"להטיל ספק ולא לקבל דבר כמובן מאליו" איי וויווי אולי, אולי לא, תערוכה במוזיאון ישראל

AI Weiwei © Ai Weiwei Studio
AI Weiwei © Ai Weiwei Studio

אתמול האחד ביוני נפתחה התערוכה" איי וויויי  אולי , אולי לא" במוזיאון ישראל, ירושלים. בתערוכה מוצגים מיצבים מונומנטליים בצד עבודות קטנות במחווה למלאכות היד המסורתיות בסין ועבודות 'רדי מייד'. העבודות מייצגות מספר עשורים בעשייתו של האמן ועוסקות צנזורה, הגירה, עבר והווה בסין, מחיקת המסורת בשל הפתוח המואץ, תנאי עבודה וייצור.

איי יליד 18 במאי 1957, בייג'ין, סין, אקטיביסט פוליטי ותרבותי פעיל במדיומים רבים – פסול, מיצב, קולנוע, ארכיטקטורה.

אביו Ai Qing היה משורר סיני שהוקע והואשם בזמן שלטונו של מאו, וב-1958 המשפחה כולה נשלחה למחנה עבודה ב-Xinjiang. אי ווי ווי היה אז בן שנה וחי ב-Shihezi כ-16 שנה. לאחר מות מאו המשפחה חזרה לבייג'ין. בהיותו בן שנה הוגלה עם משפחתו למחנה עבודה לשם "חינוך מחדש", בשל דעותיו של אביו. ב-1976, כאשר איי היה בן 18, זוכתה משפחתו והורשתה לחזור לבייג'ינג.. בין השנים 1981-93 חי בארה"ב ובעיקר בניו-יורק.

איי ידוע כמתנגד פוליטי למשטר בסין. מראשית דרכו האמנותית ביקר את עמדות הממשל הסיני באשר לדמוקרטיה וזכויות אדם, ושילם בשל כך מחיר כבד. הוא הואשם בניאוץ השלטון בין היתר בשל העבודה המגיבה לרעידת האדמה שהיתה ב-Sichuan, 2008. ב-2011, נעצר בנמל התעופה של בייג'ין, ונאסר על ידי הרשויות בסין ללא משפט למשך כ-81 יום בשל מה שהשלטון הסיני כינה "פשעים כלכליים". הוא הוכה קשות  בידי שוטרים, והבלוג שלו נסגר.

באוקטובר 2011 מגזין Art Review הכריז עליו כאחד ממאה אישים משפיעים, החלטה שהתקבלה בביקורת מצד הממשל הסיני.  איי נשוי לאמנית Lu Qing. כיום הוא פועל בברלין, אך מגיע לעתים לסין. איי חבר לצמד האדריכלים מורון הרצוג בהקמת "קן הציפור" האצטדיון הלאומי בבייג'ין לרגל המשחקים האולימפיים 2008.

חזרה על אובייקטים נפוצה במיצבים של איי. את פני המבקרים בתערוכה במוזיאון ישראל מקדם מיצב גרעיני החמנייה אשר הוצג באולם הטורבינות של טייט מודרן בלונדון בעבר. 23 טונות של גרעיני חמנייה עשויים מחרסינה פוזרו על רצפתה של גלריה רחבת ידיים במוזיאון ישראל; איי נעזר בעבודותיו בבעלי מלאכה סיניים המתמחים בטכניקות סיניות מסורתיות. גרעיני החרסינה (חומר שהומצא במאה ה-14 בסין) נצבעו ידנית, על ידי 1,600 אומנים באנלוגיה לביטוי Made in China.

unnamed.jpg

העבודה "קיפה מורכבת מ-6,000 חלקי עץ שלוקטו על ידי איי מחורבותיהם של מקדשים עתיקים בסין  שהשלטון הקומוניסטי הרס לשם פיתוח תשתיות. אומן נגרות סינית, שהגיע במיוחד לתערוכה  במוזיאון ישראל, חיבר ושילב את פיסות העץ לפאזל גדול מחובר ללא מסמרים או דבק, מלאכת נגרות אופיינית לסין.

IMG_20170601_210856.jpg

שני עצי ברזל, שכל אחד מהם מתנשא לגובה של שבעה מטרים ושוקל 14 טון, "ניטעו" בגן האמנות של המוזיאון. שטיח המחקה באופן מדויק, אחד לאחד, 969 אריחי שיש מרצפת הגלריה לאמנות במינכן שנחנכה על ידי הנאצים – באורך 35 מטרים ובמשקל של שני טונות – נפרש באולם התערוכות המתחלפות, ניתן להלך עליו יחפים.

IMG_20170601_211625.jpg

IMG_20170601_211850

בתערוכה כאמור עבודות קטנות ועדינות המאזכרות מלאכות יד מסורתיות וגם מספר מחווה לדושאן בעבודת המזוודה. העבודות מרהיבות ומרגשות, ומבעד לפתיינות שבהן מובעת התביעה מכל אדם ואדם לפתח את חוש הביקורת, להטיל ספק ולא לקבל דבר כמובן מאליו.

IMG_20170601_212417.jpg

IMG_20170601_212033.jpg

במסגרת הקרנת הסרט " איוויווי – ללא מורא, ללא משוא פנים" בפסטיבל 'אפוס', פברואר 2012, התראיינתי ללונדון את קירשנבאום באשר לאיי האמן והאקטיביסט והאמנות הפוליטית שלו

אלברטו ג'אקומטי, רטרוספקטיבה בטייט מודרן, 10 במאי-10 בספטמבר 2017

n05939_10
Alberto Giacometti Man Pointing 1947 Tate © Alberto Giacometti estate / ACS+DACS in the UK, 2017

בתמיכת מרים ואדוארד איסלר ובתמיכה נוספת מחוג התומכים של תערוכת אלברטו ג'אקומטי, פטרונים של הטייט, קרן טייט אמריקה וחברי טייט. אוצר פרנסס מוריס, מנהל הטייט מודרן

הטייט מודרן מציג את הרטרוספקטיבה העיקרית הראשונה של אלברטו ג'אקומטי (1901-1966) בעשרים השנה האחרונות. ג'אקומטי נודע כפסל, צייר ורשם, אשר הדמויות הדקיקות שלו הינן בין היצירות הניתנות מיידית לזיהוי באמנות המודרנית. התערוכה מצהירה על מקומו של ג'אקומטי כאחד הציירים-פסלים הגדולים במאה ה-20  לצדם של מאטיס, פיקסו ודגה. באמצעות גישה לאוסף יוצא הדופן ולארכיב של קרן אלברטו ואנט ג'אקומטי, פריס, התערוכה השאפתנית ובעלת הטווח הניכר של הטייט מודרן מציגה מעל 250 עבודות. היא כוללת יציקות גבס שהוצגו נדירות ורישומים שמעולם לא הוצגו קודם לכן וכן מציגה את ההתפתחות המלאה של הקריירה של ג'אקומטי במהלך חמישה עשורים, מעבודות מוקדמות כמו "ראש אישה (פלורה מיו)",  1926 ועד לפסלי הברונזה האייקונים כמו איש הולך מס' I   1960.

ג'אקומטי נולד בשוויץ ב-1901, עבר לפריס בעשור 1920 אזי יצירותיו מושפעות מהקוביזם, ומאוחר יותר ב-1931, חבר לקבוצה הסוריאליסטית. יצירות ידועות כמו "אישה עם גרון חתוך" 1932, מציגות את עיסוקו של ג'אקומטי בסוריאליזם כשם שאת המחקרים רבי הכוח שלו באשר לברוטליות וסדיזם. בתערוכה מוצג טווח נרחב מפסליו בסקלה גדולה בצד הרישומים שלו וספרים. יצירות אחרות כמו "ללא כותרת (מסכה)" 1934 מציגות את עיסוקו באמנויות הדקורטיביות, בעוד ש"איש" (אפולו) 1929 ו"המרכבה" 1950 מורים על עיסוקו באמנות מצרית ואפריקאית. התערוכה מציגה את האופן שבו ג'אקומטי, אפשר אף יותר מכל אמן אחר בזמנו, מיזג ישן ומודרני, וביטל  את ההבחנות בין האמנויות הדקורטיביות לבין האמנויות היפות.

Walking Woman I 1932-3-1936, cast 1966 by Alberto Giacometti 1901-1966
Alberto Giacometti, Walking Woman I 1932–3–1936, cast 1966, Tate. © The Estate of Alberto Giacometti (Fondation Giacometti, Paris and ADAGP, Paris), licensed in the UK by ACS and DACS, London 2017

 

ג'אקומטי עזב את פריס ב-1941, התיישב בג'נבה עד לסוף מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו החל לעבוד על פסלים קטנים יותר ובסגנון ריאליסטי יותר כמו "דמות מאוד קטנה" 1937-9 בקירוב. לאחר המלחמה וחזרתו לפריס, ג'אקומטי החל ליצור את הדמויות המאורכות שבשלן הוא נודע. הוא עבד מתוך התבוננות, והעיסוק שלו בדמות המנוכרת והמבודדת הפך למוטיב חשוב, המכיל את האווירה שלאחר המלחמה ותחושת הייאוש הקיומי. התערוכה כוללת מבחר יצירות מופת מעין אלה כולל "איש מצביע" 1947, "איש נופל" 1950 ו"היד" 1947 כשם שרבים מציוריו החשובים של ג'אקומטי כמו "דייגו יושב" 1948 ו"קרולין בשמלה אדומה" 1964-5 בקירוב.

Bust of Diego 1955 by Alberto Giacometti 1901-1966
Alberto Giacometti, Bust of Diego 1955, Tate. © The Estate of Alberto Giacometti (Fondation Giacometti, Paris and ADAGP, Paris), licensed in the UK by ACS and DACS, London 2017

בעוד שג'אקומטי ידוע מאוד בשל דמויות הברונזה שלו, הטייט מודרן מציג אותו כאמן בעל עניין ניכר בחומרים וטקסטורות, בעיקר גבס וחמר. האלסטיות והחוזק של חומרים אלה אפשרו לו לעבוד ולהתנסות בגבס וליצור פני השטח בעלי הטקסטורה המובחנת.  מספר גדול של עבודות גבס שבירות אלה שמוצאות ממקומן לעתים נדירות מוצג לראשונה בתערוכה הכוללת את "נשות ונציה" 1956 הידועות של ג'אקומטי.  עבודות אלה נוצרו עבור הביאנלה של ונציה, והן בין העבודות החשובות שמוצגות יחדיו לראשונה מעת עשייתן.

בנוסף, התערוכה חוקרת ומתייחסת לדמויות מפתח בחיי האמן שהיו חיוניות ליצירתו וביניהן, אשתו אנט ג'אקומטי, אחיו דייגו ומאוחר יותר את פילגשו קרולין. קשרים אישיים היו בעלי השפעה ניכרת על ג'אקומטי במהלך הקריירה שלו והוא השתמש באופן קבוע בחברים ובבני משפחה כמודלים. חדר אחד בתערוכה מוקדש במיוחד לפורטרטים של דייגו ואנט המצהירים על ההתבוננות האינטנסיבית של ג'אקומטי בפניהם ובדמויות של בני אנוש.

1720_24.jpg
Giacometti painting in his Paris studio, in the foreground "La Grande Tête", 1958

Tate Modern presents the UK’s first major retrospective of Alberto Giacometti for 20 years http://www.tate.org.uk/whats-on/tate-modern/exhibition/giacometti

"פרחים או וגינה" התערוכה של ג"ורג'יה אוקיף בטייט מאתגרת קלישאות מיניות

 

2484.jpg

Georgia O’Keeffe painting in her car at Ghost Ranch, New Mexico. It has been exactly a century since O’Keeffe first showed her work at 291 gallery in New York, Photograph: Ansel Adams/AP

5034

O’Keeffe’s Jimson Weed/White Flower No. 1, 1932. Photograph: Edward C. Robison III

יש מעט אמנים בהיסטוריה שהיצירה שלהם מופחתת בעקביות לשאלה אחת: פרחים או וגינות?

אך רטרוספקטיבה של האמנית ג'ורג'יה אוקיף (1986-1887), בטייט מודרן החדש, עומדת לאתגר תפיסה זו הנוטה להניח  שציורי הפרחים המפורסמים שלה הינם תיאורים של איברי מין נשיים.

התערוכה שתפתח ביולי, תהיה התערוכה הגדולה ביותר של יצירות של אוקיף בבריטניה ותהיה התערוכה הראשונה של טייט מודרן מאז השיפוץ בו בעלות 26 מילון ליש"ט. בתערוכה יוצגו מעל 100 יצירות, שבקושי יצאו מגבולות ארה"ב מאז מותה ב-1986, וכן יוצג הציור Jimson Weed  שלה, בשב-2014 הפך לציור היקר ביותר משל אמנית שנמכר במכירה פומבית כשנקנה עבור 44.4 מילוין דולר.

זו תהייה בדיוק מאה מאז שאוקיף הציגה לראשונה את עבודותיה בגלריה 291 בניו יורק, והיא עדיין נחשבת אחת מהציירות המפורסמות ביותר של המאה ה-20.

אוקיף ידועה ברישומי הפרחים בגודל ניכר שצוירו כאילו שמתבוננים בהם דרך מראה מגדילה.    מתחילת עשור 1920, ציורי השמן העצומים שלה אפופים באינטרפרטציה ארוטית, על אף ששה עשורים של הכחשות מצידה של אוקיף שיש בציוריה היבט מיני כלשהו.

Achim Borchardt-Hume, מנהל ואוצר ראשי של התערוכות בטייט מודרן, אומר שהסיבה לאירוח הרטרוספקטיבה היתה להציע לאוקיף את "הקריאה רבת הפנים" אליה התכחשו בעבר בשל היותה אמנית אישה.

"אוקיף הוגדרה כציירת בעלת מערך יצירה אותו נטו לקרוא בדרך מאוד מסוימת", הוא אמר. "לרבים מהאמנים הזכרים הלבנים במהלך המאה ה-20 יש את הפריבילגיה  להיקרא באופנים מרובי רבדים, בעוד שבנוגע לאחרים –נשים או אמנים מחלקי העולם האחרים – יש נטייה להיקרא באופן אחד בלבד. זה הזמן לגלריות ולמוזיאונים לאתגר תפיסה זו."

Tanya Barson" שתאצור את התערוכה בטייט מודרן, הדגישה עד כמה אוקיף התנגדה לקריאה המינית את ציוריה, קריאה שהחלה בעשור 1920 אך הוחייתה מחדש ע"י הפמיניסטיות בעשור 1970 שראו ביצירה שלה הצהרה נשית של התיאוריה הפרוידיאנית שציורי הפרחים שלה היו למעשה חקר אנטומי של איבר המין הנשי. קריאה זו החלה ב-1919 ע"י אלפרד שטיגליץ, הצלם שהציג לראשונה את יצירתה של אוקיף ומאוחר יותר הפך לבעלה.

Barson  אמרה שהיא מקווה שהרטרוספקטיבה בטייט תאיר איך "ביאור קלישאתי" זה, שנכתב כמעט מאה שנה קודם לכן וקודם ע"י מבקרי אמנות זכרים בזמנו, "היה מגדרי ומיושן".

"אני חושבת שזה הזמן לערוך חשיבה מחודשת אודות תפיסות אלה על מערך היצירה שלה. רעיונות אלה לא הוכרזו ע"י אוקיף אלא ע"י שטיגליץ, ועלינו לשאול אודות התוקף של אינטרפרטציות אלה מאחר והיא התכחשה להן באופן עקבי במהלך ששה עשורים".

במקום זאת הרטרוספקטיבה תנסה להציג את אוקיף כ"אמנית רבת פנים", לחקור את הקשר המיוחד שלה לצילום, המוזיקה והנופים של ניו מקסיקו, בה חיה ועבדה בעשורים של 1930 ו-1940 והטמיעה בתפיסתה את הרוח והמסורות של האזור. התערוכה תפתח בציורי פחם שאוקיף הציגה לראשונה ב-1915 ותסתיים בציורי הנהר המופשטים יותר מתחילת עשור 1960.

בתערוכה כלולים גם מספר צילומים שטיגליץ צילם את אוקיף במהלך נישואיהם, כולל פורטרטים בעירום של אשתו.

Borchardt-Hume  אמר שההחלטה לארח את רטרוספקטיבה עיקרית זו של אוקיף באה ממודעות שהתרומה של הנשים לאמנות המאה ה-20 "עדיין במצב של היותן שרויות בצלם של גברים".

"אוקיף היתה מאוד אסרטיבית כאישה אך תמיד טענה שהיתה אמן חשוב, לא רק אמנית אישה חשובה".

ג'ורג'יה אוקיף בטייט מודרן – 6 ביולי – 30 באוקטובר 2016.

Ellis-Petersen, H.( 2016, March 1). Re: Flowers or vagina Georgia O'Keeffe Tate show to challenge sexual clichés. Retrieved from http://www.theguardian.com/artanddesign/2016/mar/01/georgia-okeeffe-show-at-tate-modern-to-challenge-outdated-views-of-artist

מעט על ג'ורג'יה אוקיף

אוקיף זכתה לפרסום רב בארה"ב, בה ציורי הפרחים הנפלאים שלה והצורות המונומנטאליות כוננו אותה כאחת מהחלוצות של המודרניזם האמריקאי. היא הצטיינה ברישום מגיל צעיר, ובגיל עשר כבר החליטה להיות אמנית. לאחר שסיימה את לימודיה, מצאה שהיא יכולה בציוריה "לומר דברים שאיני יכולה לומר בדרך אחרת – דברים שאין מילים עבורם. מספר רישומי פחם גדולים ומופשטים שלה הוצגו לצלם האמן והאספן אלפרד שטיגליץ, שהצהיר בהנאה: "סוף סוף, אישה על נייר!" שטיגליץ החליט להציג את הרישומים במאי 1916 בגלריית האוונגרד המפורסמת שלו "291", שכן נקראה עפ"י מיקומה בשדרה החמישית 291. וכך החל קשר שנמשך עד לסוף חייו של שטיגליץ. הוא עודד את אוקיף בת ה-29 להמשיך לצייר בדיוק כפי שאהבה.

ציורים בצבעי מים, לצד מספר רישומים הוצגו ע"י שטיגליץ בתערוכת היחיד הראשונה של אוקיף באפריל 1917 בתערוכה האחרונה שהוצגה ב-"291".

אוקיף ציירה תמיד עבודות בסדרות. ציוריה הראשונים המתארים  פרחים יחידים, מוצגים פרונטלית, מתועדים מ-1924. אוקיף דחתה בתוקף את כל הביאורים הפרוידיאנים המיניים של ציורי הפרחים שלה. כפי שכתבה ב-1939, בפנותה למבקריה באופן כללי, "…אתם תולים את כל האסוציאציות שלכם על פרחים בפרחים שלי ואתם כותבים על הפרחים שלי כאילו אני חושבת ורואה מה שאתם חושבים ורואים אודות פרחים – ואני לא."

מ-1929 ואילך, אוקיף בילתה הרבה מחייה בניו-מקסיקו, אף שלא השתקעה שם בדרך קבע עד 1949, ארבע שנים לאחר מותו של שטיגליץ.