בת-שבע האס, "גילויי זפת", אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 20.11.2021-28.10.2021

" זהב וזפת"!

האמנית בת שבע האס מציגה בתערוכתה החדשה "גילוי זפת", בית האמנים, עבודות בפורמט קטן לרוב, הנראות למתבונן כמעין איקונות של קדושה מופזות בזהרורי זהב. העבודות, פרי ניסוי וטעייה בזפת, חומר שאינו מתמסר ליוצר/ת הן תוצר של החקר והחומר המופיע בעבודות המוצגות.

בת שבע האס, "אחרית הימים", 2020, זפת וצבע זהב תעשייתי על פלסטיק, 27/41 ס"מ

"הזפת היא חומר לא פשוט לעבודה – נוזלית, דביקה ולא מתייבשת. יש חשיבות למצע שעליו היא מונחת… יש שהיא אינה מתייבשת וממשיכה לעבוד זמן רב", מציינת האס.

הזפת, המשמשת מטבעה לאיטום משמשת כאמצעי עבודה ביצירות של אמנים ישראלים ובינלאומיים כאחד. צבעה של הזפת נע במקור בין שחור לחום/זהוב. האס משתמשת בעבודותיה בזפת שחורה אותה היא מערבבת בטרפנטין המשמש כאמצעי לדילול, אזי מתקבל צבע בהיר יותר ושקיפות. בתהליך יצירה זה טבע ותרבות חוברים יחדיו; הזפת, חומר המופק בין היתר מחומרים המצויים בטבע (כבול ועץ, אך גם פחם ועוד), "מתורבתת" בידי האמנית, בעת שהוא משמש כמצע וכאלמנט ליצירה המוגמרת.

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021, זפת וצבע זהב תעשייתי על נייר צילום 11.6/15.2 ס"מ

"הזפת", מציינת אירית לוין אוצרת התערוכה, "משמשת חומר מרכזי בעבודותיה. היא יוצרת בה כשבע שנים, חוקרת ומתחקה אחר ביטוייה על גבי מצעים רבים – שקיות, ניירות צלופן ומשי, שקפים, שאריות פלסטיק, ניירות צילום מבריקים ועוד – ומוסיפה להם פיגמנטים זהובים ומרקרים. כמה מחומרים אלו הם מתחומי הגרפיקה והצורפות שבהם עסקה בעברה".

זהרורי הזהב נוצרים מאבקת זהב אותה מפזרת האס מעל הזפת; אבקה זו מעניקה גוון חום בהיר לזפת. בחלק מהעבודות היא משתמשת בספריי זהב אשר בשילוב עם זפת נוזלית מייצר דימויי קווים מעודנים. זהרורים אלה מטעינים במשמעות רוחנית את הזפת הארצית/חומרית.

בת שבע האס, "קוציץ סורי", 2021, מרקר, זפת באריזת צלופן, 35/47 ס"מ

צבע הזהב טעון משמעויות סימבוליות ורוחניות: צבע המסמל מלכות ארצית ושמימית כאחד; טעון משמעויות בימים עברו בדתות פגניות במצרים וביוון הקדומות, וצבע בעל משמעויות רוחניות ביהדות, באסלם ובנצרות.

במאמרה "זהב וזהב שחוט", בקטלוג דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי 3, כתבה פרופ' חביבה פדיה על סמליות הזהב והמיתוס שלו ברבדים טקסטואליים ביהדות:

"הזהב – בצבעו הצהבהב, המופז, המאיר והנוצץ באפלה גם בהיותו גולמי, המתקשה להתרכב עם מתכות אחרות, הרך למגע ולעיבוד – מסמל בהרבה דתות ותרבויות את האלוהי, את האציל, את הנפש בעדינותה וברכותה, את הממד שלעתים קרובות נתפס גולה לתוך העולם החומרי או משועבד לו…"[1]

צבע הזהב שימש כהילה לדמויות מקודשות בנצרות, וכרקע באיקונות מימי הביניים ואף בתחילת הרנסנס, וקיבל לעתים משמעויות טעונות ביצירות אמנות משלהי המאה ה-19 ובמאה העשרים (ביצירות אמנים כגוסטב קלימט, איב קליין, אנסלם קיפר ואחרים).   

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021 זפת וצבע זהב תעשייתי על נייר צילום 11.6/12.7 ס"מ

מרבית העבודות בתערוכה הן כאמור בפורמט קטן, במגוון מצעים ובצבעוניות מונוכרומטית ויש בהם אזכורים פיגורטיביים בצד הפשטה, דימויים המעלים על הדעת נוף חרוך שיש בו מן השבר, צמחייה חרוכה רקועה במצע, ובה בעת, מוטיבים של שורשים, פרחים, עלעלים ועורקים מצוירים בצבעי החום והשחור כאזכור ועדות לטבע המצולק. העבודות שיש בהן מן העידון הניכר מעלות בחלקן תחושה של עבודת תחרה מעודנת רקומה ברקמת זהב.

בת שבע האס, "יחסי גומלין", 2021, מרקר, זפת, אבקת זהב באריזת צלופן, 35/47 ס"מ

בעבודות נייר אחרות, בפורמט מוארך, מופיע מוטיב צמחי מרכזי כמעין אורנמנט המנותק מהקשר ומרחף במצע. הדימוי הענוג שהעלה בדעתי רישומים יפניים, נרשם בעט דק ובדיו, שעון על עיסת זהב., קצוות הנייר החשופים מדגישים את תחושת הרִיק והתלישות.

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021, דיו, צבע זהב ואפוקסי על נייר, 25/35 ס"מ

רובדי זיכרון – לוין מציינת את השימוש בחומרים מגוונים הנוגעים ברובדי הזיכרון האישי. ואת הביוגרפיה האישית של האס – דור שני לשואה – מעלה ביצירתה, כנראה באורח אינסטינקטיבי, סממנים כמחיקה וטשטוש, ומנגד שימור ובידוד: "יש עבודות שבהן אני אוגרת את הזפת בתוך 'שמרדפים' המשמשים לתיוק מתוך כוונה לשמר את הזיכרונות והכאב ולתייקם, ויש שממלאה שקיות של נייר צלופן בזפת ופיגמנטים מוזהבים… הזפת שמתייבשת לאט בתוך השקית יוצרת טקסטורות שונות בהתאם למינון החומרים".

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021 זפת וצבע זהב תעשייתי על נייר צילום 11.6/15.2 ס"מ

בעת ביקור בתערוכה עלו בזיכרוני אזכורים לעבודותיו של אנסלם קיפר, לשימוש שהוא עושה בחומריות המשלבת זפת, בדיל, וקש, ולשכבות הנוצרות שהן גם שכבות המאזכרות זיכרון אישי בצד קולקטיבי, שהרי זיכרון עשוי רבדים/שכבות, בדומה למצעי הזפת שחלקם מרובדים וחלקם שטוחים המופיעים בעבודותיה של האס.

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2019, זפת באריזת צלופן, 35/47 ס"מ

קווים ביוגרפיים:

בת שבע האס, ילידת 1947, חיה ויוצרת בכפר סבא.
בזמן שירותה הצבאי החלה ללמוד אמנות במכון אבני תל אביב. בין מוריה היו יעקב וכסלר, משה שטרנשוס, יחזקאל שטרייכמן ושלמה ויתקין.
1967–1970 למדה עיצוב גרפי ביחידה ללימודי חוץ בטכניון ועסקה בתחום.
1981–1980 סדנת תחריט במכון אבני תל אביב עם האמן טוביה בארי.
1995–1999 לימודי תעודה במדרשה לאמנות במכללת בית ברל.
במהלך השנים השתלמה אצל מורים שונים לאמנות והציגה בתערוכות קבוצתיות.

תודה לאירית לוין, אוצרת התערוכה על החומרים, ולאמנית בת שבע האס על השיחה עמה.


[1] חביבה פדיה, זהב וזהב שחוט, בתוך: דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי מס' 3, מוזיאון ארץ ישראל לאמנות, 2005, עמ' 32-20.

תהודות, אוצרת: אינה ארואטי, מכון המים, הגלריה העירונית גבעתיים ע"ש יוסף ויסמן, השומר 7, 18.6.2021-21.5.2021

מבט אל העבודות
מבט נוסף

בחלל הגלריה העירונית של גבעתיים (מכון המים ההיסטורי) מוצגת תערוכה המגיבה לזמן ולמקום, עבודות שנעשו בעת קורונה ומגיבות ברובן לכך. העבודות עשויות בחומר (חימר), לעתים צבוע, לעתים מגלה את קרביו, עבודות המשלבות חומר וקנבס. בכולן נחשפים יופיים של המרקמים והצורות, והן מהדהדות לפחות לדידי לעבודות המאזכרות אמפורות וכלים מיוון הקדומה, לעבודות שיש בהן "טון" ברוקי, חושפות דימויים בצבע ובקו ובעיקר מתכתבות עם החלל בתצוגה בשני צירים אלכסוניים המאפשרים מבט מלא לבאים בואכה לגלריה ולהעמדה נוספת, אינטימית יותר בחלק מן החלל.  כל אלה כותבת האוצרת אינה ארואטי "משמשים כמטפורות לנושא – 'תהודות".

זהבה אדלסבורג
מאירה אונא

אמנות מתכתבת עם החיים! סוגה זו העסיקה רבים במאה העשרים ואף קודם לכן. האם אמנות צריכה להיות אמנות המגיבה לזמן, למתרחש, או שמא אמנות לשם אמנות ללא הקשרים חברתיים/פוליטיים ואחרים.

אסתי ברק

"האם האמנים בתערוכה" שואלת ארואטי, "נתנו ביטוי למתחים, למגבלות סגר קיצוניים ואמצעי בידוד מצרי צעדים, המנוגדים ליצר החופש?, עת היציבות הרגשית נתפסה בסימן שאלה, בעידן סוער בעל השפעות הרסניות ואחוזי התמותה במגפה, שנשמעו אימתניים ובלתי נקלטים בכל חוגי החברה".

שמאי גירש

משיחה והתכתבות עם חלק מהמציגות/ים העבודות אכן מגיבות לתהפוכות הזמן ולתעתועיו, זמן קורונה!

"כחומר ביד היוצר" כך נאמר בכתובים… בתערוכה אינטרפרטציות שונות ומגוונות, אובייקטים המאזכרים כאמור כאלה מעיתות קדומות,

נצה בר

בצד כל אלה עולים מושגים חוזרים ונשנים: שיוו משקל, שבריריות הכלי והקיום כאחד, טקסטורות שונות, מסה ואנטי מסה – שכן בחלק מהעבודות ישנה התכתבות עם החלל הפנימי הפתוח לעין הצופה, קריצה אוריינטליסטית בדימויים המאזכרים מצדם האחד בית (מזרחי), ומצדם האחר קופסא הפוערת את פיה… דחיסת החומר, מרקמים, וכן חוזרת קו מול כתם הצבע. חלקן פורצות אל החלל ומתכתבות עמו, וחלקן צופנות "סוד" ואינן מגלות את קרביהן.

אבנר זינגר

וכאמור מרבית העבודות שונות זו מזו וחלקן מתכתבות זו עם רעותה, בצורה או בתימה

וכעת למספר התייחסויות שעלו בנוגע לתערוכה (לפי סדר האב).

 זהבה אדלסבורג – העבודה מורכבת מחלקי עבודות ישנות שלי שפרקתי וכן מתוספות חדשות, כך שהיא נושאת מטען מהעבר, אך מגלמת משהו חדש. אך היא ניתנת לפרושים רבים. יש בה כאוס המזמין קריאה אישית של המתבונן. אחת התוספות החדשות בעבודה היא קנבס מצויר, בעקבות התמקדותי ברישומים על קנבס בתקופת הקורונה. תוספת זו מזכירה מפרש ומזמינה התייחסות אל העבודה כולה כאל סירה בתנועה. בכל אופן, העבודה ספק מתפרקת, ספק מתגבשת תוך כדי תנועה.

זהבה אדלסבורג, צלם אבי אמסלם

הצמיחה בעקבות הרס, בעקבות איום נפשי ופיזי, נעשתה מוחשית מאד בתקופה האחרונה ומבחינתי, העבודה מתייחסת אליה.

אדלסבורג מציינת שחלק מהדימויים נעשו בהשראת רישומי חלקי גוף של ליאונרדו דה וינצי, מתודה החוזרת בעבודותיה המוכרות לי מתערוכות קודמות ומבקורי סטודיו – ציטוט, ניכוס יצירות או פרטיהן מהרנסנס בעיקר אך גם מתקופות אחרות.

ענת בר אל – המיכל הזה נוצר בתקופת הקורונה. מיכל שהחל במחשבה על קן בתקופה זו עסקתי בבנייה במשולשים  בניסיון לשמור על שיווי משקל.

ענת בר אל

יונת חמיידס – אובייקטים המגובבים זה על זה, בהתכנסות פנימה והתגוננות. בערימה הנוטה על צידה בחוסר יציבות.

האובייקטים הם קעריות הגשה שנעשו ממסכות פנים חד פעמיות, רמז לפעילות חברתית של אכילה משותפת, אחת מיני רבות שנלקחה מאתנו במגיפה. הקעריות עברו מספר שריפות בתהליך מכוון שהביא לשבריריות, בלאי והיסדקות. ללא כל יומרה לפונקציונליות כלשהי.

יונת חמיידס

ריקי פוך –  הרעיון המקורי היה ליצור  ערמת מסכות. מעין אתר ארכיאולוגי, שעוד שנים יספר את מה שארע לאנושות בתקופת מגפת הקורונה. עקב אילוצים שונים, נטשתי את הרעיון המקורי. ניסיתי ליצור מהמסכות העשויות חימר, מבנה שברירי, התלוי על בלימה. ערימה המאיימת להתמוטט. בכך לתאר את שבריריות הקיום שהוחרפה בתקופת הקורונה.

ריקי פוך

אתל פיסרף – מחסה  "refuge"- העבודה מתייחסת למצב קיומי בו היציבות מתערערת; מבנים חברתיים, כלכליים, מחשבתיים וכדומה, נמצאים בתהליך של התפרקות וקריסה. תחושת איום שמבקשת הגנה, ובו זמנית מתקיים עולם התום שמתאפיין בגישה אופטימיות לחיים שבהם הכל אפשרי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA אתל פיסרף

חדוה ורוני ראובן – דמויות עשויות קרמיקה, ארכיטיפיות, ראשוניות במתווה מעגלי, פולחני, הליכה במעגל סגור ללא מוצא או תקווה, בתחושת אובדן.

חדוה ורוני ראובן

צבען כצבע האדמה, וסימנים פרימיטיביסטיים חרוטים עליהן, דימויים מנוכרים לסביבתם בדומה לציורי הקיר במערות הקדומות.

בהקרנה של סרטון הווידאו, צילומי מערה מהבהבים ומהדהדים, אזכורים של רחם, מקום ההתכנסות המשתקפים על קיר מבעד לדמויות. ניצוצות של חיים ואזכורים עכשוויים להנאות הקטנות, לתקווה חדשה.

רויטל ארבל
חנה מילר

ולסיום מספר מילים –  מסכה/מסכות מוזכרות בטקסטים של חלק מהאמניות – המסכה שליוותה אותנו בזמן קורונה, אך גם מסכה שיש בה מן הגילוי והכסוי כאחד – באופן פיזי ומטפורי,. עבודות שיש בהן מן הפריצה אל החלל שמנהלת העבודה עם – זהבה אדלסבורג, אסתר ברק, ריקי פוך; וגם "בחינה" של מהות שיווי המשקל ואיתגורו – ריקי פוך, אסתר ברק (המסה/הגוש בצד האנטי מסה).  עבודות הנדמות כמנהלות שיח עם המילה הכתובה, אך במבט מקרוב – פשרה אינו מתגלה לפנינו הצופים, ויש בהן גם מן תעתוע העין, בד/ אבן? (רויטל ארבל). עבודות בהן בין היתר הדימוי הוא הדמות האנושית – (אבנר זינגר, אך גם ההתכתבות עם כדים יווניים, ופוזיטיב/נגטיב באופן הצגת הדמויות) או הדמות שיש בה מן האנושיות והחייתיות כאחד בצד קריצה גרוטסקית, וקריסה (חנה מילר), והדמויות הארכאיות של חדוה ורוני ראובן, המלוות גם בווידאו שדלק בפתיחה… והעניק מושג על הרעיון עליו כתבו השניים. ועבודה בה הדימוי האנושי מופיע בדמותו של העובר או שמא עולל שזה עתה נולד מכונס בעצמו (מאירה אונא). או עבודה הנדמית כאלה קדמונית במבט ראשוני עשויה מגוש מסיבי (איריס קדישמן). ויש עבודות בהן הצורה דמוית המיכל המעוגל חוברת לאלמנטים דקיקים המגיחים מהגוש … (מיכל אלון) והעבודה של נצה בר המתנשאת אל על מאתגרת תפיסות של שיווי משקל, במעמד הזהוב  הנושא אותה.. העבודה של ענת בר אל הנדמית כעבודה שניתן לפרקה לצורות הנדסיות ושיאה בפתח הפוער פיו מעלה…והעבודה של שמאי גירש המאזכרת לפחות מרחוק ארון מקודש, ועליו מוטבעים דימויים שבמבט מקרוב מאזכרים צורות היברידיות… וראשו עיגול זהוב המתנשא אל על.

מיכל אלון
איריס קדישמן

תודה! תודה לאינה, תודה לאמניות והאמנים על החומרים!