"לגעת בפצע", מרב שין בן אלון וג'נין גרבר, פרויקט מתמשך ZUSAMMEN. PROJECT, אוצרת: כרמית בלומנזון, גלריה מנשר לאמנות, תל אביב פתיחה: 3/1/19 נעילה: 2/2/19

zusammen.project_minshar gallery ex view 3_ foto credit_avi chai

zusammen.project_minshar gallery ex view 3_ foto credit_Avi Chai

שעות הפתיחה בתערוכה: א'-ה': 19:00-11:00,  ששי: בתאום מראש,  שבת: 14:00-11:00

בגלריה מנשר לאמנות בתל אביב מוצג פרויקט מתמשך, פרויקט "צוזמן" שהינו שיתוף פעולה מתמשך בין האמניות מרב שין בן אלון מתל-אביב וג'נין גרבר מלובק גרמניה, המארחות זו את זו בערים בהן הן חיות ועובדות.

בחלקו הראשון של הפרויקט (יוני 2018), הוזמנו האמניות לעבוד בחלל גלריה K70 בלובק, שם יצרו את התערוכה: ZUSAMMEN//TOGETHER. חלקו השני של הפרויקט מוצג בגלריה מנשר לאמנות בתל-אביב. בתערוכה בתל-אביב מוצג מיצב חדש ששתי האמניות יצרו לחלל גלריית מנשר בהמשך לתהליך העבודה בגרמניה. המיצב כולל רישומים גדולים על קנבס (בן-אלון) ואובייקטים גדולי ממדים מנייר (גרבר).

zusammen.project_minshar gallery ex view 4_ foto credit_avi chai
zusammen.project_minshar gallery ex view 4_ foto credit_Avi Chai

מרב מספרת שלפני מספר שנים קיבלה הזמנה לנסוע לרזידנסי בלטביה, נסיעה טעונה ורבת משמעות. בשהות זו התוודעה מרב לג'נין אמנית ממזרח גרמניה ונוצר ביניהן קשר חברי ומקצועי כאחד. השתיים למדו ששתיהן עובדות עם נייר, אף שכל אחת באופן ייחודי לה. אחד הדברים המשמעותיים ביותר שקרו שם, היה מסע אל העיירה הקטנה אל המקום עליו שמעה בבית הוריה, אל היערות והשלג, ורגשות מעורבים של געגוע בצד רגשות אשמה עליהם גדלה.

"לא היתה לי כתובת, לכן סתם נעמדתי ליד בית כלשהו שמספרו היה 10 וביקשתי מג'נין שתצלם אותי. מהצילומים שהיא צלמה, עשיתי סדרת רישומים ששנה לאחר מכן הצגתי בגרמניה.

Merav Shinn Ben Alon_minshar gallery ex view 2_ foto credit_Avi Chai.jpg
Merav Shinn Ben Alon_minshar gallery ex view 2_ foto credit_Avi Chai

הפגישה בגרמניה היתה ההתחלה של הפרויקט שבהמשך קראנו לו 'צוזמן', ביחד. לאורך כל הדרך לא ניהלנו דיון מילולי על משמעות המושג 'דור שלישי'. זה פשוט היה שם. אמנית גרמניה ואמנית ישראלית המנהלות באמצעות האמנות, דיון מקביל, סמוי, חמקמק וכואב. כל אחת מאתנו מביאה אתה מטען אישי הקשור לאותו מושג, מה שהופך את שתינו לסוג של מראה זו לזו שבה כל אחת רואה את בבואתה".

בהדרגה הבנו שתהליך העבודה הוא תהליך מתמשך. שהמרחק הגיאוגרפי והמנטלי דורשים זמן ושכל מפגש הוא הבסיס למפגש הבא. התערוכה הנוכחית המוצגת בגלריה מנשר בתל-אביב, מבוססת על חומרי העבודה שנוצרו במהלך רזידנסי של שבועיים שעשינו בגלריה K70 בלובק גרמניה לפני חצי שנה".

janine gerber_body memories installation detail_2018_foto credit janine gerber
Janine Gerber_Body Memories installation detail_2018_foto credit Janine Gerber

כאמור, הפרויקט "צוזמן" שפירושו: "ביחד", מעלה ומציף תמות מרכזיות העומדות כיום בפני בני ובנות ה"דור השלישי". מחד, הרצון להמשיך הלאה מבלי לנהל דיאלוג מורכב עם העבר; ומאידך,  הרצון לחקור, ללמוד ולהבין. הפעולה האמנותית ברישום, וידאו ומיצב, ובהיבטים עכשוויים של מגדר, היא הזירה בה הן בוחרות לכונן דיאלוג המאפשר לגעת בפצע, גם אם הדבר כרוך בכאב. סוגה משמעותית נוספת קשורה למושג "זיכרון" – זיכרון אישי בצד זיכרון  קולקטיבי ולכך שכל עיסוק בעבר הטעון כל כך מערב "שזירה" של הפרטי בקולקטיבי, ובתערוכה שלפנינו הצרנה של כך.

בבני דור שלישי החלו לעסוק בעשורים האחרונים. בתיה ברוטין כתבה על כך שמחקרים מאמצע שנות השמנים ואילך הראו את השפעת השואה על האמנות החזותית, ובעיקר על אמנים אשר חוו בעצמם את ייסורי השואה. עתה, יותר מששים שנה אחריה, אפשר לראות בבירור כשהשואה ממשיכה להשפיע גם על יצירות של אמנים מה"דור השני" וה"דור השלישי". [1]

בשיחה עמה סיפרה מרב שהאובססיה לנושא השואה התחילה עם מות אביה. "העבר שחשבתי שהיה העבר שלי, נמחק. באותה תקופה נתקלתי במושג 'סזורה' של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון. ביון מדבר על קטיעה שיש אחריה המשך במקום אחר. אצלנו לא היו ניצולים ובני ונכדי ניצולים, ולכן לא חשבתי על עצמי כ'דור שלישי'.

מי שעלה לפני, מלחמת העולם השנייה, נשאר בחיים, ומי שלא, מת. ההבנה שאני 'דור שלישי', התקשרה להבנה שהקשר בין העבר להווה הוא הנתק בניהם".

janine gerber_body memories installation_2018_foto credit janine gerber
Janine Gerber_Body Memories installation_2018_foto credit Janine Gerber

על תהליך העבודה והעבודות בתערוכה – האמניות עובדות עם נייר- כל אחת באופן שונה, מטעינות את הנייר במטען אישי ומיוחד- כל אחת בפני עצמה. קווי הרישום של מרב רגישים ועדינים. קווי החיתוך של ג'נין מהירים וחד משמעיים. מרב עובדת בפורמט קטן אותו היא מגדילה בחופשיות בהתאם לתחושתה את החלל אליו היא מתכווננת. ג'נין עובדת בפורמט ענק, אתו היא מנהלת יחסים פרפורמטיביים. מרב מתבוננת בג'נין ומתעדת את תנועותיה בצילומי סטופ-מושן במהלך העבודה המשותפת בחלל הגלריה K70 בלובק (יוני 2018), שם הוצג חלקו הראשון של הפרויקט. ג'נין מתרכזת בשקט מדיטטיבי בנייר ולפתע, בהבזק מהיר מתפרצת ידה האוחזת בלהב הסכין החודר אל הנייר ופוער בו סדק חד. מרב חורגת מהרישומים מלאי התנועה המאפיינים אותה ומשאילה מג'נין את הנייר כחומר, כתוכן, ומביאה אותו לעולם שלה. בשונה מהמונומנטליות של הנייר של ג'נין, מרב מדפיסה את צילומי האייפון במדפסת ביתית בגודל A4 ובמקביל, בסכין חיתוך, על שולחן העבודה, חוצבת את דמותה של ג'נין מהצילומים. את הניירות הגזורים היא מניחה אחד על גבי השני ויוצרת שכבות של תהליך בחפיפה משתנה כך שנוצרים בכל פעם אובייקטים רישומיים ובהם פעורים חללים. אצל שתיהן הדימוי הוא תוצר של מהלך פרפורמטיבי, עקבות של פעולה. מרב מפרקת ומרכיבה את הדמות של ג'נין בדומה לחציבה ארכיאולוגית של שכבות בקיר. ג'נין צוללת אל הריק ומגלה את האָין.[2]

zusammen.project_minshar gallery ex view 5_ foto credit_avi chai
zusammen.project_minshar gallery ex view 5_ foto credit_Avi Chai

הפרויקט, שתחילתו ב-2015 הוא פרויקט מתמשך שיוצג במקומות שונים בעולם. כל פעימה מהווה חוליה חדשה בתהליך. במקביל לתערוכה, האמניות מנהלות חשבון אינסטגרם בשם @ZUSAMMEN.PROJECT בו הן משתפות עבודות מתוך התהליך.

התערוכה הופקה בתמיכת "המפעל לפרויקטים מיוחדים באמנויות", עיריית תלאביב-יפו – המחלקה לאמנויות וקרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות, ובתמיכת Schleswig-Holstein. Ministerium für Bildung, Wissenschaft und Kultur גרמניה.

[1] בתיה ברוטין, הירושה: הגלוי והסמוי ביצירותיהם של אמנים ישראלים, "דור שני" לשואה, עמ' 187-165 בתוך רונית פישר, ממרחבי הזיכרון יצירות בני הדור השני והשלישי של ניצולי השואה, המכללה האקדמית עמק יזרעאל, בית לוחמי הגטאות, 2008.

[2] תודות לאוצרת התערוכה כרמית בלומנזון על הטקסט האוצרותי.                                               תודה לאמנית מרב שין בן אלון על השיחה עמה.

ליאור גריידי, ללא כותרת (סירת זהב) 2018, אבקת זהב ולכה על נייר, 4X6 מטר, "הזדמנות אחרונה לראות", מוזיאון פתח-תקוה לאמנות, אוצרות: דרורית גור אריה, איזבל בורז'ואה, נובמבר 2018-פברואר 2019

PTM_008.jpg
מוזיאון פתח תקוה לאמנות, אשכול התערוכות הזדמנות אחרונה לראות", צילם: אלעד שריג

בכניסה לתערוכה "הזדמנות אחרונה לראות", במוזיאון פתח תקוה לאמנות מקבלת את פני הבאים סירת זהב של ליאור גריידי, מאתגרת את עין הצופה בממדיה ובצבע הזהב שבו היא צבועה.

סירת הזהב של גריידי מבוססת על מיפוי המרחב האישי של האמן בקנה מידה 1:1. לסירה זו קדמו שתי גרסאות בהן הפך חדר שינה בביתו של גריידי לסירת נייר ענקית. בגרסה מוקדמת בפרויקט גמר בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, לפני כשני עשורים, גריידי פרס יריעת נייר על פני רצפת חדר השינה שלו, ויצר קיפולי נייר מוגדל. גרסה אחרת, הוצגה בניו-יורק ב-2010, עת שחזר את הסירה בבניין מגוריו בעיר.

סירת הזהב מעמתת חומרים וניגודים, גבוה ונמוך כאחד. נייר וצבע הזהב שניהם מקדמת דנא ועם זאת שונים במהותם; הנייר, קל ושטוח, מאפשר לגריידי להקים סירה בטכניקת קיפולי הנייר. סירה כאובייקט, שמהותה תנועה, ועם זאת כאן בחלל המוזיאון – בין הקירות, היא מקובעת, חסרת אפשרות מעין זו. ואם אכן "נוע תנוע" ותשוט, מה יקרה לנייר שיתמוסס מייד ולסירה? ומנגד, צבע הזהב, אותו צבע שמימי המוזכר בקבלה, ויש בו נאמר יכולות של הגנה, ואזכור לנשגב ומופיע לרוב גם ביצירות העוסקות ב"מדונה, אם ישו" בעיקר בימי הביניים והרנסנס, אך גם כיום.

PTM_009.jpg
מוזיאון פתח תקוה לאמנות, אשכול התערוכות הזדמנות אחרונה לראות", צילם: אלעד שריג

במאמר "זהב וזהב שחוט", בקטלוג דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי 3, כתבה פרופ' חביבה פדיה על סימבוליקת הזהב ומיתוס הזהב בתוך רבדים טקסטואליים ביהדות: [1]

"הזהב – בצבעו הצהבהב, המופז, המאיר והנוצץ באפלה גם בהיותו גולמי, המתקשה להתרכב עם מתכות אחרות, הרך למגע ולעיבוד – מסמל בהרבה דתות ותרבויות את האלוהי, את האציל, את הנפש בעדינותה וברכותה, את הממד שלעתים קרובות נתפס גולה לתוך העולם החומרי או משועבד לו…

ובהמשך כותבת: "בקבלה נתפסה הנפש עצמה כ"חלק אלוה ממעל", והאלוהות תוארה כמערכת אצילות (=אמנציה) של אור. ואם כך, אפשר לתאר את הנפש כרסיס של אור זה, חלקיק זהב המשולח לעולם, כשמדרגותיו החומריות של העולם נתפסות כחושך ההולך וגובר ככל שמתרחקים מן המקור".

וכך זהב –כחומר וכרוח, ונייר כחומר עמיד שלמרות פגעי הזמן שומר על מקומו (אלא אם כן בא במגע עם מים) חוברים כאן למעשה שיש בו מן היציאה /לא יציאה למסע בסירת ענק הצדה את העין ומזמינה אותנו הצופים לשוט למחוזות הדמיון. "לו היתה לי סירה".

 

 

[1] חביבה פדיה, זהב וזהב שחוט, בתוך: דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי 3, מוזיאון ארץ ישראל לאמנות, 2005 עמ' 32-20.

ענת גרינברג C'EST FEMME תערוכה, בית האמנים, תל אביב, אוצר אריה ברקוביץ פתיחה 25.10.2018-17.11.2018

2Z3A3956.jpg

הכניסה לחלל התערוכה C'EST FEMME של האמנית ענת גרינברג מאתגרת את העין; עבודות צבעוניות, פתייניות, אך במבט מקרוב מפתיעות. אישה, גבר? סוגות מגדריות, פֶטיש!

הגבר המכסה חושף את פניו בבד הצבעוני, הינו היחיד היוצר עמנו הצופים קשר עין. שאר העבודות עוסקות בהסתרה, בקיטוע, בנראה ובלא נראה ומה שמדומיין מעבר לכך.

אז מהם יחסי הכוחות בעבודות המוצגות?

הגבר המכסה לא מכסה את פניו במעין קריצה שלפחות לי מזכירה כמי שגדלה על סרטים תורכיים, הודיים וערבים בקולנוע "זוהר" דאז את עלמות החן המפלרטטות, מפלרטט עמנו הצופות/ים, או שמא זו קריצה לגבריות בסרטים הוליוודיים ממחצית המאה העשרים?

2Z3A3970.jpg

מבט בעבודות מגלה כאמור דגש על הקיטוע, על חלקי גוף – ידיים, רגל, למשל עבודה בה יש מיחבר בין יד (גברית?) המחזיקה פַּטִּישׁ וממסמרת פיסת בד העוטפת רגל נשית על עקב חד. אזכורים פאליים במובהק העולים מתוך התבוננות בעבודה

כפות ידיים  נשיות, לק אדום, ביצירה בעלת ממדים ניכרים תופסת את תשומת הלב הן בשל הדגש על ידיים ענקיות במעין העמדה של תפילה, בקשה? והן בשל אופן העמדת העבודה בחלל התערוכה.

2Z3A3957

וישנה עבודה המציגה כפות רגליים מבצבצות בזווית המעלה על הדעת הקצרות מנייריסטיות מהמאה ה-16 באיטליה, שהצבעוניות החומה בהירה המאפיינת מתכתבת עם מקטעים בשמיכה וברקע, ומעלות תהייה, רגלי אישה, גבר? קוויריות?

2Z3A3972.jpg

האוצר אריה ברקוביץ כתב: "סדרת הציורים החדשה שענת גרינברג מציגה בבית האמנים בתל אביב, עוסקת בבדיקת גבולות המגדר. בציוריה ענת בודקת את יחסי הכוחות בטבע האדם: גבריות מול נשיות, נעורים מול בלות, חיים ומוות נוכח ונעדר. ובהמשך: מדי פעם ענת מגדילה במכוון, פרטים מתוך הדימוי האנושי עד כדי תקריב מיקרוסקופי שחושף אמיתות בלתי צפויות של הגוף האנושי שהופך בידה המיומנת של האמנית לחידה שדורשת פענוח" .

שם התערוכה C'EST FEMME מעלה על הדעת אמני דאדא – כמרסל דושאן ומאן ריי, אך גם אמנים סוריאליסטים דוגמת רנה מגריט ביצירתו Ceci n'est pas une pipe, ואף הקשרים לשירה. מרסל דושאן עסק ביצירותיו בארוטיות ובמכונה כטומנת בחובה משמעויות ארוטיות. וישנם כמובן הצילומים המפורסמים שלו עצמו ושל מאן ריי ידידו "רוז סה לה וי" כפורטרטים המתכתבים עם נשיות ועם דו-מיניות, אך גם קריצה לאלטר אגו שיצר דושאן – רוז סלאווי באזכור ל "Eros, c'est la vie" (ארוס, אלה הם החיים), אך גם למסה בשם Marcel Duchamp: Eros, C'est La Vie: A Biography.

הציורים בתערוכה מצוירים בצבעי אקריליק מדוללים והינם בממדים שונים.

קרדיט צילום אלה אורגד

"משמר הלילה" של רמברנדט תישאר בתצוגה בעודה משוחזרת

Rembrandt-The-Night-Watch-Rijksmuseum-Amsterdam-Rembrandt-House-Museum-1024x853
רמברנדט, משמר הלילה, 1642, שמן על בד, רייקסמיוזיאום, אמסטרדם

https://www.rembrandthuis.nl/en/rembrandt-2/rembrandt-the-artist/most-important-works/the-night-watch/

יצירת המופת "משמר הלילה", 1642 מידי רמברנדט תמשיך להיות מוצגת לציבור בעודה עוברת שחזור בזמן אמת לעיני הצופים.

בתחילת יולי 2019, הרייקסמיוזיאום יציע לציבור מבט ייחודי אל תהליך השחזור שעל-פי רוב מתרחש מאחורי דלתות סגורות במעבדות השימור.  קבוצת רסטורטורים תעבוד על היצירה שכבר שוחזרה פעמיים קודם לכן. הפעם הראשונה היתה ב-1975 לאחר שאיש אוחז בסכין חתך את היצירה בטענו ש"הוא עשה זאת למען האל".

"כל מי שתוקף את 'משמר הלילה' אמור להיות מטורף", סיפר דר' P. J. Van Thiel, מנהל המוזיאון בריאיון לניו יורק טיימס.

השחזור השני אירע ב-1990 לאחר שאיש התיז חומצה על הציור. הנזק תוקן, אך נראה כעת שיש צורך בתיקון מקיף. ערפול לבן החל להופיע בחלקים אחדים של הציור, בעיקר באיזור המקיף את הנזק שחוללה ההתקפה בסכין בזמנו, באזור שבו מצויר הכלב הקטן המתחיל להיעלם.

פרויקט השחזור אמור לעלות מיליוני יורו ויארך שנים מספר עד להשלמתו. "כפי שאנו אומרים בהולנדית, לשמר ציורים זהו מקצועו של נזיר. המשימה דורשת סבלנות ניכרת ביותר", כך מסר Taco Dibbits המנכ"ל של המוזיאון.

מעט על היצירה

ציור פורטרט קבוצתי, סוגה חשובה בפני עצמה בימים עברו, קודם המצאת המצלמה, אף שגם בימינו אנו. ציורי פורטרט קבוצתי ייצגו לכאורה קונפליקט, שכן רצונם של המצוירים להיות מוצגים במלוא הדרם ובאופן הולם, "התנגש" לעתים ברצונם האחר של גופים עירוניים שייצגו את המוצגים בציור. בנוסף, המיוצגים בציור הפורטרט שילמו בדרך כלל מחיר מלא על העבודה, אף שהגילדה או העיר הם שהחזיקו בבעלות על היצירה. .

הגברים ב"משמר הלילה" שייכים לחבורה של המליציה האזרחית ה-Arquebusiers או Kloveniers. הקבוצה המרכזית ברקע עומדת בחזית של מדרגות המוצגות כיורדות משער מאוגף בעמודים.        בחזית במרכז צועד קדימה באור המלא קפטין פרנס בניניג קוק, בגדו השחור המסוגנן מעוטר בצווארון תחרה לבן ובחפתים, חולצה בצבע זהב, וחגורה אדומה עם תחרת זהב עם קישוט קשור על ירכו השמאלית מצביעים על אופיה הצבאי של הסצינה. מטה מלחמה שהוא מחזיק בידו הימנית מצהיר על שיוכו של קפטין בנינג קוק כקפטין. הוא פונה ללוטננט Willem van Ruytenburgh  שהולך לפניו מימין. הוא נושא בידו השמאלית כעדות למעמדו כלי נשק (חנית?). בגדו המואר הינו עשיר. שלטי המגן של אמסטרדם מוצגים חוברים פעמיים, עם אריה התומך במגן. כחול וזהב המופיעים בבגדי השניים הם הצבעים של ה-Arquebusiers

באמצע מוצגים אנשי מיליציה בדרגות שונות עם  רובי מוסקט. (רובים ישנים). מימין מאחורי מוסקטר באדום מוצגת נערה נושאת כפי הנראה קרן שתיה ממתכת. מאחוריה, מוצגת נערה נוספת (קשה לראותה). הנערה בחזית תופסת את מלוא האור, לבושה בהדר בגלימה בצבע שנהב עם שרוולים נפוחים עם שכמיית כתף רקומה בכחול אפור יחד עם רצועת שיער מתוכשטת, שרשרת פנינים סביב ראשה הבלונדיני ועגיל פנינה בצורת אגס. מגוון אובייקטים תלוי מחגורתה: בימין הקיצוני קישוט מחומר כלשהו ממלא את הקצה הנראה שתפוס בתופסן, תרנגולת לבנה תלויה מעלה מטה מרגליה; הנערה השניה לבושה אף היא בעושר רב בשמלה בכחול– ירוק וסרט שיער מתוכשטת.

הקב' משמאל ברקע נשלטת ע"י הדמות של סרג'נט Rover Engelen. הוא יושב על המעקה מעל הקמרון, מעמדו ניכר מהחנית המוחזקת באגרופו. האור משתקף בקסדה המכונפת והמוזהבת למחצה עם הנוצה

בולט מאוד בקב' עומד בקצה המדרגה בחזית השער הנן הסגן משנה יאן קורנליץ Cornelisz. Visscher לבוש בבגד נהדר מחומר מבריק עם חרב לצידו. הוא מחזיק בדגל. רצועות הכחול והזהב המתחלפות בדגל מדגישות את צבעי ה-Arquebusiers ובאחת הרצועות הכחולות מופיעים סמלי העיר אמסטרדם. איש הלובש כומתה פשוטה  מתבונן מעבר לכתפו ומשוער כפורטרט עצמי מקוטע של רמברנדט. באזור הפתוח מוצג כלב נובח לקול התופים.

 

Wexelman, A.(2018, October 17). Re: Rembrandt’s “The Night Watch” will remain on public display while it’s restored. Retrieved from https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-rembrandts-the-night-watch-will-remain-public-display-restored

 

משמר הלילה בשחזור.jpg
Preliminary research on Rembrandt van Rijn’s The Night Watch (1642) at the Rijksmuseum. Photo by Daniel Maissan, courtesy the Rijksmuseum.

 

זיקה חייתית, תערוכה קבוצתית, אוצרת ענת גורל-רורברגר, בית האמנים תל אביב, 27.9.2018-17.10.2018

 

התערוכה הקבוצתית "זיקה חייתית" כשמה כן היא, תערוכה בזיקה לבעלי חיים – ממשיים ויצירי הדמיון.

ענת
ענת גורל-רורברגר

בתערוכה שעלתה מתוך אהבת בעלי החיים של האוצרת והאמנית הצלמת ענת גורל- רורברגר, עבודות במדיה שונות – צילומים, רדי מייד, רישום, גזירות נייר, מפות שולחן, מפות ופייטים. העבודות מצויות בתפר שבין טבע לתרבות בחלק מהצילומים חיות מחמד ממשיות ואילו חלקם הכלאות בין בני אנוש לבין חיות או מעשה הכלאה של חיות ובעלי כנף.

Screenshot_20180828-023748_Instagram
ענת גורל-רורברגר

ליילה הכלבה המשפחתית המופיעה בצילומיה של ענת גורל-רורברגר היתה מן הסתם הרציו ולא רק לתערוכה מהלכת קסם זו. לביוגרפיה של האמנית בל שפיר תפקיד משמעותי בעבודות המתארות בעלי חיים הקשורים לחוויות ילדות ולחווה לגידול הסוסים שהקימו הוריה בגרמניה, אך גם לסיפורי האגדות הגרמניים המפחידים (האחים גרים, וילהלם בוש ואחרים).

SAVE_20180911_161339.jpeg
בל שפיר

20180212_125559.jpg
בל שפיר

בעבודת הרישום של מיכאל רורברגר מדובר יצור כלאיים איש בעל פנים כלביות העושה מעשה אסור. עבודת הרישום משולבת בקטע של צילום.

מיכאל רורברגר,חותמת 3 .jpg
מיכאל רורברגר

מורן קליגר מציגה בעבודותיה אנוש/חיה. עבודה אחת נעה בתפר שבין ידי אישה לידי קוף, במחוות ידיים כמעין תפילה, עבודה טורדת מנוחה. בעבודה אחרת של קליגר דמות אישה בתנוחה מעין חיה מחזיקה בפיה יצור קטן דמוי חולדה שחוט דמי מחבר בינו לבין העשבים הירוקים; אלה מצויים בדיסוננס מול העצים השטוחים ביער שיש בו מן האיום…

Untitled (Hands), 2018, ink on paper, 80x80 cm.jpg
מורן קליגר

Untitled,2013,Pastel and Ink on paper,70x100cm.jpg
מורן קליגר

ברוך רפיח וגבי בן אברהם מתארים צילומים של אירועים במרחב הציבורי. ברוך רפיח בצילום מעורר החמלה – השועל שאינו מודע לסכנות במרחב הציבורי העכשווי, תנועת הרכבים, וסופו הנורא, מצוי בין היותו קיים בחלק מגופו לבין ההיעדר הגוף. פיו פעור באימה המתחלפת לה בצילומו של גבי בן אברהם בצילום בו נוצר דיאלוג בין הכלב המאיים לבין הכלב המתבונן בו או שמא בנו הצופים, והדמות האניגמטית מאחור. מיהי? שומר הסף?

ברוך רפיח שועל.jpg
ברוך רפיח

גבי בן אברהם .jpg
גבי בן אברהם

גבי בן אברהם 4.jpg
גבי בן אברהםגבי בן אברהם

יעל מאירי – צילמה גיגית עם נוצות שעמדה כך בשטח ובנתה סביב מיצג שהדהד אקט אלים, עם תקריב של ידה.

יעל מאירי.jpg
יעל מאירי

אצל מאיה אטון בעבודה שנקראת לופוס, נפתח פתח לעולם אסוציאטיבי אפל ורב סכנות. בעבודה אחרת שלה, שילוב בין החייתי לבין המדף מעץ (תוצר מעשה ידי אדם) לבין הדיסק מעין חמה שבו משולב דימוי דקל שטוח, בזיקה לאמני עבר, אפרים משה ליליאן, זאב רבן ואחרים שפעלו בארץ בראשית המאה העשרים, לבין דימוי הזאבים הנע בין חייתי לקיטש.

PS (pepperandsalt), ceramic, wood, spray paint, 30x10x20cm (2).jpg
מאיה אטון

דפנה טלמון בעבודת וידיאו מציגה עבודת שמרטפות, אחת מני רבות שעשתה לחיות מחמד, ובמקרה הזה – שמרטפות על חתול מחמד, הסברים על הרגלי המחיה שלו, עולמו ועוד, בתפר שבין ממשי לסצנה על גבול הסוראליסטי.

בחלק מהעבודות ניכרת האהבה לחיות המלוות אותנו ברגעים אישיים, ברחוב ובבית, ובחלקן את שהטבע או האדם מעולל ויותר מכל תובנות והרהורים שעולים באשר לבעלי חיים,

גורל-רורברגר כותבת בטקסט:" העיסוק בחיות מלווה אותנו משחר ההיסטוריה האנושית. חיות תמיד ליוו את חיי האדם. אם כאיום קיומי, אם כחוליה מקשרת לטבע, ואם כחלק משגרת החיים היצרנית. חיות שימשו להגנת הבית, ללכידת מזיקים, ללבוש ולמזון, אך

גם תיפקדו כחיות מקודשות, סמליות,  אובייקטים לסגידה והערצה. חיות שימשו גם בטקסי קורבן רבים, גם ביהדות, וגם כאן מתקיימת הנגיעה בטוהר, פולחן  דתי וקדושה.

האדם המודרני, מאידך, כבר התרחק מאד מהטבע, מהיערות ומחיי חקלאות וציד. הוא הסתגר בתוך המרחב העירוני, הקיף עצמו במשפחה גרעינית ובמקביל השתלטה הטכנולוגיה על החיים והידע האנושי לגבי עולם הטבע, ועולם החי המגולם בו, הלך והצטמצם".[1]

סקירה קצרה – ציורי בעלי חיים למיניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. ניתן לחלק ציורים המתארים בעלי חיים למספר סוגות – מופיעים בציורי נוף כפאר היצירה של הטבע, בסצנות ציד וסצנות מלחמה, סצנות דתיות או מבויתים ליד אדוניהם, בציורי טבע דומם ובפורטרטים כפולים של אדונים וחיות המחמד שלהם (ויליאם הוגרת)

בציורי המערות לדוגמא, הוצגו בעלי חיים למיניהם – סוסים, ביזונים, איילים, ציפורים ועוד מסיבות שונות בין השאר למטרות פולחן דתי וטכסים, וכך גם במצרים העתיקה.

היחס לבעלי חיים היה ועודנו אמביוולנטי. מחד, אהובים וזוכים לטיפול ומאידך, מועלים כקרבן, נרדפים, עוברים התעללויות. הם רבי פנים מופיעים לעתים כחיות מחמד ולעתים כיצורים מאיימים.

בתקופת הרנסנס – אנו מוצאים בעלי חיים – בעיקר כלבים על תקן של ניצבים ביצירות דתיות דוגמת "הנישואים בקנה" של ורונזה הוונציאני (1562-1563), לובר, פריז,  ומנגד זן של כלבים וסוסים בקסטלו די סן ג'ורג'יו במנטובה (1460-1465 בקירוב). (הסוסים שגדלו נסיכי משפחת גונזגה במנטובה זכו לתהילת עולם, ושמם יצא לפניהם).

אנו מוצאים בעת זו וגם זו שלאחריה, בתקופת הבארוק נסיכים ומלכים עם חיות המחמד שלהם או לצד הסוסים שלהם ביצירות של טיציאן, אנתוני ואן דייק ואמנים אחרים, וכן יצורים סימבוליים "חד קרן" (המסמל צניעות) המוביל את מרכבתה של בטיסטה ספורצה, אשתו של פדריגו דה מונטפלטרו בגב דיפטיך אורבינו של פיירו דלה פרנצ'סקה. (1465-1466) אופיצי, פירנצה ואף בשטיחי קיר פרנקו פלמיים מהמאה ה-14 תחילת המאה ה-15.

ברומנטיקה, מאה 19 רווחים ציורי בעלי חיים לרוב באופן המאדיר את תכונותיהם – החייתיות, הנאמנות שלהם ועוד. (ביצירות של תיאודור ג'ריקו, אוג'ין דלקרואה ועוד).

במאה ה-20 אנו מוצאים יצורי כלאיים ביצירות אמנים סוריאליסטים אבל מבחינתי הדיוקן המעניין ביותר הוא זה של פגי גוגנהיים עם כלבי המחמד שלה שאף נקברו לצידה בגן הפלצו רנייר די לאוני בוונציה בו מצוי האוסף שלה ומאידך הפורטרט הכפול של ויליאם הוגרת האנגלי עם כלבו, סיכום שאומר הכל – חיות מחמד עליהן אנו מתענגים.

 

[1] טקסט התערוכה "זיקה חייתית" ענת גורל-רורברגר

 

מלינה גברעם, זיכרון בלתי נדיף, תערוכה בית האמנים אלחריזי תל אביב, אוצרת ורה פלפול, 30.8.2018-22.9.2018

IMG_20180912_180026.jpg

 

IMG_20180912_180002.jpgבחלל התערוכה של מלינה גברעם, זיכרון בלתי נדיף מאות ציורים בממדים זעירים שצוירו על גבי דיסקטים של מחשב בצד עבודות על נייר, הסוד הוא בצמצום הדימוי ומזעורו אל מול הריבוי!

בציורים על המצע המתבקש מגודלם של הדיסקטים, 15X15 ס"מ, דיוקנאות של אנשים, אנונימיים, בצד דימויי בעלי חיים. הדיוקנאות האנושיים המצוירים במשיכת מכחול אקספרסיבית מעלים תחושה של שבר, זעקה ובדידות. בציורי בעלי החיים, ניכרים התום והנאיביות הילדותית. העבודות צופנות עבורנו הצופים, סוד, הן מאלצות אותנו להתקרב עד מאוד ולגלות את הדימויים הטמונים בהן.

IMG_20180912_175842.jpg

ורה פלפול האוצרת כותבת: " הצבעים מותכים על גבי המצע הקטן, העטוי כולו כתמי צבע, דמויות, התרחשויות שאינם מותירים לצופה מקום לנשימה. החללים הטעונים והדחוסים של מילנה מכנסים לתוכם, מחשבות, רגשות, כעסים ותגובותיה לנושאים בוערים עכשוויים. רבות מדמויותיה מתייחסות לאנשים הדחויים והמודרים בחברה, עובדים זרים, קשישים וילדים שגורלם לא שפר עליהם, האנשים השקופים".

הדיסקטים, רדי מייד שעבר זמנם מסמנים עבורנו הצופים את ממד הזמן ואת החלוף שלו. שהרי מדי זמן מה, ממושך או בהתאם לפלאי הטכנולוגיה קצר יותר, עולים כלים חדשים לשימור המידע. בנוסף, נוצר דיאלוג מעניין בין הציורים המצוירים על גבי הדיסקטים לבין העיגול הריק המאפיין אותם.

IMG_20180912_180018.jpg

הסוד הוא בצמצום!IMG_20180912_175931.jpg

מלכה ענבל High & Low/Encore, מקום לאמנות, קריית המלאכה, תל אביב, אוצרת: אירית לוין פתיחה 9.8.2018

a45421

התערוכה High & Low/Encore של האמנית מלכה עינבל במקום לאמנות מפתיעה ומאתגרת את העין. ענבל, אמנית שלה שנות עבודה רבות בתחום הצילום, בהן יצרה סדרות של עבודות בתנאי סטודיו משתנים, פונה בתערוכה זו למדיום הקולאז' אותו היא משלבת עם אזכורים מתולדות האמנות, פרסום ותקשורת חזותית בצד עבודת יד עמלנית. המתח בין הסמוי לגלוי ניכר בעבודות המוצגות בתערוכה. הדימויים מבליחים ונעלמים ברקע, לעתים נראים, לעתים מטשטשים בעיסת הנייר.

אירית לוין האוצרת כותבת: "ענבל יוצרת סדרת עבודות בפורמט קטן ואינטימי מעיסות נייר ממוחזרות גסות, שבהן מוטבעים מוטיבים מפרסומות וממגזינים שבחרה בקפידה. בעבודותיה מופיעים תפנימים של סלון ביתי, אביזרים החגים בחלל, ודמויות באינטראקציה ובתנועה. מוטיבים שנותקו מהקשרם עברו תהליכי דהייה וקריעה שבהם נמתחו גבולות החומר, והם נגלים-נסתרים מתוך עיסת הנייר המעובה".

עבודותיה של ענבל במקום לאמנות נוצרו בהשראת תערוכה אייקונית High & Low: Modern Art and Popular Culture שהוצגה בשנת 1991 במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק. התערוכה עסקה בקשר בין האמנות המודרנית לבין התרבות הפופולרית – ציורי קיר, גרפיטי, קריקטורות, קומיקס ופרסום, החל משלהי המאה ה-19 בפריז ועד ניו יורק 1990. התערוכה עסקה בדיאלוג הפורה בין האמנות ה"גבוהה" המוזיאלית לבין התרבות הפופולרית ה"נמוכה", ובאופן שדימויים שנתפסו כ"נמוכים" גרפיטי, קריקטורות ולעתים פרסום (אף שהכסף הקשור לתעשייה זו, הציב את הפרסום בצד הנכון עוד קודם לכן!) התקבלו לקאנון במאה ה-20 (בעיקר בשנות השמונים ואילך של מאה זו) והפכו לחלק מהשיח האמנותי.

"עניינו אותי בעיקר הפרסומות, המראות בין היתר דוגמנים גברים מעורטלים כאנטי-תזה לעירום הנשי […]. רציתי לפרק את הפרסומת מהכיתוב שלה ומסביבתה, כשהבחירה קונספטואלית גרפית ואסתטית. הפירוק נעשה בהדבקה על משטח של דפי עיסת נייר שאני מכינה מנייר ממוחזר. הכנתי דפים בגדלים מותאמים לגודלה ולצורתה של הפרסומת, מעיסת נייר ממוחזר גס, שהפך את התוצאה למחוספסת ומרובדת. הצמדתי את התמונה לעיסה בעודה רטובה. הדבר גרם לפרסומת להיקרע מעט. לאחר שדפי העיסה עם הפרסומת התייבשו, ריטשתי אותה עם נייר לטש עד שאיבדה את צורתה", אומרת האמנית.

ג'י דבור התייחס לתרבות הצריכה בה הפרסומות מהוות נדבך משמעותי: "אנו חיים בעולם הנשלט לחלוטין על ידי מוצרי צריכה, עד שאפילו היחסים החברתיים שלנו הופכים "צרכניים"- “,אנחנו מתייחסים לאחרים דרך מכוניות, סטריאו מוסיקה של צריכת  המונים, תכניות טלוויזיה..", ברם הפרסומות אצל ענבל עוברות תהליך משמעותי של פירוק והקשר שלהן לעולם עליו מדבר דבור נעלם לחלוטין.

לוין כותבת: העבודה בסטודיו בחומרים אטומים ושקופים יוצרת מיסוך, הצללות ומשחקי תאורה מרתקים בין נושא למשנהו. טכניקות ייחודיות שהיה להן הד עוד ב-2001 בתערוכת היחיד "צללים באור" במוזיאון הישראלי לצילום בתל חי.

ענבל נוהגת לחקור בעבודותיה חומרים שונים. עיסת הנייר לה נועד תפקיד משמעותי בעבודות הנוכחיות הופיעה בעבר בעבודותיה לסדרה "דיו לבנה". וכך סיפרה: "העבודות נוצרו מתוך פגישות מובנות, עם עמיתי לעבודה והיוו השראה לדמויות שיצרתי מעיסת נייר לבן. הלבן מגלם "אין" צבעוני עמוק ומוחלט, המייצג בתודעתי "טוהר" , ויכולת להכיל את הגוונים הרבים של "אפור", המאפשר לתאר מורכבויות רגשיות שונות מחיי היום יום…" בדומה, אנו מוצאים בעבודות מונוכרומיות במנעד של אפורים, לבנים ושחורים, בצד צבעוניות מעודנת.

a45443.jpg