אתי יעקבי, צילו של קו, אוצרת: ד"ר סמדר שפי, סטודיו גבי יאיר, מוסינזון 3, תל אביב,  12.11.2022-7.10.2022

ביקור בתערוכה "צילו של קו" של האמנית אתי יעקבי אזכר לדידי שיטוט במרחבים בהם האמנית מתחקה אחר סימנים ועקבות בנוף אותם היא רושמת בעבודותיה.

מרחב ומקום בעבודותיה של יעקבי מצויים בין טבע לתרבות ובין טבע שתורבת. ייצוגי טבע בין אזכור למעשה ידי אדם, בתים, גשרים, מוטות מתכת, לבין נוף בו מודגשת פריחה, קמילה, ומחזור עונות השנה. אלה ואלה מופיעים בעבודות בציור בפחם ועפרון ולעתים ספיה וחומרים נוספים על נייר, ולצידם ציורים בצבעי שמן, ועבודות בפורמט קטן, בהן יש מן מהפיגורטיבי והמופשט למחצה.  

אתי יעקבי, ללא כותרת, 2020 קרדיט צילום: אבי אמסלם

"המרחב הוא ספק. אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף, הוא אף פעם לא שלי. הוא לא ניתן לי אף פעם. אני חייב לכבוש אותו".[1]

השהות בנוף, החקר וההתבוננות הם בלב ליבה של עבודותיה של יעקבי, נופים כמחוזות של זיכרון קולקטיבי, הנושאים עמם אזכורים הידועים ומוכרים לעתים למתי מספר, ליודעי ההיסטוריה המקומית והארץ ישראלית. הדיכוטומיה והפלגנות כמו באשר לקיבוץ הראל[2] והאדמות עליהן קם הקיבוץ. כל אלה נעלמים מעין המתבונן/ת התמימה, הרואה את העבודות באשר הן. עבודות המהלכות קסם בפשטות ובצניעות שבהן, ובנוכחות המרשימה שיש בעבודות בציור פחם ועפרון על נייר, וההרמוניה שחווה האמנית בעת השהייה והציור בחיק הטבע. התבוננות בעבודות על נייר, מורה על השליטה של האמנית ברישום בפחם ובעיפרון, וכפי שהיא מציינת בשיחה עמה: " עבודותיי הן על בסיס רישום, רישום שיש בו מן המדיטטיביות…" "רואים בהן את עקבות האדם וההתערבות שלו בנוף, אך לא את האדם עצמו".

אתי יעקבי, 2020, רישום קרדיט צילום: אבי אמסלם

ואכן נקודת המוצא בעבודות על נייר ובציורים היא כפי שמציינת סמדר שפי, אוצרת התערוכה "הנוכחות האנושית, גופים אדריכליים המתערבים בסדר העולם: גשר הרכבת לירושלים מעל מודיעין מבנים ריקים בקיבוץ הראל, גלגלי טפטפות מוטלים בשדות. ציורי הצמחים הם בעיקר של גפנים, גידול מתורבת".

אתי יעקבי, 20200, רישום קרדיט צילום: אבי אמסלם

אתי יעקבי, גדילנים מול גשר, 2021, שמן על בד קרדיט צילום: אבי אמסלם

גשר הרכבת לירושלים המתאפיין בנוכחות מונומנטלית, ובאזכור לגשרים מימי עברו ואף לנוכחות הצבאות הרומיים בארץ, מופיע בציוריה של יעקבי מספר פעמים, מאזכר את חלופיות הזמן ואף את האור והצבעוניות המשתנים מעונה לעונה.  ואילו בעבודות על נייר, מופיעים מבנים המפוזרים בשטח, בין היעדר לנוכח, עקבות לזמן שנתן בהם את חותמו. המבנים, לעתים ללא גג, או פתח נושאים עמם איכויות שיש בהן מן המסתורין והלא נודע. ואף מן ה"אלביתי" של פרויד.

אתי יעקבי, 2022, רישום, קרדיט צילום: אבי אמסלם

את התערוכה מלוות עבודות בפורמט קטן – ציורי נוף שהלכו עלי קסם.

בנדטו קרוצ'ה כותב "האמן יוצר דמות או מחזה דמיון, והאדם נהנה מיצירת האמנות ומפנה את עיניו אל הנקודה שהאמן הצביע עליה, מסתכל מבעד לצוהר שהאמן פתח למענו ושב ויוצר בתוכו אותה דמות",[3]


[1]  ז'ורז' פרק, חלל וכו', מבחר מרחבים, תרגום: דן דאור, אוולין עמר, הוצאת בבל, 1998, עמ' 12.

[2] הַרְאֵל הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי שהקימו יוצאי חטיבת הפלמ"ח הראל שנלחמה על פריצת הדרך לירושלים ולשיחרור פרוזדור ירושלים במלחמת העצמאות. הקיבוץ נוסד ב-27 באוקטובר 1948 על אדמות הכפר הערבי בית ג'יז, שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור. האדמות הוכרזו נכסי נפקדים ועליהן הוקם הקיבוץ. שטחו של הקיבוץ – כ-12,000 דונם. רוב המייסדים היו ישראלים, משוחררי פלמ"ח.

בראשית ימיו היה הקיבוץ שרוי בתהפוכות פוליטיות על רקע הקרע האידאולוגי בין תומכי האגף השמאלי במפ"ם בראשותו של משה סנה לבין שאר התנועה. בתחילת 1953  סולקו ממפ"ם ומהקיבוץ הארצי ראשי האגף השמאלי, גירוש שגרר בעקבותיו משבר בקיבוץ הארצי והוביל להרחקתם מהקיבוצים של כ-250 חברים שתמכו בעמדותיו של סנה, בהם מספר חברי הראל. המשבר הביא לבסוף להתפרקותו הזמנית של הקיבוץ ב-1955.  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%9C_(%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A5)

[3] בנדטו קרוצ'ה, מדריך לאסתטיקה, מתרגם: גאיו שילוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983

יהודית אולמן שמחת חיים, אוצר אריה ברקוביץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 9.7.2022-16.6.2022

מילדות לבגרות, והטבע כמקור להנאה ולשמחת חיים, עומדים בלב התערוכה "שמחת החיים" של האמנית יהודית אולמן. סדרת עבודות חדשה זו מהווה המשך לתערוכה בשם "החיים מנצחים", שעלתה במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן בשנת 2015.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה
יהודית אולמן, פרט צילום רן ארדה

אולמן ציירה בעקבות עבודה זו את Alice Where to בהשראת אליסה השואלת את החתול שחייך כשראה אותה:

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"

" הדבר תלוי מאד במקום שאליו את רוצה להגיע", ענה החתול.

 "לא איכפת לי כל-כך לאן – "אמרה עליסה.

 "אם כך, אין הבדל באיזו דרך תלכי", ענה החתול.

 "כל עוד אגיע לאן-שהוא", הוסיפה עליסה לצורך הסבר.

 "הו, אין ספק שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תלכי די זמן".[1]

 שאלת השאלות אומרת אולמן, היא לאן מכוון את מאמציך? זו שאלת כיוון בחיים.

העבודות המוצגות בתערוכה ניכרות בצבעוניות שלהן הבאה לידי ביטוי במשיחות מכחול חופשיות, בקו הנוכח אף הוא, ובניעות מפיגורציה לעברה של הפשטה. בחלקן משלבת אולמן מגזרות של דמות ילדה או דמות בוגרת יותר המובחנת מהרקע בו היא משתלבת בצבע הלבן המאפיין אותה כאזכור לתום ילדות, ולעתים אף ברדי מייד של חצאית בד.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה

"לפעמים אני בורחת לחצר ילדותי רואה עצמי כילדה שהייתי ולאן צמחתי. אני יוצרת עבודות שעוסקות בעולם הפנימי כמנוף לדרך חיים משמעותית". (ציטוט מטקסט התערוכה).

דמות הילדה הקטנה, ומנגד זו הבוגרת יותר מהדהדת לתמה של "שלושת גילאי האדם" (ולעתים ארבעה), נושא אהוב על אמני הרנסנס כטיציאן והבארוק, אך גם על אמנים משלהי המאה העשרים כפול גוגין וגוסטב קלימנט – ינקות, עלומים, לעתים גיל הביניים וזקנה.

שם תערוכתה של אולמן "שמחת חיים" מעלה על הדעת את ציורו הידוע של הנרי מאטיס "שמחת החיים", 1906 (אוסף ברנס, מריון פנסילבניה)[2], אך עבודותיה של אולמן מעלות לפחות בזיכרוני איזכורים ארקדיים/פסטורליים; נוף אידילי שיש בו מן האיזון וההרמוניה, גן עדן שיש בו שמחת חיים, עצים ופרפרים מעופפים, פיות (הפיות – רקדניות ורקדנים שנעשו עפ"י חיילות וחיילים שהיו באים להתאמן באולם תרבות בקרבת ביתה בתל אביב. ההשראה לכך אופרה "טנהאוזר" של ריכרד וגנר שראתה בווינה, והתפאורה המרשימה), תום וקרבה אל הטבע.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה
יהודית אולמן, פרט, צילום רן ארדה

מאיר אהרונסון כתב: ”יהודית אולמן עוסקת בציור באופן המזכיר חיטוט בארכיון פרטי. במסעה אל הזיכרונות נוברת אולמן בעבר על מנת לחפש את אותם הדברים שהזמן מנסה, ולעתים מצליח להשכיח – את המקומות שבהם החיים נראו מבטיחים, את המקומות שבהם הצבע היה בהיר, ואת המקומות שבהם היה נדמה שהעתיד נושא בחובו את ההווה".[3]

יהודית אולמן, צילום רן ארדה

סוגת הזיכרון מעסיקה כותבים רבים. מהו זיכרון, כיצד ניתן לאחוז בזיכרון המתעמעם בחלוף הזמן, את רגעי הקסם והאחרים המסייעים ולו במעט להבניית העצמי. או שמא זו אידיאליזציה באשר למה אנו מבקשים לזכור ומה להדחיק מתוך חוויות העבר הרחוק והקרוב יותר. "האני המספר/מצייר" שולה אירועים המשמשים לעיצוב ההווה ונוכח בציורים המעלים נקודות זמן אופטימיות מופזות באור.

ולטר בנימין כתב: "תמונתו האמיתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב…"[4]   כדברי האמנית הציור ככלי להתמודדות, להציף דברים מבפנים, מהו הערך שהיא מביאה לצופים. עולם אופטימי וטוב יותר.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה

[1] לואיס קרול, אליס בארץ הפלאות, מאויר על-ידי ג'ון טניאל ומתורגם מאנגלית על-ידי אוריאל אופק, הוצאת מחברות לספרות, 1989, עמ' 63.

[2] בציורו של מאטיס מופיעות דמויות רוקדות, שתופענה לאחר מכן בציור שלו "הריקוד".

[3] מאיר אהרונסון, פורטרט של זמן, חורף 2014 מתוך יהודית אולמן ציורים, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, פתיחה 2015.

[4] ולטר בנימין, על מושג ההיסטוריה, בתוך מבחר כתבים, כרך ב': הרהורים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, עמ' 311.

חיים מאור – מיינע טייערע העלדן (הגיבורים היקרים שלי) אוצרת: ד'ר בתיה ברוטין   אוצרת הגלריה: עדי אנג'ל  הגלריה בבית יד לבנים, רחוב אחד העם 20, ראשל"צ, 22.5.2022-8.3.2022

חיים מאור, ממו ספר זיכרונות, 2022

זיכרון השואה, המפגש בין הזיכרון האישי המשפחתי בעבודותיו של חיים מאור, בן הדור השני לבין הזיכרון הקולקטיבי נוכחים בתערוכה זו ששמה "הגיבורים היקרים שלי" כשם שנוכחים בחלק ניכר מתערוכותיו הקודמות.

מאור יליד ישראל נקרא על שם סבו חיים בנימין מושקוביץ שנרצח באושוויץ. אביו דויד נולד בפלונסק (1927) והועבר לאושוויץ עם שאר בני המשפחה בשנת 1942. מהמשפחה שמנתה במקור כחמישים איש, שרדו ארבעה, הוא ואחיו משה ושתי האחיות יג'ה וזושה.

"מעולם לא שמעתי מפי אבי סיפורים רצופים על השואה, רק קטעי דברים, משפטים קצרים ומגומגמים… זעקות בלילה…" סיפר מאור.[1] כך נודע לו על השהות של אביו באושוויץ ולאחר מכן בבירקנאו ובשטראף-קומנדו. במהלך "צעדת המוות: האב נמלט, הצטרף לפרטיזנים באזור פראג וניצל. בשנת 1949 עלה לארץ באונייה "מנרה" שם פגש את אימו של מאור, האם מלכה רוטר, ילידת לנצוט, גליציה, (1931).מרבית משפחתה נספתה בשואה. האם גזרה על עצמה שתיקה ולא דיברה על השבר הנורא.

חיים מאור, ימין, ממו אבא וינסנט, 2016, אמצע ממו חלוץ ופרטיזן, 2016, שמאל ממו דיוקן אבא בפראג 1945
חיים מאור, ממו ריבוע שחור, הסוהר מבלוק 11 ופרחי ברזל, טריפטיכון, 2021

"תערוכה זו" מציינת ד"ר בתיה ברוטין "היא המשך ישיר לעיסוק של מאור במושג הגבורה; במתח שבין היסטוריה לבין מיתולוגיה; במפגש שבין 'ההיסטוריה הגדולה-הכללית' וההיסטוריה הקטנה – הפרטית; וכן במפגש בין ההווה הישראלי עם העבר היהודי בשואה".[2]

כל העבודות בתערוכה זו הן ציור על עץ. מצע העץ משמש את מאור בעבודותיו משלהי שנות השבעים של המאה העשרים.

חיים מאור, אברהם סוצקבר, שרשרת זהב, 2021

בתערוכה זו המחולקת לשלושה חלקים: פרולוג, הגיבורים היקרים שלי ואפילוג מוצגות דמויות שונות, וביניהן מוצג אביו של מאור שאל דמותו הוא מתייחס בתערוכות קודמות,[3] פורטרט עצמי בצד הצגתן של דמויות אייקוניות – נשים וגברים אחד שמרביתם נכחדו בשואה.

אלמה רוזה, כינור באושוויץ-בירקנאו,2021

באשר לזמן הצגת תערוכה זו מתייחס מאור לשנתיים האחרונות, מגיפה עולמית, סגר ובידוד וערעור סדרים חברתיים. "הרהרתי ארוכות ביכולתי לשרוד את המצב, פיזית ונפשית. מצאתי נחמה ומזור בקריאת ספרים ובציור ציורים". מאור חשב על המצבים הקיומיים אותם חוו הוריו ומשפחותיהם בשנים 1945-1939 ועל כך שאין זה כלל דומה למצב הקיומי דהיום.. "הרהורים אלה הובילו אותי להעלות מתוך זכרוני דמויות של אנשי תרבות ואמנות שיצרו באמצעים שונים יצירות אמנות, שירה, ספרות והגות בתוך המציאות בה חיו בשואה. עבורם, האמנות היתה כלי להישרדות ולעדות, אמצעי לשמירה על שפיות ולשיקוף המציאות החיצונית והפנימית".[4]

חיים מאור, אתי הילסום, העט כקורנס, 2021

במכתב ממואר אל ד"ר בתיה ברוטין אוצרת התערוכה מיום 24 בינואר 2022 ציין האמן: "הצגת התערוכה במבנה "יד לבנים" בראשון לציון, בחודשי מרץ-מאי 2022 בהם אנו מציינים את יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, היא מכוונת ומשמעותית. היא נועדה לצרף את הגיבורים היקרים שלי אל אזכורם של הגיבורים האחרים, ששמם מונצח בתודעה ההגמונית הישראלית".[5]

חיים מאור, אהרון אפלפלד, הילד של המלחמה, 2021
חיים מאור, שרלוטה סלומון, חיים או תיאטרון, 2021

פרולוג

בפרולוג מוצגים שלושה טריפטיכונים העוסקים בהיסטוריה האישית של מאור ובהיסטוריה הקולקטיבית ועניינם קורות אביו דויד מושקוביץ בזמן השואה. הזיכרון וההיסטוריה הפרטית השפיעו וניתבו את בנו חיים והפכו עם הזמן למרכיב משמעותי ביצירותיו.

על הדיוקנאות בשלושת הטריפטיכונים צייר מאור פתקי "ממו", והוא משתמש בכך לציון עובדות, אירועים, תאריכים, תחושות ועוד.

על הפער בין הדימוי לבין הזיכרון, מאור אומר: "בעבודות שלי לא תמצאי דימויים מובהקים של השואה. למשל, צלב קרס או מוזלמנים על גדר. זה נראה לי קל מדי, שחוק מדי. אלה דימויים שכבר לא 'עוברים מסך'. אני מחפש דברים אחרים. ב-1975, צילמתי את עצמי, ישראלי ולא יהודי-גלותי מורעב ורזה, ב"תנוחת בושה", כזאת שיכולה להזכיר תצלומים של יהודים עירומים בדרך לגיא הריגה. אני מנסה להגיד שהשואה לא התרחשה בפלנטה אחרת. היא נעשתה בידי בני אדם תרבותיים, באמצעות מכשירים ובמקומות קונקרטיים.[6]

הגיבורים היקרים שלי

בחלק זה מאור מציג שלושה עשר גיבורים נשים וגברים. כאלה שיש לו זיקה כלשהי אליהם או לאו דווקא. ידועים ולאו שהשפיעו על תפיסת העולם שלו ועל חייו האישיים והתרבותיים. הבחירה במספר שלושה עשר מצוין בקטלוג היא בחירה בעלת משמעות; שכן זהו מספר הנקשר לגיל בר המצווה, לשלושה עשר עיקרי האמונה היהודית שחיבר הרמב"ם, שלוש עשרה מידות הרחמים שבהן מתגלה הקב"ה ועוד.

כל אחת מהדמויות מתוארת על שני לוחות עץ – בחלק העליון מופיעים דיוקן הדמות ושמה המלא, ולרוב החתימה שלהם. בחלק התחתון מציג מאור את מאפייני הדמות

ד"ר ברוטין מציינת שניתן לחלק את הקבוצה לשני סוגים של גיבורים. הסוג הראשון שאליו משתייכות רוב הדמויות הוא של אנשי תרבות ואמנות, נשים וגברים, משוררים, סופרים, הוגי דעות, אמנים ואמניות שעסקו באמנות פלסטית ובריקוד, נגינה ועוד, בתוך המציאות בה חיו בשואה: פרידל דיקר-ברנדיס, פליקס נוסבאום, שרלוטה סלומון, אהרון אפלפלד, אברהם סוצקבר, אתי הילסום, פרנצ'סקה מאן, אלמה רוזה, עמנואל רינגלבלום, הרב קלונמוס קלמיש שפירא. שני האחרונים, ד"ר עמנואל רינגלבלום, ארגן, אסף ותיעוד את חיי היהודים בגטו, והרב קלוונמוס קלמיש שפירא הידוע כאדמו"ר מפיאסצנה חיבר חיבורים חדשניים בתחום החינוך החסידי, וסרב לנטוש את חסידיו אף שהוצע לו מילוט.

חיים מאור, עימנואל רינגלבלום, עונג שבת, 2021
חיים מאור, הרב קלונימוס קלמיש שפירא, אש קודש, 2021

סוג שני, הוא של אנשים שמאור הכיר והם קשורים אליו באופן אישי: אדוין סלומון, בן ציון ויטלר, אפרים רוטר. סלומון היה המורה לציור של מאור ושימש לו כמעין "אבא" רוחני. בן ציון ויטלר – זמר, שחקן, קומיקאי ומלחין יהודי הוא גיבור ילדות של מאור שהכיר את שיריו ביידיש בע"פ. אפרים רוטר סבו העיוור של מאור. מאור היה קשור אליו ושימש כ"עיניים" לסבו.

חיים מאור, ימין אדוין סלומון, אדם חיה, 2021, שמאל, אפרים רוטר, אגודת עיוורים נפגעי נאצים, 2021

אפילוג

באפילוג מאור מסכם את מהות הזיכרון והזיכרון הפרטי והקולקטיבי בשתי עבודות. באחת, מדגים שבירה של הזיכרון וליקוט השברים, ובשנייה, מציג את השפעת הזיכרון על חייו. בשנייה, מציג את דיוקן המשורר אבות ישורון.

בציור המחולק לשני חלקים, שיש בו מעין התחלה וסיכום ניתן לראות משמאל את מאור עומד לפני כן ציור, אוחז פלטה בידו האחת ובשנייה מכחול ומצייר. מימין,  מצוין "זיכרונות". מאור הסביר שמצא בספר זיכרונות שנכתב לרגל סיום לימודיו בבית הספר היסודי "שנקר" בחולון, עמוד שכתב ואייר עבורו המורה לציור אדוין סלומון. "כיום אני יודע שברכתו התגשמה במלואה".[7] אפרופו הדמות שאייר סלומון מתכתבת עם דמות שרוליק והצבר באשר הוא בציור ובסיפורת הישראלים.

ולסיכום, רבים הכותבים ומתייחסים לזיכרון, זיכרון אישי וקולקטיבי, מציינת אחד מיני רבים את פייר נורה המציין "הזיכרון הוא החיים, הוא הנישא תמיד על-ידי קבוצות חיות, ולפיכך הוא מתפתח תמיד, פתוח לדיאלקטיקה של ההיזכרות והשכחה, רגיש לכל השימושים והמניפולציות, יודע תקופות חביון ארוכות ופרצי חיות פתאומיים".[8]


[1] ד"ר בתיה ברוטין, חיים מאור, מיינע טייערע העלדן (הגיבורים היקרים שלי), הגלריה בבית יד לבנים, ראשל"צ, עמ' 4.

[2] שם, עמ' 5.

[3] בין התערוכות בהן ניתן ייצוג לבני משפחתו של מאור, התערוכה "הם אני" מוצג מכלול יצירתו של חיים מאור ועבודות אמנים נוספים ובאחד מששת המיצבים מוצגת משפחתו של האמן 

רותי אופק, חיים מאור: הם אני, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, יולי-דצמבר 2011, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה עומר, ינואר-יולי 2012. וכך גם בתערוכות נוספות. מציינת גם את זו של  תמי כץ פרימן, אחרית דבר: ייצוג 'קץ' באמנות ישראלית עכשווית, תל אביב, אוניברסיטת ת"א, הגלריה, 1992.

[4] ד"ר בתיה ברוטין, שם, עמ' 6.

[5] שם.

[6] רותי אופק, חיים מאור: הם אני, שם, עמ' 23-11.

[7] ד"ר בתיה ברוטין, שם, עמ' 27.

[8] פייר נורה, "בין זיכרון להיסטוריה: על הבעיה של המקום", זמנים, 1993,  45, עמ' 6.

'הלכי רוח', תערוכות חדשות במשכן לאמנות עין חרוד, 20.8 – 18.12

שעות פתיחה: א' סגור ; ב'-ה' 9:00-16:00 ; שישי 10:00-13:00 ; שבת 10:00-14:00

יונתן גולד 'לבעוט בדלי' אוצרים: יניב שפירא, נטע גל-עצמון

הילה לביב 'לשכוח דברים יפים'; נעה רז מלמד 'דמטר ופרספונה'

מאיר אגסי '22 הלכי רוח' אוצר: יניב שפירא

"הלכי רוח" תערוכות חדשות במשכן לאמנות עין חרוד  מעלות על הדעת סוגות שעניינן פרט/קבוצה; מקומו של היחיד; מסורות; ביוגרפיה אישית המשיקה לזו הלאומית; חוזקה של המשפחה; חברה קיבוצית ומנגד עירונית וכמובן זיכרון אישי מול זיכרון קולקטיבי.

בביקור בעין חרוד נפגשנו עם מנהלת המשכן, אורית לב-שגב, עם האוצר הראשי, יניב שפירא, עם האוצרת נטע גל-עצמון, ועם האמניות והאמן המציגים בתערוכות. נועה רז מלמד, הילה לביב, ויונתן גולד.

בפתיח לסקירה שלו אמר יניב שפירא, לתערוכות במשכן מקום ותפקיד חברתי. הצגה של תערוכות לא לשם אמירה או יופי אלא משהו שיש בו מן הייחודי. ואכן, כל אחת מהתערוכות מתייחדת באיכויות משלה – המיצב עוצר הנשימה של רז מלמד, ה-Gradeur וההוד שביצירותיו של גולד, האיכויות הארכיוניות, שיש בהן מן הרגישות וייחוד של לביב, והייחודיות של אגסי שהיה לדידי מעין Humo Universale באיכויות ובייחודיות שבו.

"התערוכות של יוני גולד ושל נעה רז מלמד חושפות מתחים חברתיים, יחסי אמון בין יחיד, קבוצה ומערכת משפחתית או ממסדית, לצד מבט עכשווי ומפוכח על רוח החלוציות הציונית והתמורות שחלו בה במהלך השנים. התערוכה של הילה לביב מתמקדת במטען שנושאת השושלת המשפחתית שלה ובמרכזה עיסוק בזיכרון אישי, משפחתי ותרבותי. סדרת העבודות של מאיר אגסי "22 הלכי רוח" מספקת הצצה אל אוספי המשכן לאמנות ומהדהדת את מנעד התדרים של שלוש התערוכות האחרות".

נעה רז מלמד, דמטר ופרספונה, אוצר: יניב שפירא.

"דמטר ופרספונה" ממשיך את עיסוקה של מלמד בהוויה הקיבוצית והחלוצית. במרכז התערוכה מוקרנת עבודת הווידאו "קפיצת שמיכה" שבה מספר דורות של נשים ממשפחתה של מלמד משתתפות במה שנראה כטקס חניכה, תרגיל באומץ ובהתמסרות. דרך השימוש ב"ים השיבולים" האיקוני של הגבעטרון ושינוי האווירה של השיר, נפתח מרחב של התבוננות לאחור. מרכיב נוסף בתערוכה הוא מיצב המורכב משיבולי קש ומתפרס מן הרצפה עד לתקרה. הזוהר וריבוי גווני הזהב גורמים למיצב להיראות מתכתי כמעט ומהדהדים מיתוסים על הפיכת קש לזהב כאגדת בת הטוחן, למשל. הדימויים המרכיבים את המיצב שאולים מתוך תבליטים וציורי כדים לצד ציורים מימי הביניים וראשית הציונות, בדגש על דימויים נשיים המתארים נערות קוטפות פרחים, נשים בעבודות שדה ואיסוף שיבולים, מתפללות ורוקדות.

נעה רז מלמד

רז מלמד עוסקת בעבודתה בחוויה הקיבוצית, באתוס הקיבוצי. סמלים, סמנים מהמיתולוגיה היוונית, יחיד-קבוצה-משפחה-אמון- בטחון-שבט נשי.

המיתוס של "דמטר ופרספונה" המופיע במיתולוגיה היוונית. ועוסק ביחסי אם-בת, מחזוריות החיים ועונות השנה הנעות בין לבלוב וצמיחה לקמילה מעניין את האמנית. בעבודותיה מופיע תדיר איזשהו מוטיב צומח שמייצג את ההשתנות.

בתערוכה שלושה חלקים:

"קפיצת שמיכה", עבודת הווידיאו. בה משתתף  בנות, נכדות, נינות ממשפחת מלמד, אף שהדיאלוג במהותו הוא עם האם של רז מלמד.

בסרט שאינו מבוים עולה שאלת הנשיות, החיים והארעיות שבהם. נשות השבט משתתפות במעין טקס חניכה הדורש אומץ ונתינת אמון.יש בו רגעי עמידה על הסף, בקפיצה מהמגדל הרעוע אל היריעה, ונתינת אמון בבנות המשפחה המחזיקות ביריעה, שתחזקנה בה. ההתמקדות בקלוז אפ על פניהן של בנות המשפחה מדגישה את מנעד הרגשות.

רז מלמד: "חוויה של משהו שתלוי על בלימה חוזר בכל העבודות שלי. הסרט צולם ב-2017. הסאונד נעשה הרבה יותר מאוחר. רז מלמד מספרת שהיה חשוב לה לקחת את "ים השיבולים", השיר האיקוני של הגבעתרון. תחילה נרתעה מעט מהשיר שיש בו מן האידיאליזציה, עולם שיש בו שמש ללא צללים או בדידות. לבסוף, השיר מופיע בווידיאו ואמה שרה אותו; לעתים בקול צלול ולפעמים מדייקת פחות. השיר הוא רובד נוסף, כדברי האמנית.

נעה רז מלמד

מרכיב שני בתערוכה הוא מיצב העשוי משיבולים, קש, חיטה שרז מלמד קוששה בשדה, ומוצג מהרצפה ו לתקרה. קש/קשה, מדייקת האמנית. הגבעול שביר, הזרעים לא. הדימויים המרכיבים את המיצב שאולים מתוך תבליטים וציורי כדים, והדגש הוא על דימויים נשיים המתארים נערות קוטפות פרחים, נשים בעבודות שדה ואיסוף שיבולים, מתפללות ורוקדות.

נעה רז מלמד

במשכן התלבטו אם לשים פס הפרדה בין העבודות השבריריות ורז מלמד החליטה שלא. אפשר שיש חלקים מהתערוכה – שיבולים ועוד שיהרסו, אם יגעו וכדומה אך זה גם חלק מתהליך ההשתנות.[1]

העבודה בכניסה לתערוכה מאוד המורכבת משיבולים, עדינה ושברירית אף היא.

יונתן גולד, "לבעוט בדלי", אוצרים: יניב שפירא ונטע גל עצמון

בתערוכה זו פותח יניב שפירא בשאלה מה זה ציור ישראלי? ציור שערכיו ותכניו מושרשים במקום, בצבעוניות המהדהדת לאקלים הארץ ישראלי ועוד.

"הדימויים של יונתן גולד שאובים" כותב יניב שפירא, "מצד אחד מזיכרונות ילדות בקיבוץ ומאתוס ישראל היפה, ומצד אחר מהאינסטגרם, מסדרות טלוויזיה וממראות אקראיים ברחוב. הערבוב בין האישי לציבורי יוצר מתח בין המשכיות ומרד ובין הגוף האינדיבידואלי לבין הסביבה. התערוכה המקיפה מאפשרת לעקוב אחר פרקטיקת העבודה של גולד, ובאמצעות הבחירה בחלוקה לסדרות, בהן "צבעים", "מתרחצות", "קבוצה" ו"ועדות קבלה", מתגלות וריאציות שונות על אותו נושא. אף שהוא שומר אמונים לאמת האמנותית שלו, ניכר שהוא גם "בועט בדלי" – שובר מוסכמות, מנפץ נוסטלגיות ומאיר את המציאות באור ביקורתי.

יונתן גולד

במשכן לאמנות, מופת לבניה, מקדש בזעיר אנפין להצגת יצירות אמנות, מקבלות העבודות עתירות הממדים של גולד המוצגות בשני החללים הגדולים רובד נוסף.

שורשיו של גולד בקיבוץ אפק. אביו שהיה צייר, צייר ציורי קיר בקיבוץ, ציור סוציאליסטי במרחב הציבורי.

שפירא מדבר על גולד כ"צייר כפועל"; המתח בין צייר לצבעי/סייד, מחוות היד, משיחות המכחול הרחבות, שכן גולד רואה בעצמו פועל, מרגיש פועל,, בעבודת ערבוב הצבעים, בעבודה הקשה. הוא מכין את הצבעים העשויים מפיגמנט ושעווה ומעניקים לעבודותיו מראה שיש בו מאיכויות צבעי השמן אך גם אחרות.

בעבודה מ-2014, מתואר אדם העומד על ארגז שקוע בפעולת הציור, בעוד אדם אחר תומך בארגז. גם כאן אומר שפירא, הכל תלוי על בלימה, ומופיע מרכיב התמיכה הבינאישית אותו ניתן למצוא גם בתערוכה של רז מלמד.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210817_135604.jpg
יונתן גולד

בעבודה זו מופיע מוטיב "מלכודת הדבש" הפתייני המכוון את הצופה אל היצירה המוצגת במרכז החלל. וכך גם בעבודה המוצגת בחלל השני.

יונתן גולד

ניתן למצוא בעבודותיו התכתבויות, מחוות למוטיבים המופיעים בציורים של אדגר דגה, פול סזאן, אקספרסיוניזם גרמני ואקספרסיוניזם מופשט. סדרות שעוסקות במתרחצות, קבוצות, ועדות קבלה ועוד. בחלק מהעבודות ניתן למצוא התכתבות עם אמנים ישראלים כיוחנן סימון.

שפירא מדגיש את הממד הציני, הביקורתי והמרדני המופיע בעבודותיו של גולד באשר לחברה הישראלית והקיבוץ ממנו בא (הבעיטה בדלי כדי לחזור לדלי המלא (במקלחת של סימון), דמויות שלקוחות מציור זה ומופיעות אצל גולד. המגבות הופכות לאייפונים וכל הקבוצה מפורקת. זו מקלחת משותפת – שיתופיות שאבדה והתפרקה.

יונתן גולד

גולד אומר שתולדות האמנות עבורו זה כמו משהו שנמצאים בחושך ולפתע מוצאים רמברנדט. יש כאן בציור משהו מאוד ישראלי, קצת טחב וקצת לכלוך… הוא חשב על כך והכניס לציור. ואילו ועדות הקבלה הן לדידו יחיד/משפחה/ יחיד מול קבוצה. הדמות הבודדת הצייר בסטודיו, או זה שצועק "המלך הוא עירום".

הילה לביב, "לשכוח דברים פים"

תערוכה זו של לביב היא החלק השלישי בטרילוגיה שאורכה שלוש שנים: סיכום התערוכות שלה מהשנים האחרונות באשר למשפחה, קשרים בין-דוריים, מיתולוגיות משפחתיות. התערוכות הקודמות הוצגו בסדנאות האמנים ובהמבורג. כמו בשתי התערוכות הקודמות, גם ב"לשכוח דברים יפים" התערוכה עוסקת בזיכרון ובאפשרויות השחזור שלו. בפירוק ובהרכבה של סיפורי משפחה ענפה בארץ ובעולם. משפחה שעסקה בתרבות, אמנות, תיאטרון, שירה ועוד.

הילה לביב

לביב לוקחת על עצמה את תפקיד 'שומרת זיכרונות' של משפחתה ומטעינה אותו בפרשנות אמנותית משלה. זו מעין קפסולה שנפתחת בתערוכה בעבודות ובטקסטים ואפשר להשיק ממנה על כוחה של האמנות. השיחה בין הילה לבין הסבתא שלה (נפטרה באפריל 2021), תוצאתה התערוכה. הסבתא ממנה היא נפרדת דרך האמנות מזה מספר שנים, הסבתא שכפי שמספרת היתה חשובה לה מאוד. "בביתה, קרה קסם של דברים שונים שבגללם ובשלם", אומרת הילה, "היא אמנית".

הילה לביב

לביב חוזרת אל בית הקיץ של המשפחה, בהמבורג , גרמניה (בית ורבורג), כדי לבחון את המטען האישי, המשפחתי והתרבותי שהוא נושא. תצלומי הבית והפארק המקיף אותו תערוכה זו אומרת לביב החיים משתלבים. יש חומרים אישיים שקשה או אי אפשר לגעת בהם, פרידות, דברים צורבים מאוד, הפשטה וחיבור מחדש. כל אלה מוצגים בתערוכה בקולאז'־פיסולי בקנה מידה כמעט מציאותי, ומרכיבים מעין 'גן עדן אבוד'. לצדם מוצגים גם תצלומים ישנים שנלקחו מאלבום התמונות המשפחתי. התערוכה מלווה בטקסט פיוטי שכתבה הסופרת והעורכת יערה שחורי, המתפקד כהערות שוליים לזמן שעמד מלכת.

בתערוכה שלושה חללים ועוד חלל שונה ואחר. חדר הדומה לחדר מסמכים.

שפירא מציין בתערוכה זו שעוסקת בזיכרון, אין דמויות. אחד המקורות הוא אלבום משפחת ורבורג שעבר במשפחה (בחדר האחרון). יש תצלום מאלבום תמונות ויש פרשנות של לביב לכך. זו תערוכה שדורשת הפנמה של ידע ושל זיכרון מעבר לכל מה שהינו אוטוביוגרפיה. עולמות תוכן ותרבות.

הילה לביב

את תורת הקיפולים למדה מסבא שלה. לביב עוסקת בעבודות יד. בקיפול אמנותי של ניירות. ספר שאנה ורבורג, אימא של סבתא שלה הוציאה. מעין ספר התנ"ך עבור האמנית. אובייקטים של זיכרון, דרך לייצר תקשורת.[2]

הילה לביב

מאיר אגסי, "22 הלכי רוח"

מאיר אגסי כתב על אמנות, ספרות, קולנוע, תיאטרון, הוא כתב ב"סטודיו", וגם יצר אמנות, אך איש כמעט לא ידע מהי. הוא היה אספן אובססיבי, התכתב עם סופרים, משוררים ואמנים. שפירא מציין: "אגסי היה אשף של מילים ושל דימויים וליהטט ביניהם הן ברשימותיו והן ביצירתו האמנותית. סדרת ההדפסים "22 הלכי רוח" הפכה להיות דוגמה למהפך המושגי שחל ביצירתו בשנת 1992, עם המעבר מעיסוק בדיוקנו העצמי במגוון של מדיומים – רישום, ציור, צילום, קולאז' והדפס – לדמויות וביוגרפיות בדויות. בסדרה זו הוא 'משרטט' את דיוקנו באמצעות שמות של אמנים, משוררים וסופרים שהשפיעו עליו – קליי, פיקאסו, רותקו, בויס, טראקל; רילקה, קפקא וקוואפיס, לצד תיאור של מצבים נפשיים ופיזיים – שינה, חלום, זיכרון, פחד, דיסלקציה, שבירות, פרנויה, התמוטטות עצבים, חרדה, סקס, אהבה ומוות".

מאיר אגסי

בשנת 1992 החליט להקים את מוזיאון אגסי שיש בו הכל ומן הכל. הוא ממציא אמנים גדולים שלא קיימים. מתחיל ליצור ארבע אמנים שהם הוא עצמו- אישה, אאוטסיידר ועוד.

עד שהקים את המוזיאון עסק בעצמו. דיוקן עצמי כדושאן ועוד בכל מדיה. אך ברגע שהקים את מוזיאון מאיר אגסי ,הדיוקן העצמי שלו מתבטא בביוגרפיות הבדויות של אמנים. דיוקן עצמי עם אף ארוך למשל.

הסדרה מכילה 23 עבודות ולא 22, כפי שמצוין בשם התערוכה. מופיעה החותמת – אליפסה M.A – מאיר אגסי. וגם כאן מציין שפירא העבודות של אגסי נקשרות למושג הזיכרון המופיע ברור ולעתים חמקמק בתערוכות הנוספות המוצגות במשכן. ולסיום בעבודה קטנה מ-1982, דיוקן עצמי של אגסי. על פניו מודבקים מושגים – פחד, חרדה, סטודיו, חומרים, מראה. בחלק התחתון כותב "רגשות החומרים" ומספר שחומרי העבודה שלו הם קודם כל הרגשות.

מאיר אגסי

בימי חמישי במהלך אוגוסט המשכן פתוח עד 19:00

 משכן לאמנות ע״ש חיים אתר, עין חרוד ׀ טל: 04-6486038 | mueseumeinharod.org.il

מחיר כניסה: מבוגר: 40 ש"ח | ותיק, חייל, נכה 20 ש"ח | כניסה חופשית לילדים


[1] איזכור לכך ניתן למצוא ב"זכוכית הגדולה", העבודה האיקונית של מרסל דושאן, וההחלטה לא לתקן או להחליף חלקים שנשברו

[2] משפחת ורבורג הענפה מוכרת לישראלים דרך דמותו של אוטו ורבורג שהיה מראשי ההסתדרות הציונית, כפר ורבורג. אך גם אבי ורבורג ומפעל "מנמוזינה: אטלס הזיכרון" העצום שלו העוסק במיון, פירוק והרכבה. והועתק ללונדון. אך על כך בפעם אחרת.

תמר לדרברג, "יורשי המנוח", אוצר: יאיר ברק, מקום לאמנות, שביל המרץ 6, קריית המלאכה 3.7.2021-10.6.2021

את הבאים לחלל הגלריה "מקום לאמנות" אופף קול שירה המתגלה כעבודה הקשורה לתערוכה. בהמשך, בתערוכה מוצגים: אובייקט גדול המציג את סימן מזל מאזניים, מכשירי שמיעה התלויים במעין שיווי משקל, מדרסים, עבודת אנימציה שרטוטי מכשירים הנדסיים ועבודה נוספת אנגימטית קמעה. העבודות במגוון מדיה עוסקות בזיכרון אישי, ובמרכזן ההעדר של שתי דמויות – בן זוגה של תמר ואביה. השניים הלכו לעולמם בטווח זמן קצר, והנוכחות שלהם מוטמעת בתערוכה באמצעות חפצים הקשורים אליהם ישירות ובעקיפין.

סמל מזל מאזניים – "ליברה"

ראשית בנוגע לשם התערוכה "יורשי המנוח" – זמן קצר לאחר אובדן האב ובן הזוג החלו לקבל תמר וילדיה מכתבים הממוענים ל"יורשי המנוח", מושג חדש וזר שהיווה נדבך ראשון בחשיבה על התערוכה.

לכאורה, מה הקשר בין מדרסים, עבודת אנימציה, אובייקט גדול, מכשירי שמיעה וקול שירה המציף את החלל? מדרסי הנעליים, המוצגים כמחכים לבעליהם, הם של האיש של תמר. בהמשך אליהם מוצג אובייקט בגודל ניכר שצורתו שאולה מסימן מזל מאזניים, וכפי שציינה תמר בשיחה עמה מעולם לא התעניינה באסטרולוגיה, אך כאן הדימוי המטופל הוא "מחווה" לבעלה, שמזלו הוא מזל מאזניים ועיסוקו כרואה חשבון עירב הכנת מאזנים. מכשירי השמיעה התלויים למעלה כמחכים לבעליהם, השתייכו לאביה של תמר, ולאוזניים ולתקינותן יש קשר חשוב לשיווי משקל, לאיזון.

ובאשר לעבודה האניגמטית קמעה – הקשרה אביה של תמר שעסק בהנדסת קרקע. עבודה עם אבנים המורכבת משלושה ארגזים מפלסטיק שצבעו ירוק שנועדו לאחסון דגימות קרקע. את הארגזים מפלסטיק כיסתה תמר בפיגמנט קטיפה שחורה  ועליהן מונחות הדגימות המוצגות על הקיר. אלו דגימות שמוציאים על מנת ללמוד על סוג הקרקע ולתכנן את הפרויקט מבחינה הנדסית, בכל הנוגע ליסודות ועוד. לשם כך נעשות עבודות תת קרקעיות, כך שההקשר הקונקרטי לאב ולעיסוקו וגם לעיסוק באדמה כדבר שיש בו מן היציבות אך אפשר שגם יציבות זו תתערער מודגש בעבודה שלי נראתה כדגימות ארכיאולוגיות מעבר רחוק…

מנגד בציר אופקי המקביל לאובייקט המתייחס למזל מאזניים מוצגת עבודת אנימציה. את האנימציה יצרה תמר מתוך דימוי שמצאה בגוגל שהקשרו מפת הכוכבים של מזל מאזניים ויש בו מן הדמיון לבית. תמר לקחה את דימוי הבית והכוכבים – אדמה ושמיים, ויצרה אנימציה מהקווים היוצרים את הבית המתפרקים ומתחברים מחדש בצד הכוכבים. עבודת הסאונד היא של האחיינית של תמר.

חותם הגוף של האב והבעל מוטמע בחלק מהדימויים, המדרסים, מכשירי השמיעה. במקביל עיסוקם של האב בהנסת קרקע ושרטוטי המכשירים ההנדסיים שלו, בצד הדהוד לעיסוקו של בן הזוג, ברשימת שערי המניות המושמעת בחלל התערוכה יוצרים רובד נוסף של זיכרון בתערוכה שגם בו יש מן הנוכח וההעדר כאחד. אלה האחרונים שיש בהם מן השימושיות – הקשרים פיננסיים ופונקציונליים, הופכים לדימויים.

משמאל מופיע שיר מרגש אותו כתבה בתה של תמר "והגדת לבתך ביום ההוא".

"ועדיין" כפי שמציין האוצר יאיר ברק, "יורשי המנוח' איננה תערוכת הנצחה. היא איננה בשום אופן מונומנט. לכל היותר – היא אנטי מונומנט. מהלך שיש בו הומור ופיוס, הרהור מתוזמר היטב אודות מה שנותר. זוהי, אם תרצו – פואטיקה של בירוקרטיה.

לדרברג מנכסת את תחומי הדעת של אביה ובעלה, ההנדסה והכספים, והופכת אותם לשלה. היא מקצה את האובייקטים מן השדה המקצועי אליו הם שייכים ורותמת אותם למכלול הפעולות האמנותיות שבתערוכה. לאחר מותם – היא גואלת אותם ממעמדם הפרופסיונאלי ומקנה להם את המעמד הטרנסצנדנטאלי שאמנות יודעת להעניק". (ציטוט מטקסט התערוכה)

לכו לראות! מרגש! ועבודת אוצרות מצוינת

ג'וזיאן ונונו, ליטל רובינשטיין מקום לאמנות, קריית המלאכה, תל אביב, עד 5.6.2021

שתי תערוכות במקום לאמנות, שתיהן עוסקות בדרכן הן במיטעני זיכרון. האחת זו של רובינשטיין, זיכרון אישי, האחרת זו של ונונו, משיקה ונעה בין הצירים – אישי ובקולקטיבי.

פותחת תחילה ב-ליטל רובינשטיין, "עריסתו של ניוטון, אוצרת" דניאל צדקה כהן, קריית המלאכה, תל אביב, 6.5.2021-5.6.2021

ליטל רובינשטיין

תערוכת יחיד של רובינשטיין המתייחסת לזמן שלאחר הלידה – זמן שיש בו מן רוממות הרוח אך גם, הפחד, אי-הוודאות… כמצב כאוטי שיש בו מן השיבוש.

במיצב של רובינשטיין מופיעים אביזרי עזר המוכרים לכל יולדת טרייה, שתפקידים לסייע ולהקל על האם​ שזה עתה ילדה, ועל העולל, אך הם נושאים עמם תחושה מורכבת של עוצמה בצד פספוס.

ליטל רובינשטיין

"עריסתו של ניוטון" הכותרת ממנה נגזר שם התערוכה, כמצוטט בטקסט התערוכה: "משחק שולחן פיזקלי על שם אייזיק ניוטון מנכיח סדר קבוע של פעולה ותגובה מתמדת…"

ליטל רובינשטיין

בתערוכה רדי מייד שעבר שינוי ונוכס על ידי האמנית למטרות התערוכה, כדור פיזיו מצופה בקטיפה שחורה, מנשא מוגדל הפרוס על הקיר ומקורו בסירת גומי, ומנגד משאבות חלב מפורצלן השואבות את קיר הגלריה.

ג'וזיאן ונונו, בקולנוע הקרינו את 400 המלקות    |  The 400 Blows was Playing at the Cinema, אוצר: ניר הרמט, מקום לאמנות, קרית המלאכה, תל אביב 5.6.2021-6.5.2021


גוף העבודות של ג'וזיאן ונונו עוסק בזיכרון! זיכרון אישי, זיכרון קולקטיבי, עקבות, סימני דרך באשר לעברה האישי. נקודת המוצא לעבודות – הסרט "ארבע מאות המלקות", 1959 של הבמאי הצרפתי פרנסוא טריפו.

ג'וזיאן ונונו

בתערוכה זו בה מתקיימים בכפיפה מדיה שונות – ציור, רישום, וידיאו ומיצב, נקודת המוצא היא הפריים שהוקפא ובו חדל לכאורה הזמן לפעול – דיוקנו של אנטואן עומד על שפת הים, ומה יהיה עמו בעתיד אין ידוע.

ונונו רשמה נקודת זמן זו את דיוקנו של אנטואן, אין סוף פעמים, ומה שבסרט מסמל סימן שאלה באשר לעתיד, מסמן אצל האמנית התחלות – שיש בהן מן ההפתעה, התוחלת ואפשר התקווה?  ובנוסף, זיהתה בסצנה זו הקשרים ביוגרפיים, וזו וחייה היא הפכו לאחת; עת מציאות ובדיון חברו להם יחדיו והפכו לזיכרון חי אצל האמנית, אך זיכרון שעבר שינוי והוא מפוברק, אף שיש בו סממנים אמיתיים.

ג'וזיאן ונונו

כאן נוקטת ונונו במהלך מעניין – בבניית זיכרון שאינו זיכרון ממשי – היא משחקת בכך למטרותיה כדי ליצור הזדהות מטעמו של הצופה, וניסיון להפוך אותו לנותן עדות באשר להיסטוריה.

ג'וזיאן ונונו

ומה זו היסטוריה?  

"ההווה בוחר לעצמו את עברו, מחבר לעצמו היסטוריה", כך כתב סטפן מוזס בדיונו בולטר בנימין. כתביו של בנימין טעונים בזכור במושג ההיסטוריה, כפי שמוצג ב"מחזה התוגה הדרמני" שלו במחקר מ-1924, בו שלל את ההיסטוריוגרפיה הגרמנית דאז שעסקה בתיאור "עובדות" אובייקטיביות לכאורה.

ונונו בדומה למופיע במסה זו של בנימין מטעינה את העבר, ובמקרה זה את הסצנה האחרונה בסרטו של טריפו במשמעות חדשה.[1]

ונונו, ילידת ליון, צרפת, עוסקת בתערוכה במסע האישי שלה, במעבר ובהגירה מארץ אחת למשניה, בשייכות ובשפת האם – צרפתית והשפה השנייה, עברית.  בעבודותיה כפי שמצוין בטקסט התערוכה: "העבודה שלי אינה נכנסת תחת קטגוריה אשר מציבה גבולות. אני מבקשת למוסס את הגבול שבין מציאות לפיקציה, לא רוצה לתחום. אני לא פועלת מתוך או אל קטגוריה".


[1] סטפן מוזס, "מודל ההיסטוריה התיאולוגי-פוליטי של ולטר בנימין", זמנים, 38, קיץ 1991, עמ' 17.

גסטון צבי איצקוביץ / מצדה, שי עבאדי / סברה, גלריה שכטר, נווה שכטר, רחוב שלוש 42, אוצרת: שירה פרידמן, 15.5.2021-8.4.2021

זיכרון, אתוס ומיתוס, מהווים חלק מליבת שתי התערוכות המוצגות בגלריה.

מצדה/ גסטון צבי איצקוביץ

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא image-2.png
גסטון צבי איצקוביץ

התערוכה "מצדה" של גסטון צבי איצקוביץ בוחנת את תרבות השכול והזיכרון בחברה הישראלית, ומציגה טקס שלכאורה מצטרף לאלפי טקסי יום הזיכרון שנערכים ברחבי המדינה באותה שעה בדיוק.

במשך עשר שנים, האמן גסטון צבי איצקוביץ הגיע לטקסי יום הזיכרון ואל התערוכות המתלוות לטקס בשבט תנועת הצופים, "מצדה", שבט ותיק הפועל מאז 1937 בעמק המצלבה בירושלים. במהלך שנות קיומו של השבט נפלו 53 בוגרים במערכות ישראל ובפעולות איבה.

איסקוביץ הגיע לשבט הצופים בשל התעניינות שלו בטקסים ישראליים ובשכול ובטקסים המאזכרים ומלווים אותו. וההתבוננות בטקס אחד, המנוהל על ידי נערים ונערות בתנועת הצופים מאפשרת לבחון את האתוס הלאומי של תרבות השכול והזיכרון בישראל דרך עיניהם של בני ובנות נוער.

עם השנים סיגל לעצמו איצקוביץ מנהג, להגיע לטקס הצילומי שלו דווקא ביום לאחר הטקס הרשמי, ביום בו תערוכת החניכים הורדה, והעבודות המפוזרות באתר הטקס, מאפשרות לרוח ולעוברים ושבים להיות חלק ממנה.

ביום הזיכרון האחרון בשל הקורונה התקיים טקס יום הזיכרון המסורתי דרך ה"זום". איסקוביץ הצטרף למשתתפים בטקס המקוון והבין שדברים שלרוב סמויים מהעין במהלך הטקסים, עלו השנה באמצעות הצ'אט. בתערוכה – ההערות שנאמרו בצ'אט הופכות לכתובות על גבי עבודות הווידאו. החניכים מתלוננים על שעמום שמוביל אותם לקשקש על גבי המסך באמצעות האפשרויות שהזום מציע. המדריכים, מגיבים בסיסמאות קלישאתיות בסגנון: "לא למדו אתכם איך לכבד?". המבט אליו מכוון אותנו איצקוביץ בצילומיו הוא פער זה שנפער בין הטקס הרשמי המלווה בשירת ה"תקווה" המסורתית לבין הילדים חסרי הסבלנות שאינם רוצים לעסוק במוות.

שם התערוכה "מצדה" הנגזר משם השבט מאזכר את מיתוס הגבורה המושרש בתודעה הישראלית. בחוברות הדרכה של תנועות הנוער בשנותיה הראשונות של המדינה נהגו להדגיש, את מיתוס מצדה  על שלל המשמעויות הכרוכות בו.

במנוגד לנושא טעון זה, העבודות בתערוכה הן מרומזות ועדינות. איצקוביץ מאפשר דרך המבט המצולם שלו להרהר אודות הכאב, האובדן וגם על האופן הבוטה המעורר אי נחת לפיו מציגים בני הנוער את השכול, והטקסים הנלווים אליו.

גסטון צבי איצקוביץ

סברה / שי עבאדי

שי עבאדי

שי עבאדי מציג ארבעה ציורים מתוך הסדרה "בחזרה ללבנט", בהם מוצגות דמויות גבר ואשה ביחד ולחוד וציור "סברס", פרי הצבר – "סברס". הדמויות מבוססות על הדיוקנאות של אסי דיין ואיריס יוטבת, השחקנים שהיו גיבורי הסרט "הוא הלך בשדות" המבוסס על ספרו של משה שמיר.

בדיוקן המתאר את דמותה של מיקה המגולמת על ידי יוטבת הוסיף עבאדי את הכיתוב סברה באותיות בערבית. אקט זה חותר תחת הייצוג שנחקק בזיכרון הקולקטיבי, של דמותו הקולנועית של אסי דיין, כמייצג האידיאלי של הצבר – יפה הבלורית והתואר ומשליך אותו על מיקה המוצגת בסרט כמגיעה מ"שם" (רמז לפולין) ומסמלת אוד מוצל מאש. בנוסף לאקט חתרני ומערער זה, מוסיף עבאדי אותיות בערבית לדמותה של מיקה ובכך הוא יוצר משחק זהויות בו מתוארת דמותה של אישה כשכיתוב בערבית על פניה, מתבוננת בהערצה על דמות הצבר האולטימטיבי שאפשר ומעולם לא התקיים במציאות.

שם התערוכה "סברה" טעון במשמעויות מנוגדות, מגוונות ומורכבות: "סברה", צברית – אישה שנולדה בישראל מלשון אנגלית מדוברת; ליקר הסברה שהיה אחד מסמליה של מדינת ישראל ושל היִשְׂרְאֵלִיּוּת כמהות, ושווק כסממן של הזהות הישראלית בדומה לפרי הצבר,הסברס; סברה גם מתקשר למאורעות סברה ושתילה. בערבית סבר (s'aber) הוא סבלנות.

עבאדי מציג את דמויותיהם של מיקה ואורי על רקע מוזהב, צבע שאינו חלק ממסורת הציור הישראלית. יש בו "קריצה" לאיקונות נוצריות, לזהב כמסמל עושר ומלכות שמיימית, ואפשרוגם מסמל את היחס האדנותי הישראלי ל"טעם הערבי", "הולכים עם המון זהבים וגורמטים", "מלא ברשרשים" אמירות מתנשאות, שיש בהן מן ההדרה והמיגדור,  ומן הטעם הרע והמאוס, אף שעדיין שגורות בשיח. הסדרה נוצרה סביב תהליך הקשור לזהותו של עבאדי בו הוא מתבונן בלבנט במבט חיובי ואופטימי, ומשלב בעבודותיו בין מזרח ומערב, שילוב שמדגיש את הדמיון בין היהודים לערבים שהרי כולנו תושבי האוריינט. עבאדי יוצר במכוון הכלאות מיתוסים, מצליב זהויות ומציע מבט מרובד ואמיץ על יחסי יהודים ערבים במרחב הישראלי.

שי עבאדי

גלריית שכטר, מרכז נווה שכטר, רחוב שלוש 42 פינת רחוב אילת נווה צדק, תל אביב-יפו

הגלריה פתוחה שבעה ימים בשבוע :

א-ה 17:00-9:00, ו – 13:30-11:00 שבת – 16:00-13:00

http://neve-schechter.org.il

נירה טסלר – זיכרונות בשתי שכבות // Two levels of Memories, סלון לאמנות, שביל המרץ 5 קומה ראשונה 13.3.2021-19.2.2021

"תערוכת היחיד שלי, 'זיכרונות בשתי שכבות", כותבת נירה טסלר, "עוסקת בשתי תקופות בחיי: האחת לפני שלושים שנה, והאחרת בעת הזו ממש. התוצאה הסופית היא שתי שכבות של זיכרונות בררניים, כאשר הראשונה 'לימודית' וחקרנית באופייה, והאחרת אישית וכמוסה”.    

יד ביד, 1991-2021, אקריליק על בד, 100X90 סמ

זיכרונות נבחרים, אקריליק על בד

לזיכרון יש מהות ארכיונית – זיכרונות, רגעים ממשיים ואחרים, שמחות ומכאובים, מצטברים שכבה על גבי שכבה, והזמן ותעלוליו מעלה לעתים כאלה שנטמעו ועלו מן השכחה כהבזקים המופיעים ונעלמים… "תמונת עולם!”

בתערוכה עבודות במדיה שונות: אקרליק, דיו וקולאז' על בד ועל עץ, מרביתן שנעשו בשני שלבים: בשלב הראשון בחרה טסלר עבודות גדולות וממוסגרות אותן הציגה בשנת 1991 כפרויקט גמר וכתערוכת יחיד, בהנחיית האמן רפי לביא ז"ל, עם סיום ארבע שנות לימוד במדרשה לאמנות. מרבית הציורים עוסקים ביצירות מופת, ברעיונות מופשטים ובדימויים משמעותיים מתולדות האמנות, שנחרטו בזיכרונה כסטודנטית במדרשה.

השלב השני נעשה בעיקרו בתקופת זו של מגיפת הקורונה, שהציפה את האמנית בזיכרונות מתקופה מוקדמת מאוד בילדותי במושב ביצרון, כאשר בארץ השתוללה מגפת הפוליו שפגעה בה עצמה קלות, הפכה לנכה את אחיה – בטרם מלאו לו שנה, ומוטטה נפשית את אמה – אז בת 24. באותה תקופה נכפה עליה ועל בני משפחתה סגר מהודק למשך שלושה חודשים.

יש כאן זיכרון אישי/משפחתי המצטלב בטראומה קולקטיבית – הפוליו שהיכה בעוללים הרכים בשנים המוקדמות לקום המדינה.

פורים במושב, 1991-2021, אקריליק על בד, 85X100 סמ

פורים במושב, 2021-1991, אקריליק על בד

את זיכרונות הילדות ה'שקופים' שעלו בעת הזו הוסיפה על ציוריה המוקדמים, מבלי לכסותם בשכבת צבע חדשה. התוצאה, שתי שכבות של זיכרונות: המוקדמת עוסקת בשפת האמנות, והחדשה, אותה הוסיפה והתאימה מעליה, עוסקת בדימויים שמקורם בזיכרונות בררניים מתקופת ילדות ונעוריה, בטרם היותה אם וקודם לבחירתה לפנות ללימודי אמנות.   

הפנדמיה פערה פצעים בקרב רבים. ההסתגרות שלא מרצון, בשל הכורח, השינוי הקיצוני באורחות החיים, הרגלי הצריכה והמפגשים עם חברים, כל אלה חוללו שבר באורח החיים. באורח דומה, מספרת טסלר שהמגפה פתחה בה פצעים ישנים, ובמהלך הסגר השני מצאה את עצמה מחטטת באלבומי צילומים משפחתיים ושולפת צילומים בהם השתקפו דמויותיהם של הוריה- צעירים, יפים ומאושרים. בחדוות הגילוי המחודש היא הסרה מעל קירות ביתה שביפו ציור אחרי ציור מתקופת לימודיה במדרשה, וללא היסוס או סנטימנטים, העלתה עליהם דימויים מאותם צילומים ששלפה מאלבום התמונות, בהם היא מופיעה כתינוקת מחובקת בידי הוריה; או כזה בו אחיה והיא מופיעים מחופשים בחגיגות פורים במושב. בכמה עבודות היא תיארה את אביה כ"דוקטור דוליטל" הספרותי – תואר שליווה אותו גם במהלך עשרות שנות עבודתו בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב.    

2זיכרונות נבחרים, דיפטיך, 100X60, אקריליק על בד

זיכרונות נבחרים, דיפטיך, אקריליק על בד

ג'ון ברגר כותב על "התצלום שהיה לדרך העיקרית וה"טבעית" ביותר להתייחס למראית של דברים. התצלום שתפס את מקום העולם עצמו כעדות ישירה."[1]

ואני שואלת: אם כן מהו צילום שהיה לציור, שעבר שינוי אם לא התערבות האמנית ב"זמן", בעודה מפרקת את העבר ואת ההווה, משנה ומוסיפה שכבות זיכרון חדשות?

וישנן העבודות האחרונות בסדרת "הזיכרונות השקופים" עליהן מספרת טסלר שהן עוסקות ברצון כן ועמוק שלי לערוך עם אמה 'היכרות מחודשת', רטרוספקטיבית, מהשנים שקדמו לטראומה ששינתה את חייה לבלי הכר, ולרדת לעומק ופשר סבלה ואולי אף תיקון? לשם כך היא בחרה בצילום של אמה כרווקה צעירה ומאושרת ובצילום שלה עצמה (של האמנית) שנעשה כשבוע לפני שילדתי את בנה בכורי. "בהעמדת דמותה מול דמותי, כדיפטיך, קיוויתי לכונן ערוץ תקשורת אלטרנטיבי בין שתי נשים צעירות. ערוץ שמתבסס על תיאוריות פרוידיאניות שעוסקות ברחם הנשי, באימהות, ב'ביתי' וב'אלביתי'". לצורך כך בחרה טסלר לצטט מדבריה של ברכה ל. אטינגר: "המייתרים המטריקסיאליים של עבודת האמנות הם שמעידים על ההתענגות ועל הטראומה של אחר מסוים בחיק איזו אימהות. אַפקט 'הביתי' נטול-המרכז מטפס לו בחשאי מעברי ומאחורי החוויה האסתטית של הזרות המאיימת של אפקט 'האלביתי'; מנחם בעודו מייסר, קורע בעודו תופר ומאחה את פצעי המקום הנוודי, פוער בו מקצב של מרווח נשימה לאותה הגלוּת שנפרשת בהשהיה כמו אותו מרווח המתערבל בים, בין גל שכבר התפוגג ובין הגל הבא שעומד להיוולד.[2]

20201229_102042

טסלר סוגרת מעגל אישי כבת וכאם, מקצועי כאמנית וכמרצה וכבעלת הסלון שהפך בשל צוק העתים ל"סלון משותף לאמנות" בו עומדת תערוכתה זו.


[1] ג'ון ברגר, מעבר למצלמה יורה: על הסיכום לתצלום הקשרי (לסוזאן זונטאג) 1978, על ההתבוננות, פיתום הוצאה לאור, 2012, עמ' 54.

[2] ברכה ל. אטינגר, "ריתוק הקסם (פאסינום) והשהיית ההיקסמות (פאסיננס)", הפרוטוקולים של היחידה להיסטוריה ותיאוריה, גיליון 1,  אקדמיה לאמנות בצלאל, ירושלים, נובמבר

Prototype, תערוכת יחיד של Yosef Joseph Dadoune, 29.7.2020-02.7.2020 Galerie Roanne de Saint laurent, 66 Avenue Kleber Paris 75017

15

תערוכת היחיד "Prototype" של יוסף ז'וזף דדון נעה בין הארצי לבין הרוחני, בין הפיזי והממשי לבין הערטילאי, בין הדימוי הקונקרטי לבין זה הנמצא על המופשט.

בתערוכה סדרות שעניינן האם – צלחת אם שבורה, 2020, בצד עבודות המסכים: מסכי הטלוויזיה, המחשב והפלזמה, ומחוות לאמנים.

העבודות מצויות ברצף שבין האישי, האינטימי, הכואב, לבין הכללי – ההתייחסות לאם שאינה והכאב שאינו מרפה, וההתייחסות למסכים הממסכים את חיינו, אך בהיותם מנוטרלים הם חסרי משמעויות של כוח.

דדון מוכר לנו היטב מתערוכות קודמות בארץ ובחו"ל; והיה האמן הישראלי הראשון לצלם את היצירה "ציון" בלובר, פריז. מקום מושבו של דדון בשנים האחרונות בפריז. בתערוכה הנוכחית ניכר המעבר בעבודותיו מאמנות וידאו ומבנים ארכיטקטוניים אל עבודות צנועות ואישיות יותר: במדיה של ציור ורדי מייד.

מן העבודות בתערוכה עולות שאלות באשר לזיכרון, זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי; ממה מורכבים הזיכרונות שלנו, שברירי הזיכרונות. מהם דפוסי ילדות המקועקעים בנו. ובדומה לזיכרונות עולים ומבליחים בעבודות בתערוכה דימויים המוטמעים בהן כמעין רוחות רפאים.

צלחת אם שבורה 2020 אמי, גביש קריסטל, ליל הבדולח

סדרת עבודות אישיות המהווה אזכור למותה של האם. הזיכרון מוטמע באמצעות שברי צלחות והחומריות של הצבע הלבן "המלוכלך" קמעה.

"אמי עזבה את העולם הזה בשנת 2009. היו לנו אותן צלחות בסגנון מזרחי. כשעזבה את העולם הזה, התחוללה בי רעידת אדמה מאוד איטית וארוכה… שהרעידה אותי בהדרגה, כמו אדמה יבשה וסדוקה במדבר. גופתה החסרה הייתה כמו צלחות שנשברו, שנשברות… אני רואה אותן נשברות עם הנפילה לאדמה, ואני מקשיב לצלילים שלהן. גוף מת הוא גוף שנשבר מאור חייו, ואתו אנו, בניהם ובנותיהם של הורינו, גם אנו, משהו נשבר בנו, לפנות לנו מקום, ולגדל את ההמשכיות, את המימוש שלנו.

היחסים שלי עם זכוכית וקריסטל והעובדה שאימא שלי ירשה כוסות קריסטל מבוהמיה. כוסות הקריסטל הדקות האלו היו דקות במיוחד! כמו נייר שקף! עם מוטיבים של פרחים מגולפים עבודת יד. הם תמיד הרשימו אותי. אבל הקריסטל גם מעורר בי זיכרונות אפלים מההיסטוריה שלנו… ליל הבדולח… שם שוב שוברים חלונות, הכול עולה בבהירות.

אני אוהב את הצלחות השבורות שנשארו. אלה שברי זיכרונות עבורי. שרידי אוצרות או שרידי טראומת ילדות…"

15
Joseph Dadoune, Broken mother plate 20 20, Broken plate, poly(methyl methacrylate), sikaflex crystal, and acrylic on canvas 33 X 24 CM

מסכי טלוויזיה, מחשב ופלזמה:

בעבודות אלה מטמיע דדון מסכים שנלקחו מאלמונים, וככאלה הם כאילו קפאו בזמן, חסרי זיכרון אישי.

"בשנים האחרונות אני מטמיע בציורי הזפת שלי מצלמות, מסכי פלזמה ומסכי מחשב. המסכים האלה – של אלמונים – הופכים למדיום של ציור. המסכים השחורים הללו המונפשים על ידי גבישי פלזמה מאדמות אפריקה, מכוסים בלבן, ובתורם הופכים למסכים לבנים… בראשי אני רואה אותם כמו מראות לבנות… על המשטח הלבן הזה כל אחד יכול לצייר את הווה שלו, או לשכוח את ההווה. הפעולה הזו של הטמעה של חפצים אלקטרוניים בתוככי הציור מחברת אותי לארכיאולוגיה. שם, זיכרון העבר מתערבב עם האדמה… המחווה הזו הופכת את העבודות האלו למצויות על גבול עולם הפיסול. באחד הציורים הגדולים, ערבבתי את החומר המורכב ממים עם אורז… מצרך חיוני, שיחד יחד עם המסך נבלעים בלבן.

הומור לבן או הומור שחור, יש הומור בעבודה. שלי… סוף סוף אחרי כל ההסברים האלה, אני משאיר לכם צופים יקרים לראות או לא לראות.

ציורים אלה נקיים מכלן הפרשנויות, הם שם כדי לראות או אפילו לגעת בהם בקצות אצבעותיך ובעיניים עצומות (הם תלת-ממדיים) ולחוש, לנשום, לצחוק על עצמנו ועל המציאות שלנו"!

בצדו האחורי של אחד המסכים מוטמע Back of monitor ; בעבודה White screen, מוטבע מסך של מסך מוניטור לא ידוע. בעבודה אחרת "מסך לבן" מופיע המשפט                                              I will never know you. You the unknown screen. הומור מורבידי מעט

JD-2019-R1119-peintures-041
Joseph Dadoune, Density harp version IV  2018,  Lave noir et caoutchouc strié sur toile.Black lava and ribbed rubber on canvas 33 X 24 CM

העבודות בתערוכה נעות בין הלבן לבין השחור, שני מרכיבים הנמצאים מחוץ לגלגל  הצבעים. הלבן נוטה לרוחני, השחור נתפס כנוטה לסופי. תנועה מעגלית. הן הלבן והן השחור הינם במנעד של לבן "מלוכלך" במעט אפור, והשחור אף הוא אינו שחור אטום, ויש בו מן הברק שבזפת, השתקפות האור, החום.

בעבודות בלבן מוטמעים הזיכרונות, הכאבים, רדי מייד שהקשרו צלחת אם, וגם מסכים שונים. בעבודות בשחור – יש אזכור לעבודות הזפת, שהאמן עשה קודם לכן, למשל בשהות אמן בורסאי, וכן  לשטיח הקיר המופשט אשר הוצג במוזיאון פ"ת לאמנות, 2013.

המסגרת, הנתפסת כעיטור המקבע, הסוגר, המאפשר שמירה ותלייה של העבודה הופכת לאלמנט נכבד בעבודות המוצגות בתערוכה.

אחת העבודות "Black Mirror" מנהלת דיאלוג עם "ריבוע שחור על רקע לבן" של קזימיר מלביץ, וגם בה מוטמע מסך מוניטור.

5
Joseph Dadoune, Black mirror / Life 20 20, Monitor screen, jesmonite and rice on canvas 175 X 120 CM

בעבודה ""Square fields  מופיע תעתוע עין נפלא.

עבודה אחרת "Gold anonymous"  הנה לזכרו של Peter Schwarze הידוע בשמו Blinky Palermo, חקר ריבוע ומשולש לבן אקרילי ואבן ספוג ופליז מוזהב.

פלרמו נודע  בעבודות הקנבס המונוכרומטיות שלו ו-"fabric paintings" שנעשו מחומרים צבעוניים שנחתכו, נמתחו ונתפרו על מסגרת. הוא צייר על מצעים שונים עץ, נייר, אלומיניום, פורמייקה, פלדה, ולעתים הניח סרטי הדבקה באנלוגיה לצבע. צורה וצבע. אלמנטים מעבודותיו של פלרמו, השפיעו על חקר הצורה, ההשתקפות, תנועה במרחב, היחסים בין דו-ממד לבין תלת-ממד המאפיינים עבודות אלו של דדון.

ולבסוף, יוהנס איטן אחד מהמורים המובילים בבית הספר של הבאוהאוז, עסק במחקריו ביסודות הצבע והצורה בהוראת אמנות. מעניין להסתכל כיום כמעט מאה שנה לאחר מכן, עד כמה התפיסה שלו רעננה ורלבנטית בנוגע לצורה, מדיה וצבע, והייצוג שלהם בעבודותיו של דדון: הבהיר-כהה – "השחור והלבן הם אמצעים יעילים ביותר לייצוג בהירות וכהות. בין הלבן והשחור מצויה ממלכת הגוונים האפרוריים והצבעוניים על דירוגיהם השונים. […]"[1]

 

 

תודה לז'וז'ף יוסף דדון על השיחות עמו

 

 

 

 

[1] יוהנס איטן, יסודות הצורה והצבע, אוצר אחראי: אילה גורדון, מוזיאון ישראל, תרגם מגרמנית: דר' אביגדור פוסק, תל אביב, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1987

שרית לילה האס, "חבקי חזק", אוצר: אריה ברקוביץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 4.7.2020-4.6.2020

שרית לילה האס, אמנית העוסקת במדיה שונות: רישום, ציור, שירה, דור שני לשואה, מתכתבת בעבודותיה  עם השבר שחוו הוריה. בעבודותיה היא נותנת ביטוי נוקב לכאב,  בייצוג חוזר ונשנה של הדימוי שלה כילדה, בת יחידה, ספק בובה, ספק אישה.

IMG_20200613_130210

אמני דור שני ושלישי לשואה מרבים לעסוק בזיכרון אישי בצד זיכרון קולקטיבי. [1]בזיכרון טמונה היכולת לשמר אירועים שאירעו, מראות והתרחשויות מן העבר המַבְנֶה את ההתנהלות בזמן הווה. לזיכרון סוכנים המעלים, המפיצים ודואגים ש"שרשרת" זו תמשיך להתקיים; ובדומה, העבודות של לילה האס ועיסוקיה בתכנים אישיים, היסטוריים וחברתיים כאחד המקרינים על חייה והאמנות שלה.
IMG_20200613_130254

שרית רושמת ומציירת בחומרים מגוונים: ציאנוטייפ, עפרונות פיילוט, פחם, קולאז' וערבוב של צבעי מים, בניירות בגדלים וסוגים שונים.

IMG_20200613_130305

העבודות של לילה האס מתקיימות בתפר שבין שני הקטבים: הקווי והציורי. יש בהם את הקשר שבין העין לבין היד, וביטוי לנפש הסוערת. אוצר התערוכה, אריה ברקוביץ כתב: "הרישומים של שרית קוויים ועם זאת צבעוניים, לעתים נראים לא מוקפדים, עוסקים בחיבור של הנפש והיד, לא מנסים למצוא חן, וכך יוצרים את הייחוד שלה".

IMG_20200613_130244

הדימויים הרווחים בעבודותיה הם דמויות נשיות בצד גבריות – מלכים ומלכות, ליצנים וליצניות, בובות בהם ניכרת שבריריות וליריות כאחד הנוגעת ללב. הבשלות במעבר מהציורים עתירי הצבע אל העבודות שעיקרן קו וצבעוניות מתומצתת, מטיבה עם עבודותיה של האמנית, בייצוגי הדמויות מכמירות הלב שיש בהן מן הבובתיות, בדמויות הפגומות הלא מושלמות המביטות אלינו מבין הציורים הקטנים בצד הגדולים יותר, מנהלות שיח עמנו הצופים.

IMG_20200613_130239

לילה האס אומרת: "אני יוצרת מתוך מקום של כאוס… מנסה לתת לכאוס משמעות..
ותוך כדי עשיה, ידיעה פנימית מובילה אותי."

 

תודה על הטקסט

 

 

 

 

[1] בבית האמנים הוצגו בעבר תערוכות העוסקות בסוגיה זו, לדוגמה, לוין אירית ובתיה ברוטין, רובדי זיכרון, 2008.