רותי זינגר, טיפות חלב, אוצרת: רויטל בן אשר פרץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 4.7.2020-4.7.2020

IMG_20200613_131340

הנכנסים אל חלל התערוכה הקטן של רותי זינגר "טיפות חלב" חווים חוויה האופפת ומעמתת מספר חושים: עיני הצופה מתעמתות באחורי הפרות המוצגות. חוש הריח מאותגר אף הוא בריח החלב חמצמץ, ואזי נגלית העבודה "חמש מאות טיפות חלב", עבודת מלבנים העשויים נייר אורז ויוצרים מארג המדמה לשוקולד פרה מוגדל. בנוסף, עולה שאלה מהו רישום, ובאילו אמצעים ניתן לרשום, שכן על כל יחידה בעבודה זו טפטפה זינגר מאות טיפות חלב שנספגו והתייבשו והותירו את חותמן כמדמות שקערורית מוקטנת.IMG_20200613_131353

בחלל התערוכה הקטן עולה תחושת ה-Horror vacui, "אימת החלל הריק" או אימת הריק"; מרחב התערוכה נראה כלא מסוגל לשאת את גודלן וכובדן של הפרות המוצגות בו.IMG_20200613_131430

עבודות העוסקות בחמשת החושים הנגלים ואופפים את הצופה היו פופולריות במאה ה-17 בתקופת הבארוק.  ציורי חיות באשר הן – בעיקר סוסים אך גם פרות היו פופולריים בציורי נוף הולנדיים מהמאה ה-17 אך גם בציוריו של הצייר האנגלי ג'ורג' סטבס מהמאה ה-18. בתערוכה זו הנעה בין הציר האינטימי לבין הgrandeur של הפרות אנו מתוודעים לציורי הפרות של זינגר, המציירת אותן בעין אוהבת ואפשר אף חומלת, אך גם חוקרת.

זינגר  מציירת בדיו ובצבעי אקריליק מדוללים על נייר שקוף; ציורי פרות כנגד הריבועים הלבנים, ועבודת גרף הצמיחה.  מכאן עולה המתח בין פיגורציה לבין ההפשטה, בין הכתם/כתמיות שיוצר הדיו לבין הקו, ובין כבד לקל.

רויטל בן-אשר פרץ האוצרת  כותבת בטקסט הנלווה לתערוכה: "זה שנים אחדות פוקדת זינגר את משכנה המבוית של הפרה – את הרפת. היא מצלמת ואוספת נתונים הקשורים בסוגיות אישיות וחברתיות, כגון קהילה, שבי, צייתנות, זכויות בעלי חיים, ערך חיי אדם, אימהות, הזנה, נתינה וניצול".

ברחבי הארץ פזורות כאלף תחנות לבריאות המשפחה, הידועות בשמן העממי "טיפות חלב", או בכינוין ההיסטורי – "התחנות לאם ולילד". בתערוכה "טיפות חלב" הקימה זינגר זן חדש של טיפת חלב. היא שואלת את העקרונות המסורתיים, המקובלים בתעשיית פס הייצור האנושית, וממירה אותם בחממה אמנותית לטיפוח ערכים, ביניהם הזנה, צמיחה, תנובה ויצירה".IMG_20200613_131348

בשיחה עם זינגר בתצוגה קודמת בבית האמנים, ציינה זו את מהלך העבודה שלה: מהלך שיש בו מן האיסוף והאגרנות: איסוף נתונים, צילום, תיעוד וכמובן שמירה כפי שגם בא לידי ביטוי "עקומת גדילה עדר עגלים". מחקרה של האמנית אינו רק צורני-חומרי אלא גם תיאורטי שכן כפי שהיא מספרת היא חוקרת את תהליכי הפקת חלב וגידול העגלים, ואת מקומה של הפרה ומיתוגה בארץ כסממן המייצג את ההתיישבות העובדת הציונית. הפרה כמטפורה לתנובה, חלב כמייצג הזנה ותזונה וגם המקבילה שיש מוצאים בין האמירה הבוטה "פרה שמנה" שיש לבין נשיות. בנוסף עולות סוגות נוספות, כגון פליטת גזי חממה, פגיעה בכדור הארץ ועוד, הרלבנטיות לימינו אנו ולשריפות שאיכלו יערות ולמשבר הקורונה.

הפרות במיצב הווידאו בתערוכה, נראות  כמהדסות, מרקדות בקלילות שבל תאומן. מיצב וידאו זה אופף אף הוא את החושים. בסרט שהעלתה האמנית לערוץ היוטיוב היא מציינת: "הפרות הולכות לחליבה וחוזרות מחליבה. כל המטרה – עשיית חלב. בשום מקום בתערוכה לא רואים את הפרה בשלמותה. זהו חלק מהאמירה של התערוכה".

תודה

 

אוסף פיליפס נוצר בתגובה למגיפה; השיעור שהוא מורה לנו כעת באשר לכך

Dr.-Dorothy-Kosinski-Vradenburg-Director-and-CEO
Dorothy Kosinski, the current director of the Phillips Collection.COURTESY THE PHILLIPS COLLECTION

בצילום, בית פיליפס, 1900 בקירוב. לאחר ההרחבה, הבית הפך לאוסף פיליפס, מוזיאון שנוסד בתגובה למגיפה.

עולמנו עומד בפני אתגרם, ואמנות באשר היא יכולה להציע מידה של נוחם. כעת כשאין אפשרות להיפגש עם אנשים באופן פיזי, עוברים לאספקטים אחרים של תקשורת און-ליין.  לאחרונה הוצעה הצעה לחשוב על מוזיאונים כמקומות של נחמה ושל מדיטציה, ואפשר שזה מה שצריך להמשיך לחשוב עליו מעבר למשבר הקורונה. דורותי קושינסקי, מנהלת המוסד, אוסף פיליפס בוושינגטון די.סי  the Phillips Collection כותבת שהמקום הינו הוכחה שאמנות קושרה עם בריאות ורווחה עוד קודם להקשר זה.

אף לפני משבר בריאות גלובלי זה, מחקר הראה קשר חזק בין האמנויות לבין השפעה לטובה על הבריאות, ולאמנות המבוססת על תרפיה יש גם קשר בנדון. אך גם נהוג לחשוב

על מוזיאונים ככאלה שנוסדו על מנת לשמר את ההיסטוריה וההשכלה ולחנך את הקהלים בנוגע לאמנות.

אוסף פיליפס מתחילתו התמקד בכוחה המרפא של האמנות. כמאה שנה לפני כן, ב-1921, דונקן פיליפס יסד את the Phillips Memorial Gallery, מקום לנחמה ויד זיכרון לאביו שמת ב-1917 ולאחיו , ג'יימס לוגלין פיליפס, שמת במגפה הספרית ב-1918. המוזיאון נוסד על העקרונות של קשר עמוק בין אמנות ובריאות, כשדונקן היה נחרץ בדעתו ליצור אוסף אמנות למען הקהילה. ואף כתב על כך בנדון. על הצער הרב שאפף אותו ועל החלטתו להקים את גלריית פיליפס הממוריאלית: "ראיתי הזדמנות ליצור כוח מטיב בהקהילה בה אני חי – נתינה שיש בה מן השמחה, לעזור לאנשים לראות את היפה בדיוק לאופן שבו אמנים רואים".

המשימה של פיליפס לא היתה לכונן אוסף אנציקלופדי, אלא לקבץ יחדיו עבודות שריגשו אותו, ולפיכך ליצור התנסות חיובי ואף מרפאה. כשמחשבה זו בראשו פיליפס פתח את ביתו ב-Dupont Circle לכל, מתוך רצון לחלוק את היופי שבאוסף שלו ולומר, "ציורים מחזירים אותנו לחיים… עם היכולת של כולנו לראות את היופי .

עד לימים אלה, זה מה שעומד ברציו של האוסף. במשך שנים נעשו פעילויות המקשרות ישירות בין אמנויות לבין בריאות, תוכניות שנבנו במיוחד לשם כך, הן בתוכנית לבני הגיל השלישי, יוזמה שהתמקדה ביצירת קשר בין אנשים מבוגרים לאמנות, ועד לשיתופי פעולה עם בית החולם לילדים ולפורום אמנים שנתי.

אוסף פיליפס העלה לאחרונה תוכנית חדשה בשם "מדיטציה בגלריות" Contemplation Audio Tour. בתקווה שהמשתתפים יוכלו לחבור ל"אני" שלהם לקהילה ולעולם.

כפי שפיליפס כתב ב- A Collection in the Makin, "אמנות מציעה שתי מתנות רגשיות גדולות – רגש שיש בו מן ההכרה וההזדהות ורגש המאפשר אסקפיזם (מפלט). שני הרגשות לוקחים אותנו מחוץ לגבולות 'האני'.. בתקופת המשבר שלי ביקשתי ליצור משהו שיבטא את המודעות שלי לחזרה להנאות החיים והמפלט שלי היה בשדה אמנות".

בזמן זה של רחוק חברתי, ביליוני אנשים מתקשרים און-ליין דרך המדיה החברתית. אמנים בכל סוג המדיה יוצרים ומעלים עבודות, מתוך רצון להגיע למספר רב ביותר של אנשים. ויש בכך מן השמחה וההנאה בהגעה מעבר למקומות המוכרים וליצירת קשרים חדשים. מוסדות אמנות פותחים את אוספיהם און-ליין לרווחת והנאת הציבור. #MuseumAtHome or #MuseumMomentofZen.  חשוב שמוסדות בעולם האמנות יעשו זאת יותר ויותר כעת על-מנת להעלות את הנגישות לתועלות שבאמנויות.

מעבר לתועלות הבריאות האישיות, לאמנויות היה תמיד את הכוח לשבור גבולות של שפה ותרבות, וליצור אפשרויות של אמפטיה. ערכים אלה תמיד משכנעים, אך אפשר שבמיוחד כעת אנו צריכים ונזקקים לכך, כשהאנשים מופרדים באופן פיזי מהקהילות שלהם. דונקן פילפס זיהה איך צבעים וצורות מאפשרים לנו ולוקחים אותנו  ל-take us out of the boundaries of self.”.

בריאות טובה ושלום לכל!

Kosinski, D. (2020, April 3), Op-Ed: This Art Museum Was Founded in Response to a Pandemic Death. It Has Much to Teach Us Now. Retrieved from https://www.artnews.com/art-news/news/phillips-collection-pandemic-art-wellness-1202683082/

Duncan-Phillips-founder-of-The-Phillips-Collection.-Photo-by-Clara-E.-Sipprel-c.-1922
Duncan Phillips, the founder of the Phillips Collection, ca. 1922.CLARA E. SIPPREL/COURTESY THE PHILLIPS COLLECTION, WASHINGTON, D.C.

אנתוני גורמלי, גרייסון פרי ואמנים בריטיים נוספים, מארז אמנות יצירתי להורדה

Art - Antony Gormley - London
Antony Gormley at the White Cube Gallery, London. Photo by Fiona Hanson/PA Images via Getty Images

Firstsite בקולצ'סטר (במחוז אסקס), בריטניה תאפשר הורדה של מארז פעילות של אמנים על מנת לעזור לנו להיות פעילים ויצירתיים במהלך תקופת משבר זו.

אמנות הינה היכן שהבית הינו"   Art s where the home is   הקיט  יכלול מנדיבות הלב של אמנים ואמניות ידועים:

"Art is where the home is”  Antony GormleyGrayson PerryJeremy DellerGillian WearingMichael Landy, Vanley Burke, Ryan GanderIdris Khan, and Annie Morris.

סאלי שאו (Sally Shaw), מנכל"ית ב-Firstsite, אמרה שהרעיון עלה מזיכרון ספרי פעילות שאמה נהגה לתת לה במהלך חופשות הקיץ. בריאיון המצוטט ב-The Guardian, היא אמרה: "נזכרתי בכך, והחלטתי שיש לעשות מעשה". אנו מכירים אמנים רבים, נאפשר להם מיזם מעין זה.

הפרויקט מבקש מאמנים ליצור פעילות משעשעת שתהלום לגודלו של ניר A4. אף שהפעילויות מותאמות במיוחד לילדים לצעירם, הן יכולות גם לעודד שיתופי פעולה בין אנשים מכל הגילאים".

בהצהרה לעיתונות אמרה שאו: תכלית Firstsite היא להעצים אנשים, מרקעים שונים, להיות יצירתיים יחדיו ולהוביל לחיים מאושרים ובריאים יותר – לאפשר להם הזדמנויות יצירתיות חדשות ואפשרות תגובה לנושאים עכשוויים., לבנות קהילה וירטואלית יוצרת על-מנת להפיג רגשות של בדידות וחרדה.

"Art is where the home is" יהיה אפשרי להורדה ב-3 באפריל באתר Firstsite website  והינו אחד מיוזמות אותן מובלים אמניות ואמנים במהלך זמן זה שתוצאותיו בידוד חברתי.

Harper, D. (2020, March 31). Re: Antony Gormley, Grayson Perry, and other U.K. artists  created a downloadable art-making activity pack. Retrieved from

https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-antony-gormley-grayson-perry-uk-artists-created-downloadable-art-making-activity-pack

Louise Lawler’s Tracings for You

 

האמנית לואיס לולר מספקת 12 רישומים לכל החפץ להוריד מאתר מוזיאון המומה ולצבוע!

עבודותיה של לואיס לולר מוצגות במוזיאונים, אוספים פרטיים, חדרי תצוגה של גלריות, חללי איחסון, ובתי מכירות. כעת האמנית מנסה ל"פתוח" ולהרחיב את גבולות הצפייה ביצירותיה, ולהפוך אותן לפורמטים אחרים, להעביר את הצילומים, לרישומיים שניתן להעתיקם בעבודות שהיא מכנה “adjusted to fit” (אימז'ים שנמתחים או מתפשטים כך שיהלמו למקום בו הם מוצגים).

רישומי ההעתקה הינם ורסיות קוויות בשחור לבן של הצילומים שלה של מקומות שבהם אמנות הוצגה וזכתה להתנסות. כדי ליצור אותם, לולר עבדה עם האמן ומאייר ספרי ילדים, Jon Buller. מבחר של כך הוצג בוורסיות בגודל מלא בתערוכה שלה במומה ב-2017 בשם  WHY PICTURES NOW שנאצרה יחד עם קלי סידלי.

בזמן זה של בידוד, לולר איפשרה שימוש ב-12 מתוך אימז'ים אלה לילדים ולמבוגרים כאחד להדפיס ולהשתמש בהם כדפי צביעה. ג'סטה זו באה מתוך עניינה של האמנית בדרך שבה אמנות יכולה להגיע לצופים, מעבר למוזיאון ולשיטת הגלריות, ויכולה לתרום לטרנספורמציה אישית קריאטיבית. מגזין מומה ממליץ להעלות ולתייג את הרישומים שצבעוניים שמורידים מהאתר והם יפרסמו מבחר משל כך בערוצים שלהם.  #DrawingwithMoMA

Click on the images below and print, or download all 12 as a PDF. Looking for more? We’re not the only museum sharing art coloring resources.

Marcocci, R. (2020, March 25). Re: Louise Lawler’s Tracings for You (Retrieved from https://www.moma.org/magazine/articles/257?utm_source=Breakfast+with+ARTnews&utm_campaign=e98c38795b-EMAIL_CAMPAIGN_2020_03_25_10_26&utm_medium=email&utm_term=0_c5d7f10ceb-e98c38795b-293489733

לואיס לולר
Louise Lawler. Still Life (Candle) (traced). 2003/2013

מוסדות תרבות במזרח אסיה החלו לפתוח מחדש את שעריהם עם האטת ההתפשטות של וירוס קורונה

הורדה
An entrance to the Hong Kong Museum of Art. Photo by MD SMARKA, via Wikimedia Commons

עם ההאטה בהתפשטות וירוס קורונה בחלק ממדינות מזרח אסיה, מוסדות תרבות וגלריות פותחים מחדש (בזהירות…) את חללי התצוגה שלהם ועושים מהלכים להשקה מחודשת של מערך התוכניות הציבוריות שלהם.

בסין, למעלה מ-180 מוזיאונים ציבוריים חידשו את הפעילויות שלהם ב-15 במרץ, בהמשך לפתיחה מחדש של בתי חרושת ועסקים.The Power Station of Art  בשנחאי נפתחה מחדש ב-13 במרץ, בנוסף לנקיטת צעדים זהירים כמו מדידת חום, סריקה הבוחנת באם המבקרים חולים בווירוס ועוד. מספר גלריות פרטיות בשנחאי הודיעו על תערוכות עתידיות באפריל ובמאי.  ShanghArt יארח תערוכה קבוצתית, ותערוכת יחיד של האמן Yu Youhan בבייג'ין.

הונג קונג אף היא משתקמת לאיטה מתוצאות הווירוס. ב-4 במרץ, the M+ Pavilion באזור התרבות במערב קאולון פתח  מחדש תערוכות אמנים מועמדים לפרס Sigg. הערה באתר התערוכה מורה ש"צעדים מחמירים ננקטו לשמירת הבריאות "ושעל המבקרים לחבוש מסיכה ולעבור סריקה המאפשרת לדעת מהו חום הגוף שלהם. מוזיאון הונג קונג לאמנות מאפשר כניסת מספר מצומצם של מבקרים בהפסקות בנות שנתיים מאז 11 במרץ.

מרבית המוזיאונים העיקריים ביפן נשארו סגורים בהנחית הממשלה, בעוד שאחרים – כולל מוזיאון המאה ה-21 לאמנות עכשווית, קנזוואה (Kanazawa) – בחר להישאר פתוחים על אף פרוץ המגיפה. דרום קוריאה שנפגעה קשות מהמגיפה, נקטה בצעדים מחמירים לעצירת השפעות הווירוס, כולל השהייה של פעילויות חברתיות. מרכז האמנות Sonie Art Sonj Center, במרכז אזור האמנות של סאול, מתכנן פתיחה ב-24 במרץ, של התערוכה "mind Stream" של Hwayeon Nam .

סינגפור וטאיוואן הינן שני מרכזי אמנות עיקריים באסיה שלא עצרו את הפעילויות במלואן. ב-27 במרץ, הגלריה הלאומית של סינגפור תפתח את התערוכה של המודרניסט מדרום מזרח אסיה Latiff Mohidin, בשם "Pago Pago". טאיוואן ממשיכה בחלק ניכר מתוכנית התערוכות שלה. מוזיאון טייפיי לאמנויות יפות יכריז על תערוכת יחיד של ארווין וורם Erwin Wurm ב-2 באפריל, כשם שרטרוספקטיבה של הצייר האבסטרקטי Paul Chiang המיועדת להיפתח ב-28 במרץ.

Harper, D. (2020, March 19). Cultural institutions in East Asia started reopening as the spread of COVID-19 slowed. Retrieved from https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-cultural-institutions-east-asia-started-reopening-spread-covid-19-slowed

"לבקר בסטודיו"

אדלייד לבל גוויארד, האמנית עם שתיים מתלמידותיה,1875, קפה ורוסמונד
אדלייד לבל גוויארד, האמנית עם שתיים מתלמידותיה,  1875

שלום!

מפגש ביקורי סטודיו בקריית המלאכה, יתקיים ביום ששי 21.2.2020 בשעה 10.30. הודעה על מקום המפגש תשלח בהמשך.

קריית המלאכה, תל אביב, "הלב הפועם" של סצנת האמנות על המבנים שבה, הגלריות וסדנאות אמנים, מתפקדת כ"מוזיאון ללא קירות", ומאפשרות מבט מגוון ומרובד על התרחשויות בתחום האמנות העכשווית.

סיורי הסטודיו שאנו מציעים – ייחודיים ובעלי ערך מוסף. במהלכם נחשפים אמניות ואמנים במרחב העבודה האישי והאינטימי שלהם. במפגש על נושאים שאינם זמינים וחשופים לכל על פי רוב. בכל מפגש נבקר  3 אמניות/ים  בסטודיו שלהם

אחת לכמה סיורים, תשולב הרצאה בנושאים שונים –  שוק ההון, יצירות אמנות מוחרמות, אמנות ומוזיאונים עכשוויים בעולם הערבי סביבנו., אמנות עכשווית ועוד.

עלות מפגש למשתתף/משתתפת 180 ₪.

לנרשמות/נרשמים לסדרה בת 3 מפגשים בימי ששי אחת לחודש וחצי, העלות היא 160 ₪ למפגש.

לפרטים מלאים והרשמה  בטלפון שמספרו 052-3407209     ובאימייל asfan.k@gmail.com

ההרשמה במייל  asfan.k@gmail.com: אנא שלחו שם מלא, מספר טלפון ומייל שלכם על מנת להבטיח את מקומכם, התשלום במזומן או באפליקציה Bit או Paper. מונפקת קבלה.

1280px-Henri_Fantin-Latour_-_A_Studio_at_Les_Batignolles_-_Google_Art_Project
הנרי פנטין לאטור, מצייר קבוצה של אמנים אימפרסיוניסטים ביניהם אדואר מאנה, אוגוסט רנואר, פרדריק באזיל, קלוד מונה ועוד, 1870

 

 

בברכה, זיוה קורט

חנה לוי: הפָּנים שלי, אוצרת: רותי חינסקי־אמיתי, 'זמן דיוקן', מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 21 בספטמבר , 2019 – 1 בפברואר, 2020

מראה הצבה 1

התערוכה "הפָּנים שלי"[1] מבקשת להפנות מבט אל הדמות הנשית ביצירתה של לוי מנקודת הזמן העכשווית, ולהצביע על התפתחות עבודתה בשנותיה המאוחרות כשילוב של נסיבות חיים וגישה אמנותית.

בתערוכתה של הציירת חנה לוי (2006-1914), מוצגים ציורים מעיזבונה שטרם נחשפו לקהל, גוף עבודות מרשים בהיקפו, המתוארך לפרק הזמן שבין שנות השבעים לראשית שנות התשעים, ומציב את דמות האישה במרכז יצירתה. לוי נהגה לצייר שוב ושוב דיוקנאות נשיים – דיוקנה העצמי ואלה של חברותיה – (ולעתים גם נשים אנונימיות) המדגישים את סימני ההזדקנות בגופן ובפניהן, בין השאר באמצעות חומרי הציור עצמם: היא הרבתה לשלב בחומריה חול וגירי פסטל־שמן, כאנלוגיה לשחיקה המתמדת של החיים ולשבריריותם הרבה [2].מראה הצבה

גדעון עפרת מציין ברשימה על עבודתה של לוי את הדיוקנאות העצמיים הרבים שהחלו להופיע ביצירתה בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים.[3]  לוי עצמה מספרת באותה כתבה כי בשנות השלושים והארבעים הרבתה לצייר ילדות, ובשנות הארבעים נוספו גם "כמה נשים מבוגרות. מעניין, גברים כמעט לא. אולי רק את יצחק (בעלה). לא הייתה לי שום אידיאולוגיה בציור, אבל רציתי להתלהב. המחשבה באה אחרי העשייה. כמו היום. בעצם לא השתניתי הרבה".[4] "אפשר שבדבריה אלו טמון רמז, גם אם קלוש", כותבת חינסקי אמיתי, "להעדפה אינטואיטיבית של נשים כמודלים – העדפה שקיבלה ביטוי כבר בשנים המוקדמות של עבודתה, ושוב שנים רבות אחר כך".

האוצרת מציינת שיש לציין שבשנותיה הראשונות בארץ היה הדיוקן נושא מרכזי בעבודותיה של לוי, אך מסוף שנות ה־ 40 ואילך ראתה בציור הנוף את לב עשייתה האמנותית – ומקומה בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית נקשר בתהליכי ההפשטה שחלו בו. [5] ב-1974 הצטרפה לקבוצת "אקלים" שזוהתה עם ציור הנוף הישראלי. בד בבד, המשיכה כל השנים לצייר ולהציג גם דיוקנאות ודמויות.

במהלך שנות פעילותה בארץ, משנות השלושים ועד שנות התשעים של המאה העשרים, זכתה לוי להערכה רבה בקרב קהילת האמנים, האוצרים ומבקרי האמנות. על אף זאת, לא עלה בידה לפרוץ את המעגל המצומצם יחסית של הקהל שאליו נחשפה יצירתה, ותערוכותיה הוצגו בדרך כלל בחללים פריפריאליים הרחוקים מטבורה של סצנת האמנות הישראלית  הציירת לאה ניקל, חברתה, הביעה את הערכתה הרבה ללוי בכנותה אותה "ציירת של ציירים", [6] אך בה בעת הצביעה בכך, במובלע,  גם על אלמוניותה היחסית ועל העדר ההכרה הראויה בה מצד הממסד האמנותי. ברבות השנים, נשכח שמה של לוי כמעט לחלוטין,  עד ששבה מעט לתודעה בשנים האחרונות, הודות לשתי תערוכות קבוצתיות שהציגו מקבץ מצומצם של עבודות נוף ודיוקן שלה: "12 אמנים: מבט שני", מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2006, אוצרת: אירית הדר  ו"הסיפור שלה" (העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל ובית האמנים, תל-אביב, 2016, אוצרות: רות מרקוס ורותי חינסקי־אמיתי).IMG_20191015_121414_Bokeh.jpg

לוי, נולדה בברלין, והחלה את דרכה האמנותית כציירת דיוקנאות בהשראת האקספרסיוניזם הגרמני והאוסטרי. ב-1934 עלתה לארץ, ולמדה שנתיים בסטודיו של יעקב שטיינהרדט בירושלים. לאחר מכן עברה להתגורר בפתח תקווה ובתל־ אביב. ב-1940 הצטרפה לקבוצת "מוצא" שפעלה ביישוב זה בשנים 1941-1938  שעם חבריה נמנו, בין היתר שמשון הולצמן, אביגדור סטימצקי וציונה תג‘ר (שעל קשר אתם תמשיך לשמור עוד שנים רבות). במוצא הכירה גם את הכנר והצייר יצחק לוי, אף הוא מחברי הקבוצה, וב-1944 נישאה לו. לאחר כעשור של נדודים ברחבי הארץ התיישבו בני הזוג בקריית האמנים בצפת. ב-1995 עברה לוי להתגורר בשרון , בקרבת בני משפחתה.

חינסקי אמיתי כותבת: "לוי עצמה והכותבים עליה כמעט אינם מתייחסים לנוכחות הנשית ביצירתה. לוי השתייכה לדור של אמניות שהיו מקורבות לאמני "אופקים חדשים" ופעלו תחת צל השראתם, אגב הקפדה על שוויוניות מגדרית והתעלמות מכל אזכור מכוון של היבטים נשיים ביצירתן. בנוסף, ברוח התקופה דאז, יש בטקסטים על יצירתה תיאורים שיפוטיים המסמיכים כוח ועוצמה ציוריים לגבריות, דוגמת "רושם של כוח ציורי עצום וגברי הולך ומתבלט בתמונות השמן שלה",[7]  או התייחסות לתקריבי הגוף שלה כ"הצהרה 'גברית' של אמירה 'נשית".[8]

תיאוריות פרשנות פמיניסטית עלו בארצנו בשנים מאוחרות יחסית, והתמקדו בתחילה בעיקר בדור הצעיר של אמניות שפעלו בארץ בשנות השבעים והשמונים. מכאן נראה שבשנות פעילותה של לוי לא הייתה רוח התקופה בשלה לבחון את עבודותיה מנקודת מבט מגדרית.

ב־ 1975 נפטר בעלה יצחק, פרידה עצובה וכואבת. מתקופה זו ואילך הרבתה לצייר דיוקנאות עצמיים המתאפיינים בטיפול נוקב וחסר רחמים בדמותה. החל בסוף שנות ה-70 החלה לצייר סדרת תקריבים של פניה תחת הכותרת הפָּנים שלי (My Face)  אותה כתבה בצידו האחורי של כל ציור; בעל פה, כינתה אותם "הפנים המלוכלכים שלי"[9] בעבודות אלו הלכה והתפוגגה ההפרדה בין דיוקן ורקע,, ותווי הפנים עברו פירוק, הפשטה ולעיתים מחיקה כמעט מוחלטת, עד שקשה להבחין בינם לבין ציורי הנוף של האמנית.

בציורים מאוחרים בסדרה זו ערבבה בצבע חול, וכך יצרה בדימויים המונוכרומטיים הללו מרקם מחוספס וסדוק, שהקרין תחושה של התייבשות, קילוף ופציעה  השימוש בחול רווח גם בטיפול הנועז והחשוף של לוי בגוף הנשי. שילוב האדמה המקומית – ובפרט זו של נוף חייה – בחומר הציור נושא משמעות כפעולה מושגית, המהדהדת את הקשר העמוק שלה למקום. ניתן אף לראות הלימה בין תהליכי הבלייה והשחיקה של הטבע, שגרגירי החול הם תוצר שלהם, לדימויים המשקפים תהליכי זקנה ומודעות לחידלון ולסופיות. דומה שבזאת פורמת לוי את ההבחנה לא רק בין הנוף והדיוקן בעבודתה, אלא גם בין מעשה הציור והחיים עצמם.

ולסיכום, כפי שמציין צבי תדמור: עיזבונה של לוי מלמד כי ציירה בשנים אלו בעיקר נשים, חלקן אנונימיות וקצתן מתוך מעגל מכרותיה. לוי העמידה אותן, חשופות ובודדות, בחלל ריק ומופשט. לדבריה, לא ניסתה ליצור דמיון בין הדמות המצוירת למציאות וגם לא חשבה על אופייה של הדמות. "אני מחפשת ומוצאת את גורם ההפתעה", אמרה, "וכשהוא ישנו, אני מרגישה שנכנסתי לתוך נשמתו של המודל".[10]דיוקן.jpg

על רקע זה, מעניין להתבונן בדיוקנאות של חברותיה הציירות, לאה ניקל (1966)IMG_20191015_120907 ופאולה רוזט הולצמן (1991), שבהם הבליטה במרכז התמונה את ידי היוצרות, כהצהרה על זהותן כציירות. ציור נוסף, של דמות מצועפת ואניגמטית שכפות ידיה הגדולות מוצגות בלב הציור, (1987) הוא כנראה דימוי של ציירת, אולי לוי עצמה, התובעת את הזכות ליצירה.דיוקןעצמי11.jpg

תודה לאוצרת התערוכה רותי חינסקי-אמיתי על חומרי התערוכה שהיו לי לעזר.

[1] תודותיה של רותי חינסקי-אמיתי לרות מרקוס על הצעתה לשם התערוכה.

[2] בשנות השבעים, ובעיקר בשנות השמונים, הציגה כמה תערוכות יחיד שהוקדשו לדיוקנאות ולדמויות, ואף השתתפה בתערוכות קבוצתיות בנושא הדיוקן. בשנים אלו ציירה לוי גם דיוקנאות של גברים (ביניהם סם לימן, בעלה של לאה ניקל, הצייר אהרון גלעדי, וכן מעט מודלים גבריים), אך לא בכמות ובאינטנסיביות שאפיינו את טיפולה בדמויות נשים. לוי לא הותירה אחריה טקסט המסביר את התמקדותה בדמות הנשית בשנים אלו, ולכן קשה לדעת מה היו מניעיה לכך.

[3] גדעון עפרת פרידלנדר, "הגן הנעול של חנה לוי", הארץ, 20.11.1981 , עמ‘ 23 .

[4]  שם, עמ‘ 22 .

 

[5] בספר סיפורה של אמנות ישראל מוזכרת לוי כאחת מטובי אמני ההפשטה. ר‘ בנימין תמוז, דורית לויטה

וגדעון עפרת (עורכים), סיפורה של אמנות ישראל , תל-אביב: מסדה, 1980, עמ‘ 120 .

[6] לאה ניקל מצוטטת בתוך: אירית הדר, 12 אמנים – מבט שני, קט‘ תערוכה, תל-אביב: מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2006, עמ' 16

[7] אוה גולדמן, "תערוכות בחיפה", הארץ, 11.12.1964 .

[8] גדעון עפרת, "חנה לוי – דברים שרואים מכאן רואים משם", בתוך דליה לוין )עורכת), חנה לוי: עבודות

1990-1940, קט‘ תערוכה, פתח תקוה: מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 1991, ללא מס‘ עמוד.

[9] אירית מילר, "בין פנים וחוץ, חנה לוי: עבודות", 1990-1940, סטודיו, מס‘ 29, ינואר1992, עמ‘ 49 .

[10] לוי מצוטטת בתוך צבי תדמור (עורך) דיוקן, תל-אביב: אמנות לעם, המדור לאמנות, 1989, עמ' 18 .

 

לא בשמיים, הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית, אוצרת ורה פלפול, מבנה האקדמיה ע"ש לאונרד פולונסקי מכון ואן ליר, ירושלים, הוארך עד שלהי דצמבר 2019

אל התערוכה במבנה האקדמיה ע"ש לאונרד פולונסקי הגענו לעת ערב. המבנה רחב הידיים והמואר, אחד מני מספר מבנים במכון ואן ליר משמש בנוסף למהותו כמשכן ללימוד וחקר, גם כחלל להצגת יצירות אמנות ולתערוכה הנוכחית.[1]

"מקורה של כל עבודת האמנות" כותבת פלפול, טמון בזרע שנבט בתודעתו של האמן, זרע שהונבט ומומש באמצעות יכולתו הייחודית להטיל רעיון מופשט על המציאות הקונקרטית ולכונן ממשות חומרית, קונקרטית. יכולת זו נובעת מן ההבנה שאין דבר שיעמוד בפניו כי "לא בשמים היא"[2]. זהו ערך הליבה של אמנות".

התערוכה מציעה מבט מרובד על הקשר שבין הרעיון הגולמי, המוטיבציה למימושו והפעולה הממשית הבוראת יש-מאין. מבט מרובד זה מאפשר להציג מגוון קולות, פרשנויות, מקורות השראה ואופני מימוש יצירתיים שיכרכו עבודות אינדיבידואליות לכדי מערך קולקטיבי של הבעה.

פלפול בחרה אמנים שלדעתה מיטיבים לייצג כל אחד בדרכו, את היות האמנות כלי לחיפוש אחר האמת הפנימית. מכלול העבודות מציע מספר נקודות מבט; חלקן עוסקות בחיפוש אחר ה"נשגב" וגילומו במציאות כפי שהוא בא לידי ביטוי במסגרת האמנות העכשווית. חלק מהעבודות, או שמא  תיאורי המסע, מזמין את הצופה לדיון על מקורו התרבותי-פוליטי של מעשה האמנות, תוך שהוא מאיר ומעורר שאלות על ייצוגי אמונה וספקנות ממקום אינדיווידואלי וחילוני כיום.

בקומת הכניסה המוארת ורחבת הידיים  מוצגות עבודותיהן של שולי בורנשטין וולף, דניאל פלדהקר, ושתיים מעבודותיו של יונתן אולמן.

 באובייקטים של שולי בורנשטיין וולף ודניאל פלדהקר עומדים חומרי גלם זמינים וחפצים יומיומיים שהופשטו מקיומם הפונקציונלי לכדי שפה פיסולית, ולשיח עם החומריות (פלורסנט, קריסטל) המצויה בעבודות והמשמעויות הטמונות בהן.

 שולי בורנשטיין וולף, בין שמים וארץ

לפני שנתיים החלה שולי בורנשטיין וולף לאסוף גופי זכוכית ישנים משווקי פשפשים בארץ ובעולם, מחנויות וינטג׳ ומאוספים פרטיים, וליצור מהם אובייקטים לעיתים צבעוניים ופתייניים, אחרים לבנים ונזיריים, שהשימושיות שלהם מוטלת בספק. את גופי הזכוכית מחברת בורנשטיין וולף לסיפור האישי של משפחתה שנמלטה מגרמניה לאחר ליל הבדולח. מה שהתחיל כהיקסמות מהקריסטלים בסלון בית הוריה שנמלטו מגרמניה לברזיל, הפך ל"דחייה" לאחר שנחשפה להיסטוריה המשפחתית בנעוריה, וכעת להתאהבות מחדש ולסגירת מעגל רגשית וחומרית בין דורות, עמים ותרבויות.

שולי בורנשטיין וולף
שולי בורנשטיין וולף

 דניאל פלדהקר, Woven

 נורות פלורסנט וחוטי פלסטיק דקים, חומרי גלם זמינים ויומיומיים שלובים יחדיו בעבודה Woven של דניאל פלדהקר. השילוב בין נורות הפלורסנט הדקיקות שצבען לבן, לבין החוט השחור הכרוך סביבן יוצר מארג מעין מסך-חוצץ, המפתה את הצופה לגעת, לנסות להאיר. ברם ההבטחה להעברת אנרגיה של חשמל ואור, אינה באה לכלל מימוש. העבודה משתלבת בחלל בדיאלוג עם עבודותיה של בורנשטיין וולף שגם בהן פוטנציאל אפשרי לתאורה נשאר בגדר מחשבה.

דניאל פלדהקר
דניאל פלדהקר

יונתן אולמן, "הצעה למונומנט לעצמי כפי שהייתי רוצה להיזכר"

טכניקה חדשה אותה פיתח יונתן אולמן מופיעה בסדרת עבודות מונומנטליות עליהן הוא עובד בשנים האחרונות. הטכניקה- יציקת שכבות של גבס לבן לתוך תבניות דקות הממוקמות על גבי משטחי פורמייקה לבנים. התוצאה, תבליטים שניתן לקרוא אותם כציורים בעלי נפח, או פסלים מושטחים. בסדרה הזו בחר אולמן להציג דיוקן עצמי שלו כייצוג משולב של הפסל 'דוד' של מיכלאנג'לו ופסל 'האדם החושב' של אוגוסט רודן. שתיים מתוך רצף של ארבע עבודות בהן אולמן מתאר את מהלך 'חייו' של הפסל, נבחרו לתערוכה זו  אחד בו הוא עומד מלוא תפארתו, והאחר שבור חלקים, חלקים על הרצפה בתום ההתמוטטות הבלתי נמנעת.

יונתן אולמן4.jpg
יונתן אולמן

 

בקומה התחתונה מוצגות עבודות של אמניות ואמנים נוספים, מתכתבות עם החלל, מעלות הקשרים תמטיים באשר לאמונה, תפילה, קטנות האדם מול גדלות האל, יצירה/יצר, מהות הספר והאופן שבו הוא נתפס בעיני היוצרות/ים, בצד הקשרים פמיניסטיים, פוליטיים וצורניים.  הציר האורכי של המבנה מהדהד לחדרי עיון ולמידה דוגמת הספרייה המצויים בחלל זה

IMG_20191127_183325.jpg
קומה תחתונה – מבט כללי

 פיטר יעקב מלץ, עמוד COLUMN 100 על 70, טכניקה מעורבת על נייר, 2016

מלץ "דימויי רוג'ום ועמודים החלו להופיע ביצירתי בשנת 2016. פעולת הרישום מתחילה מחלקו התחתון של הדף ונעה מעלה. תנועה זו שואפת לתמצת את התנועה האנכית הקושרת את האדם למרכז האדמה ולאינסוף. תפילת מודעות לגדול ממנו".

ספר האמן מקיים תמהיל של מודולים ספרותיים שונים כגון – היומן האישי, הכרוניקה, סיפור אלגורי, פרוזה ושירה, תפילות וספרי הדרכה. חומרי היצירה הם דיו, גרפיט, עלי זהב ולעתים אף טיפקס צבעי זכוכית ונצנצים. ספר האמן נתפש בעיני רוחו של מלץ ככרוניקה אחת. תיעוד של חייו והסובב אותו. בנוסף, השפעות התפילה היהודית והקבלה בצד השפעות בודהיזם וסופיזם נוכחים לאורכו של הספר.

פיטר יעקב מלץ, ספר היצירה.jpg
פיטר יעקב מלץ
פיטר יעקב מלץ.jpg
פיטר יעקב מלץ

בברלי ג'יין-סטוארט, תפילה בין הצללים

ברישום גדל ממדים שיצרה האמנית הבריטית בברלי ג'ין סטוארט עבור הביאנלה, היא מתארת את החוויה הדתית כפי שדרש בה הבעל שם טוב, תוך שהיא מתמקדת בתיאורים נרטיביים היסטוריים העוסקים בחיבורים בין העבר להווה, וברצון להתעמק בהבנת ההיסטוריה החברתית היהודית והזהות היהודית.
לצד הרישום מוצגת סדרת רישומי הכנה המתארים בתי כנסת ברחבי אנגליה, בהם ביקרה האמנית. כחלק מתהליך ההכנה לציורי השמן מצלמת סטוארט את החלל ויוצרת סקיצות ובהן התייחסות לגיאומטריה, לפרספקטיבה ולאלמנטים המרכזיים הלוכדים את תשומת ליבה. חלק מבתי הכנסת הללו אינם קיימים יותר ועבודת הציור והתיעוד שלהן היא חלק מהמחקר ההיסטורי אותו עורכת האמנית מזה מספר שנים.

בברלי ג'יין סטוארט 1
בברלי ג'ין-סטוארט
בברל יג'יין סטוארט 4.jpg
בברלי ג'ין-סטוארט

חנאן אבו חוסיין, ללא כותרת, מיצב רצפה

חנאן אבו חוסיין מבקשת לכרוך בעבודותיה את האישי והסובייקטיבי עם עקרונות, מחשבות ואירועים אוניברסליים ועם חוויות של נשים ואנשים אחרים בארץ ובעולם.

המיצב עשוי עפרונות צהובים ובובות מיניאטוריות של תינוקות. אבו חוסיין יוצרת בפעולת חיבור סיזיפית ומתמשכת מעין "מחצלת". העפרונות והבובות המונחים כדגם רציף זה בצמוד לזה יוצרים עיטורים בולטים על גבי אבני המרצפות. העיפרון מחודד בקצהו האחד ובקצה השני יש מחק. העיפרון הנתפס כמסמל כתיבה, רכישת השכלה ודיבור יכול להתפרש בהצבה זו כמו חרב בעלת 2 פיפיות, כתיבה ומחיקה. בתווך של שטיח המחצלת הזו, שורות של בובות תינוקות שהלוע שלהן ואברי הרבייה כמו עוקרו ונחסמו בחוט שחור. סמל להשתקה ולמחיקה  זהות נשית וזהות באשר היא.

חנאן אבו חוסיין 2
חנאן אבו חוסיין

במיצב/מונומנט עשוי ספרי לימוד שנאספו על ידי אבו חוסיין מבתי ספר ערביים ממזרח ירושלים, היא יוצרת נגטיב של חלל מתחת למדרגות. הנגטיב בנוי מערימות של מאות חוברות ללימוד בערבית המאוגדות כחבילות שכמו נארזו בחופזה בעזרת ניילון נצמד. לעין המתבונן שאינו מכיר את השפה, צבעי החוברות, מה שכתוב בשדרתן או בחזיתן, יוצר מארג צבע ודגם לאו דווקא קוהרנטי.

חנאן אבו חוסיין1.jpg
חנאן אבו חוסיין

ליהי תורג'מן

 "החיבור העמוק בין כדור הארץ לחוויה האנושית, בין הארץ לשמים ובין ההווה לעבר שמלווים אותי כל העת בעבודתי שלי וקשורים להתעניינות שלי בעבודות רצפה המבוססות על השטחה, מבט על וקנה מידה המאפשר מבט 'מלמעלה". הפרויקטים של תורג'מן מבוססים לעתים קרובות על "תקופות שהות" בבניינים – סימון של מקום בעיר, אנדרטה היסטורית או דתית או אתרים אחרים בעלי משמעות תוך שהיא מלקטת עדויות או עקבות על מנת לייצג אותם בחומר.

HAVE עבודה המונומנטלית מתוך פרויקט GEAPOLITICA, נוצר והוצג בטורינו ב2017.

בעבודה מופיעה המילה HAVE, שעשויה להשתייך לפועל באנגלית, אך כאן הכוונה להקשרה בלטינית ומשמעותה "ברוך/ברוכה הבא/ה" (לדוגמה, Have Maria). משיכתה למילה הכתובה, החקוקה כפסיפס באספלט הישן  נעוצה בחיפוש מתמיד אחר צורות ומשמעויות שעברו שינוי.

ליהי תורג'מן.jpg
ליהי תורג'מן

קלאס עבודה מונוכרומטית המדמה את צורת משחק הרצפה המוכר לנו מילדות. ליצירת פני השטח המגורענים תורג'מן השתמשה בטכניקת הפרוטאז'- היא הניחה מעין משטח מחוספס מתחת לפני הבד והדפיסה אותו באופן ידני באמצעות הגרפיט. המספרים עשויים באמצעות שבלונה פשוטה; פני השטח של הבד עמוסים בצלקות ו'לכלוך' במנוגד לצורה ולמספרים ה'מושלמים' המסתמנים על פניו. הסטרוקטורה של העבודה מרפררת גם למונח הקבלי של 'עשרת הספרות" באשר להופעת האלוהות בעולם הגשמי באמצעות צורה, מספר וסדר.

לידה שרת מסד, צלול ועכור מאד

המחשבה על היות הדברים ברי חלוף, זמניים,[3] היופי שבמינורי והחבוי – תמות ומושגים בשורשי הזן והבודהיזם והפילוסופיה של הוואבי סאבי נטועים בתוך העשייה של שרת-מסד. האמנית יוצרת עבודות המבטאות חסר, שבר, צמצום וצניעות. ראית האסתטיקה של הפגום כערך אך גם כהתרסה. את חומרי העבודה שלה לסדרת האובייקטים מלקטת שרת מסד מאתרי בנייה, והם בעיקרם חוטי ברזל ואבני חצץ.

שרת מסד בוחרת גביעי יין, שמפניה או קוניאק כפורמט לסדרה שלה; גביעים שנועדו להכיל משקאות אלכוהוליים יקרים וערבים. היא מתייחסת אל חלל הכוס כאל חלל של בד הקנבס הניטרלי, ובתוכו היא יוצרת העמדה חדשה בחומרים, צבעים וצורות. תהליך העבודה דומה להכלאה בין אלכימאי לצורף, בסטודיו החומרים עוברים התמרה. היא לוקחת את חומר הפסולת, המושלך ומרימה אותו לדרגת אובייקט נכסף.

לידה שרת מסד
לידיה שרת מסד

יובל שאול, גביע קידוש

מתוך סידרת הציור "יודאיקה"  שעניינה  חפצי פולחן יהודיים ותשמישי קדושה.

בסדרה גדולת ממדים שאול משתמש בטכניקת ציור ייחודית שפיתח בעזרת צבעי שמן צבעים תעשייתיים ומתכות (אלומיניום, נחושת, ברונזה ) ולקות סמיכות ומבריקות .

כך מתעד האמן בהשטחה על גבול ההפשטה, דימויים עתיקים מהתרבות היהודית כגון, כתרי תורה, מגדל בשמים, גביעי קידוש, חנוכיות ועוד.

שאול מנסה בכך לבטא את תרבות ציור היודאיקה בשפה עכשווית, ולחקור את הקשר בין הצייר לבעל המלאכה היהודי. בעבודותיו מופיע מתח צורני וחומרי בין היופי, היצריות והפיתוי בדימוי הגשמי לבין דרך הביטוי בסמלים ובשפה המאפיינים עבורו את הצד הסגפני והרוחני.

yuval shaul
יובל שאול

בברלי ברקת

רישומיה וציוריה של בברלי ברקת נתפסים לעתים קרובות כמופשטים. "המטרה שלי היא ללכוד משהו שמעבר למראה – צורתו, עורו, תבנית או מרחב. מהות, אך לא רק, נוגעת בחוויות שלי או כאלה שצפיתי בהן. בהדרגה, הצורה האנושית או המציאות מתעוררת ומתחילה להתמוסס. צבעים משתנים ואני מפרשת אותם באופן שונה. חלקם רכים ומפוזרים, אחרים חדים יותר – כולם מרמזים על תנועה. הזמן הוא תנועה של חומר דרך החלל, מה שהופך את התנועה לבסיס החוויה שלנו".

"האמנות שלי היא חקירה של תפיסותיי, מציאות ותחושת מה שלא ידוע בעולמנו הגופני – מה שמורגש ומוכר דרך חושים שאנו לוקחים כמובנים מאליהם אך לרוב איננו מודעים לכך. האמנות שלי מייצגת את החיים ואת העולמות הסובבים אותנו – מציאות מופשטת ויזואלית".

בברלי ברקת 2
בברלי ברקת
בברלי ברקת
בברלי ברקת

איתן דור-שב, להטוטי החרב המתהפכת. טכניקה מעורבת על נייר.

לקרקס תנועה משלו. חדה, מהירה, זוויתית, על גבול הסכנה. סדרת העבודות לוכדת זיכרונות צרובים של דור-שב מיצירה משותפת ואינטנסיבית עם אמן מחול אווירי. הטכניקה שלו מהירה, מרובדת, מיידית, נוקבת, המשאירה חותם מהיר בתוך לובן מסנוור. עבור דור-שב, להט החרב המתהפכת מהווה פרופלור נצחי של רוח קוסמית שדוחפת אותנו מהרחם העקר של גן העדן אל קרקס החיים היצירתי של המציאות האנושית.

איתן דור שב
איתן דור-שב

יונתן אולמן, " א'-ת' "

אולמן מציג סדרה שבה מיוצגות כל 22 האותיות העבריות שראשיתה באות ב' וסופה באות א'. כמו שלוחות הפורמאיקה הלבנים שעל גביהם יצוקות האותיות מהווים נקודת התחלה וסוף של כל דימוי, בהצגה של כל האותיות זו לצד זו יש בראשית ואינסוף – הפוטנציאל להגיד כל דבר ולא לומר דבר.

במהלך 2018 נשזרה העבודה בכאן ועכשיו, באקטואלי-פוליטי: כמחאה נגד 'חוק הנאמנות בתרבות' שרף אולמן את הא', האות הראשונה בסדרה .כעת, הסדרה א'-ת' נפתחת בהיעדר; ויש בה מן הקרבה וההקשר למילה 'בראשית' הפותחת את ספר התנ"ך.

יונתן אולמן 3
יונתן אולמן

 

ואולי כל המחשבה על התערוכה הזו והנושא שלה והקשר שלה לכותרת של הביאנלה כולה- "לשם שמים", כותבת אוצרת התערוכה ורה פלפול "מתחבר לקשר המתכונן בין אמונה לאמנות באשר היא ( מוסיקה, אמנות פלסטית, ספרות וכו') – הקשר שבין עוצמת הרוח, לעוצמה הרגשית. אולי רגע היצירה דומה לרגש שחש האדם המאמין, אולי רגע היצירה מחבר את היוצר למעגל האינסופי העל זמני של היצירה והבריאה". [4]

 

קרדיט צילום: דניאל רחמים והביאנלה של ירושלים

 

 

 

 

 

 

[1] בחודש פברואר 2014 הושלמה במתחם ון ליר בנייתו של בניין נוסף – האקדמיה ע"ש פולונסקי ללימודים מתקדמים במדעי הרוח והחברה במכון ון ליר בירושלים. המבנה החדש הוקם מכספי תרומתו הנדיבה של ד"ר לאונרד פולונסקי.  משרד "חיוטין אדריכלים" (ברכה ומיכאל חיוטין) נבחר לתכנן את הבניין החדש. https://www.vanleer.org.il/he/content/%D7%9E%D7%91%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%A2%D7%A9-%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%A1%D7%A7%D7%99

[2] "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. דברים, פרק ל', פסוקים י"א-י"ד.

[3] התפיסה מופיעה גם בקהלת פרק א' פסוק ב', ברומי הקדומה, בנצרות הפרוטסטנטית ועוד.

[4] תודה לורה על ההזמנה ועל חומרי התערוכה, תודה לדניאל על השינוע.

שלווה הדר הוכשטט, 'בהיכלו של מלך ההר', אוצר אורי דרומר, גלריה מנשר, תל אביב, 3.10.2019-2.11.2019

IMG_20191023_162437.jpg

בחלל גלריה מנשר מוצגת התערוכה "בהיכלו של מלך ההר", תערוכה המתכתבת עם עולם דימויים סימלי, דימויים השואלים השראה מעולם החלומות ותת-מודע ועם תולדות האמנות, ספרות ושירה.

באולם הגלריה רחב הידיים מוצגות 60 עבודות המאפשרות הצצה לעולמה של הדר הוכשטט, עולם שיש בו הקשרים למאגיה, סימבולים, מיתוסים, ספרות ומחזות נורווגיים ועוד. העבודות מופיעות בממדים שונים; סדרות בהן מופיעות עבודות קטנות ויפות, בצד עבודות בגודל ניכר שסגנונן אקספרסיבי, והן מעלות על הדעת יצירות אמנים דוגמת אדוארד מונק ואמנים סימבוליסטים משלהי המאה ה-19 בצפון אירופה.IMG_20191023_162536.jpg

עולם הדימויים אותו מציגה האמנית מורכב ומרובד – פורטרטים שיש בהם ייצוג של תודעת הנפש, חקר אישי ותת מודע, דימויים המתקשרים בתודעה למיתוסים צפוניים (נורדיים וגרמנים), ולמיתוסים מצריים. בנוסף, העבודות מתכתבות עם סרטי קולנוע, גיבורי קומיקס וקלפי טארוט, ומכילות אזכורים לעטיפות ספרים ותקליטים, ולכרזות.IMG_20191023_161935.jpg

אוצר התערוכה אורי דרומר כותב: "היכלה של הדר-הוכשטט אוצר בחובו אלמנטים סימבולים, אקספרסיוניסטים, סוריאליסטים ומאגיים. ההיסטוריה האישית שלה מזוגה בעיסוק מודע במיתוסים היסטוריים ובסמלים תרבותיים".IMG_20191023_162156.jpg

כך למשל מצטטת האמנית בעבודותיה מהאיורים המלווים את ספר הילדים, "מקס ומוריץ", מאת המשורר והצייר הגרמני וילהלם בוש (1908-1832), ספר שהקריאו לה בילדותה, ולימים אף הקריאה לילדיה.

הדר-הוכשטט מעניקה מבט אל עולמה האישי/משפחתי. בביתם היא מספרת, ניגנה האם בפסנתר את אותה יצירה מוזיקלית חזור והשנה. לימים, לאחר מות האם התברר לאמנית שמדובר ביצירה "בהיכלו של מלך ההר" (המופיעה לעתים בשם "בארמונו של מלך ההרים"), מתוך המערכה השנייה של היצירה המוזיקלית "פר גינט", שראשיתה באגדה שכתב הסופר והמחזאי הנריק יוהאן איבסן (1906-1828) ויצירתו של המלחין אדוארד גריג (1843-1907) המלווה את המחזה. מכאן, שם התערוכה "בהיכלו של מלך ההר" וההקשרים היצירתיים, והאפשרות לראות בגוף העבודות את היכלה של האמנית עצמה.IMG_20191023_162121.jpg

את זיכרון נגינתה של האם, והגילוי שמדובר ביצירה "בהיכלו של מלך ההר", מכנה האמנית "הזרע הנורווגי" ביצירתה, כאשר זיכרון מוזיקלי זה, בצד גילויים אחרים שעלו אודות האם, החזירו אל עולמה את האם ואת ההקשר המשפחתי, והשפיעו עמוקות על תהליך הגילוי.IMG_20191023_161828.jpg

ובאשר לסגנון – העבודות בתערוכה מתאפיינות בשטיחות ובאקספרסיביות. פלטת הצבעים הדומיננטית היא של צבעי יסוד – כחול, אדום, צהוב בצד השחור הרווח אף הוא בעבודותיה.

הצהוב, כותב דרומר מזוהה בציורים בתערוכה עם דמות האם, ודומיננטי בסדרת העבודות הנקראת "הטבלה המחזורית". גוף העבודות המוצגות בתערוכה מתאפיין במשחקי מילים בעברית ובגרמנית (שפת אמה). IMG_20191023_162333.jpg

לדברי הדר-הוכשטט: "בציור הפותח את הסדרה מוצגים שולחן אוכל, כיסאות ומפיות שולחן. על השולחן כתוב Il Sistema Periodico (מאיטלקית: הטבלה המחזורית), כשם ספרו של פרימו לוי (1987-1919). ספר זה, מחזור של סיפורים קצרים ששואלים את שמם משמותיהם של יסודות כימיים בטבלת היסודות של מנדלייב.[1] הוא מתקשר לאמי, שלימדה כימיה שנים רבות, ולדבריה בטבלה היה גלום כל מדע הכימיה". אזכור אישי נוסף לאם מופיע בציור אחר בסדרה זו – הביטוי Ordnung Muss Sein (מגרמנית: סדר חייב להיות). ביטוי שהיה אהוב על אמה. IMG_20191023_162319.jpg

מכאן שזיכרון אישי/משפחתי חוזר ונשנה בעבודותיה של האמנית. זיכרונות אליהם היא חוזרת שוב ושוב. אזכורים לביקורו של המשורר היהודי פאול צלאן שביקר בארצנו ב-1969, והיה חבר נעורים של אבי האמנית, לצד עולמות בהם מתקיימים אלו שהלכו לעולמם אף שממשיכים לחיות בתודעה אם בעת חלום ואם בהזיה וכמובן ביצירת אמנות.

[1] פרימו לוי, הטבלה המחזורית, תרגם מאיטלקית: עמנואל בארי, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987.

תודה על חומרי התערוכה.

תודה!

אנדראה מנטנייה,המשפחה,מבט נוסף בקמרה
אנדראה מנטנייה, המשפחה, לודוביקו גונזגה ואשתו ברברה, בני משפחה ואנשי החצר, פרט, מנטובה, קמרה דלי ספוזי, קסטלו די סן ג'ורג'יו,  1465 בקירוב

תודה לכל אלה שהגיעו להרצאה "אמנות, הון, ו… אתמול, שמעו, שאלו, השתתפו!

 

תודה לחברותי האמניות פאני הורוביץ, ענת גרינברג ואיה סריג על התמיכה והעידוד והשינוע! לדרייב שלכן ולעידוד שלכן תפקיד משמעותי בהנעה שלי לכך.

תודה מיוחדת לבני האהוב עומר שסייע ותמך (מתנצלת שלא הצלחת לראות) ותודת הלב לדלית בראון, היקרה שמלווה ומעודדת שנים בעצה ובהנחיה ונענית לכל שאלה. מוקירה!

בהרצאה דיברנו על פטרוני אמנות ואספנים, דילרים בתי מכירות, יועצים הומניסטים ויועצי אמנות כיום, והמרוץ אחר היצירה האולטימטיבית נושא הקרוב לליבי במיוחד.

פטרון – עיקר הגדרת הפטרון בתמיכתו ובעידודו של אדם או מוסד כלשהו ליצור עבודת אמנות.

בפעולת האספנות באשר היא יש מן הלהט, התשוקה, ההתמסרות והמסירות.

בהרצאה דיברנו על פטרוני אמנות ועל אספניות ואספנים. את מקומם של פטרוני ופטרוניות האמנות בימים עברו, אנשי האצולה והכנסייה מחליפים בימינו אנו חברות ותאגידים.

דיברנו על שוק המכירות באירופה במאות עברו, ההתחלות, עלייתם של דילרים וסוחרים במאה ה-19, המעבר לארה"ב ועלייתם של שווקים חדשים באסיה ובמזרח התיכון, ומקומו כיום במה שניתן לכנות "כלכלת האמנות" או שמא "קלקלת האמנות".

ההרצאה הינה פרומו לסיורי סטודיו שאנו מציעות – סיורים ייחודיים ובעלי ערך מוסף. במהלכם נחשפים אמניות ואמנים במרחב העבודה האישי והאינטימי שלהם. במפגש על נושאים שאינם זמינים וחשופים לכל על פי רוב ובטח שלא בביקור בן חמש דקות בדרך לעוד ביקור!

בכל מפגש נבקר 3-2 אמניות/אמנים בסטודיו שלהן/ם בקריית המלאכה, תל אביב, "הלב הפועם" של סצנת האמנות העכשווית, הגלריות וסדנאות אמנים, המתפקדת כ"מוזיאון ללא קירות", ומאפשרות מבט מגוון ומרובד על התרחשויות בתחום.