פוליפוניה ב–12 קולות, אוצרת דליה דנון. הגלריה החדשה-סדנאות האמנים, אצטדיון טדי, שער 22, ירושלים. מנהלת ואוצרת ראשית: תמר גיספאן-גרינברג. זמני פתיחה: יום א', ב', ד', ו' שעות 10 עד 14 יום ג' ויום ה' 15 עד 19. עד 12.10.2021

האמניות המשתתפות, אתי אברג'ל, דגנית ברסט, דבורה מורג, טליה טוקטלי, טסי כהן פפר, יהודית לוין, מאיה כהן לוי, מרים גמבורד, נעה בן־נון מלמד, נעמי בריקמן, פנינה רייכמן, פסי גירש

בחללה המוגבה של הגלריה החדשה-סדנאות האמנים, חלל המאפשר מרווח נשימה לעבודות המוצגות, מוצגת התערוכה "פוליפוניה ב-12 קולות", שכשמה כן היא מגוון קולות וסגנונות, ומתן חשיבות שווה וללא מדרג לכל. תערוכה המציגה מנעד יצירות במדיה שונות, מרשימות ומפעימות ביכולות הרישום, הציור, הצילום, הפיסול והמיצב, בתמות מגוונות שהקשרן אמנות מושגית, ציור המתכתב עם מופשט, סמנטיקה וניקוד, ארכיון, יצר ורוח, "דבר לילדים!" ועוד כהנה וכהנה (מתאפקת לא לגלוש להרגלי לנתח עבודות…)

מבט מהמפלס העליון
מבט מהמפלס העליון

הייחוד בתערוכה זו, הצגה של עבודות של שתי עשרה נשים אמניות העוסקות ביצירה ובהוראה כאחד. אמניות המצויות בעשור השישי או השביעי לחייהן, וממשיכות למלא תפקיד משמעותי בשדה אמנות המקומי.

מרבית האמניות המציגות החלו לפעול בשלהי שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים. עבודותיהן הוצגו בתערוכות במוזיאונים בארץ וזכו לייצוג בגלריות מובילות, ואף זכו בפרסים.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210808_114749.jpg
מבט מהמפלס העליון

חלק מהאמניות המוצגות אני מכירה מעבודתי במוזיאון תל אביב לאמנות, ופעילותן כמורות/אמניות בסדנאות האמנים במרכז על שם מאירהוף, מוזיאון תל אביב. חלק מכירה והכרתי מתערוכות יחיד שהיו להן אצלנו במוזיאון ובגלריות שונות, ומעבודותיהן שהוצגו בתערוכות קבוצתיות או מצויות באוסף מוזיאון תל אביב לאמנות.

דליה דנון אוצרת התערוכה, מציינת: "העובדה שרוב האמניות המשתתפות בתערוכה הן בנות אותו הדור, למדו באותם בתי ספר לאמנות והחלו להציג באותן שנים בקירוב, מאפשרת התבוננות בצדדים הדומים ביניהן. אף שאין בהכרח מגמה משותפת בעבודותיהן, המעשה האוצרותי מנכיח את סבך הקשרים בין האמניות ומשקף אגב כך את עולם האמנות בארץ ואת הקטליזטורים המניעים והמפעילים אותו, וכן את הקשר לתנועות האמנות והמגמות השונות המאפיינות את שדה האמנות המקומי מאז החלו לפעול בו ועד היום. כאוצרת, מובן שאני מבטאת בתהליך האוצרותי גם את תפיסתי האישית דרך היצירות של האמניות המשתתפות בתערוכה".

העבודות המוצגות במגוון מדיה וטכניקות מצויות בתפר שבין הקשרי זיכרון אישי וקולקטיבי לבין תפיסת עולם פורמליסטית. דנון העבירה מספר שאלות לכל אחת מהאמניות ומעניין להתחקות אחר התשובות שהשיבו. שכן כל אחת מהן מציגה מבט אישי, תפיסת עולם והגדרה אישית, על היצירה בצד ההוראה והשיח הבין-דורי עם התלמידים, בצד האפשרות להפריה הדדית.

דנון מציינת ששנות השמונים בהן רוב האמניות המציגות בתערוכה החלו את דרכן הן תחילתן של מגמות חדשות. "בעולם האמנות, תרומתו הסגולית של דור זה באה לידי ביטוי במפנה שחל באוצרוּת – בשילוב אוצר־יוצר ובמעבר לגלריות בניהול עצמי; בהיבט המדיומלי – עם החזרה לציור, זניחת הפיסול המונומנטלי והאנדרטאי והתקבלות מדיום הצילום; ובתחום התמטי־סגנוני – פיגורציה, אקספרסיביות, בוטות, אירוניה, שינוי במעמד האובייקט האמנותי, עיסוק בביוגרפיות אישיות, אסתטיזציה של הפוליטי ותחילת העיסוק בפוליטיקה של הזהויות".[1]

התנועה הפמיניסטית עולה בתרועה רמה בשנות ה-70 בארה"ב ובאירופה. אולם לא ניתן למצוא לכך ביטוי בשדה האמנות הישראלי דאז.[2] השינוי אירע בשנות האלפיים. יש לציין שלמרבית האמניות המשתתפות בתערוכה מכנה המשותף: פמיניזם אינו נעדר ממהותן, אך לדבריהן אין הוא מגדיר את היצירה האמנותית שלהן, גם כשניתן למצוא נושאים נשיים בעבודותיהן.

בד בבד ניתן למצוא את הקשר הרצוף והמטפח אותו מנהלות האמניות עם הדור הצעיר של האמנים. על מקומה המרכזי של ההוראה בחייהן וביצירתן של המשתתפות אפשר להתרשם מהטקסטים המלווים את העבודות. בטקסטים הנלווים לכל אחת מהאמניות הן מציינות שהן מכוונות לכוחות היצירה ולא להבחנה מגדרית. עצם הנתינה באקט ההוראה, ההנאה והאהבה שבכך, ותחושת הסיפוק מדור של תלמידים/ות הזוכים להכרה בשדה האמנות.

אתי אברג'ל: "אין בעבודתי קול נשי מובחן… עם זאת, קיום היצירה שלי הוא בעיניי מאבק פמיניסטי לחלוטין…" ההוראה מציינת אברג'יל היתה עבורה גשר בין פנים לחוץ ובנתה עבורה את יכולת התקשורת שלה עם העולם".

אתי אברג'ל ינקות, מיצב תלוי חלל, מדיה מעורבת – תיקי מהגרים, עפרון, יציקות גבס, 2021

דגנית ברסט: "אני מגדירה את עצמי פמיניסטית כאדם, אבל איני מזהה נראות נשית בעבודות שלי. אין לי אג'נדה כזו". "היה לי חשוב לפרנס באופן קבוע ורציתי גם להתפתח באקדמיה, אבל סירבתי להתקדם כמורה כי אהבתי את העבודה שבה עסקתי"

דגנית ברסט בלדת הברבור הצלוי מתוך "כרמינה בוראנה", עפרון על נייר 2016, תרגום מנחם חפץ
דגנית ברסט, מתוך דיפטיך עצוב, חלק א'

דבורה מורג: "המקום שבו גדלתי, המקום שבו נטועים השורשים שלי, מגדיר את האופן שבו אמני אומדת את העולם ומשפיע מאוד על נקודת המבט שלי. "אני מתבוננת על העולם מתוך הבית, הציורים, הפסלים והמצבים נולדים מתוך המרחב הביתי, מסמנים אות מחדש ובכל פעם נותנים לו פנים אחרות".

דבורה מורג, הצבה בחלל, 2020 צילום מקסים דינשטיין

טליה טוקטלי: בנתי שהיותי אמנית מבוגרת מעניק לי מנדט לחבור לאמניות שכבר אינן בוסר, כדי ללוות אותן בשלבים הקשים כל כך שבהם נדרשת התנהלות בו זמנית בטריטוריות שונות: משפחה, עבודה ביצירה או עבודה לשם פרנסה בצד היצירה".

טליה טוקטלי, כ-ו-נ-נ-י-ת on-call, מראה הצבה בחלל
טליה טוקטלי, פרט

טסי כהן פפר: "לימדתי מעל ארבעים וחמש שנה ברחבי הארץ: בשדרות בחינוך המיוחד ובמכללת ספיר, בשער הנגב ושנים רבות במוזיאון תל אביב. לימדתי מבוגרים וילדים. כשאני פוגשת תלמידים שזוכרים את השיעורים לטובה, שיש לי מקום בליבם, שמעידים שלמדו ממני מהי מהות האמנות, זוהי עבורי המחמאה הגדולה. כהן פפר מציינת שרק בעקבות שהות בסיטה, הפסיקה לתפוס את עצמה כאם ועקרת בית, והתחילה לראות את עצמה כמי שחיה ונושמת אמנות.

טסי כהן פפר, ללא כותרת, מראה הצבה, בדים שונים, סרטי קטיפה ובד, שערות מלאכותיות, מידות משתנות, 2020

יהודית לוין: מציינת "כמי שלמדה את שפת האמנות ויכולה לעוף אתה, הרגשתי שאני יכולה להעביר ככה הלאה. לא השתעממתי לרגע בהוראה… חלק מהקסם היה לגלות שוב ושוב כמה שאין לזה סוף…"

יהודית לוין, חוף עזה, אקריליק על בד, 2012

מאיה כהן לוי:  באשר לשאלה אם היא רואה עצמה יוצרת פמיניסטית: "אני חשה אי-נחת מכל הגדרה שהיא. איני אוהבת להגדיר בשום צורה". ולגבי היותה אמנית-מורה: "אני מרגישה ייעוד ואהבה גדולה בהוראת אמנות".

מאיה כהן לוי, מתוך הסדרה נדודי לילה, 2016, תצלום מקולף

מרים גמבורד: "שנים רבות לימדתי את הדברים שאני יודעת ואוהבת". "לימדתי רישום ופיסול כמקצוע, כתפיסת העולם, כמשמעת פנימית, כעולם ומלואו, וכאידאולוגיה ושרשרת תרבותית ארוכת טווח".

מרים גמבורד, Humo Vulgaris, רישום, 2018
מרים גמבורד, פרט

נעה בן-נון מלמד: "עשרות שנות הוראה בתקופה שחלו בה שינויים עצומים בשדה הצילום, זימנו לי ללא ספק אתגר תמידי ללמוד וללמד, ואף ללמוד מתלמידיי, ובכך תרמו תרומה שאין לי דרך להעריך את ממדיה גם לעיצוב דמותי כאדם וכיוצרת".

נעה בן-נון מלמד ים-יבשה, תצלום מעובד הדפסה בהזרקת דיו פיגמנטי על נייר אורז, 2020 מקסים דינשטיין צילום

נעמי בריקמן: "החדירה לתהומות הנפש נראית לי מהותית יותר מאשר השימוש באמנות ככלי במאבק…" "אני מלמדת למעלה מארבעים שנה. ההוראה חשובה בעיניי לאין ערוך… הידע, הניסיון, המיומנויות, התובנות וההנאה הנלווים לתהליך העבודה הם מרכיבים שלא הייתי רוצה לשמור לעצמי בלבד".

נעמי בריקמן חללים ריקים, הצבה בחלל, 2020 מקסים דינשטיין צילום

פנינה רייכמן: "מפעם לפעם אני פוגשת בתלמידים שלי לשעבר שאומרים לי שאישיותם האמנותית התעצבה בשיעורם שלי. אחד מהם ציין כשנפגשנו שלימדתי אותו להבין כיצד האמנות היא חלק מחיינו, משפיעה עלינו, ושחשוב לדעת לקחת את הידע התיאורטי הזה ולקשור אותו וליישם אותו בעבודת האמנות, בפרקטיקה הפרטית".

פנינה רייכמן, Robert Rauschenberg R.R.A.P, אקריליק ופיגמנט על בד 2018

פסי גירש: "הוראה קשורה בעיני לאינטואיציה ולגישה פסיכולוגיסטית למצוקות. היא דרושת אנרגיה רבה. אני מסבירה לתלמידים לעבוד בצורה פשוטה, להיות נאמנים לעצמם ולא לפחד מנפילה. כמורה מרגש אותי מאוד לקרב את האדם לעצמו, להעניק לו כלים לביטוי עצמי".

פסי גירש, צילום, מראה בחלל

דנון מציינת נקודה משמעותית: "למרות התקרה שנופצה בשדה היצירה, אין עדיין באקדמיה אמנית מורה מתווה דרך במעמדו של רפי לביא למשל, הגם שהיו עד כה מורות חשובות ומשפיעות לא פחות ממנו.

קציעה עלון מציינת בטקסט הנלווה לתערוכה את עולם האמנות הישראלי המתנהל לפי קודם פטריארכלים, מיזוגנים ושל גילנות. שדה אכזרי במיוחד שרק החזקה שורדת בו  "לטענתי, יכולת השרידה של האמניות הללו טמונה באימוץ עז של אפיון מגדרי – האימהוּת. אין מדובר בהכרח באימהות בפועל, אלא בהפיכתה של האימהות כמודוס של איכות לציר ועוגן בנחשולי החיים; אפיסטמולוגיה ולאו דווקא אונטולוגיה".

"הדבקות הנחושה בייעוד, כלומר ביצירת אמנות לאורך זמן, בתנאים הקשים ובחוסר הנראות וההכרה האופייניים לשדה זה, מעמידה שקילות סימבולית ל"עבודת האימהוּת" הבלתי נגמרת והלא־מתוגמלת. בשתי פוזיציות אלו טמון ממד לא מבוטל של אלטרואיזם והקרבה עצמית".[3]

אין ספק מציינת דנון כי מקומן של המורות/המרצות נעדר מהשיח המקומי. לנוכח היחס הבעייתי שעדיין קיים בארץ כלפי אמנות נשים, נוסדה העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. מטרתה לעודד את המחקר על נשים אמניות בישראל ולחזק את הדיסציפלינה של המגדר באמנות. התערוכה מציינת דנון, היא חלק ממפעל זה.

ולסיום ברצוני לציין שרות מרקוס יזמה מחקר בו השתתפו גרסיאלה טרכטנברג, רונה סלע, עדינה מאיר-מריל ויעל גילעת. תוצאות המחקר התפרסמו ב-2008 בספר שערכה מרקוס: "נשים יוצרות בישראל, 1970-1920". [4] ובשנת 2000, נוסדה תנועת אחותי למען נשים בישראל על ידי פעילות פמיניסטיות מזרחיות אשר הציבו להן למטרה להעלות על סדר היום הציבורי נושאים של צדק כלכלי וחברתי מתוך תפישה פמיניסטית הקושרת נושאים של לאומיות, אתניות ופמיניזם.[5] ברם לב ליבה של תערוכה מצוינת זו עוסק באמניות העוסקות בהוראה.

ואולי ניתן להסביר את התהייה/אמירה באשר למורה גורו בסדר גודל של רפי לביא באמירתה של אתי אברג'יל: "כשאני מלמדת, אני מקפידה לשמור על המרחב של התלמיד, לתת לו לבחור את דרגת ההתקשרות בינינו. איני אוהבת מורים שהם גורו או מאסטרו, כאלה שההערצה סביבם אינה מאפשרת למידה וחקירה אמיתית".

תודה לדליה דנון על הסיור עמה ועל חומרי הקטלוג. תודה לתמר גיספאן-גרינברג


[1] יעל גילעת, דור שנות ה־80 באמנות בישראל. כתב עת אורנים 2, 2009, עמ' 62–67.

[2] דנון מצטטת במאמרה את גלעד מלצר: "בהכללה גסה אפשר לומר כי התנועה הפמיניסטית, על כל משבריה, פסחה על ישראל בכל הנוגע לשדה האמנות. האמניות היו מודעות לכל מה שקרה בעולם אבל צפו מן הצד ולא לקחו חלק. רק בסוף שנות התשעים חל שינוי". גלעד מלצר, הקדמה – פמיניזם ואמנות ישראלית. מדרשה 10, 2007, עמ' 13

[3] ד"ר קציעה עלון, על האימהוּת כמודוס אפיסטמי ממוגדר בשדה האמנות הישראלי, "פוליפוניה ב־12 קולות", אוצרת: דליה דנון, סדנאות האמנים, ירושלים יוני–אוגוסט 2021.

[4] רות מרקוס (עורכת), בהשתתפות: רות מרקוס, גרסיאלה טרכטברג, רונה סלע, עדנה מאיר-מריל, יעל גילעת, "נשים יוצרות בישראל, 1970–1920", תל-אביב: סדרת מגדרים, הקיבוץ-המאוחד, 2008, עמ' 11. רות מרקוס 8.8.2015, ערב רב  https://www.erev-rav.com/archives/38543  בספר דנות החוקרות ב-21 צלמות, 28 אדריכליות, 86 ציירות ופסלות, ועוד כ-35 ציירות/פסלות המוזכרות בהערות שוליים שכן על כמה מהן לא נמצאו עדיין  פרטים מספקים. החיפוש שנעשה במאגרי מידע: ארכיונים, תיקי אמן בארכיון בית-ציפר ובמוזיאונים השונים, ביקורות בעיתונות ובכתבי-עת כגון "גזית", ובסיוע קולגות, ביניהן פרופ' גילה בלס ודליה דנון, הראה שאמניות רבות שהיו ידועות ומוכרות בזמנן, השתתפו בתערוכות חשובות, ונכתבו עליהן ביקורות חיוביות, נעלמו במהלך השנים ולא נכנסו לספרי ההיסטוריה.

[5] סילביה פוגל-ביזאוי, "דמוקרטיה ופמיניזם: ישראל כמשל", דמוקרטיה ופמיניזם – מגדר, אזרחות וזכויות אדם, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2011 עמ' 157. בתנועת "אחותי" עסקתי בשער הראשון "הארכיון בעת המודרנית" של עבודת הדוקטור

כל המשפחות המאושרות: דיוקן משפחתי בהזמנה, אוצרת: מוניקה לביא, מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, פתיחה 22 באפריל 2021

הצייר דוד ניפו ושתי הצלמות – יעל רוזן ואלה ברק מזמינים אותנו הצופים להתוודע למשפחות, מוכרות ואנונימיות המוצגות בחלל מוזיאון נחום גוטמן.

דוד ניפו, מתווה לדיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018
דוד ניפו, דיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018
יעל רוזן, משפחת הרצוג, חיים, אורה, יצחק ורונית, 1975
יעל רוזן, משפחת הרצוג, חיים, אורה, יצחק ורונית, 1975, צילום אנלוגי
אלה ברק

דוד ניפו מציג משפחת אצולה אירופאית, משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, ציור המלווה בעבודות רישום. בכך הוא מאזכר מסורות עבר עת מלאכת הציור שימשה בתפקיד  "העין" המתבוננת ומייצגת את מהות המוצג/ת.

ניפו עובד בדרך האופיינית לציירי ה-Old Masters בימים עברו. פורטרט מוזמן, המשפחה לבושה כמתבקש, עבודות רישום המשמשות כהכנה לציור המוגמר. יש בציור זה מן ה""Grandeur כפי שאומרים בצרפתית, מן הגדולה…הדמויות "גדולות מן החיים" ובאידיאליזציה .

יעל רוזן מציגה משפחות ישראליות מוכרות – כאלה שפניהן ושם המשפחה מסמלים עבור רבים ישראליות, מקומיות ועוד. לעומת זאת אלה ברק מציגה מהלך שונה. ייצוג של משפחות ברגעים אינטימיים הנעים בין ממשות לבידיון,

בכל העבודות יש מן המציצנות – הצופה הופך ל"מציצן" מרצון או שלאו, נוכח העבודות המוצגות, תמונת דיוקן חברתית, תרבותית וכמו בצילומיהן של רוזן וברק, מקומית.

ייצוגם של רמי מעלה בדיוקנאות ארוך יומין. אם נחזור אחורה לדיוקנאות של קליאופטרה והפרעונים, ולייצוגים של קיסרים ברומי הקדומה. או לייצוגים נפלאים של אפיפיורים וקרדינלים בעבודות מידי רפאל וטיציאן בין המאות 16-15.

הדיוקן יכול להיות דיוקן המייצג דמות כלשהי- גבר/אישה או ילד/ה ואף של בעלי חיים, וישנם הדיוקנאות הקבוצתיים כפי שניתן לראות בחצרות מלוכה דוגמת זו של משפחת גונזגה ב"קמרה דלי ספוזי", מנטובה, איטליה במאה ה-15או בחצרות מלכי ספרד לדוגמא, במאות ה-16 וה-17.

שינוי בתפיסת הדיוקן כמייצג רמי מעלה או דמויות מהבורגנות הגבוהה אירע בהולנד של המאות 16 ו-17, וזאת מסיבות דתיות. עם המעבר של חלק ניכר מהאוכלוסייה בהולנד לדת הפרוטסנטית, פינו ציורים המייצגים סיפורים מהברית החדשה את מקומם לסוגות אחרות – והדיוקנאות זכו לייצוג ניכר בהולנד הבורגנית, אף שבמקביל עלו סוגות נוספות כגון טבע דומם ונופים. מעניין לציין שבהולנד דאז אנו מוצאים דיוקנאות נפלאים של "עמך" כמו למשל בעבודות של פראנס האלס (למשל, ה-Malle Babbe), בצד ייצוגים של דיוקנאות קבוצתיים בעבודות של האלס, רמברנדט (מציינת עבודה אחת "משמר הלילה") ועוד…

בדיוקנאות אלה ואחרים, קודם להמצאת המצלמה, עמלו האמנים בהעלאת הדמויות ובייצוג שלהן במדיית הציור, לעתים באידיאליזציה, ולעתים פחות. מאפיינים כמו הצגת היררכיה משפחתית או שלטונית, קשרים ויחסים בין הדמויות, מלבושים המעניקים הוד והדר ואף משרתים נלווים, היוו חלק משמעותי בסוגה זו.

עליית הצילום בשנות ה-30 של המאה השמונה עשרה בצרפת ובאנגליה כאחד שימשה מאיץ למעבר לדיוקנאות מצולמים. עם זאת, ניתן להתחקות אחר עלית קרנו מחדש של הדיוקן המצויר– הן של הפרט או של הקבוצה בעיקר משנות שמונים ואילך של המאה העשרים, עת ניתנת החרות! לאמן/ית לייצג דימויים בסגנונות שונים ובמדיה שונות – ציור, פיסול, צילום, וידיאו ועוד.

דוד ניפו מציג בעבודה שלו תמונת עולם אישי, דיוקן משפחתי המנהל שיח עם Old Masters, הן במתוות (שאחת מהן מחולקת באופן בו נהגו לרשום רישומי הכנה בימים עברו). יש בעבודותיו הד מן העבר בצד מוסכמות של דיוקן קבוצתי באופן ההצבה, המציע הצצה לאיווי חברתי  ותרבותי של הדמויות המוצגות. ניפו מארגן בקפידה את הדמויות, את היחסים ההיררכיים ביניהן, ומעניק לנו הצופים רמזים גלויים בפיענוח תנוחת ושפת הגוף, המלבושים המפוארים, האותות והאובייקטים הנלווים לכך שמדובר במשפחה נעלה.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210526_132153.jpg
דוד ניפו, דיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018, מתווה
חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210526_132348.jpg
דוד ניפו, דיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018, מתווה

דיוקן משפחתי זה הינו תמצית 'עולם קטן'. דמות האב כ"Omnipotence" ככל יכול, יושב בלבוש מלכותי – בצבעי אדום וכחול (צבעי מלכות – שמים ואדמה כאחד! וגם צבעי הלבוש של המדונה, אמו של ישו) ומוקף בסמלי סטטוס, כמעין כרטיס ביקור המוצג לעולם החיצוני. היחסים בין הדמויות: האם היוצרת קשר עין עם הצופים, מבטה מלוכסן, הבנות המשירות מבט. ואפרופו דיוקן בגוף מלא לפי הכללים הרנסנסיים/ברוקיים ובעיקר אלה קודם המצאת המצלמה עלותו היתה גבוהה ביותר למזמין!

הדמויות מוצגות על רקע ציור, ים/ימה? צמחיה ודמות אשר פלג גופה העליון חשוף, יצור שחציו אדם וחציו שייך לעולם הדגה?

הנאמר לעיל באשר לדיוקן רלוונטי כמובן לשתי הצלמות – יעל רוזן ואלה ברק שעבודותיהן מוצגות בחללי התערוכה.

בצילומיה של יעל רוזן נעשה הניסיון לשמר עדות לממשותם של המוצגים בני המקום והזמן.

יעל רוזן, צלמת עיתונות, נשלחה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 לצלם דמויות מייצגות בחברה הישראלית. בין מצולמיה היו משפחות נשיא המדינה חיים הרצוג, הרמטכ"ל רב אלוף מוטה גור, הסופר והבמאי אפרים קישון ושחקנית התיאטרון חנה רובינא.

יעל רוזן, אפרים, שרה, עמיר ורננה קישון, 1975

בתצלומים כותבת האוצרת מוניקה לביא "נשקפת אליטה מקומית בנעלי בית, מקפידה על סגנון חיים פשוט, שאינו מנקר עיניים. בתצלומי משפחות הרצוג וקישון ישובים הילדים למרגלות הוריהם, הממוקמים משני צדיהם, ואם המשפחה יושבת ליד הפסנתר. בשני התצלומים האחרים בני המשפחה צפופים, קרובים, נוגעים זה בזה. בתצלום חנה רובינא, המצולמת עם בתה ועם נכדתה, נראות השלוש כדבוקה מטריארכלית, שעליה חולשת חנה, האם הגדולה. בכל התצלומים תלויות על הקירות יצירות אמנות, ובחללים פזורים חפצי נוי, שטיחים ורהיטים, פרחים".

מעניין לציין הבחירה בה כל משפחה בחרה את אופן הייצוג שלהם בצילומיה של רוזן. הרמטכ"ל גור מופיעה בלבוש לא רשמי בעליל: חלוק בית וכפכפי אצבע. בנו של הנשיא הרצוג נועל נעלי בית משובצות עם רוכסן של חברת "המגפר".

לביא מציינת את הבחירה שהציבו המשפחות המצולמות: ערכי משפחתיות ופשוטות ההליכות!

והשאלה שלי: האם דיוקן יכול בכלל ללכוד את הבלתי ניתן לתפיסה? אני מניחה שכן, אנו מדברים על ישראל דאז, קודם תרבות ה"שופוני", על ערכים של צניעות וכל המשתמע! אף שהבחירה היא במקרה זה בנוגע לשלושת התערוכות בחירה אישית בהצגת מהויות ונטיות הלב.

צילומיה של אלה ברק נעים בספקטרום שבין החגיגיות לבין החצנה של הדמויות המיוצגות. הסטודיו לצילום של ברק, "פוטו ברק", נמצא בסמטה בדרך יפו-תל אביב, ואליו באים להצטלם לכבוד אירוע חגיגי וכחוויה משפחתית מגבשת. טקסיות המעמד כותבת לביא, ניכרת בכל הפרטים: בלבוש, ברקע ובאביזרים. הסטודיו פושט צורה ולובש צורה בהתאם לאופי התצלום המתוכנן: זוגי, משפחתי, היריוני, עם או בלי בעלי חיים.

אלה ברק

ואסיים מדבריו של פרופ' מרדכי עומר שנאמרו באחת ההדרכות שהעביר לנו בזמנו בתערוכות האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות: דיוקן יכול להיות כמאמרו של מרדכי עומר "ניסיון כמעט בלתי אפשרי – ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה, להעלות את "מראה הנפש" (אמת אובייקטיבית, "אידיאה") תוך מעקב אחר "מראה הפנים".

איציק בדש, "כתר", אוצרת" פרופ' חביבה פדיה, גלריה הצוק, נתניה, רח' המעפילים 22, 23.5.2021-16.4.2021

עשרות כתרים עשויים אלומיניום, פח וברזל מוצבים בתערוכה "כתר" של איציק בדש בחלל הגלריה בן שתי הקומות. כתרים בגדלים שונים, חלקם מתנשאים לגובהו של חלל הגלריה, מפעימים, מפתים את הצופה להתקרב עדיהם. הכתרים כמקבץ והכתר כיחיד, כפרט, כל אחד ואחד מהם הינו פרי עבודת יד עמלנית.[1]

בטקסט התערוכה כותבת האוצרת פרופ' חביבה פדיה: "בדש בתערוכתו 'כתר' מבקש להלך בתדר שבין הקיום האישי הלכוד בכלוב ובין הסבל ממנו מפציעה הילת האור. ממנו גם מפציע מעשה היצירה. הוא נע בתווך שבין הזיכרון ההיסטורי שנשאיו היו המשפחה והקהילה באמצעים של סיפור, מוזיקה ותפילה ובין הזיכרון האישי של סבותיו המקוננות; בתוך כך הקיום הפצוע שלו מהדהד רובדים רבים".[2]

קרדיט צילום: ניר דוידזון

כתר – כמילה וכדימוי נושאים עמם משמעויות ניכרות. "כתר תורה", "כתר מלכות" ובשבת וראש חודש (בעמידה) בתפילת מוסף וחזרת הש"ץ (שליח ציבור) מוזכרת המילה "כתר" המהדהדת בשבועות האחרונים בראשי מתפילות בבית הכנסת… מאז התוודעתי לנושא התערוכה. כתר יתנו לך השם אלוקינו, מלאכים המוני מעלה עמך ישראל קבוצי מטה. "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה' אֱלֹוקינוּ מַלְאָכִים הֲמוֹנֵי מַעְלָה עִם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל קְבוּצֵי מַטָּה יַחַד כֻּלָּם קְדֻשָּׁה לְךָ יְשַׁלֵּשׁו".[3]

כתר במובנו הפיזי מופיע ביצירות אמנות רבות – המדונה המוצגת ביצירות אמנות עטורה בכתר. יצירות המציגות את "אקלסיה" Ecclesia המייצגת את הכנסייה הנוצרית ואת הנצרות המופיעה לעתים כשכתר מלכות לראשה, במנוגד ל"סינגוגה" Sinagoga המייצגת את היהדות, שעיניה מכוסות. וכמובן, בתיאורי שליטים למיניהם, הכתר כמייצג שלטון, עוצמה וכוח.

קרדיט צילום: ניר דוידזון

 בהמשך הטקסט כותבת פדיה: "כתר המלכות שמכתיר בדש למרחב הפנימי האישי והקולקטיבי מהדהד גם לשכינה הגולה, זו המתוארת כמי שלא מצאה מנוח לכף רגלה וגם לנפשו של כל אדם, המבודדת בכלוב פנימי. מיצב הכתרים השותק של בדש (המלווה בעבודת הקול של דקלה) משלב הוד וקדושה לצד דלות. תנועה לצד סטטיות, שפע וברכה לצד קללה ומגבלה. שקיפות ונגישות לצד אטימות וניתוק. זוהר ויוקרה מול בזות וזילות. המתחים הדיכוטומיים מתאחדים ומתחדדים בחומריות של הכתר העשוי מחומרים שונים כגון פח, ברזל ואלומיניום ומנוע לעיתים ממגע אן השתלבות במכלול".

עֲשָׂרָה מִינֵי כְּתָרִים הֵם

 כִּתְרֵי קוֹצִים אֲשֶׁר כְּמַסְמְרִים נוֹצְצִים

כִּתְרֵי בַּרְזֶל אֲשֶׁר נָתַן לִי הַלַּיְלָה הַפַּחַד, בְּנָפְלִי מִפַּח לָפַחַת

כִּתְרֵי אוֹתִיּוֹת אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לַמִּלִּים, לִפְנֵי שֶׁאֶת בְּשָׂרִי סָרַק בְּמַסְרְקוֹת דַּקִּים

כֶּתֶר מֶלֶךְ אֶבְיוֹן אֲשֶׁר נֹתֵן בִּי עָנְיוֹ שֶׁל הַגּוּף

כֶּתֶר מַלְכָּה בִּנְדוֹדָהּ

כִּתְרֵי דָּמִים כְּשֶׁאֲנִי מִתְבַּזְבֵּז כְּשֶׁאֲנִי נִבְזָז

כִּתְרֵי הַחֶבֶל הַהֶבֶל הַסֵּבֶל הַזֶּבֶל כְּשֶׁאֲנִי נֶחְבָּל כְּשֶׁאֲנִי חוֹבֵל כְּשֶׁאֲנִי מְתַחְבֵּל וּמִתְבַּדֵּא

כֶּתֶר בַּרְזֶל וָאוֹר כְּשֶׁפָּשַׁטְתִּי מֵעָלַי אֶת עוֹרְךָ

כִּתְרֵי טֻמְאָה כִּי אֲנִי בָּשָׂר וָדָם

כִּתְרֵי טָהֳרָה כִּי אֲנִי רוּחַ וָדָם

כִּתְרֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה כִּי אֲנִי אָדָם
אֱסֹף אוֹתִי לְאֵינְסוֹפְךָ

פרופ' חביבה פדיה

יו"ר המרכז לחקר יהדות ספרד והמזרח ע"ש אליישר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

מכון "רשימו", באר שבע


[1] כתר פח יחיד של איציק בדש הוצג לראשונה בתערוכה "עד שתצא מקולי", שעניינה היה התרבות המזרחית. על דופן החדר הוצג השיר "כתר" שהוקדש לבדש.

[2] פרופ' חביבה פדיה, "כתר", טקסט התערוכה

[3] הספרייה הלאומית, אתר הפיוט והתפילה https://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/Song.aspx?SongID=842#3,25,2707,21

סימה לוין, "מחט | נקב | רוח", אוצרת: אילנה כרמלי לנר, גלריה פריסקופ, תל אביב, עד 24.4.2021

נייר, זיכרון, געגוע

סיפורים אישיים, זיכרונות ואהבה לטבע חוברים בעבודותיה של סימה לוין בגלריה פריסקופ. לוין, אמנית רב-תחומית-  ציירת, מעצבת, מאיירת, רשמת ותחריטאית, מעבירה בעמל אין קץ דימויים שונים – בעלי חיים, צמחים, מעופפים אל הנייר המשמש אותה כמצע לעבודה ולחקר.

צילום: גדי וקסמן

רישום במחט – תחילה רושמת לוין דימויים שונים שנלקחו מהטבע והברואים שבו – צמחים ופרחים, חרקים ועוד אותם היא מעבירה אל הנייר בתהליך עבודה סיזיפי של ניקוב וחירור הנייר עד ליצירת הדימוי הנבחר. הנייר, מצע עדין ורגיש הופך בעבודותיה לכלי לחקר מאתגר: "אני חוקרת ובוחנת את הסובב אותי בפרטי פרטים ונותנת התייחסות מיוחדת לכל גרגיר, אבן, ענף ועלה. המגע הטקטילי עם האדמה והצמחים מאד חשוב לי" (ציטוט מטקסט התערוכה).

צילום: גדי וקסמן

הדימויים אותם היא יוצרת על הנייר, ושאים עמם סיפורים אישיים המושפעים מהמציאות הפנימית שלה והן מזיכרונות, געגוע ותקווה. המחט המשמשת את לוין ככלי לרישום, נושאת עמה זיכרון מן העבר לאמה שהיתה תופרת.

בגלריה ביקרתי בשבוע שעבר, בזמן ש"לקחתי" ממטלות דוחקות ומצטברות והיה בכך מן העונג וההשתאות. עבודות מתעתעות, משחקי אור מרהיבים שבמבט מקרוב מגלים לעין הצופה דימויים מהטבע, פרפרים מרחפים, מניפה עצומה, דיאלוג בין פנים לחוץ…וגם ארסנל דימויים שיש בו מן האיזכור (לפחות לדידי) לשטיחי קיר צרפתיים מהמאות 15-14, עבודות המנהלות דיאלוג עם פרגודים ויצירות מסין ומיפן.

צילום: גדי וקסמן

סימה לוין נולדה וגדלה בקישינב שבמולדביה ובשנת 1974 עלתה לישראל. שנים רבות נהלה סטודיו עצמאי לעיצוב גרפי "גרפיק'ס". בסוף שנות- 80 איירה ספרי ילדים ונוער של הוצאת הספרים "כתר". לוין עוסקת במייצב, רישום, ציור פיגורטיבי, מתמחה בטכניקות הדפס ופיסול. כיום חייה ויוצרת בעפולה. השתתפה בעשרות תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד.

תודה לסימה.

סימה לוין  פרטיי קשר:

פייסבוק: https://www.facebook.com/sima.levin.7

מייל: simalevin1@gmail.com

אתר: http://www.simalevin.com/

סלולר: 054-4642214

דניאל פלדהקר, "והחלומות עשירים בצבעים", אוצרת אפי גן, גלריה עירונית לאמנות ראשון לציון בית גורדון לונדון , מועד פתיחה מחדש (משוער) 1.3.2021

במיצב "והחלומות עשירים בצבעים" של דניאל פלדהקר חוברים יחדיו סממני סוף עולם בצד אפשרות לתקווה. השהייה מול המרחב שלפנינו מעוררת תחושה מעורבת – יש בה תחושה עוכרת שלווה ובה בעת אזכור למקום משחק, ניסיון לבנייה והרס כאחד.

avi58940

המיצב, מעין מבנה רעוע העשוי במארג של קרשים המחוברים זה לזה באופן רופף, ממלא את חלל חדר הגלריה באופן המעיק על הצופה, ומעצים את תחושת הקץ. שקיות שחורות, נורה שבורה, עקבות לחיים שהיו? אל המיצב חוברים עבודת סאונד, וידאו ותאורה. העבודה מסמנת מקום, התרחשות וחיים שהיו ומתייחסת לאפשרות של קץ התרבות, קץ העולם המערבי כפי שהכרנו. 

avi58984

מקור ההשראה, ספרו של קורמאק מקארתי, "הדרך" המצוטט לעיל: "אולי בחורבן העולם יהיה אפשר לראות סוף סוף כיצד הוא נוצר. אוקיינוסים, הרים. חזיון הנגד המגושם של דברים חדלים להיות. השממה הסוחפת, צמאה לבלי רוויה ומחולנת עד כדי צינה. הדממה".  הטקסט מושמע בקולו של ילד, בנה של דניאל פלדהקר, האמנית.[1]

avi58964

פלדהקר מספרת: "הצילום במסך הוא של תמונה שצילמתי באי לפקדה (LEFKAS) ביוון לפני שלוש שנים, ובו נדנדה ישנה נטושה עם נוף הרים וים. צילום המעורר בי תחושת ריקנות, החסר מאד מורגש.

כחלק מהסאונד שומעים את הבן שלי מקריא את הפסקה האחרונה מהספר "הדרך", סיפור על אב ובן שחוצים את אמריקה לאחר אירוע אפוקליפטי ועל כל מה שהם חווים יחד. בחרתי שמעין יקריא כי הרגיש לי נכון לעבור אתו מן מסע קטן משלנו. זו הפעם הראשונה שהוא משתתף בעבודה שלי".

מראות של קץ הימים מופיעים מקדמת דנא. בין אם מדובר בסיפור "המבול" התנכ"י שקיבל ממשות בציורים רבים (למשל, בציורי התקרה בוותיקן מידי מיכאלאנג'לו, בין אם בעבודות של אמנים כפיטר ברויגל הבכיר (הזקן) המתאר מראות אפוקליפטיים בעקבות מוראות המלחמה בין ארצות השפלה לספרד במאה ה-16, ובין אם במאה העשרים (בעבודות המתייחסות למוראות השואה אצל אמנים כחיים מאור) תיאורים אפוקליפטיים מופיעים גם בכתובים ספר דניאל "חזון אחרית הימים" שמהדהד אפשר בחזון יוחנן הקדוש בברית החדשה, המתייחס לכך ולאפשרות הופעתו של ישו מחדש.

avi58976

אפי גן האוצרת כותבת: " המבנה נושא את סימניו של אסון (קרה ?מתרחש?). סרטי סימון אדומים ולבנים כבמקרי אסון או תאונה, מגדירים ותוחמים חלק מהמיצב. באחת מפינות המיצב ,מסך מחשב שבור או מנותץ , ומה שמוקרן עליו 'נתקע' כאילו היה שומר מסך מופיע ונעלם. אפשר לנחש שזה היה הדימוי האחרון שצפו בו אשר 'נתקע' רגע לפני האסון, בבחינת זכר לעולם הקודם. על הצופה לגלות ולחבר סימנים ולייצר את הנרטיב שלו למה שקרה".    

avi58951

ועם זאת מספרת פלדהקר שבחרה לתת שתי נקודות של אור; בצמח המטפס, המסמל התחדשות וחיים מחדש, וכן בסאונד של השחפים המושמע מתוך רמקול קטן על הקיר בכניסה משמאל, בנפרד מהמיצב.

avi58967

תודה לדניאל פלדהקר על השיחה עמה ועל החומרים.

צילום: אבי אמסלם                                                                                                                    


[1] קורמאק מקארתי, הדרך, תל אביב, הוצאת מודן, 2009, עמ' 198

אני פורקת את ספרייתי

אני פורקת את ספרייתי – פוסט אישי

B04457111-R1-06-6-2

צילם: עומר קורט

אני פורקת את ספרייתי ואת נימי הנפש…פיזית ומטפורית כאחד. באוגוסט, לאחר שחלפו כחודשיים מאז החזרה מחל"ת, גמלה בלבי ההחלטה. זהו, "יא באסטה" כפי שנהגה לומר אמי בלדינו. המסע ניתן לומר היה מתיש ובעוצמות נפשיות ופיזיות כאחד.

מה זה אומר לפרוק את ספרייתי? במאמרו "אני פורק את ספרייתי", ובמקרה זה הרצאה על האספנות (נושא קרוב ללבי מאז עבודת המסטר שלי) כותב ולטר בנימין: "אני פורק את ספרייתי. כן, כלומר, היא עדיין לא מוצבת על המדפים, והשעמום הקל שבסדר אינו אופף אותה עדיין. גם אין אני יכול לפסוע לאורך שורותיה ולקבל, בנוכחות מאזינים ידידותיים, את מסדר ההצדעה שלהן".[1]

ובדומה, כחודשיים עד שלהי אוקטובר זה מיינתי, בררתי, זרקתי, אספתי פיסות מחיי, מהותיות, מהותיות פחות, מפתיעות, תגליות שעלו מחיפוש וגילוי מחדש של דפים (הוי הדפים הדפים המשמשים אותי במהלך כל שנותיי למחקר, לשרבוט, להערות…), הספרים שהצטברו, ושנשארו עמי  בחלקם בחדר העבודה שלי במוזיאון לצורכי מחקר, ציטוט, וגם על מנת לאוורר קמעה את המדפים העמוסים לעייפה בבית. מאלה חלקתי, העברתי, בלב שלם וחפץ למכרי ומודעי (בלשון נקבה גם!) וזהו! תחושת ההקלה בצד העייפות התהומית שאפפה אותי במהלך חודשיים אינטנסיביים אלה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
OLYMPUS DIGITAL CAMERA ארכיון מחלקת החינוך

שמחה על ההזדמנויות שנקרו בדרכי, שהות בפירנצה כתלמידת מחקר, עבודה במחלקת החינוך במוזיאון, כמדריכה, כמרצה בכירה, פרוייקטית וגם אוצרת. צבירת ידע וניסיון, ולא, לא רבותי, יש לקרוא והרבה! כדי שה"צ'רוולו" יתעשר ויצבור… היכרות עם חברות וחברים שהיו עמי בשעות טובות וקשות כאחד; שיעורי חיים מלמדים ווגם קשים; אינטראקציה עם משתלמות/משתלמים… ולימים משלהי 2011 הקמה מחדש וניהול של הארכיון ההיסטורי של המוזיאון – עבודה בונה, מאתגרת, מלמדת, מתסכלת, במהלכה התעשרתי בידע אין סופי; סגרתי מעגלים אישיים עם בית אבי (שהיה חוקר ומתעד של סיפורי עם, נוהגי חיים וחגים של יהודי אפגניסטן); היוועצות  ביועץ ארגוני מדהים בשלהי 2013 ובחודשים הראשונים של 2014, ההחלטה לפתוח בלוג בתקופה קשה ומאתגרת מאוד ב-2016, אחת משנות עבודתי במוזיאון,  וחזרה ללימודי דוקטור, התוודעות לחומרים חדשים ומיזמים חדשים (על כך בעזרת השם בהמשך).B04457111-R1-00-12

צילם: עומר קורט

B0445711-R1-10-16

צילם: עומר קורט

מודה לבורא עולם, לבני ולמשפחתי האהובות והאהובים ולחברות והחברים המקיפים אותי.

 

[1] ולטר בנימין, מבחר כתבים כרך א: המשוטט, עורכים: יורגן ניראד, נסים קלדרון, רנה קלינוב, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 107

בְּחִינַת שַׁחֲרוּת | אסתר כהן אוצרת: שירה פרידמן, נווה שכטר, פתיחה: לכשיתאפשר!

בחינת שחרות (דיפטיכון)

אסתר כהן, "בחינת שחרות" דיפטיכוון

אסתר כהן מציגה בקיר האמנות סדרת רישומים חדשה, מיצב צמחי בושם ועבודת וידאו. סדרה אישית זו נרקמה במהלך ימי הסגר של מרץ–אפריל 2020 הוצגה לזמן קצר במהלך הימים הנוראים של שנת תשפ"א, ובתקווה לפתיחה מחדש.

כהן מתמסרת לסמליות של לוח השנה היהודי, למוטיבים קבליים, לצמחיה, לרימוני תורה, לאותיות הא”ב, לגוף האדם ובמיוחד ליד הרושמת. שם התערוכה הינו ציטוט מליקוטי הלכות המתייחס לצבע התכלת ולכתיבה בדיו.[1]

אשרי האיש

אסתר כהן, אשרי האיש

כהן ממשיכה במסורת בת מספר שנים, באשר לעיסוק בצמחים. התערוכות שלה, תערוכות יחיד וקבוצתיות כאחד מהשנים האחרונות עוסקות בנושא (פרחים בכחול שחור, בית האמנים, תל אביב; תערוכת המגדירים, בניין הסנט, אוניברסיטת בן גוריון, פיליגרין ומיני בשמים ועוד). מסורת המאפיינת את עבודותיה בסוגה זו. רישום צמחייה, השורשים, הפירות והזרעים, כשלכך מצטרף רובד נוסף, אותיות הא"ב הקדושות, רובד המחבר בין עולמות גשמיים, חומריים לבין עולמות של מעלה. העבודה העמלנית בדיו ובעט כדורי, מוצגת על נייר המחולק לשניים, במעין אזכור לדיפטיך, ומתקיים בה שיח מעניין בין הרישום המשוחרר לכאורה בחלקו האחד, לבין הרישום העמוס והתובעני יותר בחלקו האחר.

כפי שמצוין בטקסט התערוכה הדיו השחורה, מומרת בתערוכה מדיו של סופר סת”ם העוסק בכתיבת ספרי קודש לרישומי אמנות. לכך מתווספים גם הצבעים כחול ואדום בחלק מן העבודות. "…בְּחִינַת שַׁחֲרוּת הַדְּיוֹ שֶׁל הַסֵּפֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת חוֹתָם, כִּי הַדְּיוֹ מְצַיֵּר וְחוֹתֵם עַל הַקְּלָף אֶת אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה". (ליקוטי הלכות)[2]

נעמנים וזמרת זר תזרענו

אסתר כהן, נעמנים, וזמרת זר תזרענו

ספירת העומר-x3-s

אסתר כהן, ספירת העומר

"מלבד הדיו השחורה, הכחול-אינדיגו מרפרר לחוט התכלת של הטלית אשר ניתן לראות בו המשך של תהליך הבריאה והיצירה לצד צבעו הלבן של הדף המבליח כאור בין הקווים והכתמים הכהים של הדיו. אסתר בוחנת מחדש ברישומיה את מרכיבי הדיו השחור אשר בשימוש סופרי סת"ם בשילוב חומרים מן הטבע כגון בלוטי אלון העפצים המכילים טאנין להכנת תרכובת "מי מילין" אשר נועדו לשימור וביסוס הדיו כדי שלא תתפורר מהנייר. בלוטי עץ האלון שימשו גם כקמע בשם "עפצה" שנועד לברכה והגנה על הרך הנולד.[3] צבע התכלת אשר הופק בעבר מחלזון מהים התיכון בשם ארגמון קהה קוצים מופיע ברישום לצד פרחי התורמוס הכחולים. ברישום אחר מופיע צמח הקרוי קלא אילן/ איסטיס הצבעים/כחול אינדיגו כצבע אסור ופסול לשימוש בטלית ובציצית על פי ההלכה". (תודה לאמנית על התוספת החשובה!).

קלא אילן-ק

אסתר כהן, קלא אילן

צבע התכלת  מלא במשמעויות ובסמליות. הצבע הכחול/תכול מייצג בעתות קדומות קדושה, שמיימיות, מלוכה. ראשיתו בלפיס לזולי, אותה אבן נדירה מופיע בפתיל התכלת בציצית. בספר במדבר, הציצית מוזכרת מפורשות: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת." (במדבר, ט"ו, ל"ח). על פי הכתוב, בכל ציצית יש להוסיף פתיל צמר שצבוע בצבע תכלת, וזו נחשבת "מצוות תכלת". וכפי שהרחיב הרמב"ן: "אבל הזיכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל ולכן אמר וזכרתם את כל שהיא מצות השם וזהו שאמרו (שם מג) מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו' והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא ולפיכך נקרא תכלת".[4]

Tchelet-s

אסתר כהן, התכלת

בספרה "המראה והדבור, עיון בטבעה של חווית ההתגלות בדת ובמסתורין היהודי, מקורות ומחקרים בספרות הקבלה" כותבת חביבה פדיה: במשכן היו שלושה סוגי חציצות המעניינים אותנו: "הכפרת, הפרכת והמסך. הכפרת היוותה למעשה חלק הכרחי במבנה ארון הקדש שכן הארון היה מעין תיבה פתוחה מלמעלה והכפרת – המכסה החותם אותו מלמעלה. תבנית זו אינה רק תבנית ארכיטקטונית המשרתת את מטרות המשכן המטלטל ואת היות הארון נשא בכתף – היא משקפת את רעיון הכלי ואת ההתגלות כחופפת ונכנסת מלמעלה.[5]

החציצה הנוספת היתה הפרכת. הפרכת היתה כיסוי בד אשר כפי הנראה היה דומה מאד במבנהו למעין סוכה או חופה שכן היתה זו יריעת בד הסוככת מלמעלה על הארון אך גם מוצבת על ארבעה עמודים וחוצצת בין כל המשכן לבין תחום הארון. יריעת בד זו היתה מכילה צבעים וכנראה גם מרקמת בכרבים: 'ועשית פרכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש חשב יעשה אותה כרבים: ונתת אתה על ארבעה עמודי שטים מצפים זהב וויהם זהב על ארבעה אדני כסף: ונתת את הפרכת תחת הקרסים והבאת שמה מבית לפרכת את ארן העדת והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים'.[6]

החציצה הנוספת היתה המסך. המסך היה יריעת בד כעין וילון, המסך עמד בפתח האהל והכיל את צבעי הפרכת והיה אף הוא רקום (אך ללא כרבים): 'ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני שש משזר מעשה רקם'.[7] מסך כעין זה בחומריו בצבעיו וברקמתו (אם כי בגודל אחר ובמספר עמודים תומכים אחר) היה גם לשער החצר.[8]

אם נשאל עצמנו מה נראה לעין מבחינת האדם הצופה לכיוון ארון הקדש נאמר כי ראה לפניו פרכת שאחד מצבעיה הבולטים הוא תכלת. למעשה שני צבעים טבעם, או האזור הכללי שלהם, ברור לנו פחות או יותר: תכלת וארגמן, ואילו בהבנת צבעי תולעת, שני ושש רבו הדעות כבר אצל מפרשים ראשונים. הפרשנויות לנושא הכפרת, הפרכת והמסך עשויות לבאר את נושא הצפייה בכבוד מנקודת המבט של זיקת תפיסות מיסטיות אלה לפולחן הקדום".

פדיה מוסיפה: "ברצוני להראות שהפרכת, עליה היתה רקמת צבעים ואשר היתה המראה העיקרי שראה האדם המתקרב אל הארן שתחומו קדש קדשים והמלווה בידיעה שבמקום זה האל נראה בכבודו, פרוכת זו, היתה קשורה בה תפיסה שמראה זה מלמד באופן סמלי על טיבו ומראהו של הכבוד.

מתוך כך הכבוד שהוא מראה אור ואש נתפס כמרוקם, הכבוד שהוא 'מלוא' נתפס כמכיל צורות אור בדומה למסך המכיל צורות מרוקמות. על הפסוק  וַיַּעַשׂ, אֶת-הַפָּרֹכֶת, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר; מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָהּ, כְּרֻבִים. (שמות לו, לה), מתרגם אונקלוס: 'ועבד ית פרכתא תכלא וארגונא וצבע זהורי ובוץ שזיר עובד אמן עבד יתיה צורת כרובין'.[9]

הצבע האדום הנראה ברישום “פטל רימון ולשון של זהורית” מתקשר לתהליך עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, אז נקשרה לשון של זהורית אדומה (חוט צמר צבוע בצבע אדום המופק מתולעת השני) על ראש השעיר הנשלח למדבר כדי לכפר על חטאי בני ישראל. איזכור לכך ניתן למצוא בציורו של ויליאם הולמן הנט "השעיר לעזאזל", 1854.[10]

פטל רימון ולשון של זהורית

אסתר כהן, פטל רימון ולשון של זהורית

כהן מוצאת משמעות וסימבוליקה רבה באובייקטים אותם היא מעלה על הדף, בצבעים בהם היא יוצרת ובחלל התצוגה עצמו. רימוני התורה בסגנון מזרחי המתנועעים בדממה בעבודת הווידאו מרמזים על דנדון הפעמונים הנשמע בבית הכנסת בשעת הוצאתו והכנסתו של ספר התורה. אותיות הא"ב ופסוקים בעלי משמעות קבלית חוברים לדיו של סופר סת"ם, והמשרביה (הסורג) הניצבת לפני החלון מופיעה כדגם חוזר בחלק מהעבודות ומשתלבת במרקם הצורני של התערוכה כולה.

לצד העבודות מונחים צמחי הבושם המקראיים מור ולבונה אשר הובאו עבור התערוכה מאזור ים המלח. הם מונחים על מגש נחושת, שהוא נכס משפחתי של האמנית מימים ימימה. ים המוות, היסודות הצבעוניים והפולחניים של צמחי המור והלבונה, החיים והמוות ומגש הנחושת הנחצב מהסלע מהווים את היסוד החי השורשי של התערוכה ומקיימים רובד משלים לרישומים ולעבודת הווידאו.[11]

כפי שכתבתי לעיל העיסוק של כהן בצמחים הינו עיסוק מתמשך. בעבודות קודמות התייחסה לשימוש בלבונה ששימש בפולחן קטורת הבשמים בבית המקדש, כנאמר ב"פיטום הקטורת" "הנה אנחנו באים בשמחה לומר פיטום הקטורת בעבור כלל ישראל", תפילה שיש בה מן ההגנה למי שמכיר.

יש לציין שמעניין המעבר שעשתה כהן מהעיסוק בעבודות שיש בהן מן תעתוע העין – סדרות צלחות האורז והעדשים בצבעי שמן על בד, עבודות שיש בהן מן ה"טרומפלאייל" – "תעתוע העין", ובזיקה לבית הוריה, אל עבודות המצוירות בדיו ובעט כדורי, עבודות שעסקן צמחים: צמחי מרפא, צמחים מקודשים, עיסוק בנרטיבים ובקשר בין בני אנוש לטבע האופף את עולמנו, זהות, מסורות ודיאלוג עם תורת הקבלה, הילכות ועוד

תודה לאמנית אסתר כהן על החומרים.

[1] ציטוט מטקסט התערוכה

[2] הציטוט באדיבות האמנית.

[3] דימוי קמע סגולה נגד עין הרע לרך הנולד/ת. עשוי בעבודת יד, מפסי זהב טהור, עם חמסה במרכז ושני עלים בצדדים המשתלשלים מהקמע ומקושטים באבן כחולה, המרכז למורשת יהדות בבל https://www.bjhc.org.il/product-page/%D7%A7%D7%9E%D7%A2-%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%91-%D7%A2%D7%A4%D7%A6%D7%94-%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%A1%D7%94-%D7%9E%D7%96%D7%94%D7%91

[4]

[5]         יש לציין שהמלה ארון יועדה בתורה רק לנושא זה של לחות העדות וייתכן שבטעות דובר העברית המודרנית יטעה ויחשוב כי כפי שיש ארון בגדים יש ארון לוחות הברית. בגמרא מובא כמעט כקללה שמי משתמש בלשון ארון ארוונא לחולין, לוקה. במדרש מנסים להסביר ארן – אור; בעיקר יובן זה על רקע הכתיב החסר.

[6]        שמות כו, לא-לג.

[7]    שם, שם, לו.

[8]    שם, כז, טז.

[9] חביבה פדיה, המראה והדבור, עיון בטבעה של חווית ההתגלות בדת ובמסתורין היהודי, מקורות ומחקרים בספרות הקבלה בעריכת דניאל אברמס ספר שמיני, הוצאת כרוב, לוס אנג'לס, תשס"א, הכבוד והפרגוד, עמ' 231-230.

[10] ויליאם הולמן האנט, "השעיר לעזאזל", 1854, שמן על בד, גלריית האמנות של מנצ'סטר.

[11] מטקסט התערוכה

המדרשה תערוכת בוגרים, בית ברל, אוצרים איצ'ה גולמבק וברק רביץ, 26.8.2020-10.9.2020

מימין לשמאל, אביחי אברהם, אילה צרטלי, גלית סילבר, חיה שפס-אבטליון, חנין סעאידה, טל מזומן, יובל זיו, יעל שטיין, מיכאלה זייתון, נדא אבו-חג'לה, סיואר ראבוס, צאלה אלפסי, שרון ברויאר, תימור גבע, תמר סילבר  צלמת מאיה זהבי

למטה, נחמה שלף

nehama shelef-coffee autograph

 

בתערוכת בוגרי המדרשה מוצגות 34 תערוכות של אמניות ואמנים, תערוכות שבהן לאיקונוגרפיה תפקיד משמעותי, בצד הצד הצורני. תערוכות שחלקן עוסקות בזיכרון אישי, ומוקדשות לבני משפחה – אב, סב, סבתא, נוסטלגיה, געגועים לאלו שאינם תערוכות אלו משלבות ממורביליה וחפצים. אחרות עוסקות באור, מיצבי פיסול ואור, פיסול ישיר,פירוק והרכבה של חומר (חול ואדמה) בצד פירוק והרכבה של הדימוי הצילומי בעבודות אחרות, התחקות אחרי עקבות, שימוש בחומרים נמוכים במכוון, שילוב אלמנטים ארכיטקטוניים והומאז' לעיר המודרנית, מסעות אישיים בין נערות לבחרות; מפגשים בין אמנות לאומנות (מלאכה, כיום אין הפרדה כמובן) ומפגש בין דורי. סיפורי בריאה מהקוראן בצד עיסוק בהתגלות אלוקית ביהדות. מיסטיקה, דת ומדע.

חלק מהעבודות מכמירות לב בהיבטים האישיים שבהן, אחרות מלוות בהומור, תקווה, קונפליקט ואפשרות לפתרון, שילוב טכנולוגיה בחיינו ושאילות דימויים מהמס מדיה או מיצירות עבר. עבודות טובות ומעניינות ברובן הגדול.

משתתפות ומשתתפים: יארא גבארה, עמית דוד-תמרי, תימור גבע, חיה שפס-אבטליון, שלומית לק, אסמאא מטר, נדא אבו-חגלה, אביחי אברהם, דורין טמיר, צאלה אלפסי, סוהיר חג'-יחיא, סיואר ראבוס, סג'וד בדיר, תהיר לוי, מיכאלה זייתון, שלומית לב-רן, גלית סילבר, בראא עבד-אלקאדר, לי שלו, שני זקן, נחמה שלף, יובל זיו, יעל שטיין, דניה לטר, חנין סעאידה, טל מזומן, לנה ביאדסי, נטלי ויתקין, תמר סילבר סיני, נטלי בוטביניק, איה צרטלי, שירה הימן, טליה כצנלסון, שרון ברויאר.

מעלה דימויים שקיבלתי.

מאתר התערוכה

תערוכת הבוגרים היא אירוע שנתי עבור המוסד האקדמי ועולם האמנות, ובו בזמן רגע חד פעמי עבור הסטודנטים המסיימים. עבורם זו ההזדמנות לצאת לאור, לחשוף ולהיחשף. עבור הקהל זהו שילוב מסעיר בין תערוכה קבוצתית גדולה ודינמית לבין עשרות תערוכות יחיד, המאפשרות היכרות ראשונה עם קולות רעננים בציור, פיסול, צילום, מיצג, מיצבי וידאו וסאונד.

בכל שנה תערוכת הבוגרים מהווה ציון של סיום פרק הלמידה הסדורה ותחילתה של התמודדות עצמאית בשדה האמנות. זוהי תמיד פסגה פומבית בקצה שנה אינטנסיבית, ושיאן של ארבע שנים של תהפוכות והתפתחויות; ארבע שנים של תהליך מטלטל בשני קטבים: העמקה, חיפוש, פיתוח וגילוי עצמיים, ובה בעת מפגש, ביקורת, לימוד ושכלול השפה.

ריבוי הזירות משקף את סדר יומה של המדרשה. הפקולטה לאמנויות היא מקום המקדש את הרגישות, הקשב והערבות, וכן את החופש התרבותי, הקושרים אנשים מרקעים ומגזרים שונים. המדרשה היא בית לאלה שיש להם עניין משותף אמיתי ביצירה אמנותית.

https://www.beitberl.ac.il/academic/faculties/art/exhbitions_galleries/bogrim/grad20/pages/default.aspx

תודה על התכנים והסיור

אורנה בן עמי, מריה סאלח מחאמיד, משכן לאמנות עין חרוד, 14.11.2020-15.6.2020

אורנה בן עמי, "צרור חיים", אוצר: יניב שפירא

IMG_20200808_110106

תערוכתה של אורנה בן-עמי 'צרור חיים' כשמה כן היא, עוסקת בפליטות ונדודים ומנגד בכוח החיים ובציווי בחיים, בזיכרון אישי וקולקטיבי. "לדבריה", כותב אוצר התערוכה יניב שפירא, "היא מבקשת לתאר מצב לפיו כל ההוויה והתמיכה נמצאות במטלטלין. החבילות אוחזות את האדם, האנשים תלושים, ללא תמיכה ומקום, ונאחזים רק במה שלקחו אתם מהבית שהיה להם". בן עמי מפסלת בברזל, מרתכת חפצים ודמויות, ומשלבת אותם על גבי צילומים.

IMG_20200808_110129

IMG_20200808_110146

מריה סאלח מחאמיד, "סבכת גפנים", אוצר: יניב שפירא

IMG_20200808_105019

IMG_20200808_105114

IMG_20200808_105042

התערוכה של מריה סאלח מחאמיד מציגה מיצב פנורמי, שנעשה 'אלה פרימה' (ללא מתווה או תכנון מראש), בדומה לציור פעולה שנוכחים בו תווי גופה באופן פיזי ורוחני כאחד.

העבודות הנפרסות בפני הצופה כמעין מסכת חיים, מתכתבות עם מסורת בית אביה יליד אום אל פאחם ובית אמה, ילידת קייב שבאוקראינה. יש בהן מן ההתבוננות פנימה, ושזורים בהן איזכורים של תבניות חיי האמנית, זמן ומקום, ממשות ודמיון.

על תערוכתה של סאלח מחאמיד במוזיאון הרצליה כתבתי בעבר

https://zivakoort.com/2019/12/21/%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%90%d7%9c%d7%97-%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%93-%d7%90%d6%b8%d7%a0%d6%b8%d7%90-%d7%94%ef%ac%b5%d7%9f-%d7%90%d7%95%d7%a6%d7%a8%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%94-%d7%9c/

רותי זינגר, טיפות חלב, אוצרת: רויטל בן אשר פרץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 4.7.2020-4.7.2020

IMG_20200613_131340

הנכנסים אל חלל התערוכה הקטן של רותי זינגר "טיפות חלב" חווים חוויה האופפת ומעמתת מספר חושים: עיני הצופה מתעמתות באחורי הפרות המוצגות. חוש הריח מאותגר אף הוא בריח החלב חמצמץ, ואזי נגלית העבודה "חמש מאות טיפות חלב", עבודת מלבנים העשויים נייר אורז ויוצרים מארג המדמה לשוקולד פרה מוגדל. בנוסף, עולה שאלה מהו רישום, ובאילו אמצעים ניתן לרשום, שכן על כל יחידה בעבודה זו טפטפה זינגר מאות טיפות חלב שנספגו והתייבשו והותירו את חותמן כמדמות שקערורית מוקטנת.IMG_20200613_131353

בחלל התערוכה הקטן עולה תחושת ה-Horror vacui, "אימת החלל הריק" או אימת הריק"; מרחב התערוכה נראה כלא מסוגל לשאת את גודלן וכובדן של הפרות המוצגות בו.IMG_20200613_131430

עבודות העוסקות בחמשת החושים הנגלים ואופפים את הצופה היו פופולריות במאה ה-17 בתקופת הבארוק.  ציורי חיות באשר הן – בעיקר סוסים אך גם פרות היו פופולריים בציורי נוף הולנדיים מהמאה ה-17 אך גם בציוריו של הצייר האנגלי ג'ורג' סטבס מהמאה ה-18. בתערוכה זו הנעה בין הציר האינטימי לבין הgrandeur של הפרות אנו מתוודעים לציורי הפרות של זינגר, המציירת אותן בעין אוהבת ואפשר אף חומלת, אך גם חוקרת.

זינגר  מציירת בדיו ובצבעי אקריליק מדוללים על נייר שקוף; ציורי פרות כנגד הריבועים הלבנים, ועבודת גרף הצמיחה.  מכאן עולה המתח בין פיגורציה לבין ההפשטה, בין הכתם/כתמיות שיוצר הדיו לבין הקו, ובין כבד לקל.

רויטל בן-אשר פרץ האוצרת  כותבת בטקסט הנלווה לתערוכה: "זה שנים אחדות פוקדת זינגר את משכנה המבוית של הפרה – את הרפת. היא מצלמת ואוספת נתונים הקשורים בסוגיות אישיות וחברתיות, כגון קהילה, שבי, צייתנות, זכויות בעלי חיים, ערך חיי אדם, אימהות, הזנה, נתינה וניצול".

ברחבי הארץ פזורות כאלף תחנות לבריאות המשפחה, הידועות בשמן העממי "טיפות חלב", או בכינוין ההיסטורי – "התחנות לאם ולילד". בתערוכה "טיפות חלב" הקימה זינגר זן חדש של טיפת חלב. היא שואלת את העקרונות המסורתיים, המקובלים בתעשיית פס הייצור האנושית, וממירה אותם בחממה אמנותית לטיפוח ערכים, ביניהם הזנה, צמיחה, תנובה ויצירה".IMG_20200613_131348

בשיחה עם זינגר בתצוגה קודמת בבית האמנים, ציינה זו את מהלך העבודה שלה: מהלך שיש בו מן האיסוף והאגרנות: איסוף נתונים, צילום, תיעוד וכמובן שמירה כפי שגם בא לידי ביטוי "עקומת גדילה עדר עגלים". מחקרה של האמנית אינו רק צורני-חומרי אלא גם תיאורטי שכן כפי שהיא מספרת היא חוקרת את תהליכי הפקת חלב וגידול העגלים, ואת מקומה של הפרה ומיתוגה בארץ כסממן המייצג את ההתיישבות העובדת הציונית. הפרה כמטפורה לתנובה, חלב כמייצג הזנה ותזונה וגם המקבילה שיש מוצאים בין האמירה הבוטה "פרה שמנה" שיש לבין נשיות. בנוסף עולות סוגות נוספות, כגון פליטת גזי חממה, פגיעה בכדור הארץ ועוד, הרלבנטיות לימינו אנו ולשריפות שאיכלו יערות ולמשבר הקורונה.

הפרות במיצב הווידאו בתערוכה, נראות  כמהדסות, מרקדות בקלילות שבל תאומן. מיצב וידאו זה אופף אף הוא את החושים. בסרט שהעלתה האמנית לערוץ היוטיוב היא מציינת: "הפרות הולכות לחליבה וחוזרות מחליבה. כל המטרה – עשיית חלב. בשום מקום בתערוכה לא רואים את הפרה בשלמותה. זהו חלק מהאמירה של התערוכה".

תודה