מדריך לאמנות בווידאו החדש של ביונסה וג'יי-זי בלובר

victory
A still from the new video for Beyoncé and Jay-Z’s song “Apeshit.”

בהמשך לקונצרט בלונדון, ביונסה וג'יי-זי הכריזו על שיתוף פעולה חדש בשם Everything is Love, טרק נוסף בכותרת "Saludi!", ווידיאו ל"Apeshit", אחד מהטרקים שלהם שצולם בלובר, פריז וכולל צילומים של יצירות מופת מאוסף המוזיאון.

הציורים והפסלים המופיעים בווידיאו, מוצגים באופן פתייני ומתמקדים בעיקר בתפיסות של כוח, בתפיסות הנוגעות ליופי נשי, ובתיאורים של סבל. "המונה ליזה" (1503-1516 בקירוב) של ליאונרדו הינה כוכבת התערוכה, וביונסה וג'יי-זי מוצגים צופים בה, ואישה מסרקת את שיערו של גבר בתסרוקת אפרו בעודו יושב בחזית היצירה. (בשירותי הזרמת תוכן כולל Tidal , ששייך בחלקו לביונסה וג'יי-זי, סטיל של אימז' זה משמש בעטיפת האלבום).

הצמד והרקדנים המלווים שלהם שהו גם ליד יצירות אייקוניות כמו "ונוס ממילו" (101 לפנה"ס), ניקי מסמותרקי (190 לפנה"ס), "הכתרת נפוליאון" של דויד (1805-1807), והתנועות והתנוחות שלהם משקפות לעתים את אלו של הדמויות ביצירות האמנות.

בין השירים לבין הציורים יש הלימה כמו שקורה למשל ביצירתו של וורונזה "החתונה בקנה" (1563), וליין הנמזג.

Paolo_Veronese_008-350x238.jpg
Veronese’s The Wedding at Cana (1563).

אפשר שההתייחסות המעניינת ביותר הינה צילום של "דיוקן של אישה שחורה" של מארי-גיימין בנואה (1800) לקראת סוף הווידיאו. אפשר שמוצגת כאן השפחה שהובאה לצרפת מהאנטילים ע"י גיסה של בנואה. היצירה צוירה ב-1800 לאחר ביטול העבדות בצרפת.

Doris Y. Kadish, חוקרת בנושא העבדות בצרפת, כתבה שבעוד שחלק פירשו את האישה בציורה של בנואה כאלגוריה של הרפובליקה (היא מוקפת ע"י הדגל בטריקולור) או בהקשר למבטה הנחוש, היסטוריונית האמנות גריזדלה פולוק השוותה את האימז' לזה של סצנה במכירה פומבית של עבדים, וחוקרת האמנות Darcy Grimaldo Grigsby כתבה שהכותרת המקוממת, עושה דה הומניזציה למוצגת, ו"מציגה את הדמות כשהיא מופשטת-נשדדת כמו שפחה, ממהותה האנושית".

Marie-Guillemine_Benoist_-_portrait_dune_negresse-1.jpg
Marie-Guillemine Benoist, Portrait of a Negress, 1800.

יצירות אמנות אחרות המוצגות בווידיאו כוללות דוגמאות לסבל וצער כמו למשל "רפסודת המדוזה" של ג'ריקו (1818-1819), "פייטה" של רוסו פיורנטינו (1537-1540) ו"פרנצ'סקה דה רימיני ופאולו מלטסטה מהוללים ע"י דנטה וויריגיליוס (1835) בציורו של Ary Scheffer.

פרט להצגת אמנות, הווידאו גם מספק סיור קצר בלובר.

צילומי העבודות והווידאו -ARTnews

The Editors of ARTnews (2018, June 17). Re: A Guide to the Art in Beyoncé and Jay-Z's New Music Video at the Louvre. Retrieved from http://www.artnews.com/2018/06/17/guide-art-beyonce-jay-zs-new-music-video-louvre/

"אני עושה קסם, ואני רוצה שזה יהיה מדהים ומפתיע", דמיאן הירסט, וונציה, 2017

damien-hirst-mickey
Installation view of mickey, covered in colorful coral 
image © designboom

פרנסואה פינו אספן האמנות הצרפתי' והבעלים של גוצ'י, איב סן לורן ובית המכירות כריסטי חגג באפריל 2006 את בסיסו החדש בפלאצו גראסי' וונציה. בכך יסד את התאגיד  Palazzo Grassi SpA שהוא הבעלים ובעל המניות העיקרי שלו. התצוגה הפותחת נשאה את הכותרת "Where are we going?"  ונלקחה משם יצירה של דמיאן הירסט שהציג אף הוא בפלאצו גראסי, וניכס למטרותיו את השאלה שהוצגה לראשונה ע"י פול גוגן בשחר המודרניזם.

 

כעת מוצגת בוונציה תצוגה ענקית של דמיאן הירסט בשם Treasures from the Wreck of the Unbelievable בשני חללים בוונציה השייכים לפרנסואה פינו, פונטה דלה דוגנה ופלאצו גראסי. מתיו קולינס מ"לונדון איבנינג סטנדרט" קורא לכך "השיבה הטריומפלית". וכותב ש"יש בה סדרות גדולות של השתקפויות על זיוף, אמונה, אמת ואבסולוטיות".

בתצוגה, מספר רב של אובייקטים, רבים מהם בממדי ענק, המתארים יצורים מיתולוגיים, מפלצות, מלכות קדומה, בתולות לוחמות, כלבים בעלי שלושה ראשים ועוד. התוויות ליצירות המוצגות, מתייחסות לעבודות באופן המזכיר תוויות במקומות כמו המוזיאון הבריטי, ואובייקטים אחרים הינם "כמו" העתיקות שהנך מצפה למצוא שם.

העבודות נראות כעתיקות מאוד. אך בפירוט החומרים (בנוסף לשיש קררה וברונזה), כלולים חומרים מודרניים כאלומיניום, פוליאסטר, ופיברגלס – וחלק מהאובייקטים מתארים את מיקי מאוס. התצוגה הינה למעשה בדיה אודות ערך ומובן, ותפקיד האמנות כאמת. אנו אמורים להאמין  שיצירות עתיקות מונחות בתחתית האוקיאנוס לאחר שספינה נשאה אותם, והן שקעו לקרקעית ונאספו לאחר 2000 שנה בידי ארכיאולוגים אותם שכר הירסט, שכן זה מה שאנו רואים אובייקטים מכוסים לעתים קרובות בסרטנים קטנים ומלווים בצילומים של מבצע ההצלה. אך אין זה נכון כמובן, והאמת היא שהעבודות הושלכו לים ואזי נמשו והמבצע תועד בצילום.

damien-hirst-mickey-1.jpg
detail of mickey carried by diver underwater photography by christoph gerigk

האובייקטים אינם עתיקים; הם נעשו במהלך עשר השנים האחרונות ע"י אנשי סדנה וסטודיו ברחבי העולם, בפיקוחו של הירסט ועל בסיס הרעיונות שלו. הם שאבו את השראתם מהאמנות הקלסית אך התוצאה הסופית הינה עירוב מוזר של אביזרים שטותיים, ויצירות אמנות מושגיות שיש בהן מן הלעג. יש בהן מן האמירה אודות הציפיות של אנשים מאמנות – פנטזיות של רוחניות כשם שזעם על פומפוזיות ומלאכותיות.

 

בין האובייקטים המוצגים בפונטה דלה דוגנה, אנו פוגשים שלושה פסלי ענק, אחד מהם פורנו מגוחך, והאחר שנראה כמו סצנה בקומיקס. הפסלים נושאים דומות לפסלי גיבורים שנוצרו בעזרת מחשב ברקעה של פנטזיה קולנועית בסדרת טלוויזיה. הקטלוג והספרון המלווים את התערוכה מכילים אזכורים לשייקספיר ולסיימון שאמה, והתכנים שבהם נעים בין קיטש ומטופש לבין התחושה שיש כאן משהו יפה באופן סובייקטיבי; כשהסַאבּ-טֶקְסְט הינו מעין אמירה על עולם האמנות: אם מישהו חושב שזו "אמנות נפלאה" בעלת "יופי אל זמני" ו"טכניקה נפלאה", האם הוא פתי?

ובהקשר לכך מוצג צלום של תערוכה סוריאליסטית מעשור 1930 ככולל חלק מפסליו של הירסט בין עבודות של מקס ארנסט וסלבדור דאלי, ואנו נעים בין אמת לבדיה; אנו רואים  עכבר עם אוזני אדם מורכבות מאחור…"האספן עם חבר" הינו פסל בגודל מלא של הירסט מחזיק בידו של מיקי מאוס. האפשר שאספנים כאן מונעים ע"י אגו בשל רצונם לניעות חברתית? הירסט גדול בהרבה ממיקי אך הוא מתאר עצמו כלא פחות מטופש.

damien-hirst-exhibition-designboom-1
Remnants of Apollo image © designboom

תצוגה של רישומים בבניין השני, פלאצו גראסי, נדמית אף היא לתוצרים מזויפים. מפתה להאמין שאלו סקיצות ע"י אותם אמנים מימים עברו. באותו חדר יש מודל סירה: ניתן לראות את כל האובייקטים בתצוגה – 189 מהם – כמיניאטורות זעירות, עם מלחים מצריים קטנים רצים על הסיפון.  הבדיחה כאן גורמת לך לחשוב על משהו נוסף בבניין, שד בגובה 18 מ' המבוסס על רישום של וויליאם בלייק שנקרא The Ghost of a Flea.

 

Collings, M.(2017, April 7) Treasures from the Wreck of the Unbelievable, exhibition review: A triumphant return from Damien Hirst. [web log message] retrieved from http://www.standard.co.uk/goingout/arts/treasures-from-the-wreck-of-the-unbelievable-exhibition-review-a-triumphant-return-from-damien-hirst-

צילומי העבודות מ-

http://www.designboom.com/art/damien-hirst-venice-underwater-fantasy-exhibition-treasures-from-the-wreck-of-the-unbelievable-05-23-2017/

ג'ף קונס ולואי ויטון

2000שיתוף פעולה בין האמן ג'ף קונס למותג האופנה לואי ויטון הניב תיקים ואביזרי אופנה בהומאז' ליצירות של אמני מופת מן העבר, ליאונרדו דה וינצ'י, טיציאן, פטר פול רובנס, ז'אן-הונרה פרגונאר ווינסנט ואן גוך.

בעידן בו משנתו של וולטר בנימין בדבר אובדן ההילה של יצירת המקור וערעור מושגים כמקור, העתק ואותנטי, מצוטטת ונדונה לרוב, אנו מוצאים אין סוף ציטוטים של יצירות אמנות, בדרך המכבדת, מרוממת, או מנמיכה ומגחכת. מכל מקום כמעט אין ספק שיצירה אייקונית כמו ה"מונה ליזה" עשויה להיות מוכרת לאנשים רבים (אף שכמו שאמר לי בזמנו אחד מאנשי סאצ'י בריאיון עמו להרצאה בנדון, "נדמה לך שכולם יודעים מי זו המונה ליזה…")

אם כך מה דעתכם על תיק לואי ויטון עליו מופיע השם רובנס gallery-1491923695-hbz-koons-lv-embed.pngבאותיות זהב גדולות מעל רפרודוקציה של ציורו של רובנס "נמר, אריה וציד הפנתר?

רובנס הינו אחד מהציירים הגדולים שקונס בחר לפרסם בקו ייצור של תיקים עבור ויטון. קונס, אמן הידוע כאמן מחפצן, התפרסם בשל הפיכת אימז'ים ואובייקטים קיטשיים לאמנות, וכאן מעביר דימויים של יצירות אמנות גדולות לתרבות הפופולארית. בכך הוא מזכיר את אנדי וורהול בוורסיות הידועות שלו לדוגמה, "המונה ליזה" ו"הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י, פרט של ונוס מתוך "לידת ונוס" של בוטיצ'לי ועוד. קונס מעביר יצירות של אמני מופת אלה מן העבר לפריטי אופנה, וזאת כמובן אם הנך יכול לשלם עבור פריטים כגון אלה סכומים הנעים בין 585$ לבין 4,000$.

Jones, J. (2017, April 12)). Re: Jeff Koons' Louis Vuitton bags: a joyous art history lesson. Retrieved from    https://www.theguardian.com/artanddesign/jonathanjonesblog/2017/apr/12/jeff-koons-louis-vuitton-bags-fashion-fragonard-rubens-titian

"לצאת החוצה, לעזוב תודעה פנימית" הברביזון החדש – חזרה לחיים, משכן עין חרוד; אוצר: יניב שפירא 21.1.2017-29.4.2017

ורך התערוכה "ברביזון החדש – חזרה לחיים" המוצגת במשכן עין חרוד, נעה סביב מספר צירים – ישראל, רוסיה/בריה"מ, צרפת (ברביזון); פרט מול קבוצה; קלאסי מול קונספטואלי, ישן מול חדש, והמתח הקיים ביניהם.

בתערוכה מרהיבה זו מוצגות חמש אמניות ילידות בריה"מ/רוסיה: זויה צ'רקסקי-נאדי, אולגה קונדינה, נטליה זורבובה, אסיה לוקין ואנה לוקשבסקי הקוראות לעצמן הברביזון החדש. אמניות אלה בוגרות המדרשה לאמנות בבית ברל/בצלאל, ואקדמיות לאמנות במוסקבה, קייב, סנט פטרסבורג וליטא, נוסעות ברחבי הארץ ומציירות מראות ונופים מתוך התבוננות. הציורים עזי הצבע, עשויים ביד בוטחת ובמגוון טכניקות, ומתעדים את שולי החברה – השכונות הדלות והמוזנחות בדרום תל אביב – שכונת נווה שאנן והתחנה המרכזית החדשה, והאוכלוסייה המאפיינת  אותן – עולים חדשים, אוכלוסייה ותיקה קשת יום, פועלים, זנות;  בצד תיאורים של כיכר רבין, שכונת עג'מי ביפו, בת ים, העיר התחתית בחיפה, סמטאות ירושלים; ישובים בפריפריה כרהט וחורה בנגב, השוק הבדואי בבאר שבע, הקיבוצים ברעם ועין חרוד בצפון. החוויה כאן היא ראשונית, חקר והסתכלות על ישראל כמקום צבעוני ותוסס. ערים אירופאיות בהן מוסקבה, ברלין, דיסלדורף, פריז ולונדון, מקבלות אף הן ייצוג בציורי האמניות. המפגשים עם האנשים ברחוב, השיחה עמם הם חלק משמעותי בחוויית הציור של האמניות.

התערוכה עצמה מתקיימת במתח מתמיד בין עבודות קטנות על נייר לבין ציורי שמן גדולים; בהם מופיעים אותם נושאים מנקודות מבט של חמש אמניות שונות

 מקור השם

מקור השם הברביזון החדש מתייחס לקבוצת ציירים שפעלו בכפר ברביזון בצרפת בין השנים 1830 לבין 1870 בקירוב. ציירי האסכולה (ביניהם ז'אן-בפסטיסט קאמי קורו, תאודור רוסו, ז'אן פרנסואה מילה ושארל פרנסואה דוביני) האמינו שיש לצאת מהסטודיו, לצייר בטבע ולחזור לסגנון הריאליסטי. אמנים אלה, הפנו עורף לזרם הרומנטי, ולדימוי האמן המתבודד והמיוסר שעלה באירופה באותה תקופה, ושאבו השראה מציורי הנוף הכפרי של ג'ון קונסטבל הבריטי שיצירותיו הוצגו ב-1824 בתערוכה בפריס.[1] נשות ברביזון החדש, בדומה לציירי אסכולת ברביזון מאמינות ביציאה מחוץ לסטודיו, בציור מתוך התבוננות, בחיפוש, ללכת עם "תחושות הבטן", ולחזור לציור, למחוות היד, לצבע. החזרה לציור בחוץ, בנוף אורבני או בטבע, החלה בעקבות תהליכים שונים שעברו האמניות. צ'רקסקי-נאדי וחברותיה  אשר הגיעו ממורשת של ציור קלאסי, אקדמי, הרגישו שהעיסוק והלימוד במדרשה בית ברל, התקיים אך ורק במסגרת השיח המושגי והביקורתי, וחיפשו אחר נתיב אחר, חזרה לציור מתוך התבוננות בהתאם לחניכות שלהן בבריה"מ/רוסיה.

ביחד ולחוד – "תהליך של דו-שיח ופרשנות"

 אמניות הברביזון החדש ניכרות בכוח שלהן כקבוצה, ועם זאת ניתן להבחין בייחוד של כל אחת מהן – בשפה האמנותית ובנטיות הציוריות.

זויה צ'רקסקי-נאדי למדה בבית הספר לאמנות בקייב והתמקדה בציור אקדמי וקלסי. מפגשה עם האמנות הישראלית בעלותה ארצה ב-1991 נחווה כפער גדול: "במשך שנתיים המשכתי להכין תרגילים שחברות שלחו לי מאוקראינה. תרגלתי המון עד שהרגשתי שאני יודעת מספיק". [2] צ'רקסקי-נאדי למדה בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ובמדרשה לאמנות בבית ברל וזוהתה עם קו ביקורתי ומתריס. המפנה ביצירתה חל דווקא בשיא הצלחתה, כשהרחיקה לברלין ונפגשה שם עם האמן והאקטיביסט הרוסי אבדיי טר-אוגניאן Avdey Ter-Oganyan): [3] "המפגש החזיר אותי לנקודת התחלה אבל גם עורר אותי לתובנות חדשות. הבנתי שעלי לחזור לציור של המציאות".

צ'רקסקי-נאדי עברה בשנים האחרונות לצייר בצבעי שמן, המתאים לדעתה יותר לציור. ציוריה נעים בין דיוקנאות המציגים חברים קרובים ואת בן זוגה, לבין טבע דומם, ובין ציור בחוץ לבין ציור בסטודיו.

נטליה זורבובה, בוגרת לימודי אמנות באקדמיה במוסקבה, נטשה את הציור סמוך לסיום הלימודים: "התביישתי לצייר בצורה אקדמית, האמנתי שהציור מת, שהוא שייך לעבר", היא מסבירה. זורבובה עלתה לישראל עם משפחתה ב-2004 והם התיישבו בבאר שבע. על קליטתה שם היא מספרת: "חווית הלבד עוררה אצלי צורך בדיאלוג. היתה חסרה לי אינטראקציה לא רק בציור או על ציור אלא גם בחיים". עבודותיה באותה תקופה עסקו בסקיצות ממוחשבות שצוירו מהזיכרון ובאסתטיקה גרפית ומנוכרת והועלו על בדים גדולים ממדים.[4] במקביל החלה לרשום סקיצות יומיות שתיארו את שגרת יומה ופרסמה אותם בלייבג'ורנל.[5]  זורבובה מספרת שהבינה בהדרגה שאין לה צורך להמציא את עצמה מחדש, ושהיא יכולה להשתמש בידע שרכשה בלימודיה ברוסיה". ציורי יומיום אלה פתחו, בדיעבד, צוהר לפרק הציורי העכשווי שלה.

אולגה קונדינה, עלתה ב-1991, תחילה חיה בירושלים, ולאחר מכן קבעה את מגוריה בראש פינה. על תחושותיה באותה עת היא אומרת: דווקא בתקופה זו, מתוך הבידוד היחסי, גיליתי שפה חדשה – יותר מופשטת ומינימליסטית". קונדינה למדה בגיל עשר בסטודיו של יורי זלוטניקוב (Yuri Zlotnikov),[6] שהשפיע על סגנון הציור שלה בצורה מכרעת. בהשפעתו היא פיתחה ביטוי סמי-מופשט, המתקבל משילוב בין כתמים, צבעים וצורות ושנוגד את הביטוי הקלסי והריאליסטי שלמדה מאוחר יותר בבית הספר ובאקדמיה לאמנות במוסקבה.

אסיה לוקין למדה בבית הספר לאמנות בסנט פטרסבורג, וחיפשה ביטוי ציורי חופשי וכן יותר. בשיעוריו הפרטיים של סלומון רוסין (Solomon Rossin)[7] נחשפה לסגנון ציור שונה: "רוסין צייר את החיים האמתיים, הוא היה לוקח אותנו לצייר הומלסים ושיכורים ברחובות, וכן לבתי חולים ובתי משוגעים. הוא זה שחולל אצלי את השינוי הגדול". לוקין עלתה לישראל ב-1990 וקבעה את מושבה בירושלים. במהלך לימודיה בבצלאל התוודעה לאמנות עכשווית והתנסתה בפיסול מונומנטלי, בווידאו-ארט ובמיצבים. בבצלאל גם פגשה את דדי בן שאול, שחשף בפניה את תורת הצבע והאור הישראליים. במהלך שהות-אמן בפריז, התוודעה מחדש לציור המסורתי ממנו בהתרחקה, וחזרה ל'ציור מהתבוננות' בלובר. מאז הגעתה לישראל למדה לוקין ציור ורישום אצל סשה אוקון ובהשפעתו גם נחשפה ליצירותיהם של אמני 'חוג ארפייב' (Arefyev's Circle):[8] קבוצת אמנים שיצרו מחוץ למערכת הרשמית של האמנות הסובייטית, שנשלטה על ידי המדינה.

אנה לוקשבסקי למדה ציור במסגרות שונות בליטא, עלתה ארצה ב-1997, למדה עיצוב בבצלאל ולאחר מכן לימודי אמנות במדרשה לאמנות בבית ברל. המפגש עם אמנות מושגית ועכשווית בארץ, חבר לצורך באימוץ זהות חדשה: "לחמתי בעובדה שאני יודעת איך לצייר, עם הידיעה שיש לי בסיס אקדמי, בסביבה הישראלית נתפסו אלה כ'רוסי', שמרני, אנכרוניסטי.

לוקשבסקי מספרת שתיאורי דמויות משולי החברה, אותם איתרה בין השאר ברשת החברתית, חדדו עבורה את עניינה בציורי דיוקן. הציור ממסך המחשב הוביל אותה למפגשים בלתי אמצעיים עם דמויות של העוברים ושבים ברחוב ומשם ל'ציור מהתבוננות'. "לקח לי זמן להשלים עם ההכרה שיש לי קלף אחר בידיים", היא מספרת על החזרה לסגנון הציור הישיר.

הגלגולים הביוגרפיים והאמנותיים של אמניות אלה, חיפושיהן אחר זהות תרבותית ושפה אמנותית וכמיהתן לשיח מפרה – מצאו מענה בהתלכדות קבוצתית. כבר למעלה משש שנים נפגשות חברות הברביזון החדש בתדירות, מחליטות יחד על פרויקטים משותפים, מחוות דעה משותפת לגבי ציור ומציגות יחד בעולם ובארץ.

דיוקנאות נשים.jpg

דיוקנאות נשים

הייחוד

אם כך מה חדש אצל נשות ברביזון – החידוש שבשלו הן "זכו" תחילה לביקורות נוקבות מצוי בנושאים שאותן בוחרות אמניות הקבוצה להציג על הבד. האמניות הואשמו בכך שמבטן הוא מבט מהצד, מבט קולוניאליסטי-רומנטי, המטשטש את עליבות החיים וצובע אותם בברק. יניב שפירא מנהל משכן עין חרוד ואוצר התערוכה אומר שהן מביאות דבר חדש עמוק ואחר לאמנות הישראלית, ומשיחותיו עמן בולטת העובדה שהן לא אמניות "חברתיות" כפי שנהוג או מקובל או נוח להציג אותן. מה שמייחד אותן הוא העיסוק בחמלה אנושית נושא העובר כחוט השני בתקופות שונות בתולדות האמנות

בשנות ה-80 של המאה ה-20, אנו מוצאים חזרה לציור הדשן, הריאליסטי המתכתב עם החוץ, אם במקרה של הציור הגרמני הניאו אקספרסיוניסטי – יורג אימנדורף, הלמוט מידנדורף, ריינר פטינג או באשר לאמני אסכולת לונדון – בעיקר פרנק אוורבורך, ליאון קוסוף ומייקל אנדרוז. עבודותיהם של אמנים אלה ואחרים, מייצגות היבטים מעניינים במגמת ה"חזרה לציור" שהופיעה באירופה ובארצות-הברית, כריאקציה לאמנות המינימליסטית והמושגית של שנות ה־60 וה־70. חזרה זו לציור אפשרה "לגיטימציה" והתבוננות אחרת גם בארצנו שעדיין היתה טעונה בשנות ה-80 וה-90 בתפיסה של "דלות החומר", ומורשתה.קיבוץ (2).jpg

קיבוץ

En plein air

למושג en plein air מתייחסים כ'ציור באוויר הפתוח', 'ציור מהמציאות' ו'ציור מהחיים' ו'ציור מהתבוננות'; זה האחרון הוא המועדף על חברות הברביזון החדש. העדפה סמיוטית זו כותב יניב שפירא במאמרו, ראויה לתשומת לב מיוחדת, שכן היא עשויה ללמד על הבכורה שמייחסות אמניות אלה לפעולה הציורית ולתוצאה המתקבלת על הנייר או הבד, על פני הנאמנות למציאות כפי שהיא נגלית לעין.[9]

אמנות על אמנות/ניכוס/ציטוט – שאלות של ייצוג

אחד מתווי ההיכר של קבוצת הברביזון החדש הוא ציור של מקטרת ומתחתיה הכיתוב "Cest une pipe" (זו מקטרת). וזאת באנלוגיה לציורו הידוע של מגריט "זו לא מקטרת"; "בגידת הדימויים. [10]ציור זה היה בין 22 הציורים שנכללו בתערוכת היחיד הראשונה של מגריט באמריקה, בגלריית ג'וליאן לוי NY ינואר 1936. העבודה נרכשה מאוחר יותר ע"י אחד מתומכיו הראשונים של מגריט, Geert van Bruaene. זה היה אחראי במידת מה לאימאז' שכן ב-1922, בתערוכה בבריסל בגלרי די פרלמנט, הוא השתמש להצגה לוח עליו נכתב Ceci n’est pas de l’art, אימוץ ללא ספק של כותרת של הספר של דידרו Ceci n’est pas un conte .[11]

במקטרת של צ'רקסקי-נאדי הכיתוב "זוהי מקטרת" אומר, שפירא, מלמד על גישתן החמקמקה של הברביזון החדש לייצוג המציאות – אמת או בדיה, ציטוט או העתק. הללו מקבלים יתר תוקף בציטוט יצירות מופת כמעשה שבשגרה: בסטודיות של כל אחת מהן ניתן למצוא גלויות של גדולי האמנים בבחינת תחליף למקור ובביקוריהן במרכזי אמנות באירופה הן מקפידות לבקר במוזיאונים ולרשום סקיצות של יצירות מובחרות.

ההכתבות עם גדולי האמנים המודרניסטים  בתולדות הציור המערבי – מאנה, סזאן, גוגין, ואן גוך, טולוז לוטרק מאטיס, פיקסו, בצד אמנים רוסיים נונקונפורמיסטים, יוצרת דיאלוג בין זמן עבר להווה בשפה ציורית עכשווית. ההתבוננות ביצירות עבר וניכוסן למכלול של יצירה עכשווית נעשים בהקשרי הנטיות האמנותיות ולשפה האישית של כל אחת מחברות הקבוצה.

התחנה המרכזית החדשה.jpg

התחנה המרכזית החדשה

ולבסוף,

התערוכה הברביזון החדש – חזרה לחיים, מסכמת את המהלכים של האמניות כקבוצה, מתחילת דרכן ועד היום. היא מאפשרת מבט רחב וכולל על יצירתן וכן הקשרים בין הנושאים ונקודות המבט האופייניות להן, ומבקשת להצביע על הציור שלהן כאופציה ממשית בשדה הציור הישראלי ברעננות, הרלוונטיות והאקטואליות. ציור של "ציירות מתבוננות", של "יד משוחררת". "כשהתחלתי לשחרר את היד", סיפרה צ'רקסקי-נאדי לשפירא, "נזכרתי פתאום שאני אמנית מפני שאני אוהבת לצייר… לפתע חזרתי למצוא עניין מחודש בכל דבר. אז גם הבנתי שככל שאני מתקדמת, אני מבינה טוב יותר את פועלם של ציירים אחרים". ברוח זו יש להבין את הציור של הברביזון החדש.[12]

 

 שכונת נוה שאנן

כפר חורה.jpg

כפר חורה

[1] S. Adams, Barbizon Scholl and the origins of impressionism London 1994

[2] הברביזון החדש השיבה לחיים, קטלוג התערוכה, משכן לאמנות עין-חרוד, עורך הקטלוג: יניב שפירא. הערה 3, עמ'  11 במאמרו של יניב שפירא, להתבונן ב'ציור מהתבוננות', מתוך שיחות של האמניות עם המחבר, ספטמבר-דצמבר 2016.

[3] שם, הערה 4, אבדיי טר-אוגניאן, יליד 1961. צייר רוסי, פיתח שיטה לפיה הוא מעתיק ציורים מודרניסטים ידועים במסווה של אמן פרובינציאלי.

[4] שם, הערה 5. עבודות אלה הוצגו בתערוכה נטליה זורבובה, כמיהה לאגם. אוצר: חיים מאור, אוניברסיטת בן גוריון בנגב 2010.

[5] שם, הערה 6. לייבג'ורנל הוא אתר קהילתי, הוקם בשנת 1999, ומאפשר למשתמשים בו לפרסם בלוגים ותמונות. בין הפופולריים כיום ברוסיה.

[6] שם, הערה 7. יורי זלוטניקוב (1930-2016) היה אחד מחלוצי האמנות המופשטת בבריה"מ שלאחר סטלין. נחשב לאחד מאבות האמנות הנונקונפורמיסטית ברוסיה.

[7] שם, הערה 8. סלומון רוסין, יליד 1937, הינו ממיצגי הזרם הלא רשמי ששלט באמנות הסובייטית בין שנות ה-60 לבין שנות ה-80. עוסק בציוריו בגורל האדם הבודד בעולם המודרני.

[8] שם, הערה 9.

[9] שם. הערה 11. מושג המזוהה בעיקר עם אמני אסכולת ברביזון, צרפת.

[10] על מגריט, פוקו והיצירה – ראו פוסט בבלוג ובפייסבוק https://zivakoort.com/2016/10/28/%D7%9E%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%98-  28.10.2016  /

[11] René Magritte… La trahison des images au Centre Pompidou de Paris Du 21 septembre 2016 au 23 janvier 2017
[12] י. שפירא, שם, עמ' 6-11.

 

ג'ף קונס, תערוכה ב-Newport Street Gallery, לונדון

new-hoover-quik-broom-new-hoover-celebrity-iv-1980-jeff-koons.jpg
הזנת כיתוב

New Hoover Quik Broom, New Hoover Celebrity IV, Jeff KoonsImage © Jeff Koons

 

jim-beam-j-b
הזנת כיתוב

Jim Beam – J.B. Turner Engine, Jeff KoonsImageImage © Jeff  Koons    

jeff-koons-titi-jeff-koons-web-new.jpg
הזנת כיתוב

  Titi, Jeff KoonsImage © Jeff Koons

ג'ף קונס עוסק משלהי שנות ה-70 בתמות הקשורות לטעם, צריכה, תרבות ההמונים, יופי ועוד.

"Now" הנה התערוכה העיקרית הראשונה של קונס בבריטניה מאז "Jeff Koons: Popeye Series" בגלריה סרפנטין, 2009. בתערוכה ב-Newport Street Gallery, לונדון, המוזיאון הפרטי של האמן דמיאן הירסט,  מוצגים מעל שלושים ציורים, עבודות על נייר ופסלים משנת 1979 ועד 2014. העבודות המוצגות נלקחו מאוסף האמנות של הירסט, וחלקן מוצגות לראשונה בבריטניה.

התערוכה מתחקה אחר שלבי ההתפתחות של מכלול היצירה של קונס מעבודות הרדי מייד ועבודות מוקדמות מאוד כגון Inflatable Flowers (Short White, Tall Purple)  "פרחים מתנפחים", 1979, פרח עשוי וויניל מתנפח המוצג על רצפת אריחים מעין מראה.

"המתנפחים", אחת מהתמות השכיחות בעבודות של קונס, מוצגת כאן לצד מספר פסלי הרדי מייד האייקונים שלו "שואב אבק הובר" המוצגים בתיבות אקריליק, מוארים בתאורת פלורסנט – במעין עדות לזמן העבודה של קונס כברוקר של תוצרי צריכה. שניים משואבי האבק, נכללו בתערוכת היחיד הראשונה של קונס, בNew Museum בניו-יורק ב-1980. חלק ממיצב זה – שהוצג במקור בחלונות חזית החנות, קובץ מחדש לתערוכה זו.

קונס החל את הקריירה שלו בהתמקדות על הסטטוס של האובייקט, והתערוכה "Now" מראה איך האמן קידם חקר זה בעבודות שלו.  בפסלים היצוקים בפלדת אל חלד, מקבלים אובייקטים קיימים פני שטח בוהקים, פתיינים. חלק מהעבודות יצוקות בסקלה מונומנטלית כמו למשל Balloon Monkey (Blue) 2006-2013) המוצג במוזיאון . פני השטח המשקפים של פסלים אלה משמשים "להזכיר באופן תכוף לצופים את קיומם"!

היכולת של קונס להקסים, לענג וליצור פרובוקציה ניכרת בתערוכה נרחבת זו. בהשתמשו באימז'ים הניתנים בקלות לזיהוי, הוא חוקר מוביליות חברתית בפוסטרים Equilibrium של נייק, האופן שאלכוהול מופיע בפרסומות בקרב אוכלוסיות שונות ב-Luxury and Degradation, בעוד שבסדרות Made in Heaven שלו – סצנות ארוטיות המערבות את האמן ואת אשתו דאז אילונה סטלר (בכינויה "לה צ'יצ'ולינה), הוא חוקר את הסטיגמה והבושה שהינן חלק בלתי נפרד מתפיסות עכשוויות של מיניות.

Jeff Koons , "Now" 18.5.2016-16.10.2016

http://www.newportstreetgallery.com/exhibitions

בוטיצ'לי ציטוט, ניכוס ומה שביניהם, V&A Museum

Venus

Venus, by Sandro Botticelli, about 1490. Gemäldegalerie Staatliche Museen zu Berlin Preußischer Kulturbesitz. Photo: Volker-H. Schneider

Venus-after-Botticelli

Venus, after Botticelli, by Yin Xin, 2008. Guillaume Duhamel. Private collection, courtesy Duhamel Fine Art, Paris

שמלה של דולצ'ה וגאבנה מכוסה בהדפסים של "לידת ונוס" של בוטיצ'לי, קליפ של אומה תורמן העולה מצדף בהרפתקאות של הברון מינכהאוזן, אמנות גרפיטי, בולגרי, מכונית מרוצים איטלקית מוזהבת שמצטטת סיכת ראש של בוטיצ'לי. ג'ונתן ג'ונס טוען שהוא נע בין יופי וקיטש, היכן שהרנסנס השתנה לתרבות פופ טרשית.

ורסיה אחת של "לידת ונוס", מידי ויק מוניז, עשויה מאשפה, אסמבלז' של ג'אנק שעוצב לקומפוזיציה הקלאסית של בוטיצ'לי. קסם ומסתורין הינם במדויק היכולת לעמוד ולהתעקש בעירוב מוטרף זה לש רפרודוקציה מודרנית, חיקוי, ציטוט וגם דגנרציה.

בפירנצה יש מחזיקי מפתחות, תיקים, פסלונים, ספרי הערות וסינרי מטבח הנושאים יצירות של בוטיצ'לי. חלק מחפצי המזכרות הובאו לתערוכה זו, כמו האימז' הפופי הדיגיטלי של Tomoko Nagao, שם EasyJet חב הומאז' לוונוס באפותיאוזיס של תיירות. פורטרט עצמי של האמן המצרי Youssef Nabil ישן בחזית "פרימוורה" של בוטיצ'לי מוצג אף הוא.

אמנות הרנסנס הינה מעין "פרה קדושה". מעולם  לא נראתה אומר ג'ונס תערוכה של אמן רנסנס שמכילה מזכרות ופריטי פופ. זהו אירוע שיש בו נקודת ציון. הוא מציג למוזיאונים אחרים איך לתאר מחדש את אמנות הרנסנס לקהלים של המאה ה-21: לשים את ונוס בביב ולאפשר ליופייה לזרוח באופן שנון ביותר.

כאן ציורו של רנה מגריט את פלורה של בוטיצ'לי המוצגת על גבו של איש עם מגבעת, ושם פורטרט של הסוריאליסט הסקוטי Edward Baird של הנערה לו המציגה כוונוס בחוף מונטרוז ב-1934. מעבר לגלריה, ונוס הרמפרודיטה מדגמנת בין נרקומנים בצילום משל ג'ואל-פטר ויתקין. בוב דילן שר Sad-Eyed Lady of the Lowlands ואורלן מופיעה עם הניתוח הקוסמטי שמראה אותה כמעין יצירה של בוטיצ'לי.

סנדרו בוטיצ'לי (1445-1510) אחד מאמני הרנסנס הגדולים מוצג במוזיאון ויקטוריה ואלברט. בוטיצ'לי נעלם מהתודעה סמוך למותו, ויצירותיו התגלו מחדש בשלהי המאה ה-19.

זו התערוכה הגדולה ביותר של בוטיצ'לי בבריטניה מאז שנת 1930. בתערוכה , ציורים, פריטי אופנה, קולנוע, רישום, צילום, שטיחי קיר, פיסול והדפס, והיא חוקרת את הדרכים שבהן אמנים ומעצבים ביארו מחדש את בוטיצ'לי. יש בה מעל 50 עבודות מקור של בוטיצ'לי, בצד יצירות של אמנים כדנטה גבריאל רוזטי, אדוארד בורן-ג'ונס, ויליאם מוריס, רנה מגריט, אלזה שפרלי, אנדי וורהול וסינדי שרמן.

 http://www.vam.ac.uk/content/exhibitions/exhibition-botticelli-reimagined/about-the-exhibition/ Botticelli Reimagined, Victoria & Albert Museum, London,  5 March to 3 July

Jones, J.(2016, March 2). Re:   Botticelli Reimagined review – Venus in the gutter, mor beautiful than ever. Retrieved from  https://www.theguardian.com/artanddesign/2016/mar/02/botticelli-reimagined-review-vanda-venus