זיקה חייתית, תערוכה קבוצתית, אוצרת ענת גורל-רורברגר, בית האמנים תל אביב, 27.9.2018-17.10.2018

 

התערוכה הקבוצתית "זיקה חייתית" כשמה כן היא, תערוכה בזיקה לבעלי חיים – ממשיים ויצירי הדמיון.

ענת
ענת גורל-רורברגר

בתערוכה שעלתה מתוך אהבת בעלי החיים של האוצרת והאמנית הצלמת ענת גורל- רורברגר, עבודות במדיה שונות – צילומים, רדי מייד, רישום, גזירות נייר, מפות שולחן, מפות ופייטים. העבודות מצויות בתפר שבין טבע לתרבות בחלק מהצילומים חיות מחמד ממשיות ואילו חלקם הכלאות בין בני אנוש לבין חיות או מעשה הכלאה של חיות ובעלי כנף.

Screenshot_20180828-023748_Instagram
ענת גורל-רורברגר

ליילה הכלבה המשפחתית המופיעה בצילומיה של ענת גורל-רורברגר היתה מן הסתם הרציו ולא רק לתערוכה מהלכת קסם זו. לביוגרפיה של האמנית בל שפיר תפקיד משמעותי בעבודות המתארות בעלי חיים הקשורים לחוויות ילדות ולחווה לגידול הסוסים שהקימו הוריה בגרמניה, אך גם לסיפורי האגדות הגרמניים המפחידים (האחים גרים, וילהלם בוש ואחרים).

SAVE_20180911_161339.jpeg
בל שפיר
20180212_125559.jpg
בל שפיר

בעבודת הרישום של מיכאל רורברגר מדובר יצור כלאיים איש בעל פנים כלביות העושה מעשה אסור. עבודת הרישום משולבת בקטע של צילום.

מיכאל רורברגר,חותמת 3 .jpg
מיכאל רורברגר

מורן קליגר מציגה בעבודותיה אנוש/חיה. עבודה אחת נעה בתפר שבין ידי אישה לידי קוף, במחוות ידיים כמעין תפילה, עבודה טורדת מנוחה. בעבודה אחרת של קליגר דמות אישה בתנוחה מעין חיה מחזיקה בפיה יצור קטן דמוי חולדה שחוט דמי מחבר בינו לבין העשבים הירוקים; אלה מצויים בדיסוננס מול העצים השטוחים ביער שיש בו מן האיום…

Untitled (Hands), 2018, ink on paper, 80x80 cm.jpg
מורן קליגר
Untitled,2013,Pastel and Ink on paper,70x100cm.jpg
מורן קליגר

ברוך רפיח וגבי בן אברהם מתארים צילומים של אירועים במרחב הציבורי. ברוך רפיח בצילום מעורר החמלה – השועל שאינו מודע לסכנות במרחב הציבורי העכשווי, תנועת הרכבים, וסופו הנורא, מצוי בין היותו קיים בחלק מגופו לבין ההיעדר הגוף. פיו פעור באימה המתחלפת לה בצילומו של גבי בן אברהם בצילום בו נוצר דיאלוג בין הכלב המאיים לבין הכלב המתבונן בו או שמא בנו הצופים, והדמות האניגמטית מאחור. מיהי? שומר הסף?

ברוך רפיח שועל.jpg
ברוך רפיח
גבי בן אברהם .jpg
גבי בן אברהם
גבי בן אברהם 4.jpg
גבי בן אברהםגבי בן אברהם

יעל מאירי – צילמה גיגית עם נוצות שעמדה כך בשטח ובנתה סביב מיצג שהדהד אקט אלים, עם תקריב של ידה.

יעל מאירי.jpg
יעל מאירי

אצל מאיה אטון בעבודה שנקראת לופוס, נפתח פתח לעולם אסוציאטיבי אפל ורב סכנות. בעבודה אחרת שלה, שילוב בין החייתי לבין המדף מעץ (תוצר מעשה ידי אדם) לבין הדיסק מעין חמה שבו משולב דימוי דקל שטוח, בזיקה לאמני עבר, אפרים משה ליליאן, זאב רבן ואחרים שפעלו בארץ בראשית המאה העשרים, לבין דימוי הזאבים הנע בין חייתי לקיטש.

PS (pepperandsalt), ceramic, wood, spray paint, 30x10x20cm (2).jpg
מאיה אטון

דפנה טלמון בעבודת וידיאו מציגה עבודת שמרטפות, אחת מני רבות שעשתה לחיות מחמד, ובמקרה הזה – שמרטפות על חתול מחמד, הסברים על הרגלי המחיה שלו, עולמו ועוד, בתפר שבין ממשי לסצנה על גבול הסוראליסטי.

בחלק מהעבודות ניכרת האהבה לחיות המלוות אותנו ברגעים אישיים, ברחוב ובבית, ובחלקן את שהטבע או האדם מעולל ויותר מכל תובנות והרהורים שעולים באשר לבעלי חיים,

גורל-רורברגר כותבת בטקסט:" העיסוק בחיות מלווה אותנו משחר ההיסטוריה האנושית. חיות תמיד ליוו את חיי האדם. אם כאיום קיומי, אם כחוליה מקשרת לטבע, ואם כחלק משגרת החיים היצרנית. חיות שימשו להגנת הבית, ללכידת מזיקים, ללבוש ולמזון, אך

גם תיפקדו כחיות מקודשות, סמליות,  אובייקטים לסגידה והערצה. חיות שימשו גם בטקסי קורבן רבים, גם ביהדות, וגם כאן מתקיימת הנגיעה בטוהר, פולחן  דתי וקדושה.

האדם המודרני, מאידך, כבר התרחק מאד מהטבע, מהיערות ומחיי חקלאות וציד. הוא הסתגר בתוך המרחב העירוני, הקיף עצמו במשפחה גרעינית ובמקביל השתלטה הטכנולוגיה על החיים והידע האנושי לגבי עולם הטבע, ועולם החי המגולם בו, הלך והצטמצם".[1]

סקירה קצרה – ציורי בעלי חיים למיניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. ניתן לחלק ציורים המתארים בעלי חיים למספר סוגות – מופיעים בציורי נוף כפאר היצירה של הטבע, בסצנות ציד וסצנות מלחמה, סצנות דתיות או מבויתים ליד אדוניהם, בציורי טבע דומם ובפורטרטים כפולים של אדונים וחיות המחמד שלהם (ויליאם הוגרת)

בציורי המערות לדוגמא, הוצגו בעלי חיים למיניהם – סוסים, ביזונים, איילים, ציפורים ועוד מסיבות שונות בין השאר למטרות פולחן דתי וטכסים, וכך גם במצרים העתיקה.

היחס לבעלי חיים היה ועודנו אמביוולנטי. מחד, אהובים וזוכים לטיפול ומאידך, מועלים כקרבן, נרדפים, עוברים התעללויות. הם רבי פנים מופיעים לעתים כחיות מחמד ולעתים כיצורים מאיימים.

בתקופת הרנסנס – אנו מוצאים בעלי חיים – בעיקר כלבים על תקן של ניצבים ביצירות דתיות דוגמת "הנישואים בקנה" של ורונזה הוונציאני (1562-1563), לובר, פריז,  ומנגד זן של כלבים וסוסים בקסטלו די סן ג'ורג'יו במנטובה (1460-1465 בקירוב). (הסוסים שגדלו נסיכי משפחת גונזגה במנטובה זכו לתהילת עולם, ושמם יצא לפניהם).

אנו מוצאים בעת זו וגם זו שלאחריה, בתקופת הבארוק נסיכים ומלכים עם חיות המחמד שלהם או לצד הסוסים שלהם ביצירות של טיציאן, אנתוני ואן דייק ואמנים אחרים, וכן יצורים סימבוליים "חד קרן" (המסמל צניעות) המוביל את מרכבתה של בטיסטה ספורצה, אשתו של פדריגו דה מונטפלטרו בגב דיפטיך אורבינו של פיירו דלה פרנצ'סקה. (1465-1466) אופיצי, פירנצה ואף בשטיחי קיר פרנקו פלמיים מהמאה ה-14 תחילת המאה ה-15.

ברומנטיקה, מאה 19 רווחים ציורי בעלי חיים לרוב באופן המאדיר את תכונותיהם – החייתיות, הנאמנות שלהם ועוד. (ביצירות של תיאודור ג'ריקו, אוג'ין דלקרואה ועוד).

במאה ה-20 אנו מוצאים יצורי כלאיים ביצירות אמנים סוריאליסטים אבל מבחינתי הדיוקן המעניין ביותר הוא זה של פגי גוגנהיים עם כלבי המחמד שלה שאף נקברו לצידה בגן הפלצו רנייר די לאוני בוונציה בו מצוי האוסף שלה ומאידך הפורטרט הכפול של ויליאם הוגרת האנגלי עם כלבו, סיכום שאומר הכל – חיות מחמד עליהן אנו מתענגים.

 

[1] טקסט התערוכה "זיקה חייתית" ענת גורל-רורברגר

 

מלינה גברעם, זיכרון בלתי נדיף, תערוכה בית האמנים אלחריזי תל אביב, אוצרת ורה פלפול, 30.8.2018-22.9.2018

IMG_20180912_180026.jpg

 

IMG_20180912_180002.jpgבחלל התערוכה של מלינה גברעם, זיכרון בלתי נדיף מאות ציורים בממדים זעירים שצוירו על גבי דיסקטים של מחשב בצד עבודות על נייר, הסוד הוא בצמצום הדימוי ומזעורו אל מול הריבוי!

בציורים על המצע המתבקש מגודלם של הדיסקטים, 15X15 ס"מ, דיוקנאות של אנשים, אנונימיים, בצד דימויי בעלי חיים. הדיוקנאות האנושיים המצוירים במשיכת מכחול אקספרסיבית מעלים תחושה של שבר, זעקה ובדידות. בציורי בעלי החיים, ניכרים התום והנאיביות הילדותית. העבודות צופנות עבורנו הצופים, סוד, הן מאלצות אותנו להתקרב עד מאוד ולגלות את הדימויים הטמונים בהן.

IMG_20180912_175842.jpg

ורה פלפול האוצרת כותבת: " הצבעים מותכים על גבי המצע הקטן, העטוי כולו כתמי צבע, דמויות, התרחשויות שאינם מותירים לצופה מקום לנשימה. החללים הטעונים והדחוסים של מילנה מכנסים לתוכם, מחשבות, רגשות, כעסים ותגובותיה לנושאים בוערים עכשוויים. רבות מדמויותיה מתייחסות לאנשים הדחויים והמודרים בחברה, עובדים זרים, קשישים וילדים שגורלם לא שפר עליהם, האנשים השקופים".

הדיסקטים, רדי מייד שעבר זמנם מסמנים עבורנו הצופים את ממד הזמן ואת החלוף שלו. שהרי מדי זמן מה, ממושך או בהתאם לפלאי הטכנולוגיה קצר יותר, עולים כלים חדשים לשימור המידע. בנוסף, נוצר דיאלוג מעניין בין הציורים המצוירים על גבי הדיסקטים לבין העיגול הריק המאפיין אותם.

IMG_20180912_180018.jpg

הסוד הוא בצמצום!IMG_20180912_175931.jpg

מלכה ענבל High & Low/Encore, מקום לאמנות, קריית המלאכה, תל אביב, אוצרת: אירית לוין פתיחה 9.8.2018

a45421

התערוכה High & Low/Encore של האמנית מלכה עינבל במקום לאמנות מפתיעה ומאתגרת את העין. ענבל, אמנית שלה שנות עבודה רבות בתחום הצילום, בהן יצרה סדרות של עבודות בתנאי סטודיו משתנים, פונה בתערוכה זו למדיום הקולאז' אותו היא משלבת עם אזכורים מתולדות האמנות, פרסום ותקשורת חזותית בצד עבודת יד עמלנית. המתח בין הסמוי לגלוי ניכר בעבודות המוצגות בתערוכה. הדימויים מבליחים ונעלמים ברקע, לעתים נראים, לעתים מטשטשים בעיסת הנייר.

אירית לוין האוצרת כותבת: "ענבל יוצרת סדרת עבודות בפורמט קטן ואינטימי מעיסות נייר ממוחזרות גסות, שבהן מוטבעים מוטיבים מפרסומות וממגזינים שבחרה בקפידה. בעבודותיה מופיעים תפנימים של סלון ביתי, אביזרים החגים בחלל, ודמויות באינטראקציה ובתנועה. מוטיבים שנותקו מהקשרם עברו תהליכי דהייה וקריעה שבהם נמתחו גבולות החומר, והם נגלים-נסתרים מתוך עיסת הנייר המעובה".

עבודותיה של ענבל במקום לאמנות נוצרו בהשראת תערוכה אייקונית High & Low: Modern Art and Popular Culture שהוצגה בשנת 1991 במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק. התערוכה עסקה בקשר בין האמנות המודרנית לבין התרבות הפופולרית – ציורי קיר, גרפיטי, קריקטורות, קומיקס ופרסום, החל משלהי המאה ה-19 בפריז ועד ניו יורק 1990. התערוכה עסקה בדיאלוג הפורה בין האמנות ה"גבוהה" המוזיאלית לבין התרבות הפופולרית ה"נמוכה", ובאופן שדימויים שנתפסו כ"נמוכים" גרפיטי, קריקטורות ולעתים פרסום (אף שהכסף הקשור לתעשייה זו, הציב את הפרסום בצד הנכון עוד קודם לכן!) התקבלו לקאנון במאה ה-20 (בעיקר בשנות השמונים ואילך של מאה זו) והפכו לחלק מהשיח האמנותי.

"עניינו אותי בעיקר הפרסומות, המראות בין היתר דוגמנים גברים מעורטלים כאנטי-תזה לעירום הנשי […]. רציתי לפרק את הפרסומת מהכיתוב שלה ומסביבתה, כשהבחירה קונספטואלית גרפית ואסתטית. הפירוק נעשה בהדבקה על משטח של דפי עיסת נייר שאני מכינה מנייר ממוחזר. הכנתי דפים בגדלים מותאמים לגודלה ולצורתה של הפרסומת, מעיסת נייר ממוחזר גס, שהפך את התוצאה למחוספסת ומרובדת. הצמדתי את התמונה לעיסה בעודה רטובה. הדבר גרם לפרסומת להיקרע מעט. לאחר שדפי העיסה עם הפרסומת התייבשו, ריטשתי אותה עם נייר לטש עד שאיבדה את צורתה", אומרת האמנית.

ג'י דבור התייחס לתרבות הצריכה בה הפרסומות מהוות נדבך משמעותי: "אנו חיים בעולם הנשלט לחלוטין על ידי מוצרי צריכה, עד שאפילו היחסים החברתיים שלנו הופכים "צרכניים"- “,אנחנו מתייחסים לאחרים דרך מכוניות, סטריאו מוסיקה של צריכת  המונים, תכניות טלוויזיה..", ברם הפרסומות אצל ענבל עוברות תהליך משמעותי של פירוק והקשר שלהן לעולם עליו מדבר דבור נעלם לחלוטין.

לוין כותבת: העבודה בסטודיו בחומרים אטומים ושקופים יוצרת מיסוך, הצללות ומשחקי תאורה מרתקים בין נושא למשנהו. טכניקות ייחודיות שהיה להן הד עוד ב-2001 בתערוכת היחיד "צללים באור" במוזיאון הישראלי לצילום בתל חי.

ענבל נוהגת לחקור בעבודותיה חומרים שונים. עיסת הנייר לה נועד תפקיד משמעותי בעבודות הנוכחיות הופיעה בעבר בעבודותיה לסדרה "דיו לבנה". וכך סיפרה: "העבודות נוצרו מתוך פגישות מובנות, עם עמיתי לעבודה והיוו השראה לדמויות שיצרתי מעיסת נייר לבן. הלבן מגלם "אין" צבעוני עמוק ומוחלט, המייצג בתודעתי "טוהר" , ויכולת להכיל את הגוונים הרבים של "אפור", המאפשר לתאר מורכבויות רגשיות שונות מחיי היום יום…" בדומה, אנו מוצאים בעבודות מונוכרומיות במנעד של אפורים, לבנים ושחורים, בצד צבעוניות מעודנת.

a45443.jpg

נגה יודקוביק-עציוני, שמלת חישוק, 2018, חומרי מחזור, ציפוי בניירות, תערוכת Dress Code, מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת: לימור אלפרן-זרד. פתיחה 4.8.2018

IMG_20180804_212246.jpg

על עבודתה כותבת נגה יודקוביק-עציוני: "את העבודה שמלת חישוק, הכנתי במיוחד עבור תערוכה זו לאחר ובהתייחס לטקסטים שנשלחו אלי.

העבודה, שמלת חישוק בגזרת קרינולינה, בנויה כולה מחומרי מחזור שאותם ציפיתי בנירות שונים ומגוונים בצבעי שחור ולבן (פקקים, גלילי קרטון, קופסאות, קשים לשתייה ועוד).

הרעיון לשמלה זאת נולד בעקבות האהבה הגדולה שלי מילדות לדמויות הנשים מסיפורי הילדים. כולן לבשו שמלות בגזרה זאת: סינדרלה, שלגיה, היפיפייה הנרדמת וכו'…

השמלה היא פריט לבוש המורכב משני חלקים: התחתון, חצאית בגזרת קרינולינה. בגזרה התייחסתי לצד אחורי ולצד הקדמי בטיפול שונה, התייחסתי לתפרים בצדי הבגד בטיפול שונה ולחגורת החצאית אף היא בטיפול שונה. את המשך השמלה השארתי לצופה להשלים בדמיונו. גזרה זאת היא מגזרת השמלות המטשטשות/מרחיקות את הבגד מהגוף, לא מהמבליטות".(מהטקסט של יודקוביק-עציוני)

ביגוד משתייך לתקופה ויכול לגלות חברה ומאפייניה. בדומה, שפת הביגוד יכולה להיות קשורה לשפות אמנותיות אחרות. נראה שיש בייצור אופנה באספקט המהפכני שלה הקשר לחיפוש של האמנויות הפלסטיות ו"החדשות", אחר צורות, צבעים, חומרים מיוחדים ורגילים. וכמובן, ההקשרים ביניהם קיימים: הגוף והקודים הרבים שלו; יצירות האופנה ועבודות באמנות שורשיהן בפרספציה של הגוף אחורה בהיסטוריה.

מראשיתו, הלבוש תפקד כסימבול של דיפרנציאציה חברתית ומינית; לבוש נשי וגברי התחרו בסגנון ובאקסטרווגנטיות. יש לזכור שאופנה, דרך הביגוד מספקת מודעות עצמית ומאפשרת לכל אדם להביע את אישיותו המיוחדת. המשחק החברתי מבוסס על הופעה ומלאכותיות. בשם ההופעה החיצונית נשים סבלו; לא רק המחוך והקרינולינה אלא גם מדיניות הרזון שהיתה תוצר לוואי של הדמויות הדקיקות של שנות ה-60.

יודקוביק-עציוני בחרה בגזרת הקרינולינה. גזרה זו היתה חלק מהאופנה במהלך המאות. החצאית התומכת היתה עשויה בד כותנה או ליינן בצירוף חישוקי מתכת. השאיפה היתה קרינולינה עצומת ממדים, מקושטת בעיטורים כגון אמרות. לעיתים נוספה תוספת  שיער סוס, בעיקר מאחור, להבלטת הישבן.

יודקביק-עציוני כותבת: "בעבודה שמלת חישוק התייחסתי לנושא שכתבתם בטקסט. 'אני צורך משמע אני קיים' התייחסות לתרבות הצריכה. לכן העבודה בנויה מחומרי מחזור פשוטים הנצרכים בכול בית והרבה מצד אחד ומצד שני הבחירה בדימוי שמלת הקרינולינה שהיא נרכשת כיום בעיקר לשמלות כלה, לאירועים מיוחדים לא כבגד יום יומי.  (קניה למשהו מאוד יחיד ומיוחד).

עניינה אותי ההתמודדות עם הנושא במובנו ובצורתו הפיסולית, המהווה פרט חשוב בעבודותיי. אפשרות ההפשטה בעבודת הפיסול מרתקת אותי ביותר. גם בעבודה זו עניינה אותי בניית הצורות המופשטות היוצרות את השלם". (מהטקסט  של יודקוביק-עציוני)

IMG_20180804_212253.jpg

יש לציין שחלקה העליון של שמלת הקרינולינה היה צר במאוד וצמוד לגוף, מבליט את מדגמי הגוף, בעוד  הכתפיים והזרועות  היו חשופים. נגה בחרה כאמור להשאיר לצופה את השלמת החלק העליון בדמיון..

בנוסף, הבחירה בחומרים ממוחזרים, "נמוכים", מעלה דיון נוסף בעבודה זו באשר לטיבה של תרבות הצריכה בימינו "צרוך, זרוק"… ואף על אמנות "המשחקת" בחומרים נמוכים-גבוהים למטרותיה.

יש לזכור שאופנה מתפקדת כתופעה חברתית, פוליטית ותרבותית, וככזו הקשרים שלה עם האמנויות הפלסטיות רבים ומגוונים. יש המטעימים שביגוד הנו הסימבול של הסוציאליזציה (חִבְרוּת) של הפרט בתוך הקבוצה והוא משקף את תשוקותיו, זהויותיו ודִּיפֶרֶנְצְיַאצְיָה חברתית ואישית. קרינולינה עומדת בגבול שבין מציאות לבין סמליות. בקונטקסט זה הגוף נעלם, מתכחש למורפולוגיה שלו עצמו. מכאן שאופנה הנה תופעה המבוססת על נוהג חברתי וקוד של לבוש.

 

אותו הים", דנה אריאלי תערוכה, אוצרת דליה דנון, בית האמנים תל אביב 31.5.2018-30.6.2018

_DAH5612

מהו זיכרון, והאם ניתן לתעד אותו? בתערוכת הצילום "אותו היום" של פרופ' דנה אריאלי "שחקני הזיכרון והעדות" הם בונקרים מבטון, המהווים חלק מ״החומה האטלנטית", מערך הגנה שהוקם על ידי ״הרייך השלישי״ לאורך חופי מערב אירופה בין השנים 1942–1944 בשיאה של מלחמת העולם השנייה. בצילומים אלה נוכחים בונקרים אימתניים עתירי בטון חלקם ניצבים בגאון, וחלקם "נעלמים" מן העין, מצויים לא-מצויים בנוף ובתודעה. השחקנים שהינם בבחינת נוכח-נפקד הן הזוועות שהתרחשו באזורי השליטה של גרמניה הנאצית שעדות "שקטה" להם בגלי הים.

"החומה האטלנטית", אשר בנייתה לא הושלמה, הוקמה במטרה למנוע מבעלות הברית אפשרות פלישה דרך הים לאירופה, והיתה אמורה להתפרש על פני רצועה של כ-2700 קילומטרים, מגבול ספרד צרפת בדרום ועד דנמרק בצפון.

בקיץ 2017 ביקרה אריאלי ב"חומה האטלנטית" (בצרפת ובבלגיה). בצילומיה המוצגים בתערוכה "אותו הים" היא מציגה התבוננות ומבט על רצועת חוף קטנה יחסית, המשתרעת על פני כמה עשרות קילומטרים. אריאלי מתעדת את הבונקרים הנאציים הנוכחים-נפקדים כיום, מקצתם סמויים מן העין, מן הנוף ומן התודעה, מוסווים בתוך סבך של צמחייה ענפה ואחרים ניצבים גלויים כמצבות בטון לזמן שחלף, כמו מאיימים על רצועות החוף.

_DAH4686

תערוכה זו, היא פרק מפרויקט צילומי רחב היקף של אריאלי העוסק בקשרי הגומלין בין אמנות לבין פוליטיקה בדיקטטורות. אריאלי, שבה וחוזרת, פעם אחר פעם, אל המקומות בהם התקיימה בעבר דיקטטורה ותרה אחר שרידים, עדויות מוחשיות בשטח כבונקרים עצמם, וערטילאיות כגלי הים הצופנים בחובם מראות, קולות, זיכרונות.

דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "לים בתערוכה תפקיד של עדות להתרחשויות ולתמורות הפוליטיות התרבותיות והחברתיות, שאירעו לאורך השנים;  הוא שזור בין היצירות ומשמש כמעין מצע לזמנים, לזוועות ולהיסטוריה. גלי הים סוחפים את הזיכרונות ונושאים אותם".

Pointe de la Crèche, 2, 2017

מכאן שיש לשאול את השאלה בה פתחתי: מהו זיכרון והאם ניתן לתעד אותו? מהו הים הנושא בגליו את הזיכרונות?

ולטר בנימין כתב: תמונתו האמתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב […] כי זוהי תמונת עבר שלא תחזור, המאיימת להיעלם עם כל הווה שלא זיהה עצמו כתכלית שאליה מכוונת התמונה". [1]

לזיכרון שתי פנים: זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי.[2]  כאן, בצילומיה של אריאלי, הבונקרים הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי שהינו תוצר, אך גם מטרה של הבניה ומיסוד של סיפור העבר. הבונקרים, מפלצות בטון הנושאים עדות אילמת לניסיון ההשתלטות שלא צלח הם חלק מניסיון ליצור מהות דיקטטורית, בצד ניסיון להשכיח ולהדיר תרבויות אחרות. כמעין "גולם שקם על יוצרו", הבונקרים הופכים לרכיב משמעותי בתהליך אשר מחד מאזכר את המהות דיקטטורית של אותה עלית שלטת, ומאידך נושא עדות דוממת למפלתה, ובכך הוא חותר תחת ומקעקע את התבנית הראשונית.

מסעותיה של אריאלי נושאים עדות לזיכרון זה, שכן מאז החלה בפרויקט הזה, נאספו מעל כ-15,000 תצלומים. הפרויקט שראשיתו בגרמניה, התרחב והתפתח בהדרגה אל מקומות אחרים שנשלטו על-ידי דיקטטורות, באירופה ומחוצה לה, במדינות שהיו חלק מברית המועצות לשעבר ובאחרונה גם במזרח הרחוק.

בתערוכה יש מן המחווה והאזכור לספרו של פול ויריליו ״ארכיאולוגיה של בונקרים״ (1975). ויריליו, פילוסוף צרפתי וחוקר תרבות יצא בשנות הששים למסע של חקר ותיעוד במצלמה שלו את החומה על חופי נורמנדי. תערוכת הצילומים שלו  שימשה מקבילה ויזואלית לספרו;[3] בצילומים מופיעים אותם ביצורי בטון אימתניים, הבונקרים שעמדו חשופים כדי לאיים ולהפחיד. רק הסוללות של הטילים והנשק היו מוסתרות .בספר שכתב מתאר ויריליו את מבנה הבונקר כמונולית, יציקת בטון אחידה, ללא חיבורים, אשר לכוח המשיכה יש משמעות עבורו: "הבונקר הוא דוגמה נדירה של ארכיטקטורה מונוליתית מודרנית. בעוד שלרוב הבניינים יש יסודות שבאמצעותם הם מכים שורשים באדמה, לבונקר אין יסודות. יש לו רק מרכז כובד, שמאפשר לו תנועה מסוימת בשעה שהאדמה מסביב סופגת את מהלומות הטילים". [4]

בצד צילומי הבונקרים, מצלמת אריאלי גם חפצים להם נלווה ממד פרפורמטיבי. חפצים אלה שצולמו ב-Todt Battery, צרפת, מתארים את חיי הגרמנים בתוך הסוללות, ומדומים לסצנות ולרקוויזיטים בתיאטרון אימה סוריאליסטי. ייצוגם כחפצים של דיקטטורה באמצעות הייצוג המוזיאלי שמעניק להם נראות, מייצר תעשיית תיירות שבמוקדה הזוועה ובה בעת ההיקסמות מסממני הדיקטטורה.

Todt Audinghen

 

 

 

[1] ולטר בנימין, 1996ב: "על מושג ההיסטוריה",  בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגום: ד' זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 318-309.

[2] שפירא, א' 1996: "השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי", זמנים, 57, עמ' 13-4.

[3] הצילומים, התוכניות והמחקר פורסמו בספר- Paul Virilio, Bunker Archeology , Les Éditions du Demi-Cercle, 1991

הספר עצמו פורסם    לראשונה כאמור ב- 1975.

[4] ויריליו, פ': "המונולית" [1975], תרגום: שרה בליך, סטודיו, מס' 57 (אוקטובר 1994), עמ' 35.

הלובר משאיל יצירות אמנות לתערוכה בטהרן

c25f4a3fb8c24ae5a89c058e85b8655b

אנשי עיתונות הציפו את המוזיאון הלאומי של אירן לפני כחודש, עם הגעתן של 50 יצירות אמנות מהלובר – תערוכה חשובה ראשונה ע"י מוזיאון מערבי. התערוכה משקפת את השימוש הנחוש של צרפת בדיפלומטיה תרבותית עת היא מנסה לבנות מחדש קשרים מסורתיים עם אירן, אף שיש מחלוקת ומתח בנושאים הקשורים לפוליטיקה ובטחון.

דלתות המוזיאון הלאומי במרכז טהרן החוגג 80 שנה להיווסדו, נפתחו לפני העיתונאים ולאחר מכן לציבור. בין הפריטים שהובלו במטוס היו ספינקס מצרי בן 2,400 שנה, בסט של הקיסר הרומי מרקוס אורליוס ורישומים מידי רמברנדט ודלקרוא. Judith Henon, אחת ממומחיות/מומחי האמנות שנשלחו ע"י מוזיאון הלובר תיארה: "חלק מהפריטים אף היו קלים לשינוע מאשר אחרים. הפרטנרים האירנים שלנו אהבו מאוד את הספינקס, אך הוא שוקל המון והיה מורכב ביותר להציבו במקום שנועד לו".

התערוכה מסכמת שתי שנות עבודה מאז שחוזה החילופין התרבותי נחתם במהלך ביקורו של הנשיא חסן רוחאני בפריס בינואר 2016. "קשרים בין צרפת ואירן הינם עמוקים ורבי שנים שכן צרפת היתה החלוצה בחקר ארכיאולוגי כאן", אמר Jean-Luc Martinez, נשיא הלובר לסוכנות הידיעות הצרפתית (AFP).

"זו תערוכה לא צפויה לחלוטין… היא מאפשרת לנו ליצור קשר בין רגע רב הוד זה ולקשרים שמקורם אי-שם במאה ה-19".

קשרי תרבות

לצרפת יש קשרי תרבות עמוקים עם אירן קודם המהפכה, והמוזיאון הלאומי עצמו נבנה ע"י אדריכל צרפתי, אנדרי גודארד, ב-1938.

בעוד שבריטניה ורוסיה נאבקו להשגת השפעה פוליטית בפרס של המאה ה-19, היו אלה הצרפתים שהובילו ונתנו את הטון במסעות חקר ארכיאולוגיים. "לצרפת היתה הקדימות בנושאים תרבותיים בשלהי המאה ה-19 והיא היתה היחידה ש'חפרה' באירן", אמר ז'וליאן קוני, אחד מהאוצרים של הלובר בתערוכת טהרן, ומומחה בנוגע לאירן. והוסיף שעל מנת לא לאפשר שליטה בכל לבריטניה ורוסיה, השליטים הפרסיים אפשרו בעיקר לצרפת שליטה בנושאי תרבות. "כתוצאה, הצרפתים הם שהקימו את שירות העתיקות בפרס ב-1930", אמר קוני. הדבר הועיל לשימור כוחה של צרפת בקרב האירנים, "ובזמן שאחרים עסקו בחיפוש אחר נפט, אנו התרכזנו בדברים חיוביים", אמר דיפלומט צרפתי.

האירוניה היא שהתערוכה עצמה נפתחת בזמן של מתיחות דיפלומטית בין צרפת לבין אירן. שר החוץ הצרפתי Jean-Yves Le Drian הגיע לטהרן לחנוכת תערוכת הלובר, אך גם על-מנת לקיים שיחות בנושאים קשים הקשורים לטילים הבליסטיים ולהתערבויותיה של אירן באזור.

העיתונות השמרנית של אירן האשימה את לה דריאן בהעלבת העם האירני עם הביקורת שלו על תכנית הטילים וכינתה אותו "מעריץ מתרפס" של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ.

תחום התרבות מציע הזדמנות להתמקד בנושאים חיוביים יותר בין צרפת ואירן, דבר שניתן לראותו במספר קשרי מסחר והשקעה, ביניהם יצרניות המכונית פז'ו ורנו כשם שחברת הגז והנפט Total[1] מאז הסכם הגרעין 2015. בין שתי המדינות אף קשרי אוניברסיטה, שכן 1,700 אירנים לומדים בצרפת.

"תערוכה זו משקפת את האיפה שלנו לחזק את הקשרים שביננו. אנו רוצים לומר שאירן חוזרת לנורמליזציה בינלאומית", אמר דיפלומט המלווה את לה דריאן, שר החוץ הצרפתי.

 

Text by NEWS WIRES. (2018, March 5). Re: Louvre lends art to Tehran for 'unprecedented' show. Retrieved from http://www.france24.com/en/20180305-france-iran-louvre-lends-art-tehran-unprecedented-show-cultural-diplomacy

 [1] "טוטאל" הינה חברה צרפתית רב לאומית העוסקת בנפט ובגז והינה אחת משבע החברות הגדולות בעולם בתחום זה. https://en.wikipedia.org/wiki/Total_S.A.

Iranians visit an exhibition of 50 artworks from French museum the Louvre on March 5, 2018 at the National Museum in central Tehran, the first major show by a Western [2]museum in the n's history. (Photo/Agencies)

[2] http://www.ecns.cn/visual/hd/2018/03-06/155975.shtml

"הסטודיו של יוסל ברגנר, בעקבות תערוכת "אתמולי", ביל"ו 30 תל אביב

IMG_20180323_122741

סטודיו האמן מהווה דיוקן אישי של האמן/ת. זהו מרחב אישי, בו שזורים יחדיו הפרטי בצד הציבורי, העבר, וההווה. בסטודיו ניתן להתחקות אחר תהליכי העבודה של האמן, מתודות, מדיה שונות – סקיצות, הדפס, ציור בצבעי שמן, צבעי מים וכדומה.

IMG_20180323_122945

הסטודיו הוא מעין "ארכיאולוגיה של העבר"  כדברי מישל פוקו, בו מצטברות שכבות על גבי שכבות – עבודות מימים עברו בצד הגיגים, פרויקטים שהותחלו ונזנחו בצד כאלה שקרמו עור וגידים, והתחקות אחר יצירת האמן לאורך זמן.

IMG_20180323_124044IMG_20180323_122826

זו התחושה שחווים כשנכנסים לסטודיו של הצייר יוסל ברגנר ז"ל שבימים אלה מתקיימת בו התערוכה "אתמולי", תערוכה בת ארבעה ימים בסטודיו בו פעל עשורים רבים. יוסל אמר: "מה שיש לי בסטודיו, זה לא אוסף, אני אוהב דברים אלה, הרמוניקות, צעצועים, רישומים, ציורים, צילומים של חברים, קטעי עיתונות".

IMG_20180323_130607

לפני כשנתיים ומקצת הוזמנתי ע"י חברתי, האוצרת אירית לוין להתלוות אליה בביקור בסטודיו של יוסל ברגנר. זו היתה חוויה משמעותית. איש מרשים, צלול, עם חוש הומור לעילא ולעילא. סבבתי בסטודיו, ולא שבעתי – מעין קופסת זמן של תרבות ארץ ישראלית ואירופאית בו בזמן.

20150611_122849.jpg

יוסל שיתף במחשבותיו על קפקא  ולא רק אודותיו! משתפת כאן מעט –

אבא (אביו של יוסל היה המשורר האידי מלך ראוויטש) היה המתרגם של קפקא 1924 ומאז אני "מקפקף"

איני אוהב את המילה "artist" – אני אוהב להיקרא צייר.    I'm an Illustrator, painter

ובאשר לכלים הרווחים בחלק מיצירותיו סיפר – כלי שקיבל בנעוריו הפך למושא השראה, ובציוריו הכלים הפכו ל"אנושיים", ולזיכרונות.

"כל הציירים גונבים רעיונות".

 

תודה תודה לאירית לוין ולגלריה דן

למידע נוסף