אייל טבת, רגע ההתמסרות, אוצרת ורה פלפול, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב, 3.9.2022-11.8.2022

התערוכה "רגע ההתמסרות" של הצייר אייל טבת מערבת מרחבים אישיים לצד מרחבים ציבוריים; דמויות ותקריבים במהלך שינה של בנות ובני משפחתו של האמן, וזוגות אנונימיים היושבים בצוותא, ביניהם משתררת אינטימיות, בסביבות נטולות אפיון, מופשטות מכל אזכור של מקום ספציפי. בעבודות אלה עליהן עובד טבת בשלוש השנים האחרונות, הן הזוגות האנונימיים המנהלים שיח ביניהם, והן הדמויות המצויות בתהליך לא מודע שבו השינה משתלטת, אינן מודעות לעין הצייר המתבוננת בהן, מצלמת, צדה את הרגע…

אייל טבת
אייל טבת

תהליך העבודה ראשיתו בצילום. טבת מצלם מספר צילומים בניסיון "לתפוס את הרגע" הרצוי לדידו שלעתים "אורך שעות רבות". את הצילום הוא עורך, ומסיר אינפורמציה שאינה רלוונטית לגביו. לאחר מכן הוא רושם את הדמויות עפ"י הצילום, ואזי עובד בצבע. "כשהוא מתחיל לרשום", מספר האמן, "הוא מתחיל להינות. בזמן העבודה בצבע, אין הוא צריך לחשוב על הרישום, ויכול להתמסר לעבודה".

אייל טבת

במהלך הצילום ובעבודת הציור נוטל לעצמו טבת זמן להתמהמה ולשהות במרחק מה מהעולם מרובה הגירויים והמידע בו אנו חיים. גם אנו הצופים מתבקשים לעצור ולו למספר רגעים, ולהיות נוכחים אל מול הדמויות, לתהות מי הן, מהו השיח שהן מנהלות ביניהן. עירוב של רגעים אינטימיים הנוגעים בתפר שבין הספֵרה הפרטית לבין הספרה הציבורית חוברים יחדיו בעבודות המוצגות.

אייל טבת

ורה פלפול אוצרת התערוכה מציינת: "טבת מתמקד לאורך השנים, בעיקר בייצוג של דמויות אנושיות ובבעלי חיים כחומר שמהווה השראה ציורית עבורו. הדיוקן, פני השטח של הגוף, מאופיינים בציוריו בחומריות בשרנית כמעט, בשכבות צבע וחומר שכמו מנסים לגלות ולחשוף את המהות החיה. טבת בוחר לצייר, 'רגעים (של) התמסרות'. אותו רגע לדבריו, בו כל השאר נעלם, הראש מתמסר לעייפות הגוף המבקש לישון, מאפשר לו לנוע לעולם החלומות. אולי זה גם הרגע בשיחה בבית הקפה בו רעש השולחנות שמסביב נעלם, מוסיקת הרקע משתתקת והמבט והשמיעה מתרכזים במילים ובפניה של בת הזוג. כאן בין הקשב החיצוני לפנימי מתרחש רגע ההתמסרות".[1]

אייל טבת, מבט לתערוכה

אייל טבת למד אצל הצייר והאמן יוסי מרק איש פתח תקווה, כשלושים שנה, המצייר א.נשים במצבי תודעה פנימיים. טבת מציין, שמרק המורה שלו מגיל צעיר, מנהל דיון אמנותי עם תלמידיו, שיח המערב גם עניין באשר לאן כל אחד מהם שואף להגיע, ו"דוחף" תלמידים למה שחושב שעשוי לבנות אותם כאמנים.

תיאורי דמויות ישנות, מופיעים באמנות פלסטית, בספרות ושירה, ובמיתוסים קדמונים, כשם שבטקסטים מקודשים במסורות ביהדות, נצרות, אסלאם, בודהיזם ועוד. אחד הציורים הידועים הוא "ונוס הישנה", 1510 בקירוב מידי ג'ורג'ונה הוונציאני (שיש מייחסים לטיציאן הצעיר). לוסיאן פרויד הציג בעבודותיו נשים גברים במצבי שינה שונים (בגוף מלא, או בחלקו. בין הידועות, סו טילי – בכינויה "סו הגדולה")[2].

דמות המצויה במצב של שינה, הינה פגיעה וחשופה שכן יש כאן חדירה לאינטימיות של הישן/ישנה. פרקטיקה שונה בתכלית נקטה סופי קאל בעבודה מוקדמת מ-1979, בה היא מתעדת מרתון שינה: זרים ומכרים מוזמנים לבוא לישון במיטתה, במשמרות של שמונה שעות כל אחד, במשך שבוע בוויתור זמני על הזכות לפרטיות.[3]

המעבר בין היום ללילה נתפס בימים עברו כמעבר לעולם חלופי בו השינה נדמית ל"מוות קטן". הסיודוס התייחס ב"תאוגוניה", לדמויות היפנוס, אוניירוי ותנטוס – 'שינה, חלום ומוות', ילדיה של ניקְס, אלת הלילה כמסמלים את המעבר למצב של כאוס וא-היגיון.[4]   

האם שינה נחוצה? על  כך אין כמעט עוררין. גבריאל גרסייה מארקס מספר בספרו "מאה שנים של בדידות" על תושבי מקונדו שנתקפו מחלה מסתורית אשר מנעה מהם את הצורך בשינה. בשל כך, הם איבדו לגמרי את זיכרונם וכפרם נידון לחורבן.[5] ואילו אבי ברסטט בספרו "סוד השינה המושלמת" כותב על "איך תשיגו בוסט של אנרגיה מנמנום קצר באמצע היום".[6]    

אייל טבת
אייל טבת

בתיאורי שינה יש מן התום והשלווה, אך גם מן המציצנות והפגיעות. הדמויות המתוארות בציוריו של טבת אינן מודעות לעין המתבוננת. בין הדמויות הנגלות לעין הצופה המבקר בתערוכה דמותו של בן משפחה שנרדם על הספה, מוצג בעירום חלקי, אף שללא התכוונות ארוטית. בנותיו של האמן מתוארות מכוסות כמעט מכף רגל עד ראשן בשמיכות ובפיג'מות, המגוננות עליהן; ובאחת מהן מתוארים האמן ובתו הישנים חבוקים בחיבוק אבהי מגונן. ובשונה, בן זוגו של הצייר מוצג בערות מליאה, מתבונן לאן? מכוסה בשמיכה. בתיאורים אלה חובר המבט של האמן למבטו של הצופה הנחשף לדימוי, תר ומשוטט, ומשאיר מקום לפרשנות.

אייל טבת

ומנגד בדימויי הזוגות, או החברים האנונימיים, ניכר קשר עין או שיח אותו הם מנהלים. דימויים קבוצתיים מעין אלו אנו מוצאים אצל אמנים דוגמת אדגר דגה בשלהי המאה ה-19, (אף שניתן למצוא לכך עקבות באמנות המאה ה-17 בעיקר בהולנד). דמויות אלה כשם שהדמויות הישנות, מוגדרות בקו שלעתים נטמע בצבע, ויש שניכרים לעין הצופה עקבות הרישום. טביעת היד של טבת בעבודות המוצגות חומרית מאוד. האור וצל מתורגמים בציור למסת צבע ולכתם ולמשיכות מכחול הנוצרות באמצעות כתמי צבע באדום, ורוד, לבן, חום. וכדבריו: "זהו חיפוש שבו באופן פרדוקסאלי גם מערים שכבות צבע זו על זו  היוצרות תחושה טקטילית מאוד". הרקע בעבודות מוצג לעתים חלק וחף מחומריות, כמעט על גבול ההפשטה, ויש שניכרת בו הטקסטורה העזה.

אייל טבת

תודה לאייל טבת ולורה פלפול על השיח עמם.


[1] ורה פלפול, רגע ההתמסרות, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] לוסיאן פרויד, אוצר: מרדכי עומר, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1996.

[3] סופי קאל, סיפורים אמיתיים, אוצרת: נחמה גורלניק, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת-זמננו, פברואר-מאי 1996.

[4] הסיודוס, מעשים וימים, תאוגוניה, מגן הראקלס, תרגם שלמה שפאן, מוסד ביאליק, 1956

[5] גבריאל, גרסייה מארקס, מאה שנים של בדידות, תרגום מספרדית: ישעיהו אוסטרי-דן, הוצאת עם עובד, 1967.

[6] אבי ברסטט, NAP סוד השינה המושלמת, אגם הוצאה לאור, 2018.;

"נולדתי לתחרה", אליזבט בניאל ודקלה בניאל, תערוכה, אוצר דורון פולק גלריית מכון המים, הגלריה העירונית ע"ש ויסמן, רחוב השומר 7 , גבעתיים פתיחה 12.7.2018

IMG_20180712_205418.jpg

אליזבט בניאל ודקלה בניאל, אם ובת, מציגות תערוכה משותפת "נולדתי לתחרה" במכון המים, הגלריה העירונית ע"ש ויסמן, גבעתיים.

אליזבט בניאל, אמנית פלסטית עוסקת ביצירותיה בעבר שלה – ילדות בבית יתומים בצלה של מלחמת העולם השנייה. דקלה, אמנית ווידיאו ומלחינה, מפיקה ויוצרת מופעם רב-תחומיים.

IMG_20180712_205407.jpg

IMG_20180712_210249

בתערוכותיה הקודמות ובזו הנוכחית חושפת בניאל את המסע האישי שעברה, מסע של איסוף פיסות מידע, דימויים טעונים המעלים אזכור לאירועי העבר, חוויות ילדות ראשוניות כשם שאירועים דרמטיים מאוחרים יותר. דקלה, הבת משתמשת בחומרי היצירה של אמה: ציורים והקלטות, ויוצרת עבודת ווידיאו ומיצב מולטי מדיה, המספרים לצופה סיפור רב-פנים; שיש בו מן הפן האישי, התחקות בעקבות עבר משפחתי משותף ומן הפן האוניברסלי, בת המתחקה אחר עברה הטעון של אמה, התחקות שיש בה מן החקר והלימוד ותוצאותיה בירור והתקרבות, וזאת בדומה לדיונו של ולטר בנימין במושג ההיסטוריה: "היכולת לשמר את תוכנם של מעשים, אירועים, תמונות וסוגיות מן העבר. האופן שבו העבר מאורגן, מיוצג ומַבְנֶה את השיח בהווה מהווה גורם מרכזי המכונן את זהות הפרט והקולקטיב".[1]

IMG_20180712_205531.jpg

הדימויים המוצגים במיצב הווידיאו חומקים ומבליחים בה בעת לעיני הצופה בדומה לזיכרון ולמהות שלו, לעתים מופשטים, פעמים מתארים דמויות ועלווה. אופן ההצבה של המיצב בין רצועות היוצרות מארג מעין מסך מקוטע תורם אף הוא לתחושה זו של שבריריות הזיכרון.

תודה לאוצרת אירית לוין על המידע.

 

IMG_20180712_205644.jpg

[1] ולטר בנימין, "תזות על מושג ההיסטוריה, מבחר כתבים, ב (תר': דוד זינגר), תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמוד 313

 

IMG_20180712_205646.jpg

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ואן ברוחן: הגשר שמעולם לא היה…

 

ב-1996, גשר ארסמוס [1]ברוטרדם נחנך באופן רשמי בטכס בנוכחותה של המלכה ביאטריקס מהולנד. מדובר בעיצוב יפהפה, מודרני ומלוטש המעוגן בכבלים מצדו האחד, ועמוד פלדה המעגן את הגשר מצדו השני, ומקשר בין שני חלקי העיר רוטרדם.

ועדיין, ישנה יצירת אמנות נוספת שיכלה לעמוד במרחב זה, כזו שיכלה לגרום הנאה להולכי רגל ונוסעים בחוש ההומור הביזרי שבכך

ב-1977, האמן קלאס אולדנבורג ואשתו ושותפתו קוז'ה ואן ברוגן הגישו הצעה לגשר שכוון להימתח באותו נהר הניווה מאס ברוטרדם. מלכתחילה, ההצעה היתה תיאורטית אך הזוג יצר רישומים, תכניות ואף מודל בתקווה לשכנעה את הממשלה לבצע זאת בפועל.

הפרויקט נקרא the "Screwarch Bridge" והוא היה בדיוק כך – עיצוב של שני ברגים מסיביים, אחד בכל חוף בצורת קשת כך שהחודים הצרים יכלו להיפגש בנקודת העוגן במרכזו של הגשר.

אולדנבורג שהינו כעת בן 87 שנה נחשב אחד מאמני הפופ הגדולים, אך הקריירה האמנותית שלו החלה כילד המוקסם מרישום, ומשתמש בדמיונו וכישוריו לברוא את המרחב שלו עצמו. אולדנבורג נולד בשבדיה, אך גדל בשיקגו והפך לאזרח אמריקאי ב-1953.  לאחר שלמד ספרות בייל, חזר לאהבתו המוקדמת ונרשם למכון לאמנות של שיקגו. כשהחל להצליח כאמן, חבר לעולם הצומח של אמנות המיצג וההפנינג ששלטו ברמה בשלהי עשור 1950 ותחילת עשור 1960.

לאורך הקריירה הארוכה שלו, אולדנבורג התנסה בצורות אמנות שונות, שהתמזגו לעתים קרובות זו בזו.

בתחילת עשור 1960, החל יוצר את "הפסלים הרכים" שלו, אובייקטים גדולים עשויים מחומרים גמישים כמו וויניל ואריג דמוי עור שהיו בממדים דומים לפסלים המסורתיים, אך היו נתונים לשינוי מתמיד. הוא השתמש בטכניקות חדשניות אלה ליצירת יצירות כמו "Floor Hamburger" וחתיכת "Floor Cake", "Three-Way Plug" ועוד כולם היו חפצים רגילים, אך קיבלו ממדים עצומים וצבעוניות רבת חיות. אולדנבורג תכנן את יצירות האמנות, בעוד שאשתו הראשונה, Patty Mucha, עזרה לתפור את האובייקטים ולהפכם לממשיים.

מכאן אולדנבורג החל לגלות עניין ביצירות אמנות ציבוריות ובפסלים בסקלה גדולה. הראשונה ביצירות אלה היתה "Lipstick (Ascending) on Caterpillar Tracks",[2] מונומנט שהוצב בייל ונתפס ע"י הסטודנטים כחלק מהמחאה שלהם כנגד מלחמת וייטנאם. ביצירה זו שנוצרה ב-1969, מיכל מסיבי דמוי ליפסטיק ורוד/אדום מוצב על מתקן מעין טנק שחור.

בשלהי עשור 1960, אולדנבורג גם החל לעסוק בקשרי הגומלין שבין אמנות וארכיטקטורה. בסדרת עבודות להן קרא the "proposed Colossal Monument", הוא יצר רישומים של מונומנטים נפלאים שהיו קשורים למיקומים ספציפיים. מאוורר ענק ב-Staten Island בדומה לפסל החירות; תחנת רכבת בפירנצה הותוותה בצורה של שעון יד; וטדי בר עצום הוצב באמצע הסנטרל פרק.

פרויקטים אלה לא יצאו אל הפועל, אך הם הובילו לסדרות של פסלי אמנות במרחבים ציבוריים שאולדנבורג ממשיך בהם עד ימינו, והם משמרים בחובם חוש הומור הקיים במכלול יצירתו, ומגיבים לסביבה, ובו בזמן מנהלים דיאלוג עם  עבודות הרדי מייד של מרסל דושאן.

הראשון בפסלים אלה היה "אטב כביסה" בן 45 רגל שנוצר ב-1976 והוצב בין שני בניינים בכיכר בפילדלפיה.

באותה שנה,  אולדנבורג מספר שהוא החל להבחין – הוא ואשתו שניה ושותפתו לעשייה, ואן ברוחן, בנוסעם ברחבי הולנד – שהקשתות של הגשר הינן תמונת מראה של בורג. הם יצרו תכניות לגשר בניסיון לממש זאת בפועל, ולאחר שלמדו שרוטרדם מתכננת לבנות גשר חדש, הם בחרו את מרכז העיר כמיקום לכך. "כמובן הבנו עד כמה לא מתקבל על הדעת שגשר גדול פרי התכנון שלנו יבחר עבור העיר, אך המשכנו בכך כאילו זה יכול לקרות", כתב אולדנבורג בהצהרה על הפרויקט.

בנוסף להמשך עבודה על סדרת עבודות אמנות ממשיות ותיאורטיות בסקלה גדולה הקשורות לסביבות שלהן, פרויקט ה-Screwarch Bridge" הנו גם בעל משמעות אישית לזוג.

אולדנבורג סיפר ש"Van Bruggen"  פירושו "of bridges" בהולנדית, ושבני הזוג גם הבחינו שהאות "B" כשהיא מונחת על בסיסה נדמית לגשר.

הרישומים והתכניות לגשר זה הובילו לתחריטים בשחור ולבן והן בצבע. אך התרומה הגדולה ביותר לפרויקט לא ממומש זה היתה ב-1978 כשאולדנבורג וואן ברוחן נבחרו להשתתף בתערוכה במוזיאון Boymans van Beuningen ברוטרדם.

לתערוכה שלהם הם אספו את כל החומרים שהם הכינו ל-"Screwarch Bridge", ויצרו מודל שולחן חדש ופסל אלומיניום גדול של "Screwarch" בגובה 3.86 מטר, או מודל שיכול לשמש לגשר.COURTESY OF TATE MUSEUM

הפרויקט כוון להיות רעיון פנטסטי – כזה שהינו מלא בתקווה, אך לא מומש. יש גשרים יוצאי בעולם, ויש כמובן את גשר דה וינצ'י בנורבגיה[3], גשר המבוסס על תכנון של ליאונרדו מ-1502 עבור "קרן הזהב" באיסטנבול, שרשויות נורבגיה אמצו לעצמם.

אפשר "Screwarch Bridge" ייהנה מגורל דומה מתי שהוא?

49441015-cached
Courtesy of Tate Museum

Mcnearney, A. (2017, January 1). Re: Claes Oldenburg and Coosije van Bruggen's 'Screwarch': The Pop Art Bridge That Never Was. Retrieved from http://www.thedailybeast.com/articles/2017/01/01/claes-oldenburg-and-coosje-van-bruggen-s-screwarch-the-pop-art-bridge-that-never-was.html

[1] דסידריוס ארסמוס מרוטרדם תיאולוג והומניסט ידוע https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%A1_%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%A8%D7%93%D7%9D

[2] על כך בפוסטים הבאים

[3] http://news.walla.co.il/item/135622