירי סגל – המיצב After Life on Mars,2018-19, מורכב משני חלקים ובוחן רגשות בין עבר ועתיד; הקרנת וידאו קליפ על עשן, והקרנת אנימציה במציאות רבודה על מסך. חלקי העבודה מקשרים בין שני ערוצים של ההתפתחות הטכנולוגית במאה ה-20 ובמאה ה-21: חקר החלל, וחקר הבינה המלאכותית; בשניהם האדם ניצב מל היקום והידע כאינסופיים.

סגל שמה חפצים על כוכב הלכת מאדים, והאנשים שם יכולים לראותם מסתובבים. החפצים כמו נופלים מהשמיים  על חלל המוזיאון הממשי. מאגר חפצים נלקח ממאגר דיגיטלי באוניברסיטת פרינסטון. עשרות קטגוריות של חפצים, ובכל אחת מהן, מאות חפצים.

בחלק השני הקרנה של עשן צבעוני בהמלכה מושמע הווידאו קליפ "חיים על מאדים" Life on Mars (1972) של דויד בואי, והשאלה, האם יש חיים על מאדים? עליה לא ניתן להשיב.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (31).jpg
צילם אלעד שריג

בשתי העבודות הגוף נראה ולא נראה. מבחינתנו זו גם מחשבה שלא משנה עד כמה הטכנולוגיה מתקדמת והבינה המלאכותית לוקחת אותנו למאדים. עדיין לא התקדמנו למחוזות חלל שהאדם לא יוכל לכבוש בגופו הפיזי.

דניאל סמול , וידאו דיגטלי, 2017, מראיין דרך סקייפ בהקלדה, את ישות הבינה המלאכותית BINA4B, ישות וירטואלית המבוססת על קוד בינה מלאכותית ועל מאגר נרחב של זיכרונות, רעיונות ומאפיינים פסיכולוגיים של אישה אמריקאית בשם בינה אספן. Daniel R. Small, Animus Mneme (Interview with Bina48).jpg

בינה אספן ובן זוגה מרטין רותבלט הם מחסידי התנועה הטרנס הומניסטית (Terasem movement) בארצות הברית. הטרנס הומניסטים מאמינים שניתן לקחת רגשות ולהשתיל לאווטר, ושנוכל להתקיים לאחר כלות הגוף שלנו.

רוני קרפיול, מיצב War Assistant, 2019. קרפיול עוסקת בעבודת האנימציה הממוחשבת שלה בשאלות של מוסר ואתיקה בעידן  הבינה המלאכותית. המיצב שלה משלב סרט אנימציה שהוא סימולציה לקרב. ויש גם עפיפון ורחפן. הבינה המלאכותית כאן אומרת "אני עושה סימולציה לקרב עבורכם, תנו לי את השליטה ואני אלחם עבורכם"… מנסה לומר  "רחוק מהעין ומהלב", "לא צריך להתלכלך". "המלחמה הטהורה" – משג של הפילוסוף הצרפתי פול ויריליו.

רוני קרפיול, War Assistant, מיצב אנימציה בתלת מימד, 2019.png (1).jpg

 

תודה למוזיאון פתח תקווה והיח"צ על חומרי התערוכה שהיו לי לעזר

[1] מוחצנות-מופנמות, נועם הליכות, מצפוניות, יציבות רגשית-נוירוטיות ופתיחות מחשבתית.

מוסררה בוגרים 2019, תערוכה התערוכה פתוחה בתאריכים 11.7-30.7, ימים- א-ה בין השעות 10:00-19:00, ימי שישי 10:00-14:00

בתערוכת הבוגרים של בית הספר מוסררה, מוצגים התוצרים של בוגרי המחלקות – צילום, אמנות מדיה-חדשה, תקשורת חזותית ומוזיקה חדשה.

תערוכה מרשימה המסתעפת למתחם תצוגה במספר מבנים. תערוכה רב-תחומית זו, מפגישה בין המחלקות השונות. מצויות בה עבודות הנמצאות על קו התפר בין אמנות לבין טכנולוגיה, תוצרים חזותיים שונים, צילום ומיצבי צילום ווידאו מותאמי חלל, פרפורמנס ומיצבי סאונד.

תמטית מצאתי בה מפגשים פוריים המעסיקים את היוצרים/ות – העיר ירושלים, המרחב העירוני ותווי העיר והשכבות שבה, קדושה וחולין, שירה. הטבע על מופעיו השונים מככב אף הוא בחלק מהעבודות, כאוס ושפיות, תפיסות של קץ (אפוקליפטיות), מציאות מדומה ורבודה, ותפיסות של זמן המופיעות אף הן בחלק מהעבודות.

בהחלט ניתן לראות הפריה הדדית ושיתופי פעולה מעניינים ומאתגרים בין יוצרי/ות העבודות.

מוטי אולשטיין, Anticipatingהציפייה לגאולה עומדת במרכזו של פרויקט זה המזמין את הצופה לחוות את התחושה של ציפייה והתגלות. אולשטיין יצא לשאול בחוצות העיר  על תפיסת המשיח כפי שהיא נחווית בחיי היום יום. השיחות העלו הרהור עכשווי לגבי מושג המשיח הפנימי של האדם, שורש ביאת הגאולה דרך הפעולה, ועל השאיפה לגאולת העצמי.

ממתינות. קרדיט מוטי אולשטיין.png
מוטי אולשטיין

המיצג מורכב ממכלול הקרנה, חוויית מציאות מדומה (vr) וממשק האזנה, המיועדים לשימוש הציבור. חוויית הVR- מזמינה את הצופה להתנסות ברגע אחד של התעלות ואחדות. אפשר  לחוות אותה כחוויה רוחנית, כתפילה, טקס מעבר, רגע של התבוננות וחיבור.  כוונה לצאת למסע קצר הבוחן את הגבולות שבין מציאות ודמיון, בין המתנה למימוש, בין אמונה והגשמה.

אבי אלקיים, Trance Human "מבטן האדמה אל צווחת רעם השמים" – במופע אודיו ויזואלי מופשט יוצר אלקיים מופע עתידני המתרחש בשנת 2043. טראנס – יומאן"  חולה שמתמודד עם מחלת הסכיזופרניה מסוג "פרנואידי", מייחל לשינוי במצבו באמצעות הטכנולוגיה המתקדמת של התקופה.

עבודה של הופעה. מוזיקה אלקטרונית ומניפולציות וידאו בזמן אמת. בצורה מופשטת – דמות של סכיזופרן שעובר מסע בעקבות המופע. אלקיים צילם הכל וגם יצר את המוזיקה.

אלנתן אריאל –  מציג בעבודתו צילומים מותאמי חלל, וידיאו ואובייקטים. מרחב עשייתו מתייחס לירושלים בה נולד. "אני מופנם בתוך ירושלים וירושלים גם בתוכי". הוא דוגם דגימות דיגיטליות מהנוף והארכיטקטורה הירושלמית, ומייצר סימולקרה. אריאל תוחם את מבטו לשבע שכונות בלבד ומשתמש בצילומים האלו ליצירת מרחב מדומיין, אינדיבידואלי ונקי מהפרעות, עם חוקים משלו, שמאפשר לצופה מבט משלו.

תלפיות , הדפס דיו. קרדיט אלנתן אריאל.jpg
אלנתן אריאל

שלומי בן עזרא – עונת הליקויים הקראת שירה בין אור לחושך – עונת הליקויים הינו פרויקט המנסה לבחון את המושגים ליקוי חמה וליקוי ירח. שתי התופעות נתפסות מחד ע"י מרבית בני האדם כאירועים מעוררי התפעלות, פלאי טבע. ומאידך, ישנה גם תפיסה המשותפת לדתות רבות ואמונות עתיקות בהן זמן הליקויים, שינוי סדרי השמיים הינו בעל השפעה חזקה על חיינו בכדור הארץ ומבשר רעה.

במסגרת עונת הליקויים מתקבצים יחדיו משוררים רבים לטקס שירה פולחני מול השמש,
בתערוכה זו מוצגת ערכת עונת הליקויים המיועדת לטקס השירה; החוברת מכילה את המידע והכלים הנדרשים להכנה לליקוי.

שם בראל – עבודת מיצב בחלל אינטראקטיבי.

איה גבריאל, עירוי מיצב וסאונד אינסטלשיין – טיפות מים מטפטפות על תופים. איה חיפשה דרך שתעזור לה לשלוט בטיפות, רגעים אקוסטיים המתמסרים לכללי יסוד קוסמיים, למצב של מתח מתמיד בין שליטה לשחרור. מים, חומר אורגני חמקמק, קשה לשלוט בו. הטיפות הן טריגר למופעי הסאונד שקורים בחלל. והגשם זו המוזיקה הראשונה שהאדם שמע. איה גבריאל.jpeg

בתוך פרפורמנס שנוצר בחלל המיצג, נבחן החיכוך בין אלמנטים סונאריים ופלסטיים. מיצג עירוי מבקש להדהד את המוזיקליות והקצביות הראשונית שיש באלמנטים אורגניים בטבע; להוריד עומס מהמחשבה ולהתחבר ללב.

יובל גוטליב, התאספות מיצג והופעה חיה – התאספות היא יצירה בת ארבעה חלקים לרביעיית מיתרים ומכשיר הקלטה.
היצירה נעשתה בהשראת המוסיקה הקאמרית ובמיוחד של הרביעיה, גוף רב תקופתי שהתפתח באופנים שונים לעבר קדמת הבמה של החדשנות המוזיקלית.
באמצעות הקלטה ונגינה לאחור, ובמקביל לנגינה חיה של רביעייה קאמרית בטכניקות מסורתיות ומתקדמות, נוצרות שכבות המותחות את גבולות הזמן והמסגרת של מוזיקה אינטימית זו. התאספות נוצרת מתפקידים כתובים ובחירה חופשית של הנגנים ברביעייה, כך שכל ביצוע הינו ייחודי וחד פעמי.

עמר גולדברג, קו – ״קַו״ הינה עבודת סאונד בת שישה חלקים המבטאת עולם עשיר של גוונים ומרקמים, רגעים של שקט ותסיסה ותזזיתיות מתחלפת בין הקר והמנוכר לבין הטבעי והמוכר.

ריבוד הסאונד בעבודה נוצר על ידי מלאכה מדוקדקת של שילוב סינתיסייזר מודולרי אנלוגי, כלים דיגיטליים (Max/MSP) וכלים אקוסטיים מעשי ידי האמן – מָטְרִיאַנְדָה – כלי הקשה/קשת העשוי מעץ וקפיצים. כל אלו מוצבים במרחב ארבע-ערוצי (קְוַאדְרוֹפוֹנִי) וביחד מהווים שער לדיאלוג מתמשך בין החומר המוזיקלי הנשמע ובין ההמשגה שלו על פני ציר הזמן.

עמית דגים SD EPעמית דגים הוא מוזיקאי ואמן סאונד. האלבום SD EP  שלו הוקלט ומוקסס ב-9 חודשים האחרונים, עם סינטיסייזר מודולרי ומחשב. הטראקים באלבום נשמעים כחלק מניסיון מתמשך למצוא איזשהו מקום בין חוויה פיזית ישירה, חדה וחותכת, לבין חוויה דיסאסוציאטיבית וורבאלית, כאוטית וחלומית. רגעים של בלבול וצלילות, מלודיות נוזלות ונמרחות. מקצבים מתפרקים ומתלכדים לכדי צורות חדשות. חללים משנים מקום וממדים.

עמרי דה פיצ'וטו, Chaosymmetry"how small a thought it takes to fill a whole life" Ludwig Wittgenstein

במערה קטנה במקום בלי שם לפני היות הזמן, ישב שבט קדום ודיבר את ניצני המלודיה. היה זה רגע חסר יחוד שהתגבש לכדי משהו שגדול מסך חלקיו ומספק שכבת מגן להמשך המסע העתיד לבוא. מכל פינה מגיעות מכשפות, השמיים משחירים ותן נשמע ברקע. מילים בוקעות מהחשכה בערפול מסחרר, חוקי הפיזיקה משנים כיוון, ומאום אינו מה שהיה. זהו רגע אחר בזמן אחר, צל ישותן של דמויות לא קיימות מופיעות לבכורה עולמית של יצירת מחול לא אמיתית. טיול כאוטי בנבכי העבר במבט מסחרר ולא מובן.

היצירה chaosymmetry התחילה מהרעיון של כאוס סימטרי. כלומר השאלה של איך אפשר להציב חומרים מוזיקליים רנדומליים לתוך מערכת חוקים נוקשה אך דינמית, בעלת שינוי תמידי ונרטיב שחוקר את הרעיון הזה בתקופות זמן שונות בעלות סימטריה שונה אך דומה.

דוד הכהן, Findingsהכהן הוא יוצר מוזיקה אלקטרונית מירושלים – David Hacohen is an independent electronic Music producer from Jerusalem, Israel. Blending mainly house and tech house with downtempo synth sounds and atmospheric pads to create sonic journeys.  'Findings' is his first album.

איתמר כהן, משקל – "אני מנסה לשיר ולרקוד בתוך מציאות שבורה וכאוטית
אני מנסה לחזור לבית חדש אני מנסה להמציא זהות אני מנסה להפוך אלקטרו לטראפ ובחזרה לצעוק וללחוש לעשות טאראב על 130 פעימות לדקה לעשות ראפ בעברית על הקלטות שטח לשבור ליפול ולהרים".

דניאלה ליונגסברג, F-MOGF-MOGis Daniella Ljungsberg's first solo album. All the sound sources in the album originate from glass.

ארון אלבום שנוצר מסאונד של זכוכית. יש מחשבה להציג זאת בחלל שתהיה לכך ויזואליה. הכל הינו חריקות, סאונד של זכוכיות.

הילה עבהאל, צינורות מ.3 – זרם התודעה האינסופי, מחשבות שמתרוצצות הלוך ושוב בתעלות נפשנו מובילות לרגעים של ערפול כל החושים. לעיתים צפים בבריכה, לעיתים מאבדים את העשתונות.

מעין וינר, קורא שנית – הפרויקט מציג סידרה של כרזות פוליטיות בהשראת אורי אבנרי ז"ל ועיתון "העולם הזה", ארכיון ושעלה באינטרנט. תוך קריאה חוזרת של הכותרות והשערים של "העולם הזה", וינר משווה ומערבב בין אז והיום, מוציא מהקשר, וחושף את אבק הזמן. קורא שנית מותח קווים ומקשר את אותה התקופה שמונצחת בדפים לימינו אנו. נדמה כי מרחק הזמן פחות גדול ממה שהיינו מצפים.

מיכאל טיבר, The Engrew Creaturesבעבודה זו חיבר טיבר תחילה את אותיות העברית והלועזית (היושבות ביחד במקלדת) על-מנת ליצור אותיות חדשות. החיבורים והניסיונות הובילו אותו לבריאת אייקונים (דמויות) הבנויים מהיבריד האותיות. לכל אייקון/דמות יש שם משלה אשר בנוי מהאותיות שממנה היא מורכבת.

אבישג סיבוני, Patterns of Pollusionבפרויקט זה עוסקת סיבוני בהשפעות ההרסניות של דפוסי ההתנהגות שלנו כחברה על הסביבה. היא עושה זאת דרך יצירת פאטרנים, והחיבור שלהם לעולם האופנה ודפוסי הצריכה שלנו. הפאטרנים מורכבים מקולאז'ים ומחיתוכי תמונות של סוגי זיהום שונים שיצרה מתמונות שנלקחו ממנוע החיפוש של גוגל. הנראות של הזיהום מוצגת לנו כמשהו אטרקטיבי ואסתטי. בעבודה זו מעבירה סיבוני ביקורת גם כלפי אלו אשר ניתן להגדירם כבעלי מודעות סביבתית גבוהה יותר שאף שצורכים אופנה אקולוגית יותר וכדומה, ממשיכים לצרוך דבר אחר, עד הטרנד הבא.

פאטרן פלסטיק. קרדיט אבישג סיבוני.jpg
אבישג סיבוני

הטקסטים הכתובים על הקיר הינם נאומים של גרטה ת'ונברג Greta Thunberg נערה בת 16 משוודיה, אשר נושאת נאומים ברחבי אירופה בנוגע למשבר האקלים.

בר ערן, בין וגם, מיצב ופרפורמנס – בר ערן- אמנית קול, עובדת עם מערכות אלקטרוניות לא יציבות וכלים אקוסטיים בשימושים נרחבים, מתעסקת באימפרוביזציה, ובאיכויות הגלומות בטווחי הביניים של הנגינה והכלים עצמם. גננית אקולוגית, חברה בקבוצת unitemp הירושלמית.

העבודה במיטבה בדלת סגורה. במהלך התערוכה אני אארח חברים ואת עצמי בתוך החלל, כל הפרטים באיוונט: https://www.facebook.com/events/713248255799072/

איתי פיטוסי ?  

עמוס פלד, ארמגדון – זמן הוא ביולוגי, הוא מטבוליזם, הוא תהליכים כימיים בתוך התא, הזמן נוצר מהחיים עצמם. מודעות לזמן היא דבר שונה ( היא אסון וברכה), בגלל הריחוק
כשאנחנו חורגים ממקצב הזמן, אנחנו לרוב מתקיימים דרך המודעות לזמן הקצר
שמשאיר אותנו מחוברים – השמש\ הירח\ שעון\ קפה שמעלה עובש,

בחלל הפרויקט פועלת מערכת אוטונומית הקוראת את גלי המוח וקצב הלב של "המתנדב",
המחובר למערכת מציאות מדומה אינטנסיבית הפוגעת בתפיסת הזמן והחלל הנורמלית ומשדרת את גלי המוח ופעימותיו אל מערכת ווידאו\סאונד אנלוגית הבנויה ממשדר RF שמשפיע על תמונה וסצנות במסכים ורמקולים. "המתנדב" מחובר גם ללופים של ווידאו הלקוחים ממקטעים שעמוס בחר מצילומי ווידאו שצילם. הלופים משחזרים את אותה שניה שעמוס בחר שוב ושוב ושוב ומוציאים אותה מההקשר הנורמלי.

חגית טאי צברי, את נמצאת כאן – העבודה "את נמצאת כאן" עוסקת במרכז העיר ירושלים- האזור בו גרה האמנית עשר שנים ומבקרת בו מילדות. "רציתי להפשיט את העיר מהמשמעויות הפוליטיות, הדתיות וההיסטוריות שמייחסים לה ולהסתכל עליה כמי שגרה בה, כאן ועכשיו. אני מאמינה כי המרחב העירוני מייצג ומשפיע על המרחבים הפנימיים של המתגוררים בו. אני משתמשת במפות, בצילומי אויר, בווידאו ובטקסטים כדי לחקור את העיר ולנסות לבטא את המכלול של מה שאני מרגישה בה." שימוש במפות על-מנת לחקור את המרחב העירוני מצד אחד, וחקר המפה ככלי לבטא את החוויה העירונית, דרך פריזמה אישית, מצד שני.  למעט אחת, כל העבודות מתבססות על צילומים ממערכת המיפוי של עיריית ירושלים.

אביגיל צדיק, שיר אהבה לירושלים – אביגיל צדיק מציגה עבודת חלל הכוללת סאונד, מיצב ווידיאו. היא יוצרת בירושלים אשר מפעילה אותה כעיר רב תרבותית ומרובת קולות, צבעים וטקסים. את הפרפורמנס הווקאלי המתועד בווידיאו היא יוצרת במקומות תפילה בעיר- בתי כנסת, כנסיות ומסגדים. קולות התפילה וקולות הטירוף הקיימים בעיר המורכבת הם מצע לעבודתה. היותה עובדת סוציאלית אשר עובדת עם הקהילה בעיר, ועם אנשים שהחברה מדירה אותם בשל היותם אחרים, משפיעה על תפיסת עולמה כאמנית רב תחומית אשר מתייחסת בעבודתה גם להיבטים נפשיים.  שירה: אביגיל צדיק  קלרינט: ניתאי לוי

שרון קספר, נדודי שירה – היוצרת טיילה בארץ, מדרום לצפון, על מנת לאלתר עם מוסיקאים מארחים שונים מסגנונות שונים, ולבחון לבדה ויחד איתם מה מוביל לאלתור טוב, ליצירה פורה, וכיצד ניתן לעבד חומרים רבים ושונים בתור יוצר מאלתר.

אלינורה שוורץ, Schumtzigאלינורה שוורץ חיה כאמנית נסתרת בקהילה החרדית. עבודותיה נעות על פני מדיומים שונים: וידיאו, צילום, פרפורמנס, מיצב וטקסטים. המחקר הוויזואלי שלה נשען על ההיסטוריה הפרטית של מי שמצויה בתוך מערכת חברתית בעלת אמונות, חוקים וגבולות, אך גם עומדת בעמדת הצופה מבחוץ. כרקדנית לשעבר, היא מייצרת פעולות אותן היא מתעדת באמצעות צילום ווידיאו. היא מחברת בין שפה חזותית עכשווית לבין השפה התורנית המגולמת בכתובים : הגמרא והתנך. בעבודותיה היא נוגעת בשאלות של מגדר, מיניות וטקסי נשים. בתערוכת הגמר שלה היא מציגה מגוון זהויות אשר קיימות עבורה בחיים ומיוצגות באמצעים אמנותיים.

אמילי, Irritable Syndrome  – ההפרעות שיש לאמנית לא נתפסות לעתים בעין המתבונן, לעתים הן קלות. מרבית הזמן הן סוג ש כאוס בר-שליטה, הלוצינציות ויזואליות שיכולות לקרות בכל רגע… בדרך כלל היא יכולה לבודד אותן מהמציאות, להתעלם מהן ולעתים אף להנות מהן.  הן לימדו אותה איך להתמקד בריבוי של דברים בו בזמן. הן הפכו אותה לאדם "מקשיב" , לימדו אותה איך לתכנן דברים ביתר דיוק. ולעתים הן גיהינום….

התערוכה מנסה להראות את האספקטים המהנים יותר של אמילי, ואפשרות לתעד את רגשות הצופה באמצעות מצלמת וידאו. ההתנסות של הצופה תושפע ממיצגים שנאצרו וטופלו ע"י האמנית… הרצון הוא ליצור an Irritable, Beautiful, Syndrome.

ורוד שמאסנה, מחנה פליטים שועפת

וורוד נולדה בכפר קטנה אשר ברשות הפלשתינאית. היא נולדה לקוית שמיעה ועברה עם משפחתה למחנה הפליטים שועפת כדי לקבל תנאים סוציאליים טובים יותר. בשלוש השנים האחרונות צילמה בכפר קטנה ובמחנה הפליטים שועפת את הסביבה, ואת החיים בבתי המשפחה בשני המקומות. בעת הצילום ברחוב, היא מתארת מצד אחד את המחסור בתשתיות, את האשפה, ומצד שני מחפשת גם את יופינ של האבן והטקסטורה שלה. כשהיא מצלמת בבתים מעניין אותה להראות את החללים שמשמשים את המשפחה: מטבח, סלון, חדר שינה, מרפסת שמשקיפה החוצה. בפרויקט הגמר, מציגה וורוד את הסיפור של שועפת. חלק מהצילומים צולמו בחשאי באמצעות מצלמת הטלפון, ואחרים באמצעות מצלמה אנלוגית ודיגיטלית. חשוב לוורוד להראות את המחנה לחברה הישראלית. מקום שחלק מהישראלים, היהודים לא יכולים להיכנס פנימה.

צילום ורוד שמאסנה 8.jpg
  ורוד שמאסנה

רון שסקין, פוטנציאל// מגברים  ?

 

ליווי וריכוז פרויקט הגמר: אבי סבג, איילת השחר כהן, בת דזבלי, אילן גרין, גיא גולדשטיין, רם ברכה, טלי בן נון, יוני ניב, קיקי קרן-הוס, נועם ענבר, דן ויינשטיין, ערן זקס, אורי דרומר, ליאור פינסקי, אבי ברמן   עיצוב חזותי: דר לאור

תודה לאנשי מוסררה על המפגש המעניין, על האירוח ועל השינוע.

החומרים הם עירוב של אלו מהמפגש + האתר. https://www.musrara.co.il/graduation-2019/2019/06/16/%d7%9e%d7%95%d7%98%d7%99-%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9f/

ביכורי סטודיו II, גלריה עירונית כפר סבא, אוצרת מאירה פרי-להמן, עד 31.7.2019

 

בתערוכה "ביכורי סטודיו II" מוצגות עבודות של מספר אמניות ואמנים, מוכרים ומוכרים פחות  במספר מדיה: ציור, פיסול, רישום, מיצב, צילום ועבודות וידאו.

אני חייבת לומר שההפתעה הגדולה היתה העבודות של מני סלמה, רישומי גרפיט על מצעים ששימש בעבר למטרות אחרות לוח דלת ישנה, כריכות ספרים ישנים…). עבודות חזקות!

IMG_20190724_173139.jpg
מני סלמה, ללא כותרת, 2000, גרפיט על דלת

תחילה, מיצב הווידאו של אורי לוין, Nothing to Write Home About  בו מנהלת האמנית דיאלוג שיש בו מן ההומור והאבסורד עם חפצים שונים בבית: הופכת לשולחן, ובהמשך למתלה מעילים. בסופו של כל סרטון בווידאו הרץ בלופ, החדר מוצג דומם וריק.

IMG_20190724_173154.jpg
אורי לוין, Nothing to Write Home About, 2012, פרט מהוידאו

פטמה שנאן בעבודות המזהות עמה, דימוי השטיחים, המופיעים עפ"ר במרחבים שונים: בתוך הבית, על גגות בתי הכפר, בשדה הפתוח, על הכביש ועוד. השטיח המזרחי, פריט יקר ערך בחברה הדרוזית בה גדלה שנאן מייצג מחד את המסורת אך גם את הדיאלוג בין קצוות: מזרח/מערב; מסורתי/עכשווי; art & craft ועוד.

img713
פאטמה שנאן, שטיח ירוק, 2013, שמן על בד

אורית חופשי – מלקטת תצלומי עיתונות יומית ודימויים שהיא מצלמת ומהם, בשילוב פרי דמיונה, יוצרת מקבץ דימויים שבהם היא יכולה להשתמש שוב ושוב. אלה מעובדים לכדי גלופות המשמשות אותה כמעין אוצר מילים. "עץ הוא עבורי מצע זמין ומזמין. תהליך חיתוך העץ הוא גם תזכורת מתמדת לצורת אמנות חשובה שפרחה בעבר, שבכוחה לבקר ולקרוא תיגר על דוקטרינות…"

img708.jpg
אורית חופשי, הסחת דעת, 2016, חיתוך עץ, שיוף ורישום דיו על נייר קוזו ואבאקה עשוי ביד

צילה פרידמן עוסקת בעבודותיה בקונפליקט פנימי בין עבר והווה, בין מה שנחבא פנימה בנפש לבין מה שגלוי בה. פרידמן מתייחסת לרצון לקשר בין שני עולמות נפרדים: מחד, משפחתה השומרת את המסורת החרדית באדיקות רבה, ומאידך, עולם בו מתקיים חיפוש תמידי אחר שליטה על הגוף ועל הדרך. שני העולמות אומרת פרידמן, דורשים התמסרות והתמדה. "אני מקווה שתעמוד לי זכות אבות. היצירה משקפת את הקונפליקט התמידי בין ללכת בעקבות אבותיי לבין ההליכה בדרכי".

62182402_10157509980724427_1146859123908804608_n
צילה פרידמן, למה לי ללכת?!, 2018, הצבה: אבקת פחם, נעליים והתזת אבן על נייר

רונית ברנגה – הדמויות בעבודותיה מתקיימות בתפר שבין דומם לבין חי. לכלים שיצרה מוסיפה את האיברים המופעלים בעת השימוש בהם.

נעמי תרזה שלמון – "אני כאן על מנת להתבונן ולתעד את מה שאני רואה". שלמון מספרת שהיא מתבוננת בעולם ללא הרף, כשמשהו תופס את מבטה, היא עוצרת ומצלמת.

הדר גד – ציוריה של גד עשויים במארג דקדקני של פרטים. תחילתו של ציור זה בחוץ, בציור שיש בו מן ההתבוננות. הדר מביאה עמה בדים לציור שכבר נצבעו על ידה בצבעי אדום, ולעתים באדום וצהוב. על הבד, במעין תהליך הפוך, רושמת גד רישום, מציינת מבנים, עצים, שיחים, גדרות ועוד, המקבלים תצורת תחרה עדינה. בסטודיו, גד מגרדת ומסירה בסכין יפנית את שכבות הצבע האדום, והצבע כרישום עצמו הופך לנוכח, לעתים נעדר, ובעדו מבצבץ הקנבס הלבן.

IMG_20190724_173523.jpg
הדר גד, ללא כותרת, 2017, גיר שמנוני על בד

אמי ספרד, בעבודה מוקרן נוף המבוסס על מראות עין הוד שצייר מרסל ינקו. לדברי ספרד "בתחתית הפריים נראים פליטי עין הוד, ובפינה העליונה רואים מספרים יורדים. כל צופה שנכנס לחדר בו מוצבת העבודה מפעיל חיישן, שגורם לפליטים לנוע החוצה". עבודה שיש בה מן ההומור הילדי, באזכור למשחקי מחשב.

img716.jpg
אמי ספרד, בדרך לעין הוד, 2018, מיצב ניו-מדיה אינטראקטיבי

תודה על קטלוג התערוכה.

הצילומים צולמו בנייד ולחילופין נסרקו

"שקיעה", אמי ספרד וניר מצליח, מקום לאמנות, קריית המלאכה, תל אביב, אוצרת: שרון פוליאקין עד 27.7.2019

 

gifDoor-1.gifמסכי נייר משולבים בעבודות ניו-מדיה נגלים לעין המבקר בתערוכה "שקיעה" תערוכה זוגית של אמנית, אמי ספרד ואמן, ניר מצליח.

הדלת! הדלת שבשעריה נכנס המבקר, שיש בה מן ההבהוב הפלאי, מקדמת את פני הצופה בכניסה לתערוכה, כמעין "מלכודת דבש", ואז, נגלים לעיניו הבית/דירה על חלקיו. העבודות שהן מיצב site specific בתערוכה, מציעות לצופה להלך בין הקירות, החלונות, להשתהות, ולהפנות מבט שיש בו מן הרפלקציה באשר למושג בית, ועל כך בהמשך. avi52280b.jpg

בשיחה עמו מספר ניר מצליח על המפגש עם האמנית אמי ספרד ועם האוצרת שרון פוליאקין שהעניקה ליווי אוצרותי לתערוכה.[1] "מצליח צייר בגרפיט על נייר אורז, כשסיים צילם את העבודה ושלח לאמי ספרד, שהכניסה את הדימוי לעולם הווירטואלי שלה. ספרד בונה בתלת ממד פעולה רישומית: עבודת הוידאו, לדוגמה, היא דימוי בתלת ממד שרשמה לפי צילום בתוכנה. והעבודה מטיילת בתוך הרישום.avi52258b_1.jpg

זהו עיסוק זוגי: דיבור על בית, יסודות של בית, הסתכלות פנימה והחוצה, ציבורי ופוליטי".[2]

 

 

הבית שאת חלקיו בונה/בורא מצליח, עשוי מנייר אורז סיני (מיששתי, ברשות כמובן), גרפיט, פחם, דיו, צבעי מים ודבק. נייר כחומר אורגני, מטבעו פגיע. נייר האורז, במקור דקיק ומועד לפורענות הופך בידיו של מצליח לחומר קשיח ועבה ועם זאת יש בו מן השקיפות.avi52290_1.jpg

ספרד, משלבת רישום וציור עם עולם הניו-מדיה. עולם וירטואלי המבוסס על פלטפורמות של משחקי מחשב ועוד.avi52302_1.jpg

בבית זה על מרכיביו: מסכי הנייר, הקירות, החלונות, הווילונות והתריסים, כיסא וטלוויזיה והדמויות של מצליח, משתלבות עבודותיה הווירטואליות של ספרד.

בתולדות האמנות אנו מוצאים שיתופי פעולה זוגיים רבים. גם כאן שיתוף הפעולה הוא זוגי ונוצר בתהליך של ניסוי ותהייה. "במהלך השנים הפרספקטיבה שלנו כיוצרים משתנה. היא משפיעה על האופן בו אנו חווים ומפרשים את החיים סביבנו. היום שנינו מוצאים עצמנו במקום דומה, רואים את העולם דרך פריזמה של בעלי בית ומשפחה. נקודת מבט זו מייצרת הזדהות ומדגישה את הקשיים במציאות המקומית ואת ההשפעות החברתיות, התרבותיות והמוסריות של מציאות זו עלינו".[3]

עבודה יחדיו מזמנת תהליכים שיש בהם מן החיפוש, "שילוב כלים", היא דורשת מבעלי העניין ויתור על אגו. כאן נוצר שילוב מעניין ומאתגר בין בית על מרכיביו לבין תוצרים עכשוויים הקשורים לטכנולוגיות בנות הזמן ומוצאים את מקומם בין חלליו ובתוכם.cibur 2.jpg

העבודות של מצליח מאוד גופניות וחומריות. יש בהן עקבות כדברי פול ריקר (Paul Ricœur) [4] עקבות למה שהיה ונוצר, עובר שינוי ומוצג. עבודותיה של ספרד, במקור ציירת, וכפי שכותבת חיפשה רבדים נוספים לביטוי והבעה של נושאים ומזה שלוש שנים עושה את צעדיה בעולם הווירטואלי. משתמשת בטכנולוגיות ובעיצוב 3D.

ובנוגע לבית! מהו בית, האם בית הינו מחסה, מכיל, שומר ומגונן או שמא יש בו מן האחרות? זיגמונד פרויד, במאמרו "המאוים", 1919 מדבר על חרדת ה-Unheimlichkeit שהיה האימה מפני הלא ידוע המהלך ומצוי במקום המוכר לכאורה, הבית. [5] .תחושה זו מתעצמת אף יותר בשל הצל המשנה פניו בהתאם לשעות היום, ובהתאם לאור המסתנן פנימה מן החלון החיצוני שאף הוא עבר פעולת התערבות של שני האמנים וקיבל מעין "גופניות".avi52297

הבית בתערוכה, מפתה ומזמין כמו "התפוח" המיתולוגי, ובה בעת יש בו מן השבריריות, התהייה, הלא נודע

תודה לניר מצליח על השיחה עמו ועל חומרי התערוכה

קרדיט לצלם: אבי אמסלם

[1] מצליח וספרד נפגשו בעת לימודי התואר השני באמנות באוניברסיטת חיפה. שרון פוליאקין, הינה ראש החוג.

[2] משיחה עם ניר מצליח בתערוכה

[3] מטקסט התערוכה

[4] פול ריקר, הפילוסוף הצרפתי (2005-1913) עוסק במחקריו במהות הזיכרון, שכחה וכמובן עקבות (מנטליים, פיזיים ואחרים)

[5] זיגמונד פרויד האלביתי, הקדמה לאלביתי יצחק בנימיני 7-8, תל אביב, רסלינג