"רוח הזמן", תערוכה שנתית של עמותת קראפט ישראל, 2022, אוצרת: יובל עציוני, גלריה הסדנה לאמנות יבנה,  30.6.2022-29.4.2022

בתערוכה מציגות ומציגים 27 אמניות ואמנים: אורנה שחר,  איריס רפפורט,  אירית גרוס,  אתי (אתיקה) יפה,  גיא לוגשי, גילה מילר לפידות,  דבי אשרת,  דבי להב,  דליה ברקי,  דנה אריאלי,  דפנה אלכסנדרוני, הינדה הרבסט,  ורוניקה אלרןזהרה יזרעאלי,  חדוה קליין,  חנה דהן,  חנה רוטשילד, טלי טלמור,  ישראלה אנג'ל,  מריה מרפלד,  עמי ליבוביץ,  ענת קלי צוקר,  צילה גולדשטיין,  רוזה בן אריה,  רותי אגמון,  רינה ארבל,  שרה אבנין גנישר

מבט

עמותת קראפט ישראל ע"ר, הוקמה בשנת 2020, אך שורשיה נטועים ב'אגודת אמני מלאכת מחשבת', שנוסדה בשנת 1964. חברי העמותה, אמנים יוצרים ופעילים שנים רבות, בתחומי האומנויות המגוונים, כמו קרמיקה וזכוכית, אריגה ורקמה, נייר, תחריט, הדפס וצילום. מטרת העמותה, התמדה במסורות יצירה ידנית, תוך התחדשות ועדכון היצירה האמנותית בין חבריה ובשיתוף פעולה עם ציבור רחב ככל האפשר. העמותה מנוהלת בהתנדבות על ידי ועד נבחר, במחויבות לקיומה, לעשייה ולהתפתחות אמנותית של חבריה.

מבט
מבט

העבודות בתערוכה "רוח הזמן" נוצרו בניסיון לבחון הלכי רוח בהם מתקיימת עשייה יצירתית יומיומית ומקומם של הפרט ושל היצירה בתרבות ובחברה. האמנים מציעים פרשנות או מבט חדש, באשר ל'עכשווי' בתרבות והתגלמותו בחומרי יצירה, פעולות ואובייקטים.

בשיחה עם יובל עציוני, אוצרת התערוכה טלי טלמור, יו"ר עמותת קראפט ישראל ואתי יפה, אמנית, מספרת עציוני: לאוצר/ת התערוכות תפקיד כפול האופייני לפעילות העמותה. האוצרת מלווה במפגשי סדנה את יוצר/ת היצירה קודם הגשתה וכן בתהליכים שעניינם  עבודה בעת תהליך בחירת היצירה.

מבט

בתהליכים אלה עולה "הדרמה" של האוצרת – להתערב או לאו. הרצון לרוב הוא "לא לעבור את הגבול". בנוסף, עציוני עודדה את האמניות והאמנים לעבודה מותאמת חלל גדול עם תקרה גבוהה האופייני לאולם המרכזי בגלריה הסדנה לאמנות יבנה. 

מבט

האוצרת ניסחה קונספט ששורשיו בוועדת התערוכות של העמותה, ומכאן הופיעה ועלתה כותרת התערוכה "רוח הזמן". לדברים אלה ניתן אישור בדבריה של טלי טלמור בהתייחס לעציוני המפחיתה את התלות בין האמן/ית לאוצר.

על התערוכה "רוח הזמן"

חלל התערוכה "רוח הזמן" הנדיב בממדיו, לוכד את מבטי התר ובוחן. עבודות במדיה שונות, מפתות, מבקשות, אנא התקרבי, געי, מששי. בתערוכה זו הסיפור הפרטי, האישי, חובר להיסטוריה של הקראפט בישראל ובעולם כאחד בנרטיב שיש מן המאחד אך גם מעניק מקום לכל יוצרת ויוצר.

ובזיכרוני עולה יצירתו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד",[1] טעמה של עוגיית המדלן שהשיב את גיבור הסיפור אל ימים עברו, ואותי אל זיכרונות אישיים – אל עבודות התחרה, המפות, כיסויי השמיכות בעבודת יד שגדשו את ביתנו, ואל אמי קטי-יהודית שעסקה בתפירה, אל החפצים ויופיים.

אירית גרוס
איריס רפפורט
אורנה שחר
אתי (אתיקה) יפה

התערוכה מבקשת לבחון את מושג הזמן ואת התגובה לפסק הזמן אליו נדרשנו בתקופת המגיפה. סגרים ובידוד, בחינה של הרגלים שהוטמעו בנו בעשורים האחרונים: תרבות הצריכה, אורחות חיים המתאפיינים בסממנים דיגיטליים שהרחיבו אף סימנו גבולות בין מושגים מוכרים לכאורה באשר לסביבות חיים מוכרות: מהות הבית ומקום. אמצעי תקשורת ללא הגבלה במכשירי הטלפון הסלולרי, במחשב וברשתות, ולמידה וקשר ב"זום". קשרים אישיים ובינאישיים נפגעו בזמן הסגר: עטיית מסיכה כצו השעה; איסור התקהלות ועוד. בנוסף עולות שאלות הנוגעות לקבצים דיגיטליים וכנגדם עשייה ידנית, שביטויה בכתב יד, וביד היוצרת, הקורעת ותופרת, צורבת ורושמת.

גיא לוגשי
גילה מילר לפידות
דבי אושרת

רציונל התערוכה, לכבד את החשיבה החומרית, חומר ופרקטיקה. סימון חשיבות החומר, הטכניקה. וכך ניתן למצוא את אותות הזמן מוטבעים ביצירה באמצעות החומר -בניילון המתפורר ובשקיות הקניות, בדפי ספר ישן, בדים שנקרעו ו"והורכבו" מחדש באמצעים שונים כגון סריגה. הצילום שמעניק פנים שונות באמצעות הדימוי המשוכפל, המטופל,  ועוד. עשייה במדיה שונות ועבודה בסדרות.

דבי להב
דליה ברקי
דנה אריאלי

בצד רצונו/ה של כל יוצר ויוצרת למצוא את השפה האישית הייחודית שלהם, עולות נקודות השקה והצטלבויות מבעד לעבודות המוצגות בתערוכה – קשרי גומלין בין יצירות המגיבות לסוגות משמעותיות כגון זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי. זיכרונות אישיים הגלומים בחפצים, בתך ובתפר, באזכורים להורים ובני משפחה, היסטוריה אישית  המצטלבת בזו הלאומית – שואה, עליה, העפלה. מקומו של הספר בתרבות והפער בין החומר הניירי, העונה לחוש המישוש, לעומת זה הדיגיטלי, והדהוד לחומרי ארכיב (מפות שולחן מצוירות, שנערמו כמסמכים בארכיון, אזכור לזיכרונות משפחתיים חגיגיים) מטמורפוזה של  חפצים – קליעה בחוטי אורן בסל שנדמה לכד; התחרה שמשנה את פניה, עבודת הטפסטרי בה ניכרת החתירה תחת רעיון האריגה המסורתית והשתי והערב. בריאה ויצירה מחדש באמצעות נייר אפיה משומש. שימוש בשאריות שקיות ניילון; בשקיות תה חלוטות, בקרטון משומש שמקבל מהות אחרת. תעתוע העין, האשליה – trompe l'oeil הניכר בחלק מהעבודות ומפתה להתקרב ולגעת. סמלים לאומיים שמקבלים גוון של סמל אישי, אך גם כסמל לאידיאולוגיה וקהילה. ביוגרפיות אישיות המצטלבות בעיסוק בטראומה – זיכרון אישי הנוגע באבדן, בהתעמרויות והמענה של היצירה כמרפא וכבעלת גוון שמאני  לריפוי פצעי ילדות והווה… רוח הזמן באשר לתו הירוק כמייצג התקופה וגילוי והסתר הפנים במסכת הגנה העשויה מחרוזי זכוכית. אינטראקציה בין יד, עין וחומר, ומהו זמן…

לבו-זמניות זו התייחס מישל פוקו כמאפיינת את זמננו ואת אמונתו ברגע שבו העולם נחווה כרשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה.

אנחנו בעידן של הבו-זמניות, זה הזה לצד זה, של הקרוב והרחוק, של הזה עם זה, של התפזורת. אני מאמין ברגע שבו העולם נחווה פחות כחיים מלאים המתפתחים מבעד לזמן, ויותר כרשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה".[2]

דפנה אלכסנדרוני
הינדה הרבסט
ורוניקה אלרן

האופן שבו נתפסו ונחוו בתקופת הרנסנס האומנויות השונות מעלה סוגות של מעמד ומגדר. נערות קיבלו חינוך שהתרכז בערכים נוצריים וחינוך מוסרי, בבית או במנזר. נערים עברו מחינוך בבית לחינוך ציבורי. בציורים מתקופה זו אומצה הפרספקטיבה הליניארית וכל עקרונות הלימוד המדעיים ואחרים אורגנו בהתאם לציפיות ומוסכמות הגברים נשים נתפסו כבעלות ידע אינטואיטיבי; העידוד ההומניסטי לחינוך לנשים לא כלל מתמטיקה, רטוריקה או מדעים. (הומניסטים בני תקופת הרנסנס וביניהם ליאון בטיסטה אלברטי ההומניסט והאדריכל הנודע בן המאה ה-15, איטליה, הדגישו את חשיבות חלוקת הספירות לספירה ולמרחבים ביתיים ואחרים – הספירה הביתית יוחדה לנשים).

זהרה יזרעאלי
חדוה קליין
חנה דהן

עבודות תפירה ותחרה היו בעלות תפקידים מאוד שונים בחיי נשים של המעמדות הגבוהים והנמוכים בימים עברו. התחרה שהיתה מבוקשת מאוד אפיינה עיסוקי נשים מהמעמד הגבוה. פעילות זו הפכה למזוהה עם צניעות וחינוכן של נערות למעלות ביתיות וגם סיפקה תעסוקה הולמת ליתומות.[3]

חנה רוטשילד
טלי טלמור
ישראלה אנג'ל

מריה מרפלד

בין המאה ה-14 (בעיקר משלהי מאה זו, ובעיקר בין המאות 18-15 (וגם במהלך המאה ה-19) ניתן למצוא ציורים, שטיחי קיר, ציורי קיר ועוד בהן מוצגות נשים בפעילויות של רקמה, תפירה ואריגה. בפלאצו סקיפנויה, פררה, איטליה, מוצג מחזור חודשי השנה. באחד החודשים – מרץ יש תיאור של מלאכת הטוויה, ובין השאר מוצגת האלה מינרווה שנתפסת בצד היותה אלת החוכמה והמלחמה גם כפטרונית של מלאכת הטוויה.[4] הדימוי העולה לרוב בדמיוננו הוא של יוהנס ורמיר "רוקמת התחרה" משנות הששים של המאה ה-17, אך לא רק. נוטים לחשוב שהדימוי שכיח אצל אמנים, אך גם אמניות הציגו נשים בפעילות מעין זו – מרגריט ג'ררד, אנג'ליקה קאופמן (בנות המאה ה-18) ואחרות. נשים בעשייה דומסטית, בתנוחות עצורות, ראשיהן כפופים אולי מתוך רצון להדגיש את הקושי בעבודות ידניות מעין אלה.

עמי ליבוביץ

במהלך המאה ה-19, תקופת המהפכה התעשייתית עלתה בבריטניה תנועת Arts and Crafts –"אמנות ואוּמנות" (המחצית השנייה של המאה ה-19). בין המייסדים ויליאם מוריס, המשורר והמעצב וג'ון ראסקין, מבקר האמנות והתיאורטיקן (לשניהם היה קשר משמעותי לתנועה הפרה רפאליטית, לונדון, עוד קודם לכן) וכן צ'רלס רוברט אשבי ואחרים. תנועה זו של מעצבים ויוצרים, שאפה לחזור למודל הגילדה שאפיין את אנשי המלאכה והאמנים בימי הביניים. ייצור בעבודת יד ועוד.

ענת קלי צוקר
צילה גולדשטיין
רוזה בן ארי
רותי אגמון
רינה ארבל
שרה אבנין-גנישר

ואי אפשר כמובן לא להתייחס ולו במעט אל "הבאוהאוס" שצמח באירופה בשלהי העשור השני של המאה העשרים, ניתן למצוא נשים יוצרות (אנני אלברס בין הידועות שבהן, וישנה רות סידור, בת למשפחת אמנים יהודים ברלינאים, שלמדה אריגה בבאוהאוס,). ואל התנועה הפמיניסטית שהעלתה על נס מלאכות כגון הקווילט, עבודות אריגה וטוויה. (אך לכך נדרש מאמר נוסף…)

ולסיכום על חווית הצפייה דרך עיניו של מוריס מרלו-פונטי(Maurice Merleau-Ponty, 1908-1961)  כותב על חווית הגוף האנושי, הבא לכלל קיום "כאשר בין הרואה לנראה, בין הנוגע לננגע, בין עין אחת לשנייה, בין יד ליד, מתרחשת מין הצטלבות מחודשת, כאשר ניצת הניצוץ של החש-מוחש, כאשר נדלקת אש זו שלא תחדל לבעור".[5]

לתערוכה נלווים טקסט ניירי ודיגיטלי

תודה לרוני ראובן, מנהל הסדנה לאמנות ואוצר הגלריה. תודה ליובל עציוני, טלי טלמור ואתי יפה על השיח הפורה והטוב עמן, ועל החומרים.


[1] מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד, תרגום: הלית ישורות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992.

[2] מישל פוקו, "על מרחבים אחרים", הטרוטופיה, תרגום מצרפתית: אריאלה אזולאי, תל אביב: רסלינג, 2003

[3] Whitney Chadwick, ,Women, Art and Society, London: Thames and Hudson, 1990.

[4] פררה, הינה אחת מהנסיכויות בהן עסקתי בעבודת המסטר שלי "פטרונות האמנוית באיטליה במאה ה-15 בארבע נסיכויות – אורבינו, פררה, מנטובה, רימיני, בהנחייתו של פרופ' אברהם רונן, אוניברסיטת תל אביב.

[5] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 23-22.

אוצרות טבע, ייצוגי טבע בטקסטיל, תערוכה קבוצתית, אוצרות: אפי גן, ורה פלפול, קרן ויסהוז, הגלריה העירונית לאמנות, בית גורדון לונדון, ראשון לציון 28.7.2022-14.5.2022

לידה שרת מסד

בתערוכה "אוצרות טבע, ייצוגי טבע בטקסטיל", מוצגות עבודות טקסטיל מגוונות ושונות  האחת מרעותה, עשויות בחומריות פתיינית המבקשת מהצופה להתקרב ולגעת, מגוון חומרים, מארג חוטים שילוב בין תפירה לרקמה, לאריגה? הומאז'ים לשטיחי קיר משלהי ימי הביניים ותחילת הרנסנס, ובניעות מדו-ממד לתלת-ממד.

מודה, עבודות טקסטיל קוסמות לי, גם בשל עיסוקים שונים וקודמים, אך בעיקר בשל יופיין של העבודות הנפרש לעין המתבונן (מתבוננת, במקרה שלי).

אילנה אפרתי
אריה ברקוביץ
איתמר שגיא
אנה מילמן

מיתוסים שונים נקשרו במלאכת הטוויה והאריגה, אריאדנה, ארכנה, אלות הגורל… אלה נושאים אותנו לימים עברו, עת התפתחו מלאכות שונות שעניינן טקסטיל. ומכאן ייצוגיו בספרות, שירה,  אמנות, תיאטרון, תרבות חומרית, פריטים הנושאים עמם משמעויות דתיות ופולחניות (הפרוכת, הטלית), וחשיבותו הניכרת בהקשרים של חברה, דת, תרבות, כלכלה, פוליטיקה ומגדר.

אנדי ארנוביץ
אלה אמיתי-סדובסקי
ביאנקה ספריינס
ביאנקה ספריינס, פרט

מקור המילה "טקסטיל" בשורש ההודי-אירופי "tek" שפירושו לעשות וליצור. מכאן התגלגל ליוונית וממנה ללטינית. "טקסטיל" משמעותה ארוג, וממנה נגזרה גם המילה "טקסט" על שום כתב היד הצפוף, המזכיר במראהו את עבודת האריגה.[1]  בפרקטיקת הפירוק והארגון מחדש שניתן לראות בחלק גדול מהעבודות בתערוכה, עולה בראשי אזכור לפילוסוף ז'אק דרידה  (Jacque Derida, 1930-2004) אשר לקח את המקור של המילה "טקסט" כמארג, כמשחק מובנה שניתן לפתוח אותו ולהפיץ אותו לכל עבר, ודימה את תהליך הכתיבה ליריעה שהמארג שלה מוסווה וחוזר וצומח ונערם לאורך השנים, ואת הקריאה המחודשת של הטקסט – לקריעת קרע במארג המאפשרת להוסיף לו חוט, דהיינו להמשיך לכתוב אותו.[2]

ברכה גיא
גלי כנעני
דליה פיש בינארי
דליה פיש בינארי, פרט
טל שוחט

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מצוי בעיקר בשטיחי הקיר משלהי המאה ה-14 ואילך, בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית. תנועת "אמנויות ואומנויות" Arts and Crafts מיסודו של ויליאם מוריס וההגות של ג'ון רסקין באנגליה, במאה ה-19, ביקשה להחיות את מלאכות היד המסורתיות ואת האמנויות השימושיות כדרך לביסוסה של חברה טובה יותר. במאה ה-20 בתנועות הבאוהאוס והדה סטיל, באמנות הפופ  וכמובן עם עליית התנועה הפמיניסטית עת אמניות "העתיקו" את הטקסטיל והנגזרות שלו מהמרחב שאופיין כביתי ונשי, אל המרחב המוזיאלי, ואל זיהויו עם אמנות גבוהה.

יובל עציוני
יובל עציוני, פרט
לידה שרת מסד, פרט
מריה מרפלד

אמנות האוונגרד ובעיקר האמנות בעידן הנוכחי מתכתבת עם חומרים שונים המנסים לאתגר תפיסות של מגדר – האם עבודה המשלבת בדים למיניהם, תחרות בצד חוטי רקמה היא עבודת המיועדת לנשים בלבד? ומה בנוגע למדיומים של תפירה וסריגה שנתפסו כשייכים לחומרי יצירה נמוכים יותר? האם זו בכלל יצירת אמנות או שמא זו אומנות, ומה מקומו של האמן כאלכימאי הבורא בחוטים פשוטים עולם ומלואו.

נגה יודקוביק-עציוני
נדיה עדינה רוז

ופתיינות אמרנו, הרצון לגעת, למשש את העבודות המוצגות. קטיה אויחרמן מזכירה בהקשר לכך את המילה הפטי (Haptic) המסמנת את היכולת האנושית לחוש בעזרת המגע את החפצים מתוך העולם החיצון. מקורה של המילה ב-Haptikos היווני, יכולת תפיסה בשני מובנים, הגופני והשכלי. אטימולוגיה זו קושרת את הפעולה הגופנית של נגיעה ומישוש בתובנה שכלית.[3]

בתערוכה מוצגות עבודות של 18 אמניות ואמנים.סדר השמות בהתאם להצגתן/ם בחללי הגלריה: נגה יודקוביק עציוני, יובל עציוני, ביאנקה ספריינס, מריה מרפלד, נדיה עדינה רוז, אנה מילמן, לידה שרת מסד, טל שוחט, דליה פיש בנארי, רותם פינצי, אלה אמיתי סדובסקי, ברכה גיא, איתמר שגיא, אנדי ארנוביץ', אריה ברקוביץ', גלי כנעני, עמליה פרנק. עבודות המבקשות להתייחס לחיבור שבין הטבע על ייצוגיו הרבים לבין טקסטיל, ולאופן שבו כל אחת ואחד מהם מגיבים להקשרים אלה.

עמליה פרנק
רותם פינצי

"הטקסטיל, על צבעיו, דגמיו ומרקמיו מדמה ומתכתב עם הטבע וייצוגיו הרבים; הפלורה והפאונה, כסותם הטבעית של בעלי החיים, הצמחייה ונופי טבע, אלו משמשים בסיס להשראה, חיקוי, יצירת דגמים, קישוט, הסוואה וגם כמקור כוח והשפעה גדולה עבור יוצרים ויוצרות, מעצבות, מעצבים אמניות ואמנים."[4]

חלק מהעבודות משלבות בין טכנולוגיה ואופן הייצור המודרניסטי המתועש לבין מלאכת כפיים, ובזיקה למסורות טקסטיל – תפירה, רקמה וסריגה; אחרות, בין עיצוב טקסטיל עכשווי לבין הומאז'ים ליצירות עבר, ל"אדם וחוה" של אלברכט דירר, אורנמנטיקה, יצורי גן עדן, הומאז' לכרזה הפמיניסטית ממלחמת העולם השנייה של הווארד  מילר -We Can do it, ויש שמעבירים טכניקות אלה לתחרה העשויה נייר, לרקמה בפורצלן, לשטיח העשוי נייר דבק.

תודה לאפי גן ולצוות הגלריה העירונית


[1] ורד לב כנען, האריג של פילומלה: על טקסטואליות נשית בעת העתיקה, מותר 6, 1998, עמ' 100-95.

[2] ז'אק דרידה, בית המרקחת של אפלטון, תרגום: משה רון, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002.

[3] Difinition of Haptic in the Oxford American Dictionary מצוטט במאמרה של קטיה אויכרמן, שש הערות על מגע, חלק 2: מאמרים, כתב העת של המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר – גיליון מס' 2, סתיו 2010, עמ' 22.

[4] ציטוט מטקסט התערוכה

גילי אבישר, "משחקי אצבעות" אוצרות: דרורית גור אריה וטל שוורץ, עוזר לאוצרות: עידו כהן, סמינר הקיבוצים, גלריה "אחד העם 9", תל אביב, עד ה-29.5.2021

… לקפל ולפרוש ולכרוך… זהו מרחב להתכרבל וללפות, לעטוף ולחשוף; מרחב של מפגש…[1]

המיצב "משחקי אצבעות" של האמן גילי אבישר, מעמיד את האמן כ"אלכימאי" הבורא בחומרי הטקסטיל עולם ומלואו. לעיני הצופה הנכנס לתערוכה מתגלה מיצב צבעוני ופתייני המפעיל את חוש הראיה וחוש המישוש לגעת, לבדוק, להפוך….

המיצב שהוא סה"כ של חלקיו שואב את השראתו מתרבות התיאטרון הנודד ובדומה, מתאפיין בארעיות, זמניות ושינוי. כמו בתיאטרון נודד, מגולמת בו האפשרות של התקפלות מהירה לתוך מזוודה וגלגולה במסע אל התחנה הבאה.

תיאטראות נודדים, להקות של שחקנים, זמרים, ליצנים ועוד רווחו באירופה בימי הביניים אך גם במאות מאוחרות יותר, ואופיינו בנוודות ובתנועה ממקום למקום, הן כאפשרות למחייה בזמנים של אי-ודאות, אך גם כחלק מן המתודה להנחיל באמצעות משחק את רזי הדת הנוצרית, הקדושים ועלילותיהם בקרב ההמון.

בדומה, התערוכה של אבישר מתאפיינת ביחסים משתנים ובלתי פורמליים בין חלל התצוגה המוארך, העבודות המוצגות לבין הבמה בסופה של הגלריה, מעין אלטר מקודש שעדיו מגיעים הצופים ההופכים אף הם למעין שחקנים במרחב התצוגה.  

הסיפור שמספר לנו אבישר באמצעות העבודות המוצגות בתערוכה, מאזכר אף הוא את התיאטרון הנודד, בו חלק מהדמויות אופיינו ביכולת לספר סיפור באמצעות משחק, שירה, ליצנות ועוד. וכך המיצב נמצא במרחב לימינלי שיש בו מן הארעיות והמשחק, בתפר שבין הנשי לזכרי, בין השלם למרכיביו, בין הנגלה לנסתר,  בין הצופה לבין העבודה, בין החומר הרך למרכיבים נוקשים יותר. המיצב שובר דיכטומיות והיררכיות בין התחומים; כחלק מהארעיות, כל פרט יכול לשנות את צורתו, להיפרם ולהיתפר מחדש, ועושה "הזרה" לחלק מהמרכיבים, הטקסטיל כעור, כגוף שני, גוף נשי? זהות מינית נזילה, בין האני לאחר.

ההיסטוריון יוהאן הויזינגה  (Johan Huizinga, 1872-1945), ביקש להראות כי הן בהיבטיה האמפיריים והן בהיבטיה הסימבוליים, התרבות אינה אפשרית ללא משחק. ההתבוננות שלו מראה לו קודם כל, כי המשחק הוא פעילות חופשית שאין בה כל כפיה. בדומה, הצופה המכניס את הגוף שלו לתוך עבודה במיצב "משחקי אצבעות", הופך לחלק מקברט זה.

בטקסט הנלווה מצוין: " כמו העבודה גם תהליך היצירה הוא חסר מנוח – האמן תופר ותופר בפעולה רפטטיבית קדחתנית מלאת חומר. הוא יוצר מתוך ערבוביה, מתוך השעטנז הקיומי, בחיבורים אקלקטיים ואינטואיטיביים.

בעבודה מתקיים משחק אצבעות כפול – אלו של האמן המסובבות את החומר, מבצעות את המחווה הגופנית, ואלו הנוצרות בעבודה – אלפי אלפי אצבעות מחוררות המתרקמות לאובייקטים, שהם ביטוי לממד פיזי ואורגני. חלק מהאובייקטים הללו ניתנים ללבישה, כמו מבקשים להכיל בתוכם עוד, להרחיב את העור ולטשטש את הגבולות בין הצופה לעבודה".[2]

מקור המילה "טקסטיל" בשורש ההודי-אירופי "tek" שפירושו לעשות וליצור. מכאן התגלגל ליוונית וממנה ללטינית. "טקסטיל" משמעותה ארוג, וממנה נגזרה גם המילה "טקסט" על שום כתב היד הצפוף, המזכיר במראהו את עבודת האריגה.[3]  ברצוני לציין שפרקטיקת הפירוק והארגון מחדש של אבישר מזכירה לי את הפילוסוף ז'אק דרידה  (Jacque Derida, 1930-2004) אשר לקח את המקור של המילה "טקסט" כמארג, כמשחק מובנה שניתן לפתוח אותו ולהפיץ אותו לכל עבר: ודימה את תהליך הכתיבה ליריעה שהמארג שלה מוסווה וחוזר וצומח ונערם לאורך השנים, ואת הקריאה המחודשת של הטקסט – לקריעת קרע במארג המאפשרת להוסיף לו חוט, דהיינו להמשיך לכתוב אותו.[4]

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מצוי בשטיחי הקיר משלהי המאה ה-14 ואילך, בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית. תנועת "אמנויות ואומנויות" Arts and Crafts מיסודו של ויליאם מוריס וההגות של ג'ון רסקין באנגליה, במאה ה-19, ביקשה להחיות את מלאכות היד המסורתיות ואת האמנויות השימושיות כדרך לביסוסה של חברה טובה יותר. במאה ה-20 בתנועות הבאוהאוס והדה סטיל, באמנות הפופ  וכמובן עם עליית התנועה הפמיניסטית עת אמניות "העתיקו" את הטקסטיל והנגזרות שלו מהמרחב שאופיין כביתי ונשי, אל המרחב המוזיאלי, ואל זיהויו עם אמנות גבוהה.

וכמו בשיר של נעמי שמר, בסופה של ההצגה, כלומר עם רדת התערוכה, העבודה תיעלם, תקופל, תשנה את צורתה, ולכשתוצג בשנית, תהיה עבודה אחרת ושונה.

תודה לדרורית גור אריה על השיחה עמה.


[1] Gilles Deleuze, " The Fold: Leibnitz and the Baroque, (1988), translated by Tom Conley. Athlone Press, London, 1993, chapter 9, "The New harmony", p. 137.   דלז מכנה את לייבניץ " (1714-1646), הפילוסוף והמתמטיקאי הגדול הראשון של הקיפול, העיקולים והמשטחים הפיתוליים" והפילוסוף הדגול של הבארוק. מתוך מאמרה של פנינה ברנט, "קפלים, פיסות, משטחים: לקראת פואטיקה של בד",  כתב העת של המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר – גיליון מס' 1 סתיו 2009, עמ' 12.

[2] מצוטט מטקסט התערוכה.

[3] ורד לב כנען, האריג של פילומלה: ע טקסטואליות נשית בעת העתיקה, מותר 6, 1998, עמ' 100-95 , מצוטט בטקסט של אירנה גורדון, כחוט השני: הטקסטיל כחומר והתרחשות, קטלוג  התערוכה ארוגים בתודעה טקסטיל עכשווי בישראל, מוזיאון ארץ-ישראל, 2014, עמ' 17.

[4] ז'אק דרידה, בית המרקחת של אפלטון, תרגום: משה רון, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002,, שם, עמ' 18.