ה"מונה ליזה" והעוגה

מה יש בה במונה ליזה שגורם לאנשים להגיב אליה בצורות שונות – לגנוב, לפגוע…

ליאונרדו דה וינצ'י, מונה ליזה, 1516-1503, שמן על עץ, לובר, צרפת

אתמול, בבית, הראו לי את הצילום של המונה ליזה והעוגה…אה… אמרתי זה נראה כמו "פייק ניוז". ניסיתי במהלך היום למצוא במגזינים אזכור לכך, מאום! פרסומים באתרים שאיני מכירה וזהו. והנה לאחר חצות הסתבר שאכן "כצעקתה".

איש שהתחפש לאישה זקנה יושבת על כיסא גלגלים החליט להעיף עוגה על המונה ליזה. את מעשיו תירץ ב"תחשבו על כדור הארץ".

https://www.apollo-magazine.com/mona-lisa-cake-protest/

אז מי היא המונה ליזה? סקירה ממש ממש קצרה על דמות איקונית, ההיסטוריה שלה, החיקויים שנעשו לה, והמאה העשרים שהגדילה לעשות באין סוף עבודות המתייחסות לדמותה, מאלילות או מנמיכות, בציור, צילום, וידיאו, פרסומות ועוד.

המונה ליזה הינה עבודה אחת משלוש, אותן לקח עמו ליאונרדו עת הגיע לעבוד עבור פרנסוא ה-1 מלך צרפת. אי לכך היא רכושה הרשמי של צרפת שלא כמו יצירות אחרות, שהוחרמו, נגנבו וכדומה במהלך המאות.

המונה ליזה, חידה לא פתורה! כבר בפירנצה בסטודיו של האמן, וכנראה עדיין לא מוגמרת עוררה חיקוים. במחצית המאה ה-16 הוכרזה כאלוהית יותר מאשר אנושית בשלוותה. במחצית המאה ה-19 היתה מטרה לעולי רגל וכאובייקט לפולחן שעירב דתיות רומנטית עם ארוטיות ורטוריקה.

למודת התנכלויות כמעט מהרגע בו נוצרה – בבית המרחץ של המלוכה הצרפתית, נחשפה ללחות. ב-1911 היא נגנבה. העבודה התגלתה כשהגנב ששמו היה ויצנצו פרוג'ה ניסה למכור אותה לדילר עתיקות פלורנטיני שפרסם מודעה ב-1913 על רצונו לקנות יצירות אמנות לשם הצגתן בתערוכה. אותו ויצנצו עבד זמן קצר בלובר, והחליט לגנוב את העבודה כנקמה בצרפת שגנבה אותה לדעתו, וגם משום שנתפסה בעיניו כיפה ביותר. העבודה הוחזרה ללובר לאחר שהוצגה באופיצ'י.

מונה ליזה המקור, והוונדליזם

ועדיין אין זה סוף דבר. בדצמבר 1956, בוליביאני מזוקן החל להשחית את התמונה; השליך עליה אבן והרס חלק מפיגמנט קרוב למרפק השמאלי של המונה ליזה. כיום התמונה מוגנת ע"י זכוכית משוריינת. ב-1974, הוצגה בטוקיו יפן, עת צעירה התיזה ספריי על העבודה, וב-2009, הושלך לעברה תיון.

וכעת… העוגה שהושלכה!

באשר למונה ליזה האיכויות הנקשרות למהותה הינן בלתי נפרדות מכוחו וקסמו של היוצר  – ליאונרדו דה וינצי', והתקופה בה חי ופעל. מאחורי המיתוס של המונה ליזה ישנו המיתוס של האמן, ומאחורי זה המיתוס של הרנסנס האיטלקי.

אינפורמציה רבה בנדון מופיעה בביוגרפיה הקצרה של ג'ורג'יו וזרי שפורסמה בפירנצה ב-1550, 31 שנה לאחר מות ליאונרדו ובמהדורה נוספת ב-1568 שם נאמר עליו שבורך ע"י השמיים ביופי, חן וכשרון.

שבח דומה ניתן ע"י ססיליה גלרני, פילגשו של לודוביקו ספורצה, דוכס מילנו, שהכירה את ליאונרדו בעת ששהה במילאנו בעשור 1480. "איני חושבת", היא כותבת באחד ממכתיבה "שניתן למצוא לו מקבילה". (את ססיליה צייר ליאונרדו, אך על כך בפעם אחרת). בדומה, צ'רלס ד'אמבוא השליט הצרפתי של מילנו כתב לגונפלוניירה הפלורנטיני ב-1506 והדגיש את יצירותיו הנעלות של אמנותו של ליאונרדו.

ובאשר לזהות המונה ליזה. האם היא ליזה דל ג'קונדו, אשת הסוחר הפיורנטיני, או שמא זו איזבלה ד'אסטה שאת דיוקנה רשם ליאונרדו בפחם בעת ביקורו במנטובה ב-1499. הרישום שהיה באוספים שונים באיטליה נרכש ב-1860 ע"י הלובר, וזוהה כדיוקנה של איזבלה ד'אסטה, מרקיזת מנטובה.

ליאונרדו, פורטרט איזבלה ד'אסטה, 1500, לובר, גיר על נייר

ואיני נכנסת כאן לטכניקת הספומטו ברקע, לחיוך שמזכיר פיסול ארכאי ועוד ועוד.

נעשו לה וריאציות על ידי תלמידי ליאונרדו וממשיכיו,  והגדיל לעשות מרסל דושאן עם האותיות המופיעות בתחתית L.H.O.O.Q שבעת שהוגים אותן נשמעות כ "חם לה בתחת". סלבדור דאלי שצייר אותה עם השפם, אנדי וורהול, המונה ליזה בעירום, ז'קלין קנדי כ"מונה ליזה" ועוד אין סוף וריאציות.

ועכשיו כאמור העוגה…

יום המוזיאונים הבינלאומי, ל"ג בעומר 19.5.2022

*יום המוזיאונים הבינלאומי – כניסה חינם לעשרות מוזיאונים ברחבי הארץ!*
יום חמישי | ל"ג בעומר | 19.5.22

איגוד המוזיאונים ואיקו"ם ישראל מזמין את הציבור הרחב לבקר בעשרות מוזיאונים ברחבי הארץ ולהנות מכניסה חינם ופעילויות מסובסדות/חינמיות.

מדי שנה בל"ג בעומר, אנו מציינים בישראל את יום המוזיאונים הבינלאומי, במטרה להנגיש את העושר התרבותי לקהל הרחב.

השנה, יום המוזיאונים הבינלאומי יהיה בסימן הכח של המוזיאונים!

רשימת המוזיאונים הלוקחים חלק ביום זה נמצא באתר איגוד  המוזיאונים: https://www.icom.org.il/event/3126

הפיצו את הבשורה ובואו לחגוג איתנו במוזיאונים! 

חיים מאור – מיינע טייערע העלדן (הגיבורים היקרים שלי) אוצרת: ד'ר בתיה ברוטין   אוצרת הגלריה: עדי אנג'ל  הגלריה בבית יד לבנים, רחוב אחד העם 20, ראשל"צ, 22.5.2022-8.3.2022

חיים מאור, ממו ספר זיכרונות, 2022

זיכרון השואה, המפגש בין הזיכרון האישי המשפחתי בעבודותיו של חיים מאור, בן הדור השני לבין הזיכרון הקולקטיבי נוכחים בתערוכה זו ששמה "הגיבורים היקרים שלי" כשם שנוכחים בחלק ניכר מתערוכותיו הקודמות.

מאור יליד ישראל נקרא על שם סבו חיים בנימין מושקוביץ שנרצח באושוויץ. אביו דויד נולד בפלונסק (1927) והועבר לאושוויץ עם שאר בני המשפחה בשנת 1942. מהמשפחה שמנתה במקור כחמישים איש, שרדו ארבעה, הוא ואחיו משה ושתי האחיות יג'ה וזושה.

"מעולם לא שמעתי מפי אבי סיפורים רצופים על השואה, רק קטעי דברים, משפטים קצרים ומגומגמים… זעקות בלילה…" סיפר מאור.[1] כך נודע לו על השהות של אביו באושוויץ ולאחר מכן בבירקנאו ובשטראף-קומנדו. במהלך "צעדת המוות: האב נמלט, הצטרף לפרטיזנים באזור פראג וניצל. בשנת 1949 עלה לארץ באונייה "מנרה" שם פגש את אימו של מאור, האם מלכה רוטר, ילידת לנצוט, גליציה, (1931).מרבית משפחתה נספתה בשואה. האם גזרה על עצמה שתיקה ולא דיברה על השבר הנורא.

חיים מאור, ימין, ממו אבא וינסנט, 2016, אמצע ממו חלוץ ופרטיזן, 2016, שמאל ממו דיוקן אבא בפראג 1945
חיים מאור, ממו ריבוע שחור, הסוהר מבלוק 11 ופרחי ברזל, טריפטיכון, 2021

"תערוכה זו" מציינת ד"ר בתיה ברוטין "היא המשך ישיר לעיסוק של מאור במושג הגבורה; במתח שבין היסטוריה לבין מיתולוגיה; במפגש שבין 'ההיסטוריה הגדולה-הכללית' וההיסטוריה הקטנה – הפרטית; וכן במפגש בין ההווה הישראלי עם העבר היהודי בשואה".[2]

כל העבודות בתערוכה זו הן ציור על עץ. מצע העץ משמש את מאור בעבודותיו משלהי שנות השבעים של המאה העשרים.

חיים מאור, אברהם סוצקבר, שרשרת זהב, 2021

בתערוכה זו המחולקת לשלושה חלקים: פרולוג, הגיבורים היקרים שלי ואפילוג מוצגות דמויות שונות, וביניהן מוצג אביו של מאור שאל דמותו הוא מתייחס בתערוכות קודמות,[3] פורטרט עצמי בצד הצגתן של דמויות אייקוניות – נשים וגברים אחד שמרביתם נכחדו בשואה.

אלמה רוזה, כינור באושוויץ-בירקנאו,2021

באשר לזמן הצגת תערוכה זו מתייחס מאור לשנתיים האחרונות, מגיפה עולמית, סגר ובידוד וערעור סדרים חברתיים. "הרהרתי ארוכות ביכולתי לשרוד את המצב, פיזית ונפשית. מצאתי נחמה ומזור בקריאת ספרים ובציור ציורים". מאור חשב על המצבים הקיומיים אותם חוו הוריו ומשפחותיהם בשנים 1945-1939 ועל כך שאין זה כלל דומה למצב הקיומי דהיום.. "הרהורים אלה הובילו אותי להעלות מתוך זכרוני דמויות של אנשי תרבות ואמנות שיצרו באמצעים שונים יצירות אמנות, שירה, ספרות והגות בתוך המציאות בה חיו בשואה. עבורם, האמנות היתה כלי להישרדות ולעדות, אמצעי לשמירה על שפיות ולשיקוף המציאות החיצונית והפנימית".[4]

חיים מאור, אתי הילסום, העט כקורנס, 2021

במכתב ממואר אל ד"ר בתיה ברוטין אוצרת התערוכה מיום 24 בינואר 2022 ציין האמן: "הצגת התערוכה במבנה "יד לבנים" בראשון לציון, בחודשי מרץ-מאי 2022 בהם אנו מציינים את יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, היא מכוונת ומשמעותית. היא נועדה לצרף את הגיבורים היקרים שלי אל אזכורם של הגיבורים האחרים, ששמם מונצח בתודעה ההגמונית הישראלית".[5]

חיים מאור, אהרון אפלפלד, הילד של המלחמה, 2021
חיים מאור, שרלוטה סלומון, חיים או תיאטרון, 2021

פרולוג

בפרולוג מוצגים שלושה טריפטיכונים העוסקים בהיסטוריה האישית של מאור ובהיסטוריה הקולקטיבית ועניינם קורות אביו דויד מושקוביץ בזמן השואה. הזיכרון וההיסטוריה הפרטית השפיעו וניתבו את בנו חיים והפכו עם הזמן למרכיב משמעותי ביצירותיו.

על הדיוקנאות בשלושת הטריפטיכונים צייר מאור פתקי "ממו", והוא משתמש בכך לציון עובדות, אירועים, תאריכים, תחושות ועוד.

על הפער בין הדימוי לבין הזיכרון, מאור אומר: "בעבודות שלי לא תמצאי דימויים מובהקים של השואה. למשל, צלב קרס או מוזלמנים על גדר. זה נראה לי קל מדי, שחוק מדי. אלה דימויים שכבר לא 'עוברים מסך'. אני מחפש דברים אחרים. ב-1975, צילמתי את עצמי, ישראלי ולא יהודי-גלותי מורעב ורזה, ב"תנוחת בושה", כזאת שיכולה להזכיר תצלומים של יהודים עירומים בדרך לגיא הריגה. אני מנסה להגיד שהשואה לא התרחשה בפלנטה אחרת. היא נעשתה בידי בני אדם תרבותיים, באמצעות מכשירים ובמקומות קונקרטיים.[6]

הגיבורים היקרים שלי

בחלק זה מאור מציג שלושה עשר גיבורים נשים וגברים. כאלה שיש לו זיקה כלשהי אליהם או לאו דווקא. ידועים ולאו שהשפיעו על תפיסת העולם שלו ועל חייו האישיים והתרבותיים. הבחירה במספר שלושה עשר מצוין בקטלוג היא בחירה בעלת משמעות; שכן זהו מספר הנקשר לגיל בר המצווה, לשלושה עשר עיקרי האמונה היהודית שחיבר הרמב"ם, שלוש עשרה מידות הרחמים שבהן מתגלה הקב"ה ועוד.

כל אחת מהדמויות מתוארת על שני לוחות עץ – בחלק העליון מופיעים דיוקן הדמות ושמה המלא, ולרוב החתימה שלהם. בחלק התחתון מציג מאור את מאפייני הדמות

ד"ר ברוטין מציינת שניתן לחלק את הקבוצה לשני סוגים של גיבורים. הסוג הראשון שאליו משתייכות רוב הדמויות הוא של אנשי תרבות ואמנות, נשים וגברים, משוררים, סופרים, הוגי דעות, אמנים ואמניות שעסקו באמנות פלסטית ובריקוד, נגינה ועוד, בתוך המציאות בה חיו בשואה: פרידל דיקר-ברנדיס, פליקס נוסבאום, שרלוטה סלומון, אהרון אפלפלד, אברהם סוצקבר, אתי הילסום, פרנצ'סקה מאן, אלמה רוזה, עמנואל רינגלבלום, הרב קלונמוס קלמיש שפירא. שני האחרונים, ד"ר עמנואל רינגלבלום, ארגן, אסף ותיעוד את חיי היהודים בגטו, והרב קלוונמוס קלמיש שפירא הידוע כאדמו"ר מפיאסצנה חיבר חיבורים חדשניים בתחום החינוך החסידי, וסרב לנטוש את חסידיו אף שהוצע לו מילוט.

חיים מאור, עימנואל רינגלבלום, עונג שבת, 2021
חיים מאור, הרב קלונימוס קלמיש שפירא, אש קודש, 2021

סוג שני, הוא של אנשים שמאור הכיר והם קשורים אליו באופן אישי: אדוין סלומון, בן ציון ויטלר, אפרים רוטר. סלומון היה המורה לציור של מאור ושימש לו כמעין "אבא" רוחני. בן ציון ויטלר – זמר, שחקן, קומיקאי ומלחין יהודי הוא גיבור ילדות של מאור שהכיר את שיריו ביידיש בע"פ. אפרים רוטר סבו העיוור של מאור. מאור היה קשור אליו ושימש כ"עיניים" לסבו.

חיים מאור, ימין אדוין סלומון, אדם חיה, 2021, שמאל, אפרים רוטר, אגודת עיוורים נפגעי נאצים, 2021

אפילוג

באפילוג מאור מסכם את מהות הזיכרון והזיכרון הפרטי והקולקטיבי בשתי עבודות. באחת, מדגים שבירה של הזיכרון וליקוט השברים, ובשנייה, מציג את השפעת הזיכרון על חייו. בשנייה, מציג את דיוקן המשורר אבות ישורון.

בציור המחולק לשני חלקים, שיש בו מעין התחלה וסיכום ניתן לראות משמאל את מאור עומד לפני כן ציור, אוחז פלטה בידו האחת ובשנייה מכחול ומצייר. מימין,  מצוין "זיכרונות". מאור הסביר שמצא בספר זיכרונות שנכתב לרגל סיום לימודיו בבית הספר היסודי "שנקר" בחולון, עמוד שכתב ואייר עבורו המורה לציור אדוין סלומון. "כיום אני יודע שברכתו התגשמה במלואה".[7] אפרופו הדמות שאייר סלומון מתכתבת עם דמות שרוליק והצבר באשר הוא בציור ובסיפורת הישראלים.

ולסיכום, רבים הכותבים ומתייחסים לזיכרון, זיכרון אישי וקולקטיבי, מציינת אחד מיני רבים את פייר נורה המציין "הזיכרון הוא החיים, הוא הנישא תמיד על-ידי קבוצות חיות, ולפיכך הוא מתפתח תמיד, פתוח לדיאלקטיקה של ההיזכרות והשכחה, רגיש לכל השימושים והמניפולציות, יודע תקופות חביון ארוכות ופרצי חיות פתאומיים".[8]


[1] ד"ר בתיה ברוטין, חיים מאור, מיינע טייערע העלדן (הגיבורים היקרים שלי), הגלריה בבית יד לבנים, ראשל"צ, עמ' 4.

[2] שם, עמ' 5.

[3] בין התערוכות בהן ניתן ייצוג לבני משפחתו של מאור, התערוכה "הם אני" מוצג מכלול יצירתו של חיים מאור ועבודות אמנים נוספים ובאחד מששת המיצבים מוצגת משפחתו של האמן 

רותי אופק, חיים מאור: הם אני, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, יולי-דצמבר 2011, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה עומר, ינואר-יולי 2012. וכך גם בתערוכות נוספות. מציינת גם את זו של  תמי כץ פרימן, אחרית דבר: ייצוג 'קץ' באמנות ישראלית עכשווית, תל אביב, אוניברסיטת ת"א, הגלריה, 1992.

[4] ד"ר בתיה ברוטין, שם, עמ' 6.

[5] שם.

[6] רותי אופק, חיים מאור: הם אני, שם, עמ' 23-11.

[7] ד"ר בתיה ברוטין, שם, עמ' 27.

[8] פייר נורה, "בין זיכרון להיסטוריה: על הבעיה של המקום", זמנים, 1993,  45, עמ' 6.

סימון פוג'יווארה, בית אנה פרנק מתוך תערוכת מחוות / עבודות מאוסף פיליפ כהן, אוצרת: דרורית גור אריה, גלריית אחד העם 9, רחוב אחד העם 9, סמינר הקיבוצים, הכניסה מרחוב השחר 9 תל אביב, 28.5.2022-7.4.2022

סימון פוג'יווארה (נולד ב-1982) יצר העתק של בית אנה פרנק באמסטרדם בפרשנות חברתית-פוליטית עכשווית. פוג'יווארה החל להתעניין בנושא זה בעת ביקור במוזיאון בית אנה פרנק באמסטרדם. בחנות המתנות רכש דגם מוקטן.

סימון פוג'יווארה, בית אנה פרנק, קרדיט צילום דניאל חנוך

הוא מציב פסלים וחפצים שונים בבית המוקטן וביניהם מיניאטורה של הארנב של קונס. פוג'יווארה מבקש לספק לצופים חוויה טוטלית ולאתגר את הפרשנות להיסטוריה בהצגת תוכן רגשי, לעיתים לא קל, באשר לקיום האנושי.

בעבודה זו עולות שאלות שונות ראשית באשר למהו מוזיאון. מוזיאון כמקדש אמנות ועשייה אמנותית, מוזיאון כמקום לשימור תרבות שהיתה, מאורעות ואירועים שונים.  המוזיאון כמקדש המוזות, כשבמקרה של אנה פרנק ומשפחתה ומיליוני אנשים, השירה והחסד והטוב לא שרו עמם.

סימון פוג'יווארה, בית אנה פרנק, קרדיט צילום דניאל חנוך

ובנוסף, סוגות שעניינן ניכוס/ציטוט/הומאז – פוג'יווארה מתייחס ועושה הומאז' לבית אנה פרנק, ובו בזמן גם מנכס את הארנב של ג'ף קונס שבתורו מנכס דימויים מעולם הדימויים של וולט דיסני. שאלות באשר לתרבות הצריכה.[1]

מוזיאון בית אנה פרנק  Anne Frank Huisממוקם על גדת הפרינסנחראכט ("תעלת הנסיך") באמסטרדם, הולנד. הבית מוקדש לזכרה של אנה פרנק ולהנצחת השואה ומוראותיה. אנה פרנק ומשפחתה הסתתרו בחלקו האחורי של הבניין במהלך מלחמת העולם השנייה. בני המשפחה הוסגרו לידי הנאצים והובלו למחנות ריכוז. כל בני המשפחה למעט אבי המשפחה נרצחו בשואה. בעת שהותה במבנה כתבה אנה את יומנה, שהתגלה ופורסם לאחר תום המלחמה. המוזיאון נפתח ב-3 במאי 1960.

למבנה שנבנה בשנת 1635 היסטוריה ארוכה. מקום זה שימש בשלהי 1940 את משרדי החברה בה עבד אביה של אנה פרנק ובמקום זה הם הסתתרו. המבנה הפך למבנה לשימור והחברה שרכשה את המקום נאותה להעבירו לקרן אנה פרנק אותו הקימו אוטו פרנק ויוהנס קליימן במאי 1957. המקום נפתח לציבור בשנת 1960.

המוזיאון מציג את המבנה המקורי המשוחזר, וביניהם חדרי המחבוא וכן תערוכות העוסקות בשואה ובסובלנות. תרגומים שונים של יומנה של אנה פרנק ועוד.[2]

 

גלריה "אחד העם 9"

רחוב אחד העם 9 , תל אביב

שעות פעילות הגלריה: יום חמישי 16:00-20:00

יום שישי ושבת : 11:00-14

שימו לב בבקשה לשינויים הבאים

התערוכה סגורה במועדים הבאים::

16.4-15.4 ערב פסח ופסח

22.4-21.4 ערב חג שני

חג העצמאות 5.5 

שימו לב בבקשה בימי רביעי הבאים: 20.4, 11.5, 25.5 הגלריה פתוחה בשעות 14-11


 

[1] סימון פוג'יווארה, בית אנה פרנק מתוך תערוכת מחוות / עבודות מאוסף פיליפ כהן, אוצרת: דרורית גור אריה, מחקר: זיוה קורט, גלריית אחד העם 9, רחוב אחד העם 9, סמינר הקיבוצים, הכניסה מרחוב השחר 9 תל אביב, 28.5.2022-7.4.2022

[2] בית אנה פרנק, ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%A0%D7%94_%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A7

תערוכות עכשיו, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 12.2.2022-20.1.2022

טובית בסירטמן, שעתו של היפנוס, אוצרת: אירית לוין

בתערוכתה של טובית בסירטמן "שעתו של היפנוס", מוצגים בני משפחה צעירים וכלבים במצבי שינה לסוגיהם. עבודות בנייר בפורמט קטן, בפסטל ובצבעי מים.

טובית בסירטמן

טובית בסירטמן

טובית בסירטמן

חגי ארגוב, מקדש הרוח, אוצר: אריה ברקוביץ

בתערוכה מקדש הרוח של חגי ארגוב מוצגים ציורים מהשנים האחרונות במיוחד לחלל המעוצב כמעין קפלה בבית האמנים. ציורים ארוכים ואנכיים שנעשו על גבי בדים מתוחים ופיסות דיקט.

חגי ארגוב

רבקה גלעד, המים הבוכים, אוצרת: נורית ירדן

רבקה גלעד נסעה כדי להיות עם חברה אהובה שהייתה בסוף ימיה. המוות נשמצא קרוב., היא מספרת תמיד משך ודחה אותה. מתקרבת אליו ומתרחקת.

רבקה גלעד

מירית הלוי, חיבורים, אוצרת: רויטל בן אשר פרץ

מפגש עם מראה מצרית עתיקה הוביל את האמנית למסע ציורי של חפצים ארכיאולוגיים. מתודת העבודה – סדרות בהן נזרים זיכרונות וסיפורים אנושיים.

מירית הלוי

יוני זהר, קול המון, אוצר: אריה ברקוביץ

מתוך הזעקה האנושית והמחאה שהתחוללה בישראל נוצר גוף עבודות זה ,מספר יוני זהר, מעלה את סיפורה הזעקה של תנועה לשינוי. "קולו של ההמון אל מול כוחו הפיזי של נציגי השלטון כל אלה לא הניחו לי והרגשתי שהמראות והנושא בחרו בי".

יוני זהר

יוני זהר

טולי זיו, בלוק קנדה, אוצר: אריה ברקוביץ

ילדות אבודה, צעצועים ומוות, עומדים במרכז התערוכה החדשה של טולי זיו, בבית האמנים בתל אביב. בתערוכה זו מוצג המשך למסע החיפוש הפנימי וחקר נושא השואה שמעסיק אותו בשנים האחרונות.

טולי זיו

טולי זיו

שיר שבדרון, לילות לבנים, ציורי חדר

הציורים שבתערוכה מספר שיר שבדרון צוירו בזמן ביקורו בסנט-פטרסבורג, קיץ 1991. בשעת דמדומים ממרפסת בבית מלון, בזמן הלילות הלבנים בהם השמש שוקעת בחצות וזורחת בשלוש לפנות בוקר.

שיר שבדרון

שיר שבדרון

חיה שפס-אבטליון, נגוהות, אוצר: אורי דרומר

חיה שפס-אבטליון מציגה בתערוכה "נגוהות" צילומים העוסקים באור, המשמש כחומר הגלם ביצירתה. צילום מופשט וצבעוני, שצולם במוזיאון  ישראל, בעקבות דן פלווין המוצג בחלל סגור, בו האור מגיע ממקור שאינו טבעי וצילום בשחור לבן (אסקונה) שצולם בטבע, ובו מקור האור טבעי.

חיה שפס-אבטליון

רוני סתר, פורנוגרפיה, פוטוגרפיה, אוטוגרפיה, אוצר: אריה ברקוביץ

סידרת עבודות קטנות ממדים, שנוצרו בשנה האחרונה. הדפסות תלת ממדיות על צילום. חלקן הגדול של העבודות מבוססות על סצנות שהורידה מסרטים ישנים לעתים אלמים. מספר עבודות מבוססות על צילום ישן של אבא שלה. אחרות, מתרחשות ביפו , בה היא גרה כעת. זאת האוטו(ביו)גפיה שלה.

רוני סתר

מוזיאונים, חדשות היום

וריאנט אומיקרון מכה בחוף המזרחי, ארה"ב, והמוזיאונים סוגרים לעת עתה את דלתותיהם, או "מפחיתים" פעילות. אתמול המטרופוליטן הכריז שתהיה מגבלת כניסת מבקרים. בבוסטון, התכנית היא לא לאפשר ל"לא מחוסנים" להיכנס למוזיאון, החל מ-15 בינואר. וכיום חדשות מבולטימור, שמוזיאון בולטימור לאמנות יסגור את דלתותיו לזמן מה, מיום זה ועד 26 בדצמבר. פתיחה מחדש מתוכננת ל-29.12.21

ובדומה מוזיאונים באירופה, מתחילים לסגור את שעריהם – בדנמרק והולנד, חלק קטן ממוזיאונים בלונדון.

. Breakfast with ARTnews <email@email.artnews.com‏

Sook-Kyung Lee הוכרזה כמנהלת האמנותית בביאנלה של גוונז'ו. 

Sook-Kyung Lee. Photo: Roger Sinek.
Sook-Kyung Lee. Photo: Roger Sinek

https://www.artforum.com/news/tate-s-sook-kyung-lee-named-artistic-director-of-2023-gwangju-biennale-87565

Art Newspaper מדווח שדיור נאלצו להסיר צילום מתערוכה בסין בשל ההאשמה שהצילום מחזק סטריאוטיפים תרבותיים. האימז' מידי הצלמת הסינית Chen Man הוסר מהתערוכה Art'N Dior במרכז האמנות West Bund Art Centre בשנחאי.

Chen Man

בתגובות לצילום בפלטפורמת המדיה החברתית Sina Weibo ובמדיה הסינית נאמר שהאימז' גורם לנשים הסיניות להיראות "רע", ושיש בכך הלימה לסטריאוטיפים המערביים אודות הסינים כבעלי עיניים קטנות.

דיור פרסמה התנצלות מיידית והסירה את העבודה מהתערוכה שהוצגה בין ה-23-12 בנובמבר. בדיור לא השיבו אם זה היה מרצונם או בשל פניה רשמית.

צ'ן צלמת אופנה ידועה מאוד בסין, לא הגיבה לכך, אך בהודעה מסרה שהיא ילידת סין ומאוד אוהבת את המולדת שלה.

https://www.theartnewspaper.com/2021/12/22/cancel-culture-with-chinese-

אני ואתה, יורם בלומנקרנץ וירמי עדני, גלריה נולובז, זבולון 19 תל אביב, עד 18.12.2021

בגלריה נולובז, גלריה שיתופית, מוצגת התערוכה של האמנים יורם בלומנקרץ וירמי עדני. החלון השקוף של הגלריה, דרכו ניתן לקבל מבט אל התערוכה, מנהל דיאלוג עם העוברים והשבים, מזמן אותם להציץ, להיכנס.

אותו דיאלוג ניכר בין שני האמנים, יורם בלומנקרנץ וירמי עדני בתערוכה "אוורירית" ויפה, הנותנת מבע והתייחסות לעבודות המוצגות בה.

ירמי עדני

בשיחה עמו ציין בלומנקרנץ את שיתוף הפעולה והדיאלוג המתמשך ביניהם. בטקסט התערוכה נאמר  "תהליכים ודפוסים נבדלים; בעיקר סביב שגרת עבודה רציפה ויומיומית בסטודיו מול יוזמה, תהליך של ניסוי ותהייה מול רעיון וביצוע, ומשם והלאה לעבודות משותפות ממוקדמות תערוכה".

יורם בלומנקרנץ

תהליכי העבודה וחיפוש הדרך שונים ועם זאת כפי שמציין בלומנקרנץ הדיאלוג היומיומי בינו לבין עדני הראה את אותותיו בבחירת עבודות בעלות מכנה משותף, ו"במושגים כגון ארעיות, חדש פעמיות, מקריות ומידיות".

ירמי עדני

בתערוכה מדיה שונות – ציור, פיסול, תבליט, שימוש ברדי מייד, בשפה – אותיות ומלים, ועבודת וידיאו. ניכרת בהן הניעות בין טבע לתרבות בין שרידי קופסת שימורים המומרת למעין שיח על משטח עץ, חלקי זכוכית שבורה המיתמרים אל על, משטחים רבועים המדמים חדר או מקום, עבודות המעלות על הדעת חרירי הצצה מוגדלים והשיח שהן מנהלות עם שפת הציור.

יורם בלומנקרנץ וירמי עדני

עדני בעבודת הווידיאו שלו "איך אתה עובד" מספר על תהליך העבודה שלו, ועל המושג "קונסטרוקציה".  העבודות שלו מנהלות דיאלוג עם חומרים (כגון קרטון), שעברו המרה לאלו המוצגים בגלריה, עם המושג מקום, ואף אפשר חדר/ים. לגולגלות המופיעות בחלק מהעבודות שלו תפקיד פונקציונלי ולאו דווקא של ההיכרות שלנו עם מושג ה"ואניטס".

השימוש ב"חומרים מצויים" ניכר בעבודותיו של בלומנקרנץ, קופסת שימורים, שרידי גדר בה ניכרים פגעי הזמן אותה לקח מדרום תל אביב, אבנים קטנות וחומרים נוספים מאזור בית ילדותו בדרום תל אביב.

יורם בלומנקרנץ

עבודות השניים משתלבות יחדיו בחלל, שומרות על כתב יד אישי ואוטונומיה ועם זאת מגיבות זו לזו הדדי, כפי שניתן לראות בעבודות רצפה בהן משתלבות יצוקות "המחברות" של עדני עם העבודה של בלומנקרנץ.

ירמי עדני ויורם בלומנקרנץ

תודה ליורם בלומנקרנץ על השיחה עמו ועל טקסט התערוכה

פוליפוניה ב–12 קולות, אוצרת דליה דנון. הגלריה החדשה-סדנאות האמנים, אצטדיון טדי, שער 22, ירושלים. מנהלת ואוצרת ראשית: תמר גיספאן-גרינברג. זמני פתיחה: יום א', ב', ד', ו' שעות 10 עד 14 יום ג' ויום ה' 15 עד 19. עד 12.10.2021

האמניות המשתתפות, אתי אברג'ל, דגנית ברסט, דבורה מורג, טליה טוקטלי, טסי כהן פפר, יהודית לוין, מאיה כהן לוי, מרים גמבורד, נעה בן־נון מלמד, נעמי בריקמן, פנינה רייכמן, פסי גירש

בחללה המוגבה של הגלריה החדשה-סדנאות האמנים, חלל המאפשר מרווח נשימה לעבודות המוצגות, מוצגת התערוכה "פוליפוניה ב-12 קולות", שכשמה כן היא מגוון קולות וסגנונות, ומתן חשיבות שווה וללא מדרג לכל. תערוכה המציגה מנעד יצירות במדיה שונות, מרשימות ומפעימות ביכולות הרישום, הציור, הצילום, הפיסול והמיצב, בתמות מגוונות שהקשרן אמנות מושגית, ציור המתכתב עם מופשט, סמנטיקה וניקוד, ארכיון, יצר ורוח, "דבר לילדים!" ועוד כהנה וכהנה (מתאפקת לא לגלוש להרגלי לנתח עבודות…)

מבט מהמפלס העליון
מבט מהמפלס העליון

הייחוד בתערוכה זו, הצגה של עבודות של שתי עשרה נשים אמניות העוסקות ביצירה ובהוראה כאחד. אמניות המצויות בעשור השישי או השביעי לחייהן, וממשיכות למלא תפקיד משמעותי בשדה אמנות המקומי.

מרבית האמניות המציגות החלו לפעול בשלהי שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים. עבודותיהן הוצגו בתערוכות במוזיאונים בארץ וזכו לייצוג בגלריות מובילות, ואף זכו בפרסים.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210808_114749.jpg
מבט מהמפלס העליון

חלק מהאמניות המוצגות אני מכירה מעבודתי במוזיאון תל אביב לאמנות, ופעילותן כמורות/אמניות בסדנאות האמנים במרכז על שם מאירהוף, מוזיאון תל אביב. חלק מכירה והכרתי מתערוכות יחיד שהיו להן אצלנו במוזיאון ובגלריות שונות, ומעבודותיהן שהוצגו בתערוכות קבוצתיות או מצויות באוסף מוזיאון תל אביב לאמנות.

דליה דנון אוצרת התערוכה, מציינת: "העובדה שרוב האמניות המשתתפות בתערוכה הן בנות אותו הדור, למדו באותם בתי ספר לאמנות והחלו להציג באותן שנים בקירוב, מאפשרת התבוננות בצדדים הדומים ביניהן. אף שאין בהכרח מגמה משותפת בעבודותיהן, המעשה האוצרותי מנכיח את סבך הקשרים בין האמניות ומשקף אגב כך את עולם האמנות בארץ ואת הקטליזטורים המניעים והמפעילים אותו, וכן את הקשר לתנועות האמנות והמגמות השונות המאפיינות את שדה האמנות המקומי מאז החלו לפעול בו ועד היום. כאוצרת, מובן שאני מבטאת בתהליך האוצרותי גם את תפיסתי האישית דרך היצירות של האמניות המשתתפות בתערוכה".

העבודות המוצגות במגוון מדיה וטכניקות מצויות בתפר שבין הקשרי זיכרון אישי וקולקטיבי לבין תפיסת עולם פורמליסטית. דנון העבירה מספר שאלות לכל אחת מהאמניות ומעניין להתחקות אחר התשובות שהשיבו. שכן כל אחת מהן מציגה מבט אישי, תפיסת עולם והגדרה אישית, על היצירה בצד ההוראה והשיח הבין-דורי עם התלמידים, בצד האפשרות להפריה הדדית.

דנון מציינת ששנות השמונים בהן רוב האמניות המציגות בתערוכה החלו את דרכן הן תחילתן של מגמות חדשות. "בעולם האמנות, תרומתו הסגולית של דור זה באה לידי ביטוי במפנה שחל באוצרוּת – בשילוב אוצר־יוצר ובמעבר לגלריות בניהול עצמי; בהיבט המדיומלי – עם החזרה לציור, זניחת הפיסול המונומנטלי והאנדרטאי והתקבלות מדיום הצילום; ובתחום התמטי־סגנוני – פיגורציה, אקספרסיביות, בוטות, אירוניה, שינוי במעמד האובייקט האמנותי, עיסוק בביוגרפיות אישיות, אסתטיזציה של הפוליטי ותחילת העיסוק בפוליטיקה של הזהויות".[1]

התנועה הפמיניסטית עולה בתרועה רמה בשנות ה-70 בארה"ב ובאירופה. אולם לא ניתן למצוא לכך ביטוי בשדה האמנות הישראלי דאז.[2] השינוי אירע בשנות האלפיים. יש לציין שלמרבית האמניות המשתתפות בתערוכה מכנה המשותף: פמיניזם אינו נעדר ממהותן, אך לדבריהן אין הוא מגדיר את היצירה האמנותית שלהן, גם כשניתן למצוא נושאים נשיים בעבודותיהן.

בד בבד ניתן למצוא את הקשר הרצוף והמטפח אותו מנהלות האמניות עם הדור הצעיר של האמנים. על מקומה המרכזי של ההוראה בחייהן וביצירתן של המשתתפות אפשר להתרשם מהטקסטים המלווים את העבודות. בטקסטים הנלווים לכל אחת מהאמניות הן מציינות שהן מכוונות לכוחות היצירה ולא להבחנה מגדרית. עצם הנתינה באקט ההוראה, ההנאה והאהבה שבכך, ותחושת הסיפוק מדור של תלמידים/ות הזוכים להכרה בשדה האמנות.

אתי אברג'ל: "אין בעבודתי קול נשי מובחן… עם זאת, קיום היצירה שלי הוא בעיניי מאבק פמיניסטי לחלוטין…" ההוראה מציינת אברג'יל היתה עבורה גשר בין פנים לחוץ ובנתה עבורה את יכולת התקשורת שלה עם העולם".

אתי אברג'ל ינקות, מיצב תלוי חלל, מדיה מעורבת – תיקי מהגרים, עפרון, יציקות גבס, 2021

דגנית ברסט: "אני מגדירה את עצמי פמיניסטית כאדם, אבל איני מזהה נראות נשית בעבודות שלי. אין לי אג'נדה כזו". "היה לי חשוב לפרנס באופן קבוע ורציתי גם להתפתח באקדמיה, אבל סירבתי להתקדם כמורה כי אהבתי את העבודה שבה עסקתי"

דגנית ברסט בלדת הברבור הצלוי מתוך "כרמינה בוראנה", עפרון על נייר 2016, תרגום מנחם חפץ
דגנית ברסט, מתוך דיפטיך עצוב, חלק א'

דבורה מורג: "המקום שבו גדלתי, המקום שבו נטועים השורשים שלי, מגדיר את האופן שבו אמני אומדת את העולם ומשפיע מאוד על נקודת המבט שלי. "אני מתבוננת על העולם מתוך הבית, הציורים, הפסלים והמצבים נולדים מתוך המרחב הביתי, מסמנים אות מחדש ובכל פעם נותנים לו פנים אחרות".

דבורה מורג, הצבה בחלל, 2020 צילום מקסים דינשטיין

טליה טוקטלי: בנתי שהיותי אמנית מבוגרת מעניק לי מנדט לחבור לאמניות שכבר אינן בוסר, כדי ללוות אותן בשלבים הקשים כל כך שבהם נדרשת התנהלות בו זמנית בטריטוריות שונות: משפחה, עבודה ביצירה או עבודה לשם פרנסה בצד היצירה".

טליה טוקטלי, כ-ו-נ-נ-י-ת on-call, מראה הצבה בחלל
טליה טוקטלי, פרט

טסי כהן פפר: "לימדתי מעל ארבעים וחמש שנה ברחבי הארץ: בשדרות בחינוך המיוחד ובמכללת ספיר, בשער הנגב ושנים רבות במוזיאון תל אביב. לימדתי מבוגרים וילדים. כשאני פוגשת תלמידים שזוכרים את השיעורים לטובה, שיש לי מקום בליבם, שמעידים שלמדו ממני מהי מהות האמנות, זוהי עבורי המחמאה הגדולה. כהן פפר מציינת שרק בעקבות שהות בסיטה, הפסיקה לתפוס את עצמה כאם ועקרת בית, והתחילה לראות את עצמה כמי שחיה ונושמת אמנות.

טסי כהן פפר, ללא כותרת, מראה הצבה, בדים שונים, סרטי קטיפה ובד, שערות מלאכותיות, מידות משתנות, 2020

יהודית לוין: מציינת "כמי שלמדה את שפת האמנות ויכולה לעוף אתה, הרגשתי שאני יכולה להעביר ככה הלאה. לא השתעממתי לרגע בהוראה… חלק מהקסם היה לגלות שוב ושוב כמה שאין לזה סוף…"

יהודית לוין, חוף עזה, אקריליק על בד, 2012

מאיה כהן לוי:  באשר לשאלה אם היא רואה עצמה יוצרת פמיניסטית: "אני חשה אי-נחת מכל הגדרה שהיא. איני אוהבת להגדיר בשום צורה". ולגבי היותה אמנית-מורה: "אני מרגישה ייעוד ואהבה גדולה בהוראת אמנות".

מאיה כהן לוי, מתוך הסדרה נדודי לילה, 2016, תצלום מקולף

מרים גמבורד: "שנים רבות לימדתי את הדברים שאני יודעת ואוהבת". "לימדתי רישום ופיסול כמקצוע, כתפיסת העולם, כמשמעת פנימית, כעולם ומלואו, וכאידאולוגיה ושרשרת תרבותית ארוכת טווח".

מרים גמבורד, Humo Vulgaris, רישום, 2018
מרים גמבורד, פרט

נעה בן-נון מלמד: "עשרות שנות הוראה בתקופה שחלו בה שינויים עצומים בשדה הצילום, זימנו לי ללא ספק אתגר תמידי ללמוד וללמד, ואף ללמוד מתלמידיי, ובכך תרמו תרומה שאין לי דרך להעריך את ממדיה גם לעיצוב דמותי כאדם וכיוצרת".

נעה בן-נון מלמד ים-יבשה, תצלום מעובד הדפסה בהזרקת דיו פיגמנטי על נייר אורז, 2020 מקסים דינשטיין צילום

נעמי בריקמן: "החדירה לתהומות הנפש נראית לי מהותית יותר מאשר השימוש באמנות ככלי במאבק…" "אני מלמדת למעלה מארבעים שנה. ההוראה חשובה בעיניי לאין ערוך… הידע, הניסיון, המיומנויות, התובנות וההנאה הנלווים לתהליך העבודה הם מרכיבים שלא הייתי רוצה לשמור לעצמי בלבד".

נעמי בריקמן חללים ריקים, הצבה בחלל, 2020 מקסים דינשטיין צילום

פנינה רייכמן: "מפעם לפעם אני פוגשת בתלמידים שלי לשעבר שאומרים לי שאישיותם האמנותית התעצבה בשיעורם שלי. אחד מהם ציין כשנפגשנו שלימדתי אותו להבין כיצד האמנות היא חלק מחיינו, משפיעה עלינו, ושחשוב לדעת לקחת את הידע התיאורטי הזה ולקשור אותו וליישם אותו בעבודת האמנות, בפרקטיקה הפרטית".

פנינה רייכמן, Robert Rauschenberg R.R.A.P, אקריליק ופיגמנט על בד 2018

פסי גירש: "הוראה קשורה בעיני לאינטואיציה ולגישה פסיכולוגיסטית למצוקות. היא דרושת אנרגיה רבה. אני מסבירה לתלמידים לעבוד בצורה פשוטה, להיות נאמנים לעצמם ולא לפחד מנפילה. כמורה מרגש אותי מאוד לקרב את האדם לעצמו, להעניק לו כלים לביטוי עצמי".

פסי גירש, צילום, מראה בחלל

דנון מציינת נקודה משמעותית: "למרות התקרה שנופצה בשדה היצירה, אין עדיין באקדמיה אמנית מורה מתווה דרך במעמדו של רפי לביא למשל, הגם שהיו עד כה מורות חשובות ומשפיעות לא פחות ממנו.

קציעה עלון מציינת בטקסט הנלווה לתערוכה את עולם האמנות הישראלי המתנהל לפי קודם פטריארכלים, מיזוגנים ושל גילנות. שדה אכזרי במיוחד שרק החזקה שורדת בו  "לטענתי, יכולת השרידה של האמניות הללו טמונה באימוץ עז של אפיון מגדרי – האימהוּת. אין מדובר בהכרח באימהות בפועל, אלא בהפיכתה של האימהות כמודוס של איכות לציר ועוגן בנחשולי החיים; אפיסטמולוגיה ולאו דווקא אונטולוגיה".

"הדבקות הנחושה בייעוד, כלומר ביצירת אמנות לאורך זמן, בתנאים הקשים ובחוסר הנראות וההכרה האופייניים לשדה זה, מעמידה שקילות סימבולית ל"עבודת האימהוּת" הבלתי נגמרת והלא־מתוגמלת. בשתי פוזיציות אלו טמון ממד לא מבוטל של אלטרואיזם והקרבה עצמית".[3]

אין ספק מציינת דנון כי מקומן של המורות/המרצות נעדר מהשיח המקומי. לנוכח היחס הבעייתי שעדיין קיים בארץ כלפי אמנות נשים, נוסדה העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. מטרתה לעודד את המחקר על נשים אמניות בישראל ולחזק את הדיסציפלינה של המגדר באמנות. התערוכה מציינת דנון, היא חלק ממפעל זה.

ולסיום ברצוני לציין שרות מרקוס יזמה מחקר בו השתתפו גרסיאלה טרכטנברג, רונה סלע, עדינה מאיר-מריל ויעל גילעת. תוצאות המחקר התפרסמו ב-2008 בספר שערכה מרקוס: "נשים יוצרות בישראל, 1970-1920". [4] ובשנת 2000, נוסדה תנועת אחותי למען נשים בישראל על ידי פעילות פמיניסטיות מזרחיות אשר הציבו להן למטרה להעלות על סדר היום הציבורי נושאים של צדק כלכלי וחברתי מתוך תפישה פמיניסטית הקושרת נושאים של לאומיות, אתניות ופמיניזם.[5] ברם לב ליבה של תערוכה מצוינת זו עוסק באמניות העוסקות בהוראה.

ואולי ניתן להסביר את התהייה/אמירה באשר למורה גורו בסדר גודל של רפי לביא באמירתה של אתי אברג'יל: "כשאני מלמדת, אני מקפידה לשמור על המרחב של התלמיד, לתת לו לבחור את דרגת ההתקשרות בינינו. איני אוהבת מורים שהם גורו או מאסטרו, כאלה שההערצה סביבם אינה מאפשרת למידה וחקירה אמיתית".

תודה לדליה דנון על הסיור עמה ועל חומרי הקטלוג. תודה לתמר גיספאן-גרינברג


[1] יעל גילעת, דור שנות ה־80 באמנות בישראל. כתב עת אורנים 2, 2009, עמ' 62–67.

[2] דנון מצטטת במאמרה את גלעד מלצר: "בהכללה גסה אפשר לומר כי התנועה הפמיניסטית, על כל משבריה, פסחה על ישראל בכל הנוגע לשדה האמנות. האמניות היו מודעות לכל מה שקרה בעולם אבל צפו מן הצד ולא לקחו חלק. רק בסוף שנות התשעים חל שינוי". גלעד מלצר, הקדמה – פמיניזם ואמנות ישראלית. מדרשה 10, 2007, עמ' 13

[3] ד"ר קציעה עלון, על האימהוּת כמודוס אפיסטמי ממוגדר בשדה האמנות הישראלי, "פוליפוניה ב־12 קולות", אוצרת: דליה דנון, סדנאות האמנים, ירושלים יוני–אוגוסט 2021.

[4] רות מרקוס (עורכת), בהשתתפות: רות מרקוס, גרסיאלה טרכטברג, רונה סלע, עדנה מאיר-מריל, יעל גילעת, "נשים יוצרות בישראל, 1970–1920", תל-אביב: סדרת מגדרים, הקיבוץ-המאוחד, 2008, עמ' 11. רות מרקוס 8.8.2015, ערב רב  https://www.erev-rav.com/archives/38543  בספר דנות החוקרות ב-21 צלמות, 28 אדריכליות, 86 ציירות ופסלות, ועוד כ-35 ציירות/פסלות המוזכרות בהערות שוליים שכן על כמה מהן לא נמצאו עדיין  פרטים מספקים. החיפוש שנעשה במאגרי מידע: ארכיונים, תיקי אמן בארכיון בית-ציפר ובמוזיאונים השונים, ביקורות בעיתונות ובכתבי-עת כגון "גזית", ובסיוע קולגות, ביניהן פרופ' גילה בלס ודליה דנון, הראה שאמניות רבות שהיו ידועות ומוכרות בזמנן, השתתפו בתערוכות חשובות, ונכתבו עליהן ביקורות חיוביות, נעלמו במהלך השנים ולא נכנסו לספרי ההיסטוריה.

[5] סילביה פוגל-ביזאוי, "דמוקרטיה ופמיניזם: ישראל כמשל", דמוקרטיה ופמיניזם – מגדר, אזרחות וזכויות אדם, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2011 עמ' 157. בתנועת "אחותי" עסקתי בשער הראשון "הארכיון בעת המודרנית" של עבודת הדוקטור

כל המשפחות המאושרות: דיוקן משפחתי בהזמנה, אוצרת: מוניקה לביא, מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, פתיחה 22 באפריל 2021

הצייר דוד ניפו ושתי הצלמות – יעל רוזן ואלה ברק מזמינים אותנו הצופים להתוודע למשפחות, מוכרות ואנונימיות המוצגות בחלל מוזיאון נחום גוטמן.

דוד ניפו, מתווה לדיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018
דוד ניפו, דיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018
יעל רוזן, משפחת הרצוג, חיים, אורה, יצחק ורונית, 1975
יעל רוזן, משפחת הרצוג, חיים, אורה, יצחק ורונית, 1975, צילום אנלוגי
אלה ברק

דוד ניפו מציג משפחת אצולה אירופאית, משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, ציור המלווה בעבודות רישום. בכך הוא מאזכר מסורות עבר עת מלאכת הציור שימשה בתפקיד  "העין" המתבוננת ומייצגת את מהות המוצג/ת.

ניפו עובד בדרך האופיינית לציירי ה-Old Masters בימים עברו. פורטרט מוזמן, המשפחה לבושה כמתבקש, עבודות רישום המשמשות כהכנה לציור המוגמר. יש בציור זה מן ה""Grandeur כפי שאומרים בצרפתית, מן הגדולה…הדמויות "גדולות מן החיים" ובאידיאליזציה .

יעל רוזן מציגה משפחות ישראליות מוכרות – כאלה שפניהן ושם המשפחה מסמלים עבור רבים ישראליות, מקומיות ועוד. לעומת זאת אלה ברק מציגה מהלך שונה. ייצוג של משפחות ברגעים אינטימיים הנעים בין ממשות לבידיון,

בכל העבודות יש מן המציצנות – הצופה הופך ל"מציצן" מרצון או שלאו, נוכח העבודות המוצגות, תמונת דיוקן חברתית, תרבותית וכמו בצילומיהן של רוזן וברק, מקומית.

ייצוגם של רמי מעלה בדיוקנאות ארוך יומין. אם נחזור אחורה לדיוקנאות של קליאופטרה והפרעונים, ולייצוגים של קיסרים ברומי הקדומה. או לייצוגים נפלאים של אפיפיורים וקרדינלים בעבודות מידי רפאל וטיציאן בין המאות 16-15.

הדיוקן יכול להיות דיוקן המייצג דמות כלשהי- גבר/אישה או ילד/ה ואף של בעלי חיים, וישנם הדיוקנאות הקבוצתיים כפי שניתן לראות בחצרות מלוכה דוגמת זו של משפחת גונזגה ב"קמרה דלי ספוזי", מנטובה, איטליה במאה ה-15או בחצרות מלכי ספרד לדוגמא, במאות ה-16 וה-17.

שינוי בתפיסת הדיוקן כמייצג רמי מעלה או דמויות מהבורגנות הגבוהה אירע בהולנד של המאות 16 ו-17, וזאת מסיבות דתיות. עם המעבר של חלק ניכר מהאוכלוסייה בהולנד לדת הפרוטסנטית, פינו ציורים המייצגים סיפורים מהברית החדשה את מקומם לסוגות אחרות – והדיוקנאות זכו לייצוג ניכר בהולנד הבורגנית, אף שבמקביל עלו סוגות נוספות כגון טבע דומם ונופים. מעניין לציין שבהולנד דאז אנו מוצאים דיוקנאות נפלאים של "עמך" כמו למשל בעבודות של פראנס האלס (למשל, ה-Malle Babbe), בצד ייצוגים של דיוקנאות קבוצתיים בעבודות של האלס, רמברנדט (מציינת עבודה אחת "משמר הלילה") ועוד…

בדיוקנאות אלה ואחרים, קודם להמצאת המצלמה, עמלו האמנים בהעלאת הדמויות ובייצוג שלהן במדיית הציור, לעתים באידיאליזציה, ולעתים פחות. מאפיינים כמו הצגת היררכיה משפחתית או שלטונית, קשרים ויחסים בין הדמויות, מלבושים המעניקים הוד והדר ואף משרתים נלווים, היוו חלק משמעותי בסוגה זו.

עליית הצילום בשנות ה-30 של המאה השמונה עשרה בצרפת ובאנגליה כאחד שימשה מאיץ למעבר לדיוקנאות מצולמים. עם זאת, ניתן להתחקות אחר עלית קרנו מחדש של הדיוקן המצויר– הן של הפרט או של הקבוצה בעיקר משנות שמונים ואילך של המאה העשרים, עת ניתנת החרות! לאמן/ית לייצג דימויים בסגנונות שונים ובמדיה שונות – ציור, פיסול, צילום, וידיאו ועוד.

דוד ניפו מציג בעבודה שלו תמונת עולם אישי, דיוקן משפחתי המנהל שיח עם Old Masters, הן במתוות (שאחת מהן מחולקת באופן בו נהגו לרשום רישומי הכנה בימים עברו). יש בעבודותיו הד מן העבר בצד מוסכמות של דיוקן קבוצתי באופן ההצבה, המציע הצצה לאיווי חברתי  ותרבותי של הדמויות המוצגות. ניפו מארגן בקפידה את הדמויות, את היחסים ההיררכיים ביניהן, ומעניק לנו הצופים רמזים גלויים בפיענוח תנוחת ושפת הגוף, המלבושים המפוארים, האותות והאובייקטים הנלווים לכך שמדובר במשפחה נעלה.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210526_132153.jpg
דוד ניפו, דיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018, מתווה
חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210526_132348.jpg
דוד ניפו, דיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018, מתווה

דיוקן משפחתי זה הינו תמצית 'עולם קטן'. דמות האב כ"Omnipotence" ככל יכול, יושב בלבוש מלכותי – בצבעי אדום וכחול (צבעי מלכות – שמים ואדמה כאחד! וגם צבעי הלבוש של המדונה, אמו של ישו) ומוקף בסמלי סטטוס, כמעין כרטיס ביקור המוצג לעולם החיצוני. היחסים בין הדמויות: האם היוצרת קשר עין עם הצופים, מבטה מלוכסן, הבנות המשירות מבט. ואפרופו דיוקן בגוף מלא לפי הכללים הרנסנסיים/ברוקיים ובעיקר אלה קודם המצאת המצלמה עלותו היתה גבוהה ביותר למזמין!

הדמויות מוצגות על רקע ציור, ים/ימה? צמחיה ודמות אשר פלג גופה העליון חשוף, יצור שחציו אדם וחציו שייך לעולם הדגה?

הנאמר לעיל באשר לדיוקן רלוונטי כמובן לשתי הצלמות – יעל רוזן ואלה ברק שעבודותיהן מוצגות בחללי התערוכה.

בצילומיה של יעל רוזן נעשה הניסיון לשמר עדות לממשותם של המוצגים בני המקום והזמן.

יעל רוזן, צלמת עיתונות, נשלחה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 לצלם דמויות מייצגות בחברה הישראלית. בין מצולמיה היו משפחות נשיא המדינה חיים הרצוג, הרמטכ"ל רב אלוף מוטה גור, הסופר והבמאי אפרים קישון ושחקנית התיאטרון חנה רובינא.

יעל רוזן, אפרים, שרה, עמיר ורננה קישון, 1975

בתצלומים כותבת האוצרת מוניקה לביא "נשקפת אליטה מקומית בנעלי בית, מקפידה על סגנון חיים פשוט, שאינו מנקר עיניים. בתצלומי משפחות הרצוג וקישון ישובים הילדים למרגלות הוריהם, הממוקמים משני צדיהם, ואם המשפחה יושבת ליד הפסנתר. בשני התצלומים האחרים בני המשפחה צפופים, קרובים, נוגעים זה בזה. בתצלום חנה רובינא, המצולמת עם בתה ועם נכדתה, נראות השלוש כדבוקה מטריארכלית, שעליה חולשת חנה, האם הגדולה. בכל התצלומים תלויות על הקירות יצירות אמנות, ובחללים פזורים חפצי נוי, שטיחים ורהיטים, פרחים".

מעניין לציין הבחירה בה כל משפחה בחרה את אופן הייצוג שלהם בצילומיה של רוזן. הרמטכ"ל גור מופיעה בלבוש לא רשמי בעליל: חלוק בית וכפכפי אצבע. בנו של הנשיא הרצוג נועל נעלי בית משובצות עם רוכסן של חברת "המגפר".

לביא מציינת את הבחירה שהציבו המשפחות המצולמות: ערכי משפחתיות ופשוטות ההליכות!

והשאלה שלי: האם דיוקן יכול בכלל ללכוד את הבלתי ניתן לתפיסה? אני מניחה שכן, אנו מדברים על ישראל דאז, קודם תרבות ה"שופוני", על ערכים של צניעות וכל המשתמע! אף שהבחירה היא במקרה זה בנוגע לשלושת התערוכות בחירה אישית בהצגת מהויות ונטיות הלב.

צילומיה של אלה ברק נעים בספקטרום שבין החגיגיות לבין החצנה של הדמויות המיוצגות. הסטודיו לצילום של ברק, "פוטו ברק", נמצא בסמטה בדרך יפו-תל אביב, ואליו באים להצטלם לכבוד אירוע חגיגי וכחוויה משפחתית מגבשת. טקסיות המעמד כותבת לביא, ניכרת בכל הפרטים: בלבוש, ברקע ובאביזרים. הסטודיו פושט צורה ולובש צורה בהתאם לאופי התצלום המתוכנן: זוגי, משפחתי, היריוני, עם או בלי בעלי חיים.

אלה ברק

ואסיים מדבריו של פרופ' מרדכי עומר שנאמרו באחת ההדרכות שהעביר לנו בזמנו בתערוכות האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות: דיוקן יכול להיות כמאמרו של מרדכי עומר "ניסיון כמעט בלתי אפשרי – ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה, להעלות את "מראה הנפש" (אמת אובייקטיבית, "אידיאה") תוך מעקב אחר "מראה הפנים".

איציק בדש, "כתר", אוצרת" פרופ' חביבה פדיה, גלריה הצוק, נתניה, רח' המעפילים 22, 23.5.2021-16.4.2021

עשרות כתרים עשויים אלומיניום, פח וברזל מוצבים בתערוכה "כתר" של איציק בדש בחלל הגלריה בן שתי הקומות. כתרים בגדלים שונים, חלקם מתנשאים לגובהו של חלל הגלריה, מפעימים, מפתים את הצופה להתקרב עדיהם. הכתרים כמקבץ והכתר כיחיד, כפרט, כל אחד ואחד מהם הינו פרי עבודת יד עמלנית.[1]

בטקסט התערוכה כותבת האוצרת פרופ' חביבה פדיה: "בדש בתערוכתו 'כתר' מבקש להלך בתדר שבין הקיום האישי הלכוד בכלוב ובין הסבל ממנו מפציעה הילת האור. ממנו גם מפציע מעשה היצירה. הוא נע בתווך שבין הזיכרון ההיסטורי שנשאיו היו המשפחה והקהילה באמצעים של סיפור, מוזיקה ותפילה ובין הזיכרון האישי של סבותיו המקוננות; בתוך כך הקיום הפצוע שלו מהדהד רובדים רבים".[2]

קרדיט צילום: ניר דוידזון

כתר – כמילה וכדימוי נושאים עמם משמעויות ניכרות. "כתר תורה", "כתר מלכות" ובשבת וראש חודש (בעמידה) בתפילת מוסף וחזרת הש"ץ (שליח ציבור) מוזכרת המילה "כתר" המהדהדת בשבועות האחרונים בראשי מתפילות בבית הכנסת… מאז התוודעתי לנושא התערוכה. כתר יתנו לך השם אלוקינו, מלאכים המוני מעלה עמך ישראל קבוצי מטה. "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה' אֱלֹוקינוּ מַלְאָכִים הֲמוֹנֵי מַעְלָה עִם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל קְבוּצֵי מַטָּה יַחַד כֻּלָּם קְדֻשָּׁה לְךָ יְשַׁלֵּשׁו".[3]

כתר במובנו הפיזי מופיע ביצירות אמנות רבות – המדונה המוצגת ביצירות אמנות עטורה בכתר. יצירות המציגות את "אקלסיה" Ecclesia המייצגת את הכנסייה הנוצרית ואת הנצרות המופיעה לעתים כשכתר מלכות לראשה, במנוגד ל"סינגוגה" Sinagoga המייצגת את היהדות, שעיניה מכוסות. וכמובן, בתיאורי שליטים למיניהם, הכתר כמייצג שלטון, עוצמה וכוח.

קרדיט צילום: ניר דוידזון

 בהמשך הטקסט כותבת פדיה: "כתר המלכות שמכתיר בדש למרחב הפנימי האישי והקולקטיבי מהדהד גם לשכינה הגולה, זו המתוארת כמי שלא מצאה מנוח לכף רגלה וגם לנפשו של כל אדם, המבודדת בכלוב פנימי. מיצב הכתרים השותק של בדש (המלווה בעבודת הקול של דקלה) משלב הוד וקדושה לצד דלות. תנועה לצד סטטיות, שפע וברכה לצד קללה ומגבלה. שקיפות ונגישות לצד אטימות וניתוק. זוהר ויוקרה מול בזות וזילות. המתחים הדיכוטומיים מתאחדים ומתחדדים בחומריות של הכתר העשוי מחומרים שונים כגון פח, ברזל ואלומיניום ומנוע לעיתים ממגע אן השתלבות במכלול".

עֲשָׂרָה מִינֵי כְּתָרִים הֵם

 כִּתְרֵי קוֹצִים אֲשֶׁר כְּמַסְמְרִים נוֹצְצִים

כִּתְרֵי בַּרְזֶל אֲשֶׁר נָתַן לִי הַלַּיְלָה הַפַּחַד, בְּנָפְלִי מִפַּח לָפַחַת

כִּתְרֵי אוֹתִיּוֹת אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לַמִּלִּים, לִפְנֵי שֶׁאֶת בְּשָׂרִי סָרַק בְּמַסְרְקוֹת דַּקִּים

כֶּתֶר מֶלֶךְ אֶבְיוֹן אֲשֶׁר נֹתֵן בִּי עָנְיוֹ שֶׁל הַגּוּף

כֶּתֶר מַלְכָּה בִּנְדוֹדָהּ

כִּתְרֵי דָּמִים כְּשֶׁאֲנִי מִתְבַּזְבֵּז כְּשֶׁאֲנִי נִבְזָז

כִּתְרֵי הַחֶבֶל הַהֶבֶל הַסֵּבֶל הַזֶּבֶל כְּשֶׁאֲנִי נֶחְבָּל כְּשֶׁאֲנִי חוֹבֵל כְּשֶׁאֲנִי מְתַחְבֵּל וּמִתְבַּדֵּא

כֶּתֶר בַּרְזֶל וָאוֹר כְּשֶׁפָּשַׁטְתִּי מֵעָלַי אֶת עוֹרְךָ

כִּתְרֵי טֻמְאָה כִּי אֲנִי בָּשָׂר וָדָם

כִּתְרֵי טָהֳרָה כִּי אֲנִי רוּחַ וָדָם

כִּתְרֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה כִּי אֲנִי אָדָם
אֱסֹף אוֹתִי לְאֵינְסוֹפְךָ

פרופ' חביבה פדיה

יו"ר המרכז לחקר יהדות ספרד והמזרח ע"ש אליישר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

מכון "רשימו", באר שבע


[1] כתר פח יחיד של איציק בדש הוצג לראשונה בתערוכה "עד שתצא מקולי", שעניינה היה התרבות המזרחית. על דופן החדר הוצג השיר "כתר" שהוקדש לבדש.

[2] פרופ' חביבה פדיה, "כתר", טקסט התערוכה

[3] הספרייה הלאומית, אתר הפיוט והתפילה https://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/Song.aspx?SongID=842#3,25,2707,21