חנה לוי: הפָּנים שלי, אוצרת: רותי חינסקי־אמיתי, 'זמן דיוקן', מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 21 בספטמבר , 2019 – 1 בפברואר, 2020

מראה הצבה 1

התערוכה "הפָּנים שלי"[1] מבקשת להפנות מבט אל הדמות הנשית ביצירתה של לוי מנקודת הזמן העכשווית, ולהצביע על התפתחות עבודתה בשנותיה המאוחרות כשילוב של נסיבות חיים וגישה אמנותית.

בתערוכתה של הציירת חנה לוי (2006-1914), מוצגים ציורים מעיזבונה שטרם נחשפו לקהל, גוף עבודות מרשים בהיקפו, המתוארך לפרק הזמן שבין שנות השבעים לראשית שנות התשעים, ומציב את דמות האישה במרכז יצירתה. לוי נהגה לצייר שוב ושוב דיוקנאות נשיים – דיוקנה העצמי ואלה של חברותיה – (ולעתים גם נשים אנונימיות) המדגישים את סימני ההזדקנות בגופן ובפניהן, בין השאר באמצעות חומרי הציור עצמם: היא הרבתה לשלב בחומריה חול וגירי פסטל־שמן, כאנלוגיה לשחיקה המתמדת של החיים ולשבריריותם הרבה [2].מראה הצבה

גדעון עפרת מציין ברשימה על עבודתה של לוי את הדיוקנאות העצמיים הרבים שהחלו להופיע ביצירתה בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים.[3]  לוי עצמה מספרת באותה כתבה כי בשנות השלושים והארבעים הרבתה לצייר ילדות, ובשנות הארבעים נוספו גם "כמה נשים מבוגרות. מעניין, גברים כמעט לא. אולי רק את יצחק (בעלה). לא הייתה לי שום אידיאולוגיה בציור, אבל רציתי להתלהב. המחשבה באה אחרי העשייה. כמו היום. בעצם לא השתניתי הרבה".[4] "אפשר שבדבריה אלו טמון רמז, גם אם קלוש", כותבת חינסקי אמיתי, "להעדפה אינטואיטיבית של נשים כמודלים – העדפה שקיבלה ביטוי כבר בשנים המוקדמות של עבודתה, ושוב שנים רבות אחר כך".

האוצרת מציינת שיש לציין שבשנותיה הראשונות בארץ היה הדיוקן נושא מרכזי בעבודותיה של לוי, אך מסוף שנות ה־ 40 ואילך ראתה בציור הנוף את לב עשייתה האמנותית – ומקומה בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית נקשר בתהליכי ההפשטה שחלו בו. [5] ב-1974 הצטרפה לקבוצת "אקלים" שזוהתה עם ציור הנוף הישראלי. בד בבד, המשיכה כל השנים לצייר ולהציג גם דיוקנאות ודמויות.

במהלך שנות פעילותה בארץ, משנות השלושים ועד שנות התשעים של המאה העשרים, זכתה לוי להערכה רבה בקרב קהילת האמנים, האוצרים ומבקרי האמנות. על אף זאת, לא עלה בידה לפרוץ את המעגל המצומצם יחסית של הקהל שאליו נחשפה יצירתה, ותערוכותיה הוצגו בדרך כלל בחללים פריפריאליים הרחוקים מטבורה של סצנת האמנות הישראלית  הציירת לאה ניקל, חברתה, הביעה את הערכתה הרבה ללוי בכנותה אותה "ציירת של ציירים", [6] אך בה בעת הצביעה בכך, במובלע,  גם על אלמוניותה היחסית ועל העדר ההכרה הראויה בה מצד הממסד האמנותי. ברבות השנים, נשכח שמה של לוי כמעט לחלוטין,  עד ששבה מעט לתודעה בשנים האחרונות, הודות לשתי תערוכות קבוצתיות שהציגו מקבץ מצומצם של עבודות נוף ודיוקן שלה: "12 אמנים: מבט שני", מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2006, אוצרת: אירית הדר  ו"הסיפור שלה" (העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל ובית האמנים, תל-אביב, 2016, אוצרות: רות מרקוס ורותי חינסקי־אמיתי).IMG_20191015_121414_Bokeh.jpg

לוי, נולדה בברלין, והחלה את דרכה האמנותית כציירת דיוקנאות בהשראת האקספרסיוניזם הגרמני והאוסטרי. ב-1934 עלתה לארץ, ולמדה שנתיים בסטודיו של יעקב שטיינהרדט בירושלים. לאחר מכן עברה להתגורר בפתח תקווה ובתל־ אביב. ב-1940 הצטרפה לקבוצת "מוצא" שפעלה ביישוב זה בשנים 1941-1938  שעם חבריה נמנו, בין היתר שמשון הולצמן, אביגדור סטימצקי וציונה תג‘ר (שעל קשר אתם תמשיך לשמור עוד שנים רבות). במוצא הכירה גם את הכנר והצייר יצחק לוי, אף הוא מחברי הקבוצה, וב-1944 נישאה לו. לאחר כעשור של נדודים ברחבי הארץ התיישבו בני הזוג בקריית האמנים בצפת. ב-1995 עברה לוי להתגורר בשרון , בקרבת בני משפחתה.

חינסקי אמיתי כותבת: "לוי עצמה והכותבים עליה כמעט אינם מתייחסים לנוכחות הנשית ביצירתה. לוי השתייכה לדור של אמניות שהיו מקורבות לאמני "אופקים חדשים" ופעלו תחת צל השראתם, אגב הקפדה על שוויוניות מגדרית והתעלמות מכל אזכור מכוון של היבטים נשיים ביצירתן. בנוסף, ברוח התקופה דאז, יש בטקסטים על יצירתה תיאורים שיפוטיים המסמיכים כוח ועוצמה ציוריים לגבריות, דוגמת "רושם של כוח ציורי עצום וגברי הולך ומתבלט בתמונות השמן שלה",[7]  או התייחסות לתקריבי הגוף שלה כ"הצהרה 'גברית' של אמירה 'נשית".[8]

תיאוריות פרשנות פמיניסטית עלו בארצנו בשנים מאוחרות יחסית, והתמקדו בתחילה בעיקר בדור הצעיר של אמניות שפעלו בארץ בשנות השבעים והשמונים. מכאן נראה שבשנות פעילותה של לוי לא הייתה רוח התקופה בשלה לבחון את עבודותיה מנקודת מבט מגדרית.

ב־ 1975 נפטר בעלה יצחק, פרידה עצובה וכואבת. מתקופה זו ואילך הרבתה לצייר דיוקנאות עצמיים המתאפיינים בטיפול נוקב וחסר רחמים בדמותה. החל בסוף שנות ה-70 החלה לצייר סדרת תקריבים של פניה תחת הכותרת הפָּנים שלי (My Face)  אותה כתבה בצידו האחורי של כל ציור; בעל פה, כינתה אותם "הפנים המלוכלכים שלי"[9] בעבודות אלו הלכה והתפוגגה ההפרדה בין דיוקן ורקע,, ותווי הפנים עברו פירוק, הפשטה ולעיתים מחיקה כמעט מוחלטת, עד שקשה להבחין בינם לבין ציורי הנוף של האמנית.

בציורים מאוחרים בסדרה זו ערבבה בצבע חול, וכך יצרה בדימויים המונוכרומטיים הללו מרקם מחוספס וסדוק, שהקרין תחושה של התייבשות, קילוף ופציעה  השימוש בחול רווח גם בטיפול הנועז והחשוף של לוי בגוף הנשי. שילוב האדמה המקומית – ובפרט זו של נוף חייה – בחומר הציור נושא משמעות כפעולה מושגית, המהדהדת את הקשר העמוק שלה למקום. ניתן אף לראות הלימה בין תהליכי הבלייה והשחיקה של הטבע, שגרגירי החול הם תוצר שלהם, לדימויים המשקפים תהליכי זקנה ומודעות לחידלון ולסופיות. דומה שבזאת פורמת לוי את ההבחנה לא רק בין הנוף והדיוקן בעבודתה, אלא גם בין מעשה הציור והחיים עצמם.

ולסיכום, כפי שמציין צבי תדמור: עיזבונה של לוי מלמד כי ציירה בשנים אלו בעיקר נשים, חלקן אנונימיות וקצתן מתוך מעגל מכרותיה. לוי העמידה אותן, חשופות ובודדות, בחלל ריק ומופשט. לדבריה, לא ניסתה ליצור דמיון בין הדמות המצוירת למציאות וגם לא חשבה על אופייה של הדמות. "אני מחפשת ומוצאת את גורם ההפתעה", אמרה, "וכשהוא ישנו, אני מרגישה שנכנסתי לתוך נשמתו של המודל".[10]דיוקן.jpg

על רקע זה, מעניין להתבונן בדיוקנאות של חברותיה הציירות, לאה ניקל (1966)IMG_20191015_120907 ופאולה רוזט הולצמן (1991), שבהם הבליטה במרכז התמונה את ידי היוצרות, כהצהרה על זהותן כציירות. ציור נוסף, של דמות מצועפת ואניגמטית שכפות ידיה הגדולות מוצגות בלב הציור, (1987) הוא כנראה דימוי של ציירת, אולי לוי עצמה, התובעת את הזכות ליצירה.דיוקןעצמי11.jpg

תודה לאוצרת התערוכה רותי חינסקי-אמיתי על חומרי התערוכה שהיו לי לעזר.

[1] תודותיה של רותי חינסקי-אמיתי לרות מרקוס על הצעתה לשם התערוכה.

[2] בשנות השבעים, ובעיקר בשנות השמונים, הציגה כמה תערוכות יחיד שהוקדשו לדיוקנאות ולדמויות, ואף השתתפה בתערוכות קבוצתיות בנושא הדיוקן. בשנים אלו ציירה לוי גם דיוקנאות של גברים (ביניהם סם לימן, בעלה של לאה ניקל, הצייר אהרון גלעדי, וכן מעט מודלים גבריים), אך לא בכמות ובאינטנסיביות שאפיינו את טיפולה בדמויות נשים. לוי לא הותירה אחריה טקסט המסביר את התמקדותה בדמות הנשית בשנים אלו, ולכן קשה לדעת מה היו מניעיה לכך.

[3] גדעון עפרת פרידלנדר, "הגן הנעול של חנה לוי", הארץ, 20.11.1981 , עמ‘ 23 .

[4]  שם, עמ‘ 22 .

 

[5] בספר סיפורה של אמנות ישראל מוזכרת לוי כאחת מטובי אמני ההפשטה. ר‘ בנימין תמוז, דורית לויטה

וגדעון עפרת (עורכים), סיפורה של אמנות ישראל , תל-אביב: מסדה, 1980, עמ‘ 120 .

[6] לאה ניקל מצוטטת בתוך: אירית הדר, 12 אמנים – מבט שני, קט‘ תערוכה, תל-אביב: מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2006, עמ' 16

[7] אוה גולדמן, "תערוכות בחיפה", הארץ, 11.12.1964 .

[8] גדעון עפרת, "חנה לוי – דברים שרואים מכאן רואים משם", בתוך דליה לוין )עורכת), חנה לוי: עבודות

1990-1940, קט‘ תערוכה, פתח תקוה: מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 1991, ללא מס‘ עמוד.

[9] אירית מילר, "בין פנים וחוץ, חנה לוי: עבודות", 1990-1940, סטודיו, מס‘ 29, ינואר1992, עמ‘ 49 .

[10] לוי מצוטטת בתוך צבי תדמור (עורך) דיוקן, תל-אביב: אמנות לעם, המדור לאמנות, 1989, עמ' 18 .

 

לא בשמיים, הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית, אוצרת ורה פלפול, מבנה האקדמיה ע"ש לאונרד פולונסקי מכון ואן ליר, ירושלים, הוארך עד שלהי דצמבר 2019

אל התערוכה במבנה האקדמיה ע"ש לאונרד פולונסקי הגענו לעת ערב. המבנה רחב הידיים והמואר, אחד מני מספר מבנים במכון ואן ליר משמש בנוסף למהותו כמשכן ללימוד וחקר, גם כחלל להצגת יצירות אמנות ולתערוכה הנוכחית.[1]

"מקורה של כל עבודת האמנות" כותבת פלפול, טמון בזרע שנבט בתודעתו של האמן, זרע שהונבט ומומש באמצעות יכולתו הייחודית להטיל רעיון מופשט על המציאות הקונקרטית ולכונן ממשות חומרית, קונקרטית. יכולת זו נובעת מן ההבנה שאין דבר שיעמוד בפניו כי "לא בשמים היא"[2]. זהו ערך הליבה של אמנות".

התערוכה מציעה מבט מרובד על הקשר שבין הרעיון הגולמי, המוטיבציה למימושו והפעולה הממשית הבוראת יש-מאין. מבט מרובד זה מאפשר להציג מגוון קולות, פרשנויות, מקורות השראה ואופני מימוש יצירתיים שיכרכו עבודות אינדיבידואליות לכדי מערך קולקטיבי של הבעה.

פלפול בחרה אמנים שלדעתה מיטיבים לייצג כל אחד בדרכו, את היות האמנות כלי לחיפוש אחר האמת הפנימית. מכלול העבודות מציע מספר נקודות מבט; חלקן עוסקות בחיפוש אחר ה"נשגב" וגילומו במציאות כפי שהוא בא לידי ביטוי במסגרת האמנות העכשווית. חלק מהעבודות, או שמא  תיאורי המסע, מזמין את הצופה לדיון על מקורו התרבותי-פוליטי של מעשה האמנות, תוך שהוא מאיר ומעורר שאלות על ייצוגי אמונה וספקנות ממקום אינדיווידואלי וחילוני כיום.

בקומת הכניסה המוארת ורחבת הידיים  מוצגות עבודותיהן של שולי בורנשטין וולף, דניאל פלדהקר, ושתיים מעבודותיו של יונתן אולמן.

 באובייקטים של שולי בורנשטיין וולף ודניאל פלדהקר עומדים חומרי גלם זמינים וחפצים יומיומיים שהופשטו מקיומם הפונקציונלי לכדי שפה פיסולית, ולשיח עם החומריות (פלורסנט, קריסטל) המצויה בעבודות והמשמעויות הטמונות בהן.

 שולי בורנשטיין וולף, בין שמים וארץ

לפני שנתיים החלה שולי בורנשטיין וולף לאסוף גופי זכוכית ישנים משווקי פשפשים בארץ ובעולם, מחנויות וינטג׳ ומאוספים פרטיים, וליצור מהם אובייקטים לעיתים צבעוניים ופתייניים, אחרים לבנים ונזיריים, שהשימושיות שלהם מוטלת בספק. את גופי הזכוכית מחברת בורנשטיין וולף לסיפור האישי של משפחתה שנמלטה מגרמניה לאחר ליל הבדולח. מה שהתחיל כהיקסמות מהקריסטלים בסלון בית הוריה שנמלטו מגרמניה לברזיל, הפך ל"דחייה" לאחר שנחשפה להיסטוריה המשפחתית בנעוריה, וכעת להתאהבות מחדש ולסגירת מעגל רגשית וחומרית בין דורות, עמים ותרבויות.

שולי בורנשטיין וולף
שולי בורנשטיין וולף

 דניאל פלדהקר, Woven

 נורות פלורסנט וחוטי פלסטיק דקים, חומרי גלם זמינים ויומיומיים שלובים יחדיו בעבודה Woven של דניאל פלדהקר. השילוב בין נורות הפלורסנט הדקיקות שצבען לבן, לבין החוט השחור הכרוך סביבן יוצר מארג מעין מסך-חוצץ, המפתה את הצופה לגעת, לנסות להאיר. ברם ההבטחה להעברת אנרגיה של חשמל ואור, אינה באה לכלל מימוש. העבודה משתלבת בחלל בדיאלוג עם עבודותיה של בורנשטיין וולף שגם בהן פוטנציאל אפשרי לתאורה נשאר בגדר מחשבה.

דניאל פלדהקר
דניאל פלדהקר

יונתן אולמן, "הצעה למונומנט לעצמי כפי שהייתי רוצה להיזכר"

טכניקה חדשה אותה פיתח יונתן אולמן מופיעה בסדרת עבודות מונומנטליות עליהן הוא עובד בשנים האחרונות. הטכניקה- יציקת שכבות של גבס לבן לתוך תבניות דקות הממוקמות על גבי משטחי פורמייקה לבנים. התוצאה, תבליטים שניתן לקרוא אותם כציורים בעלי נפח, או פסלים מושטחים. בסדרה הזו בחר אולמן להציג דיוקן עצמי שלו כייצוג משולב של הפסל 'דוד' של מיכלאנג'לו ופסל 'האדם החושב' של אוגוסט רודן. שתיים מתוך רצף של ארבע עבודות בהן אולמן מתאר את מהלך 'חייו' של הפסל, נבחרו לתערוכה זו  אחד בו הוא עומד מלוא תפארתו, והאחר שבור חלקים, חלקים על הרצפה בתום ההתמוטטות הבלתי נמנעת.

יונתן אולמן4.jpg
יונתן אולמן

 

בקומה התחתונה מוצגות עבודות של אמניות ואמנים נוספים, מתכתבות עם החלל, מעלות הקשרים תמטיים באשר לאמונה, תפילה, קטנות האדם מול גדלות האל, יצירה/יצר, מהות הספר והאופן שבו הוא נתפס בעיני היוצרות/ים, בצד הקשרים פמיניסטיים, פוליטיים וצורניים.  הציר האורכי של המבנה מהדהד לחדרי עיון ולמידה דוגמת הספרייה המצויים בחלל זה

IMG_20191127_183325.jpg
קומה תחתונה – מבט כללי

 פיטר יעקב מלץ, עמוד COLUMN 100 על 70, טכניקה מעורבת על נייר, 2016

מלץ "דימויי רוג'ום ועמודים החלו להופיע ביצירתי בשנת 2016. פעולת הרישום מתחילה מחלקו התחתון של הדף ונעה מעלה. תנועה זו שואפת לתמצת את התנועה האנכית הקושרת את האדם למרכז האדמה ולאינסוף. תפילת מודעות לגדול ממנו".

ספר האמן מקיים תמהיל של מודולים ספרותיים שונים כגון – היומן האישי, הכרוניקה, סיפור אלגורי, פרוזה ושירה, תפילות וספרי הדרכה. חומרי היצירה הם דיו, גרפיט, עלי זהב ולעתים אף טיפקס צבעי זכוכית ונצנצים. ספר האמן נתפש בעיני רוחו של מלץ ככרוניקה אחת. תיעוד של חייו והסובב אותו. בנוסף, השפעות התפילה היהודית והקבלה בצד השפעות בודהיזם וסופיזם נוכחים לאורכו של הספר.

פיטר יעקב מלץ, ספר היצירה.jpg
פיטר יעקב מלץ
פיטר יעקב מלץ.jpg
פיטר יעקב מלץ

בברלי ג'יין-סטוארט, תפילה בין הצללים

ברישום גדל ממדים שיצרה האמנית הבריטית בברלי ג'ין סטוארט עבור הביאנלה, היא מתארת את החוויה הדתית כפי שדרש בה הבעל שם טוב, תוך שהיא מתמקדת בתיאורים נרטיביים היסטוריים העוסקים בחיבורים בין העבר להווה, וברצון להתעמק בהבנת ההיסטוריה החברתית היהודית והזהות היהודית.
לצד הרישום מוצגת סדרת רישומי הכנה המתארים בתי כנסת ברחבי אנגליה, בהם ביקרה האמנית. כחלק מתהליך ההכנה לציורי השמן מצלמת סטוארט את החלל ויוצרת סקיצות ובהן התייחסות לגיאומטריה, לפרספקטיבה ולאלמנטים המרכזיים הלוכדים את תשומת ליבה. חלק מבתי הכנסת הללו אינם קיימים יותר ועבודת הציור והתיעוד שלהן היא חלק מהמחקר ההיסטורי אותו עורכת האמנית מזה מספר שנים.

בברלי ג'יין סטוארט 1
בברלי ג'ין-סטוארט
בברל יג'יין סטוארט 4.jpg
בברלי ג'ין-סטוארט

חנאן אבו חוסיין, ללא כותרת, מיצב רצפה

חנאן אבו חוסיין מבקשת לכרוך בעבודותיה את האישי והסובייקטיבי עם עקרונות, מחשבות ואירועים אוניברסליים ועם חוויות של נשים ואנשים אחרים בארץ ובעולם.

המיצב עשוי עפרונות צהובים ובובות מיניאטוריות של תינוקות. אבו חוסיין יוצרת בפעולת חיבור סיזיפית ומתמשכת מעין "מחצלת". העפרונות והבובות המונחים כדגם רציף זה בצמוד לזה יוצרים עיטורים בולטים על גבי אבני המרצפות. העיפרון מחודד בקצהו האחד ובקצה השני יש מחק. העיפרון הנתפס כמסמל כתיבה, רכישת השכלה ודיבור יכול להתפרש בהצבה זו כמו חרב בעלת 2 פיפיות, כתיבה ומחיקה. בתווך של שטיח המחצלת הזו, שורות של בובות תינוקות שהלוע שלהן ואברי הרבייה כמו עוקרו ונחסמו בחוט שחור. סמל להשתקה ולמחיקה  זהות נשית וזהות באשר היא.

חנאן אבו חוסיין 2
חנאן אבו חוסיין

במיצב/מונומנט עשוי ספרי לימוד שנאספו על ידי אבו חוסיין מבתי ספר ערביים ממזרח ירושלים, היא יוצרת נגטיב של חלל מתחת למדרגות. הנגטיב בנוי מערימות של מאות חוברות ללימוד בערבית המאוגדות כחבילות שכמו נארזו בחופזה בעזרת ניילון נצמד. לעין המתבונן שאינו מכיר את השפה, צבעי החוברות, מה שכתוב בשדרתן או בחזיתן, יוצר מארג צבע ודגם לאו דווקא קוהרנטי.

חנאן אבו חוסיין1.jpg
חנאן אבו חוסיין

ליהי תורג'מן

 "החיבור העמוק בין כדור הארץ לחוויה האנושית, בין הארץ לשמים ובין ההווה לעבר שמלווים אותי כל העת בעבודתי שלי וקשורים להתעניינות שלי בעבודות רצפה המבוססות על השטחה, מבט על וקנה מידה המאפשר מבט 'מלמעלה". הפרויקטים של תורג'מן מבוססים לעתים קרובות על "תקופות שהות" בבניינים – סימון של מקום בעיר, אנדרטה היסטורית או דתית או אתרים אחרים בעלי משמעות תוך שהיא מלקטת עדויות או עקבות על מנת לייצג אותם בחומר.

HAVE עבודה המונומנטלית מתוך פרויקט GEAPOLITICA, נוצר והוצג בטורינו ב2017.

בעבודה מופיעה המילה HAVE, שעשויה להשתייך לפועל באנגלית, אך כאן הכוונה להקשרה בלטינית ומשמעותה "ברוך/ברוכה הבא/ה" (לדוגמה, Have Maria). משיכתה למילה הכתובה, החקוקה כפסיפס באספלט הישן  נעוצה בחיפוש מתמיד אחר צורות ומשמעויות שעברו שינוי.

ליהי תורג'מן.jpg
ליהי תורג'מן

קלאס עבודה מונוכרומטית המדמה את צורת משחק הרצפה המוכר לנו מילדות. ליצירת פני השטח המגורענים תורג'מן השתמשה בטכניקת הפרוטאז'- היא הניחה מעין משטח מחוספס מתחת לפני הבד והדפיסה אותו באופן ידני באמצעות הגרפיט. המספרים עשויים באמצעות שבלונה פשוטה; פני השטח של הבד עמוסים בצלקות ו'לכלוך' במנוגד לצורה ולמספרים ה'מושלמים' המסתמנים על פניו. הסטרוקטורה של העבודה מרפררת גם למונח הקבלי של 'עשרת הספרות" באשר להופעת האלוהות בעולם הגשמי באמצעות צורה, מספר וסדר.

לידה שרת מסד, צלול ועכור מאד

המחשבה על היות הדברים ברי חלוף, זמניים,[3] היופי שבמינורי והחבוי – תמות ומושגים בשורשי הזן והבודהיזם והפילוסופיה של הוואבי סאבי נטועים בתוך העשייה של שרת-מסד. האמנית יוצרת עבודות המבטאות חסר, שבר, צמצום וצניעות. ראית האסתטיקה של הפגום כערך אך גם כהתרסה. את חומרי העבודה שלה לסדרת האובייקטים מלקטת שרת מסד מאתרי בנייה, והם בעיקרם חוטי ברזל ואבני חצץ.

שרת מסד בוחרת גביעי יין, שמפניה או קוניאק כפורמט לסדרה שלה; גביעים שנועדו להכיל משקאות אלכוהוליים יקרים וערבים. היא מתייחסת אל חלל הכוס כאל חלל של בד הקנבס הניטרלי, ובתוכו היא יוצרת העמדה חדשה בחומרים, צבעים וצורות. תהליך העבודה דומה להכלאה בין אלכימאי לצורף, בסטודיו החומרים עוברים התמרה. היא לוקחת את חומר הפסולת, המושלך ומרימה אותו לדרגת אובייקט נכסף.

לידה שרת מסד
לידיה שרת מסד

יובל שאול, גביע קידוש

מתוך סידרת הציור "יודאיקה"  שעניינה  חפצי פולחן יהודיים ותשמישי קדושה.

בסדרה גדולת ממדים שאול משתמש בטכניקת ציור ייחודית שפיתח בעזרת צבעי שמן צבעים תעשייתיים ומתכות (אלומיניום, נחושת, ברונזה ) ולקות סמיכות ומבריקות .

כך מתעד האמן בהשטחה על גבול ההפשטה, דימויים עתיקים מהתרבות היהודית כגון, כתרי תורה, מגדל בשמים, גביעי קידוש, חנוכיות ועוד.

שאול מנסה בכך לבטא את תרבות ציור היודאיקה בשפה עכשווית, ולחקור את הקשר בין הצייר לבעל המלאכה היהודי. בעבודותיו מופיע מתח צורני וחומרי בין היופי, היצריות והפיתוי בדימוי הגשמי לבין דרך הביטוי בסמלים ובשפה המאפיינים עבורו את הצד הסגפני והרוחני.

yuval shaul
יובל שאול

בברלי ברקת

רישומיה וציוריה של בברלי ברקת נתפסים לעתים קרובות כמופשטים. "המטרה שלי היא ללכוד משהו שמעבר למראה – צורתו, עורו, תבנית או מרחב. מהות, אך לא רק, נוגעת בחוויות שלי או כאלה שצפיתי בהן. בהדרגה, הצורה האנושית או המציאות מתעוררת ומתחילה להתמוסס. צבעים משתנים ואני מפרשת אותם באופן שונה. חלקם רכים ומפוזרים, אחרים חדים יותר – כולם מרמזים על תנועה. הזמן הוא תנועה של חומר דרך החלל, מה שהופך את התנועה לבסיס החוויה שלנו".

"האמנות שלי היא חקירה של תפיסותיי, מציאות ותחושת מה שלא ידוע בעולמנו הגופני – מה שמורגש ומוכר דרך חושים שאנו לוקחים כמובנים מאליהם אך לרוב איננו מודעים לכך. האמנות שלי מייצגת את החיים ואת העולמות הסובבים אותנו – מציאות מופשטת ויזואלית".

בברלי ברקת 2
בברלי ברקת
בברלי ברקת
בברלי ברקת

איתן דור-שב, להטוטי החרב המתהפכת. טכניקה מעורבת על נייר.

לקרקס תנועה משלו. חדה, מהירה, זוויתית, על גבול הסכנה. סדרת העבודות לוכדת זיכרונות צרובים של דור-שב מיצירה משותפת ואינטנסיבית עם אמן מחול אווירי. הטכניקה שלו מהירה, מרובדת, מיידית, נוקבת, המשאירה חותם מהיר בתוך לובן מסנוור. עבור דור-שב, להט החרב המתהפכת מהווה פרופלור נצחי של רוח קוסמית שדוחפת אותנו מהרחם העקר של גן העדן אל קרקס החיים היצירתי של המציאות האנושית.

איתן דור שב
איתן דור-שב

יונתן אולמן, " א'-ת' "

אולמן מציג סדרה שבה מיוצגות כל 22 האותיות העבריות שראשיתה באות ב' וסופה באות א'. כמו שלוחות הפורמאיקה הלבנים שעל גביהם יצוקות האותיות מהווים נקודת התחלה וסוף של כל דימוי, בהצגה של כל האותיות זו לצד זו יש בראשית ואינסוף – הפוטנציאל להגיד כל דבר ולא לומר דבר.

במהלך 2018 נשזרה העבודה בכאן ועכשיו, באקטואלי-פוליטי: כמחאה נגד 'חוק הנאמנות בתרבות' שרף אולמן את הא', האות הראשונה בסדרה .כעת, הסדרה א'-ת' נפתחת בהיעדר; ויש בה מן הקרבה וההקשר למילה 'בראשית' הפותחת את ספר התנ"ך.

יונתן אולמן 3
יונתן אולמן

 

ואולי כל המחשבה על התערוכה הזו והנושא שלה והקשר שלה לכותרת של הביאנלה כולה- "לשם שמים", כותבת אוצרת התערוכה ורה פלפול "מתחבר לקשר המתכונן בין אמונה לאמנות באשר היא ( מוסיקה, אמנות פלסטית, ספרות וכו') – הקשר שבין עוצמת הרוח, לעוצמה הרגשית. אולי רגע היצירה דומה לרגש שחש האדם המאמין, אולי רגע היצירה מחבר את היוצר למעגל האינסופי העל זמני של היצירה והבריאה". [4]

 

קרדיט צילום: דניאל רחמים והביאנלה של ירושלים

 

 

 

 

 

 

[1] בחודש פברואר 2014 הושלמה במתחם ון ליר בנייתו של בניין נוסף – האקדמיה ע"ש פולונסקי ללימודים מתקדמים במדעי הרוח והחברה במכון ון ליר בירושלים. המבנה החדש הוקם מכספי תרומתו הנדיבה של ד"ר לאונרד פולונסקי.  משרד "חיוטין אדריכלים" (ברכה ומיכאל חיוטין) נבחר לתכנן את הבניין החדש. https://www.vanleer.org.il/he/content/%D7%9E%D7%91%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%A2%D7%A9-%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%A1%D7%A7%D7%99

[2] "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. דברים, פרק ל', פסוקים י"א-י"ד.

[3] התפיסה מופיעה גם בקהלת פרק א' פסוק ב', ברומי הקדומה, בנצרות הפרוטסטנטית ועוד.

[4] תודה לורה על ההזמנה ועל חומרי התערוכה, תודה לדניאל על השינוע.

שלווה הדר הוכשטט, 'בהיכלו של מלך ההר', אוצר אורי דרומר, גלריה מנשר, תל אביב, 3.10.2019-2.11.2019

IMG_20191023_162437.jpg

בחלל גלריה מנשר מוצגת התערוכה "בהיכלו של מלך ההר", תערוכה המתכתבת עם עולם דימויים סימלי, דימויים השואלים השראה מעולם החלומות ותת-מודע ועם תולדות האמנות, ספרות ושירה.

באולם הגלריה רחב הידיים מוצגות 60 עבודות המאפשרות הצצה לעולמה של הדר הוכשטט, עולם שיש בו הקשרים למאגיה, סימבולים, מיתוסים, ספרות ומחזות נורווגיים ועוד. העבודות מופיעות בממדים שונים; סדרות בהן מופיעות עבודות קטנות ויפות, בצד עבודות בגודל ניכר שסגנונן אקספרסיבי, והן מעלות על הדעת יצירות אמנים דוגמת אדוארד מונק ואמנים סימבוליסטים משלהי המאה ה-19 בצפון אירופה.IMG_20191023_162536.jpg

עולם הדימויים אותו מציגה האמנית מורכב ומרובד – פורטרטים שיש בהם ייצוג של תודעת הנפש, חקר אישי ותת מודע, דימויים המתקשרים בתודעה למיתוסים צפוניים (נורדיים וגרמנים), ולמיתוסים מצריים. בנוסף, העבודות מתכתבות עם סרטי קולנוע, גיבורי קומיקס וקלפי טארוט, ומכילות אזכורים לעטיפות ספרים ותקליטים, ולכרזות.IMG_20191023_161935.jpg

אוצר התערוכה אורי דרומר כותב: "היכלה של הדר-הוכשטט אוצר בחובו אלמנטים סימבולים, אקספרסיוניסטים, סוריאליסטים ומאגיים. ההיסטוריה האישית שלה מזוגה בעיסוק מודע במיתוסים היסטוריים ובסמלים תרבותיים".IMG_20191023_162156.jpg

כך למשל מצטטת האמנית בעבודותיה מהאיורים המלווים את ספר הילדים, "מקס ומוריץ", מאת המשורר והצייר הגרמני וילהלם בוש (1908-1832), ספר שהקריאו לה בילדותה, ולימים אף הקריאה לילדיה.

הדר-הוכשטט מעניקה מבט אל עולמה האישי/משפחתי. בביתם היא מספרת, ניגנה האם בפסנתר את אותה יצירה מוזיקלית חזור והשנה. לימים, לאחר מות האם התברר לאמנית שמדובר ביצירה "בהיכלו של מלך ההר" (המופיעה לעתים בשם "בארמונו של מלך ההרים"), מתוך המערכה השנייה של היצירה המוזיקלית "פר גינט", שראשיתה באגדה שכתב הסופר והמחזאי הנריק יוהאן איבסן (1906-1828) ויצירתו של המלחין אדוארד גריג (1843-1907) המלווה את המחזה. מכאן, שם התערוכה "בהיכלו של מלך ההר" וההקשרים היצירתיים, והאפשרות לראות בגוף העבודות את היכלה של האמנית עצמה.IMG_20191023_162121.jpg

את זיכרון נגינתה של האם, והגילוי שמדובר ביצירה "בהיכלו של מלך ההר", מכנה האמנית "הזרע הנורווגי" ביצירתה, כאשר זיכרון מוזיקלי זה, בצד גילויים אחרים שעלו אודות האם, החזירו אל עולמה את האם ואת ההקשר המשפחתי, והשפיעו עמוקות על תהליך הגילוי.IMG_20191023_161828.jpg

ובאשר לסגנון – העבודות בתערוכה מתאפיינות בשטיחות ובאקספרסיביות. פלטת הצבעים הדומיננטית היא של צבעי יסוד – כחול, אדום, צהוב בצד השחור הרווח אף הוא בעבודותיה.

הצהוב, כותב דרומר מזוהה בציורים בתערוכה עם דמות האם, ודומיננטי בסדרת העבודות הנקראת "הטבלה המחזורית". גוף העבודות המוצגות בתערוכה מתאפיין במשחקי מילים בעברית ובגרמנית (שפת אמה). IMG_20191023_162333.jpg

לדברי הדר-הוכשטט: "בציור הפותח את הסדרה מוצגים שולחן אוכל, כיסאות ומפיות שולחן. על השולחן כתוב Il Sistema Periodico (מאיטלקית: הטבלה המחזורית), כשם ספרו של פרימו לוי (1987-1919). ספר זה, מחזור של סיפורים קצרים ששואלים את שמם משמותיהם של יסודות כימיים בטבלת היסודות של מנדלייב.[1] הוא מתקשר לאמי, שלימדה כימיה שנים רבות, ולדבריה בטבלה היה גלום כל מדע הכימיה". אזכור אישי נוסף לאם מופיע בציור אחר בסדרה זו – הביטוי Ordnung Muss Sein (מגרמנית: סדר חייב להיות). ביטוי שהיה אהוב על אמה. IMG_20191023_162319.jpg

מכאן שזיכרון אישי/משפחתי חוזר ונשנה בעבודותיה של האמנית. זיכרונות אליהם היא חוזרת שוב ושוב. אזכורים לביקורו של המשורר היהודי פאול צלאן שביקר בארצנו ב-1969, והיה חבר נעורים של אבי האמנית, לצד עולמות בהם מתקיימים אלו שהלכו לעולמם אף שממשיכים לחיות בתודעה אם בעת חלום ואם בהזיה וכמובן ביצירת אמנות.

[1] פרימו לוי, הטבלה המחזורית, תרגם מאיטלקית: עמנואל בארי, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987.

תודה על חומרי התערוכה.

תודה!

אנדראה מנטנייה,המשפחה,מבט נוסף בקמרה
אנדראה מנטנייה, המשפחה, לודוביקו גונזגה ואשתו ברברה, בני משפחה ואנשי החצר, פרט, מנטובה, קמרה דלי ספוזי, קסטלו די סן ג'ורג'יו,  1465 בקירוב

תודה לכל אלה שהגיעו להרצאה "אמנות, הון, ו… אתמול, שמעו, שאלו, השתתפו!

 

תודה לחברותי האמניות פאני הורוביץ, ענת גרינברג ואיה סריג על התמיכה והעידוד והשינוע! לדרייב שלכן ולעידוד שלכן תפקיד משמעותי בהנעה שלי לכך.

תודה מיוחדת לבני האהוב עומר שסייע ותמך (מתנצלת שלא הצלחת לראות) ותודת הלב לדלית בראון, היקרה שמלווה ומעודדת שנים בעצה ובהנחיה ונענית לכל שאלה. מוקירה!

בהרצאה דיברנו על פטרוני אמנות ואספנים, דילרים בתי מכירות, יועצים הומניסטים ויועצי אמנות כיום, והמרוץ אחר היצירה האולטימטיבית נושא הקרוב לליבי במיוחד.

פטרון – עיקר הגדרת הפטרון בתמיכתו ובעידודו של אדם או מוסד כלשהו ליצור עבודת אמנות.

בפעולת האספנות באשר היא יש מן הלהט, התשוקה, ההתמסרות והמסירות.

בהרצאה דיברנו על פטרוני אמנות ועל אספניות ואספנים. את מקומם של פטרוני ופטרוניות האמנות בימים עברו, אנשי האצולה והכנסייה מחליפים בימינו אנו חברות ותאגידים.

דיברנו על שוק המכירות באירופה במאות עברו, ההתחלות, עלייתם של דילרים וסוחרים במאה ה-19, המעבר לארה"ב ועלייתם של שווקים חדשים באסיה ובמזרח התיכון, ומקומו כיום במה שניתן לכנות "כלכלת האמנות" או שמא "קלקלת האמנות".

ההרצאה הינה פרומו לסיורי סטודיו שאנו מציעות – סיורים ייחודיים ובעלי ערך מוסף. במהלכם נחשפים אמניות ואמנים במרחב העבודה האישי והאינטימי שלהם. במפגש על נושאים שאינם זמינים וחשופים לכל על פי רוב ובטח שלא בביקור בן חמש דקות בדרך לעוד ביקור!

בכל מפגש נבקר 3-2 אמניות/אמנים בסטודיו שלהן/ם בקריית המלאכה, תל אביב, "הלב הפועם" של סצנת האמנות העכשווית, הגלריות וסדנאות אמנים, המתפקדת כ"מוזיאון ללא קירות", ומאפשרות מבט מגוון ומרובד על התרחשויות בתחום.

 

אינגה פונר קוקוס, 'נפל דבר', אוצרת: דר' סמדר שפי. בית ביאליק. הקומה השנייה, תל אביב, פתיחה מחודשת 20.9.2019 עד 14.12.2019

IMG_20190920_113132

בבית ביאליק מוצגת התערוכה 'נפל דבר' של האמנית אינגה פונר קוקוס. תערוכה מרגשת בטיבה. מודה! ארכיונים, אמנות ארכיונית ואמנות טובה! יקרים לי, מאתגרים ומעניינים אותי. ארכיונים מטבעם דורשים עיון ואורך רוח ומערבים סוגיות של זיכרון פרטי בצד זיכרון קולקטיבי, מורשת ושימורה, בהם עוסקת פונר קוקוס מזה זמן ניכר.IMG_20190920_113112.jpg

בית ביאליק הממוקם בלב מתחם אתרי תרבות היסטוריים ברחוב ביאליק, הנו מעין קפסולת קסמים הנושאת עקבות לביתו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק ואשתו מניה. הבית תוכנן ע"י האדריכל יוסף מינור ומשמש היום מוזיאון, ארכיון ומרכז לתרבות עברית.

פונר קוקוס סיפרה במפגש עמה לאחר הפתיחה ב-20.6.2019 (התערוכה נסגרה לאחר זמן מה לפרק זמן כבן חודשיים בשל שיפוץ מערכת המיזוג במקום) שהתערוכה נוצרה בעקבות ביקורים ומחקר שלה בארכיון ביאליק.IMG_20190920_113016.jpg

במיצב "תהודה" פונר קוקוס מאירה את הקשר המיוחד בין חיים נחמן ביאליק לבין יהושע חנא רבניצקי. הקשר ביניהם החל בשלהי המאה ה 19 כשרבניצקי, כעורך כתב העת הספרותי " פרדס" פרסם את "אֶל הַצִפּוֹר"  שירו הראשון של ביאליק שראה אור בדפוס.  יחסי החברות, האהבה וההערכה בין השניים הניבו מיפעלות שימור תרבות מפוארים ובראשם סֵפֶר הָאַגָּדָה, שכרך ראשון ממנו ראה אור ב-1907 ובו אסופת אגדות מספרי מדרש מתקופת התנאים והאמוראים. עד מותו של ביאליק, ב-1934 הושלמו מפעלי כינוס ותרבות רבים.

70758269_2962373843835153_4100313287881654272_n

לאחר מחקר ממושך והכרות עם ארכיון בית ביאליק בעזרתם של שמואל אבנרי ויהודית דנון אנשי הארכיון, בחרה פונר קוקוס במכתבים וצילומים של ביאליק ורבניצקי. היא הגדילה אותם, ואז גרסה ויצרה את המארג שבו טקסט אחד נכנס לאחר, משפט לתוך משפט, ומתחבר לדיוקנאות. נוצר מארג של מילים שמבטא את הקשר המיוחד ביניהם. המיצב הגולש מקיר לרצפה, פולש למרחב, וחלקיקי מילים סמלי דואר וחותמות לוגו של אניות משא או הוצאות ספרים, מקבלים חיים משל עצמם, ומהדהדים לאז, לזמן עבר.

פונר קוקוס מתבוננת בקשר  ביאליק – רבניצקי  כיוצרת, ומציעה לחשוב עליו במונחי אמן ואוצר על כל המשתמע מכך. שאלת ההנחיה, השיתוף המחשבתי, הנדיבות הנדרשת ופוטנציאל החיכוך, דומים היא אומרת. ובדומה, עולות שאלות על זהות והאוטונומיה של היוצר

"עבודת הווידיאו 'נפל דבר' נהגתה ונבנתה תוך כדי המחקר שלי על ביאליק, מחקר שנעשה בעיקרו בארכיון ובקריאה חוזרת ונשנית בשירי ביאליק ובמאמרים אודותיו. תנועת החיפוש הספירלית בגרם המדרגות המוביל לארכיון נדמתה לי בכל פעם כירידה לתוך הלא נודע".IMG_20190920_111721.jpg

פונר קוקוס רצתה להעביר את החוויה שחוותה בנוגע לארכיון, שאלות באשר למהו ידע ומהו זיכרון, מהלך הבנייה מחדש של הזיכרון בשילוב הידע החדש שנלמד לאחרונה. והוסיפה: "לעתים זהו תהליך מטלטל".IMG_20190920_112624.jpg

בנוסף, אמרה האמנית, קיים החשש מקריסה של ארכיון; נייר הולך לאיבוד. קריסה של ארכיון דיגיטלי "ואין רואה ואין מגיד". "ואין יודע מה נפל".  — והמילים מתייחסות גם למצב פוליטי-חברתי: הכל קורס ואין מישהו שיאמר, שיחזיק ויאגד וימנע את הקריסה.IMG_20190920_112342.jpg

"מעניין אותי", אומרת פונר קוקוס, "הכוח שיש לארכיון ככותב העבר, ההיסטוריה. הוא מאפשר ידע, מידע ובניית זיכרון, טקסט או תיאורה. למעשה הארכיון מתעד את העבר כסוג של  'הקפאת הזיכרון', למען העתיד. ובכוחו לייצר הפרדה בין מה שקיים בו לבין מה שלא נוכח וקוטלג, מה שייזכר לבין מה שיישכח".

מילות השיר "דבר" – ההתחלה בשפה מקראית, וכך גם סופו של השיר. שיר פוליטי. מספרת שכשקראה את השיר חשבה כמה שביאליק רלוונטי, ומשתמש בשפה שמייצרת משמעויות שמאוד רלבנטיות כיום ורצתה לדבר על כך.
באמצע השיר מופיע קטע מאוד אישי :

נָפַל דָּבָר בֵּינֵינוּ וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-נָּפָל,

וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין מַגִּיד,

אִם-זָרֹחַ זָרְחָה לָנוּ הַשֶּׁמֶשׁ וְאִם שָׁקְעָה –

וְאִם שָׁקְעָה לְעוֹלָמִים.

משפה מקראית (כמו הנביא שמדבר אל העם) ביאליק עובר לשפה אישית.  זהו שיר מאוד אישי ויוצא דופן (זיוה שמיר התייחסה אליו).

תודה לאינגה פונר קוקוס על הפגישה והשיחות, ועל חומרי התערוכה ועל הטקסט שהיה לעזר.

מיזם והרצאה – מתחם קריית המלאכה, תל אביב 25.10, 12.30-10.30

 

הונורה דומייה, אספני ההדפסים, 1860-64, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון
הונורה דומייה,  אספני ההדפסים, 1860-1864, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון https://collections.vam.ac.uk/item/O25403/the-print-collectors-watercolour-daumier-honore/

שלום, אני מתרגשת לספר לכם על המיזם שלי בשיתוף פעולה עם אמניות ואמנים במתחם קריית המלאכה.

קריית המלאכה, תל אביב, "הלב הפועם" של סצנת האמנות על המבנים המאורכים שבה, הגלריות וסדנאות אמנים, מתפקדת כ"מוזיאון ללא קירות", ומאפשרות מבט מגוון ומרובד על התרחשויות בתחום האמנות העכשווית.

440px-Picasso_Portrait_of_Daniel-Henry_Kahnweiler_1910

פבלו פיקסו, פורטרט הדילר דניאל אנרי קהנוויילר, 1910, ש/ב, המכון לאמנות שיקגו  https://www.artic.edu/artworks/111060/daniel-henry-kahnweiler

המיזם כולל הרצאה וסידרת ביקורי סטודיו במתכונת מיוחדת.

ההרצאה "אמנות, הון, שוק" – הרצאה זו שהינה חלק מסדרה הרצאות שלי על פטרוני אמנות ואספנים ,משיקה לחברה, פוליטיקה, דת וכלכלה. בהרצאה אתייחס למקומה של אספנות פרטית ואספנות תאגידית, בתי מכירות ומתן חסויות, ולמירוץ אחר היצירה האולטימטיבית.

סיורי הסטודיו שאנו מציעים – ייחודיים ובעלי ערך מוסף. במהלכם נחשפים אמניות ואמנים במרחב העבודה האישי והאינטימי שלהם. במפגש על נושאים שאינם זמינים וחשופים לכל על פי רוב. בכל מפגש נבקר  3-2 אמנים  בסטודיו שלהם.

ז'אן אנטואן ואטו, שלט החנות של גרסין, 1721, פרט

אנטואן ואטו, החנות של גרסין, פרט, 1720, ש/ב, שלוס שרלוטבורג, ברלין https://en.wikipedia.org/wiki/L%27Enseigne_de_Gersaint

ההרצאה תתקיים ביום ששי 25.10.2016, בשעה 10.30 בקרית המלאכה

יינתנו בה גם פרטים לגבי סידרת סיורי הסטודיו והעלות.

 תשלום: 60 ₪ לאדם להרצאה

פרטים נוספים בטלפון שמספרו 052-3407209     ובאימייל asfan.k@gmail.com

 

ההרשמה במייל  asfan.k@gmail.com: אנא שלחו שם מלא, מספר טלפון ואמייל שלכם על מנת להבטיח את מקומכם, התשלום מראש:  במזומן או באפליקציה Bit או Paper

 

בברכה ובתודה, זיוה קורט

אורה בריל – "מדוע הילדה מצמידה אצבע אל פיה?", אוצר: אילן ויזגן, גלריה דיאגילב, מאז"ה 56, תל אביב עד 14.9

IMG_8874

70820997_404666256860348_9110900565793046528_n.jpg

לאמנית אורה בריל שפה ייחודית ומובחנת משלה: בעבודותיה חוברים יחדיו טקסט ודימוי, קו וצבע לכדי ישות אחת המאפיינת אותה. הקו אותו לוקחת בריל "לטיול", מהווה סמן ביצירתה: לעתים דקיק, לעתים עבה עשוי במחוות יד, מסתלסל או נדמה כחרוט על הבד ומאפשר קריאה של מנעד דימויים חלקם מופשטים וחלקם ברי-זיהוי: סולמות המגדירים מחדש את מהות הטיפוס, שכן חלקם פרומים ולא מושלמים, צורות המאזכרות לולאות, סורג, דימויים ילדיים – פנים? ילד, ילדה? המאזכרים יצירות של אריה ארוך, ואפשר את רפי לביא.IMG_3169.jpg

IMG_3170.jpg

69540031_2406987866288063_8177614776646500352_n.jpg

בתערוכה בגלריה דיאגילב מוצגות עבודות על בד מן השנים האחרונות.  עבודות מופשטות ולעתים על גבול המופשט בהן משולב לעתים טקסט קצר. הצבעוניות הפתיינית- תכול, ירוק, טורקיז ומעט צבעי ורוד מתחלפת בחלק מהעבודות באדום חום. הקו הנוכח כאמור בעבודותיה עשוי באמצעות עפרונות, עטים וטושים, ולכך חוברות משיחות מכחול עבות ועסיסיות אותן ממתן לעתים ריבוע מעין מסגרת.IMG_8892.jpg

IMG_8885.jpg

בתערוכה גם דיוקן אישי – צילום דיוקן האמנית כילדה, בתנועת הס! הדיסוננס העולה נוכח הילדה התמה המצמידה אצבע לשפתיה, כאומרת שיש לשתוק ולהשתיק מול גג הבית האפל עליו מותווים פרחים בקו דקיק ועדין. הטקסטים המאתגרים את עין הקורא – אחד מהופך והשני בר קריאה בהגדלה ובו מילים כמו מטאטא# סוד# כמוס# ג'ורג'יה אוקיף# חושך#ילדה#פצע ולמטה Me Too,אזכור לקמפיין המדובר. ועולה השאלה, הילדה התמה, האם היתה עדה למעשה שלא יסולח? במה מדובר? שכן בעבודה זו אנו עוברים מציור מופשט העוסק בשפת הקומפוזיציה – קו, צבע ולעתים דימוי וטקסט, לאווירה אחרת צופנת סוד, המשאירה אותנו הצופים בסימן שאלה.  האוצר אילן ויזגן כתב בטקסט התערוכה על יצירה זו: " בציור הזה ארבעה אלמנטים עיקריים: דימוי המזכיר גג של בית, פרחי קאלה, מחרוזת מילים, והדבקה של צילום ישן ומוגדל. להבדיל מיתר הציורים בתערוכה, המתאפיינים בתוכן וצורה 'מסורתיים', הציור הזה קושר יחדיו עולמות תוכן והקשרי זמן שונים: דיוקן אישי (דיוקן האמנית כילדה), פרחים חושניים המאזכרים את הציירת ג'ורג'יה או'קיף, מילים "מתויגות" המאפיינות את המדיות החברתיות… ציור זה הינו חלק מגוף עבודות שנוצר מתוך קשב והזדהות עם תופעות קשות שנחשפות בפנינו בשנים האחרונות, בין אם אלה גילויי הטרדות ותקיפות מיניות מן העבר ומן ההווה (קמפיין Me Too), הטרדות באמצעות רשת האינטרנט, או התעללות בילדים. דיוקן הילדה התמה המצמידה אצבע לשפתיה מדגיש את הסוד וההשתקה שבמעשים האלה, ובה בעת, בהקשר של התערוכה והחלל הספציפי שלפנינו, קורא לנכנסים לחלל התערוכה לשנות 'מוד' ולעבור מהוויית חוץ רועשת וכאוטית להוויה אחרת, שקטה, אינטימית, וקשובה לצלילים דקים מן הדקים".

תודה לאורה בריל על הטקסט והדימויים

IMG_3190.jpg

71065297_2363002780617637_3272606642503417856_n.jpg