אותו הים", דנה אריאלי תערוכה, אוצרת דליה דנון, בית האמנים תל אביב 31.5.2018-30.6.2018

_DAH5612

מהו זיכרון, והאם ניתן לתעד אותו? בתערוכת הצילום "אותו היום" של פרופ' דנה אריאלי "שחקני הזיכרון והעדות" הם בונקרים מבטון, המהווים חלק מ״החומה האטלנטית", מערך הגנה שהוקם על ידי ״הרייך השלישי״ לאורך חופי מערב אירופה בין השנים 1942–1944 בשיאה של מלחמת העולם השנייה. בצילומים אלה נוכחים בונקרים אימתניים עתירי בטון חלקם ניצבים בגאון, וחלקם "נעלמים" מן העין, מצויים לא-מצויים בנוף ובתודעה. השחקנים שהינם בבחינת נוכח-נפקד הן הזוועות שהתרחשו באזורי השליטה של גרמניה הנאצית שעדות "שקטה" להם בגלי הים.

"החומה האטלנטית", אשר בנייתה לא הושלמה, הוקמה במטרה למנוע מבעלות הברית אפשרות פלישה דרך הים לאירופה, והיתה אמורה להתפרש על פני רצועה של כ-2700 קילומטרים, מגבול ספרד צרפת בדרום ועד דנמרק בצפון.

בקיץ 2017 ביקרה אריאלי ב"חומה האטלנטית" (בצרפת ובבלגיה). בצילומיה המוצגים בתערוכה "אותו הים" היא מציגה התבוננות ומבט על רצועת חוף קטנה יחסית, המשתרעת על פני כמה עשרות קילומטרים. אריאלי מתעדת את הבונקרים הנאציים הנוכחים-נפקדים כיום, מקצתם סמויים מן העין, מן הנוף ומן התודעה, מוסווים בתוך סבך של צמחייה ענפה ואחרים ניצבים גלויים כמצבות בטון לזמן שחלף, כמו מאיימים על רצועות החוף.

_DAH4686

תערוכה זו, היא פרק מפרויקט צילומי רחב היקף של אריאלי העוסק בקשרי הגומלין בין אמנות לבין פוליטיקה בדיקטטורות. אריאלי, שבה וחוזרת, פעם אחר פעם, אל המקומות בהם התקיימה בעבר דיקטטורה ותרה אחר שרידים, עדויות מוחשיות בשטח כבונקרים עצמם, וערטילאיות כגלי הים הצופנים בחובם מראות, קולות, זיכרונות.

דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "לים בתערוכה תפקיד של עדות להתרחשויות ולתמורות הפוליטיות התרבותיות והחברתיות, שאירעו לאורך השנים;  הוא שזור בין היצירות ומשמש כמעין מצע לזמנים, לזוועות ולהיסטוריה. גלי הים סוחפים את הזיכרונות ונושאים אותם".

Pointe de la Crèche, 2, 2017

מכאן שיש לשאול את השאלה בה פתחתי: מהו זיכרון והאם ניתן לתעד אותו? מהו הים הנושא בגליו את הזיכרונות?

ולטר בנימין כתב: תמונתו האמתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב […] כי זוהי תמונת עבר שלא תחזור, המאיימת להיעלם עם כל הווה שלא זיהה עצמו כתכלית שאליה מכוונת התמונה". [1]

לזיכרון שתי פנים: זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי.[2]  כאן, בצילומיה של אריאלי, הבונקרים הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי שהינו תוצר, אך גם מטרה של הבניה ומיסוד של סיפור העבר. הבונקרים, מפלצות בטון הנושאים עדות אילמת לניסיון ההשתלטות שלא צלח הם חלק מניסיון ליצור מהות דיקטטורית, בצד ניסיון להשכיח ולהדיר תרבויות אחרות. כמעין "גולם שקם על יוצרו", הבונקרים הופכים לרכיב משמעותי בתהליך אשר מחד מאזכר את המהות דיקטטורית של אותה עלית שלטת, ומאידך נושא עדות דוממת למפלתה, ובכך הוא חותר תחת ומקעקע את התבנית הראשונית.

מסעותיה של אריאלי נושאים עדות לזיכרון זה, שכן מאז החלה בפרויקט הזה, נאספו מעל כ-15,000 תצלומים. הפרויקט שראשיתו בגרמניה, התרחב והתפתח בהדרגה אל מקומות אחרים שנשלטו על-ידי דיקטטורות, באירופה ומחוצה לה, במדינות שהיו חלק מברית המועצות לשעבר ובאחרונה גם במזרח הרחוק.

בתערוכה יש מן המחווה והאזכור לספרו של פול ויריליו ״ארכיאולוגיה של בונקרים״ (1975). ויריליו, פילוסוף צרפתי וחוקר תרבות יצא בשנות הששים למסע של חקר ותיעוד במצלמה שלו את החומה על חופי נורמנדי. תערוכת הצילומים שלו  שימשה מקבילה ויזואלית לספרו;[3] בצילומים מופיעים אותם ביצורי בטון אימתניים, הבונקרים שעמדו חשופים כדי לאיים ולהפחיד. רק הסוללות של הטילים והנשק היו מוסתרות .בספר שכתב מתאר ויריליו את מבנה הבונקר כמונולית, יציקת בטון אחידה, ללא חיבורים, אשר לכוח המשיכה יש משמעות עבורו: "הבונקר הוא דוגמה נדירה של ארכיטקטורה מונוליתית מודרנית. בעוד שלרוב הבניינים יש יסודות שבאמצעותם הם מכים שורשים באדמה, לבונקר אין יסודות. יש לו רק מרכז כובד, שמאפשר לו תנועה מסוימת בשעה שהאדמה מסביב סופגת את מהלומות הטילים". [4]

בצד צילומי הבונקרים, מצלמת אריאלי גם חפצים להם נלווה ממד פרפורמטיבי. חפצים אלה שצולמו ב-Todt Battery, צרפת, מתארים את חיי הגרמנים בתוך הסוללות, ומדומים לסצנות ולרקוויזיטים בתיאטרון אימה סוריאליסטי. ייצוגם כחפצים של דיקטטורה באמצעות הייצוג המוזיאלי שמעניק להם נראות, מייצר תעשיית תיירות שבמוקדה הזוועה ובה בעת ההיקסמות מסממני הדיקטטורה.

Todt Audinghen

 

 

 

[1] ולטר בנימין, 1996ב: "על מושג ההיסטוריה",  בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגום: ד' זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 318-309.

[2] שפירא, א' 1996: "השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי", זמנים, 57, עמ' 13-4.

[3] הצילומים, התוכניות והמחקר פורסמו בספר- Paul Virilio, Bunker Archeology , Les Éditions du Demi-Cercle, 1991

הספר עצמו פורסם    לראשונה כאמור ב- 1975.

[4] ויריליו, פ': "המונולית" [1975], תרגום: שרה בליך, סטודיו, מס' 57 (אוקטובר 1994), עמ' 35.

הלובר משאיל יצירות אמנות לתערוכה בטהרן

c25f4a3fb8c24ae5a89c058e85b8655b

אנשי עיתונות הציפו את המוזיאון הלאומי של אירן לפני כחודש, עם הגעתן של 50 יצירות אמנות מהלובר – תערוכה חשובה ראשונה ע"י מוזיאון מערבי. התערוכה משקפת את השימוש הנחוש של צרפת בדיפלומטיה תרבותית עת היא מנסה לבנות מחדש קשרים מסורתיים עם אירן, אף שיש מחלוקת ומתח בנושאים הקשורים לפוליטיקה ובטחון.

דלתות המוזיאון הלאומי במרכז טהרן החוגג 80 שנה להיווסדו, נפתחו לפני העיתונאים ולאחר מכן לציבור. בין הפריטים שהובלו במטוס היו ספינקס מצרי בן 2,400 שנה, בסט של הקיסר הרומי מרקוס אורליוס ורישומים מידי רמברנדט ודלקרוא. Judith Henon, אחת ממומחיות/מומחי האמנות שנשלחו ע"י מוזיאון הלובר תיארה: "חלק מהפריטים אף היו קלים לשינוע מאשר אחרים. הפרטנרים האירנים שלנו אהבו מאוד את הספינקס, אך הוא שוקל המון והיה מורכב ביותר להציבו במקום שנועד לו".

התערוכה מסכמת שתי שנות עבודה מאז שחוזה החילופין התרבותי נחתם במהלך ביקורו של הנשיא חסן רוחאני בפריס בינואר 2016. "קשרים בין צרפת ואירן הינם עמוקים ורבי שנים שכן צרפת היתה החלוצה בחקר ארכיאולוגי כאן", אמר Jean-Luc Martinez, נשיא הלובר לסוכנות הידיעות הצרפתית (AFP).

"זו תערוכה לא צפויה לחלוטין… היא מאפשרת לנו ליצור קשר בין רגע רב הוד זה ולקשרים שמקורם אי-שם במאה ה-19".

קשרי תרבות

לצרפת יש קשרי תרבות עמוקים עם אירן קודם המהפכה, והמוזיאון הלאומי עצמו נבנה ע"י אדריכל צרפתי, אנדרי גודארד, ב-1938.

בעוד שבריטניה ורוסיה נאבקו להשגת השפעה פוליטית בפרס של המאה ה-19, היו אלה הצרפתים שהובילו ונתנו את הטון במסעות חקר ארכיאולוגיים. "לצרפת היתה הקדימות בנושאים תרבותיים בשלהי המאה ה-19 והיא היתה היחידה ש'חפרה' באירן", אמר ז'וליאן קוני, אחד מהאוצרים של הלובר בתערוכת טהרן, ומומחה בנוגע לאירן. והוסיף שעל מנת לא לאפשר שליטה בכל לבריטניה ורוסיה, השליטים הפרסיים אפשרו בעיקר לצרפת שליטה בנושאי תרבות. "כתוצאה, הצרפתים הם שהקימו את שירות העתיקות בפרס ב-1930", אמר קוני. הדבר הועיל לשימור כוחה של צרפת בקרב האירנים, "ובזמן שאחרים עסקו בחיפוש אחר נפט, אנו התרכזנו בדברים חיוביים", אמר דיפלומט צרפתי.

האירוניה היא שהתערוכה עצמה נפתחת בזמן של מתיחות דיפלומטית בין צרפת לבין אירן. שר החוץ הצרפתי Jean-Yves Le Drian הגיע לטהרן לחנוכת תערוכת הלובר, אך גם על-מנת לקיים שיחות בנושאים קשים הקשורים לטילים הבליסטיים ולהתערבויותיה של אירן באזור.

העיתונות השמרנית של אירן האשימה את לה דריאן בהעלבת העם האירני עם הביקורת שלו על תכנית הטילים וכינתה אותו "מעריץ מתרפס" של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ.

תחום התרבות מציע הזדמנות להתמקד בנושאים חיוביים יותר בין צרפת ואירן, דבר שניתן לראותו במספר קשרי מסחר והשקעה, ביניהם יצרניות המכונית פז'ו ורנו כשם שחברת הגז והנפט Total[1] מאז הסכם הגרעין 2015. בין שתי המדינות אף קשרי אוניברסיטה, שכן 1,700 אירנים לומדים בצרפת.

"תערוכה זו משקפת את האיפה שלנו לחזק את הקשרים שביננו. אנו רוצים לומר שאירן חוזרת לנורמליזציה בינלאומית", אמר דיפלומט המלווה את לה דריאן, שר החוץ הצרפתי.

 

Text by NEWS WIRES. (2018, March 5). Re: Louvre lends art to Tehran for 'unprecedented' show. Retrieved from http://www.france24.com/en/20180305-france-iran-louvre-lends-art-tehran-unprecedented-show-cultural-diplomacy

 [1] "טוטאל" הינה חברה צרפתית רב לאומית העוסקת בנפט ובגז והינה אחת משבע החברות הגדולות בעולם בתחום זה. https://en.wikipedia.org/wiki/Total_S.A.

Iranians visit an exhibition of 50 artworks from French museum the Louvre on March 5, 2018 at the National Museum in central Tehran, the first major show by a Western [2]museum in the n's history. (Photo/Agencies)

[2] http://www.ecns.cn/visual/hd/2018/03-06/155975.shtml

"הסטודיו של יוסל ברגנר, בעקבות תערוכת "אתמולי", ביל"ו 30 תל אביב

IMG_20180323_122741

סטודיו האמן מהווה דיוקן אישי של האמן/ת. זהו מרחב אישי, בו שזורים יחדיו הפרטי בצד הציבורי, העבר, וההווה. בסטודיו ניתן להתחקות אחר תהליכי העבודה של האמן, מתודות, מדיה שונות – סקיצות, הדפס, ציור בצבעי שמן, צבעי מים וכדומה.

IMG_20180323_122945

הסטודיו הוא מעין "ארכיאולוגיה של העבר"  כדברי מישל פוקו, בו מצטברות שכבות על גבי שכבות – עבודות מימים עברו בצד הגיגים, פרויקטים שהותחלו ונזנחו בצד כאלה שקרמו עור וגידים, והתחקות אחר יצירת האמן לאורך זמן.

IMG_20180323_124044IMG_20180323_122826

זו התחושה שחווים כשנכנסים לסטודיו של הצייר יוסל ברגנר ז"ל שבימים אלה מתקיימת בו התערוכה "אתמולי", תערוכה בת ארבעה ימים בסטודיו בו פעל עשורים רבים. יוסל אמר: "מה שיש לי בסטודיו, זה לא אוסף, אני אוהב דברים אלה, הרמוניקות, צעצועים, רישומים, ציורים, צילומים של חברים, קטעי עיתונות".

IMG_20180323_130607

לפני כשנתיים ומקצת הוזמנתי ע"י חברתי, האוצרת אירית לוין להתלוות אליה בביקור בסטודיו של יוסל ברגנר. זו היתה חוויה משמעותית. איש מרשים, צלול, עם חוש הומור לעילא ולעילא. סבבתי בסטודיו, ולא שבעתי – מעין קופסת זמן של תרבות ארץ ישראלית ואירופאית בו בזמן.

20150611_122849.jpg

יוסל שיתף במחשבותיו על קפקא  ולא רק אודותיו! משתפת כאן מעט –

אבא (אביו של יוסל היה המשורר האידי מלך ראוויטש) היה המתרגם של קפקא 1924 ומאז אני "מקפקף"

איני אוהב את המילה "artist" – אני אוהב להיקרא צייר.    I'm an Illustrator, painter

ובאשר לכלים הרווחים בחלק מיצירותיו סיפר – כלי שקיבל בנעוריו הפך למושא השראה, ובציוריו הכלים הפכו ל"אנושיים", ולזיכרונות.

"כל הציירים גונבים רעיונות".

 

תודה תודה לאירית לוין ולגלריה דן

למידע נוסף

 

 

 

כשאופנה, הכנסייה הקתולית ומוזיאון המטרופוליטן חוברים יחדיו… תערוכה במטרופוליטן 10.5.2018-8.10.2018

4.jpg
Domenico Dolce and Stefano Gabbana for Dolce & Gabbana. Ensemble, autumn/winter 2013–14. Courtesy of Dolce & Gabbana. Digital composite scan by Katerina Jebb

בסרט "רומא" של פליני ניתן לראות תצוגת אופנה של בגדי אפיפיורים, קרדינלים ואחרים המשרתים בקודש בכנסייה הקתולית. האם אתם "חסידי" אופנה? אזי התכוננו לעליה לרגל!

ב-10 במאי 2018 עומדת להיפתח התערוכה "Heavenly Bodies: Fashion and the Catholic Imagination" במטרופוליטן, ניו יורק.

הקרדינל ג'אנפרנקו רווסי (Gianfranco Ravasi) המשמש כנשיא המועצה האפיפיורית של הוותיקן לתרבות, חבר לאנדרו בולטון, האוצר מטעם המטרופוליטן, וסטיפן א. שוורצמן, יו"ר ומנכ"ל בלקסטון, שמסירותו ותמיכתו הכספית מאפשרים העלאת תערוכה זו. לצדם מסייעים כריסטין שוורצמן, אנה וינטור ודונאטלה ורסאצ'ה.

בהתייחסו למפגש עם קהל שכלל את פיירפאולו פיצ'ולי (ולנטינו), ז'אן-צ'רלס דה קסטלבז'אק ותום בראון, אמר בולטון: "חלק עשויים לשקול אופנה כמדיום שאינו ראוי לעסוק ברעיונות שעניינם קדושה או שמימיות; ברם ביגוד הינו מרכזי בכל דיון באשר לדת, ולהבדלים בין דתות. הקרדינל רווסי משמש כנציג רשמי של הכנסייה הקתולית, והוא זה שאפשר לבולטון ולקבוצה שלו גישה לאוצרות הכנסייה והתיר שאילת כ-40 פריטים חשובים מהלשכה הקדושה של הקפלה הסיסטינית.

בהקשר לבולטון, "טווח הפריטים הינו מאמצע המאה ה -18 עד תחילת המאה ה -21 ומתייחס לכ-15 אפיפיורים ואף מעבר לכך. הפריט המוקדם ביותר הוא גלימה אותה לבש בנדיקטוס XIV, ואילו הפריט האחרון הוא זוג נעליים אדומות אותן נעל האפיפיור יוחנן פאולוס השני. חלק מהפריטים לא יצאו מעולם מחוץ לכותלי הוותיקן, כולל סדרה בת 12 מלבושים שהוזמנו על ידי הקיסרית מריה אנה קרולינה מאוסטריה עבור האפיפיור פיוס התשיעי. אלה האחרונים מתוארכים לאמצע המאה ה -19, ולשם כך עמלו מעל 15 נשים ונדרשו 16 שנים ואף יותר לסיים את תפירתם". דגש נוסף, בולטון הוסיף, יכלול נזר אפיפיורי אשר הוענק לאפיפיור פיוס התשיעי, על ידי המלכה איזבלה השנייה מספרד, והוא מכיל 19,000 אבנים יקרות, 18,000 מהם יהלומים.

7.jpg
John Galliano for House of Dior. Evening ensemble, autumn/winter 2000–2001 haute couture. Courtesy of Dior Heritage Collection, Paris. Digital composite scan by Katerina Jebb

הצלמת Katerina Jebb שמקום מושבה בפריס, סייעה לבולטון, ולשם כך שהתה מספר חודשים בוותיקן וערכה ביקורים סודיים במקום על מנת לקבץ פורטפוליו של סריקות דיגיטליות ברזולוציה גבוהה של חלק מהפריטים שיגיעו לניו יורק, כשם שבנוגע לאחרים שהינם עדינים מדי מכדי לטלטל אותם בנסיעה. חלק מפרות עבודתה התגלו כעת וכוללים אימז'ים מדהימים ביופיים.  בולטון הדגיש שהפריטים המקודשים – ישמרו מוגנים בנפרד מעיצובי האופנה המצויים במטרופוליטן בנוסף יוצגו אובייקטים המהווים חלק מאוסף הגלריות הביזנטית והמדייוואלית של המטרופוליטן, בצד יצירות אמנות דתיות שנבחרו באצירתו של C. Griffith Mann, האוצר במטרופוליטן של המחלקה לאמנות ימי הביניים. כל אלה יעניקו עוגן ופרשנות אופנתיים נוספים לתערוכה, שכן ציורים אלה, כפי שהבחין בולטון, יספקו קונטקסט מבאר לקישור שבין אופנה לבין קתוליות. התערוכה תתפרש על 25 גלריות, ותהייה התערוכה הגדולה והשאפתנית ביותר שהתקיימה אי-פעם במטרופוליטן. ארגון התערוכה מכוון להעלות על הדעת התנסות בעלייה דתית לרגל.  בולטון התווה מסלול מתצוגת סתיו 1991 המפורסמת של ג'אני וורסאצ'ה ותצוגת אוסף סתיו 1997 שלו, בהשראת הבזיליקה של סן ויטלה ברוונה, איטליה. הוא הוסיף שנוכל לראות פריטים מתצוגת סתיו 2013 של דולצ'ה וגבאנה, בהשראת הדוואומו במונריאלה בסיציליה, כשם שפריט מתצוגת סתיו 2017 של פיצ'יולי עבור ולנטינו, בהשראת הלבוש הפולחני הכנסייתי.  בולטון התייחס בנוסף לגלימה העליונה חסרת השרוולים של אנשי הכמורה שעוצבה ע"י דה קסטלבז'אק עבור סט. גון פול השני ב-1997, ומספר פריטים שנעשו ע"י רוסלה ג'ארדיני עבור מוסקינו, קריסטיאן לקרוא, טיירי מוגלר, ז'אן פול גוטייה, שיאפרלי וקפוצ'י. חלקה האחרון של התערוכה אמר בולטון, יכלול את שמלת הכלולות המפורסמת של בלסייאגה מסתיו 1967. כל אלה סיכם בולטון יהוו שיר הלל לביטוי העמוק ביותר של המעצבים למסורות קתוליות ולשילוב בין אופנה לבין יצירות אמנות.

 

14
Cristóbal Balenciaga for House of Balenciaga. Wedding ensemble, 1967. Courtesy of Balenciaga Archives. Digital composite scan by Katerina Jebb

  Heavenly Bodies: Fashion and the Catholic Imagination, Retrieved from https://www.metmuseum.org/exhibitions/listings/2018/heavenly-bodies/art-and-fashion-images

תערוכת ז'אן לורנצו ברניני, גלריה בורגזה, רומא

התערוכה מוצגת מ-1 בנובמבר 2017 ועד ל-4 בפברואר 2018. אוצרת אנה קוליבה, מנהלת גלריה בורגזה בשיתוף פעולה עם אנדראה בצ'י  מ- Federico Zeri Foundation

02BERNINI1-blog427
Gian Lorenzo Bernini, Apollo and Daphne, 1622-1625, ” a life-size marble statue by Bernini on  display at the Borghese Gallery in Rome. Credit Galleria Borghese

 גלריה בורגזה, רומא, חוגגת עשרים שנה לרגל פתיחתה מחדש, ומציגה תערוכה העוסקת בהקשרים ההיסטוריים עם ז'אן לורנצו ברניני, אמן הבארוק. אין אמן שהגדיר את רומא במאה ה-17 כפי שעשה זאת ברניני שעבד תחת תשעה אפיפיורים והותיר חותם עצום על עיר הנצח. והגלריה הינה מקום מתאים ביותר להצגת הכישרון והגאוניות שלו. הווילה, כעת מוזיאון,  נבנתה ע"י הקרדינל סקיפיונה בורגזה, הפטרון הראשון של ברניני על מנת לאחסן ולהציג את אוסף האמנות העצום של הקרדינל. במהלך העבודות עבורו התוודע ברניני לכישרון והיכולת שלו להציג מתח ודרמה באבן.

Gian_lorenzo_bernini,_ritratto_del_cardinale_scipione_borghese,_1632_ca,_CCLXV_01.JPG
Gian Lorenzo Bernini, Bust of Cardinal Scipione Borghese, 1632, First version, marble, credit Wikipedia Commons

הקרדינל סקיפיונה ביקש מברניני  לעטר כל חדר בווילה באופן "המעורר את הדמיון"; ברניני פיסל ארבע קבוצות מונומנטליות בתחילת עשור 1620 – כולל העבודות הנפלאות "פלוטו ופרוסרפינה" ו"אפולו ודפנה" (שתיהן מוצגות בתערוכה)  שמציגות את הכישרון שלו לנצח את מגבלות החומר בו עבד, בפסלו בשיש כאילו היה עיסת בצק.

"איני חושבת שתהיה אי-פעם תערוכה מושלמת מעין זו של ברניני", אמרה אנה קוליבה, האוצרת המשותפת ומנהלת גלריה בורגזה, שלצידה אנדריאה בצ'י מ- Federico Zeri Foundation. השניים עשו ככל יכולתם לתרום לתערוכה זו שהביקור בה  מוגדר ע"י אנשי אמנות כיחיד במינו,  התנסות של פעם בחיים!

חוקרי אמנות חילקו את התערוכה למספר תמות: החניכות אצל האב פייטרו; עלומים; הקבוצות של הבורגנים; התייחסות לעת העתיקה; בסטים; ברניני ולואי ה- 14מלך צרפת; הדחף העז ליצור; אומנותו של הפסל וסקיצות.

הצבה רגישה ורבת מחשבה של היצירות של ברניני בתוך הווילה המעוטרת, מדגישה את המיטב שבכל אחת מהן. האחיזה החזקה של פלוטו בעור השיש של פרספונה, התקרה הכהה והגבוהה, או ההרמפרודיטה במיטת אבן בגומחה, הדמויות הולמות לחלל בו הן נמצאות. ניתן ללכת מסביב ולנסות למצוא הסבר למה פסל הושם בחדר מסוים, אפשר באזכור להצבה של הקרדינל עצמו. גם מחוץ לקונטקסט הצבעוני של יצירות אלה בתקופה של בורגזה ברומא, היכולת האמנותית של ברניני הינה עצומה. כמייסד של תנועת הבארוק, ברניני שאף להציג תנועה דינמית שיכולה לתפוס את הנרטיב ברגע מוקפא אחד. אפולו הרודף אחר דפנה בעודה מתפללת להפוך לעץ על-מנת להימלט מהאל המאוהב בה, ציפורני רגליה הופכות לשורשים וקצות אצבעותיה המתוחות לעלי שיש שקופים, זו הצהרה מושלמת.

חותמו של ברניני נראה ברחבי רומא: פסלי ארבעת הנהרות בפיאצה נבונה או בהדרה של קתדרלת סנט פטרוס שברניני היה אחד הארכיטקטים שעמלו בה[1] . לא ניתן היה לצפות לחלל הולם יותר לראות את ברניני מאשר וילה בורגזה.

מוזיאונים שהשאילו עבודות – כולל הלובר, מוזיאון קאונטי לאמנות בלוס אנג'לס והמטרופוליטן בניו יורק – "תמכו במאוד שכן הבינו שזו הזדמנות מיוחדת במינה", אמרה אנה קוליבה, מנהלת גלריה בורגזה. "איני חושבת שתהיה אי פעם תערוכה כה מושלמת של ברניני כמו זו", היא אמרה בריאיון.

אולמות הגלריה מציעים מערך מפואר ליצירות, בדרך שאנו מקווים שברניני שהיה גם  showman, מחזאי ויוצר של הצגות יוצאות דופן היה מעריך, אם היה בחיים" אמרה קוליבה.

הגלריה הציגה בעבר תערוכה של ברניני עם השאלות ממוזיאונים, כשנפתחה מחדש ב-1998 לאחר חידוש נרחב. התערוכה הנוכחית שנבנתה על סמך האוסף של בורגזה, מתייחסת לקריירה של האמן מהחניכות שלו עם אביו, הפסל פייטרו ברניני, עם סדרות של פסלים שהם פסלו  בזה אחר זה, ועד לשאיפה שלו להפוך לאמן כולל, בהוסיפו ארכיטקטורה וציור ליכולות הניכרות שלו.

לראשונה, עשרות ציורים – פורטרטים ודמויות בחצי גוף מידי ברניני מוצגות תחת קורת גג אחת. הן מוצגות עם פסלי השיש והברונזה הידועים שלו, בעיקר של אנשי כמורה רבי כוח.

800px-Gian_Lorenzo_Bernini,_self-portrait,_c1623.jpg
Gian Lorenzo Bernini, Self Portrait, c.1623, oil on canvas, Galleria Borghese, Wikipedia Commons

הפורטרטים בשיש "עונים" לתקופה בת 60 שנה שבמהלכה ברניני תיאר את "Who's Who" ברומא דאז. הלובר השאיל בסט של קרדינל רישלייה, שברניני מעולם לא פגש. הוא פיסל את הפסל מציור, משהו שלדעתו של האוצר השותף, מר בצ'י היה בו מן המצאה והחדשנות והן אתגר: "הוא כתב שהיה זה קשה דיו לתת חמימות וחיים של אנשים לשיש, אך לעשות זאת בלא לפגוש את האיש זה בלתי נתפס".

ברניני זכה לתהילה במהלך חייו ולאחר מכן – "ברניני הינו קשור לבארוק והבארוק עם ברניני"; אך התערוכה של בורגזה מספקת אפשרויות חדשות לחוקרים, ומציעה הזדמנות להשוואה מקרוב של יצירות שהינן מרוחקות מאוד, כמו שתי ורסיות של "ישו הצלוב" שהושאלו ע"י מוסדות במדריד וטורונטו.

עבודות רסטורציה בתערוכה הובילה גם לתגליות. הפסל "סנטה ביביאנה" של ברניני הועבר מהכנסייה בה הוא נמצא כך שניתן היה לשפץ אותו ישירות במוזיאון. הפסל הועבר בעבר במהלך ההפצצות על רומא במהלך מלחמת העולם השנייה, ובעת השחזור – שעלה 62,000 יורו, (72,000 דולר בקירוב) הסתבר שהוא הוצב באופן לא נכון עם החזרתו.

גב' קוליבה אמרה שעם תום התערוכה,  היא מקווה למצוא מימון לבנות אלטר חדש עבור הכנסייה, כך שניתן יהיה להעריץ את הפסל מנקודת הראות שהרסטורציה מציעה שברניני התכוון אליה.

 

Povoledo, E. (2017, October 31). Re: Borghese Gallery Gathers a Full House of Bernini Masterpieces. Retrieved from https://www.nytimes.com/2017/10/31/arts/borghese-gallery-bernini.html

[1] פיאצה די סן פייטרו – כיכר פטרוס הקדוש – בבנייתה החל ברניני ב-1656. שתי שדרות העמודים המעטרות את הכיכר בחצאי עיגולים מהוות מסגרת מרשימה לחזית הבזיליקה במרכז הכיכר – אובליסק מן המאה ה-1 לספירה. בנוסף בנה ברניני את קבר האפיפיור אורבן ה-8 בסן פטרוס ואת אנדרטת האפיפיור אלכסנדר ה-7, ואת הבלדקינו. אך על כך בפעם אחרת.

 

שיתוף פעולה בין המותג "פנדי" לבין גלריה בורגזה רומא

galleria-borghese-facciata-copyright-ministero-dei-beni-e-delle-attivitacc80-culturali-e-del-turismo-galleria-borghese
The façade of the Galleria Borghese.
Courtesy Image

מה קורה כשמותג אופנה ידוע מחליט להשקיע באמנויות?

פנדי (מותג בינלאומי בשליטתו של התאגיד (LVMH  השקיעה לאחרונה במיזם מרשים לתמיכה באמנות בשותפות בת שלוש שנים עם המוזיאון גלריה בורגזה שמושבו ברומא.

כחלק מההסכם, שני הגופים עומדים להקים את מכון המחקר של הצייר קרווג'יו (מיכאלאנג'לו מריסי דה קרווג'יו 1571-1610), שיאצור סדרת תערוכות על הצייר האיטלקי המיועדות להצגה ברחבי העולם. התערוכה הראשונה מוצגת במוזיאון גטי בלוס אנג'לס החל מ-21 בנובמבר  2017 ועד 18 בפברואר 2018.[1] המוזיאון מארח לראשונה שלוש עבודות מקרווג'יו שהגיעו מגלריה בורגזה שמחזיקה בציורים הידועים ביותר של האמן: "דוד עם ראש גוליית", "הירונימוס הקדוש" ו"נער עם סל פירות". התערוכות  מיועדות להיות מוצגות גם במוזיאונים במזרח הרחוק.

giovane-con-canestro-di-frutta-caravaggio-copyright-ministero-dei-beni-e-delle-attivitacc80-culturali-e-del-turismo-galleria-borghese.jpg
giovane-con-canestro-di-frutta-caravaggio-copyright-ministero-dei-beni-e-delle-attivitacc80-culturali-e-del-turismo-galleria-borghese

פנדי גם תתמוך בתערוכות שתתקיימנה בגלריה בורגזה במהלך שלושת השנים הבאות. ועל כך אמר Pietro Beccari יו"ר והמנכ"ל של החברה ל: WWD."זהו פרויקט מעניין ביותר לאיטליה ולעיר רומא ולפנדי להציג את יופייה של עיר הבירה האיטלקית ושל קרווג'יו הצייר ברחבי העולם", לבקרי יש באמתחתו תכניות ויוזמות לחזק את הקשר בין פנדי והעיר רומא, בה נמצאים המשרדים הראשיים של הקבוצה, החל מהשיקום של מזרקת טרווי ועד לתרומת יצירת אמנות של ג'יוזפה פנונה ((Giuseppe Penone המוצגת בחזית משרדיו הראשיים של המותג.

Anna Coliva, מנהלת גלריה בורגזה, הגתה את הקמת מכון המחקר של קרווג'יו, ובקרי מסר שהשותפות נובעת מההיכרות ארוכת הימים שלו עם קוליבה והעניין המשותף שלהם באמנויות.

מרכז קרווג'יו ללימודים, דיאגנוזות ומחקר אמנותי-היסטורי של קרווג'יו יוקם בגלריה בורגזה וכוונתו להפוך לנקודת התייחסות עיקרית לחקר אודות עולמו של האמן. לשם כך תוקם פלטפורמה דיגיטלית שתייצג את מכלול הדאטה בייס אודות האמן: מידע ביבליוגרפי, דוקומנטרי, ארכיבי, פילולוגי, היסטוריוגרפי, איקונוגרפי ועדכונים כשם שתיעוד דיאגנוסטי אשר יופיע בצורה דיגיטלית.

"קרווג'יו היה המודרני ביותר ומחדש", אמר בקרי. "אלה הם ערכים שפנדי מאמינה בהם".

בקרי סיפר שהוא ביקר לראשונה בווילה בורגזה כשהיה בן 15 כתלמיד בית ספר, והמקום הותיר בו חותם עמוק. כיום, "הגלריה במרחק קצר מביתי, ומשפחתי ואני אוהבים את המקום, היצירות שבו ואת הפארק שליד." בקרי ציין את איכות העבודות והמודרניות של וילה בורגזה, שהציגה למשל, את התצוגה הגדולה ביותר של האמן אלברטו ג'אקומטי ב-2014 או את the “Couture/Sculpture: Azzedine Alaïa in the History of Fashion” exhibition ב-2015.

כחלק מהשותפות החדשה, פנדי תמכה בתערוכה של אמן הבארוק הגדול ז'אן לורנצו ברניני. בתערוכה המוצגת מ-1 בנובמבר 2017 עד 4 בפברואר 2018 יצירות בהשאלה ממוזיאונים כולל הלובר, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, המטרופוליטן ו-LACMA בלוס אנג'לס.[2]

בקרי אמר שפנדי תציג תערוכה אחרת במשרדיה הראשיים העוסקת בשיפוץ ושימור     the Palazzo della Civiltà Italiana the company has restored שהחברה ממנה וסייעה בכך, מסוף אוקטובר.[3] זאת בהמשך תערוכת "Matrice" של פנונה המוצגת במקום.

"יש לכך ערך מהותי, כשם שמוסרי, עבור פנדי לקדם, לתמוך ולייצא אמנות איטלקית ואת היופי בעולם, את המצוינות והייחודיות שלה ואת הכישרונות של אמניה." אמר בקרי.

"המכון לחקר קרווג'יו הינו פרויקט שאפתני שרוצה לקדם בתוך מוזיאונים את המחקר המתקדם ביותר ולעשותם תוצרים של תרבות ולא בלוקבסטר.

הדימויים נלקחו מהמאמר שלעיל ומגלריה בורגזה

Zargani, L. (2017, September 13). Re: Fendi Inks Partnership with Rome's Galleria Borghese. Retrieved from  http://wwd.com/eye/celebrity-real-estate/fendi-inks-partnership-with-galleria-borghese-10982852/

02BERNINI1-blog427.jpg
“Apollo and Daphne,” a life-size marble statue by Bernini on display at the Borghese Gallery in Rome.CreditGalleria Borghese

 

[1] http://www.getty.edu/art/exhibitions/caravaggio/

[2] https://www.nytimes.com/2017/10/31/arts/borghese-gallery-bernini.html

[3] http://wwd.com/fashion-news/designer-luxury/fendi-new-headquarters-10267781/

לובאינה הימיד, זוכת פרס טרנר

הורד (1)
Lubaina Himid, a piece from Swallow Hard: The Lancaster Dinner Service, 2007. Courtesy of Hollybush Gardens.

האמנית הבריטית לובאינה הימיד הינה האישה השחורה הראשונה והאמנית המבוגרת ביותר שזכתה בפרס טרנר, הפרס היוקרתי ביותר בעולם האמנות. האמנית בת ה-63 ילידת זנזיבר – שעבודתה עוסקת בזהות של גזע – גדלה בלונדון וחיה בעיר הצפונית של פרסטון. הימיד הוצגה עם הפרס ע"י הדי.ג'י  גולדי בטכס שנערך בתחילת חודש דצמבר השנה בעיר האנגלית הצפונית של Hull, שם מוצגת עבודתה בתערוכה המוקדשת לאמנים שהיו בין המועמדים לזכייה בפרס.

בנאום שנשאה לרגל הזכייה בשידור ישיר בבי.בי.סי., הימיד הודתה לחבר השופטים בפרס ולתומכים בה. "לאנשים שעצרו אותי ברחובות פרסטון והול לברך אותי – תודה לכם, זה עבד", היא אמרה. הימיד הודתה גם לחוקרי האמנות שכתבו על הפרקטיקה שלה במה שהיא קוראת the "wilderness years".

פרס טרנר הינו פרס שנתי הניתן לאמן בריטי עד גיל 50. השנה שונתה מגבלת הגיל ובין המועמדים שניים בגילאי 50 ו-62 שנה. הפרס הינו על שם הצייר מילורד טרנר. הוא ניתן בחסות הטייט החל מ-1984 והינו הפרס החשוב ביותר בבריטניה.

אחד מיעדי הפרס המוצהרים: "אנשים המתעניינים בתרבות זמננו, אך אינם מבקרים דרך קבע בגלריות". התערוכה מלווה בקורס מיוחד ובשורה של שיחות וסימפוזיונים ברחבי בריטניה המעבים את הממד החינוכי של האירוע ומסווים היבטים מסחריים יותר.

שווי הפרס בסך 25,000 ליש"ט מוענק לאמן/ית על תערוכה יוצאת דופן או מיזם אחר בשנה הנתונה. הפרס כולל בין היתר, תערוכת יחיד במוזיאון טייט בריטן לכל אחד מארבעת מועמדיו הסופיים.

המועמדים הנוספים השנה –  Hurvin, Anderson Andrea BüttnerRosalind Nashashibi– כל אחד מהם מקבל 5,000 ליש"ט.

מנהל טייט בריטיין Aklex Farquharson, שעמד בראש חבר השופטים של פרס טרנר, הילל את עבודתה של הימיד, באמרו ל'דה גארדיאן' שהיא עוסקת בנושאים "קשים, כואבים".

במהלך הקריירה הממושכת שלה, הימיד חקרה באופן מתמיד תמות של הגירה, עבדות וזהות גזע דרך פרקטיקה עשירה ומגוונת. "אני מעוניינת ביותר בביטוי איך (אנשים צבעוניים) עיצבו את התרבות הבריטית, הן כשהובאו כעבדים למשל, או איך אנו שינינו זאת בקיום ובמהות שלנו", אמרה הימיד בראיון בינואר 2017, לרגל שתי תערוכות יחיד שהיו לה ב-Modern Art Oxford וב-Spike Island, בריסטול. העבודות שלה בתערוכת פרס טרנר, המוצגות מאז ינואר ב-Ferens Art Gallery בהול, הינן מעשור 1980 וכוללות את A Fashionable Marriage, מיצב מ-1987 שקיבלה השראה מ"נישואין אלה מוד" של ויליאם הוגרת וכולל תגזירים של דמויות כמו מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן.

הורד (2).jpg
Lubaina Himid, detail of A Fashionable Marriage, 1987. Courtesy of Hollybush Gardens.

הזכייה בפרס טרנר מביאה עמה חשיפה עצומה להימיד – שהינה גם אוצרת ופרופסורית לאמנות עכשווית ב-University of Central Lancashire – בזמן בו יש תשומת לב גוברת של הציבור ליצירתה. בתערוכה בהול ביקרו כבר כ-90,000 אנשים.

ועדיין, האמנית מתנגדת לרעיון שהתעלמו ממנה. "מבקרי אמנות ראו את היצירות שלי וסיקרו אותן, בעיתונות, אך חוקרי אמנות או אוצרים או אמנים אחרים לא נחשפו ליצירות שלי", היא אמרה לבי.בי.סי. "זה לא יוצר שינוי בסוג העבודה שאני עושה אך זה ייצור שינוי אצל ….האנשים שתמכו בי לאורך השנים", היא הוסיפה באשר לזכייה בפרס טרנר. "זה נשמע כמו קלישאה, אך זהו ניצחון עבורם, גם כן".

הורד
Portrait of Lubaina Himid. Courtesy of Hull UK City of Culture.

Kaplan, I.(2017, December 5). Re: Lubaina Himid's Turner Prize Win Makes History. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-lubaina-himids-turner-prize-win-history

ללינק על פוסט שכתבתי על פרס טרנר לשנת 2017

https://zivakoort.com/2017/05/06/%D7%A4%D7%A8%D7%A1-%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%A8-2017/